אור ברסלב
הנהגות אמונה מעשית פרק י' - קידוש ה'

הנהגות אמונה מעשית

פרק י' - קידוש ה'

פרק ט' - תרגילים באמונה

בו יבוארו הנהגות יקרות ומועילות, כיצד להרבות כבוד שמים ולקדש שם ה' בעולם, ועד כמה יש להיזהר מחילול ה'

א. חילול ה' הנעשה על ידי עבירה הוא חמור מאוד, ואף אם בסופו של דבר יצא מכך קידוש ה', וכגון שבעל העבירה מת תוך כדי העבירה, אף על פי כן, אין זה נחשב לקידוש ה', ואף אינו מכפר עליו. ואוי לנו מיום הדין.

שאלה: מי שעשה עבירה רחמנא ליצלן, וחילל שם שמים, ובאמצע העבירה מת. ובסופו של דבר ניהיה קידוש ה', האם בכך ה' מכפר לו על עוונו?

תשובה: לא, כיוון שזה בא מחמת עבירה. וחילול ה' שנעשה על ידי העבירה חמור מאוד מאוד, וקידוש ה' שנעשה מכך לא מכפר עליו. וראיה מהמקושש עצים (ס"פ שלח לך), שאף שהיתה לו כוונה טובה, עם כל זה סקלו אותו (ב"ב קיט. ומהרש"א שם).

וכן דתן ואבירם שהותירו מהמן עד הבוקר והבאיש, ואף שראו כולם את מעשה ה' יתברך והתקדש שמו בכך, וראו כולם שהעושה נגד רצונו לא מצליח, עם כל זה קצף עליהם משה כי אפילו קידוש ה' היוצא על ידי אלה שהם ממרים את פי ה' היא עבירה חמורה.

וכן מכשף שמצווה להורגו, אף שרואים בזה שיש כוחות נסתרים שאין בני האדם משיגים ואפילו מכשפים, עם כל זה נעשה בכך חילול ה'. והטעם לזה שמכל מקום עבירה זה עבירה, וזה חילול ה', ואוי לו מיום הדין ('אוזניים לתורה' ס"פ בשלח).

ואין להקשות מהפסוק “בשר חסידך לחייתו ארץ" (תהלים עט, ב), ודרשו על זה בגמרא (סנהדרין מז.) דכיוון שמתו הרי הם חסידיך, מפני ששם מדובר שמתו על ידי בית דין, ולכן העוון התכפר להם, אבל בנדון דידן שעשה עבירה ומת מתוך העבירה, ולא עשה תשובה ולא כלום, לכן עדיין קיים חילול ה'. ועיין למרן רבינו זיע"א בגדר “חסידך" (שו"ת יחו"ד ח"ה סי' ט).

ב. יסוד האמונה הוא כבוד שמים, ולכן אדם שיושב על הקרקע וקורא 'תיקון חצות' ומבקש רק על כבוד שמים, נקרא בכך בעל אמונה, ועושה רעש גדול בשמים.

והלוואי שתמיד נזכה לכוון בעשיית המצוות 'להקמת שכינתא מעפרא, ולעילוי שכינת עוזנו'.

שאלה: האם אמירת תיקון חצות קשורה לאמונה?

תשובה: בוודאי, יסוד האמונה הוא כבוד שמים, מלכות שמים וקידוש שם שמים בעולם. וכאשר יושב על הקרקע בתיקון חצות, ומתבודד על סדר יומו עם חשבון נפש נוקב, ובוכה ומצטער על בית המקדש ועל כבוד שמים באמת, ולא מבקש כלום, אלא רק בית המקדש, קיבוץ גלויות, כבוד שמים ומלכות בית דוד, בוודאי שזה עושה רעש בשמים. ובוודאי שזה קשור לאמונה, וזה נקרא לדרוש את ציון (עיין סוכה מא.), והלוואי שתמיד נכוון במצוות להקמת שכינתא מעפרא ולעילוי שכינת עוזנו.

ג. כאשר כבוד הבריות אינו עולה בקנה אחד עם כבוד שמים, יש לוותר על כבוד הבריות ולחשוש אך ורק על כבוד שמים.

שאלה: מובא בחז"ל על נח שהיה נח לשמים ונח לבריות (בעל הטורים בראשית ו, ט בשם המדרש), ומובא עוד שאם האדם טוב לשמים וטוב לבריות הוא צדיק טוב (קידושין מ. ע"ש), אך מה עושים כאשר אי אפשר לקיים את שניהם, מי נדחה מפני מי?

תשובה: ביאור העניין, שהתוצאה של נח לשמים זה נח לבריות, וכן גבי טוב לשמים ומה יוצא מכך שטוב לבריות, והכל מתחיל מהשמים, וה' יתברך הוא קובע כיצד להתנהג עם הבריות.

ואם כן, כאשר רצון ה' לא מסתדר בקנה אחד עם רצון הבריות, ויש 'קצר' בין נוחות ה' לנוחות הבריות, אז בוודאי שיש לוותר על כבוד הבריות, ולחשוש אך ורק על כבוד שמים.

לדוגמא, להיות בליל הסדר יחד עם עוד קרובי משפחה, אבל קרוב לוודאי שיהיה שם צחוק והוללות, עדיף לברוח משם ולדאוג רק על כבוד שמים. אבל אם יושבים בכובד ראש ומקשיבים ומקיימים המצוות, הרי זה כבוד שמים יחד עם כבוד הבריות, ואז מצווה לקרבם ולהסתדר איתם.

ד. מוטב להתגלגל בעוף השמים, ובלבד שיתקדש שם שמים בעולם, שכל הרואה אותו משבח את ה' יתברך שכך ברא בעולמו. ועל אחת כמה וכמה אנו שהתגלגלנו בבני אדם צריכים להשתדל בכל כוחנו לקדש שם שמים בעולם תמיד.

שאלה: מובא במדרש רבה (פרשת ואתחנן), שביקש משה רבינו ע"ה להתגלגל אפילו בגוף של ציפור, והעיקר להיכנס לארץ ישראל. ולכאורה מה ירוויח בזה, וכי ציפור מקיימת מצוות?

תשובה: יש לדעת שעל ידי הציפור מתקדש שם שמים, שכאשר רואים ואומרים 'ישתבח שמו ה' יתברך, כמה נאה צפור זה שברא', וכמה חכמה וחמלה רואים בבריאתו, שכל בעלי החיים, חיים וקיימים ויש להם את האוכל הנדרש להם, ומקום ללון בו. ואף שהם עצמם אינם מבינים, ולא שייך בהם שישבחו את ה', סוף סוף הרואה אותם משבח את ה' יתברך, ונגרם על ידיהם שבח לה' יתברך.

וזה היתה כוונת משה רבינו ע"ה שתהא נשמתו צרורה בבעל חי ויתקדש שם שמים על ידי זה. ועל אחת כמה וכמה אנחנו בעולם הזה בארץ הקודש שיש להיזהר בכל מעשינו לקדש את שמו יתברך, "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט).

ודע כי יש מצווה לבקר בגן החיות ולראות גם בעלי חיים טמאים, בבחינת “שאו עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ, כו), וללמוד ולהבין איך ה' יתברך ברא לכל אחד ואחד גוף מתאים שלא יינזק, וכגון פיל שמכיון שהינו בעל משקל כבד יש לו עור עבה מאוד שאי אפשר לטורפו גם כשאינו בורח. וכן צבי שיש לו עור דק, אך מכל מקום קל הוא לברוח מהשוחרים לטורפו, וכיוצא בזה.

וכשרואים בעלי חיים, לומדים לשבח את ה' יתברך. ואין בעיה לראות בעלי חיים טמאים (עין יבי"א ח"ד עמ' פא). ומפורש הוא במשנה (אבות פ"ה מ"כ) "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי", אף שאלו בהמות טמאות.

