אור ברסלב
הנהגות אמונה מעשית פרק ח' - קיום המצוות

הנהגות אמונה מעשית

פרק ח' - קיום המצוות

פרק ז' - הודאה לה'

בו יבוארו הנהגות יקרות ומועילות בקיום המצוות, ומה צריך לחשוב והיאך צריך לגשת למצוות ה'

א. יש מצוות שחובה לקיימן בכל זמן ובכל מקום, וללא הפסק כלל ועיקר, ואף בבית הכיסא ובבית המרחץ יש לקיימן, והן מצוות האמונה במציאות ה’ יתברך ומצוות אהבת ישראל.

וזו הסיבה שהקורא קריאת שמע שלא בזמנה, אף על פי שמן הדין לא קיים מצוות עשה מן התורה, מכל מקום מצוות עשה של אמונה מן התורה בוודאי שקיים, משום שאמונה היא מצווה תמידית כל רגע ורגע. ואם קראה בזמנה, מעלתו יותר מהעוסק בתורה, משום שקריאת שמע בזמנה היא מצוות עשה מן התורה שיש בה גם חיזוק באמונה.

שאלה: איזה מצווה יש בתורה שזמנה עשרים וארבע שעות ביממה, ואפילו בבית המרחץ ובבית הכיסא?

תשובה: מצוות האמונה במציאות ה’ יתברך. ומפורש בפסוק “שויתי ה’ לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), משמע בלא הפסק, וכמו בלחם הפנים שבבית המקדש, שכתוב בו “לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל), ושם הרי היה ללא הפסק כלל, שבשבת היו מסירים את הלחם הישן, ומיד מכניסים את החדש (מנחות צט: ועיין חגיגה כו סע"א). והוא הדין שמותר לחשוב בענייני אמונה אף בבית הכיסא (עיין 'חכמת שלמה' אור"ח סי’ פה סע’ ב). וכנראה שאמונה זו מצווה תמידית שקשורה למחשבה תמיד, ולא למצוות לימוד תורה, וכדלהלן.

וכן, מצוות אהבת ישראל זמנה תמיד. כמבואר ב'יסוד ושורש העבודה' שזה מצוות עשה מהתורה בכל רגע, ואף בבית הכיסא.

וכנראה שזה דומה למה שפסק מרן זיע"א (יבי"א ח"ו יו"ד ס’ כט) שמותר לקיים מצוות בלי ברכה במקום הטינופת, עיין שם. וזה גם קשור לאמונה, שבכדי להגיע לאהבת ישראל אמיתית בשלמות יכול רק בעל אמונה שמרגיש על עצמו כל רגע שהכל משמים והכל לטובה, ואין מי שיכול להרע לו כלל ועיקר בלי אישור והשגחה מלמעלה.

וכך על ידי זה לא יהיה לו משעמם בבית הכיסא, ויבדוק את עצמו אם מתנהג כשורה עם חבריו ומכריו, וכיצד להרבות אהבה ואחווה עם כולם, וזה בזכות האמונה.

ואף שאינו קל לאהוב כל יהודי, וכל שכן מי שמצער ומזיק לו, ובפרט לאוהבו בדרגת 'כמוך ממש'! וכן לקיים את ציווי ה' יתברך שלא ניקום ולא ניטור (ויקרא יט, יח), שהוא דבר קשה מאוד, מכל מקום הכל מתחיל באמונה, ואם ה' יתברך ציווה אותנו על כך, סימן שאנו יכולים. וזה לא כמו צבא שהמפקד יכול לטעות ויצאו מכך תקלות, אלא התורה היא תורתו של ה' יתברך, וכל תרי"ג מצוות שבתורה, כולל שמירת העיניים, הלשון, קדושת המחשבה ומידות טובות וכו', כל יהודי ויהודי יכול לקיימן, וה' יתברך עוזר למתחילים להצליח.

וגם האמונה שציווה אותנו ה' יתברך, כל אחד יכול וחייב לקיימה, וזה זכות גדולה לחיות כך. ועיין להלן בעשר המעלות של האמונה (מעלה ט') שבמקום צומות וגלגולי שלג, עדיף להתאמץ ולקיים אהבת ישראל באמת, והישועה בדרך.

שאלה: כאשר מתפלל ערבית בזמן פלג המנחה, האם יש צורך לכוון בפסוק ראשון של קריאת שמע?

תשובה: אף על פי שמן הדין הקורא קריאת שמע בזמן פלג המנחה לא מקיים מצוות עשה של קריאת שמע מן התורה, מכיוון שאינה בזמנה. אולם, מצוות עשה של אמונה מהתורה בוודאי שמקיים, כי זה מצווה תמידית כל רגע ורגע.

ו"החכם עיניו בראשו" (קהלת ב, יד), ו"חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח), שאף על פי שהוא יושב וקורא קריאת שמע לפני זמנה, מכל מקום זוכה לקיים את מצוות האמונה, כאשר יכוון.

ועיין בספר הקדוש 'חובות הלבבות' (בפתיחה לשער היחוד), שיש בפרשה ראשונה עשרה עניינים כנגד עשרת הדיברות, עיין שם. ובוודאי שהמכוון בפרשה זו זוכה ומזדכך ונעשה קדוש וטהור, וכשקוראה בזמנה, בערבית ובשחרית "ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז), אם יכוון, יקיים עוד מצוות עשה מן התורה של קריאת שמע בזמנה, ואשריו. ויש לדייק כן מהשולחן ערוך (או"ח סי' ע סע' א), עיין שם. וכבר פירשנו לעיל (פרק ו) פרשה ראשונה של קריאת שמע.

שאלה: ידוע שתלמוד תורה כנגד כולם (פאה פ"א מ"א). האם יש מצווה יותר חשובה מתלמוד תורה?

תשובה: הקורא קריאת שמע בעונתה עדיף מהעוסק בתורה (ברכות י:), ולמדו כן ממה ששנינו שלאחר ג' שעות מקבל רק שכר כקורא בתורה, ומשמע שהקורא בזמנה מעלתו יותר מהעוסק בתורה, עיין שם.

ויש בזה גם טעם וגם סברא, כי קריאת שמע היא מצוות עשה מהתורה שיש בה חיזוק באמונה, ויש בפרשה זו גם עשר מצוות כמבואר ב'חובות הלבבות' (בפתיחה לשער היחוד, והובא לעיל בפרק ו' ע"ש), ולכן יש מעלה גדולה בפרשת קריאת שמע יותר מעסק התורה, וכידוע מהזוהר הקדוש (פ' בלק קפו.), מי שלא קורא קריאת שמע בזמנה, הוא בנידוי כל אותו היום כולו.

נמצינו למדים, שיש מעלה גדולה עד מאוד לדבר בענייני אמונה. והרמב"ם (פיהמ"ש סוף ברכות) מעיד על עצמו שיש לו חשק גדול לעורר בענייני אמונה יותר מכל דבר אחר. וכן בגמרא (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר: “וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). וביאר המהרש"א שכל המצוות נכללות בדיברה הראשונה ששמענו מפי הגבורה, והיא מצוות האמונה, עיין שם.

ומכאן שהאמונה הוא כח עצום ונורא, ויש בו סגולה להתגבר על יצר הרע, שכאשר מבין ויודע וזוכה להיות בעל אמונה, כל המצוות נעשות בשמחה ובהתלהבות, ולכן פרשת שמע ישראל הוא יסוד האמונה יותר מעסק התורה.

הכח החזק באמונה שלא צריך להפעיל את השכל, אלא להתייחס לאמונה כעין 'חוק ולא יעבור', כאשר לומדים ומתחזקים אז מבינים את האמונה, כלומר מבינים בשכל שיש בורא לעולם, ואין צורך להבין את תוצאות הדברים ומה שקורה בעולם, ומספיק לומר 'זה משמים', 'ה' גדול', 'הכל לטובה'.

וכן, 'גזירה קשה משמים', 'כפרת עוונות' ומשפטים כאלה מביאים כח לכולנו ומתאימים לטבע הגוף שלנו, בבחינת 'מאמינים בני מאמינים' (שבת צז.) ולא 'מבינים בני מבינים'. ולכן, אומרים קדיש להצדיק ולקדש שם שמים, והאמונה עוזרת לנו ועושה לנו חיים קלים, מבלי לטרוח ולהבין על מה ולמה, ואף אם ינסה להבין, מה ירוויח? כי אפשר שיבין ואפשר שלא יבין, והסבירות הגבוהה שלא יבין שהרי לא כמחשבותכם מחשבותי.

גם אם יתכן שיבין למה זה קרה, הרי במשך הזמן ניתן לסתור ולעקור ולבטל מה שהבין, כי רואה במציאות שאצל אחרים זה לא בדיוק כך, ושוב חוזרות השאלות, ואם כן מה הועילו 'חכמים' בתקנתם.

אבל כשבא מכח האמונה, אין כאן שכל, כי ה' יתברך גדול ואני קטן ולא ניתן להבינו כלל ועיקר, ממילא זה חוזר להיות אמונה, ולבעל האמונה אין שאלות ולא מבקש תירוצים, ובמצב כזה הרי הוא גורם כבוד שמים בשלמות. ויש להוסיף שקדיש לא אומרים לכבוד המתים, אלא אמירת קדיש זה לכבוד ה' יתברך, ועל ידי זה נהיה קידוש ה', ויש עילוי נשמה למתים.

גם לדעת רבינו בחיי זיע"א ('חובות הלבבות' בשער היחוד), שיש מצווה לחקור ולהתעמק במציאות ה' יתברך, בבחינת "וידעת היום" (דברים ד, לט) וצריך ידיעה ממש, עם כל זה הוא רק על עניין מציאות ה' יתברך, אבל על הפעולות שרואים בעולם, למה קורה כך, ולמה כך, וכן צדיק ורע לו ולהיפך, בזה תמיד עדיף האמונה בה' יתברך ולא הידיעה.

ויש בזה כבוד שמים שלא מבקש לדעת למה קרה כך, אלא רק לדעת שזה מה' יתברך, וידוע כי אין מקרה בעולם, ו'מקרה' אותיות 'רק מה''. וצריך תמיד להפעיל את האמונה ולחיות עם זה תמיד, כי ה' יתברך גדול ויודע מה שעושה תמיד, ותגמור עם ההיגיון ותפעיל את האמונה.

ומצינו לפייטן הקדוש רבינו יהודה הלוי זיע"א בפיוט של ראש השנה שכותב בזה הלשון: 'יה שמך ארוממך וצדקתך לא אכסה, האמנתי והאזנתי, לא אשאל ולא אנסה', והפסוק צועק: “בטח בה' ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז, ג), שהרועה המוביל והמנהיג הוא כח האמונה בלבד, וכאשר חושבים תמיד באמונה, זוכים להרגיש באופן מעשי שה' יתברך המוביל והמנהיג שלנו תמיד.

וכך הרגיש יעקב אבינו ע"ה, ואמר “האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה" (בראשית מח, טו), וחז"ל אומרים (ב"ק נב.) כאשר הרועה כועס על הצאן מנקר את עיני העז הראשון, וכשהוא נופל בבור כל העדר נופלים אחריו בבורות, עיין שם.

ומכאן, מי שמתנהג באמונה כאילו הוא עיוור, אז ה' יתברך רועה אותו ומנהיג ומציל ומחייה אותו, ורק בזכות שלא רואה בעיניים, אלא מרגיש שה' יתברך רועה אותו, מתקיים בו המשך הפסוק: “והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך" (תהלים לז, ד), והבן.

שאלה: כאשר אינו מסתדר בבית הכיסא או בבית המרחץ, האם גם זה משמים? והאם מותר לחשוב כך בשעת מעשה?

תשובה: בוודאי, גם במקומות אלו כל מה שעובר עליו עיכובים מסוימים ומפריע לו מאוד, עליו להפעיל את האמונה באותו רגע, ולהיכנס ולהסתדר ולצאת ושלום על ישראל.

לדוגמא כאשר אין מים ואין ניירות להסתדר או אין סוגר מתאים לדלת וכיוצא בזה, ועם כל זה נכנס ומסתדר ולא מתפנק, ומרגיש שזה רצון ה' יתברך, וזה גם כוונת ה'חכמת שלמה' (אור"ח סי' פה סע' ב) שאף על פי שבבית הכיסא אסור להרהר בדברי תורה מכל מקום מותר להרהר באמונה, בבחינת “שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), ובכל מקום ומקום יש להפעיל אמונה.

ב. מכיון שרמ"ח מצוות עשה מכוונות כנגד האיברים שבגוף האדם, ושס"ה מצוות לא תעשה מכוונות כנגד ימות השנה, יש לאדם לכוון בכל עת לקדש כל אבר ואבר שבגופו, וכן להתקדש בכל יום ויום מימות השנה על ידי המצוות, במסירות ובאהבה.

ויש לדעת שעסק התורה מכוון כנגד כל איברי גוף האדם, ולימוד תורה בכוונת הלב מכפר על הכל.

שאלה: כתוב בגמרא (מכות כג סע"ב) שרמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה ימים. האם יש גילוי אילו מצוות עשה מכוונות כנגד הלב, ואילו מצוות לא תעשה מכוונות כנגד ימים מיוחדים מימות השנה?

תשובה: רבינו המהרש"א (מכות כג:) כותב, שכשם שהלב הוא שורש לכל רמ"ח האיברים וחיותם, כך מצוות האמונה היא כלל ומקור של רמ"ח העשין ששמענו מפי הגבורה, ולכן אבר הלב הוא נגד מצוות עשה של “אנכי ה' אלוקיך" (שמות כ, ב), וכן שס"ה לא תעשה שהם כנגד שס"ה ימים, יום הכיפורים, יום נורא ואדיר בימי שנה וכנגדו לא תעשה של “לא תעשה לך פסל", עיין שם.

וכל רגע ורגע יש לחשוב שבכל אבר יש לנו מצווה, ובכל יום יש לנו מצוות לא תעשה לשמור ולהתקדש כל הזמן.

ובספר 'דרך שיחה' להגר"ח קנייבסקי שליט"א, מובא שם בשם הזוהר הקדוש, שהאוכל גיד הנשה הרי זה כאוכל בתשעה באב, כי איסור גיד הנשה מכוון משמים כנגד אותו יום, והבן. מלבד עסק התורה שמכוון כנגד כל גופו, כי תלמוד תורה כנגד כולם, ועל כל אבר ואבר שכואב יכוון שעל ידי עסק התורה בעמל וביגיעה יתכפר לו, וכמפורש בגמרא (עירובין נד.) 'החש בראשו יעסוק בתורה וכו'', וכן החש בכל גופו, כי לימוד התורה בכוונת הלב וללמוד תורה לכבוד ה' יתברך מכפר על הכל, וכמו שהאריך בזה רבינו הגר"ח מוולוז'ין זיע"א ('נפש החיים' שער ד').

ומכאן יש ללמוד על כל אבר בגוף האדם, פנימי וחיצוני, לכוון לקדשו במסירות ואהבה, ויקיים בזה “ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב). ועיין במשנה (ספ"ק דאהלות) שהתנא מונה את הרמ"ח איברים במדויק, ומונה שישה איברים במפתח הלב, עיין שם. וכשצריך ישועה ורפואה, יש להתאמץ בשש מצוות הקשורות ללב, שלא מקיים באהבה, כתְפִלָה שהיא עבודה שבלב, אהבת ישראל שעיקרה באהבה שבלב, אהבת ה' יתברך “בכל לבבך" (דברים ו, ה), אמונה שבלב, וכן “לב טהור" (תהלים נא, יב) ו"לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (תהלים פד, ג), וכן בשאר איברים יכוון לקדשם.

וכן, חנה הנביאה התפללה לקדוש ברוך הוא, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עיניים לראות, אוזנים לשמוע וכו'' דדין שעל הלב להניק בהן וכו' (ברכות לא:), עיין שם. וידוע מפירוש הגר"א ז"ל שכוונת חנה לומר, שבזכות שניצלה את אותם איברים למצוות, דבלאו הכי חס ושלום נבראו לבטלה, ובזה קידשה אותם, לכן מן הראוי שתזכה לקדש גם דדין שעל לבה.

ג. כל מצווה היא שליחות מאת ה' יתברך, ואדם שמאמין בזה בשלמות, מקבל כח עצום לקיים את המצוות. אולם, כאשר אין ציווי מה' יתברך, והאדם עושה ככל העולה על רוחו כפי הנראה לו על פי שכלו, ממילא אין כאן שליחות, והעשייה אינה מכוחו של ה' יתברך, אלא מצד היצר הרע וחיילותיו, והוא מה שקרה עם המרגלים בכניסתם לארץ.

ואל יפלא בעיניך הקורא הנעים, היאך יתכן שאדם העושה מעשה שהוא מצד היצר הרע ו'מצליח' במעשיו ורואה מהם 'פירות'? שהנה, כבר קדמוך חז"ל ואמרו על כגון זה: עולם כמנהגו נוהג, והחוטאים שקלקלו יתנו את הדין (ע"ז נד:), שהרי אם לא כן, ניטל כח הבחירה מהאדם, והבן.

שאלה: כיצד עשרת המרגלים יכלו 'לקלקל' את התוכנית של ה' יתברך להכניס את עם ישראל לארץ זבת חלב ודבש?

תשובה: מצווה, פירושה ציווי מה' יתברך, וזו שליחות מה' יתברך לעשות מצוות מכח התורה – מקבלת התורה בהר סיני. ולכן, מעשה המצוות זה כח מה' יתברך, והאמונה בשלמות שה' יתברך ציווה אותנו נותנת כח עצום לעשות המצווה, ולכן “שומר מצווה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה).

וכאשר ה' יתברך ציווה למשה רבינו ע"ה “שלח לך אנשים" (במדבר יג, ב), הוא שליחות מה' יתברך, וכאשר הולכים על דעת עצמם לבחון את הארץ כפי מה שנראה להם, ובפרט לזוהר הקדוש (הובא במס"י פי"א) שהיו בעלי גאווה ופחדו על התפקיד, המשרה והשררה שלהם, אז אין כאן שליחות, ואין להם כח מה' יתברך, וזה עבירה לשמה, וכל עבירה, רחמנא ליצלן, יש בה כח של עשיה ופעילות מצד יצר הרע, וזה מה שקרה למרגלים.

וכיוצא בזה, מבואר בגמרא (ע"ז נד:) הרי שגזל סאה חיטים וזרעה בקרקע, דין הוא שלא תצמח, וכן מי שנכשל עם אשת חברו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג ואף על פי כן צומחות חיטים וכו', והשוטים שקלקלו יתנו את הדין, עיין שם.

וכידוע מהסטייפלר זיע"א בספרו היקר 'חיי עולם', שאם היה נענש מיד בעל עבירה או שכר מיד על עושה מצוות, הרי היה ניטל כח הבחירה, ולכן עולם כמנהגו נוהג.

ורבינו הגדול מרן זיע"א הוסיף לבאר, שמפרשת המרגלים יצא דבר טוב מאוד, שבזכות שהיו במדבר ארבעים שנה זכו ללמוד תורה מפי משה רבינו, והגיעו לארץ הקודש דור דעה, בעלי אמונה גדולים, מופלגים בתורה ויראה, והיה כדאי כל זה לכבוד ה' יתברך, “ומֵעַז יָצָא מתוק" (שופטים יד, יד).

ד. בעת קיום המצוות, אסור לכוון שבזכות קיום המצוות יזכה לישועה ולהצלחה, והעושה כן הרי הוא בכלל “לא תנסו את ה' אלוקיכם" (דברים ו, טז). ובכלל זה, אסור לאדם 'להתבכיין' ולבוא בטענות כלפי ה' יתברך, שהרי די בזה שנותן לנו חיים כדי שנודה לו ונעשה רצוננו כרצונו.

שאלה: מה הם ענפי המצווה שיש במצוות “לא תנסו את ה' אלוקיכם" (דברים ו, טז)?

תשובה: הרמב"ן על התורה (דברים ו, טז) מבאר, שכוונת התורה באומרה “לא תנסו את ה' אלוקיכם", הוא שאסור לכוון בזמן קיום המצוות שנזכה להצלחה, לניסים ולנפלאות ונשבע לחם ונהיה טובים, שזה נקרא לנסות את ה', עיין שם.

ויש להוסיף, שכאשר אדם נכנס לעצבות, יאוש וירידה ברוחניות חס ושלום, וכועס ומתרגז על מה חורי האף הזה, שלפי דעתו העניה הרי הוא שומר מצוות ולומד תורה, וראוי הוא לברכה והצלחה וחיים טובים, וכשזה חסר לו דעתו משתבשת עליו, הרי זה נקרא לנסות את ה' יתברך, וזה חמור ומסוכן.

וכן מה שכתוב בתורה (שמות ו, ט) “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח", וכן מה שכתוב בתורה (במדבר כא, ד) “ותקצר נפש העם בדרך", זה כעין לשון הרע על ה' יתברך, ולכן שלח עליהם נחשים.

ומכאן שאסור להתבכיין ולבוא בטענות, כי עצם זה שאתה חי, די בזה כדי להגיד תודה רבה לה' יתברך. ומפורש בגמרא (קידושין פ:) דיו חיים שנתתי לו, עיין שם. ולכן, עצבות ודיכאון ויאוש זה נגד ה' יתברך, רחמנא ליצלן.

והוסיף רבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער ג אות ל), שאפילו במצוות הצדקה אסור לנסות את ה', ולא התירו אלא במצוות מעשר ממש, וגם אם סובל מעניות, כל זה לטובתו מה' יתברך. ואף שיש אומרים שגם בצדקה מותר לנסות, עם כל זה, אם רואה שאינו מתעשר, זה משמים ולטובתו ('דרך אמונה' להגר"ח קנייבסקי שליט"א, הלכות מתנות עניים פ"ז בציון ההלכה אות סח).

ה. לשאלה הגדולה 'מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו' ישנם כמה ביאורים, ואלו הם: 'צדיק ורע לו', הוא משום שיתכן שעשה הצדיק עוון כאשר העולם היה חציו חייב וחציו זכאי, ובזה הכריע את העולם לכף חובה, ולכן 'רע לו'. ואילו 'רשע וטוב לו', הוא משום שעשה הרשע מצווה בזמן זה והכריע את העולם לכף זכות, ולכן 'טוב לו'.

ועוד ש'צדיק ורע לו' הוא כדי לכפר על הדור בזכות הצדיק, ו'רשע וטוב לו', הוא משום שעתיד לצאת ממנו בן תורה. ועוד, שעל ידי היסורים העוברים על הצדיק ו'רע לו', הוא נכנע תמיד לפני ה' יתברך. ועוד, שמי שלא מזכה את הרבים הוא בבחינת 'צדיק ורע לו'.

שאלה: מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו (ברכות ז.)?

תשובה: ונראה לומר בזה כמה ביאורים: ביאור ראשון יש לומר על פי הגמרא בקידושין (מ סע"א מתחיל, ומסיים בע"ב) לעולם יראה אדם עצמו, וכל העולם, כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכו', עיין שם. ולפי זה, יתכן שהצדיק עשה עוון אחד כשהיה העולם כולו בעת חצי זכויות וחצי חובות, והכריע לחובה, ולכן צדיק ורע לו, והרשע עשה מצווה אחת כשהיה העולם כולו בחצי זכיות וחצי חובות, והכריע לזכות, ולכן רשע וטוב לו.

והטעם שה' יתברך מתנהג דווקא בהנהגה זו היא, היות והצדיק מעדיף לקבל את עונשו בעולם הזה, ובכך להיות זכאי לעולם הבא (עי' תענית ח. אמר ר"י כל המצדיק וכו' ובפירוש"י שם דשייך להנ"ל), לעומתו הרשע מעדיף להינות בעולם הזה וזה רצונו ובקשתו, ובשמים אין 'כפייה דתית', אלא נותנים בעולם הזה לכל אחד ואחד כרצונו.

ועוד, הרשע עושה מצוות ואינם עולים למעלה, כיוון שלא עושה אותם בשמחה וכשחסר שמחה במצווה חסר שלמות, ומצווה בלי שמחה לא עולה למעלה (תיקוני הזוהר כה:), ולכן מקבל שכר בעולם הזה. ועל הפסוק “ושמרת את המצווה וכו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם" (דברים ז, יא), דרשו חז"ל (ע"ז ג.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.

ביאור שני מדוע 'צדיק ורע לו', והוא כדי לכפר על הדור בזכות הצדיק.

ביאור שלישי מדוע 'צדיק ורע לו', משום שהצדיק על ידי הייסורין נכנע תמיד לפני ה' יתברך, ו'רשע וטוב לו' כי עומד לצאת ממנו בן תורה או שבעתיד יעשה תשובה.

ביאור רביעי, יש לומר שכל מי שלא מזכה את הרבים הוא בבחינת 'צדיק ורע לו' (עיין בזוה"ק שמות י: ופ' בא לח: ופ' תזריע מו:).

ובאמת, למעשה צדיק תמיד יושב ומעמיק ומבין וחושב, שכאשר רע לו ומפסיד, הוא לא מפסיד משלו, אלא מפסיד השפע שנתן לו ה' יתברך. למשל, אם הפסיד סכום כסף, הרי הכסף מה' יתברך, 'תן לו משלו שאתה ושלך שלו' (אבות פ"ג מ"ז), ועל שני בני אהרן, ושני בני ר' מאיר שמתו דימו במדרש (ילקו"ש סוף משלי רמז תתקסד) את הדבר לפקדון שהגיע בעליו לקחתו, “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב א, כא).

וכך כל דבר בחיינו אינו משלנו, אלא מה' יתברך, וכאשר תמיד יוותר על רצונו לכבוד ה' יתברך, כל העיכובים, הקשיים, התשוקות והרצונות יהיו על פי התורה והאמונה, ואם יחיה בהרגשה כזו, הוא צדיק וטוב לו גם בעולם הזה.

ו. ברית קודש היא מצוות עשה מן התורה, וצריך לחשוב על כך כל רגע ורגע, ולהרגיש שעל ידי ברית קודש אנו נקשרים בקשר אמיץ של קדושה עם ה' יתברך, ולשמוח בזה מאוד. וזכות המילה והקדושה מגינה עלינו תמיד לחיים טובים.

שאלה: מה עניין הזכרת חותמת ברית קודש שאומרים בברכת המזון 'ועל בריתך שחתמת בבשרנו'?

תשובה: הנה, חז"ל הקדושים (ברכות מח סוע"ב) הפליגו במעלת הברית, עד שאמרו כי בנוסח ברכת הארץ יש להקדים זכירת הברית לזכירת התורה, וטעמם משום שבברית המילה נכרתו י"ג בריתות ואילו על התורה לא נכרתו אלא שלוש בריתות, עיין שם.

וברית מילה היא מצוות עשה מהתורה, ובכל רגע ורגע שחושב על חותמת ברית הקודש ושמח בזה, על ידי כך מרגיש קשר של קדושה עם ה' יתברך, וכמו שמצינו לדוד המלך ע"ה בהיותו בבית המרחץ ששמח על מצוות המילה ואמר “שש אנכי על אמרתך" (תהלים קיט, קסב).

ואף שכתוב בתורה (ויקרא יט, כח) שאסור לעשות כתובת קעקע על הגוף, כי זה קשור לעבודה זרה, רחמנא ליצלן, ועם ישראל עם קדוש, עם כל זה חותמת ברית קודש הוא מזמן אברהם אבינו ע"ה, וכששומרים המצווה בכל רגע ורגע, עם המחשבה וההרגשה של חותמת בבשרינו, זכות המילה והקדושה מגינה עלינו תמיד לחיים טובים.

וסגולה ליראת שמים הוא להסתכל לשמים, והוא אחד מהטעמים לכך שיש להתפלל במקום שיש בו חלונות (עי' שו"ע סי' צ' ס"ד במשנה ברורה סק"ח). סגולה לסילוק הרהורים אסורים לומר את הפסוק “ולא תתורו" (במדבר טו, לט) בכוונה, וכן את הפסוק “שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), וכן את הפסוק “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו), כידוע ומפורסם.

ויש להוסיף להנזכר לעיל, כי יתכן לחשוב תמיד, בפרט כאשר רוצה להתקדש ולהתעלות, אשרינו מה טוב חלקנו שיש בנו אות וחותמת מיוחדת של בורא עולם, ומגיל שמונה ימים בחר בנו ה' יתברך להניח עלי את חותמו.

משל למה הדבר דומה, למי שקיבל מכתב מאדם גדול, מאדם קדוש, שתמיד שמח לראות ולקרוא את שכתב לו, ועל אחת כמה וכמה שקיבלתי חותמת מה' יתברך, מלך העולם, אז בוודאי צריך שיהיה לנו הרגשה רוחנית עילאית תמיד (ועיין בספר 'ויצא יצחק לשוח' ח"א עמ' רפ ותהנה).

ז. הצניעות והקדושה ניכרת יותר במי שמרבה לדבר ולעורר על כך ברבים. והמכוון להיות קדוש בוודאי שמשמים יקדשוהו.

שאלה: במי ניכר ציווי התורה (במדבר טו, מ) “והייתם קדושים לאלהיכם"?

תשובה: במי שמדבר על כך ברבים ומעורר תמיד על הצניעות והקדושה ושמירת העיניים, וכאשר מדבר על כך מורגש שנשפך ממנו הנהגות וחידושים וחיזוקים לכבוד ה' יתברך.

וכן, יש לכוון בעת שאומר בקריאת שמע “והייתם קדושים לאלוקיכם", להיות קדוש, ועל ידי זה יוכל להגיע להשגות עם כח עוצמתי והשראה מה' יתברך, וכמו שאמר רבי עקיבא בגמרא (סנהדרין סה:) שהמכוון להיות קדוש בוודאי יתקדש משמים, עיין שם.

ח. בראש השנה נגזר על האדם כמה הנאות יהנה בעולם הזה במשך השנה, וכשאדם נהנה מהעולם הזה באיסור חס ושלום, הוא מבזבז בכך את הנאותיו שנקצבו לו במדויק בראש השנה, וממילא לא נשאר לו כלום מתקציב ההנאות.

וזו הסיבה לכך שאין לאדם הנאות רוחניות, כגון שלום בית אמיתי, בנים מוצלחים, כבוד, פרנסה בשפע, וכן על זה הדרך.

אולם, אדם שאינו נהנה מהעולם הזה באיסור ומתגבר, ממילא תקציב הנאותיו גדול מאוד, ולכן זוכה לכל ההנאות הרוחניות האמורות לעיל בעין טובה ועוד הרבה יותר ממה שהזכרנו.

שאלה: כאשר מוותר על כבוד והנאות האסורות וכדומה, האם אינו מפסיד תענוגות בעולם הזה?

תשובה: לא ולא. ואדרבה ההיפך הוא הנכון, כי אם ימנע מהנאות אסורות, ואפילו המותרות בבחינת נבל ברשות התורה, הוא יזכה להנאות חיוביות המועילות ומסייעות לו לעבוד את ה' יתברך.

זאת משום, שבשמים נגזר על האדם את כמות ההנאות אשר יהנה בעולם הזה במשך השנה, והוא תקציב שנתי לפרנסה, לבריאות, לכבוד, להנאות ולשלום בית, וכשהוא מבזבז ההנאות על עבירות חס ושלום או על הבלי העולם הזה, לא נשאר מתקציב ההנאות שלו כלום, ולכן אין לו שלום בית, לא בנים מוצלחים ולא כלום.

אך כאשר מתגבר על שמירת הלשון ושמירת העיניים, על הכעס והגאווה ולא מתפרק בעבירות, עדיין יש לו מכמות ההנאות המגיעות לו, ולכן יזכה להנות באמת בדברים תורניים ומועילים, ואשתו תכבד אותו ויזכה שבניו יהיו אוהבי תורה ויראה, והפרנסה תבוא בשפע ובקלות.

כדאי לקיים את הפסוק “בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט) על קיום התורה והמצוות, והרמז בזה שאין לחם אלא תורה, דכתיב: “לכו לחמו בלחמי" (משלי ט, ה), ואז למשפחתו ולבניו אין צורך להזיע, וזה יבוא בקלות ובשמחה.

ט. אף על פי שה' יתברך יודע הכל ורואה הכל, ובוודאי שיודע אם יעמוד האדם בניסיון שנשלח לו מן השמים או לא, מכל מקום יש באפשרותו של ה' יתברך גם 'לצאת מהתמונה', ולא לדעת אם אכן יעמוד הוא בניסיון או לא, שהרי הוא כל יכול! וכשאדם עומד בניסיון בהצלחה, הוא בעצם עושה 'הפתעה' נעימה לה' יתברך.

שאלה: האם ה' יתברך יודע האם יעמוד האדם בניסיון?

תשובה: האור החיים הקדוש (בראשית ו, ה) עומד בשאלה הידועה, הרי ה' יתברך קורא הדורות יודע אם פלוני יעמוד בניסיון, וכן אם פלוני ימות צדיק או רשע, אם כן היכן כח הבחירה, שאם ה' כבר יודע את עתידו, אם כן מה תועיל עבודת האדם, ואיך יש מציאות של שכר ועונש?!

ומחדש האור החיים, שכיוון שה' יתברך הוא כל יכול, ממילא יכול גם לצאת מהידיעה, ולומר לנו 'אני יוצא מהתמונה' ולא יודע אם פלוני יעמוד בניסיון או לא יעמוד בו.

וכל זה כדי לחזק אותנו ולדעת שהכל תלוי במעשינו, וזה כעין 'הפתעה' לה' יתברך, אם נזכה לעמוד בניסיונות נזכה כביכול לשמח את ה' ב'הפתעות' נעימות בקדושה וטהרה, ודבר זה בוודאי עושה בשמים רעש גדול, ויורד שפע לכולם על ידי כך.

י. המחשבה הנכונה לבעל אמונה כאשר מביט הוא באשתו בימי נידותה, שבאותו רגע מקיים כמה וכמה מצוות מהתורה [עיין בגוף התשובה]. ומה שהחמיר בעל ה'שומר אמונים' שלא להסתכל על אשתו נדה, כוונתו בזה שצריך להיזהר באותה עת לנהוג בכובד ראש, ולהביט בה כפי הצורך, בצניעות ובקדושה.

שאלה: כמה מצוות אפשר לקיים כאשר מביט באשתו בימי נידתה?

תשובה: יכול לקיים בכך, שש מצוות מהתורה ואלו הם:

א. לשמור כל דיני ההרחקה שציווה ה' יתברך, ולהיזהר מקלות ראש וכיוצא בזה, ומפורש בפסוק “ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט), כלומר אל תתקרב.

ב. "ואהבת לרעך כמוך" (שם יט, יח), שמתייחס כפי הצורך על פי ההלכה ומשמחה.

ג. “והתקדשתם והייתם קדושים" (שם ב), שהרי שומר באהבה ובשמחה ומכוון להיות קדוש כל רגע.

ד. שלמות הבית, על ידי נתינה כפי הצורך מבלי לקבל כלום לשם שמים, ואשריו.

ה. מצוות “שארה" (שמות כא, י) כל רגע. ורבינו בעל 'שומר אמונים' שהחמיר מלהסתכל, כוונתו שצריך להיזהר שיהיה בכובד ראש ומביט כפי הצורך בצניעות וקדושה.

ו. מצוות האמונה, על ידי שמאמין באמונה שלמה שכל רגע שאסור, וממתין בסבלנות, זה משמים עד שיגיע הזמן (ועיין בביצה כה:).

יא. אין לך מצווה גדולה יותר מזיכוי הרבים. ואפילו אם יגיע אדם לתכלית תיקונו בעולם הזה, ואף לדרגת הנביאים, עדיין לא הגיע למעלת מזכה הרבים. ובאדם המזכה את הרבים ניכרת ביותר אהבת הבורא ואהבת ישראל גם יחד בהשגות גבוהות ונפלאות לאין תכלית.

שאלה: כיצד ניכר על האדם שהגיע לאהבת ה' יתברך בדרגות גבוהות?

תשובה: כאשר האדם מזכה את הרבים, בוודאי שהגיע לדרגה גבוהה של אהבת ה' יתברך, וזאת משום שבמעשיו גורם נחת רוח לאביו שבשמים, שדואג לבניו של הקדוש ברוך הוא שישובו אליו. ורואים שלא מעניין אותו רק ההתעלות שלו בתורה, אלא כואב לו על חוסר כבוד שמים שיש בעולם ומקרבן לתורה.

וב'חובות הלבבות' (שער אהבת ה' פ"ו) כתב: שאין לך מצווה גדולה בעולם יותר מזיכוי הרבים. ובמקום אחר כתבנו כי למד כן מקל וחומר מפדיון שבויים, שכתוב עליו בגמ' שנקראת 'מצווה רבה' (ב"ב ח:), על פי היסוד של 'גדול המחטיאו יותר מההורגו'. וכן, כתוב בתורה (ויקרא יט, טז) “לא תעמוד על דם רעיך", וקל וחומר על נשמת רעך. וכשמזכהו ומחזירו למוטב ויודע להוכיחו בדברי נועם, בזה מקדש שם שמים ברבים ומוריד שפע וברכה בעולם. ויש כאן אהבת ה' יתברך ואהבת ישראל. ועיין עוד בספר 'יערות דבש' (דרוש יב).

יב. יש לכוון בכל הנאות העולם הזה שהם רק אמצעי לעבוד את ה' יתברך, ולא התכלית חס ושלום. ולכן, אדם שמתגבר על תאוות אכילה ומוותר על הטעימה האחרונה או שנמנע מכל מיני תשוקות למיניהן שאין בהן תועלת כסיגריות וכדומה, אם יכוון להתקדש על ידי זה, הרי הוא כאילו הקריב קורבן על גבי המזבח.

שאלה: כיצד יתכן שאוכל מאכל 'כשר למהדרין', ואף על פי כן עובר על איסור מהתורה, ומאידך ישנה אכילה הנחשבת לתענית וכקורבן על גבי המזבח?

תשובה: ב'ספר החינוך' (מצוות עשה שפז) על הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם וגו'" (במדבר טו, לט) כתב לכלול בו את כל הנאות הגוף האסורות כשמירת העיניים, ומוסיף 'ספר החינוך', שמי שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו, מבלי שיכוון בהם כלל לכוונה טובה, עובר על לאו זה בכל עת, עיין שם.

ובכל הנאות העולם הזה יש לכוון שהכל אמצעי לעבודת ה' יתברך בבחינת “בכל דרכך דעהו" (משלי ג, ו).

ומאידך, כאשר בזמן האכילה מתגבר על תאוות אכילה ומוותר על הטעימה האחרונה, וכן סתם תשוקות, כמו עישון סיגריות וממתקים המזיקים והוא מתגבר ומוותר לכבוד ה' יתברך, ופעמים אף מסגף עצמו מבלי שיכירו בזה, אם כוונתו בכך לשם קדושה הרי זה כקורבן, וזוכה להשגות בקדושה להפליא, וכעין תענית הראב"ד המובא בספר 'בן איש חי' הקדוש (פ' בהר בחוקותי).

וכמו שהעידה הרבנית אשת חבר לרבינו הסטייפלר זיע"א, שהיה שותה קפה וכיוצא בזה, ולא היה בוחש בסוכר, ואם בוחשים עבורו לא היה מסרב. ורבינו הקדוש בעל 'איש מצליח' זיע"א והי"ד היה שותה מים מהברז בימי הקיץ החמים.

יג. כל אדם צריך להרגיש ביום הדין הגדול והנורא יום ראש השנה את 'חרדת הדין', והיא היראה מה' יתברך שמא לא עבדנו אותו בשלמות כפי כוחנו, שעל כגון זה נאמר: “כי דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא).

ועוד, שיתכן שעבדנו את ה' יתברך כפי כוחנו ובמסירות גדולה, אולם יש לחשוש שמא טעינו חס ושלום בשיקול הדעת, ועשינו מבלי לדעת את ההיפך מהמכוון, ומשום כך אפילו תשובה לא עשינו, והדברים נוראים ונוקבים עד תהום.

שאלה: ידוע מה שכתב ב'מסילת ישרים' (פרק כד) שיראת העונש הוא לנשים ועמי הארץ, אם כן מהו חרדת הדין שבימי הדין?

תשובה: נראה לומר, שיש פחד גדול וגבוה יותר מפחד העונש, והוא הדאגה והחשש האם המצוות ועבודת ה' שלנו נעשו בשלמות כפי כוחנו או שנעשו פחות מכוחנו והיינו יכולים לעשות הרבה יותר, בבחינת 'כדבעי ליה למיעבד לא עבד' (כתובות סז. ועי' שבת פו: ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו ופירש רש"י שדואגים לקיים המצוות וחרדים לדבר ע"ש), ועל זה נאמר כי דבר ה' בזה, זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק (סנהדרין צט.).

והגר"ח מוולוז'ין בדרשת מהר"ח (שבסוף ספר 'נפש החיים'), מבאר שאין זה אמור רק בעסק התורה, אלא על כל עבודת ה' באופן כללי. וכל מי שיכול להוסיף ולא מוסיף הרי זה מבזה את ה' יתברך, ועל זה מרגיש בושה גדולה נוראה ועצומה לעמוד כך לפני ה' יתברך על שאפשר לעשות יותר ולא עשה, ואיך יעמוד בדין?! וזה באמת חרדת הדין להרגיש כך, והבן.

וגם יתכן שעשה מצוות לשם שמים ובמסירות, אבל טעה בשיקול הדעת ונעשה היפך מהמכוון, ואינו יודע וגם תשובה לא עשה, וזה באמת חרדה נוראה כמו שפחד רבי יוחנן בן זכאי, ואמר שני דרכים לפני גן עדן וגיהנום ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי (ברכות כח:), והדברים נוראים.

יד. 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' (תענית כט.), כלומר מרבים באמונה שהכל משמים והכל לטובה, ועל ידי כן מגיעים לשמחה אמיתית ומקבלים כח מה' יתברך. אולם, 'משנכנס אב ממעטין בשמחה', כלומר ממעטים באמונה ולא תולין שהחורבן, הגלות והצרות הם משמים, אלא אדרבה מעוררים עצמנו על ידי תוכחה ומוסר וחשבון נפש גדול שמחמת עוונותינו נחרב בית קודשינו ותפארתנו.

שאלה: כיצד בא לידי ביטוי במעשה מאמר הגמרא: 'משנכנס אדר מרבין בשמחה, ומשנכס אב ממעטין בשמחה' (תענית כט.)?

תשובה: להרבות בשמחה ולחיות בשמחה צריך כל השנה. ומה שכתוב 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', כלומר מרבים באמונה, להרגיש ולעורר עצמו יותר שהכל משמים והכל לטובה, ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא (יומא לח.).

וכמו שראינו בפורים את המן הרשע שלא הצליח, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים וגו'" (אסתר ט, א), ועל ידי תְפִלּוׂת וצומות זכו לישועות וקבלת התורה מאהבה. וכאשר מרבים בשמחה של אמונה, מקבלים כח מה' יתברך.

ולהיפך, בחודש אב ממעטים בשמחה, היינו ממעטים באמונה, כלומר שלא לתלות לומר הכל משמים, החורבן והגלות והצרות, אלא לעורר על העוונות שלנו ותוכחה ומוסר וחשבון נפש, עד כדי אבלות ממש ובכי והספד ותיקון חצות גם ביום, וירגיש עצמו נזוף לפני ה' יתברך. כאילו נחרב בימיו וזה עבודת ה' יתברך בדרגה גבוהה בחודש אדר ובחודש מנחם אב.

טו. כח האמונה התמימה הוא חזק מאוד, ובשמים שמחים שמחה גדולה, כאשר מדברים על אמונה בה' יתברך ועל הנהגתו בעולם, הכללית והפרטית. וזו הסיבה שה' יחד לנו לילה קדוש בשנה והוא ליל הסדר שבו יושבים כולם ומדברים אך ורק על ניסי ה' יתברך והשגחתו הפרטית בדוגמאות מעשיות. ובכדי שיהיה לנו על מה לדבר, הביא עלינו ה' יתברך את פרעה הרשע, ועשרת המכות במצרים ויציאת מצרים, והוא כוונת הפסוק “בעבור זה" (שמות יג, ח).

שאלה: נאמר בעניין יציאת מצרים “בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח). מה למדים מכאן לעניין האמונה?

תשובה: האבן עזרא חידש דבר נפלא, שלא בגלל יציאת מצרים עושים את ליל הסדר, המלווה באכילת מצה ומרור ושתיית יין וכן כל סדר ההגדה, אלא להיפך, בשמים רוצים שנשב לילה אחד בשנה ונדבר ונשבח את ה' יתברך על ענייני אמונה והשגחה פרטית עם דוגמאות מעשיות שיש בהם כבוד שמים.

ולשם כך נתן לנו ה' יתברך את פרעה הרשע, עשר המכות, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, בכדי שיהיה לנו מה לספר בליל הסדר. ומדויק בפסוק “בעבור זה " (שם), דהיינו בשביל מצה, מרור וסדר ההגדה שעושים בלילה זה, נתן לנו ה' יתברך את יציאת מצרים וכל הקשור לזה.

ומכאן רואים עד כמה חזק כח האמונה התמימה וכמה שמחה יש בשמים כשמדברים על ה' יתברך ועל הנהגתו בעולם, הכללית והפרטית.

טז. כאשר עושים אירוע משפחתי, כגון חתונה, בר מצווה וכדומה, יש להקפיד על צניעות והפרדה למהדרין.

וכן, יש להקפיד שהמלצרים יחבשו כיפה על ראשם והמלצריות יאספו את שיערותיהן וילבשו סינר וכדומה כדי לשמור על גדרי הצניעות.

ובשעת הפסקת האוכל, יאמר החכם דברי תורה לעורר ולחזק את הציבור בענייני השעה. וזאת, משום שאסור לאדם לשכוח את העיקר, והעיקר הוא כבוד שמים.

שאלה: מה שמצריכים באירוע חרדי לשים על ראשי המלצרים כיפה ותלבושת צנועה למלצריות, וכן להקפיד שהשומר בתלמוד תורה יחבוש כיפה לראשו, האם הדבר קשור לאמונה?

תשובה: בוודאי שזה קשור לאמונה, שהרי בעל אמונה תמיד חולה אהבה על ה' יתברך הרבה יותר מכבוד הוריו ומכבודו עצמו. בעל אמונה מוכן אף למות כל רגע ורגע לכבוד ה' יתברך.

ולכן, כשעושה אירוע וכיוצא בזה, הוא לא שוכח את העיקר שהוא כבוד שמים. וראיה מהגמרא (סנהדרין פט:) שהשטן קיטרג על אברהם אבינו ע"ה שעשה משתה ליצחק ולא עשה משהו מיוחד לכבוד ה' יתברך, עיין שם.

וכאשר במסיבות ואירועים מקפידים על צניעות והפרדה למהדרין, המלצרים עם כיפות והמלצריות עם שיער אסוף ובגדים צנועים המתאימים לנשים על פי ההלכה, וכן מקפידים בשעת הפסקת האוכל לומר דברי תורה ולעורר על דברים שעומדים על הפרק, הרי זה עושה רעש בשמים.

וכמו שדוד המלך ע"ה היה מכרכר בכל עוז לפני ה' יתברך, וזכה להיקראות 'חי וקיים', ולהיפך משאול שהקפיד על כבודו, ואף מיכל למדה מאביה, וזילזלה בדוד המלך ע"ה ונענשה (סנהדרין כא.).

וכן בעל אמונה, מצניע מעשיו ולא מבקש כבוד ופרסום ולא כלום, ויודע שהכבוד האמיתי זה דבקות בה' ובנים עם יראת שמים וכבוד שמים תמיד.

ולסיכום, גשמיות בידי ה' יתברך, ורוחניות בידיים שלנו. ואפילו אם הוא רזה, צנום ובעל בשר, זה רק מה' יתברך ישתבח שמו (עיין במדרש תנחומא פ' תצוה). ותמיד יש לחשוב, יש בורא לעולם, ואין על בורא עולם בעולם, וצריך להגיע לדרגה של נשיא שאין על גביו אלא ה' אלוקיו (הוריות ט.), והלוואי שנזכה לכך ואשרינו.

יז. כשבעל אמונה רוקד ושמח באירוע של שמחה, כגון חתונה וכדומה, עליו לחשוב ולכוון שהוא רוקד לפני ה' יתברך. ואם יוסיף עוד כוונה לשמוח לכבוד בעלי השמחה, מבלי קנאה ותחרות כלל ועיקר, אשריו ואשרי חלקו, ובזה עושה רעש גדול בשמים.

שאלה: מה צריך האדם לחשוב בעת שרוקד באירוע של שמחה, כגון חתונה וכדומה?

תשובה: צריך האדם לחשוב שרוקד לפני ה' יתברך, ומכוון לקיים “שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח) ממש, כמו שהיה בשמחת בית השואבה בזמן בית המקדש (ועיין סוכה נ: בתד"ה חד).

ואם יוסיף לכוון לשכוח את צרותיו ולהצדיק דין שמים ולשמוח לכבוד בעלי השמחה בלי קנאה ותחרות כלל, אלא אדרבה שמח בטובת חבריו, ושמח לכבוד ה' יתברך ולכבוד המצווה, אשריו ואשרי חלקו.

ובוודאי זה עושה רעש גדול בשמים, כמו בשמחת חנוכת בית המקדש שעשה שלמה המלך, וזכו לקבל פני שכינה (כמבואר בגמרא מו"ק ט.).

יח. אפיקורוס חמור יותר מעובד עבודה זרה, משום שעובד עבודה זרה מאמין בה' יתברך רק שדרוש לו אמצעי להתקשר אליו, שחושב באיולתו, שאין זה מכבודו של ה' יתברך להתייחס ליצורים קטנים כמונו, אולם אפיקורוס הינו רשע מרושע שאינו מאמין כלל.

ובכלל אפיקורוס היא המפלצת הנוראה הנקראת טלויזיה [בלע"ז], המסיתה נגד הדת והאמונה, ויש בה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, וההסתכלות בה חמורה יותר מלהשתחוות לצלב של הנוצרים, ויש לברוח ממכשיר זה כבורח מן האש ומן הנחש.

ומכאן תוכחת מגולה, כיצד יתכן שבעל משפחה אשר זיכהו ה' יתברך להינשא ולהקים משפחה, יכניס לתוך ביתו, ועוד בחדר המרכזי, את המכשיר המסוכן והמתועב ביותר בעולם. פלא!

שאלה: מי גרוע יותר, עובד עבודה זרה או אפיקורוס?

תשובה: אפיקורוס חמור יותר מעובד עבודה זרה, שהרי עובד עבודה זרה מאמין בה' יתברך ובכח עליון, שברא את העולם, רק שדרוש לו אמצעי בכדי להתקשר אליו, משום שחושב שזה לא מכבודו של ה' יתברך שיתייחס לקטנים כמותו.

אך טעות היא בידם, וכמו שכתב רבינו הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"א ה"א), והרי הפסוק צועק “המשפילי לראות בשמים ובארץ" (תהלים קיג, ו), ועוד שכלפי ה' יתברך, אפילו לראות ולהשגיח בשמים, זה עדיין כביכול השפלה בשבילו כמבואר בפסוק. אבל אפיקורוס הוא רשע מרושע, ועליו הפסוק צועק “אמר נבל בלבו וכו'" (תהלים יד, א). ואדם כזה שלא מאמין כלל חמור מעובד עבודה זרה (וכמבואר באבן עזרא שמות כ, ג).

ומכאן למכשיר הטמא והמפלצת הנוראה הנקראת טלויזיה [בלע"ז], שמסיתים שם נגד הדת והאמונה, ויש בה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, יש לברוח ממנה כבורח מן האש, וכבורח מהנחש.

וזה חמור יותר מלהשתחוות לצלב של הנוצרים, כי המסית נגד התורה הוא בבחינת אפיקורוס רחמנא ליצלן. וכיצד מסוגל בעל משפחה שזכה לינשא ולהקים משפחה, ובמקום להודות לה' יתברך על כך, מכניס בחדר המרכזי את המכשיר המסוכן ביותר בעולם.

ובספר 'מבט גורלי' לאברך היקר והנחמד הר"ר אליהו כהן שליט"א, מובא שיש קרוב לחמישים עבירות רחמנא ליצלן הנגרמות על ידי מכשיר זה, עיין שם.

ומכאן לעיתונים הכלליים המפורסמים בעולם שדינם כנזכר לעיל, כי אפיקורוס גרוע מעובד עבודה זרה. ויש לדייק כן מהתְפִלָה בשבת קודש בשחרית, 'ולא נתתו וכו' לגויי הארצות' ואחר כך כתוב 'ולא הנחלתו וכו' לעובדי אלילים', ומכאן שגויי הארצות חמור יותר (וכ"מ מפרש"י בס' שופטים י, ו ע"ש).

יט. אחד מתכסיסי המלחמה של היצר הרע, היא הטענה הידועה שלו: 'או הכל או כלום'. כלומר, או שעושים הכל מושלם או שלא עושים כלום, ובזה הוא מכביד את עבודת ה' יתברך עלינו, וגורם לנו רפיון בקיום התורה והמצוות.

ולכן אם יבוא אליך יצר הרע בטענה מופרכת זו, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'הן אמת כדבריך שלחיות כמו ה'בבא סאלי' ולשמור את עיניי בשלמות כמובן שאיני יכול כרגע, אבל דקה אחת בלבד ביום לשמור את עיני כמו ה'בבא סאלי', זה בוודאי שאני יכול'!

ונמצא אם כן, שאני יכול לחפש אצל כל צדיק וצדיק כיצד היה מתנהג כל חייו, ולוקח ממנו לעצמי דקה אחת בלבד ביום של עשייה, ובזה אני נעשה עובד ה', וקובץ על יד ירבה. והיצר הרע נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, ועונה אמן בעל כרחו.

שאלה: איך זוכים להגיע להשגות גבוהות בעבודת ה', כגדולי הצדיקים?

תשובה: אחד מתכסיסי המלחמה של היצר הרע, הוא להגדיל ולהכביד בעינינו את עבודת הקודש בקיום התורה והמצוות, ובכך גורם לאדם המאמין לו שלא לעשות מאומה. כגון גבי שמירת עינים טוען לו היצר הרע: מה לך ולעבודה הזו, וכי אתה בבא סאלי?! ולא צריך להשבר מזה, אלא אדרבה לענות לו: אמת נכון הדבר, ברור שאיני בבא סאלי אבל זמן של דקה מן הדקה, אני כן יכול להיות בבא סאלי.

וכן גבי שמירת הלשון, להיות חפץ חיים למשך דקה, ולהיזהר בשלמות בלשון הרע, וכן להיות דקה אחת בעל אמונה כמו ה'שומר אמונים', להיות דקה אחת בעל שם טוב, דקה אחת בן איש חי, ומחפש לעצמו מקרים מסוימים בעבודת ה', ואומר לעצמו 'כיצד היה מתנהג צדיק פלוני?' וכן כאשר ניתן לדחות בעיה מסוימת, ומתנהג באמונה בשלמות כזו שלא עושה אפילו השתדלות, ואשריו. או שפעמים לא אוכל מאכל מסוים בזמן מסוים, בכדי לשבור התאווה, ולהילחם בתאוות האכילה, בבחינת פת במלח ומים במשורה.

ועל ידי זה זוכה לדרגות והשגות, ומפרוטה לפרוטה מצטרף לחשבון גדול, וכן דקה לדקה מצטרף לדקות הרבה. ומדי פעם נזכר באותו רגע ובאותו זמן קדוש שעשה מה שעשה, ומצווה גוררת מצווה, ודקה גוררת דקה, וזוכה להשגות עצומות בדבקות בעבודת ה', בלי שירגיש מאן דהו בעבודת הקודש שלו כלל ועיקר, ואשריו (ועיין על"ה עמ' רמו).

כ. במצוות שיש בהן הנאת הגוף ולא ניכר בהן הכוונה לשם המצווה, צריך להתחזק ולכוון ביותר בכוונת המצווה, מדין מצוות צריכות כוונה (ועיין בגוף התשובה גבי עוד מצוות).

שאלה: באיזו מצוות יש להתחזק ביותר לקיים אותם בכוונה, מדין מצוות צריכות כוונה?

תוכן העניינים

הנהגות אמונה מעשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה