פרק ד' - בין אדם לחבירו
בו יבואר, איך יתנהג האדם, ומה צריך לחשוב בעל אמונה במקרים בהם מנסים להציק לו ולהצר את צעדיו
א. אדם שהוכה על ידי חבירו הרי זו גזירה משמים ונעשה הדבר על ידי ה' יתברך, שאם לא כן לא היה מצליח המכה להכותו. וכן, לכישופים אין כח להשפיע ולהזיק אלא אם כן היה על ידי גזירה משמים, ומי שה' חפץ בו, אין הכישוף משפיע עליו כלל ועיקר.
שאלה: המכה את חבירו והזיקו, האם גם זה משמים? וכן דוד המלך שזרק אבן על גוליית והרגו, האם נעשה כך על ידי שכיוון בגולגלתו וצלף לראשו או שקשור הדבר לאמונה?
תשובה: בוודאי שזה משמים, משום שאם לא היתה גזירה משמים, לא היה המכה מצליח להכותו, וכתוב בתורה (שמות כא, יח-יט) “וכי יריבון אנשים, והיכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו', רק שבתו יתן ורפא ירפא". ובגמרא (ב"ק פה.) דרשו '"ורפא ירפא", מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות'. ופירש רש"י ולא אמרינן 'רחמנא מחי ואיהו מסי' [וכי ה' מכה והרופא ירפא?], עיין שם. ומכאן שגם אבן ואגרוף על ידי אחרים זה נקרא 'רחמנא מחי', כלומר ה' יתברך הכהו, ומכאן שהכל משמים.
ואפילו לכישופים אין כח להזיק מבלי השגחה מלמעלה, ואם ה' יתברך חפץ בו, לא יזיקו הכישוף, ואם הזיקו הכישוף, הרי זה משמים וחייבים לקבל זאת באהבה (רש"י סנהדרין סז: בד"ה אפילו כשפים). וכן כתב רבינו החפץ חיים בספר 'שם עולם'.
ומה שדוד פגע בראשו של גוליית, בוודאי שזה קשור לאמונה, כי משמים כיוונו וסייעו לדוד המלך ע"ה שהאבן תפגע בדיוק במצחו של גוליית במקום קטן כזה שאין עליו מגן ושיריון. ועיין בזוהר הקדוש (פ' עקב ערב.) על דוד המלך ע"ה שלקח חמישה חלוקי אבנים מן הנחל כנגד חמש תיבות שיש בפסוק “שמע ישראל" (דברים ו, ד) בלא תיבת “אחד", עיין שם. ויש פירוש נוסף, שהאבן עשתה חור במגן ופגעה במצחו, וזה בוודאי נעשה כן משמים.
ב. מצוות שבין אדם לחבירו, קשה לקיימן עשרת מונים ממצוות שבין אדם למקום. וזאת, מפני שבמצוות שבין אדם למקום אין בהם מגע יד אדם וקל לו לקבלם באהבה, ומבין מה ה' רוצה ממנו אם בעל אמונה הוא. אולם, במצוות שבין אדם לחבירו העבודה גדולה וקשה הרבה יותר, משום שהשכל אומר 'פלוני הזיק לי', ואילו האמונה זועקת 'הכל משמים ואין עוד מלבדו!'
וצריך לאזור כגבר חלציו ולנצח במלחמה קשה זו, ולראות רק את ה' יתברך לנגד עיניו מבלי לחפש סיבות אחרות כלל ועיקר. ועל כגון זה אמר הנביא חבקוק: “וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), והיינו שלכל אחד יש להתחזק באמונה ולהפעיל אותה עבור הקשיים הפרטיים העוברים עליו מידי יום ביומו.
ונראה עוד שאף לשמור על הקדושה קל יותר ממצוות שבין אדם לחבירו, שהרי הקדושה תחילתה עבודה וסופה מתנה (מס"י ריש פכ"ו), אולם במצוות שבין אדם לחבירו, כאשר אדם מסתבך עם אנשים, הוא צריך להאמין שהכל מאת ה' יתברך, וזו עבודה עצומה וקשה הרבה יותר.
שאלה: היכן יש להתחזק יותר בעניין האמונה, במצוות שבין אדם למקום או במצוות שבין אדם לחברו? ואיזה מצווה קשה יותר, האם מצוות “קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב) או מצוות שבין אדם לחברו?
תשובה: בוודאי שיותר קשה לקיים מצוות שבין אדם לחברו ממצוות שבין אדם למקום, וכשרואים בעולם רעידת אדמה, צונאמי או ברק המזיק, מבינים ומאמינים שזה משמים, שהרי אין בזה מגע אדם. וכן, כאשר החליק ונפל ונשברה רגלו או נשפכו עליו מים חמים ונשרפה ידו, כאשר הינו בעל אמונה אינו מתרעם על כלום ומבין מיד מה ה' רוצה ממנו.
אבל כאשר ניזוק על ידי אחרים כאן הדבר קשה יותר, שהרי השכל אומר פלוני הזיק לי, ואילו האמונה זועקת זה משמים ואין עוד מלבדו. וזו העבודה הקשה ביותר, וכידוע בשם רבינו הבעל שם טוב זיע"א שהעולם הזה מלא ציורים והכל משמים.
ונראה שגם מצוות “קדושים תהיו" קל יותר לתקן מאשר תיקון המידות של בין אדם לחברו, משום שמי שעובד על עצמו להתקדש, זוכה ומתעלה עד שיצר העריות נהפך למאוס בעיניו. וכמו שכתב רבינו המסילת ישרים (תחילת פכ"ו) שהקדושה תחילתה עבודה וסופה מתנה. אולם, מצוות שבין אדם לחברו זה נורא ואיום, להסתבך עם אנשים, ועם כל זאת לראות בתוצאות אך ורק את ה' יתברך, זו עבודה עצומה.
ועיין במדרש שהראשונים נתנסו על ידי הקדוש ברוך הוא, ולא על ידי גוים (ילקוט שמעוני שופטים רמז מא), עיין שם. גם במהרש"א (ר"ה ג:) מבואר שאפילו הנביא נחמיה כשביקש ממלך פרס רשות לבוא לארץ ישראל, לא התכוון לבקש מהמלך אלא מאלוקי השמים, עיין שם. וכן פירש הגר"א על אסתר המלכה שאמרה “איש צר ואויב" (אסתר ז, ו) והצביעה על אחשוורוש (מגילה טז.), שבמחשבה הרגישה שהיא מדברת עם ה' יתברך כי "לב מלך ביד ה'" (משלי כא, א), ו"אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). והשגות כאלה באמונה הן הדרגות הגבוהות ביותר והקשות ביותר, וה' יתברך יזכנו לכך.
שאלה: מה עומק הפסוק “וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' אין עוד" (דברים ד, לט)?
תשובה: לפעמים עם כל האמונה בה' יתברך מחפשים סיבות, למה זה קרה, למה זה כך, למה כואב, למה לא עונים, למה מרעישים, למה לא מקשיבים, ועל זה מסיים הפסוק “אין עוד", כלומר אין עוד סיבות, אלא רק ידיעת ה' יתברך בלי לחפש סיבות, וזה ביטול גמור לה' יתברך.
וכן, מה שכתוב בקריאת שמע “ה' אחד" (דברים ו, ד), כלומר אין עוד סיבות ואין כאן סיבה שכלית כלל ועיקר, אלא רק ה' אלוקינו. דהיינו מציאות ה' יתברך המשגיח עלינו ועל כל צרה שלא תבוא, אפילו אם זה בין אדם לחבירו, הוא לא שונא ולא מקפיד אלא אדרבה מוחל סולח ואוהב את כולם, כי רואה רק את ה' יתברך. ואין עוד מה לראות ומה לשמוע, והלוואי שנזכה לכך.