שאלה: נאמר “הללוהו שמש וירח וגו' אש וברד וגו' רוח סערה וגו' החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף" (תהלים קמח ), ולכאורה איך הם יכולים להלל את ה' יתברך כשאין להם לא דעת, לא נשמה, ולא כלום?

תשובה: על פי האמור לעיל בתשובה הקודמת מובן הדבר, שכיוון שכל הרואה בעלי חיים בעיניים של אמונה ממילא משבח את ה' יתברך, וכן כשרואה הרים וגבעות, שמש ירח וכוכבים, שידוע שהשמש גדולה מכדור הארץ פי מאה ושבעים (רמב"ם יסודי התורה פ"ג ה"ח), וכן שלג וברד כשיורד מהשמים, רואים את כוחו של ה' יתברך, שברצונו משבית מדינה שלמה על ידי כמה שעות של שלג לבן. והנביא ישעיה (מ, כו) צועק ואומר: “שאו מרום עינכם וראו מי ברא אלה".

נמצאנו למדים, אף שאין להם דעה לשבח את ה', מכל מקום על ידם נמצא שבח לה' יתברך.

ויש בזה פירוש נוסף, שהכוונה היא לשר שלהם למעלה שהוא משבח את ה' יתברך, וזה בעצם פרק שירה של החיות שאומרים השרים שלהם למעלה (עיין נפש החיים ש"א פי"א).

ה. להמליך את ה' יתברך עלינו זה הרבה פחות מלהמליך מלך בשר ודם על להקת נמלים! וכל מה שיעשה האדם בעולם הזה לכבוד ה' יתברך הוא כאין וכאפס נגד מה שהוא צריך לעשות באמת לפי גדלותו העצומה והאינסופית, אלא שלרוב ענוותנותו של ה' יתברך, הוא נותן לנו הרגשה טובה שכביכול עשינו 'משהו' לכבודו.

שאלה: כתב רבינו בחיי, בספרו 'חובות הלבבות' (שער הביטחון פ"ו), שכמה שיעשה האדם מצוות ומעשים טובים כל ימי חייו, לא יוכל לשלם על אחת מהטובות שעשה לו ה' יתברך. וגם אם תצרף את כל המצוות של כל העולם לזכותו של אותו אדם, עדיין אי אפשר לשלם אחת מטובות ה' יתברך עליו. ויש להבין מה עומק דבריו?

תשובה: נכון שמצד האדם נותן לה' יתברך ככל יכולתו, אבל לפי גדלותו העצומה של ה' יתברך אין סוף ברוך הוא, מה שניתן וכמה שניתן זה לא מספיק, ורק לצד הענווה של ה' יתברך נותן לנו את ההרגשה הטובה שעשינו לכבודו יתברך, בבחינת “אישה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א, ט).

וידוע מה שכתוב במדרש רבה (ויקרא פרשה כז סי' ב) על הפסוק “מי הקדימני ואשלם" (איוב מא, ג), שכל מה שנותנים לה' יתברך זה משלו. נתן לנו בית, קובעים מזוזה, נתן לנו בן, עושים ברית ופדיון, קיבלנו פירות וירקות מה' יתברך, מפרישים תרומות ומעשרות. כל מה שיש הכל מה' יתברך. וכן מבואר ברבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער ב אות ה) שכתב צדיקים שאגה להם כלביא וינהמו כנהמת ים על מה שקצרה ידם בעבודת ה' יתברך.

ובספר 'נפש החיים' (ש"ג פט"ו), מביא שלהמליך עלינו את ה' יתברך זה פחות מלהמליך מלך על נמלים ויתושים. ומכאן נלמד תוקף עבודת ה' יתברך כמה הוא נורא ואיום.

והרמב"ם כתב על הוידוי הגדול הנאמר ביום כיפור, שאם היינו יודעים תוקף חובת האדם בעבודת ה' יתברך, היינו מרגישים יום יום שעוברים על כל מה שכתוב בוידוי, ואוי לנו מיום הדין.

ו. בעל אמונה אוהב מאוד לשבח את ה' יתברך ולקדש שם שמים בעולם, ובפרט בציבור באמירת קדיש וקדושה וכיוצא בזה. ולכן, כאשר אין בבית הכנסת מי שיאמר 'קדיש יתום', אשרי מי שיאמר קדיש זה, ובזה מקדש שם שמים, וזו מעלה שאין למעלה הימנה.

שאלה: כיצד יש לנהוג אם אין בתְפִלָה מי שיאמר 'קדיש יתום'?

תשובה: בעל אמונה אוהב ומצפה לשבח את ה' יתברך, ובפרט בציבור על ידי קדיש, קדושה וכיוצא בזה. ויש חושבים שאמירת קדיש זה עבור היתומים, וכיוון שברוך ה' אינו יתום אין לו שייכות לזה. אולם, בל נשכח שעל ידי הקדיש מתקדש שם שמים, וזה מעלה גדולה שאין למעלה הימנה ויותר מעלה מאמירת קדושה (שו"ע סימן קט).

ולכן, כשאין מי שיאמר 'קדיש יתום', אשרי מי שאומר קדיש ומקדש בזה שם שמים (ועיין סוטה מט.), ואשרי ההורים הממריצים את ביניהם לומר קדיש ואינם חוששים לדבר לא טוב שיבוא עקב קידוש שם שמים שעושים בכך.

וכן, מקפיד בהתלהבות לברך מאה ברכות לפחות כל יום (שו"ע סי' מו סע' ג), ושמח לאכול כדי לברך ובפרט כשעונים 'אמן', ואין לך קמיע בעולם גדול מזה. ואשרי המבין זאת (ועיין על"ה עמ' רס גבי יעקב אבינו ע"ה ועמ' רסג).

ז. בכמה מקומות בתורתנו הקדושה אנו מוצאים באומות העולם שהאמינו ופחדו מה' יתברך, ומכאן נלמד קל וחומר אלינו.

שאלה: האם העמים הקדמונים האמינו בה' יתברך?

תשובה: כתב הרמב"ן על התורה (בראשית יב, יח) שכשלקח פרעה את שרה וקיבל נגעים גדולים, הרהר בדעתו על מה עשה לו כן ה' יתברך, ולכן שאל אותה אם היא אשתו. וכן אבימלך שלקח את שרה ונענש ונאמר באנשיו: “וייראו האנשים מאוד" (בראשית כ, ח), כי חשבו שזה עונש משמים על ידי המלאכים שהיו בסדום.

וכן בלק בן ציפור, האמין באמונה שלימה בכח תפילות עם ישראל, ולכן הביא כנגדם את בלעם שכוחו גם כן בפה (פ' בלק). וכן הכנעני מלך ארד לא בא להילחם עם ישראל אלא רק כאשר מת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד (פ' חקת וגמרא תענית ט.). וכן הגוים בזמן יונה הנביא פחדו מאוד מה' יתברך כמבואר שם. וכן נבוכדנאצר פחד להילחם בישראל, כי ידע שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים ונפלאות (פתיחה למדרש איכה אות ל). וכן בלשצר ואחשוורוש פחדו מה' יתברך כששמעו את הנבואה כי לסוף שבעים שנה יבנה המקדש בשנית, ופחדו להשתמש בכלי המקדש קודם סיום השבעים שנה, לפי חשבונם המוטעה (מגילה יא: וע"ש עוד יג:).

וכן אדריינוס קיסר האמין לרבי יהושע על עם ישראל שהם כִּבְשָׂה בין שבעים זאבים, שגדול הרועה שמצילה (תנחומא תולדות אות ה). וכן הא דאיתא בגמרא (גיטין נו.) במעשה דנירון קיסר שבדרכו לכבוש את ירושלים חזר בתשובה על ידי ההוא ינוקא דאמר לו פסוקים, עיין שם. וכן הא דאיתא בגמרא (ע"ז יא.) במעשה גיורו של אונקולוס, עיין שם. ועיין באורך למו"ר הר"ר שלום צבי שפירא זצ"ל בספר 'המאור שבתורה' פרשת חוקת ותהנה.

ודע, שאין בדברים אלו קיטרוג על ישראל חס ושלום, כיוון שאמונה זוהי מצווה שכל העולם ממש חייבים בה, ורואים שאפילו מלכי אומות העולם פחדו, ואנו על אחת כמה וכמה.

ח. צריך האדם לחזר תמיד אחר דברים שניכר מהם כבוד שמים. לדוגמא כשמציעים לאדם עזרה ושואלים אותו: 'אתה צריך משהו?', יכול הוא לומר בעדינות: 'אני צריך יראת שמים'. וכן כאשר שואלים את האדם לשלומו יענה: 'ברוך ה'', וכן כל כיוצא בזה. הכלל הוא: שיש להבליט תמיד כבוד שמים.

שאלה: עד היכן מגעת חובת האדם בעולמו להרבות כבוד שמים?

תשובה: על הפסוק “לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ה), מבאר הרמב"ן בכוונת הפסוק, שגם כאשר יהיה עם ישראל בגלות ורחוקים מארץ ישראל, צריכים להרגיש שיש להם געגועים לבית המקדש, ולדבר על כך איש עם רעהו ולשאול תמיד כיצד מגיעים לדרך בית ה', עיין שם. וכנראה שעל ידי כך ניכר כבוד שמים.

וכיוצא בזה, כאשר שואלים יהודי אם הוא צריך איזה דבר, יכול הוא לומר בעדינות ובחיוך 'אני צריך יראת שמים'. בזה רואים מה מסתובב לנו בראש, וזה היסוד להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת (ברכות מז:), וכן חסיד אמיתי הוא המתגעגע לתפילין בבוקר, ובפרט לאחר חול המועד פסח וסוכות.

וכן כאשר שואלים בשלומו, תמיד משבח את ה' ועונה 'ברוך ה' טוב' להראות חיבה לכבוד ה' יתברך. וכן צדיקים שמחים לאכול בשביל לברך את ה' יתברך, כמרומז בברכת מעין שלש: 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה', והמצווה בזה כדי להגיע להמשך: 'ונברכך עליה בקדושה ובטהרה' (מרן הבית יוסף סי' רח), עיין שם.

לסיכום, צריך לחפש תמיד במחשבה, דיבור ומעשה כיצד יהיה ניכר לכולם כבוד לה' יתברך.

ט. עובד ה' אינו יכול לסבול, כאשר רואה או שומע דברים הנעשים כנגד כבוד שמים, ולכן כשנתקל במצב כזה, מוחה על כבוד שמים בכל כוחו.

אולם, אסור לשכוח להוסיף חיזוק ועידוד לזולת, ובכך להפחית את צערו ולהשלים את מצוות המחאה.

שאלה: מבואר במדרש רבה (פ' ויצא עא, ז) שיעקב אבינו ע"ה נענש על שאמר לרחל: “התחת אלוקים אנכי" (בראשית ל, ב), ואמר לו הקדוש ברוך הוא 'כך עונים את המעוקות?!, חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה', עיין שם. ולכאורה הרי מעיד הכתוב: “ויאהב יעקב את רחל" (בראשית כט, יח), ואם כן כיצד ענה כך יעקב לרחל?

תשובה: נראה שיש כאן לימוד נפלא בעבודת ה', שעבד ה' אמיתי כיעקב אבינו ע"ה אינו יכול לסבול כששומע דבר המשתמע ממנו שהוא כנגד כבוד שמים. וכבר נתבאר, על שרה אמנו שנענשה כאשר צחקה אף שלא היתה לה כוונה רעה, אך עצם העניין שהשומעים נראה להם בכך זלזול בכבוד שמים הוא חמור מאוד.

והוא הדין בזה, שרחל אמרה ליעקב: “ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל, א) שרצתה למות מכך, ולכאורה הוא נגד האמונה. ומשל למה הדבר דומה, לאדם ששואלים אותו 'מה שלומך'? והוא אומר 'נמאס לי מהחיים, רוצה למות', וזה חמור מאוד. ויעקב אבינו ע"ה, אשר ראה מלאכים וראה ישועות וזכה להיות מרכבה לשכינה, מרגיש צורך למחות ולזעוק, והבן.

ועם כל זה, התביעה על יעקב אבינו על המשך דבריו עִמה שלא הראה לרחל את 'הימין מקרבת' שהיה צריך לומר לה שלא לדאוג בכך, נתפלל וה' יעזור, הכל לטובה ותשועת ה' כהרף עין. ויעקב מכח הצעקה על האמונה, לא השלים את המצווה לעוררה ולשמחה ולהיות מגדלה ומחבבה (ועיין פרש"י סנהדרין יט:) ועל זה נענש. ואף שיעקב אוהב את רחל, אבל אוהב את ה' יתברך הרבה יותר מרחל.

והנה בשהותי בחוץ לארץ, בשליחות בית המדרש "עטרת חכמים", הגענו בליל ראש חודש למסעדה של הקהילה לאכול דג ולברך 'המוציא' וברכת המזון. במשך הסעודה ניגש הטבח - שהוא גם כן משגיח הכשרות - לשולחננו, ותוך כדי שיחה עמו לעג על פרט רוחני מסוים בזלזול גדול. ומיד אמרתי לעצמי ולחברי שאסור לסמוך עליו והוא לא נאמן! ועם כל זה ביקש עשרים דולר כי הדג היה מונח כבר על האש, ושילמנו ויצאנו מאותו מקום בכדי למחות על חוצפתו ולחזק בנו את כח האמונה.

ועוד מעשה במשפחה של בעלי תשובה לתפארת, שהבן הגדול טרם חזר בתשובה, ובליל שבת קודש הגיע לבית הוריו על מנת לשמוע קידוש ולאכול סעודת שבת, ומשם רצה לנסוע ולהמשיך בטיולו, רחמנא ליצלן. במצב כזה צריך הרבה חכמה כיצד לנהוג בדבר שלא לדחות ולא לזלזל, ולהיפך לנשקו ולומר לו 'נסיעה טובה', ולהתפלל עליו ולזרזו על תפילין, כשרות וכו'.

וזה השקעה טובה לאמונה גדולה בתורה ובמצוות, ובוודאי שהזמן יעשה את שלו ויתקרב ויחזרו בתשובה, בבחינת חלל 'עליו' שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (יומא פה:), 'עליו' דיקא, וזה בגדר "הוכח תוכיח" (ויקרא יט, יז) שלו, "ולא תישא עליו חטא", כלומר אל תאמר לו זה חטא ועוון וכו', וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה:) וכיוצא בזה בגמרא נדרים (כב סע"א מה שאמר עולא לרבי יוחנן), עיין שם.

י. ביהדות אין מושג של 'שונאי ה'', שהרי ה' יתברך הוא מקור חיינו, וכיצד יתכן שאדם ישנא את חייו?! אלא בוודאי שלשון זה הוא לשון מושאל, שמטרתו להמחיש לנו את גודל החטא, וכשאדם חוטא בכך ששונא את ישראל או ששונא את התורה והמצוות, כגון האפיקורסים והמסיתים נגד הדת, או ששונא את התוכחת וכן כל כיוצא בזה, הרי זה חוטא גדול עד כדי כך שנקרא 'שונא ה'', אך בוודאי שכלפי ה' יתברך מצד עצמו לא שייך לומר כן, כאמור.

שאלה: כתוב בתורה (במדבר י, לה) “וינוסו משנאיך מפניך", וכן כתוב בתהלים (סח, ב) “יקום אלוקים וכו' וינוסו משנאיו מפניו", ועוד כתוב (שם קלט, כא) “הלא משנאיך וכו'", וכן בתפילת העמידה אנו אומרים 'וכל אויבך וכל שונאיך וכו'', ולכאורה מה פשט הדברים, היתכן שיש לה' יתברך שונאים? וכן מה הכוונה במה שנאמר על ה' יתברך “מלך עלוב" (ספר תומר דבורה פ"א, מידה א' מי"ג מידות)?

