אור ברסלב
הנהגות אמונה מעשית פרק ה' - תְפִלָה ודבקות בה'

הנהגות אמונה מעשית

פרק ה' - תְפִלָה ודבקות בה'

פרק ד' - בין אדם לחבירו

בו יבוארו הנהגות יקרות ומועילות היאך יתפלל האדם מתוך אמונה והשקט ובכוונה גדולה בכל אופן ובכל זמן

א. סוד התְפִלָה הוא להתקרב אל ה' יתברך, ומילוי הבקשות הוא רק על פי גזירת חכמתו יתברך, ואף אם אינו נענה מיד, ידע נאמנה שלפעמים הבקשה מתקיימת אחרי שנים רבות, ואין תְפִלָה החוזרת ריקם.

ועוד, שתכלית התְפִלָה הוא להראות ולפרסם לעצמנו ולאחרים שהכל מאת ה' יתברך בלבד, ואליו נשואות עינינו כי רק הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. ועיקר התְפִלָה היא על הדברים הנראים כטבע, כגון הצרכים הגשמיים וכיוצא בהם, שאילו מה שנראה כנס, הדבר ברור לנו שנעשה על ידי ה' יתברך. ובזה זוכים להוריד שפע רב משמים לחיים טובים ולשלום.

שאלה: מדוע צריך להתפלל, והרי הכל משמים?

תשובה: משום שה' יתברך מבקש מאיתנו להתפלל. כלומר, גם אם נאמר שאין בעצם התְפִלָה לשנות את מה שנגזר משמים, מכל מקום צריך להתפלל, כי כך ציווה ה', עבודה שבלב זו תְפִלָה (תענית ב.). ועוד שעל ידי התְפִלָה ניכרת אמונתו של האדם שהכל בידי ה' יתברך. זה הכלל, סוד התְפִלָה הוא להתקרב אל ה', ואילו מילוי הבקשות זה רק על פי גזרת חכמתו יתברך, ולפעמים הבקשה מתקיימת אחרי שנים רבות (הסטייפלר זיע"א בספרו 'חיי עולם').

שאלה: כיצד יש להתייחס אל מה שנראה כטבע?

תשובה: רבינו הנצי"ב זיע"א בספרו 'העמק דבר' (בראשית ט, כו) כתב שעניין התְפִלָה והברכות הוא על מה שנראה כטבע, שדבר הנראה כנס כולם מתלהבים ממנו ורואים את הנס בעיניים ויודעים שזה מה' יתברך.

ולכן, מתפללים ומבקשים בתְפִלָּת העמידה על כל צרכי הגוף הגשמיים והטבעיים, ועל ידי כך מפרסם ומאמין שהכל מה' יתברך, וזה כבוד שמים, ועל ידי זה מוריד שפע מלמעלה, כי רואים בשמים שאנחנו יודעים להודות ולבקש על מה שנראה כטבע, וידוע ש'הטבע' בגימטריא אלוקים.

וכשמתפללים על כך, זוכים להשגחתו יתברך תמיד, ומדויק בפסוק “שמע ישראל ה' אלוקינו" (דברים ו, ד) שזוהי השגחה פרטית על הדברים הטבעיים שמקבלים, “ה' אחד" הוא על הדברים אשר מעל הטבע. וכשאומרים: 'ברוך שם וכו'', מברכים את ה' יתברך על הטבע שברא ה' אלוקינו, וכל הברכה לעולם ועד מה' יתברך.

וכנראה שזוהי עבודתו של בעל אמונה בעולם הזה, שכל מה שרואה ומקבל ואפילו בצורה טבעית, יודע להעריך ולברך שזה מה' יתברך. וזה השגה גדולה באמונה.

ב. כאשר אדם לא מתפלל כראוי, אות היא שאמונתו רפויה. נמצא, שסיבת הצרות הבאות על האדם היא אך ורק כדי לחזקו באמונה ולעורר אותו לתְפִלָה מעומק הלב.

שאלה: האם בגלל שיש לאדם צרות מוטל עליו להתפלל או שמא מפני שחפץ הקדוש ברוך הוא בתְפִלּוׂתיו של האדם שולח הוא אליו צרות?

תשובה: עצם זה שאנו לא מתפללים חזק אות הוא שהאמונה שלנו רפויה, ולכן יש צרות שעל ידם מתעוררים לתְפִלָה מעומק הלב. וראיה מקריעת ים סוף שבגלל שעם ישראל לא התפללו הם נבהלו מהמצרים שרדפו אחריהם, וכמו שכתוב במדרש: לקול הזה הייתי מתאוה (שמות רבה בשלח פרשה כא), עיין שם.

בעל אמונה שמתפלל צריך להרגיש את עצמו כעני שאין לו כלום. ותמיד יש לבקש מחדש על הפרנסה, בריאות ומשפחה. ועיין בזוהר הקדוש (פ' בלק קצה.), ובפירוש רבינו בחיי על התורה (בראשית כה, כא), עיין שם.

ג. כשקורא קריאת שמע ואומר “שמע ישראל וכו'", צריך להמליך את ה' יתברך על כל העולם כולו וכל מה שקורה בעולם, מלחמות, תאונות, רעידות אדמה וכן כל כיוצא בזה, הכל ללא יוצא מן הכלל בפיקוחו והשגחתו של ה' יתברך. ועם כל זאת לא לשכוח להמליך את ה' יתברך גם על עצמו, שכל מה שעובר עליו ללא יוצא מן הכלל הכל הוא מאת ה' יתברך לטובתו, וליצור על ידי כך קשר אישי עם ה' יתברך, ממש כמו אבא.

שאלה: אחת מן הכוונות בפסוק “שמע ישראל וכו'" (דברים ו, ד), הוא להמליך את ה' יתברך למלך על כל העולם. וקשה, כיצד ניתן להמליך את ה' על כל גויי העולם, וכי ישמעו לנו להיכנע למלכות שמים? ועוד למה בשמע ישראל נאמר “אלוקינו" בלשון רבים, ואילו אחר כך נאמר “ואהבת את ה' אלוקיך" בלשון יחיד?

תשובה: “שמע ישראל" הוא כמו הודעה חשובה: 'שיש בורא לעולם', וזה כלל גדול לכל העולם שה' יתברך הוא המנהיג הראשי לעולם והוא יחיד ואין שניים, כלומר אין עוד סיבות. ולהמליך את ה' יתברך למלך על כל העולם, הכוונה היא שאני המאמין מוסר מודעה זו, מכוון ומודיע ומפרסם בזה שהכל מה' יתברך, ושה' יתברך הוא המלך הגדול, הפועל ועושה ויעשה כרצונו יתברך.

ולכן, כשרואים רעידת אדמה בעולם, מלחמות, תאונות, שריפות, צונאמי ונזקים נוראים, ומכוונים כי הכל גזירת שמים בלבד הרי אנו מראים בזה שה' יתברך מלך והוא עשה את הכל. והוא מה שכתוב “אלוקינו", פסוק כללי עולמי לכל. ועוד סיבה שכתוב “אלוקינו", משום שעשה ה' עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם ותפארת, ולכן כלל משה רבינו ע"ה עצמו עמהם, ואמר “אלוקינו" (רמב"ן דברים ו, ד).

אבל בפסוק “ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו, ה), זה לשון אישי לכל אחד ואחד, לכן כתוב “אלוקיך" כמו “אביך", שהרי כמה שקול וזהיר היית אילו אביך היה דורש ממך משהו מסוים, כך “אלוקיך" שלימות עצומה ודבקות גדולה בה' יתברך, להרגיש קשר אישי, פרטי ופנימי בדבקות אין סוף עם ה' יתברך.

ועוד, לרמז לעם ישראל שיזכו להיכנס לארץ הקודש ולקבל פני שכינה (זוה"ק פ' יתרו עט:). כשרוצים לעורר לאמונה ולמצוות, מקשרים באופן יחיד את כל אחד ואחד עם ה' יתברך ועם התורה, וכמו שכתוב “ה' שועתי אליך ותרפאני" (תהלים ל, ג), “ובתורתו יהגה" (תהלים א, ב), שהתורה נקראת על שמו (עבודה זרה יט. וע"ע פירוש הרד"ק שמואל א טו, טו).

ד. אף על פי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), ובכדי לזכות ליראת שמים צריך הרבה עמל ויגיעה, אך מכל מקום רשאי האדם להתפלל ולבקש מה' יתברך שיזכהו ליראת שמים, ובוודאי שה' יתברך יתן לו שאלתו בעין יפה.

וזו הסיבה שאם עבר אדם עבירה בשוגג הוא משמים, משום שאם ה' היה רוצה, הוא היה מטה את לבו שיזהר בדבר, ואם אכן זה לא קרה, סימן הוא שבשמים חיפשו אחריו ולבסוף תפשׂו אותו 'על חם'.

ומכל מקום, צריך הוא להתעורר על עצם העניין שמשמים לא סייעו בידו להימנע מהעבירה. וכנראה הוא משום שמקפידים עליו ורוצים שישוב מדרכו הרעה ויתקדם בעבודת ה', ואם אכן יעשה כן, יקבלוהו באהבה. והעיקר הוא שאסור להתייאש.

שאלה: אם 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' (ברכות לג:), כיצד בברכת 'אהבת עולם' אומרים: 'ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך', וכן בתְפִלָּת שמונה עשרה מברכים: 'והחזירנו בתשובה שלימה', ובזה אפוא מבקשים מה' יתברך יראת שמים?

תשובה: ה' יתברך אבינו הגדול אוהב אותנו תמיד. אמנם, נכון הדבר שיראת שמים זה בידינו, בעמל ויגיעה ומסירות, אבל מי שיתפלל ויבקש יראת שמים, בוודאי שה' יתן לו. ועוד שהוא מעורר סניגוריא למעלה, כי תמיד רוב העולם מבקשים גשמיות, פרנסה, בריאות, שידוכים וכיוצא בזה, וכשמגיע יהודי ומבקש יראת שמים הוא נפלא מאוד.

ומובא בגמרא (שבת י.) מניחים חיי עולם ומתעסקים בחיי שעה, ופירש רש"י שחיי עולם הוא התורה וחיי שעה היא התְפִלָה לרפואה לשלום ולמזונות, ע"כ. ויתכן מאוד שאדם המבקש יראת שמים הופך את התְפִלָה לחיי עולם, ואשריו.

ומפורש כן בגמרא (עבודה זרה ה.) על הפסוק: “מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וכו' כל הימים וכו'" (דברים ה, כו), שהיו צריכים לבקש יראת שמים, וכן במהרש"א (עבודה זרה, שם) מפורש כי ביד הקדוש ברוך הוא להטות לב האדם לטובה, עיין שם, וכן בפירוש רש"י (מגילה כה. בד"ה חוץ מיראת שמים) מבואר שהיכולת ביד ה' להכין לבבנו אליו, עיין שם.

ובזה מובן הסברא שגם עבירות שנכשלנו בהם בשוגג הם משמים, אמנם נכון שצריך תשובה וחרטה וקבלות, אבל אם ה' יתברך היה רוצה, היה מטה ליבנו שנזהר ונזכר ולא ניכשל, אז בוודאי שצריך להתעורר על עצם העניין שמשמים לא סייעו בידו להימנע מעבירה, כי בשמים מקפידים עליו.

ועיין מה שכתב האלשיך הקדוש (פ' צו פ"ו) 'כי אין שוגג בא על יד איש, אם לא שקדם לו עוון מזיד שהשחית נפשו', אבל ברור שאין הכוונה שזה משמים והוא צדיק, אלא הוא לא צדיק ולא כלום, והעיקר שיודע שאסור לו להתייאש, ובשמים חיפשו אחריו ותפסו אותו על חם, ויעשה תשובה ובשמים יקבלוהו באהבה. ומפורש בגמרא (ברכות יב:) כל העושה עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו וכו', עיין שם.

ה. האמונה ביציאת מצרים היא אחת המצוות הגדולות באמונה. ומכאן למה שמנגנים בברכת 'גאל ישראל' דווקא במילים 'ממצרים גאלתנו', כדי לחזק אותנו במצווה חשובה זו.

שאלה: מדוע מנגנים בברכת 'גאל ישראל' דווקא בפיסקה 'ממצרים גאלתנו'?

תשובה: מבאר רבינו חיים פלאג'י זיע"א בספר 'מועד לכל חי', שהטעם הוא כדי לחזק אותנו באמונה ביציאת מצרים, שזוהי אחד מהיסודות הגדולים באמונה, ולכן מזכירים זאת גם בקידוש של שבת ויום טוב שאומרים 'זכר ליציאת מצרים'. וכן, בתְפִלּוׂת מזכירים זאת כמה וכמה פעמים כדי לזכור מאיפה באנו, איזה מכות קיבלנו, ואיך זכינו לצאת ונהיינו לעם סגולה.

ו. המתנה הגדולה והנפלאה ביותר בעולם, אפילו יותר מהחיים עצמם, הוא הרשות שניתנה לנו מה' יתברך להלל ולשבח אותו.

יוצא איפוא, אדם שחי אפילו מאה שנה, אך כל ימיו לא עשה מצוות ולא השתמש במתנה הנפלאה שניתנה לו משמים לשבח את ה' יתברך, אדם זה הוא המסכן הגדול, רחמנות עליו. ומאידך, מי שמת צעיר רחמנא ליצלן, אך כל ימיו עשה מצוות ושיבח את ה' יתברך, אדם זה הוא אינו מסכן כלל, וזאת משום שהעיקר הגדול בחיים הוא מעשיו של האדם בחייו, ולא מספר שנות חייו בעולם הזה.

ואגב, יש השואלים שאלות בראותם אדם צעיר הנפטר רחמנא ליצלן, ובפרט כשהוא בעל משפחה גדולה, והנה על פי תורת הגלגול בוודאי שאין זו שאלה. ועוד, שהרי מי יודע מה עשה אותו אדם בחדרי חדרים...? ועוד, שהרי ה' יתברך גדול ואנחנו קטנים, ומי יעמוד בסוד ה'. ועוד, שהרי זכותו של ה' יתברך ליטול את חלקו באדם ולפרק את השותפות בכל עת שרק יחפוץ. ולכן, נראה שהשאלה אינה במקומה, ופשוט.

שאלה: איזה מתנה יותר גדולה, עצם החיים עצמם או מה שניתן לנו רשות לשבח ולפאר את ה' יתברך?

תשובה: מהפסוק בתהלים (סג, ד) “כי טוב חסדיך מחיים שפתי ישבחונך", כתב המלבי"ם וזה לשונו הזהב: 'אם כן, החסד הוא הטוב והתכלית של החיים, והוא טוב מן החיים עצמם שהוא רק אמצעי אליו, כי על ידי החסד שפתי ישבחנוך וזאת היא תכלית החיים', עכ"ל. נמצינו למדים, שהמתנה הגדולה ביותר בעולם, יותר מעצם החיים, היא שיש לנו את הרשות לשבח ולהלל את ה' יתברך.

וכיוצא בזה, כתב רבינו האור לציון זיע"א שהמתנה הגדולה היא להגביה קולו בעניית 'אמן יהא שמיה רבה', קדושה וכיוצא בזה, וזה זכות עצומה יותר מעצם השנים אשר חי בהם.

ולדוגמא, אדם שחי מאה שנה ולא עשה מצוות ולא ידע לשבח את ה' יתברך, הוא אדם מסכן. לעומת זאת, אדם שמת צעיר רחמנא ליצלן, ועשה הרבה מצוות והיה עבד ה', הוא לא מסכן.

ובזה מובן מאמר הגמרא (ברכות יח:) 'רשעים בחייהם קרואים מתים', שכיוון שאינם עוסקים במצוות, מפסידים הם את עיקר החיים, ולכן קרואים מתים. ועיין פירוש רש"י על הפסוק “כי טוב יום בחצריך מאלף" (תהלים פד, יא), שעדיף לחיות יום אחד ולקיים מצוות ולעסוק בתורה, ובערב למות, מאשר להיות מלך אלף שנה, עיין שם.

ושמעתי פירוש נאה על הגמרא (ברכות יח:) על מה שבכה אבוה דשמואל, כשאמר לשמואל בנו שבקרוב יבוא אליו לעולם האמת. ולכאורה למה לו לבכות, וכי צדיקים בשמים בוכים על גשמיות?!

אלא כל זמן שהבן בעולם הזה מקיים מצוות יש לאביו עילוי נוסף בשמים. ולכן, כאב לו שיעזוב את העולם הזה, שהוא המקום ללמוד תורה, לקיים מצוות ולגרום עילוי לנשמתו (עיין בזוה"ק פ' נח סב:), עיין שם.

כאשר יודעים לברך ולשבח את ה' יתברך, יש כאן הודאה שהקדוש ברוך הוא מקור כל הברכות וממנו מקבלים כל מה שיש לנו, ובזה יודעים להעריך את עצם החיים, גם כשזה נראה כמו טבע ומובן מאליו. ולכן, מודה בבוקר על העיניים, ידיים, רגליים וכיוצא בזה שבזה יכיר טובה ויתחבר על ידי כך למקור הטוב.

שאלה: מה צריך לחשוב בעל אמונה, כאשר שומע על אדם צעיר שנפטר רחמנא ליצלן, ובפרט בעל משפחה גדולה?

תשובה: בספר 'עבד לעבדי ה'' (עמ' קצח) כתוב שיש מתרצים על פי תורת הגלגול כידוע, ועוד יש לתרץ שמי יודע איזה עבירות עשה בחדרי חדרים, ועוד בה שה' יתברך גדול ואנחנו קטנים ומי יעמוד בסוד ה', ויש עוד לומר שה' יתברך לא לוקח חלק של אף אחד, שהרי משאיר את חלקם של ההורים, ולוקח את החלק שלו שזה הנשמה, וזכותו של ה' יתברך לפרק השותפות מתי שרוצה, עיין שם.

ועוד יש להוסיף ולומר, שאין מספר השנים שחי בעולם זה הוא העיקר, כי יתכן שחי מאה שנה והוא מסכן גדול שעושה עבירות, רחמנא ליצלן. ויתכן שאדם חי פחות, אמנם עשה מצוות רבות, ואשריו ואשרי חלקו.

ועיין בגמרא (נדה לו:) שהיה מחלוקת בין רב אסי ושילא בר אבינא, ומאחר שעל ידי מחלוקת זו מת רב אסי, מיד קיבל על עצמו שילא בר אבינא מיתה, ולא פחד מעצם המיתה, אלא מדין שמים. ובאמת מת, ועשו לוויה לשניהם גם יחד, ופרחים של הדס קפצו ממיטה למיטה, לרמז שהיה זה מחלוקת לשם שמים בהלכה בלבד. ומכאן שעצם המיתה עצמה לא הפחידה את שילא בר אבינא, אלא עצם התנהגותו עם חביריו.

ז. אף על פי שהכל בידי שמים, מכל מקום יש ביד האדם כח לעשות מעשים טובים ולעורר על עצמו רחמים, ולהיפך להיפך. ולכן, צריך האדם להתפלל לה' יתברך בכל יום שיזכה למצוא חן בעיני ה' יתברך.

וכשרואה אדם שבאים עליו כל מיני צרות ובעיות חס ושלום, יתחזק במעשים טובים, ובזה יעורר על עצמו את מידת הרחמים, ובעזרת ה' יתברך מן השמים ירחמוהו.

שאלה: האם בעל חי שטרף חיה, ואדם שהרג את הנפש, הם גם משמים?

תשובה: הלכה למעשה, הכל בידי שמים (ברכות לג:) זה כפשוטו ממש. אין מקרה בעולם אין טבע, אין מזל ואין כלום, רק ה' יתברך בלבד (ועיין רמב"ן עה"ת ס"פ בא).

וכמובן שיש כח לאדם לקבל שפע, ברכה, חן, חסד ורחמים משמים על ידי מעשיו, וכן להיפך שעל ידי מעשיו מעורר על עצמו דינים קשים, רחמנא ליצלן, בבחינת “אל קנא" (דברים ד, כד) וכן בבחינת “ונוקם על עלילותיו" (תהלים צט, ח ועיין בפירוש"י שם).

ובשמים שונאים בעל גאווה (סוטה ד:), וכן שונאים בעל מחלוקת (עיין גיטין סב. ובפירוש"י שם בד"ה פלגאה), וכן מי שלא עוסק בתורה (אבות פ"ו מ"ב) ונקרא מנודה ע"ש בפירוש רש"י. וכן בשמים כעסו פעם על רבא (חולין קלג. ובפירוש"י שם).

מאידך, דוד המלך ע"ה זכה לענווה (מו"ק טז סע"ב) ומצא חן בעיני ה' יתברך (יומא כב: ור"ח שם). וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו (ר"ה יז.), ומשמע שזה באופן כללי ותמידי. ואפילו מלאך המוות אוהב תלמיד חכם שמתנהג כך (חגיגה ה.), וכן מצינו לאבא אומנא שדרשו מהשמים בשלומו יותר מאביי ורבא (תענית כא:), ויש להתפלל כל יום שנזכה למציאת חן בעיני ה' יתברך (ברכות ס:).

וזה תלוי במסירות נפש כשעושים לכבוד ה' יתברך, “כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), כמו ר' חנינא בן דוסא שהיה עבד לפני ה' יתברך (ברכות לד:). וכנראה כשיש צרות ובעיות ופיזור הנפש וכיוצא בזה, יש לעורר את עצמו, לבטל הדינים ולעורר הרחמים, ו'מן השמים ירחמו' (ע"ז יח.), ועיין בספר 'עבד לעבדי ה'' (עמ' רכח והלאה) באריכות.

ח. בתְפִלָּת העמידה אנו מבקשים 'רפאנו ה' ונרפא', ומיד לאחר מכן 'והעלה ארוכה' ואין בזה כפל לשון כלל, משום שבבקשת 'רפאנו ה' ונרפא' אנו מבקשים מה' יתברך שירפא אותנו מהחולאים הגלויים לעיני כל, שהרי אם ה' לא ירפא אותנו מהם, עלול לצאת מזה חילול ה' חס ושלום. ואילו בבקשת 'והעלה ארוכה' אנו מבקשים מה' יתברך שאף את החולאים הפנימיים והנסתרים מעיני כל שאין בהם חשש חילול ה', מכל מקום גם עליהם אנו מבקשים מה' יתברך שירפאנו, ובזה נזכה לרפואה שלימה.

שאלה: בתְפִלָּת העמידה מבקשים: 'רפאנו ה' ונרפא וכו' והעלה ארוכה ומרפא'. ולכאורה אחר שכבר ביקש 'רפאנו', מדוע חוזר לבקש עוד 'והעלה ארוכה ומרפא', וכי אין זה כפילות?

תשובה: יש לומר, כי עומק הבקשה בבקשת הרפואה הוא לא על מה שסובל מיסוריו, אלא על זה שאם לא ירפא, עלול להיות חילול ה' בעיני המון העם. ואף בעל אמונה יקבל קצת כעין חלישות הדעת, כי הוא תמיד מפרסם שם שמים שרק לה' יתברך מגיע תהילה, בבחינת 'התהילה והתפארת לחי עולמים' (תפלות הימים הנוראים) ורק הוא רופא חולים, ועדיין סובל מחולאים וצריך חיזוק באמונה שלא תיפגע חס ושלום לא בעיני עצמו ולא בעיני אחרים. וזהו מה שמבקשים תחילה: 'רפאנו ה' ונרפא'.

והבקשה השניה היא, שגם בדבר שאין בזה חילול ה', כגון שזה חולי פנימי שלא ניכר בחוץ, והאמונה לא תיפגע, עם כל זה הרי ה' יתברך רופא רחמן ונאמן, אז בבקשה תרפא אותנו בשלמות. ומה שנתחדש במה שמבקשים עוד 'ולכל מכותינו', יתכן שבא לרבות מכות משמים היכולות לגרום ירידה רוחנית חס ושלום, ומבקשים על זה מה' יתברך. ומצינו בגמרא (כתובות לג:) שיסורים זה דבר קשה, שאפילו חנניה מישאל ועזריה היו מתקשים לעמוד בזה, עיין שם. ובוודאי האמונה יכולה להיפגע חס ושלום ותהיה ירידה רוחנית.

והמשורר הגדול רבינו אלעזר אזכרי זיע"א, בפיוטו הנודע 'ידיד נפש' אומר 'נפשי חולת אהבתך', להיות חולה אהבה על ה' יתברך ולא חולה גופנית שיפריע חס ושלום לאהבת ה' יתברך. וכמו שסיים המשורר: 'אז תתחזק ותתרפא, והיתה לה שמחת עולם', כלומר כאשר מתחזקים באמונה, הרי זה כעין רפואה להבין ולהשכיל בהנהגת ה' יתברך.

נמצא, שיש להוסיף ולכוון בברכת 'רפאנו' לזכות להשגות גדולות באמונה, ועל ידי זה המכות והחולאים משמים מתקטנים ולא מפריעים בעבודת ה'.

ט. בעת שמברך, יצייר בדמיונו כאילו נמצא לפני ה' יתברך, ובזה יעשה כבוד שמים, וכל שכן בעת שטרוד בדבר מסוים שיש לחשוב כך, ויעזור לו אף בכוונת הברכה.

שאלה: כיצד יכול בשעת ברכתו לעשות כבוד שמים?

תשובה: בספר 'חסידים' (סי' מו) האריך מאוד שיש לכוון בזמן הברכה שברצונו לברך את ה' יתברך, אחרת אין כאן כבוד שמים. וכמו שכתב רבינו החפץ חיים זיע"א, שיש לחשוב לפני כל ברכה שהוא נמצא כעת לפני ה' יתברך (עיין בספר 'שם עולם' בסופו), ועל אחת כמה וכמה בשעת לחץ גדול וקושי מסוים וטירדות ובלבול הדעת, שיש לכוון שעושים לו כן מהשמים, ועליו להשפיל את עצמו עוד ועוד. וכן דוד המלך ע"ה היה מכוון בעת צרה להשפיל את עצמו בבחינת ירידה לצורך עליה (זוה"ק פקודי רלב:).

י. כאשר אדם מדבר עם פקיד בכיר על עניין חשוב או שמבקש משומר במקום מסוים שיאשר לו להיכנס כאשר כבר תמו זמני הקבלה, וכן כל כיוצא בזה, יכוון בעת דיבורו עמו שהוא מדבר עם ה' יתברך, וה' יתברך הוא ששם בלבו של אותו פקיד או שומר את הדברים בפיו, ואם תהיה לו זכות משמים, ישמע תשובה חיובית, ולהיפך להיפך. וזו סגולה אדירה למניעות עיכובים.

שאלה: בעת שאדם מדבר עם מלך בשר ודם, שר נכבד וכדומה, האם נכון הדבר לחשוב באותה העת שמדבר עם ה' יתברך שבידו הכל?

תשובה: כתוב במשלי (כא, א) “לב מלך ביד ה'", הרי שגם זה משמים, לכן כאשר מדבר עם מלך, שר גדול ופקיד בכיר, ויש מניעות ועיכובים, וכן שומר במקום מסוים, שמודיע כעת שהסתיים זמן הביקור ואין אפשרות להיכנס, אפשר לבקש מכולם מה שרוצה, ויכוון שהבקשה היא מה' יתברך. ואם תהיה זכות משמים, התשובה תהיה חיובית לתועלת ולשמחה רבה, ולהיפך להיפך, והוא מה' יתברך אשר שם בליבו לומר כן, והבן.

וראיה מהגמרא (ר"ה יח.) היה רבי מאיר אומר שנים שעלו למיטה וחוליין שוה וכו' זה ירד מהמיטה וזה לא ירד וכו', מפני מה זה ירד וזה לא ירד וכו'? זה התפלל ונענה, לכן ירד ממיטתו, וזה התפלל ולא נענה. ומפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תְפִלָה שלימה לכן נענה, וזה לא התפלל תְפִלָה שלימה לכן לא נענה, עד כאן. ופירש רש"י תְפִלָה שלימה, 'נתכוון'.

כלומר, כפי עומק הכוונה שכיוון בתְפִלָּתוׂ, מראה בכך שמבין שהכל תלוי בה' יתברך. וכן במשנה (ר"ה כט.), וכי ידיו של משה וכו', אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו', עיין שם. כלומר, כאשר מאמינים שזה בידי שמים ולא בידי אדם, מיד היו מתרפאים.

והאמונה ניכרת יותר במה שמרבה בתְפִלָה לה' יתברך. יוצא אם כן, שכל הפעולות ומעשה בני האדם הכל בידי ה' יתברך.

ולעצם השאלה, מצאנו שכן נהגו הנביאים, עיין במהרש"א (ר"ה ג:) גבי נחמיה הנביא שביקש מדריוש, מלך פרס, לבוא לירושלים עיר הקודש, וכשאמר לו: “אם על המלך טוב" (נחמיה ב, ה) חשב על מלכו של עולם, עיין שם. וכן, אסתר המלכה שביקשה מהמלך, התכוונה למלכו של עולם, ולכן כשאמרה: “איש צר ואויב" (אסתר ז, ו), ביקשה לומר כן על המלך אחשוורוש (כמבואר בגמרא מגילה טז.), והדברים נוראים.

וכן, יש לנהוג גם בין בעל לאשתו, שכאשר מבקשים דבר, לכוון לבקש מה' יתברך, והיה זה שכרו כפול. א. שהבקשה תתקבל, כי יש שפע גדול וחסדים גדולים כשמכוונים לבקש מה' יתברך. ב. גם אם הבקשה לא תיעשה, המצב יהיה רגוע, כיוון שמרגישים באופן מעשי שמשמים לא רוצים, וזוכים בזה לקירבת ה', וכן לנשמה בריאה בגוף בריא, וכן לשכר גדול בעתיד, ולחיי אמונה באופן מעשי הלכה למעשה.

ויש בזה כבוד גדול לה' יתברך, שאף שרואה את המלך מלווה בפמלייתו באיכות וכמות, וכן כל בעלי תפקיד, עם כל זה מרגיש באמת שה' יתברך קובע כאן, והלוואי שנזכה להרגיש כן תמיד.

ועצה טובה לזמן צרה, כאשר פלוני מחזיק אותך בטלפון זמן רב בדברים שאין בהם הכרח, ואתה מרגיש שזמנך נשרף, ואם תרמוז לו לסיים השיחה יכול להיפגע מאוד, וזה בעיה בהלכה, וכן כשיש בעיה של כיבוד הורים, העצה הטובה להתפלל באמצע לה' יתברך שירחם עלינו, שהשיחה תסתיים לטובה, וכן הפגישה עם ההורים שתתקיים ללא תקלה.

וכן, כאשר נכנס פלוני לשיחה אישית ומאריך בדבריו, ויש תור גדול ולחץ נורא או סתם ככה שחבל על הזמן, יכוון תמיד במחשבתו להתפלל לה' יתברך להינצל מביטול הזמן לטובה, ולה' הישועה.

יא. זיווגו של אדם הוא גזירה משמים. ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת 'בת פלוני לפלוני' (סוטה ב.). אולם, עם כל זאת, אם מעשיו של אדם רצויים לפני ה' יתברך, יכול הוא לדחות את הגזירה לזמן מסוים על ידי תְפִלָה מעומק הלב, ולהינשא לאישה שאינה מיועדת לו על פי הגזירה.

ולעולם יתפלל אדם על זיווגו בלשון תחנונים, ומבלי 'לייעץ' לבורא עולם על בחורה מסוימת, אלא יבקש רחמים מקירות לבו לזכות לזיווג הגון לפי מעשיו הטובים. ומכל מקום, רשאי אדם להתפלל להינשא לאישה נאה או עשירה וכדומה, ואדרבה, דבר זה יכול לסייע לו מאוד בעבודת ה', ובלבד שלא יתפשר מחמת כן על צניעות ויראת שמים.

ויש לדעת, שפעמים שעל ידי רצונות האדם ומעשיו, וכן כאשר דוחה את זיווגו או מזלזל בו, עלול הוא להפסיד את ה'בת פלוני' המיועדת לו, ולכן יש להיזהר בדבר שלא לברור יתר על המידה. וכשיש הדרכה נכונה על פי דעת תורה צרופה, הכל מתקדם על הצד הטוב ביותר לחיים טובים ולמזל טוב.

שאלה: כתוב בגמרא (מו"ק ח:) שאסור לישא אשה בחול המועד, משום שאין מערבין שמחה בשמחה. ומכל מקום, לארס אשה התירו מחשש שמא יקדימנו אחר (שם יח:). וכן, התירו לעשות כך בתשעה באב מפני אותו הטעם. ולכאורה קשה, שהרי הכל משמים וארבעים יום לפני יצירת הוולד קובעים בשמים בת פלוני לפלוני (סוטה ב.), ואיך יתכן שיזכה בה אחר, ואם כן מדוע ימהר להתארס?

תשובה: תירצו בגמרא (מו''ק יח:) שמא יקדמנו אחר 'ברחמים', כלומר על ידי תְפִלָה. וביאר הנימוקי יוסף (י: מדפי הרי"ף), שעל ידי התְפִלָה ניתן לדחות את הגזרה של בת פלוני לפלוני לזמן מסוים, ואחר כך תתקיים גזירת בת פלוני לפלוני על ידי שיגרשנה או שימות ואז תחזור לבן זוגה, והמהרש''א (חידושי אגדות שם) שיבח פירוש זה.

ומכאן הכח העצום שיש לתְפִלָה, ובפרט לפירוש רש''י (שם) שאי אפשר להתפלל סתם שרוצה את בת פלוני, אבל יש באפשרותו על ידי התְפִלָה לגרום שבת פלוני תמות, אם הוא לא ישא אותה, ע"ש, והדברים נוראים!

ויש פירוש נוסף בעין יעקב (שם) שאם המתפלל מעשיו רצויים, אז יש כח לתְפִלָּתוׂ לשנות גזירת שמים.

ולכל הפירושים, רואים את גודל האמונה שמתפלל מעומק הלב משום שמאמין שה' יתברך קובע את זיווגו, ויכול לפעול נגד מה שהכריזו בשמים עד כדי מיתה ממש. ואשריו מי שמתפלל בלשון תחנונים, וכמו שהמליץ רבא בגמרא (שם), מבלי לתת עצות על בחורה מסוימת, אלא מבקש רחמים מכל הלב לזיווג הגון לפי מעשיו הטובים, וגם בזיווג ראשון.

ומפורש בזוהר הקדוש (פ' ויחי רכט.) שיש כח בתְפִלָה ובמעשים טובים וזכויות רבות לדחות את הגזירה של בת פלוני לפלוני. ועיין בספר 'פניני רבינו הקהלות יעקב' שלפעמים על ידי מעשיו ורצונותיו, וכן כאשר דוחה ומזלזל בזיווגו, יכול להפסיד את הבת פלוני שלו, עיין שם.

שאלה: בחור שרצה להינשא אך ורק לבחורה נאה מאוד, משכילה או עשירה ולבסוף הצליח. האם אינו סותר למה שכתוב בגמרא שארבעים יום וכו' בת פלוני לפלוני (סוטה ב.)? והאם בכלל מותר להתפלל על כך?

תשובה: נכון שמפורש בגמרא שהנושא אשה לשם ממון הווין לו בנים שאינם מהוגנים (קידושין ע.), עיין שם. מכל מקום, יש לומר שהוא דווקא כשמכוון לשם ממון ומתפשר על יראת שמים, אבל כשיש יראת שמים ומבקש גם עזרה כספית אין בעיה, ואדרבה היא תסייע בידו להקים בית של תורה. וכידוע מהרמ''א (אבה"ע ר''ס ב) שכתב: כל מה שיתן לו חמיו יקח בעין יפה ואז יצליח, עיין שם, והברכה של רבינו הרמ''א שווה מיליונים.

וכידוע שדעת רבינו החפץ חיים זיע''א, שלפני השידוכין יש לבדוק את המצב הכלכלי של המשפחות כדי שיתאים לשני הצדדים. וכידוע מהגר''א זיע''א שבחורה נאה עם יראת שמים זה מצוין, וכוונת הפסוק ''שקר החן והבל היופי'' (משלי לא, ל), הוא באופן שחסר צניעות ויראת שמים, וכן כתב ב'פלא יועץ' (ערך יופי ע"ש), ועדיף פחות יופי ופחות כסף, והעיקר להקים בית של תורה. וכשיש הדרכה והנהגה נכונה, הכל מתקדם על הצד הטוב ביותר במזל טוב ולחיים טובים.

שאלה: האם נכון לבקש בתְפִלָּתוׂ לה' יתברך שינשא דווקא לפלונית שליבו חפץ בה?

תשובה: אין לבקש בתְפִלָּתוׂ שרוצה להינשא דווקא לפלונית, כי יתכן שאינה זיווגו כלל, והוא הדין לחולה שלא יבקש שרוצה להתרפאות על ידי רופא פלוני, כי יתכן שרפואתו היא על ידי רופא אחר, אלא יבקש אשה טובה עדינה וצנועה ומידות טובות, ובשמים יכוונו עבורו את הטוב ביותר, וכן יבקש רפואה שלמה, ובשמים מכוונים עבורו את רופא פלוני וסם אלמוני.

וכוונת הדברים שלא לתת עצות לה' יתברך כיצד להסתדר, ולכן אין לבקש מה' שלא ירדו גשמים בזמן החתונה וכיוצא בזה, אלא לבקש שיהיה הצלחה בחתונה וקידוש ה' גדול, ואם תהיה הצלחה מה' יתברך, אזי גם שלג לא יפריע כי יש ברכה משמים (ועי' בגמרא מו"ק יח: וכן ברכות סד. ובספר על"ה עמ' רנו).

יב. אדם הלוקה בחוסר ביטחון בה' מביא על עצמו קשיים ועיכובים וחוסר ברכה במעשי ידיו. לדוגמא, אדם שמדבר דיבור חול בשבת באופן האסור, וכן המזדרז בברכת המזון ובאמירת 'עלינו לשבח', וחושב שעל ידי כך ישיג את מבוקשו, הרי זה נובע מחוסר ביטחון בה', וגורם לעצמו שעל ידי זה לא תשרה ברכה במעשיו חס ושלום. ויש להיזהר בזה מאוד.

שאלה: אילו ענייני אמונה למדים מהפסוק “מקץ שנתיים ימים" (בראשית מא, א) [פסוק זה נאמר על פרעה שחלם שני חלומות לאחר שנתיים ימים משחרורם של שר המשקים ושר האופים מבית הסוהר]?

תשובה: מפסוק זה למדים כמה חידושים בעניין האמונה: א. הקדוש ברוך הוא עושה הכל, גם על ידי חלומות. ב. על חוסר ביטחון יש קנס שנתיים. ג. עד הישועה צריך תמיד להתפלל.

ומכאן, כאשר יש עיכובים פה ושם וקשיים מסוימים, שהכל הוא בגלל חוסר ביטחון שלנו, וגם אם דיבר דיבור חול בשבת באופן האסור הרי זה חוסר ביטחון, וכן המזדרז בברכת המזון ובתְפִלָּתוׂ ובאמירת 'עלינו לשבח', כי חושב שזה יעזור לו יותר מאשר עצם הכוונה שמדבר עם ה' יתברך, ולכן התוצאות בהתאם, שעל ידי כך יש עיכובים ואין ברכה במעשיו.

ובוודאי שיוסף הצדיק עשה כן, ולא חשב לשנוא את אחיו ולנקום בהם ולא חשב שהם גרמו לו להיות במצרים בין הגוים בבור, אלא דן אותם לכף זכות ואמר: “אלוקים חשבה לטובה" (בראשית נ, כ), וזה גרם לו להיות מלך על ידי חלום. נורא ואיום, והבן.

יג. אם נמצא האדם לפני אירוע חשוב, כגון חתונה וכיוצא בזה, ופוחד שלא יבואו המוזמנים מפני הגשמים, אין להתפלל לעצירת גשמים, אלא יתפלל באופן כללי שיהיה הצלחה, וה' יתברך יסייע לחיים טובים ומזל טוב.

שאלה: אם נמצא האדם לפני אירוע חשוב, ופוחד שהגשם 'יהרוס' לו את האירוע, האם יכול להתפלל שלא ירדו גשמים בזמן האירוע?

תשובה: כשאדם מתפלל לה', עליו לדעת שאין לתת עצות לה' יתברך, אלא יש לבקש ברכה והצלחה ומהשמים מסדרים הכל. למשל, אם יש לו חתונה והוא חושש שמא ירד גשם ולא יבואו לשמוח בשמחתו, לא יתפלל ויבקש שבזמן החתונה לא ירד גשם, אלא להתפלל שתהיה הצלחה בחתונה על הצד הטוב ביותר.

וזאת מכמה סיבות. הראשונה, לא צריך לעזור לה', צריך רק לבקש ישועה, ואת הדרך לישועה ה' יודע יותר טוב מאיתנו. השנית, אם יבקש על גשם לא ינצל מהפרעה אחרת, אבל כשמבקש שיהיה הצלחה באופן כללי אז מונע בכך את כל ההפרעות בכללן שלא יהיו.

ובפרט, יש לבקש שהחתונה תהיה בצניעות ובקדושה, וגם אם יורד שלג זה לא נורא, העיקר שתהיה ברכה והצלחה בחתונה, לחיים טובים. ומרומז בפסוק: “ה' יגמור בעדי" (תהלים קלח, ח), וכן הפסוק: “לאל גומר עלי" (שם נז, ג), כלומר ה' יתברך גומר את הסיפור לחיים טובים.

יד. בעת שמתפלל לה' יתברך, יש להאמין בכוחו של ה' יתברך שרק הוא מסוגל לעזור ולהושיעני. ואם לא מאמין בכך בשלמות, אזי נראה כמשקר בתְפִלָּתוֹ, חס ושלום.

והסבא מנובהרדוק היה אומר: תְפִלָה עוזרת על פי הטבע, ואילו תרופה שהצילה הוא נס, נורא ואיום!

שאלה: מה מכוון בעל אמונה בשעה שמשבח את ה' יתברך?

תשובה: בגמרא (יומא סט:) מבואר, שהנביאים פחדו לומר על ה' יתברך 'האל הגדול הגבור והנורא', מכיון שיש גלות וצרות ודוחק נורא ומפני כך לא מרגישים את כוחו של ה' יתברך, עיין שם.

ומכאן למד רבינו הסטייפלר זיע"א בספרו המתוק 'ברכת פרץ' (פ' עקב), שכשמשבחים את ה' יתברך צריך להרגיש את השבחים שזה אמת באופן מעשי ממש, אחרת השבחים לא מדויקים וחסר בכבוד שמים.

וזה הסיבה שאין מנחמין את האדם בשעה שמתו מוטל לפניו, וכן אין מרצין לאדם בשעת כעסו, מכיוון שכעת הראש לא פעיל ולא זמין להבין חשבונות שמים, ואין כאן נחמה והבנה כלל ועיקר.

ולפי זה, כל המהות של התְפִלָה זה אמונה שמתפללים ומבקשים מה' יתברך, כי מאמינים בו בלבד שהוא כל יכול, וזה כבוד שמים באמת (ועיין פרש"י עירובין מג רע"ב בד"ה עבדים הן).

טו. בעת תְפִלָתוׂ, יצייר במחשבתו שנמצא לפני ה' יתברך, וה' יתברך שומע את דבריו כאשר ידבר איש לרעהו (מס"י פי"ט). וכן, יקפיד לשבת דרך ענווה, ולא ישען לאחוריו וישב דרך היסבה, אלא ראשו כפוף ויתן יד ימין על שמאל, ויתפלל בהכנעה לפני ה' יתברך (רבינו יונה בתחילת 'ספר היראה').

שאלה: כיצד צריך לשבת בשעת התְפִלָה?

תשובה: בעל אמונה מרגיש בתְפִלָה שהוא מדבר עם ה' יתברך, מלך מלכי המלכים. וכמו שכתב רבינו הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' (פי"ט) 'מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאיתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו, ורעהו מקשיב שומע אליו', עכ"ל. ורואים עליו כובד ראש ורצינות, הכנה נפשית, ישוב הדעת, שמחה בתְפִלָה ובעבודת ה'.

בנוסף, מקפיד גם על צורת הישיבה בתְפִלָה, כמו שכתב רבינו יונה (תחילת 'ספר היראה'), וכשיושב להתפלל, לא יסמוך לאחריו, כלומר לא ישב עם גב זקוף שלא יהיה כיושב בדרך היסבה, ולא יהיה נוטה לצדדין, דרך גאווה, אלא יושב וראשו כפוף, שלא יראה פני היושב נגדו חוץ לארבע אמותיו, ושני אציליו על עצם הירך מקום חיבורו לגוף מכאן ומכאן, ושתי ידיו תחת לבושו, הימנית על השמאלית כנגד טבורו, ואל יפשוט רגליו, אך יהיו שוקיו על עומדן, למען תהיה יותר ברעדה וביראה, עיין שם. ורבינו יונה חי לפני שבע מאות שנה, ודבריו הם כפסק הלכה.

וכגודל צורת הישיבה בתְפִלָּתוׂ, כך גודל הרגשתו את ה' יתברך, וזו הטהרה וההכנה הרצויה ביותר למבינים. וכן, בזוהר הקדוש (פ' בלק דף קצה ב') מאריך על סדר התְפִלָה: בפסוקי דזמרה להתנהג כעבד, בקריאת שמע למות על קידוש ה', בעמידה כמו עני שאין לו כלום, בשמע קולנו להיות חסיד, להתוודות ולבקש גם על כלל ישראל, עיין שם.

והובא כל זה למעשה בספר 'כף החיים' (סימן קיט ס"ק ג), עיין שם. הנהגות אלו ותנועות כאלו ומחשבות עמוקות בסדר התְפִלָה, מתאים מאוד לבעל אמונה שמרגיש באמונה מעשית את ה' יתברך.

טז. לבעל אמונה יש 'דעת' והוא כעין רוח הקודש היודע מה דורש מאיתו ה' יתברך, ובכך יודע אף לכוון היטב בתְפִלָּתוׂ ובמה צריך להשתפר.

והרוצה להגיע לאמונה מעשית, לא די בכך שיודע את ה' יתברך בשכלו, והדברים נאמרים מהשפה ולחוץ, אלא לדעת לחיות את חייו מתוך אמונה, ולהבין שזה בנשמה שלו, בתוך תוכו וזה בטבע שלו לעולמים.

שאלה: מהו ביאור המילים 'חכמה, בינה ודעת', וכיצד עניין זה קשור לבעל אמונה?

תשובה: ביאור המילים 'חכמה בינה ודעת', הוא ש'דעת' זה עיון, לשון עיניים, שרואה ומבין ומדייק על כל אות ואות בתורה ובגמרא, ולזה אמרו (נדרים מא.) 'דעת קנית מה חסרת', ורש"י מוסיף (שמות לא, ג) 'דעת' זה רוח הקודש, ועיון אמיתי דומה לרוח הקודש שזה כמו נבואה, להבין ולדייק. ורבינו הגדול משה הלוי זיע"א כתב באחת ההקדמות בספריו היקרים, שבאמת עיון זה רוח הקודש שמכוון לאמת ממש כמו רוח הקודש.

ומכאן לבעל אמונה שמכוון בתְפִלָה בעיון באמת, 'דעת קנית', ואז יודע מה רוצה ה' יתברך ממנו, ומה שרואה בעיניו כל היום, מעיין וחושב מה רוצים לרמוז לו מהשמים בזה. כי אמונה זה כעין רוח הקודש שמרגיש את השגחת ה' יתברך עליו תמיד.

ומכאן לאמונה מעשית כל רגע, "וידעת היום" (דברים ד, לט) זה אמונה וידיעה בשכל, אך צריך להגיע לדרגה של “והשבות אל לבבך" (שם) להרגיש בלב, כל הזמן וכל רגע, דבקות בה' יתברך בבחינת “כי אתה עימדי" (תהלים כג, ד). כאשר האדם נושם, יושב, עומד, הולך, מדבר, כותב, לומד, נוסע, אוכל ושותה, מרגיש את ה' יתברך העושה לו כל אלה, ואז יזכה באמת לקירבת ה' יותר ויותר, ואם ה' יתברך ציווה עלינו להגיע לבחינת “והשבות אל לבבך" שזה עיון שבלב, אז בוודאי שניתן להגיע לכך.

עד כדי שאם באמצע השינה יעירו את האדם וישאלוהו 'מה אכל היום?', יהיה לו קשה לענות מיד, אבל אם ישאלו לשמו ולמשפחתו וכתובת ביתו, אזי יענה מיד, כי זה בנשמתו ובתוך תוכו, וכך צריך להיות כח האמונה בלבנו, שזה בטבע שלנו ובדם שלנו לעולמים, והבן.

יז. אף על פי שיש מצווה לכוון בד' מיתות בית דין בעת אמירת “אחד", מכל מקום ידוע מהנועם אלימלך במאמרו המפורסם הנקרא 'צטיל קטן', שיש להמחיש באופן מעשי מיתת בית דין. ומצינו ארבע מקומות בתְפִלָה שיש לכוון בהם למסור נפשו על קידוש ה':

הראשון בקריאת שמע באמירת “אחד" (בא"ח שנה ראשונה פ' וארא אות ט).

השני בברכת אבות באמירת 'למען שמו באהבה' בתיבת 'באהבה' (שם פ' בשלח אות יב).

השלישי במזמור "לדוד אליך ה' נפשי אשא" (שם פ' כי תשא אות יג), ובזוהר הקדוש (פ' במדבר קכא.) מחמיר מאוד במי שלא מכוון בזה, עיין כה"ח (סי' קלא ס"ק לא).

הרביעי יש לכוון כך באמירת 'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו' (הובא בסידור 'איש מצליח').

ונראה שרצוי להמחיש לעצמו בכל פעם את עניין המיתה, כגון סקילה, כאילו זורקים אותו מבנין גבוה מאוד, כמו 'עזריאלי', על קידוש ה'. וכן שריפה, יראה עצמו כנגד מדורה גדולה ושורפים אותו על קידוש ה' לכבוד ה' יתברך. וכן ימחיש לעצמו מיתת הרג, שכעת כורתים את ראשו וזורקים אותו לאשפה ונהפך להיות מאכל לבעלי החיים. וכן ימחיש לעצמו מיתת חנק, כאילו ממש תולים אותו על עץ גבוה, ועושה כן בשמחה לכבוד ה' יתברך.

ויתכן היום שיש יצר הרע כל כך גדול ותאוות וגירויים למיניהם, רחמנא ליצלן, וכן תאוות אכילה ועישון סגריות, שכולו תאווה, גאווה ויסורים (כדברי רבינו הח"ח זיע"א), המתגבר על תאוות אלו, הרי זה כמו מיתה ממש וכמו קורבן על גבי המזבח. ולפעמים בשמים מתיחסיים לכך כ'עקידת יצחק', לרוב הכנעתו לקבל הכל באהבה מה' יתברך, ואם יכוון להתקדש באותו הרגע, יגיע לדבקות והשגות גבוהות.

וכידוע מתענית הראב"ד, שעל ידי אכילה נחשב לתענית. ורבינו בעל 'שומר אמונים' בספרו 'שולחן הטהור' מאריך בזה, שיש להתפלל לפני הסעודה על הפרנסה, לומר וידוי ולתת צדקה בכדי לתקן את הנפשות המגולגלות באוכל שלא יזיקו לנו. ורבינו הקדוש הבן איש חי (שנה ראשונה פ' בהר בחוקתי) האריך בזה מאוד, עיין שם.

ורבינו הגר"ש פינקוס זיע"א היה אומר, שכדי להיזהר מלשון הרע צריך להרגיש על עצמו באותו רגע כאילו הוא מת. ונמצא שניתן להגיע להשגות גדולות בד' מיתות בית דין, ללא צורך בגלגולי שלג ותעניות קשות, וגם אין צורך למקווה ב'מים קרים' [בגימטריא מת], כי במחשבות טובות על קידוש ה' יגיע להשגות גדולות.

ודומה לכך מה שפירש רש"י על אברהם אבינו ע"ה, שביקש מה' יתברך לרחם על סדום ועמורה, באומרו לפניו: “ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), ולכאורה מה כוחה של טענה זו לבקש חנינה על סדום ועמורה? וכנראה שהוא מה שהוקשה לרש"י, ולכן ביאר רש"י הקדוש בזה הלשון: 'וכבר ראוי הייתי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולא רחמיך אשר עמדו לי', עיין שם.

וכנראה שהמוסר עצמו למות באמת ובמחשבה מעשית עושה רעש גדול בשמים, שיכול לבקש גם רחמים על סדום ועמורה, ועל אחת כמה וכמה על עניינים אחרים.

ומכאן על מעלה זו, שיש בזה כבוד שמים גדול מאוד, כי המרגיש עצמו מת אז בוודאי לא מקפיד על כלום בעולם הזה, ועושה הכל על פי תורת ה' יתברך, ואשריו ואשרי חלקו.

יח. בפרשת “שמע ישראל" נמצא כל יסוד האמונה בה' יתברך, ורבינו הגדול מרן החיד"א בספרו 'מעגל טוב', מביא שסיפר לו מלך מרוקו על עצמו כי מאמין הוא בה' יתברך, והציע לו החיד"א שיקרא כל יום פרשת שמע ישראל לחיזוק האמונה, מפני שאמונה זו מצווה עולמית וכל העולם חייבים בה.

ומעשה היה בחכם אחד, אשר בבין הזמנים היה עובד מטעם המשמר האזרחי, ושומר במקום ציבורי גדול, וראה איש אחד וחשש ממנו שהוא מחבל, רחמנא ליצלן, וביקש ממנו תעודת זהות, ואמר שאין לו, ביקש ממנו לומר "שמע ישראל", ואמר מיד כל הפסוק, ופטרו לשלום.

ומצינו בשואה שהיו אלפי ילדים יהודים וגוים שניצלו מציפורני הנאצים ימ"ש, ואחר שהגיעו למקום מבטחים, לא ידעו כיצד להבחין בין יהודי לגוי, והגה"צ הרב יוסף כהנמן זצ"ל שהקים עולה של תורה בארץ הקודש, נכנס לאולם ששהו באותה עת אלפי ילדים, השתיקם וצעק “שמע ישראל וכו'" ומיד כל הילדים היהודים רצו אליו. והוא כעין סימן וקודו הסודי של עם ישראל.

ובגמרא (סוטה מב:) אמרו על גוליית הפלשתי שרצה לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית, שידע אותו רשע שבזמן שעם ישראל ממליך את ה' יתברך שחרית וערבית אינו יכול עליהם. וכן בגמרא (שם מב.) בשם רשב"י: 'אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, אין אתם נמסרים בידם', עיין שם.

יט. בקריאת שמע יש להמליך את ה' יתברך על כל העולם. לדוגמא: כשרואים רעידת אדמה בטורקיה או את נשיא ארה"ב אף על פי שאינו דומה לאמריקאי, שליטי לוב ועירק שנהרגו, אם חושב מיד שהכל משמים, אזי ברגע אחד זוכה להמליך את ה' יתברך על טורקיה, אמריקה, לוב ועיראק, והבן.

וכאשר רואים את הכל בעיניים של אמונה, יש כאן מלכות שמים שלימה, ועל אחת כמה וכמה בדבר פרטי הקשור לכל אחד מאיתנו.

כ. קריאת שמע בזמנה מעלתה יותר מעסק התורה (ברכות י:).

כא. מצוות צריכות כוונה (שו"ע או"ח סי' ס סע' ד), ויותר יזהר בפסוק ראשון של קריאת שמע, שהוא קבלת עול מלכות שמים, שלא יהא לבבו פונה לדברים אחרים כלל ועיקר (רשב"א ברכות יג:).

ועיין לביאור הלכה (סי' קא סע' א ד"ה המתפלל) שכתב שאף אם לא כיוון ואחר כך מיד חזר למקומו, צריך עיון לדינא אם יצא ידי חובתו. וזה נורא ואיום! ויש להיזהר שלא תבוא מחשבה זרה כלל.

וכן איתא בזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר סוף תיקון סו) כמו חתן וכלה “והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), כך באמירת “שמע ישראל" (דברים ו, ד), צריך לסלק מעצמו כל המחשבות החיצוניות, עיין שם. נורא ואיום ואוי לנו מיום הדין. ועצה טובה להגיע לכך, לחשוב על כל מילה ומילה והמשך המילים כמו דרשה והרצאה, כך שמוחו יהיה תפוס תמיד.

כב. כשם שישראל מייחדים את שמו של ה' יתברך למטה, כך מתייחד שמו למעלה בעליונים, ומלאך עומד למעלה בשמים ומחכה לזמן שיקרא אדם ישראל קריאת שמע בכוונה הרצויה, ובזה נעשה יחוד ה', ועל ידי זה המלאך מברר את כל ניצוצי הקדושה (זוה"ק פ' ואתחנן רסג.).

כג. כתוב בשולחן ערוך (או"ח סי' סא סע' ד) שנוהגין לקרוא פסוק ראשון בקול רם כדי לעורר הכוונה, ועל אחת כמה וכמה שהחזן קורא בקול רם, שהרי בכך מעורר את כולנו ומקדש שם שמים, ואשריו.

כד. דורשת הגמרא (פסחים כב:) שכל אתין שנכתבו בתורה באו לרבות ענין מסוים, ומה שכתוב: “ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו, ה) בא “את" לרבות תלמידי חכמים, כמו “את ה' אלוקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים (פסחים שם), ומכאן מה ששנינו 'מורא רבך כמורא שמים' (אבות ד, יב), וכתבו הרמב"ם (רפ"ה מהל' ת"ת). וכן לאהבת תלמידי חכמים 'מאן דרחים רבנן' (שבת כג:), וכן להידבק בתלמידי חכמים (כתובות קיא:), הוא מצוות עשה מהתורה (רמב"ם דעות פ"ו ה"ב), וזה נובע מאהבתם עד שנדבק בהם, וכן מעצם אהבת התורה (מסכת כלה רבתי פרק ג).

כה. “בכל לבבך" (דברים ו, ה) - היינו כנגד אברהם אבינו ע"ה שאהב את ה' יתברך יותר מבנו יחידו ואהובו יצחק. “בכל נפשך", הוא כנגד יצחק אבינו ע"ה שאהב את ה' יתברך יותר מגופו. “ובכל מאודך", הוא כנגד יעקב אבינו ע"ה שמאס בעושר ונעשה “איש תם יושב אהלים" (בראשית כה, כז), היינו עוסק בתורה (ספרי פ' ואתחנן פיסקא לב).

“בכל נפשך" (דברים שם) - מובא בתשב"ץ שהמוסר נפשו על קידוש ה' אין לו הרגשת כאב, כלומר שבחסרון אהבת ה' יתברך יכאב לו יותר מכל כאב גשמי, והקירבה לה' יתברך תהיה למעלה מהרצון הטבעי שלו, כי חסרון בעבודת ה' יתברך קשה לו יותר מכל צער גשמי שבעולם, וזה נורא למתבונן בעומק מצוות עשה מהתורה של אהבת ה' יתברך (ועין יבי"א ח"ו חיו"ד ס' יג).

כו. בגמרא ברכות (סא:) ביארו מדוע נאמר “בכל מאודך", והרי נאמר “בכל נפשך"?! אלא לומר לך שיש אדם אשר ממונו חביב עליו מגופו, ולכן נאמר “בכל מאדך", וגופו, היינו יסורים קשים ומיתה ואפילו הכי חביב עליו ממונו (בן יהוידע שם).

ומכאן שבשמים פועלים ומחזקים כל אחד ואחד לפי מעשיו, ואיש כזה צריך לחזקו על ידי שכתוב בתורה “בכל מאודך", אף שזה טעות בידו, צריך לכוון אותו לעבודת ה' יתברך תמיד.

תוכן העניינים

הנהגות אמונה מעשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה