פרק ט' - תרגילים באמונה
בו יבוארו הנהגות ותרגילים אשר יעשה אותם האדם, ועל ידם ילמד ויגדל במצוות האמונה בה' יתברך
א. כדי להאמין שכל העובר עלינו הוא מאת ה' יתברך בלבד, צריך להתנהג כמו משוגע ממש, וכשם שמשוגע לא מרגיש שאנשים מריעים לו, שהרי אין לו דעת להרגיש, כך צריך כל אדם להתנהג כאשר מישהו הרע לו, ואינו מקפיד ואינו כועס.
ואף לא מרגיש שאנשים עשו לו מעשה רע כלל ועיקר, אלא מרגיש שהכל מאיתו יתברך ללא הבנה וללא שכל, ובזה זוכה להיות בעל אמונה הדבוק בה' יתברך תמיד ומנצח את כולם. וגם בבית ובכל מקום, אם ביקש דבר מסוים אפילו כמה פעמים ולא קיבל את מבוקשו, אינו כועס כלל.
שאלה: מתי יש מצווה להיות משוגע?
תשובה: בשביל להבין ולהאמין שהכל משמים בלבד צריך להתנהג ממש כמו משוגע. אם מישהו הכה אותך, זילזל בך, העליב אותך, הזיק לך וכן כל שאר מרעין בישין, אסור לנקום ולנטור, או חס ושלום להקפיד עליו, אלא רק להאמין שהכל משמים, ולהתנהג ממש כמו משוגע, שכאשר יורקים עליו אומר שזה טיפות גשם, והבן.
והוכחה לכך מהפסוק “סכלות מעט" (קהלת י, א), והפשט הוא שאם אדם עושה טעויות ומעשי טיפשות שיהיו מעט. אבל יש פירוש נוסף, והוא שתהיה לכתחלה קצת סכל וטיפש, ולא תראה אנשים אלא רק את ה' יתברך.
לסיכום, לפני האנשים קצת משוגע, לא כועס ולא מגיב, ולפני ה' יתברך, תמים גדול, ומקבל באהבה. והתוצאה היא, שבעל אמונה דבוק בה' יתברך ומנצח את כולם. וכיוצא בזה מצאנו במשנה (אבות ו, ה) במ"ח דברים התורה נקנית, ואחד מהם הוא 'מיעוט שיחה', ומלבד הפשט שצריך למעט בשיחה שאינה קשורה לתורה ולמצוות, כי שיחה במילי דעלמא יותר מהצורך הוא דבר שלילי.
והגר"א והתפארת ישראל פירשו את המשנה במובן החיובי, והוא שכשלומד בשקידה עצומה, מידי פעם יעשה הפסקה קצרה של מיעוט שיחה בכדי לאגור כוחות להמשך העבודה לכבוד ה' יתברך.
וכידוע, חזקיה ואסא המלך פחדו לצאת למלחמה ולנצח, שלא יחשבו שכוחם חזק, וישכחו את ה' יתברך, והעדיפו להשאיר הכל בידי ה' יתברך (עיין מסילת ישרים פ"י). ואף שאין זה מעשה הגיוני, אך למעשה נראה שלהיות 'משוגע' על ה' יתברך זה הפתרון לכל הבעיות.
שאלה: כתוב בזוהר הקדוש (תזריע מז:) על שם רשב"י: חיובא על בר נש דאוליף חכמתא, למילף זעיר מן שטותא. תרגום: חובה על האדם הלומד חכמה ללמוד דבר מעט של שטות. ומה ההנהגה בזה למעשה לדורנו כיום?
תשובה: בזוהר הקדוש מבואר, שצריך לדעת קצת מילי דשטותא של עבודה זרה כדי שתדע להשיב עליהם, ובפירוש הנפלא 'מתוק מדבש' הוסיף לבאר, שעל ידי כך מתחזקת האמונה בה' יתברך, כאשר מביא טענות שלהם ודוחה אותם ומשלים על ידי כך את האמונה. והוסיף שם שלמעשה קשה לעשות כן, ויתכן שזה גם מסוכן להכניס לעצמו כאילו יש איזה טענות שצריך להשיב, לכן ראוי להימנע מזה, ויתכן שגם כוונת הזוהר הקדוש לעניין אחר, עיין שם.
למעשה, יש לחזק את האמונה על ידי שעושה כעין 'מילי דשטותא' מעשים קטנים בלי דעת ועל ידי זה נעשה תמים באמונה. כמו שיש מצווה להיות משוגע מלהבין את הנהגת ה' יתברך ומה שעובר עליו תמיד כשזה נגד השכל, כך כשהוא קופץ ורוקד כעין שמחה על כל הבעיות שיש לו, על ידי זה מבטל את השכל בביטול גמור לה' יתברך, ומסלק את העצבות ואת ההרגשה הרעה הבאה עליו מכח יצר הרע.
ועיין לרבינו בליקוטי מוהר"ן (ח"ב כד, מד) שיש מצווה להיות בשמחה תמיד. ושעה אחת כעין התבוננות על מעשיו בצער ובדאגה, משלים בזה את המילי דשטותא וחוזר לשמחה ולאמונה, ואשריו ואשרי חלקו.
ב. 'הודעה חשובה: יש בורא לעולם!' ואף על פי שכולם מאמינים שיש בורא לעולם, לא כולם חזקים באמונה שהכל בהשגחה פרטית מבורא עולם, ולכן צריך תמיד לעורר ולחזק את האמונה, שזהו יסוד היסודות שביהדות.
וכשיש מחלוקת ניתן להרגיע את האוירה על ידי צעקה של אמונה: 'רבותי, יש בורא לעולם! והכל מאיתו יתברך, ואין שום סיבה למחלוקת!' וזה בוודאי יכול לעזור.
שאלה: היכן כתוב בתנ"ך 'הודעה חשובה: יש בורא לעולם?'