תשובה: עיין פירוש רש"י (במדבר י, לה) שכתב: כל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, עיין שם. ויתכן לומר בכוונת רש"י, שכאשר שונא את ישראל בגלל שהם יהודים, וכידוע שהר 'סיני', נקרא כך על שירדה ממנו 'שנאה' לעולם נגד ישראל (שבת פט סע"א). וכן השונא את התורה והמצוות הוא הנקרא 'שונא ה'', והפסוק צועק “הלא משנאיך ה' אשנא" (תהלים קלט, כא), וביאר במצודות, אלו המשניאים את המצוות בעיני הבריות, עיין שם.

וכן, האפיקורסים והמסיתים נגד התורה מצווה לשנאותם (המשנ"ב בביאה"ל סי' א). וכן השונא את התוכחות נקרא שונא ה' יתברך, רחמנא ליצלן, ועונשו חמור (רבינו יונה בשע"ת שער ב אות יא). וכן בגמרא (פסחים קיג:) כשמוכיח את חברו ולא רוצה לשומעו, מותר לשנוא אותו, עיין שם.

וידוע הפסוק (דברים ו, ה) “ואהבת את ה' אלוקיך", והוא לרבות אהבה לתורה (מסכת כלה רבתי פ"ג הי"ג). והפסוק (שם יג) “את ה' אלוקיך תירא", הוא לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:), ואם כן האומר 'מאי אהנו לן רבנן' [=מה הועילו לנו חכמים בלימוד התורה שהם לומדים?] הרי זה אפיקורוס (סנהדרין צט:), ופירש רש"י תלמידי חכמים מביאים הנאה וקיום לעולם.

וכן בחז"ל הקדושים (מגילה יז:) בנוסח ברכת 'על המלשינים' כתוב: 'וכל אויביך וכל שונאיך מהרה יכרתו'. וכן הלומד תורה ולא מלמדה נאמר עליו: “כי דבר ה' בזה" (סנהדרין צט.).

ומכאן למתעצל בעבודת ה' שהוא בסכנה גדולה, והפסוק צועק: “תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה" (דברים כח, מז). ובזוהר הקדוש (תיקו"ז כה:) כותב שמצווה בלא שמחה לא עולה למעלה, והדברים נוראים ומפחידים מאוד.

ונראה שהשונא את חברו הרי זה מבזה את התורה ואת ה' יתברך, שהרי ציוונו בתורה שלא לשנוא, אלא אדרבה לאהוב בדרגה של “ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), כמוך ממש. והרי זה נגד התורה ממש [אנטי דתיים בלע"ז], כי עצם העניין שמעשיו לא על פי רצון ה' יתברך הרי זה נגד התורה.

ובספר פלא יועץ (ערך גלות), מובא שלא טוב לגור בערי איטליה וערי אדום וכדומה, כי הם פרוצים בעריות ובאמונה, רחמנא ליצלן, ועדיף לגור במלכות ישמעאל, ואף שיש להם שנאה לישראל, ומכבידים במיסים, ובעלילות רשע, משום שעל ידי זה משעבדים ליבם לאביהם שבשמים, עיין שם. ומכאן על גודל הזהירות בתורה ובמצוות.

ונראה עוד, שהמושג 'שונאי ה'' הוא משפט מושאל, כי מה שייך שנאה כלפי ה' יתברך, וכי ניתן לשנוא את חייו או את האוויר לנשמתו, וכי יש כח לאדם שרואה אוכל לידו, והוא רעב מאוד, להמנע מלאכול?! והרי ה' יתברך מקור החיים וקיום העולם, אלא רק ביחס לבני אדם, להבין את החטא שלנו.

וכן מה שכתב רבינו הרמ"ק (בספר תומר דבורה פ"א, מידה א' מי"ג מידות) שה' יתברך נקרא "מלך עלוב", זה רק שנבין את גודל החטא, אבל מצד ה' יתברך לא נגע ולא פגע. וה' יתברך אמר בתורה “ומשלם לשונאיו אל פניו" (דברים ז, י), וזה גם כוונת רבינו הרמ"ק זיע"א, שבעיני הבריות רואים כאן עלבון לה' יתברך, חס ושלום, ועיין רמב"ם מהלכות יסודי התורה (א, יא) שלא שייך הגדרות גוף אצל ה' יתברך.

יא. אף על פי שבעל אמונה נראה עניו וצנוע, עם כל זה הוא דווקא בדברים אשר נוגעים לעצמו, אך בדבר שנוגע לכבוד שמים אינו פוחד מאיש ומראה עזות דקדושה כלפי הסובבים.

שאלה: כיצד על בעל אמונה להגיב כאשר רואה מול עיניו דבר הפוגע בכבוד שמים?

תשובה: אף על פי שבעל אמונה נראה עדין, עניו, שפל, צנוע, ותרן, חייכן, וכיוצא בזה וחושש תמיד שיתכן שלא מגיע לו דבר. עם כל זאת, יש לדעת שהוא דווקא בענייני העולם הזה, אבל כשמגיע כבוד שמים או עזרה לאדם במצוקה, או בעיה למשפחה, וכן חתן וכלה וכיוצא בזה, מזדרז בעוצמה ובעזות דקדושה לפעול ולעשות על פי ההלכה ובהוראת חכם מה שצריך, ומוכן גם להתבזות לכבוד ה' יתברך.

וכשיש צורך לבקש מאדם שיכסה את ראשו באירוע תורני, אינו בוש מלומר לו זאת, יהיה מי שיהיה, עשיר, מכובד או ראש העירייה, ואומר זאת בלי לפחד.

וכל שכן מי שמזיק, מטריד, מפריע ומשתולל, באופן שניתן להוכיחו על מעשיו יש לעשות כן, ואף על פי שהכל משמים, ואין קשר בין המזיק לניזק. וכן כשיש מתח בין חברים, ויתכן מחשבת כף חובה, יש לשאול ולעורר ולקבל תשובות נכונות כדי להרגיע את האווירה ואת המצב הכללי לחיים טובים ולשלום.

וכמו משה רבינו עלי השלום, עם כל הענווה שלו ועם כל אהבת ישראל שהיתה בו, כאשר בני ישראל עשו את העגל, שבר את הלוחות, ובשמים שיבחו אותו על כך (שבת פז.). וכן בתורה נשתבח משה רבינו על כך, כמו שכתוב בפסוק האחרון בתורה “לעיני כל ישראל" (דברים לד, יב) ופירש רש"י ששבר את הלוחות לעיניהם, עיין שם.

ומכאן לבעל אמונה, עם כל המעלות שלו במדות טובות מכח האמונה, יודע מתי לצעוק, להתעקש, לעמוד על שלו כדי לקדש שם שמים. וכאשר מרבה תורה, קדושה ואמונה, יודע לשבור את כוחות הטומאה ומרבה כבוד שמים תמיד לחיים טובים.

יב. נאמר בתהלים (קטו, ח) “כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם". ופירש במצודות, שיש כאן קללה של דוד המלך ע"ה למי שעושה פסלים וגם למי שבוטח ומאמין בהם, שגם הוא יהיה בבחינת "פה להם ולא ידברו".

ומכאן שיש להיזהר מכל שיבוש באמונה, שהרי זה כמו עבודה זרה ויש עליו קללה של דוד המלך ע"ה.

יג. יש להשתדל תמיד לדבר דיבורים שְיִשָּׁמַע מהם כבוד שמים, וכגון שלפני הסעודה שצריך לקרוא למשפחה לעת אכול, צריך לומר: 'בואו ליטול ידים' ולא סתם לבוא לאכול. וכן לפני השינה לומר לילדים: 'בואו לקרוא קריאת שמע', ולא סתם בואו לישון.