שאלה: חבקוק הנביא אומר “וצדיק באמונתו יחיה" (ב, ד). מדוע לא כתוב וצדיק 'באמונה' יחיה?
תשובה: קל יותר לבני אדם לומר שהכל מהשמים בדברים שאין בכח איש לעשותם, כגון נזקי טבע וכיוצא בזה, שהרי בוודאי אינו בידי אדם, אבל כאשר הדבר נעשה בידי אדם, הניסיון והעבודה גדולים הרבה יותר להבין שזה משמים, ולא רק כשאינו מוצא מקום חניה כשלחוץ בזמן או פקק תנועה גדול וכיוצא בזה, אלא אפילו דבר הנראה שעשו לך בכוונה תחילה ונגדך ממש, גם פה יש להאמין, לחשוב ולהבין שמשמים מצערים אותך.
ומה שהנביא אמר “באמונתו", מפני שלכל אחד מאיתנו קשה לסבול דבר אחר, ראובן מתקשה יותר בעניין הפרנסה, שמעון בעניין בריאות הגוף, לוי סובל מאוד מרעש השכנים, יהודה קשה לו מאוד בחוסר הכבוד כלפיו, יששכר סובל מעיכוב האוכל, זבולון מעיכוב בסדר וניקיון וכל אחד ואחד במנת הסבל והניסיון שקבעו לו בשמים.
וזהו פירוש “באמונתו" שכל אחד אמור להתחזק בעניין האמונה בעניין אחר ולא להתייאש ולא להישבר מכלום. למעלה כזאת הגיעה שרה אמנו שנאמר עליה: “שני חיי שרה" (בראשית כג, א), ופירש רש"י כולן שווין לטובה, להרגיש ולהאמין שהכל משמים לטובה (ועיין בגמרא מכות כד.).
ג. אין קשר בין המזיק לניזק, וזאת משום שיש בחירה ביד האדם לעשות טוב ורע, ויש על כך שכר ועונש. ולכן, בוודאי מי שהזיק יבוא על עונשו על שעשה מעשים רעים, אולם לניזק אין כל קשר למעשיו של המזיק, משום שעל הניזק היתה גזירה משמים להינזק, וכאשר החליטו כך משמים, אזי בכל אופן היה ניזק, אף שלא על ידי אותו מזיק, אלא שמשמים חיפשו חייב לגלגל עליו חובה זאת, ומצאו את אותו מזיק דווקא, ועל ידו הזיקו בהשגחה פרטית לניזק. ומכל מקום, יש לדעת, שאף על פי ששילם המזיק לחבירו הניזק את כל הנזק על פי דין תורה, צריך אף לפייסו בדברים ולבקש ממנו מחילה על כך שציערו. ומלבד זה, יש גם לומר וידוי כביכול לפייס את ה' יתברך, כי על ידי שהזיק את חבירו נפגעה ההשגחה הפרטית והמסודרת של ה' יתברך שמנהיג בה את עולמו.
שאלה: מפני מה נענש המזיק את חבירו, וכמו שמצינו בפרעה שנענש על ששיעבד את היהודים במצרים, והרי הכל משמים?
תשובה: הכל משמים, משום שאין קשר בין המזיק לניזק, בין המכה למוכה או בין המקלל למקולל, ולעולם יש בחירה ביד האדם לעשות טוב או רע, ויש על כך שכר או עונש. ומי שמגיע לו נזק הוא מפני שיש עליו דין בשמים, וכשמחליטים כך בשמים, מחפשים חייב שעל ידו תתבצע בהשגחה פרטית הפגיעה בשני. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה: “כי ה' אמר לו קלל" (שמואל ב טז, י).
ולכן פרעה נענש, משום שאסור היה לו לבחור ברע ולהזיק לאחרים (ועיין רמב"ם הלכות תשובה ה"ה). וכן הפסוק: “והאלוקים יבקש את נרדף" (קהלת ג, טו), פירוש שאפילו אם צדיק רודף רשע, בשמים עוזרים לרשע, כי צדיק צריך להסתדר עם כולם ולא להזיק לאחרים לעולם (עיין קהלת פ"ג פס' טו וילקוט שמעוני רמז תתקסח).
שאלה: אמרו חז"ל (ביצה טז.) 'מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה'. אם כן, כיצד יש גנבים שמצליחים להחסיר לאחר מהתקציב השנתי שלו?
תשובה: כבר התבאר שאין קשר בין המכה למוכה, בין המקלל למקולל ובין המעליב לנעלב. ובעל אמונה הוא חכם גדול שרואה תמיד את ה' יתברך. ומכאן גם לגנבים, שאין קשר בין הגנב לנגנב, הגנב בוודאי יבוא על עונשו וחייב להחזיר, ואם נתפס יכול הנגנב לתובעו בבית דין.
אבל כאשר פרצו לו את הבית וכעת אין הגנב לפניו, אלא בית הפוך ומפחיד ונזק גדול, כאן יש לראות רק את ה' יתברך ולהאמין ולדעת שזה משמים. ובית שלא פתוח לעניים, פתוח לרופאים ולגנבים, רחמנא ליצלן, כי אם השנה קצבו לו משמים סכום מסוים, אין מי שיכול לקצץ או להפריע לתקציב השנתי של ה' יתברך, אלא זה נזק משמים לפי מעשיו, וזה חלק מהתיקון ומהתקציב שיקבל ויפסיד. ולכן, יתחזק באמונה ויוסיף ברוחניות.
דור המבול היה מלא חמס, גנבים וגזלנים, ואי אפשר היה לקחת את ממונם, שהרי הוא לא היה שלהם, ולכן לקחו אותם מממונם. ומדויק כן בפסוק “כי מלאה הארץ חמס" (בראשית יג, יג), ומשמע שבגלל החמס וממונם הגזול אי אפשר היה להענישם בממונם, ועל כן ניזוקו בגופם, רחמנא ליצלן. ומכאן כשיש נזק, הפסד, גנבים וכיוצא בזה, יש להתחזק באמונה ובמחשבת “אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). כלומר, אין סיבות לכל התקלות והנזקים אלא סיבה אחת, יש בורא לעולם והוא הבעלים של כדור הארץ, "והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא).
שאלה: הפוגע או מזלזל בחברו, האם מפריע בהשגחה הפרטית שה' יתברך מנהיג בעולמו?
תשובה: בוודאי שכן, שהרי המזיק לחברו צריך לפייסו ולבקש מחילה (בבא קמא צב.), וצריך גם לומר וידוי לפני ה' יתברך, והטעם לכך, כי המצער את חבירו מלבד שעבר על רצון ה' שציווה שלא להזיק ולא לזלזל בבני האדם, גם פוגע בכבוד שמים, שהרי ה' יתברך משגיח על כולנו, וכאשר מזיק לחבירו נפגעת ההשגחה בגללו, ולכן צריך גם לומר וידוי, כביכול לפייס את ה' יתברך (כמבואר ברמב"ם רפ"ק מהלכות תשובה, ע"ש).
לדוגמא, אם פגע בממון חברו, כגון שהזיק את רכבו או פגע בכותל שבחצירו, והתחייב בדין תורה, ושילם את כל הנזק, כולל ביטול ימי עבודה, עוגמת נפש, וגם ביקש את סליחתו ופייסו, והסתדרו ביניהם לאהבה ואחווה, מכל מקום נשאר עליו לומר וידוי לפני ה' יתברך, והדברים נוראים ומפחידים עד כמה יש להיזהר בבן אדם לחברו (עיין יחו"ד ח"ה סימן מד).