תשובה: כתוב בספר תהלים (ק, ג) “דעו כי ה' הוא אלקים". כלומר, דעו לכם, הודעה חשובה, הודעה גדולה, ה' יתברך, הוא האלקים. כלומר, אך ורק הוא המשגיח עליכם. ולדעת האבן עזרא, סיום הפסוק “עמו וצאן מרעיתו" (תהלים ק, ג) חוזר על הרישא, וכאילו הפסוק אומר כך, דעו לכם שאתם עמו וצאן מרעיתו שה' הוא אלקים, והבן.
ומכאן הוכחה חזקה שצריך תמיד לעורר על אמונה, וכשיש מחלוקת, ויכוחים, טענות ומענות וחילול ה', ניתן להרגיע את האוירה על ידי צעקה של אמונה, לומר להם: 'חברים יקרים, מה קורה לנו, הרי יש בורא לעולם, והכל משמים, להפסיק מיד עם המחלוקות, הפגיעות והעלבונות אחד נגד השני!', וזה יכול לעזור הרבה.
ויתכן סמך מכאן לדברי הרמב"ם שכתב (פירוש המשניות ברכות פ"ט מ"ז): דרכי תמיד בכל מקום, שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות, יותר מכל דבר אחר שאני מלמד, עיין שם. ואם בדורו של הרמב"ם 'הנשר הגדול' היה צורך וחביבות ללמוד על כך, מה נאמר בדורנו שירדנו אלף אלפים מעלות אחורנית, ואם דוד המלך ע"ה מעורר ומוסר לנו הודעה חשובה כזאת, אז בוודאי שגם הרמב"ם מרגיש שיש צורך בזה.
וצריך אדם לידע בעל פה את י"ג עיקרי היהדות שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פרק חלק מ"א), ולהבינם ולהשתדל לחיות על פיהם באופן מעשי, ומי שלא עושה כן נמצא בבעיה. ועיין בגמרא (סוטה מח:) 'אנשי אמונה' שהם מאמינים בקדוש ברוך הוא, ופירש רש"י לוותר ממונם לנוי הדור מצווה, לצדקה, ולהוצאות שבתות וימים טובים, עיין שם.
וגם בגמרא (שבת קיט:) מובא הפסוק של הנביא ירמיה (ה, א) שבשמים מחפשים אנשים שהם מבקשי אמונה, עיין שם. וכל ספר 'שומר אמונים' הקדוש מיוסד על הפסוק הזה (כמבואר בהקדמה שם), ואמונה חזקה היא התשובה הנכונה לכל השאלות.
ג. יש לאדם להסתכל על הבריאה בעיניים של אמונה, והיינו שה' יתברך ברא את העולם יש מאין, וכל מה שקיים בכדור הארץ הוא אך ורק מאיתו יתברך, וכל רגע ורגע ה' יתברך מחדשו.
ואם חס ושלום יסיר ה' השגחתו מעליו יחזור הכל לתוהו ויתאדה כלא היה. ובזה מקיים מצוות עשה מן התורה, ועל ידי כך מתקדש ומתעלה בעבודת ה' יתברך.
ויש להתפלל ולבקש רחמים מה' יתברך שנהיה חזקים באמונה זו, ולא נחשוב חס ושלום שהכל מתנהל על פי הטבע בלבד.
שאלה: מה כוונת הפסוק “מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג)?
תשובה: נאמר בתחילת הפסוק ג' פעמים “קדוש", ומפרש התרגום: קדוש למעלה בשמים, קדוש למטה בארץ וקדוש לעולמי עולמים, דהיינו באופן תמידי. וסוף הפסוק: “מלא כל הארץ כבודו" הוא כבוד ה' יתברך.
והכוונה בזה, שהמסתכל על הבריאה בעיניים של אמונה כמו שאמר הנביא ישעיה (מ, כו) “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", לראות ולהתבונן שהעולם מחודש על ידי ה' יתברך יש מאין, בכל רגע ורגע, והיינו 'המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית', וכאשר יסיר ה' יתברך השגחתו חס ושלום, הכל מתרסק בלי אבק ומתאדה כלא היה, מפני שכל רגע ורגע זה הויה מה' יתברך.
ואם כן, כל מה שרואים בעולם: יבשה, ימים, אויר, שמים, בעלי חיים, בני אדם, צבא השמים, צבא הארץ וכיוצא בזה הכל מאתו יתברך, שברא ועשה וחידש ומקיים בכל רגע ורגע. וכשרואים את מעשיו של ה' יתברך, כאילו רואים את ה' יתברך, כי גם מה שאנשי מדע מייצרים ומחדשים יום יום הוא יש מיש ולא יש מאין, והכל מהתוצרת המקורית של ה' יתברך מבריאת העולם.
וכידוע, ה' יתברך הראה לדוד המלך ע"ה, כי גם שוטה וכסיל וכיוצא בזה הוא מה' יתברך ולתועלת הבריאה (ילקוט שמעוני שמואל א רמז קלא). וגם בעלי חיים ואפילו זבובים ויתושים וכיוצא בזה יש בהם תועלת (שבת עז:), וכן חולה מסוכן מורדם ומונשם הוא מכבודו של ה' יתברך, כי מי יכול לברוא ולעשות כן. והמתבונן בזה מקיים מצווה כל רגע.
ואם בזמן אמירת הקדושה “מלא כל הארץ כבודו" יכוון להתקדש, על ידי כך יגיע להשגות גבוהות (בא"ח ש"ר פ' תרומה אות ג'). ורבינו הגדול מרן זיע"א (הל"ע ח"א עמ' קפו) הביא מקור לכך מהזוהר הקדוש, ולא חלק על פרט זה שיכוון להתקדש.
ויתכן שגם במשך היום, הנושא עיניו במחשבה של אמונה על בריאת העולם מקיים מצוות עשה מהתורה של אמונה, וגם יוכל לכוון לזכות ולהתקדש ולהתעלות ברוחניות, ועל ידי שחושב מחשבות כאלו בלכתו בדרך, יעזור לו מאוד לשמירת העיניים בחוצות העיר.
שאלה: ידוע שברכות קריאת שמע הם ברכות השבח (עיין יבי"א ח"ב עמ' טז, ח"ג עמ' יד, ח"ח עמ' כו), ואם כן מה העניין שהוסיפו בברכת 'יוצר אור' את המילים 'אלוקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו', וכי יש עניין להזכיר בקשה, בברכה שכולה שבח?
תשובה: אמנם ברכת 'יוצר אור' הינה ברכת השבח לה' יתברך על בריאת העולם, שהוא מחודש על ידי ה' יתברך, ולא קדמון מליוני שנים, אלא רק ה' אלפים ותשע"ז שנים. אך על כל פנים, צריך להתפלל ולבקש רחמים מה' יתברך שנישאר חזקים באמונה ושנרגיש שהעולם מחודש על ידי בעל הבית שהוא מלך העולם, ולא לחשוב שזה טבע חס ושלום, אלא להיפך 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'.
ועל כך צריך להתפלל שלא נפסיד אמונה יקרה זו, וזוהי מטרת הבקשה הנוספת בברכת 'יוצר אור'.
ד. בעל אמונה בהשגות גבוהות מאוד מרגיש בכל רגע ורגע דבקות עצומה בה' יתברך, ואינו רואה כלום מענייני העולם הזה לנגד עיניו, אלא רק את ה' יתברך בלבד.
ואף על פי שאנחנו הקטנים, בעוונותינו הרבים עדיין לא זכינו להגיע לדרגות נשגבות אלו, מכל מקום יכולים מידי פעם לעשות תרגילים באמונה ובדבקות בה' יתברך, ויחד עם זאת להתפלל לה' יתברך שאכן ביום מן הימים נגיע על ידי תרגול מתמיד למעלות נשגבות אלו.
שאלה: כתב הרמב"ן על הפסוק “ולדבקה בו" (דברים יא, כב), שכל היום יזכור את ה' יתברך, ולא תיפרד מחשבתו ממנו, עיין שם. והשאלה המתבקשת היא כיצד זוכים להגיע להשגות כאלו?
תשובה: עיין לקמן (עשר מעלות באמונה) שזו הדרגה העשירית הגבוהה ביותר של בעל אמונה שמרגיש דבקות בה' יתברך תמיד, ואשרי הזוכה להגיע לכך. ובאמת גם אנשים קטנים כמונו שבעוונותינו הרבים רחוקים מדרגה זו, עם כל זה מידי פעם ניתן לעשות תרגילים על עצמנו, באמונה בדבקות בה' יתברך, וגם צריך להתפלל לה' יתברך, שנזכה להגיע להשגות כאלו קדושות בדבקות בה' יתברך.
ובפיוט הנפלא 'ידיד נפש' שחיבר החסיד הקדוש, בעל ספר 'חרדים' רבי אליעזר אזכרי זיע"א, אמר: 'נפשי חולת אהבתך' ונראה שאין כוונתו רק לשבח את ה' יתברך, אלא כוונתו לתְפִלָה ובקשה לזכות לכך, וכמו שמסיים 'רפא נא לה, בהראות לה נועם זיוך'.
וכנראה שעל ידי תְפִלָה ורצון ומסירות ותרגילים מעשיים, מידי פעם במה שקשור אליו ממש, מרגיש ואומר לעצמו זה משמים בלבד, ואין בלבו כלום, בבחינת “בכל לבבך" (דברים ו, ה) בכל הלב ממש, כולו קודש, להבין ולהרגיש שזה משמים, מבלי שׂכל אנוש כלל ועיקר, הרי זה מעלה גדולה, והכנה חשובה, להתקדם לדבקות ולקבל רפואה לכך מה' יתברך.
ה. ישנו עוף בשמים הנקרא 'עיט הים', והוא 'שלך' המוזכר בתורתנו הקדושה (ויקרא יא, יז). ונקרא כך משום ששולה דגים מן הים (רש"י שם), ומהם הוא ניזון, ומצוי הוא מעל ימים ונהרות. וכאשר חפץ הוא להשביע את נפשו ב'מנת דגים' דשנה, ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו האינסופיים, מעלה במיוחד בשבילו את הדגים מעמקי הים בהשגחה פרטית מופלאה.
וכן בשעה שהאדם יושב לאכול, יש להתבונן על כל המאכלים, ויחשוב בלבו: את המאכל הזה ה' יתברך הזמין לי, ויתכן שהדג או העוף הנמצאים אצלי כעת בצלחת הגיעו אלי מסוף העולם בהשגחה פרטית ומדוקדקת, וכן כל כיוצא באלו מחשבות טובות המחזקות באמונה. ואין ספק שמחשבות נפלאות אלו יכניסו בליבנו שמחה גדולה ועצומה לברך את ה' יתברך על כל דבר ודבר, ו"יאכלו ענוים וישבעו" (תהלים כב, כז).
שאלה: מה אפשר ללמוד מעוף ה'שלך' המוזכר בתורה (ויקרא יא, יז) בעניין האמונה?
תשובה: בגמרא (חולין סג.) מסופר על רבי יוחנן, כשהיה רואה עוף הנקרא 'שלך', היה אומר את הפסוק: “משפטיך תהום רבה" (תהלים לו, ז), עיין שם. השלך הוא עוף גדול כמו נשר, ו"דרך נשר בשמים" (משלי ל, יט), והינו ניזון אך ורק מאכילת דגים, ומשמים מכוונים שכל ימיו יחיה במקום שיש ימים, נהרות, אגמים, אשר מצויים בהם דגים. וכשהשלך רואה דג במים, הוא נוחת למים בזהירות ובזריזות וצד אותם ברגליו המיוחדות שאינם חלקות, ואין הדג יכול להחליק וליפול למים. ובשפה העממית נקרא עוף זה 'עיט הים', ופירש רש"י בגמרא (שם) שה' יתברך מזמין לשלך דגים המזומנים למות, עיין שם.
וכשהיה רואה רבי יוחנן עוף זה, היה רואה בזה אמונה ודורש את הפסוק: “משפטיך תהום רבה", במה שה' יתברך מזמין דג מזומן למות מהתהום לעוף השלך שנמצא בשמים. ועל אחת כמה וכמה לבני אדם, ועל אחת כמה וכמה לעם ישראל, כמו שאמר יעקב אבינו: “ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש" (בראשית כח, כ).
ומכאן, שיש עניין גדול לחזק את האמונה בשעה שיושב לאכול, ויש לפניו מאכל מסוים, בין אם זה דג מהמים, עוף מהמושב, אורז מסין, קפה מברזיל, ועוד ועוד מאכלים ומשקים הם וכיוצא בהם. שיש להתעמק במחשבה שאת זה נתן לי ה' יתברך, ויתכן שמאכל זה בא מסוף העולם רק בשבילי, ועל ידי מחשבה זו יזכה גם לברך בכוונה ובשמחה, ויקוים בו הפסוק “יאכלו ענווים וישבעו" (תהלים כב, כז, ועי' קידושין לב: אמר להם ר' צדוק וכו' ע"ש).
שאלה: מה חושב בעל אמונה בשעת סעודה, כאשר יש לו בצלחת מיני תבשיל ומיני מאפה?
תשובה: מלבד מה שכתבנו בתשובה הקודמת, שצריך לחשוב ועם הזמן להרגיש ממש, שרק ה' יתברך הוא זה שזימן לנו מאכלים אלו, וכמו שאנחנו מבינים כי המלצר בסעודה הוא רק המגיש את האוכל, ואין האוכל שייך לו אלא לבעל בית, כך יש להרגיש תמיד בכל סעודה שהיא ובכל מקום, כי כולם 'מלצרים' ובעל בית יש רק אחד, וכל מה שלפניו מאיתו יתברך.
ויחשוב עוד ויתבונן, שכל מין מאכל יש לו צבע שונה, טעם שונה, ויטמין שונה. וכן איכות המאכלים - יש שהוא רך, קשה, נוזלי, מוצק וכיוצא בזה, ולהרגיש גם שמודה לה' יתברך שנותן לנו לחם לאכול.
וכן מבואר בברכת 'בורא נפשות', 'וחסרונן' דהיינו כל מה שחסר להם להשביע רעבונם מתמלא על ידי 'כל מה שבראת' כדי 'להחיות בהם נפש כל חי' (מרן הב"י סי' רז והובא בסידור הנפלא 'איש מצליח').
וכן, צריך עוד להתבונן שיש נשמות המגולגלות במאכלים אלו המחכים לתיקונם יום יום, ושמחים בכך שהגיעו לפיו של יהודי, ולא סתם יהודי אלא מי שמברך מילה במילה, ועל ידי כל זה יזכה להיזהר לדקדק בברכות. וזה חסד עם החיים שמוריד שפע לעולם (ברכות לה רע"ב), וגם עם המתים שמתקן אותם (עיין בהקדמת לשון חכמים).
ו. בעל אמונה משתמש תמיד בלשון נקיה וחיובית, ואומר אך ורק מילים שיש בהם כבוד לה', ולכן אל יאמר אדם ביטויים הפוגעים בכבוד שמים כגון: 'אני מפרנס יחידי' וכיוצא בזה, שהרי ה' יתברך היחידי שזן ומפרנס את כל העולם כולו.
וכן בשעת צרה, אסור לאדם לומר: 'מה אפשר לעשות' וכיוצא בזה, שמשמע מדבריו שאם היה אפשר לו לעשות היה עושה כרצונו נגד רצון ה' יתברך. ולכן, כל הביטויים הנאמרים בשעה שקורה משהו חריג ומבהיל מאוד, כגון 'עולם אכזר' או 'אין צדק בעולם' וכל כיוצא בזה, אף על פי שאין כוונתם לרעה, מכל מקום ביטויים אלו נוגדים את האמונה התמימה וסכנה גדולה לאומרם.
ועוד, שיש להיזהר שלא להתלונן בפני הבריות על צערו וכאבו, אלא להראות בפניהם אך ורק שמחה והתלהבות בעבודת ה' יתברך, וכמאמר החכם: 'החסיד צהלתו בפניו ואבלו בלבו'. ובחדרי חדרים או בתְפִלָה וכן בתיקון חצות, ידבר עם ה' יתברך ויבכה לו ו'שערי דמעה לא ננעלו' (ברכות לב:).
שאלה: מה עדיף לומר 'פרעה אינו מאמין', או לומר 'משה המאמין הגדול ופרעה להיפך'?
תשובה: לשון נקיה, הוא דבר חשוב מאוד (פסחים ג:). בעל אמונה כל כך אוהב את ה' יתברך, שהוא אינו מסוגל להוציא מפיו מילים שאין בהם כבוד לה'. וכמו שפירש רש"י על הפסוק “כי קללת אלקים תלוי" (דברים כא, כג), עיין שם. ועדיף לומר מילים של אמונה, וכגון שבא לומר את דברי פרעה, יאמר מה שמשה רבינו אמר לו: “למען תדע, כי לה' הארץ" (שמות ט, כט), "כי אין כה' אלוקינו" (שם ח, ו), ויאמר עליו: ופרעה אמר 'להיפך'.
ואין להקשות ממה שדוד המלך ע"ה אמר “אמר נבל בלבו אין אלוקים וגו'" (תהלים נג, ב), ופירש רש"י שאמר כן על טיטוס ונבוכדנצאר, עיין שם, כי אנחנו הקטנים בעניותינו, וצריכים עד כמה שאפשר לומר הכל בלשון חיובי כדי להרבות כבוד שמים תמיד. וכמה צורם באוזן לשמוע בעל משפחה שאומר: 'אני מפרנס יחידי', כאשר האמת היא שה' יתברך הזן ומפרנס את העולם כולו. ויתכן אף שבזכות אשתו וילדיו יש לו פרנסה משמים, ולכן תמיד עדיף להשתמש בלשון נקיה, “ולשון חכמים מרפא" (משלי יב, יח), ועיין כתובות (קג.).
שאלה: כאשר יש צרות בעולם, מדוע אסור לומר 'מה אפשר לעשות'?
תשובה: בגמרא (ב"ק לח.) כתוב שבשעת צרה אסור לומר 'מה אפשר לעשות', כי משמע מכאן שאם היה אפשר היה עושה כרצונו, אף שהוא נגד רצון ה' יתברך, וזה דומה לגידוף כלפי מעלה חס ושלום. והט"ז (יור"ד סי' שעו ס"ק א) חיזק העניין שאסור לומר כן,
עיין שם.
ולפעמים כשקורה משהו חריג ומבהיל מאוד, יש צועקים 'עולם אכזר', 'ה' הוא בעל הבית ועושה מה שרוצה', 'אין צדק בעולם', 'צדיקים סובלים', 'הטובים מסכנים', כל הלשונות הללו הם נגד האמונה וסכנה גדולה לאומרם. ועדיף לומר שזה גזירה משמים ותו לא, ואחרי הכל ה' יתברך לקח את מה שהוא נתן, כי הכל שלו, ואינו לוקח מאחרים.
ואמר אחד הצדיקים, שאם אברהם אבינו ע"ה, היה באמת עוקד ושוחט את יצחק, בוודאי שהוא היה יושב עליו שבעה ושלושים, משום שהמטרה בזה להיכנע ולקבל באהבה את רצון ה' יתברך.
ומעשה בשני חכמים שנשאלו, אם ה' יתברך היה נותן לכם יום אחד לנהל את העולם כולו ולהשגיח עליו, מה תעשו? הראשון אמר שיעשה מיד מהפך בעולם: ירפא את כל החולים, יפקוד את כל העקרות, יעשיר את כולם ויוריד שפע לעולם וכו'. ענה לו השני, אתה אולי חכם, אבל בוודאי אינך בעל אמונה, כי מה שה' יתברך עושה זה הכי טוב שבעולם.
בעל אמונה מרגיש שמחה גדולה, לדעת ולקיים את הכל על פי רצון ה' יתברך בלבד (עיין בספרים הנפלאים בלבבי משכן אבנה). ומכאן לבעל אמונה, שצריך להיות ניכר אפילו בדיבורו דברי אמונה, וכל שכן הצער והיגון והקשיים עצמם, צריך שיהיו עם אמונה שלימה שיש בה קידוש ה'.
שאלה: נאמר בתורה (בראשית כא, ו) “ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוהים". האם יש כאן משמעות של זלזול חס ושלום?
תשובה: אף על פי שמבואר בתרגום שהוא לשון שמחה, עם כל זה מבואר בזוהר הקדוש (פ' בראשית יא.) שיש כאן גם קצת משמעות של זילזול, והגם ששרה אמנו לא התכוונה לכך, מכל מקום יש כאן משמעות של זלזול כלפי שמיא, וזה לא מתאים לשרה אמנו לעשות כן, ולכן מיד נגזר מיתה על שרה אמנו.
והוסיף לפרש המתוק מדבש (שם) שכביכול הטיחה שרה דברים כלפי מעלה, והוא נורא ואיום. ומכאן למדים עד כמה יש להיזהר בדיבור, גם כשאין כוונה חס ושלום, שלא ישמע על כל פנים שפוגע בכבוד שמים.
ומכאן נראה שיש להיזהר מאוד שלא להתלונן בפני בני אדם, אלא ההיפך להרבות שמחה והתלהבות בעבודת ה' יתברך. ולצעוק בעניית 'אמן יהא שמיה רבא', ובחדרי חדרים עם ה' יתברך או בתְפִלָה, יבכה כתינוק, וכן בתיקון חצות יבכה כמה שיותר על כבוד שמים ו'שערי דמעה לא ננעלו' (ב"מ נט.). ועל ידי התְפִלָה בכוונה ובדמעות, הרי הם עקימת שפתיו והוי כמעשה (ב"מ צ:).
וכמו שאומר רבינו בחיי ב'חובות הלבבות' (שער הפרישות פ"ד) החסיד צהלתו בפניו ואבלו בלבו, עיין שם.
שאלה: מדוע נענשה שרה במה שאמרה: “צחוק עשה לי אלוקים" (בראשית כא, ו)?
תשובה: מבואר בזוהר הקדוש, בהקדמה לבראשית, על שרה אמנו שהיתה נביאה ומאמינה, ומה שאמרה “צחוק עשה לי", הוא לשון שמחה אבל השומע לא יודע, וחושב שכוונתה לא טובה, וכאילו שזה מצחיק מאוד שבגילי יוולד לי בן, ומאחר שבעקיפין גרמה לאנשים מחשבה שלילית באמונה, נענשה על כך שהפסוק כתוב בתורה, ולא זכתה לראות חופתו של יצחק.
ומכאן שיש להיזהר מאוד להוציא מהפה אך ורק מילים שיש בהן כבוד שמים וחיזוק באמונה, ולא מילים שיש בהן משמעות של פגיעה בכבוד שמים, למשל, לא לומר: 'מסכן למה מת? מה עשה?' או 'מסכן למה סובל?' 'מסכן למה פּוּטר מהעבודה?' וכיוצא בזה, אלא להיפך לומר מילים של אמונה כגון: 'זה גזירה משמים', 'זה תיקונים שכולנו עוברים בעולם הזה', 'זה כפרת עוונות', ואלו מילים שיש בהן כבוד שמים, וכמו שאמר רבי עקיבא לרבי אליעזר, כשאני רואה רבי בצער אני שמח (סנהדרין קא.), עיין שם. שיתכן כי גם רבי סובל בגלל עוונות כמו רוב בני האדם (מהרש"א שם), ותמיד לפחד מעבירות ולעשות מצוות, ולקדש תמיד שם שמים.
שאלה: כיצד מדבר בעל אמונה בלשון נקיה?
תשובה: בעל אמונה משתדל ומתאמץ שלא להוציא מפיו מילים שאין בהם כבוד שמים. לדוגמא, שלא לומר 'שתי וערב' שזה רמז לעבודה זרה, ועדיף לומר אורך ורוחב, וכן שלא לומר 'פלוני לא מאמין בה' יתברך', זה לא כבוד שמים לומר כן, ועדיף לומר 'פלוני חלש מאוד באמונה'. וכן, לומר 'פלוני אפיקורס' או 'כופר', זה לא כבוד שמים, ועדיף לומר עליו שהוא תינוק שנשבה שלא יודע כלום (ועיין שבת סח.), ובעצם זו היא האמת שאינו יודע כלום!
וכן, בעל אמונה מדבר תמיד בלשון חיובי, כגון מה שאמר משה לפרעה “למען תדע כי לה' הארץ" (שמות ט, כט), וכן: “למען תדע כי אין כה' אלוקינו" (שם ח, ו), אך לא יחזור על דברי פרעה, אלא יאמר: 'ופרעה אמר להיפך', ואין צורך להדגיש את המילים שאמר פרעה: “מי ה' אשר אשמע בקולו" (שם ה, ב). וגם בלשון שאלה ותמיהה ראוי להימנע, כגון במקום לומר 'וכי ה' קטן?!' או 'וכי ה' לא רואה?!', עדיף לומר 'הרי ה' יתברך גדול ורואה הכל מלמעלה', ומפורש בפסוק: “הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט" (תהלים פרק צד, ט), וכל זה מרומז בתורה (דברים כא, כג) “כי קללת אלקים תלוי" וכמו שפירש רש"י שם (וכן פירש רש"י בסנהדרין מה:).
תרגילי אמונה מעשיים
מובאים כאן דוגמאות רבות כיצד יתנהג האדם בכל מיני מקרים ומעשים שעוברים עליו, והם תרגילים באמונה שעל ידם יזכה לקנות בנפשו אמונה מעשית ממש, ויהיה בעל אמונה אמיתי.
ז. אדם שהגישו לפניו מרק וחסר כף, אין לו לצעוק 'אין כף' אלא להיפך, לומר 'תודה רבה על המרק', ולבקש כף. כי כשאין כף זה מהשמים, ובוחנים אותו כיצד יגיב.
ח. לפעמים מבקש האדם קצת שקט, ורוצה לברוח מאנשים מאיזה סיבה שהיא וזו זכותו, ויעשה השתדלות. אבל אם בכל זאת מצאו אותו ומפריעים לו או דופקים על פתח ביתו, זה מהשמים ורוצים שיפתח ויעזור להם או ישמע אותם (עי' ברכות ד' ט"ז ע"ב ת"ר וכו' מעשה בשפחתו וכו' ע"ש).
ט. לפעמים אדם מנסה לעזור לחבירו בדבר מסוים ואינו מצליח, והוא מבין שאין סיכוי שיצליח לעזור לו. גם זה מהשמים, ובשמים רוצים שיגיד: 'אין לי אפשרות לעזור'.
י. כל פרט בהלכה שגורם טירחה, למשל לקום ליטול את ידיו כדי לאכול לחם, לקרוא קריאת שמע כשהוא עייף, שכח לברך 'על המחיה' או ברכת המזון וצריך לחזור למקומו כדי לברך, הזכירו את שמו לעלות לתורה וזה לא מתאים לו עכשיו.
כל זה מהשמים, ויש לעשות את זה בשמחה ובהתלהבות מכח ההלכה שכך הדין וזה רצון ה', גם אם מאוד לא רוצה כעת, ובעל אמונה קם ועושה כן בשמחה.
יא. אם רצה לשבת למעלה במקום מכובד יותר, והושיבוהו דווקא למטה או להיפך, לכוון שזה מהשמים לטובה. וגם אם הזיזו אותו מכיסא לכיסא יכוון שזה גלות, וגלות מכפרת עוון ולטובתו (ברכות נו סע"א ועיין פלא יועץ ערך גלות).
יב. עבדו עליו, רימו אותו או זילזלו וגזלו אותו, ואין עם מי לדבר. אין צורך כעת בהשתדלות ואין טעם לכך, רק להתחזק באמונה שזהו רצון ה' יתברך ותו לא.
יג. גבאי בית הכנסת שמצער את הציבור או רב בית הכנסת שמקפיד מאוד והציבור בלחץ, אינו דבר נורא, והעיקר שיש תורה ויראה ויש עלייה רוחנית ויש עבודת ה' וזה מצוין.
הבעיות הגשמיות זה מהשמים ועיקר ההשתדלות היא להתפלל, ואם זה מפריע ברוחניות, וישנה אפשרות, יעשה השתדלות וילך למקום אחר.
יד. אם פתחו עוד תלמוד תורה, עוד כשרות בד"ץ, עוד חנות, עוד בית כנסת, עוד בית מדרש, עוד גמ"ח לעזרה, יש לשבח את כולם, ולשמח ולהודות לה' יתברך ולפרסם את כולם לטובה (חזו"א אמונה וביטחון).
ולמרות ש'כל אומן שונא בן אומנותו' (בראשית רבה פרשה יט), אבל החכם אוהב בן אומנותו, וכן הקדוש ברוך הוא אוהב בן אומנותו (בראשית רבה פרשה לב). בעל אמונה הוא חכם ויודע שהכל מהשמים, והעיקר שיתרבה כבוד שמים. והוא משבח את כולם, מעודד ומחזק, תומך ומסייע, ומתרים ותורם מכוחו ומכספו, ומעודד לפתוח עוד ישיבה, עוד בית כנסת, ועוד שיעור תורה, ואשריו. ולהיפך להיפך רח"ל, והוא בכלל כת שונאי ה' (ועיין רבינו יונה בשערי תשובה שער ב אות יא).
טו. אדם שיש לו מבנה גדול, עם הרבה חדרים שמשמש לתורה וחסד, ויש שם מקום נוסף פנוי, יש לתת לאחרים לפתוח משהו נוסף על פי דעת תורה, כי העיקר זה כבוד שמים, ואשרי מי שרואה רק את ה' יתברך.
טז. מצווה לעזור בשידוכים, בכיוון תלמידים למוסדות, ובחיזוק לאנשים הצריכים חיזוק, יוסיף דעת ויוסיף כבוד שמים.
יז. כשדבר מה לא מסתדר, אין להסביר על פי השכל ולומר לא רצו אותי כי אני דתי, אשכנזי, ספרדי, שמן, נראה פשוט, אלא כי זה רצון ה' יתברך.
יח. זכה האדם ונתגשמה לו משאלה מסוימת על ידי פלוני, תחילה מודה רבות לה' יתברך, ואחר כך מעט לאותו פלוני, (עי' נדרים ל"ב ע"ב א"ר זכריה משום רי"ש ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם וכו' ע"ש).
יט. אדם שמזיזים אותו מתפקיד מסוים או לא רוצים אותו, ביטלו לו את הכנס או הפגישה, לא מתייחסים לבקשתו, תפקידו כרגע הוא לזוז ולהמשיך הלאה, ולא לכעוס. ויש לראות בזה את ה' יתברך (עירובין יג: וברכות סג.).
כ. אדם צריך להתנהג בדרך המאמין והמשתדל, שהאמונה היא עיקרית וההשתדלות טפלה, וכך יצליח. ולא המשתדל והמאמין, כלומר להיפך, שאז אין ברכה בהשתדלות.
כא. אם כבה החשמל בליל שבת קודש והכל חושך ויש אורחים, אין להיות עצוב כלל, אלא לשמוח לקיים את רצון ה' יתברך, וכמובן להשתדל בימי החול לתקן הבעיה.
כב. מי שהזמין אורח, והלך האורח למקום אחר כי שם לחצו עליו יותר, אין להקפיד כלל כי העיקר שהאורח טוב לו (אמונה וביטחון לחזו"א).
כג. לא חכמה להזמין אורח עשיר ומכובד, בן של רב גדול וכיוצא בזה, אלא גם פשוט שבפשוטים, וזה יותר מצווה, שזה ממש לשם שמים, ובעל אמונה יעשה כן בשמחה.
כד. כשרוצה להוציא מטבע מסוים מכיסו ויצא מטבע אחר, נפל מטבע לרצפה ומתכופף להרים ולא מצליח, וכן אם מכניס לדלת מפתח וזה לא המפתח הרצוי, יש לשמוח ולצפות לישועות ה', ולהרגיש כיצד ה' יתברך משחק איתי עכשיו ורוצה לראות איך אני מגיב.
וכן, אם יש בכיסו כמה עטים בצבעים שונים, כשצריך עט מסוים, פשוט יש לתחוב את היד לכיס ולראות מה רוצה ה' יתברך, איזה עט יוצא לו, ואיש כזה דבוק באמונה בה' יתברך תמיד (עיין בגמרא ערכין ט"ז סע"ב).
כה. כאשר אדם נמצא בפגישה, ולא כיבדוהו אפילו בכוס מים, יש להרגיש שזה מה' יתברך, ויש להם מידות טובות.
כו. אדם ששומע קושיה חזקה על דעה מסוימת או איש מסוים, יש לנסות ליישב ולהמתיק, כאילו זה קשור לבנו או לאחיו. ועל אחת כמה וכמה שלא לפסול דעות שונות שאינם כהשקפתו, ומקדש בכך שם שמים.
כז. גם אם אדם בעל יסורים, שמח בשמחת אחרים כאילו זה שמחתו. ומי שעדיין לא נשוי, יש לו מצווה להגיע לשמחות של אחרים, ולשמוח ולרקוד, וכן אם עדיין אין לו ילדים, יש לו לבוא לשמחות ולבריתות של אחרים. וכשמברכים אותו שיזכה להיות חתן, שיזכה להיות אבי הבן, אין לו להיפגע ולא להיעלב, ואדרבה יש לענות 'אמן' ולצפות לישועת ה' (ועיין רמב"ן עה"ת בראשית יח, טו).
ולא זו בלבד אלא, גם משמח אחרים שלא יהיו שבורים ורצוצים, ומחזקם באמונה שיהיו בשמחה תמיד. כי בעל אמונה צהלתו בפניו ואבלו בלבו (חובות הלבבות שער הפרישות פ"ד).
כח. אם בית הכיסא במקום ציבורי תפוס, ועל אחת כמה וכמה בבית, זה מהשמים. ורוצים שנמתין בסבלנות ונתחזק באמונה שגם פרט קטן ושולי כזה בחיים הוא מהשמים.
כט. אדם שהזדמן לתור ארוך אפילו זמן רב, יש לו לחכות בסבלנות. כי לא סתם הגיע לכאן ולא סתם יש כאן תור, והכל מהשמים.
ל. כשמזמין מונית דחוף ואין מונית, כולם תפוסים או לא באזור, זה מהשמים, ובשמים רוצים שנתעכב, וכל עכבה לטובה, וגם אולי רוצים שלא ניסע כלל. העיקר לא לכעוס, ולדעת שאנחנו במבחן.
לא. כשמתקשר למספר מסוים ותפוס זמן רב, או אין קו או לא זמין, זה מהשמים, ובשמים לא חיברו לו את הקו.
לב. כשמחפש דבר מסוים ולא מוצא, או פותח ספר ולא מוצא את מה שחיפש בקלות, אין להראות סימני עצבנות, אלא לחייך ולהתפלל לה' ולהמשיך באמונה.
לג. כשנוסע ברכב ויש רמזור אדום יש לראות את ה' יתברך שהוא עוצר אותנו. גם הולך רגל יש לו לעמוד בשמחה ברמזור אדום דקה אחת, דקה של אמונה בעמידה (עיין בספר ע"ה דף עו).
לד. כאשר מגישים קערה מרכזית עם אוכל בזמן הסעודה, לא יפה לתת עיניו לברור חלק יפה לעצמו, אלא יש לקחת מן הבא לידו, ומושיט ידו במה שלפניו בלבד (בא"ח בהר בחוקותי הלכה ז). ויאמין שמה שמגיע לו מה' יתברך הוא יקבל עד לצלחת.
לה. כאשר מגיע לאירוע, ומבקש לישב בשולחן מסוים עם אורחים, אין להטות את הכיסא להראות שהמקום שמור, אלא ישב במקומו ויסמוך על ה' שמי שראוי לשבת לידו ישב, כי 'במקומך יושיבוך' (יומא לח.).
וכשכבר יושב בשולחן, אין להכין אוכל ולא למזוג לכוס רק כשירצה לאכול או לשתות, כי מאמין שאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפי' כמלא נימא, ומה שצריך להגיע לו מהשמים ישאר עבורו (עי' יומא ל"ח ע"א. עיין עוד תורה תהא אמונתי עמ' 38).
לו. כשהאישה ניקתה את הבית היטב, ובאים אחר כך הילדים ומטנפים ומלכלכים, אין לה לכעוס ולא לרטון. אמנם צריך לבקש מהם לשמור ולהיזהר, אבל במציאות הכל מהשמים.
לז. אדם שרוצה להרגיש אמונה, יסובב את ידיו כרצונו, ויחשוב וירגיש שהקדוש ברוך הוא מזיז לו את הידים, וכן בנשימה, וכן בהליכה, וכן בדיבור וכן בעיניים ובשכל (ועיין נדה ל.).
לח. משפחה שזכתה לבן שנעשה שובב, ונשר מהמסגרת הרגילה, או בן קשה הבנה, או עם בעיה בנפש או בגוף וכיוצא בזה, הרי זה מהשמים. ויש להאמין שיש כאן נשמה גבוהה ומהשמים הטילו את התפקיד על ההורים היקרים, שליחות מהשמים להשתדל עבור בן או בת כאלה.
לט. מעוברת שהפילה עוברה, או שמת העובר בלידה, יש לדעת זה מהשמים, תיקון לנשמה שהיתה צריכה לבוא לעולם הזה כדי לזכות לגן עדן. ואשרי אותם ההורים שזכו לעשות תיקון זה (רבינו הגר"י זילברשטיין שליט"א בספר תורת היולדת).
מ. אדם שמאוד אוהב ונהנה לשמוע את ראובן כשהוא חזן, והגבאי הי"ו הזמין דווקא את שמעון, הרי זה מהשמים, ואין להצטער, או להכנס לעצבות. ויש להתפלל עוד יותר בכוונה, ולהאמין באמונה שלמה שמהשמים רוצים כעת ששמעון יהיה חזן, ושנשמע דווקא את שמעון. ואם כך רוצים בשמים, אז בוודאי גם לנו יש לאהבו ולהנות משמעון כמו מראובן.
מא. כשאדם נוסע ברכב ופלוני מבקש להצטרף, ובדיוק הוא תכנן לנסוע לבד בראש שקט. אם זה לא מפריע כי המשפחה לא נוסעת, על פי ההלכה יש חובה לעשות חסד, ויש לעשות זאת בשמחה, ולהאמין באמונה שלימה, שמהשמים רוצים שיסע איתו. וזה יעזור לנסיעה טובה ובטוחה. וזה תרגיל באמונה, שהרי בעל אמונה מבטל רצונו תמיד לפני ה' יתברך. כמובן שאם יש עניין וצורך מיוחד לנסוע לבד ולהיות עם עצמו, צריך לעשות כך ולומר לאורח לא, וגם זה מהשמים, אך העיקר לשקול העניין ב'שקל הקודש'.
מב. בעל אמונה חושב תמיד מה ה' יתברך רוצה ממני, ולא מה אני רוצה ומבקש מה'.
מג. נאמר בתורה (בראשית טז, ב) “ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת", ויש כאן חיזוק עצום באמונה, ולימוד גדול איך בעל אמונה צריך לדבר. שרה לא אומרת סיבות רפואיות ולא כלום, אלא רק "עצרני ה'". ונכון שיש עיכוב כזה וכזה, אבל כל העיכובים מה' יתברך וזהו היסוד שהכל מהשמים. כזאת אמונה קיבלנו ירושה מאמא שלנו שרה ע"ה.
מד. על פי דברי המהרש"א (ר"ה ג:) שחידש, כשאדם צריך עזרה מפלוני ומדבר איתו, יחשוב שהוא מדבר עם ה' יתברך שהכל ממנו, והכל בידי שמים.
וכן להיפך, אם פלוני מדבר פנים בפנים או בטלפון, ומטריח יותר מדי, יש להתפלל לה' באמצע ואפילו במחשבה, וכך זוכים לישועות, אך יש להיזהר שלא לפגוע בו, זה מסוכן. בעל אמונה לא פוגע באנשים.
מה. בעל אמונה אוהב את ה' יתברך תמיד, וזה לא כבוד לומר 'אני אוהב אוכל', אוכל לא אוהבים, אוכל אוכלים, אוהבים את ה' יתברך, את התורה וכל יהודי.
ומכאן לבעל אמונה שלא אוהב לשבח את עצמו, ולעולם לא אומר, 'הכח שלי' 'השכל שלי' 'הפה שלי' אלא להיפך, 'השכל שה' יתברך נתן לי' וכן 'הכח והפה שה' יתברך נתן לי' ולעולם לא אומר 'איך אני', אלא 'איך ה' יתברך' ישתבח שמו לעד.
מו. צריך להתבייש תמיד מה' יתברך, בבחינת 'בושת פנים לגן עדן' (אבות פ"ה מ"כ). והמתבייש בעבירות מוחלין לו על כל עוונותיו (ברכות יב:), ואין צורך לא בצומות ולא בסיגופים למיניהם, שעל פי רוב יוצא הפסדו בשכרו כידוע, אלא רק עמל תורה ובושת מעוונות.
וכן אמר הנביא יחזקאל (מג, יא) “ויכלמו מעוונותיהם", ופירש רש"י שעל ידי זה יתוקנו ויזכו לבניין בית המקדש.
בושה נובעת מיראת שמים, כמו שכתוב: “ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז עי' פירש"י שם). ובעל אמונה זוכה לקיים את דברי 'חובות הלבבות' שאומר על החסיד שמתבייש מבוראו לפחד מזולתו (שער אהבת ה' פ"ו).