וכן מצינו בתורה, שמשה רבינו אומר: “דרך שלשת ימים וכו' וזבחנו לה' אלוקינו" (שמות ג, יח), ולא סתם נלכה, אלא וזבחנו וכו', וכן מה שאמר לפרעה: “שלח את עמי ויעבדוני" (שם ה, א), ולא סתם שלח עמי. וכן אברהם אבינו ע"ה בנסיון העקידה אמר: “ונשתחוה ונשובה אליכם" (בראשית כב, ה), ולא סתם שלושת ימים נלכה.

ומעשה ביהודי תורני אחד שנעל חנותו כדי לילך להתפלל מנחה, ולא הניח סתם פתק על חנותו 'תכף אשוב', אלא פתק עם כבוד שמים 'הלכתי להתפלל מנחה', והבן. וכל זה בכדי להראות ולפרסם תמיד כבוד שמים.

וכידוע מרבינו האיש מצליח הי"ד וזיע"א, שהיה אומר 'משרד הדת' ולא 'משרד הדתות', שאין דתות מלבד דתנו, והלא גם הגוים מצווים על פי התורה בשבע מצוות, וכן במצוות השכליות. דת אחת לכל העולם מה' יתברך. ובדיבורנו ניתן להראות ולהפגין כבוד שמים, ואשרי המבין זאת.

יד. יש לאדם לבחון את עצמו בכל עת מה העיקר ומה הטפל אצלו, ועל מה מוציא את רוב זמנו על גשמיות או על רוחניות.

קבלה מעשית אצלו זה 'אמונה מעשית', וזו הקבלה האמיתית אמונה שלמה (איש מצליח הקדוש הי"ד בספר 'אשכבתיה דרבי' דף ד).

פרפאות כבוד שמים

ליקוט מדברי חז"ל הקדושים המדברים בעניין כבוד שמים, שערך המחבר במשך ארבע שנים.

טו. מי שבוכה על חורבן בית המקדש באמירת תיקון חצות וכיוצא בזה, יזכה לראות בישובו בשמחה. ועושה בזה כבוד שמים, שמראה לה' יתברך שכואב לו על חורבן בית המקדש (זוה"ק בשלח נה:).

טז. לפני התְפִלָה יש להיות רגוע ושליו בכדי להתפלל מתוך יישוב הדעת, לא פחז כמים ולא מתוך פיזור נפש, וחסידים הראשונים היו שוהים שעה וכו' (ברכות ל:).

ומכאן שאין זה כבוד שמים לפתוח ספר סמוך לתְפִלָה או מכתב מסוים או הפתעה שקיבל וכיוצא בזה, וזאת כדי להראות כובד ראש לכבוד ה' יתברך. ויש בזה כבוד שמים, כאשר אינו מסיח דעתו מהתְפִלָה, ובפרט בפני הציבור, ואשריו.

יז. הקם מאוחר לתְפִלָה, הרי זה משמים, אולם עם כל זה עדיף לבוא לבית הכנסת ולהתפלל עם הציבור, שעל ידי שרואים כולם שהוא מאחר לתְפִלָה, זוכה להתבזות על כבוד ה' יתברך.

והאמת, עצם העניין להתפלל בבית הכנסת הרי זה מצווה, ואפילו ביחיד (שו"ע סי' צ סע' ט), ועוד שעל ידי כך יזכה לענות על קדיש וכיוצא בזה. וכן לומדים ממנו שלא להתבייש במצוות אלא רק בעבירות, וכאשר מכירים אותו ואת מעשיו ואת כוונתו הטהורה, אז בוודאי שאין כאן חילול ה' אלא קידוש ה' (ועיין משנ"ב שם ס"ק לג).

יח. מצוות ציצית שקולה כנגד כל המצוות כולן (מנחות מג:, רמב"ם הלכות ציצית פ"ג הי"ב, ופרש"י ס"פ שלח), ומכאן שהלובש ציצית רואים עליו כבוד שמים כל רגע, וכן יש להחליף מידי פעם את ציציותיו כפי הצורך, כשנראים פחות נאים ומכובדים, ויש בזה כבוד שמים.

וקל וחומר ממצוות אתרוג, שמצוותו רק פעם בשנה ואף אל פי כן מהדר בו, כל שכן מצוות ציצית שמצוותה כל השנה ללא הפסקה ביום ובלילה, ושקולה כנגד כל המצוות, על אחת כמה וכמה שצריך להשתדל, להתאמץ ולקיים בה “וראיתם אותו" (במדבר טו, לט) יותר מהאתרוג.

יט. רבינו הקדוש בעל ה'מסילת ישרים' זיע"א מעורר על מידת הכעס, שיש להגיע לדרגה של הלל הזקן שאין לו התעוררות לגשמיות כלל ועיקר (פרק יא). ואוי לנו מיום הדין.

ומכאן לברכת 'אשר יצר' וכיוצא בזה, שיש להראות בזמן הברכה אהבת ה', שמחה ויישוב הדעת, מבלי התעוררות לגשמיות כלל ועיקר. וכידוע מהצדיקים, שהיוצא מבית הכיסא צריך להודות לה' יתברך, כמו היוצא מניתוח מסוכן שעבר בשלום.

ומפורש בגמרא (ב"ק יז.) על רבי יוחנן שנכנס לבית הכיסא ולא ענה לתלמידיו, עד שנטל ידיו והניח תפילין ובירך 'אשר יצר', ורק אחר כך ענה להם, עיין שם. וכן גדול תלמוד שמביא לידי מעשה (קידושין מ:), שהתוצאה מהתלמוד צריכה להיות מעשה שעושה לכבוד ה' יתברך.

כ. מסתברא שאין חובה לפתוח בית כנסת בימי החול, כאשר אין מניין ובקושי מתאספים, ועדיף לסגור אחד, ובסמוך לו יהיה מניין בשפע וברוב עם הדרת מלך. בית כנסת שאין בו מניין מסודר, הוא בבחינת 'מדוע באתי ואין איש' (עיין ברכות ו:), וכשהוא סגור אין קטרוג ואין כלום.

ועל אחת כמה וכמה, בית כנסת שיש בו דיבורים אסורים בזמן התְפִלָה וכיוצא בזה, הרי זה חילול ה' ועדיף לסוגרו, משום שאין שם כבוד שמים. ועדיף להתפלל בבית כנסת של עמי הארץ ואנשים פשוטים שלא מדברים שם, מאשר בבית כנסת של אנשים מכובדים וחכמים בעיניהם וכו' ומדברים בבית הכנסת, והרי זה חילול השם שאין כמוהו, והבן.

כא. התְפִלָה נמשלת לשירה ולזמרה, וכן אומרים בכל יום בתְפִלָה 'זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו', ו'הבוחר בשירי זמרה' וכיוצא בזה, וצריך כל אחד להרגיש שהתְפִלָה היא באמת שירה וזמרה, וכמו שאת השירה שרים ומזמרים מלה במלה בניגון ובנחת, כך צריך להתנהג בתְפִלָה.

שירה זה לא האמצעי, אלא התכלית להתפלל ולומר בקשות ופיוטים והכל בלשון תְפִלָה ושירה. וכאשר מתנהגים כך, הרי זה כעין שלווה פנימית הנובעת מאמונה בה' יתברך, וזה בעצם כבוד שמים.

כב. הובא בגמרא (קידושין לג רע"ב), אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו, אלא שחרית וערבית, שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים, עיין שם. ומכאן נלמד שאסור להראות התלהבות יתר על המידה מרבנים, חכמים, אדמו"רים וצדיקים, באופן שנראה שיש כאן התלהבות יותר מכבוד שמים, והבן.

ולכן בבית הכנסת ובבית המדרש יש להרבות בהתלהבות יתר בעניית קדיש, וזהירות גדולה משיחה בטילה, וכמובן להתנהג בכובד ראש גדול מאוד כדי להראות עד כמה כבוד שמים יקר בעינינו מאוד מאוד.