שאלה: כאשר נפתח עסק הדומה לשלו בסמוך אליו, ועל ידי זה נתמעטו רווחיו. האם גם זה משמים?
תשובה: מעשה שהיה ובא בעל החנות הראשונה ושאל כן, ואמרתי לו הכל משמים, ואם השכן לא היה פותח חנות, היית מפסיד באופן אחר, כי מאחר והכל קצוב מראש השנה עד ראש השנה וכו' (ביצה טז.), אסור לחשוב שהחנות שנפתחה בצידו החסירה מהתקציב השנתי.
ומעשה בצדיק אחד שהיה לו בית דפוס, ובא חבירו ופתח לידו, והצדיק לא נבהל ולא כעס, ואדרבה בא למפעל של שכנו ובירך אותו בהצלחה ואמר לו כמה סודות של העסק שמתאים באותו מקום, כי הכל משמים ואין עוד מלבדו ואין עוד סיבות שיכולים להחסיר לאדם.
ורבינו החפץ חיים זיע"א היה מקפיד שלא לומר 'החנות עיקר פרנסתי' או 'העסק הגדול מפרנס אותי', אלא לתלות הכל בה' יתברך, וכך לומר 'פרנסתי מזומנת משמים כעת על ידי עסק פלוני ועל ידי מפעל אלמוני'.
וגם אם בעל החנות שנפתחה על ידו מוריד במחירים מתחת לקרן, אין לו קשר איתו, הנזק והרווחים שלו משמים בלבד. וכך מדבר בעל אמונה: למה הפסדתי? מהשמים. איך הפסדתי? על ידי החנות הנוספת.
אולם, מצד מוסר ודרך ארץ לא טוב לפתוח חנות ליד חנות קיימת, גם אם יש היתר בהלכה, כי על הרוב הדבר גורם לריב, מדון, קנאה ומחלוקת ביניהם וחילול ה', ו"אין הצר שווה בנזק המלך" (אסתר ז, ד), ויש להיזהר בכך מאוד.
ד. צריך האדם להיזהר שלא יחשדו בו אחרים, ואף על פי שלא גרם את החשד במעשיו, צריך להיות נקי מכל רבב של חשד כלפי הבריות. אולם, מי שחושדים בו בדבר שאין בו כלל ומשמיצים אותו על לא עוול בכפו, והוא מצידו אינו מקפיד ואינו כועס, אלא אדרבה מאמין שהכל משמים לטובה, ומתפלל על כולם לחיים טובים, ויחד עם זאת ממשיך בעשייתו מבלי להתייחס לדיבורם של האנשים, אשריו ואשרי חלקו.
ויש לדעת, שאותם השומעים רכילות והוצאת שם רע מתוך זלזול וקלות ראש על המשרתים בקודש, וכל שכן על גדולי ישראל, ומנענעים בראשם לאות הסכמה במקום לצעוק ולגעור בהם, הם הגורמים הרס וחורבן ויענשו על כך. וכשם שהמדבר לשון הרע נענש על דיבורו, כן הוא השומע לשון הרע ושותק.
ובעוונותינו הרבים, אותם השומעים הנראים כבני תורה לא די שלא צועקים על המדברים שצריך פסק הלכה ודעת תורה, הם גם מאמינים ומקבלים לשון הרע, ועוד שבאים לאותם המשרתים בקודש וצועקים עליהם. והדברים נוראים! אוי לנו מיום הדין!
שאלה: כתוב בתורה (במדבר לב, כב) “והייתם נקיים מה' ומישראל", ודרשו על זה חז"ל בירושלמי (שקלים פ"ג ה"ב) שצריך להיזהר מחשד הבריות ולא להביא את עצמו לידי חשד. ואם כן, איך אמר ר' יוסי יהא חלקי ממי שחושדין בו ואין בו (שבת קיח:)?
תשובה: מבואר בירושלמי (שם) שהחובה להיות נקי מחשד הבריות הוא לא רק באופן שגרם על ידי מעשיו לבוא לידי חשד לדבר לא טוב, אלא גם בשב ואל תעשה, אף על פי כן, חובה עליו גם בזה לצאת נקי מחשד הבריות, כיוון שעצם העניין שנגרם על ידו חשד שעשה מעשים האסורים על פי התורה הרי זה אסור.
וכיוצא בזה בגמרא (כתובות כב: ע"ש) מי שחשוד על עריות באיזה אישה, לא התירו לו לישא אותה לאישה, שנאמר: “הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים וגו'" (משלי ד, כד).
ויש בזה גם עונש, כמו בדין לשון הרע שהורג שלושה (ערכין טו:), וגם האיש שדיברו עליו נענש, כיוון שהוא גרם לנזק זה. וכן, מצאנו אצל דוד המלך ע"ה שנענש על הריגת שאול ונוב עיר הכהנים, כיוון שהוא גרם לכך, וכל זרעו נכרת מהעולם חוץ מתינוק אחד (סנהדרין צה.), וזה הוא חשד לא טוב שצריך להתרחק ממנו.
מה שאין כן מי שלא אשם כלל, לא נגע ולא פגע, ומשמיצים אותו על לא עוול בכפו, והוא לא מקפיד ולא כועס ומוחל לכולם, כי הוא בעל אמונה ומאמין ומרגיש שהכל משמים לטובה, איש כזה אשריו ואשרי חלקו, וחשד כזה ביקש ר' יוסי.
ומכאן לעסקן ציבור, גבאי צדקה, מנהל כספי הקדש, בעל גמילות חסדים לתפארת, מחזיק תלמוד תורה בחירוף נפש וכיוצא בזה, שאין להם להישבר או להיות מופתעים מכך שמדברים עליהם סרה, שהרי אפילו על משה רבינו ע"ה, שמסר נפש כפשוטו ממש עבור כל אחד ואחד מעם ישראל, חשדו בו בדברים נוראים כמבואר בגמרא (סנהדרין קי.). ומכל מקום, חשדות אלו לא פגעו במשהו במידת הענווה הגדולה של משה רבינו, והכל מכח אמונה החזקה שאין לו עניין עם בני אדם, ועל איש כזה נאמר 'אשריו ואשרי חלקו'.
וכמובן שאין לו להקפיד, אלא יש לאהוב את כולם ולהמשיך במלאכת הקודש, לקדש שם שמים, ולהתפלל על כולם בלי יוצא מן הכלל לטובה. ובזכות זה גם להם אין עבירה, שהרי מחל להם מכל ליבו, כי יודע שכל הרע נובע מהקנאה ומבעיות נפשיות, ועל הכל חוסר יראת שמים.
וכשאין עבירות כלל ועיקר ויש עשייה לתפארת, אשריו ואשרי חלקו, שמקיים בזה את המשנה (אבות פ"ב מ"ב) וכל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים, וזהו סוד ההצלחה. והכל נובע מכח האמונה שהכל משמים לטובה, ומתפלל על כל הקנאים ובעלי לשון הרע וחולי הנפש למיניהם לרפואה שלימה, ליראת שמים ולקידוש ה' גדול, וזכות הרבים תלוי בו.
וכמובן שיש כאלה שבאמת יהיו ניזוקים, והם אותם השומעים הוצאת שם רע ורכילות וזלזול וקלות ראש על המשרתים בקודש, ובמקום לגעור ולצעוק ולהוכיח אותם, הם מנענעים בראשם ומקשיבים להם, ואלו הם הגורמים הרס וחורבן. וכידוע מהזוהר הקדוש (פ' תזריע מו:) שהאומר לשון הרע, וכן השותק מלומר מילה טובה, במקום שצריך לאומרה, נענשין בשווה, עיין שם.
ובעוונותינו הרבים, לפעמים אותם השומעים נראים אנשי תורה, ובמקום לזעוק ולצעוק על המדברים שצריך פסק הלכה ודעת תורה, מאמינים ומקבלים לשון הרע, ועוד באים וצועקים על אותם משרתים בקודש, והדברים נוראים, אוי לנו מיום הדין.
ה. בעל אמונה לעולם לא מקלל אנשים, ואפילו כאשר ציערו אותו והוא צודק על פי ההלכה, אלא ישאיר את הכל לטיפולו של ה' יתברך, ויתפלל תמיד שיתקדש שם שמים, ויצפה לישועה.
ולכן, יש להימנע מתְפִלָּת רבי ישמעאל כהן גדול, ששם כתוב לקלל יהודים. וקשה להאמין שתְפִלָה זו חוברה על ידי רבי ישמעאל, שהרי לא מתאים כלל לבעל אמונה לקלל, וכאמור. ובלאו הכי יש איסור על פי ההלכה לקלל יהודי, ולכן נראה שקריאת פרקי תהלים ותְפִלָה להצלחה עדיף מכל וכל, לחיים טובים ולשלום.
שאלה: בפרק ק"ט בתהלים יש עשרים וארבע קללות, אשר קילל דוד המלך ע"ה אנשים רעים. ולכאורה האם מתאים לבעל אמונה להתנהג כך, ובפרט שדוד המלך ע"ה כתב: “ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" (שם לח, יד)?
תשובה: רש"י פירש שכל הקללות מכוונות על הגוים שציערו הרבה את עם ישראל. והרד"ק פירש שאלו קללות על הרשעים שגרמו מחלוקת, לשון הרע וחילול ה' בעניין שאול המלך, ויצא מכך נזק גדול לישראל, וכמו שמסיים דוד המלך ע"ה “יען אשר לא זכר עשות חסד" (שם טו).
ומכאן למד במדרש רבה (ויקרא לד, יא ע"ש) שמי שלא עושה חסד, יש עליו עשרים וארבע קללות שאומר דוד המלך ע"ה בפרק זה, וזה נורא ואיום למתבונן. ואיך שיהיה, בעל אמונה לא מקלל, ומשאיר את הכל לה' יתברך ומתחזק באמונה.
כמו כן, בעל אמונה נזהר תמיד שאף אם לפי ההלכה יש לו היתר, וכגון שיש בעיות וקשיים, חילול ה' ולשון הרע, מכל מקום רק בית דין צדק צריך לקבוע את השכר ואת העונש, ואם בפועל גם זה לא נעשה, עדיף להתפלל לה' יתברך שיתקדש שם שמים ויצפה לישועה.
שאלה: האם ניתן לסמוך על תְפִלָת רבי ישמעאל כהן גדול, שכתוב שם לקלל יהודים?
תשובה: קשה להאמין שתְפִלָה זו חוברה על ידי רבי ישמעאל, ולא יתכן ולא מתאים לבעל אמונה לקלל בתְפִלָה לפני ה' יתברך, וגם בהלכה יש בעיה לקלל יהודים, ועדיף להימנע מתְפִלָה כזאת. וקריאת פרקי תהלים עדיף מכולהו לחיים טובים.
ו. אין לזלזל באף אדם בעולם. ולכן, אין ללעוג על אדם חלש, טיפש, בעל בשר, נמוך או מכוער וכן כל כיוצא בזה, שהרי כך גזרה חכמתו יתברך והכל בידי שמים. ומשום כך, אין לאדם לעולם להתבייש בעצמו או במשפחתו, והעיקר הגדול הוא ללמוד דפי גמרא ופרקי משנה מתוך יראת שמים טהורה, ולה' הישועה.
ומכאן לאדם שאינו חכם גדול וקשה עליו הלימוד שזהו רצון ה' יתברך, ויש להרבות בתְפִלָה ולבקש רחמים ממי שהחכמה שלו. ואסור ללעוג עליו או לזלזל בו חס ושלום, ויש לכבדו לפי שכלו.
שאלה: תלמיד שלא מבין את החומר הנלמד וקשה עליו הלימוד, האם גם זה משמים?
תשובה: בוודאי, שהרי חכם או טיפש נגזר משמים כמבואר בנדה (טז:). ורבי פרידא ישב עם אחד מתלמידיו וחזר עימו על לימודו ארבע מאות פעם בכדי שיבין, כמבואר בגמרא (עירובין נד:), ולכן אין לזלזל, לדחוק ולא להרחיק מי שנראה 'כפי מה שנראה'.
וזה לשון חז"ל הקדושים במדרש תנחומא (פ' פקודי אות ג') 'בשעה שבא אדם לשמש עם אשתו, רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על ההריון ושמו לילה, והקדוש ברוך הוא אומר לו שבזה הלילה נוצר אדם מזרע פלוני וכו', מיד הקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש אם גיבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך [כלומר, נמוך או גבוה], אם מכוער אם נאה, אם עבה או דק [כלומר, שמן או רזה], בזוי או גס, וכן גוזר על כל קורותיו', עד כאן לשונם.
ומכאן שאסור להתגאות בסגנון הגוף, בחכמה, בעושר ובכבוד, שהרי הכל מה' יתברך. וכן, בגמרא (תענית כ:) במעשה עם אותו חכם שלעג על איש אחד שנראה מכוער, ואמר לו אותו איש: 'לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית', ושם בתוס' (ד"ה נזדמן), מבואר שהיה זה אליהו הנביא. ובעל אמונה הוא בריא בנפש ובשכל ולעולם לא ניפגע ולא נעלב ממה שה' יתברך עשה אותו, פרסי, מרוקאי, ספרדי, אשכנזי, גרוזיני, אתיופי, כי כך בראו ה' יתברך, “הוא עשנו ולא אנחנו" (תהלים ק, ג).
וזה גם מרגיע את מי שלא גבוה או בעל בשר או מגמגם וכיוצא בזה, שלא יפגע ולא ירגיש אי נוחות בפני אחרים, וכידוע האמורא שמואל שהיה נמוך ובעל בשר (נדרים נ:), רבי ישמעאל ברבי יוסי היה בעל בשר (בבא מציעא פד.) והולך לאט (יבמות קה:), רבי שמעון בר רבי קולו היה עבה (מגילה כד:) ורבי חייא היה קשה לו היגוי האותיות (שם), וגם משה רבינו היה כבד פה (שמות ד, י).
ודבר זה הוא חזק ביותר בכדי להרגיע את הצעירים, אשר נראים 'כפי שנראים', שהכל משמים ולטובה, והעיקר ללמוד דפי גמרא ופרקי משנה, בתוספת יראת שמים כמובן. וכידוע, מרן רבינו הגדול זיע"א ורבינו הרא"ם שך זיע"א ורבינו האגרות משה זיע"א לא היו גבוהים כל כך, והיו בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה" (בראשית כח, יב).
ומכאן למי שלא מבין ולא חכם גדול, שזה משמים ויש לכבדו לפי שכלו, ועיין בזוהר הקדוש (פ' בראשית כו:) שכפי הצורך שלחו משמים נשמה גבוהה של סבא דסבין מישיבה של מעלה כדי ללמדם שלא יטעו בהבנת העניין, עיין שם. ומכאן לכל אחד ואחד מאיתנו, שאם שכלנו קצר ולא שולחים לנו משמים 'סבא דסבין', סימן שזה רצון ה' יתברך, ויש להרבות בתְפִלָה ולבקש רחמים ממי שהחכמה שלו (נדה ע:).
וחנה הנביאה התפללה וביקשה מה' יתברך זרע אנשים, לא חכם ולא טיפש (ברכות לא:), ופירש רש"י לא חכם 'יותר מדי' והיינו 'עילוי' והוא ראשי תיבות עי'ניים ל'הם ו'לא י'ראו, ומה שאתה איך שאתה, אתה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא וזה הכי טוב שבעולם (וע"ע ב"מ פד. בתד"ה אמר).
שאלה: נאמר בתורה על נמרוד הרשע “הוא היה גבור ציד לפני ה'" (בראשית י, ט). מה הפירוש לפני ה'?
תשובה: כתב המהרש"א (סוף מכות) שבזמן יצירת נמרוד, בא המלאך הממונה על ההריון לפני ה' וגזר עליו להיות גיבור ציד, וזה הפירוש לפני ה'. ומכאן יש ללמוד, שכל מה שרואים ברחוב כל מיני אנשים שונים בצורתם, ברוחב, בגובה, בשכל, ביופי, בכח וכל שאר דברים, הכל בהשגחה מלמעלה, ואין לתמוה או לזלזל או לפחד חס ושלום, ומפורש כן במדרש תנחומא (פ' פקודי ס' ג).
ולפי זה, גם חולה שנראה לא טוב וגופו מצומק ואיבריו פגועים ופיו פתוח, הן וכיוצא בזה לא עלינו, הכל הוא גזרה משמים, ועד זיבולא בתרייתא בעי רחמי (ברכות ח.), כיצד יראה בעיני המשפחה והציבור ותמיד אנחנו לפני ה'. והכל מה' יתברך לטובה בלבד, ותודה לה' על הכל.
ז. כל דבר הגורם לכעס ומחלוקת הרי שאותו דבר נהפך לעבודה זרה. וכן להיפך, כל דבר שגורם לחיזוק האמונה בה' יתברך, הרי שאותו דבר נהפך לחפץ של אמונה וכבוד שמים.
ולכן, אדם שקרע בגד מחמת כעסו, בגד זה נקרא 'בגד של עבודה זרה'. ומאידך, כאשר בערב שבת קודש אין לו בגד להחלפה ומוכרח ללבוש בשבת את אותו בגד שלבש ביום חול, ואף על פי כן הוא מקבל זאת באהבה ואינו עושה ריב ומחלוקת, אלא אדרבה הוא מאמין שזהו ניסיון מאת ה' יתברך, הרי שבגד זה נהפך ל'בגד של אמונה', ואשריו.
שאלה: מה הם בגדי אמונה?
תשובה: כל כלי אשר נגרם על ידו עצבים ומחלוקת שהם נגד האמונה, הרי זה כעין כלי עבודה זרה, והרמז לכך מגמרא (שבת קה:) 'המשבר כליו בחמתו יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה', שעל ידי שהכלי הופך להיות גורם לכעסים הרי הוא כעובד עבודה זרה, והבן.
ולהיפך, דהיינו כלי אשר על ידו מתחזק באמונה, הכל נהפך לקדושה ולחיזוק באמונה ולהכשר מצווה, ויש בזה כבוד שמים.
לדוגמא, בערב שבת קודש, כשאין בגד להחלפה או שיש בגד אך אינו מגוהץ והגיע זמן מנחה, ואף על פי כן לא כועס, ולא עושה ריב אלא מצייר מול עיניו את ה' יתברך הדורש ממנו ללבוש חולצה של אתמול שיש בה זיעה וכתמים או קימוטים, ואף שהוא עדִין ואיסטניס, עם כל זה, מלביש עצמו ומכוון לקבל תוספת שבת, וכאשר שר עם כל הקהל פיוט 'לכה דודי' בשמים נעשה רעש גדול, כי הוא מאמין שהחולצה שלובש זה משמים. וזה ממש חולצה של אמונה.
וכן, כאשר מדפדף בספר מסוים, ודווקא הדף שרוצה לא נפתח לו בקלות או ספר שרוצה לא נמצא, וכן כל כיוצא בזה, נקראים על פי זה כלים של אמונה.
וכידוע מהסטייפלר זיע"א שניסיונות הם קשים וזה משמים, וכשיודע לחשוב באמונה, זוכה לשפע ולתיקון גדול, וזה חסד גדול לתיקון העוונות. וכמו שייסורין ממרקין עוונותיו של אדם (ברכות ה.), כך יסורין שנעשים על ידי מחשבות אמונה בוודאי שמכפרים העוונות, ודבר זה נכלל בדברי הגמרא (שם) יכול אפילו לא קיבלם מאהבה? תלמוד לומר וכו' מה אשם לדעת, אף יסורין לדעת, עיין שם, כלומר להבין ולדעת כי מה' יתברך נעשו הדברים ולידע תכליתם, לראות ולצחוק ולהרגיש שזה מה' יתברך, ואלו יסורים טובים לחיים טובים וארוכים.
ורש"י הקדוש (ברכות שם) מוסיף שיש יסורים של אהבה שאין לו שום עוון, עיין שם. ומי יכול לומר כן, וכשמקבל את היסורים באהבה, בשמחה, במחשבה, דיבור ומעשה, זוכה להמשך הברכה: יראה זרע ויאריך ימים, וחפץ ה' בידו יצליח.
ח. מצוות אהבת ישראל קשורה בקשר אמיץ עם האמונה התמימה בה' יתברך, שהרי המאמין בה' יתברך ובתורתו הקדושה שכתוב בה: “ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), והיינו 'כמוך ממש!' קל לו לאהוב אהבה אמיתית כל יהודי ויהודי. שמרגיש שה' יתברך מדבר איתו ואומר לו: 'בני יקירי, אל תרד לרמה נמוכה כל כך של שנאה, נקימה ונטירה, אלא תתעלה באמונה שאתה תחת השגחתי, ואין לשום נברא בעולם רשות להרע לך ללא רשותי'.
ואדם המתנהג כך, מסוגל בפשיטות לפתוח את ההיכל ולומר לפני ה' יתברך בפה מלא: 'אני אוהב כל יהודי כנפשי ומאודי ממש כמו שאני אוהב את עצמי!' ורק על ידי תרגילי אהבה כל רגע ורגע, ניתן להגיע לאהבת ישראל אמיתית.
שאלה: האם מצוות “ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) תלויה במצוות האמונה בה' יתברך?
תשובה: קיום כל המצוות תלוי במצוות האמונה, שכגודל האמונה בה' יתברך ובתורתו, כך גודל התלהבותו במצוותיו יתברך. וכן להיפך, המתרשל מהמצוות מראה שאמונתו לקויה, רחמנא ליצלן.
ומאחר שכתוב בתורה: “ואהבת לרעך כמוך", ורבינו הרמח"ל זיע"א מבאר “כמוך" ממש, אם כן הפסוק הזה תובע מאיתנו להתחזק באהבת ישראל מאוד מאוד, כמוך ממש, מבהיל!
ומי מסוגל לפתוח את ההיכל, ולומר כן לפני ה' יתברך שהוא אוהב באמת את עם ישראל ממש כמו שאוהב את עצמו. נמצא שיש לנו עבודה קשה, ועלינו לעשות תרגילי אהבה להגיע לאהבת ישראל בשלמות.
ומסתבר שלבעל אמונה קל יותר לקיים מצוות 'אהבת ישראל', כיוון שמרגיש תמיד את ה' יתברך שמשגיח עליו ושומר עליו, ונותן לו הכל, ומנשים אותו כל רגע ורגע 'נשימה טובה', ומחובר וקשור בה' יתברך. ואשריו, ואשרי הסובבים אותו הרואים עליו דוגמא אישית של אמונה ולומדים ממנו להתקרב אל ה'.
בעוונותינו הרבים, יש אנשים הקשורים נפשית לכלבים רחמנא ליצלן, וכשמת הכלב או נדרס וכיוצא בזה, בוכים כתינוקים, ממש קשורה בו ככלב (סוטה ג:), זה מה שמסתובב להם בראש. וכן אנשים שקשורים לכבוד, גאווה, פרסום וכיוצא בזה, זהו ממש חולי נפש.
ולהבדיל, בעל אמונה בריא בנפש ובשכל, ומצליח לאהוב באמת כל יהודי ויהודי, ומרגיש שה' יתברך מדבר איתו ואומר לו, 'בני יקירי אל תרד לדרגה ירודה ונמוכה של שנאה, נקמה, נטירה, הלבנת פנים, לפרסם ולאיים וכו', אלא תתעלה באמונה, ואתה בשלמות בידי ה' יתברך בלבד'.
והסימן לכך 'כמוך ממש', עם לב טוב ועין טובה, כמו רופא שלא נעלב מהחולים ומהצעקות והביזיונות שלהם, כך תחשוב על שונאיך שהם חולים ואתה בריא, עובד ה', וממשיך לאהוב, לכבד, להתפלל לטובתם ולרפואתם.
אדם כזה בשמים אוהבים אותו ובוודאי עושה רעש גדול, ויוכל לומר בפשטות אחרי אריכות ימים ושנים, ואף בפני היכל ארון הקודש: 'כן, אני אוהב כל אחד ואחד מישראל כמוני ממש', ואשריו.
ט. בעל אמונה מרגיש תמיד בעצמו שהוא כרופא המטפל בחולים, ולכן הוא לעולם לא עושה פרצופים ואינו מקפיד על כלום, אלא אדרבה תמיד עוזר ומסייע בשמחה גם למי שציערו, ואשריו ואשרי חלקו.
שאלה: האם לבעל אמונה קל יותר לקיים את מאמר חז"ל (כתובות קיא:) 'טוב המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב'?
תשובה: כיוון שבעל אמונה תמיד מחייך, עוזר ומסייע, ללא פרצופים וללא קפדות, ממש כמו רופא המטפל בחולה, וצהלתו בפניו ואבלו בלבו כלשון 'חובות הלבבות' (שער הפרישות פ"ד), ואפילו אם מאן דהוא ציער אותו, או משוחח איתו ושורף מזמנו וכיוצא בזה. הוא ממש מרגיש שה' יתברך שלח אותו, ולכן גם עימו קל לו לחייך ולצחוק, ומקצר כפי הצורך, ואשריו ואשרי חלקו.
י. בעל אמונה אינו חושש לשבח את כל העולם ומנצל כל הזדמנות לכך, ויודע בוודאי שמה שמגיע לו, אין בעולם מי שיקח ממנו, ואינו עושה חשבונות של שכל כלל ועיקר.
שאלה: מדוע לא חשש יוסף לומר לפרעה: “ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם" (בראשית מא, לג), והרי יתכן שיפסיד בכך את ההזדמנות להשתחרר מבית האסורים ולשמש בעצמו בתפקיד רם ונשא שכזה?
תשובה: פשוט מאוד, יוסף היה בעל אמונה גדול שמאמין, יודע ומרגיש באמונה מעשית שה' יתברך עימו בכל רגע ורגע, בבחינת “כי אתה עמדי" (תהלים כג, ד), ורק הוא יתברך קובע הכל, בבחינת “ואתה מושל בכל" (דברי הימים א כט, יב ע"ש), ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא לח:).
ובעל אמונה כזה, יודע לשבח את כולם ומנצל כל הזדמנות לכך, כגון בכנס או באירוע מסוים משבח את הרבנים, העסקנים, העשירים, העניים, השמשים, הלבלרים, הפועלים, בעלי נקיון, "מחוטב עציך עד שואב מימיך" (דברים כט, י), ויודע שמה שמגיע לו אין מי שיקח בעולם, ולכן היה קל ליוסף לומר את האמת מבלי לעשות חשבונות של שכל [חשבון של פוליטיקה רח"ל] כיאה לבעל אמונה גדול כיוסף, והלוואי שנזכה לכך.
וגם כשאתה בעל עסק מצליח או בעל משפחה טובה, תהיה חכם לשבח את כולם בין בכתב ובין בעל פה עם עצות והנהגות טובות, הדרכה נכונה, ו"ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב), אמן ואמן.
יא. מי שחבירו פגע בו ולאחר זמן ניחם על הרעה ובא לבקש את סליחתו, יש להתנהג עמו בענווה טהורה ולסלוח לו מיד, מבלי להבליט את הצער שעשה לו, כי האמונה עטרה לראשנו שהכל משמים לטובה.
שאלה: מה כוונת הרמב"ן במה שכתב (בראשית מב, ט) על יוסף הצדיק כששהה בבית פרעה, וראה את אחיו בצרתם, ורצה בכך שעל ידי זה יתגשמו חלומותיו. וכי הוא רוצה כבוד חס ושלום?
תשובה: באמת קשה, מה לנו ולחלומות כאשר אביו בצער ולא מתנחם. וכי יש מצווה לקיים חלומות? יש מצווה לקיים את התורה והמצוות! וכיוצא בזה פירש רש"י (סנהדרין צ.) שהאמונה בתחיית המתים מכח התורה, ואם מאמין בתחיית המתים אבל לא מאמין שזה מהתורה מה לנו ולאמונתו, והרי זה כופר, עיין שם.
וכן בנידון דידן מה עניין החלומות, כאשר יכול לקיים מצווה כל רגע ולשמח את אביו ואת משפחתו. ויתכן שיש כאן בוודאי תיקון מיוחד על פי הקבלה והסודות. ויתכן שהיה תיקון מיוחד כשאחי יוסף משתחווים לו, לכפר להם על העבר, וגם יעקב אבינו ע"ה כשאמר לרחל: “התחת אלוקים אנכי" (בראשית ל, ב) בשמים פסקו באותה שעה 'בניך יעמדו לפני בנה'. ויוסף רצה שיתגשמו חלומותיו, כלומר רצה שתתקיים גזירת המלך, ועדיין צ"ע (ועי' בזוה"ק פ' מקץ קצט.).
ויתכן עוד, שלפעמים בשמים דורשים להתנהג בענווה יתירה ובביטול גמור, ובכדי להגיע לשלמות הענווה היה צורך שכולם ישתחוו, ולזה חיכה יוסף שיגיעו אחיו לשלמות, ועם כל זה יוסף בענווה טהורה מחזק אותם ומרגיע אותם כמו שכתוב: “וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ, כא). ובזוהר הקדוש (פר' מקץ רא:) מאריך לפאר את אהבת ישראל העצומה שהיתה ליוסף עם אחיו באותו זמן שהיה מלך. ונכון שהם מצד עצמם צריכים לבקש מחילה וסליחה ואף להשתחוות, אבל יוסף צריך ענווה גדולה לחזק אותם, ולא לנצל חס ושלום את בושתם בקלקלתם.
ומכאן נלמד שמי שסובל מחברים, מאנשים או אפילו ממשפחתו, חייב להאמין שהכל משמים, ולהתפלל ולסלוח לכולם, וגם כשחוזרים בהם ובאים להתנצל ולבקש מחילה וסליחה, עליו להתנהג בענווה ולסלוח ולהמשיך, ולא להבליט את הצער שעשו לו, כי האמונה עטרה לראשנו שהכל משמים לטובה.
יב. מי שהשפילו אותו עד עפר, אין לו להתייאש או להישבר חס ושלום, אלא אדרבה יקבל הכל באהבה ויאמין שהכל משמים לטובה ויצפה לישועה.
ויש לדעת, שמי ששמח להיות נרדף ונעלב, צנוע ועניו, הרי הוא החכם הגדול והמאמין הגדול, ודווקא הוא זה שמצליח במעשיו תמיד. ודומה הוא לעפר שכולם דורכים עליו והוא אינו כועס ואינו מקפיד, סוף דבר שהוא מנצח את כולם. ובכך אפשר להליץ מה שאמרו בגמרא: 'תתאה גבר' (פסחים עו.), כלומר התחתון לעולם גובר על העליון, והבן.
שאלה: כתוב בתהלים (קיג, ז) “מאשפות ירים אביון". במה דברים אמורים?
תשובה: בגמרא ירושלמי (פ"ג דמועד קטן ה"א) מובא מעשה שהיה עם רבי אליעזר בן הורקנוס שעבר בשוק, ואשה אחת ניקתה את הבית וזרקה את האשפה על ראשו. וכמובן שלא כעס ולא כלום, ואמר על עצמו שהיום החברים יקרבו ויכבדו אותו יותר, מפני שיש פסוק: “מאשפות ירים אביון", עיין שם.
והכוונה בזה שכאשר משפילים בן אדם, גם כשזה עד האשפה ועד העפר, לא להתייאש, אלא לקבל את זה באהבה משמים, ויצפה לישועה ולחיים טובים.
ושמעתי פעם מפי מורנו הגאון הצדיק הרב שריה דבילצקי שליט"א ששמע מנכדו של רבינו הגרי"ח זיע"א בעל הבן איש חי, שפעם אחת יצא הגרי"ח מביתו לבית הכנסת, ובלכתו בדרך שפכו מאחד הבתים מעליו מי שופכין ונפלו על ראשו, ורבינו הקדוש זיע"א לא הרים את עיניו לראות מי הוא זה, אלא חזר מיד לביתו להסתדר והחליף בגדיו וחזר בפשיטות לבית המדרש.
וכידוע שבזמן ששמעי קילל את דוד קללה נמרצת, היה מצבו של דוד קשה מאוד, שהיה זה בזמן שדוד נרדף וכולו עייף, רעב ויחף, ואין לך כאב והשפלה יותר מזה, ובזכות שאמר “ה' אמר לו קלל" (שמואל ב טז, י), זכה להיות רגל רביעי במרכבה, וכמבואר כל זה בספר הקדוש 'שמירת הלשון' לרבינו החפץ חיים (שער התבונה פרק ו'), עיין שם.
ועיין כיוצא בזה במהרש"א (קידושין ל:) על הפסוק: “אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם" (תהלים קכז, ה), שהכוונה אשפה כפשוטו, כי יש בעלי בתים המונעים את הנערים מללמוד בביתם, שאומרים שהם ממלאים ביתם באשפה, ועל כן אמר: אשרי הגבר אשר מילא על ידיהם את ביתו באשפה ואינו מונע ביתו מהם, עיין שם.
ובגמרא (פסחים קיג.) כתוב, פשוט נבילתא בשוקא. ופירש רשב"ם, שגם עבודה בזויה, כמו לפשוט עור נבלה מסרחת ולקבל כסף, כדאי לעשות. ומסתברא שהיודע כיצד להיכנע ולעבוד בעבודות כאלה ויודע שהעיקר הוא להתחתן ולהקים בית של תורה ויראה, וכן מי ששמח להיות נרדף ונעלב וקטן וצנוע ועניו, הרי הוא החכם הגדול, ומצליח במעשיו תמיד.
שאלה: מה למדים מהדין הידוע 'תתאה גבר' (פסחים עו.) לעניין האמונה?
תשובה: בגמרא (שם) נחלקו רב ושמואל אם כח העליון גובר על התחתון או להיפך, שלדעת רב עילאה גבר, ולכן דבר איסור חם שנפל על דבר היתר אסרו, ולדעת שמואל תתאה גבר, ולכן בכהאי גוונא התחתון לא נאסר, עיין שם. וכתב רש"י (שם) שאף על פי שבדרך כלל כשחולקים רב ושמואל באיסורי, הלכה כרב, אך כאן הלכה כשמואל כיוון שיש שני ברייתות המסייעות אותו.
ולמדים מכאן גבי בעל אמונה, שאף שהוא תמיד עניו וצנוע ומשפיל עצמו ותמיד במדרגה התחתונה וכולם עולים עליו, ולפעמים אף מכים אותו ויוצקים עליו זהב רותח (סנהדרין צב:), עם כל זה תתאה גבר, והוא מנצח את כולם לטובה, והבן.
יג. כידוע, בצידם הימני של לוחות הברית ישנם את הדיברות העוסקות בעניינים של בין אדם למקום, ובצידם השמאלי של הלוחות את הדיברות העוסקות בעניינים של בין אדם לחברו, וזאת בכדי ללמדנו שעל ידי שמקיים את המצוות של בן אדם למקום, זוכה להגיע בקלות להשגות גבוהות באהבת ישראל.
שאלה: נאמר בתורה (שמות לד, ד) “ויקח בידו שני לוחות אבנים". ומבואר מהפסוק שנכתבו עשרת הדיברות על שני לוחות, ולכאורה מדוע לא נכתבו על לוח אחד?
תשובה: נראה שיש ללמוד מכאן מוסר השכל גדול, שכידוע בצד ימין הלוחות מובאות הדיברות הקשורות לאמונה כמו "אנכי ה'", "לא יהיה לך", ובצד השמאלי של הלוחות מובאות המצוות של בין אדם לחברו: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה", ו"לא תחמוד" (שמות כ).
ודבר זה בא ללמדנו שרק מי שזכה לחיזוק גדול באמונה שיש בורא לעולם והכל בהשגחה מלמעלה, יש דין ויש דיין, יש שכר ויש עונש ואין מקרה בעולם כלל ואין אדם נוגע במוכן לחברו (יומא לח:) ו"חן וכבוד יתן ה'" (תהלים פד, יב), ומרגיש את האמונה באופן מעשי בפה ובלב בכל עת ועת שהכל מה' יתברך לטובה ואהבה, רק איש כזה יכול לקיים בקלות את צידו השמאלי של הלוח במצוות שבין אדם לחברו, ויכול להגיע לדרגות ולהשגות שאפילו אין לו יצר הרע להיכשל בהם, כי יצר הסקרנות והתאוות ממנו והלאה, מפני שרואה תמיד את ה' יתברך בלבד, ואשריו ואשרי חלקו ('אוזניים לתורה' שם).
יד. זקני תלמידי חכמים הם קמיע גדול להצלחת עם ישראל, ולאו דווקא זקני תלמידי חכמים אלא גם זקני עמי הארץ. וזקני ישמעאלים מצווה לכבדם.
שאלה: בברכת 'על הצדיקים' מוסיפים 'ועל זקניהם', ומדוע אין מוסיפים ו'על חכמיהם'?
תשובה: זקנים זה קמיע להצלחה ואף זקני עמי הארץ, ואפילו זקני ישמעאלים מצווה לכבדם (קידושין לג סע"א). ועוד תלמידי חכמים זקנים יש להם משמים סייעתא דשמיא ואינם טועים, ומנצחים תמיד גם נגד אותות ומופתים (ב"מ נט:). ועוד, לרמז לנו גם כשלא בולט החכמה אלא הזיקנה יש לכבדם ולהתבטל כלפיהם.
ורבינו הגדול מרן זיע"א (יחו"ד ח"ה סי' ט) מביא בשם המדרש, שהזקנים אלו דיינים וחכמים גדולים שבישראל שבלעדם אין העולם מתקיים, ואלמלא הזקנים של סנהדרין גדולה אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת, עיין שם. וכנראה שלפי גודל הזיקנה כך גודל התורה והמצוות שעשו עשרות שנים.
טו. מי שזוכה להאמין שהכל משמים והכל לטובה, זוכה להיות עניו, צנוע וותרן. ואין לחשוב שאם יתנהג במידת הענווה ויוותר לאחרים יפסיד מכך, אלא אדרבה בזה שיתנהג כך עם הבריות הרי שירוויח יותר מכולם, ויזכה לבית מלא ברכת ה', וזרעו יהיו מופלגים בתורה ויראת שמים, שזה בוודאי שווה הרבה יותר מכסף או כל דבר אחר כיוצא בו שויתר עליו.
שאלה: מדוע קשה לאדם להיות עניו, צנוע, ותרן וכיוצא בזה? וכיצד ניתן להתגבר על זה?
תשובה: יצר הרע מביא מחשבה שלילית לאדם שעל ידי התנהגות במידת הענווה הוא יפסיד, שהרי אם לא ידרוש ויבקש לעצמו כלום היאך יהיה לו כבוד, פרסום ושם טוב, וכן כיצד ניתן לוותר כאשר חושב שמגיע לו ויכול להרוויח אז למה לשתוק ולוותר, ועל אחת כמה וכמה כאשר סופג עלבונות וכיוצא בזה על לא עוול בכפו ויכול להצדיק עצמו ולהראות לכולם שהוא צודק. אבל כאשר זוכה להיות בעל אמונה ולדעת שהכל משמים והכל לטובה, וכבוד, פרסום, תפקיד, משרה, שררה, שם טוב, הכל משמים, ואם ישתוק ירוויח יותר, אז בוודאי שיעשה כן וירוויח יותר מה' יתברך.
ובאמת לא יתכן שיפסיד מה שקצבו לו מן השמים, כאשר מתנהג באמונה טהורה, בשלמות וענווה, וכן ותרנות לשם שמים. ודע, שהשכר שיקבל מה' יתברך אינו חייב להיות כסף, תפקיד או כל מה שהתעקש עליו, ויתכן שהשכר הוא שיש לו שלום בית להפליא וכל זרעו מופלגים בתורה ויראה.
וזוכה להיות עובד ה' בדבקות עם בריאות תמידית, והרי זה שכרו בעולם הזה, ואפילו יותר מתפקיד וכבוד חיצוני שהיה מקבל. ובעל אמונה מעשית שזוכה לכבד את ה' יתברך, בוודאי יזכה למעלות רבות בעולם הזה.
טז. כלה שאִמה אלמנה או גרושה, אין לכלה למנוע את אמה מללוות אותה לחופתה מחשש לסימן לא טוב, חס ושלום, אלא אדרבה יש לה לכבדה ולהעריכה כמה שיותר בשעה יפה זו ולתת לה הרגשה טובה ולשמחה, ועל ידי זה יזכו לחיים טובים ולהצלחה גדולה בחיי הנישואין.
שאלה: האם אלמנה או גרושה יכולה להוביל את בִּתה הכלה לחופה בשעה טובה?
תשובה: ברור שאין בזה סימן לא טוב, אלא אדרבה להיפך יש בזה סימן טוב מאוד ומצווה גדולה היא ושמחה וסגולה להצלחה. וסימנא מילתא היא לכלה החשובה שיודעת להעריך את אמה ולכבדה כמה שיותר בשעה טובה ויפה שכזאת.
ולא יתכן שאמא, אשר גידלה את בתה שנים רבות, נאסור עליה להנות ולהתכבד מפרי גידוליה בגלל צרות שעברו עליה, וכי לא מספיק הסבל שעבר עליה עד עכשיו?! והמשמחה כמשמח את השכינה (רמב"ם הלכות מגילה ספ"ב).
ובפרט אם היא נפגעת, בוכה ומקפידה על כך, והרי זה סכנה חס ושלום לחתן ולכלה, וכמו שאמר איוב (כט, יג) “ולב אלמנה ארנין" (ועיין בגמרא ב"ב טז.).
יז. חסד הוא לא רק במעשים שבין אדם לחבירו, אלא גם במעשים שבין אדם למקום. כלומר, כאשר אדם מקיים מצוות ומעשים טובים, הוא בעצם עושה חסד רוחני עם עצמו ועם הסובבים, ובזה מוריד שפע גדול מהשמים.
שאלה: נאמר בתְפִלָּת שחרית לפני פרשת העקדה: 'וזכור לנו וכו' את הברית ואת החסד ואת השבועה', וכן בתורה (דברים ז, יב) “את הברית ואת החסד", ויש לשאול מהו ה'חסד' האמור כאן?
תשובה: יש לדעת שחסד אינו רק במי שעוזר לחברו ומיטיב עבורו, אלא חסד פירושו מעשים טובים שעושים לכבוד ה' יתברך, חיזוק באמונה, לקבל הכל באהבה ולהיות שמח בעבודת ה'. וכמו שאומרים בברכת אבות 'וזוכר חסדי אבות', כלומר בשמים זוכרים תמיד את המעשים הטובים של האבות הקדושים.
וכן, כל אחד ואחד מאיתנו, כאשר מכח האמונה מתנהג בענווה ובצניעות וזוכה להיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים (שבת פח:), וזוכה לרדוף שלום, אלו הם מעשי חסד טובים שעושים רעש גדול בשמים. ומכח האמונה בה' יתברך ניתן להגיע למעשים טובים כאלו. וזה השקעה לדורות עולם.
וזה בעצם סגולה גדולה לבטל גזירות קשות, כאשר מאמינים שהכל משמים ומשפרים ומתקנים את מעשינו עוד ועוד, לא רק בין אדם לחברו אלא גם בין אדם למקום, ומוסיפים ומהדרים במצוות, בעבודת ה' יתברך ובאמונה הרי זה חסדים שרואים אותם בשמים, וזוכים על ידי זה לישועה.
וכגודל הצער והקושי, כך גודל המעשים, וכמו מעשה חסד שעושה עם אחרים מעלתו גדולה, כך חסד שעושה עם עצמו מעלתו גדולה.
ובכלל זה השומר על גופו ונפשו, בבחינת “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים כג, יא), וכמו הלל הזקן שבהיותו מסתדר בבית המרחץ היה מכוון לעשות חסד עם גופו וקרא על עצמו את הפסוק “גומל נפשו איש חָסֶד" (משלי יא, יז; עיין מד"ר ויקרא פרשה לד סימן ג), ועל אחת כמה וכמה כשעושה עם עצמו חסד רוחני, ובזה מקדש שם שמים ומוריד לעצמו שפע גדול, וכמו שעשו האבות הקדושים והורידו חסדים לעולם.
יח. תמיד יש לדאוג למשפחתו, לקרוביו ולקהילה הנמצא בה, ולקיים את הפסוק “ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח, ז). וכן, לעזור ולסייע לכל נצרך ונזקק בסבר פנים יפות, ואפילו עזרה במטבע קטן או מילה טובה, וכל אחד והצינור שלו מהשמים (ועיין כתובות נב:).
וכן לדאוג לרוחניות של אחרים, ובכלל זה לעזור ולסייע לתלמיד בתלמוד תורה שיצליח בלימודיו ושיגדל לתפארת בישראל.