ומה שאמרו (אבות פ"ד מי"ב) 'מורא רבך כמורא שמים', לא אמרו יותר מכבוד שמים, אלא כמורא שמים. וכאשר באים לצדיק וממתינים שעות בשביל להיכנס עשר שניות לברכה, ובתְפִלָה ממהרים מאוד בעוונותינו הרבים, הרי נמצא שכבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם, וזה חילול ה' חמור מאוד. וזו מעלתם של גדולי ישראל באמת ללמד אותנו כיצד ליזהר ולכבד את ה' יתברך על ידי עמל תורה ומצוות.

כג. בשירת הים כתוב לאמור: “ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות טו, יח), משום שהושלם בזה כבוד שמים. שעד עכשיו לא היתה שלמות באמונה וכבוד שמים לה' יתברך, אבל כאן, כשטבעו בים ולא נותר מהם כלום, אלא רק ה' יתברך, צעקו כולם: “ה' ימלוך לעולם ועד". ובזה מובן ההמשך (שם יט) “כי בא סוס פרעה וגו'".

ולכן רק כאן ניכר כבוד שמים ומלכות שמים באמת. ומכאן שכאשר יש ביטול גמור לה' יתברך יש כאן כבוד שמים בשלמות.

כד. בפרשת וירא (כא, ח) כתוב: “ויעש אברהם משתה גדול", ופירש רש"י שפירוש גדול הוא שהיו בסעודה אנשים גדולים: שם, עבר, ואבימלך. ומי אמר לרש"י שזה הכוונה משתה גדול, ומדוע לא פירש משתה גדול כפשוטו והיה שם הרבה אוכל?! והתשובה היא שבתורה הקדושה אין ערך לכמות האוכל, והכוונה “גדול" רק לגדולי הדור.

וכן מה שכתוב: “והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב), דרשו בגמרא 'זה שקנה חכמה', ולא זקן מבוגר כפשוטו. מפני שבתורה הגיל לא קובע, ויתכן אדם בגיל מאה שנה והוא מסכן גדול, כי הוא מלא עבירות ואין לו כלום (ועיין קידושין לב:).

וכן מה שכתוב: “וירח את ריח בגדיו" (בראשית כז, כז), וידוע מה שפירש רש"י, שהריח ריח גן עדן. וזאת משום שאין התורה משתבחת סתם כך בבושם, כי אין בתורה ערך לבושם, רק הכל מצוות ומעשים טובים, וזה נורא למתבונן.

כה. מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע בבוקר ובערב. וה' יתברך לא הטריח אותנו לקרוא דווקא בעמידה, אלא אף בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך (דברים ו, ז). וכתב מרן הבית יוסף (ס' סא) שאף על פי שאין חובה לעמוד, יש חובה לקרוא קריאת שמע באימה, ביראה, ברתת ובזיע, והובא כן להלכה בשו"ע (ר"ס סא).

ולכן יש מצווה לכוון בקריאת שמע למסור נפשו על קידוש ה', שעל ידי זה יגיע לאימה ויראה (משנ"ב שם ס"ק ג). והלוואי שנזכה לקיים סעיף זה לפחות ביום הכיפורים הקדוש!

כו. רבינו יונה בתחילת 'ספר היראה', מבאר כיצד היא צורת הישיבה ב'אימה ויראה' בעת התְפִלָה, והוא שלא ישען לאחוריו, לא יפשוט רגליו, ולא יסמוך לצדדים, אלא ידו הימנית על השמאלית כנגד טבורו וראשו כפוף, עיין שם. והובא להלכה במשנ"ב (ס' צה ס"ק ב, ובא"ח פ' יתרו ה"ט).

כז. כתוב בזוהר הקדוש (בלק קצה:), שבתפילת שחרית צריך להתנהג עד העמידה כמו עבד, ובעמידה עצמה כמו עני, ובקריאת שמע ימסור נפשו על 'קידוש השם'. וכשאומר וידוי ומפרט חטאיו בכוונה, הרי זה חסיד. והמכוון כן מובטח לו שתפילתו לא חוזרת ריקם.

כח. מצינו בזוהר הקדוש (פנחס רמו.) שמי שמוציא דברי תְפִלָה או דברי תורה מפיו, צריך לדקדק ולהוציא כל מילה בשלמות ובחיתוך האותיות, עיין שם. שכל מילה שמוציאים מהפה עולה למעלה ונעשה קול רוחני (ועיין בזוה"ק פ' האזינו רצד:).

ומכאן לאותם המזלזלים ומלחיצים את החזן ואת הקהל שעונשם גדול מנשוא, ומאידך לשכר הנפלא כשעוסקים באמת בכבוד שמים, ואפילו בדברים הקטנים.

ומעשה שמצאו אדם אחד שמת, ולא היה בו לא פה ולא עיניים ולא אף רחמנא ליצלן, ואמרו כי קרה לו דבר זה משום שלא נזהר להפריד הדבקים שב'אמת ויציב' (שע"ת סי' סא ס"ק יד). וכן מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר בחלום שפניו מוריקות, אמר לו למה פניך מוריקות, אמר לו מפני שהייתי מדבר ב'ויכולו', ובמגן אבות וב'יתגדל' (משנ"ב ס"ס רסח, כה"ח ס' ה).

ומאידך, המברך ברכת המזון בכוונה ובנחת אין שולט בו אף ולא קצף, ומזונותיו מצויין לו בריווח ובכבוד כל ימי חייו (באר היטב סימן קפה). וכן הובא ב'אור זרוע' בתחילת הלכות שבת מגדולי הראשונים, מעשה באחד שמת וקברוהו, ובא למחרת לבית הכנסת ופרחים של גן עדן היו על ראשו, וסיפר שזכה למעלה זו משמים בזכות שהיה קורא בנעימה "ימלוך ה' וכו'" (תהלים קמו, י), עיין שם.

כט. ברכת 'ברוך שאמר' תקנוה אנשי כנסת הגדולה על ידי פתק שנפל משמים. ויש לאומרה בעמידה ולהחזיק את שתי הציציות שלפניו (משנ"ב ר"ס נא), וזה מראה על כבוד שמים שיודעים להעריך ברכה זו.

ל. מי שלא פותח את עיניו בתפילת העמידה, מראה בכך כבוד שמים (משנ"ב סימן צה ס"ק ה). וצריך להתפלל בלשון תחנונים ובנחת, ובוודאי שלא למהר, ויש אומרים שהממהר בתפילתו לא יצא ידי חובת תְפִלָה (עיין משנ"ב בביאה"ל סימן צח). וכן יזהר מלחשוב מחשבה זרה כלל ועיקר בברכה ראשונה שהיא ברכת אבות שבעמידה, אף אם יכוון באמירת המילים (משנ"ב בביאה"ל ר"ס קא).

לא. כשעומד ושומע ברכת כהנים, יעמוד באימה וביראה (זוה"ק ס"פ נשא, וכה"ח סי' קכח ס"ק קלח), ומראה בכך כבוד שמים שמתייחס כראוי ומכוון לברכה שה' מברכו על ידי הכהנים (חולין מט.).

לב. לברך את ה' יתברך בשמחה, ביראה ובאהבה, אחרת המצווה אינה עולה למעלה (עיין באריכות בספר אוצר המצוות לרבינו מיכאל פרץ שליט"א). ולכן מצינו לרשע וטוב לו בעולם הזה, שהרי אי אפשר לשלם לו בעולם הבא, משום שמצוותיו אינן עולות למעלה, ומקבל את שכרו בעולם הזה (עיין תענית יא.), וכמו שכתוב: “זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז), שאפילו שהרשע מביא לשם שמים הרי זה תועבה, מכיון שלא עשה תשובה ועדיין הוא נשאר רשע (עיין מלבי"ם שם).

לג. באמירת פיטום הקטורת, אומרים 'בורית כרשינה', ו'יין קפריסין', הרי שיש בהם מצווה, כי על ידם מתרבה כבוד שמים, ועל ידם סממן הציפורן תהיה נאה ועזה, דהיינו בעלת ריח חזק. ויתכן שהיא מצווה מן התורה (כריתות ו.ערוך לנר שם).

לד. סיפר רבינו המגיד המפורסם הר"ר יהודה יוספי שליט"א מעשה שאירע בירדן באדם אחד שנפל מכיסו שטר של כסף שעליו היה תמונת המלך, ומכיון שחשש שהרוח תעיף לו את השטר ויאבד, אזי דרך עליו ברגלו, ועל כך תפסוהו המשטרה וקנסו אותו על כך שזלזל בתמונת המלך. והיה עוד מעשה כעין זה במדינה אחרת והניחו את האיש במאסר.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות כמה צריך להיזהר בכבוד שמים, ואוי לנו מיום הדין. ועיין בגמרא (ב"ק כה.) קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום, עיין שם, נורא ואיום.

לה. מצינו בהלכה שגם כאשר אחרים מקדשים שם שמים, הרואה ושומע צריך לשתף איתם פעולה לכבוד ה' יתברך. לדוגמא, אסור לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל (שו"ע סי' קב סע' א), וכן ציבור האומרים 'שמע ישראל', חייב היחיד לקרוא עמם קריאת שמע ולקבל עמם עול מלכות שמים (שו"ע ס"ס סב), ואפילו שלא מתפלל איתם צריך לומר עמם כנ"ל (בביאה"ל שם), וכן 'מודים דרבנן' חייב לשחות עם הציבור (שו"ע סימן קט), וכן באמירת 'עלינו לשבח' (שו"ע סימן קלב משנ"ב ס"ק ט), וכן באמירת 'ה' מלך וכו'' חובה לעמוד (בא"ח פ' ויגש סע' א).

ומכאן שיש להראות תמיד כבוד שמים עם כולם ולא להיות אדיש עם עצמו. וכן כתב רבינו יונה (שע"ת ש"ג אות קסח) על הפסוק: “נדיבי עמים נאספו" (תהלים מז, י), שכאשר מתאספים כל הקהל לעשות כנס או עצרת בחירות וכדומה, יש לקדש שם שמים ולא להיות אדיש ולא לפרוש מן הציבור, אלא להרים יד עם כולם לכבוד ה' יתברך. ויש לבוא לכנס כזה בכדי להרבות אנשים המוחים על כבוד שמים, כי צריך להראות שותפות ברוחניות, בתורה ובמצוות תמיד.

לו. כבוד שמים ניכר בבית הכנסת שנעים ונוח להתפלל בו, החשמל זורם, המזגן עובד, המקום נקי וכן על זה הדרך. ולפעמים יש הוצאות גדולות והגבאי רוצה לחסוך, ומגיע פלוני ונותן לו סכום כסף בעין טובה עבור כמה שעות לחשמל ולמזגן ולניקיון וכיוצא בזה, ויש לציבור הרגשה טובה ומתפללים יותר בכוונה בזכות התרומה לבית הכנסת, ועל ידי כך מתרבה כבוד שמים ועבודת ה'.

ויש בזה גם מצוות חסד, ואהבת ישראל עם הציבור. ואשרי המבין ועושה זאת בצניעות ומכוון לשם שמים וזכות הרבים תלוי בו.

לז. כתוב במשנה (ברכות יג.) שמותר להפסיק בקריאת שמע מפני היראה ומפני הכבוד, וכתבו התוס' (שם יג: בד"ה שואל) שמכל שכן מותר להפסיק בכדי לענות קדיש, קדושה וברכו, שאין לך 'מפני הכבוד' גדול מזה.

ומכאן למד רבינו הגדול זיע"א לדברים נוספים שיש בהם כבוד שמים (עיין יבי"א ח"ו סי' ו). וידוע המדרש (קה"ר פרשה ז וירושלמי ברכות פ"ג ה"א), על אותו חכם שלמד מפועלי הניקיון המשכימים בבוקר לבית המדרש. וכן אותו חכם שנפל ושכב על הארץ, וחשב לעצמו כיצד ישכב בקבר, ורצה לזכור על ידי כך את יום המיתה.

וכן בגמרא (ברכות לב סע"ב) מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, ובא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפילתו. לאחר שסיים תפילתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם (דברים ד, ט) “רק השמר לך ושמור נפשך", וכתיב: “ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (שם טו), ואם כן כשנתתי לך שלום מדוע לא החזרת לי שלום?! אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?! אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים.

אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו? אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה! וכן קודם לכן (שם כח:), עיין שם.

וזה כבוד שמים גדול, כאשר לומדים מכל עניין כיצד להרבות כבוד שמים ולקדש שם שמים בבחינת “ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב), כלומר כל הדברים שהם בתוך עם ישראל תלמד מהם כיצד לקדש שם שמים, והבן.

לח. לעיתים מחכה הציבור לחזן, וכולם ממתינים לפני 'ישתבח', וכל אחד מסרב לעלות חזן וממתינים ל'קורבן המסכים', ויתכן שיש בזה כעין חילול ה'. והאמת שהזריז והזהיר הוא קורבן ציבור ומקדש שם שמים.

וכידוע מרבינו החזו"א זיע"א, שאמר שאין לומר 'קורבן' על בן אדם, אלא רק מי שנהרג על קידוש ה', ובנידון דידן יתכן שאדם המוסר נפש להיות חזן, גם כאשר הוא חלש וקצת צרוד, ובכל זאת הוא מתחזק לכבוד ה' יתברך, הרי הוא קורבן ציבור אשר הוא חי על קידוש ה', ואשריו הזוכה לכך.

לט. כתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ה ה"ז) לא יהיה צועק וצווח כדרך בהמות וחיות וכו', ע"כ. אך כאשר עונה קדיש וכיוצא בזה, יצעק ויקיים את הפסוק: “ותרועת מלך בו" (במדבר כג, כא), וזהו כבוד שמים אמיתי. ועל ידי קול רם מתבטלות גזרות קשות (משנ"ב סי' נו ס"ק ה).

מ. מי שמתפלל בהכנעה ובכובד ראש, יזכה להיות אחרי התְפִלָה זך ונקי (יערות דבש דרוש ו'). וכנראה שיש תוצאות של קדושה, כאשר מתלהבים ומתאמצים בתְפִלָה לכבוד השם יתברך.

מא. באמירת 'על הניסים' כתוב לאמור: 'ואחר כך באו בניך לדביר ביתך', ונראה לבאר במה שכתוב 'ואחר כך', שיש כאן דגש על כבוד שמים. שלאחר סיום המלחמה לא הלכו לביתם ולמשפחתם, אלא מיד רצו לבית המקדש, ביתו של ה' יתברך בכדי לתקנו. 'ופינו וכו' וטיהרו והדליקו', ורק אחרי שהכל הסתיים והתקדש שם שמים, הלכו לביתם ולמשפחתם לחיים טובים. ללמדנו שגם בחזרה מהמלחמה ויש געגועים לבית ולמשפחה, עם כל זה קודם כל דאגו לכבוד שמים.

ולדוגמא, אדם שחזר מנסיעה ארוכה שהתעכב בה זמן רב או אושפז בבית חולים או חוזר ממלחמה, וכולם מחכים לו בקוצר רוח. והנה, כשהגיע קרוב לביתו הגיע זמן תפילת מנחה בבית הכנסת, וחסר עשירי קודש למנין, וביקשוהו להשלים המנין. יש כאן הזדמנות לקדש שם שמים ולהשלים מנין ולצעוק קדיש, קדושה ו'ברכו' לכבוד ה' יתברך, ואשריו העומד בניסיון רגיש שכזה. וכן להגיע לאירוע מסוים כדי לסלק מחלוקת ולהרבות אהבה ואחווה, גם כאשר לא מתייחסים אליו כפי הצורך.

מב. פסק הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ב ה"ו) כהן הדיוט שנעשה אונן באמצע עבודתו בבית המקדש, אף על פי שאסור לו לעבוד, מכל מקום אסור לו לצאת מן המקדש, עיין שם. וביאר ב'כסף משנה' שאף על פי שאסור לו לעבוד, עם כל זה אם יצא קודם שתיגמר העבודה, אין לך זלזול גדול מזה, עיין שם.

וכן אונן ביום פורים, טרם שנקבר המת, אוכל בשר ושותה יין ומקיים סעודת פורים (שו"ע סי' תרצ"ו סע' ז), עיין שם. וזה חלק מגדר כבוד שמים שלא להראות חס ושלום זלזול במצוות.

וכן בתפילת העמידה יסגור את עינייו או יסתכל בסידור, וכן בברכת המזון יניח יד ימין על שמאל, ויברך בעיניים סגורות כתפילת העמידה (בא"ח פ' שלח לך סע' טו), וכדאי לבקש שקט מהסובבים אותו בזמן ברכת המזון כדי לכוון ולקדש שם שמים, וכאשר מברכים באדישות, חס ושלום, הרי זה כזלזול בכבוד שמים.

מג. מרן הב"י (סימן קלד) מביא בשם 'הכל בו', שאמירת 'והוא רחום' שאומרים בימי שני וחמישי, נתקן על ידי נס גדול. ומכאן שיש להקפיד לומר זאת בלשון תחנונים ובכוונה, כי חסיד אמיתי הוא שיודע לבכות באמירת 'אל מלך' ובתחנונים של שני וחמישי.

והגר"ש וולבה זיע"א היה אומר, שתינוק שנשבה בין הגוים וחזר בתשובה, תשובתו קלה ממי שנשבה בידי ה'מלומדה', היינו ההרגל. וכמו שאמר הגר"י גלינסקי זיע"א, מי יחזיר את החרדים בתשובה.

מד. לעמוד כנגד ספר התורה בכובד ראש, ביראה ופחד, ויכבדנו כפי כוחו (שו"ע יור"ד סי' רפב סע' א), ולא לעמוד באדישות ובזלזול חס ושלום. ולכן אין לשוחח בזמן הוצאת ספר התורה, וכן אין לקרוא תהלים (עיין חמדת ימים ח"א פי"ב אות יב), אלא יש להסתכל על ספר התורה, ולהתפעל כל רגע ורגע, ולהרגיש שיש כאן עמידה אך ורק לכבוד התורה, כעין עמידה בתפילת שמונה עשרה.

וידוע מרבינו החזו"א זיע"א, בעת ששהה בסעודת חתן, ושמע מהרחוב שמלווים ספר תורה, אזי קם ויצא מהבית באמצע הסעודה לשיר ולשמוח עם ספר התורה, ואחר כך חזר לשמח החתן.

מה. מצווה לשיר: 'גדלו לה' איתי וכו'' בהוצאת הספר תורה, משום שבשמים אוהבים שירים ופסוקים לכבוד ה' יתברך. וכמו שאומרים בנוסח ברכת 'ישתבח': 'הבוחר בשירי זמרה', ומכאן שהקדוש ברוך הוא אוהב ובוחר בשירה.

וכן הנביא שמואל שיבח את דוד המלך ע"ה ואמר עליו: “נעים זמירות ישראל" (שמואל ב כג, א). וכן הפרות שנשאו את ארון הקודש בזמן עלי הכהן אמרו שירה, שנאמר: “וישרנה הפרות" (שמואל א ו, יב), ואמרו חז"ל שאמרו שירה (ע"ז כד:).

ומכאן שיש מצווה גדולה לומר שיר השירים לכבוד שבת קודש, ובעת אמירת שיר השירים המלאכים באים לשמוע (ועיין פלא יועץ ערך אכילה ושתיה).

מו. בשעת הוצאת ספר התורה מברכים ומודים לה' יתברך, 'ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא' (רמ"א ס"ס קלד), ויש להרגיש שמחה גדולה ולהביט בעיון על ספר התורה, שהרי התורה מחזיקה את כל העולם כולו!

וידוע מהיעב"ץ זיע"א, שהנס הגדול ביותר בעולם שהתורה קיימת כנתינתה מסיני, וכל אומות העולם וכל המלחמות והצרות והגלויות לא קלקלו ולא השפיעו על אות אחת בתורה, פלא! (ועיין בהקדמה לסידורו).

מז. הרמב"ן על התורה בפרשת כי תבוא על הפסוק “ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת" (דברים כז, כו), כותב שכוונת הפסוק להקמת ספר תורה, עיין שם. וכנראה שיש בזה כבוד שמים וזיכוי הרבים גדול.

מח. הגולל ספר תורה מקבל שכר כנגד כולם (מגילה לב.), וגלילה פירושו הגבהה (משנ"ב סי' קמז ס"ק יט). והמיוחד בהקמת והגבהת ספר התורה שיש בכך כבוד שמים גדול, שהרי מצווה על כולם 'לעמוד ולהשתחוות' כנגד ספר התורה (שו"ע סי' קלד סע' ב), ונמצא שהמגביה את ספר התורה מזכה אותם לכך.

מט. אמרו חז"ל בגמרא (ברכות ח.) שאסור לצאת מבית הכנסת באמצע הקריאה בספר תורה, ורק בין גברא לגברא מותר לצאת, כלומר בין עליה לעליה. ובין פסוק לפסוק בשעה שמתרגמים הפסוק הוא ספק בגמרא, ונשאר ספק זה בתיקו. ואף על פי שכל ספק שלא נפשט והועמד בתיקו, אם הוא דין מדרבנן פוסקים לקולא (ע"ז ז.), בנדון דידן נפסק הלכה להחמיר שאסור לצאת מבית הכנסת בין פסוק לפסוק, ואף על פי שקריאת התורה הינה מדרבנן, אולם כבוד התורה הוא מדאורייתא, ולכן פסקו להחמיר.

נ. שלושה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם חס ושלום, ואחד מהם מי שנותנים לו ספר תורה לקרוא ואינו קורא (ברכות נה.), וטעם הדבר מחמת כבוד התורה שנראה שאינה מכובדת בעיניו.

ומכאן יש ללמוד גם לעניין עליית החזן לתיבה להתפלל שיש בזה כבוד שמים. וכן לזכות את הרבים בעניית קדיש וקדושה, וזכות הרבים תלוי בו שלומדים ממנו היגוי ופיסוק נכון. וחובה על כל אדם ללמוד להתפלל בדקדוק ולהשתדל להיות חזן לכבוד ה' יתברך.

ומה שאמרו בגמרא (ברכות לד.) שיש לסרב שלוש פעמים, זה דווקא כאשר יודע שהגבאי יבקש ממנו פעם נוספת, אחרת חבל להפסיד זכות גדולה כזאת של כבוד שמים, קידוש השם וזיכוי הרבים.

גם לרבות שאם קשה לגבאי למצוא חזן וכולם מסרבים, האחד צרוד והאחר חלש וכן על זה הדרך, אז הוא בבחינת חילול השם שלא מוצאים בקלות מי שמוכן לקדש שם שמים.

נא. אסור לעשות שום מצווה הקשורה לספר תורה, כמו הולכה והגבהה, וכן פתיחת ההיכל בתפילת שחרית, בלא טלית (כה"ח סי' קמז סק"ד), שמאחר וכולם עם טלית, אין זה כבוד שמים להיות בלא טלית, עיין שם. ועיין במשנה ברורה (ס"ס צא) שאין להתפלל בבתי ידיים [הנקרא כפפות] שזה כעין גאווה, עיין שם.

וכנראה שכבוד שמים הוא להראות בעת התְפִלָה קביעות וביטול ובלי פינוקים. ולפי זה כדאי גם להוציא מעיל אם לא קר מידי, וכן לא מתאים ללבוש החליפה על הטלית כשנמצא בבית הכנסת. והכלל שיש להיראות קבוע ולא עראי ולהשתדל תמיד לכבד את ה' יתברך כמו הציבור כולם ולא להיות שונה, לחיים טובים, ובפרט לעמוד לפני התורה באימה ויראה (כה"ח שם), כמבואר לעיל.

תוכן העניינים

הנהגות אמונה מעשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה