פרק ג' - קבלת יסורים
בו יבואר, איך יתנהג האדם בעיתות צרה כשיש לו יסורים מה' יתברך
א. ב’השגחה פרטית’ ישנן שתי הנהגות. יש ‘השגחה פרטית’ המלווה בצער ויסורים, וזאת כדי לעורר את האדם מתרדמתו. ויש ‘השגחה פרטית’ הנעשית בשלמות, ואינה מלווה בשום צער או פגע כל שהוא. ועל ‘השגחה פרטית’ הנעשית בשלמות יש להודות יותר, משום שהוא נס גדול יותר מאשר ‘השגחה פרטית’ המלווה ביסורים.
שאלה: ראובן ושמעון שהלכו בדרך והגיעו לביתם לחיים טובים ולשלום, אולם ראובן הגיע לביתו אחר שניזוק על ידי שודדים וניצל מידם, ושמעון לא פגש בהם כלל ולא ניזוק. מי צריך להודות יותר לה’ יתברך?
תשובה: שמעון צריך להודות יותר. ואף על פי שה’ יתברך הציל את שניהם, אך ראובן ניזוק, הוכה ונפצע, ושמעון על ידי השגחה פרטית נמצא בריא ושלם, והוא נס גדול יותר שהכל נעשה בשלמות. ולכן, כשיש צער ונזק והפסד בדרך, הרי זה בכלל נס עם יסורים (האלשיך הקדוש בספר 'תורת משה' פ’ צו פ"ז).
ומכאן נלמד למי שנבהל או שאירע לו פחד מוות וניצול, וכן מי שסבל יסורים וניצול, סימן הוא שבשמים רוצים לנערו ולהרע לו כדי לעוררו.
ב. אדם שהיה חולה ומת, יש לדעת שאין קשר כלל בין המיתה למחלה, שהרי ישנם אנשים רבים שחיים עם אותה מחלה עד גיל זיקנה ושיבה, וישנם אנשים בריאים לחלוטין המתים לפתע מדום לב וכיוצא בזה. אלא הסיבה היחידה הגורמת למיתתו של האדם הוא משום שהגיע זמנו למות, והיה מת בכל מקרה גם ללא אותה מחלה.
ומשום כך, עלול האדם למות אף בעת שהוא בדרך לעשיית מצווה או אפילו בעת עשיית המצווה ממש, ולא אומרים בזה ‘שלוחי מצווה אינם ניזוקים’, שכאשר הגיע זמנו של אדם למות, הוא ימות בכל מקרה, ואפילו בעת עשיית המצווה! ואשרי הזוכה למות מתוך עשיית מצווה ולא חס ושלום מתוך עשיית עבירה, ועל כגון זה אמר רבי יוסי: 'יהא חלקי ממתי בדרך מצווה'. והלוואי שנזכה לכך!
שאלה: כאשר היה חולה ומת מחוליו, מה גרם למיתתו, האם המחלה או שמא הגיע זמנו?
תשובה: אין קשר בין המחלה למיתה. ישנם חולים שחיים תשעים שנה וישנם בריאים שמתים פתאום על ידי דום לב וכיוצא בזה. ומפורש בגמרא 'רוב חולים לחיים' (קידושין עא:).
שאלה: בכ"ה מרחשוון תשע"ה, נכנסו מחבלים ערלים וטמאים לבית כנסת 'בני תורה' בשכונת 'הר נוף' בירושלים, בעת שהתפללו הקהל תְפִלָת שחרית, והרגו כמה אנשים בגרזן ואקדח בעת שהיו עטופים בטלית ועטורים בתפילין, ה' יקום דמם. מה המחשבה הנכונה בזה?
תשובה: צריך לדעת ולחזק את עצמנו, שהכל מה' יתברך לטובה וזה גזירה משמים והגיע זמנם להיפטר מהעולם. ואף ש'שלוחי מצווה אינם ניזוקין' (קידושין לט:) ו"שומר מצווה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה), עם כל זה מובא בגמרא (שבת קיח:) על רבי יוסי שהיה אומר 'יהא חלקי ממתי בדרך מצווה'.
וביאר המהרש"א שאם הגיע זמנו להיפטר מהעולם לא יעזור שליחות ועסק המצווה, וגם אם היה בביתו באותה עת היה מת. ואשריהם שזכו למות בזמן שעוסקים במצוות עם ציצית ותפילין בבית הכנסת ונשמתם עלתה לשמים. ועוד, שיש לנרצחים אלו זכות גדולה, שאם היו מתים בביתם, היה זה כעין 'מיתה לבטלה', אבל כאשר מת מתוך מצווה, קדושה וקידוש ה' בגלל שהוא יהודי, ועוד על ידי גוי ערל וטמא, הרי זה זכות עצומה ולא כל אחד זוכה לכך, והלוואי שנזכה לכך.
וכמו שמכוונים בתְפִלְּה בכמה מקומות למות על קידוש ה' ויש שכר על כך. והזוכה לכך באופן מעשי הרי זה מכפר ממש על הדור. ואם היו צריכים לכפר על ידי הריגת רשעים, מי יודע כמה רשעים היו צריכים למות. וכעת זה בבחינת “כי תצא אש ומצאה קוצים" (שמות כב, ה) אלו הרשעים, “ונאכל גדיש" (שם) אלו הצדיקים, ולא עוד אלא שמתחיל מהצדיקים (ב"ק ס.). והם בבחינת הרוגי לוד, שאין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן (ב"ב י:).
וכידוע מרבינו הקדוש מרן הבית יוסף זיע"א, שביקש למות על קידוש ה' ובשמים לא הסכימו לכך. ועיין למרן זיע"א בספר 'רבינו' (עמ' פ) שכתב יסוד כזה על הרוגי חברון [מאורעות תרפ"ט] ה' יקום דמם, שאם לא היו מתים באותה שעה על ידי הישמעאלים הערלים והטמאים, היו מתים באותו רגע ממש, שהרי נגזר עליהם למות. ואשריהם שזכו למות על קידוש ה' באמצע מצווה בתוך בית הכנסת ועלו לעולם הבא לקבל את פני השכינה.
ג. צרות הפוקדות את האדם גורמות לו לבלבול הדעת ולחוסר שלמות באמונה במלכות שמים. ורק מי שנגאל מצרותיו יכול להכיר במלכות שמים ולצעוק את השבח “ה' ימלוך לעולם ועד" בשלמות, ובזה מתרבה כבוד שמים.
שאלה: כאשר יצאו עם ישראל מים סוף, הם אמרו את הפסוק “ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות טו, יח). ונשאלת השאלה, מה ראו לומר זאת באותה שעה, והלא דבר זה היה מסור להם מדורי דורות והאמונה בה' היתה נר לרגליהם, ואם כן מה התחדש באותה שעה?
תשובה: עד שירת הים עדיין לא היתה שלמות באמונה, משום שלאחר כל מכה ומכה פרעה חזר בו מדבריו והמצרים נשארו בטעותם. ואילו במכת בכורות שפרעה צעק בלילה “קומו צאו" (שמות יב, לא) כמעט הגיעו לשלמות באמונה. אלא שאז פתאום השתגע פרעה ורדף אחריהם, ושוב היה בלבול בעם ישראל על מלכות שמים. ורק לאחר שיצאו מים סוף בריאים ושלמים והמצרים הרשעים טבעו ולא נשאר מהם אחד, הגיעו לשלמות באמונה, וצעקו עם ישראל בשלמות “ה' ימלוך לעולם ועד", ובכך הסתיים סמינר האמונה לעם ישראל ונתרבה כבוד שמים.
ד. כל עיכוב שיש לאדם הוא כעין חולי ומפריע לו בעבודת ה', וכשמגיעה הישועה והעיכוב סר, הוא כעין רפואה מהחולי ויכול לעבוד את ה' יותר בקלות.
שאלה: בפיוט הקדוש והנודע 'ידיד נפש', מתחנן המשורר הקדוש באומרו: 'אנא אל נא רפא נא לה, בהראות לה נועם זיווך'. וכוונתו לבקש רפואת הנפש מה' יתברך על ידי חיזוק באמונה. האם חולי בגשמיות יכול להתרפאות גם כן על ידי כח האמונה?
תשובה: כן, כאשר מבקשים ומייחלים לפרנסה, רפואה והצלחה, ועדיין יש עיכוב באותו עניין, הרי זה כעין חולי שמבקשים רפואה מה' יתברך, כלומר שימלא את משאלותינו. וכאשר יש פרנסה בשפע זה מביא כח להתחזק באמונה. נמצא שהגשמיות עוזרת לרפואת הנפש ברוחניות, ולפי זה הפיוט 'ידיד נפש' הוא לא רק שירה ושבח לה' יתברך, אלא תְפִלָה ובקשה ברוחניות ובגשמיות כדי שנתרפא ונמשיך להיות עובדי ה' יתברך.
ה. כשם שמצוות צריכות כוונה, כך יסורים צריכים כוונה. ומכאן, כשעוברים על האדם יסורים, צריך לכוון שהכל משמים לטובתו ולכפרת עוונותיו, ואז יש ליסורים אלו תועלת ואינם בכלל 'יסורים לבטלה'.
ועל ידי היסורים בודקים את האדם כיצד יגיב, האם ירגיש שזה חסד מה' יתברך שמסייע לו להזדכך ועל ידי זה יסתלקו מעליו הדינים או שחס ושלום מרגיש להיפך. ומי שזכה לקבל את היסורים באהבה, ראשית - הם פחות מכאיבים לו, ועוד שזוכה על ידי כך למחילת עוונותיו, ואשריו.
שאלה: מדוע בהפיכת סדום ועמורה נאמר ללוט: “אל תביט אחריך" (בראשית יט, יז)?
תשובה: הרמב"ן (שם) מביא בשם פרקי דרבי אליעזר, שהטעם לכך שהיה אסור לו להביט בפורענות הבאה על סדום ועמורה, משום שהשכינה ירדה משמים להמטיר עליהם אש וגופרית, ואסור להסתכל בשכינה, עיין שם.
וכעין זה מצינו שאסור להסתכל בכהנים שמברכים את העם (חגיגה טז.), וכן השכינה נמצאת על מיטתו של החולה, ולכן אין לשבת למראשותיו של החולה (שבת יב:).
ומכאן ליסורים שעוברים על האדם, שצריך לכוון שזה משמים לטובתו ולכפרת עוונותיו. וכמו שמצוות צריכות כוונה, כך גם יסורים צריכים כוונה, ואז יש תועלת ביסורים אלו. ובפרט אם יעשה עצמו נזוף כמנודה לקבל דין שמים באהבה (זוה"ק פ' משפטים קז:).
שאלה: כתוב בגמרא (ב"ק נ.) שהקדוש ברוך הוא 'מדקדק' עם הצדיקים כחוט השערה. מהי כוונת המילה 'מדקדק'?
תשובה: כפשוטו 'מדקדק', לשון דקדוק שהוא דק דק. כלומר, בכל פרט ופרט בשמים בודקים בדקויות, ומבקשים מאיתנו שלמות בעבודת ה'. אבל מרומז כאן דקדוק לשון צחוק, לשון דקדוק, כיצד תגיב, אם תחייך או תכעס, אם תצעק או תירגע, דקדוק עם הצדיקים לעניין העונש ודקדוק נוסף כיצד יגיב אותו צדיק ואותו אדם.
אמת שיסורים הם דבר קשה, וחז"ל אמרו 'לא הן ולא שכרן' (ברכות ה:), אבל לאחר שבאו ומתייסר וסובל, מסתכלים עליו כיצד מגיב, ואם מרגיש שזה חסד מה' יתברך, על ידי כך מזדכך יותר ומסלק הדינים, אך שלא מקבל את היסורים באהבה, סובל בכפליים וסובל יסורים לחינם שאינם מכפרים.
וכשמקבל באהבה, מרוויח כאמור בכפליים: א. זה פחות כואב, כי מאמין ומרגיש שה' יתברך מדקדק איתו כלומר אותו, ולא בשר ודם. ב. זוכה על ידי כך למחילת עוונותיו, ואשריו. ובפרט יסורים קטנים שאין בהם ביטול תורה ותְפִלָה, כמו בושה, עלבונות, עיכוב מסוים, לחץ מידי פעם. תן חיוך לה' יתברך ותהיה קדוש.
שאלה: כיצב מגיב בעל אמונה, כאשר "זוכה" לקלקול מעיים או איבוד נוזלים וכיוצא בזה?
תשובה: נכון שקלקול מעיים תלוי במאכלי האדם (עיין רמב"ם הלכות דעות פ"ד ה"ו), עם כל זה לא כל אחד ניזוק מכך, פעם פלוני ופעם אלמוני, ואף על פי שכולם היו יחד באותה סעודה, וכן להתקררות על ידי מזגן.
וצריך לדעת ולהרגיש שה' יתברך מצער אותו, ואינו סובל סתם. כי מי שחושב שסובל סתם, באמת סובל סתם, שהרי לא מתכפרים לו העוונות בכך, ובזה שמבין שהיסורים מאיתו יתברך יסתלקו ממנו היסורים מהר יותר שהרי מקבלם משמים באהבה ומקטין בזה את זמן הטיפול לטובה. וזה כוונת הגמרא 'יפשפש במעשיו' (ברכות ה.), וכן 'ימשמש במעשיו' (עירובין יג:).
וביאר רבינו ה'מסילת ישרים' (פרק ג) שהכוונה גם במצוות, אם נעשות בשלמות ובהידור כדת וכדין, והבן. והרמז בזה “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). כלומר, לא יחטא בטוב שעושה שהרי רע ממש וודאי לא עושה. ומחשבה נכונה זו מחשבת האמונה, ומחשבה מועלת אפילו לדברי תורה (סנהדרין כו:), ועיין פירוש רש"י ותוס' שם. ועוד שעל ידי מחשבה של אמונה עסקיו וגופו יתיישבו לנכון ותמיד הוא רואה את ה' יתברך, ואשריו.
שאלה: מהי המחשבה הנצרכת לבעל יסורים?
תשובה: כמו שמצוות צריכות כוונה (אור"ח סי' ס סע' ד), כך יסורים הבאים לאדם צריכים כוונה שהם משמים לטובתו, ולקבל את זה באהבה (ברכות ה.), בבחינת 'שמחים ביסורים' (שבת פח:). וכן, פחד ובהלה וכיוצא בזה שנבהל ומתרגש עד שמשפיע עליו להיות מוגבל וחרד על מצבו, שיכוון שזה משמים לטובתו, ויזכה להתקדש ולהתעלות ולכפרת עוונותיו. וכאשר לא מגיב על פי האמונה, הרי הוא מסכן שסובל לחינם ולא מכפר עוונתיו, רחמנא ליצלן. ועיין בזה בספר 'עבד לעבדי ה'' (עמ' רנ"ח ועמ' רס"ז) ותהנה.
ו. בעל אמונה מאמין שאין קשר בין התרופה למחלה, והכל בגזרתו יתברך, לטוב או למוטב, ועצם הצער והכאב הוא הרפואה לחיים טובים.
שאלה: האם יש קשר בין המחלה לתרופה, ודווקא על ידי התרופה יתרפא האדם?
תשובה: כמו שאין קשר בין המכה למוכה, בין המזיק לניזק, בין המעליב לנעלב, כך אין קשר בין התרופה לחולה. והכל בגזירת ה' יתברך שיתרפא ויתחזק על ידי תרופה כזאת, או להיפך. וכן משמע בגמרא (ע"ז נה.) על הפסוק: “וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים" (דברים כח, נט), שעצם הצער והכאב מהחולי הוא הרפואה. ועל אחת כמה וכמה לקבל כן באהבה, ובזה מקיים מצווה, ואשריו. וצריך כוונה לכך, וזה מחלקי האמונה לחשוב תמיד כל פרט ופרט על ה' יתברך, ויקויים בו 'מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותנו די' (עיין חגיגה יב.).
ז. השאלה 'למה ה' עשה כך?' היא שאלה שאינה במקומה, ואף חוצפה גדולה, שהרי אפילו על רופא לא שואלים שאלות ולא מנסים להבין, וכל שכן שעל ה' יתברך שהוא בעל הבית וזכותו לעשות כרצונו שאין לשאול כן! והרי זה בבחינת 'מרינו דבריך' הנאמר בוידוי. אלא יש לומר 'גזירה היא משמים, ואין לנו רצון להבין'. ומכל מקום, להסביר 'כיצד זה קרה?', כלומר על ידי איזו סיבה ה' יתברך ביצע את גזירתו, מותר.
שאלה: מה ההבדל בין השאלה 'למה זה קרה' לשאלה 'על ידי מה זה קרה'?
תשובה: על ה' יתברך לא שואלים 'למה?', “למה יאמרו הגוים" (תהלים עט, י), וזו חוצפה לשאול 'למה?', כי ה' יתברך גדול ואין סוף ברוך הוא, וכיצד אם כן נוכל להבין אותו? והרי אפילו רופא גדול לא מנסים להבין, ואם כן כיצד מנסים לשאול 'למה?' על ה' יתברך, היש חוצפה גדולה מזו?! אלא ניתן לומר שזה משמים, תיקון או גלגול, גזירה משמים, ומבלי לרצות להבין למה בדיוק.
אולם, מותר להסביר סיבות, וכגון שקרה מה שקרה על ידי חולי או תאונה או פיגוע או שריפה, וכן על זה הדרך, אבל לשאלה 'למה?', יש תשובה אחת: 'גזירה משמים!'.
למשל, כאשר שומעים שמשפחה שלמה נשרפה בקרוואן סמוך לביתם, צריך לומר שזו גזירה משמים, ויתכן שגם אם היו בבית היו נשרפים, ומלבד זה שהם נשרפו גם הבית היה נשרף, וכעת במצב הקיים נשאר הבית ואילו הם נשרפו וזו גזירה משמים.
ולמעשה, הם לא מסכנים, מסכן מי שמת בגיל מאה שנה ועשה עבירות כל ימיו והשאיר אחריו בנים סוררים. אדם כזה מגיע לעולם הבא בידיים ריקות, משום שרימו אותו כל השנים. אולם, מי שנפטר במיתה משונה וכולו קדוש בתורה והניח זרע קודש, אינו מסכן! ואין צורך וזכות לשאול 'למה?', כי זה משמים וזה הכל.
ומעשה שהיה בפועל שנפל מהגג ונשרף מחמת הזפת ועל ידי כך מת, וכל זה חודשיים לאחר חתונתו, וכולם צעקו: 'למה? למה?'. ובמהלך ה'שבעה' הסבירו למשפחה בעניין האמונה בה' יתברך, כמה גדול הוא ואין סוף ברוך הוא, והבינו מעצמם שלא שייך לשאול 'למה?'. וזה בעצם מה שענה ה' יתברך לאיוב כשדיבר איתו, והבין איוב את גדלות ה' וכבר לא היה לו צורך להבין 'למה?' (כמבואר בגמרא ב"ב טז.), שאם מבין בדעתו שהוא גזירה משמים, על ידי כך עונה לעצמו על כל השאלות.
ועוד מעשה בילדה קטנה וחמודה שמתה פתאום למשפחה מהציבור הכללי, ו'בשבעה' אמר החכם דברי תורה, וביאר עניין עקידת יצחק, ועל אברהם אבינו ע"ה שלא שאל כלום, ועקד את בנו לשחיטה, ואף שה' יתברך הבטיחו: “כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב). ומכאן שלא שייך ולא מתאים לשאול 'למה?', כי ה' יתברך בעל הבית וזכותו לעשות מה שרוצה, לחייב או לפטור כפי חכמתו יתברך. ואבי הבת הקשיב והבין ועל ידי כך התחזק ואמר: 'תודה רבה'! ומכאן שלבעל אמונה אין רצונות מעצמו, אלא רק לדעת מה רצון ה' יתברך ותו לא.
שאלה: בנוסח הוידוי אומרים: 'מרינו דבריך'. כלומר, היינו כמו זקן ממרא שנענש בסקילה משום שהימרה את פי ה' יתברך. האם יתכן שיש עבירה כזאת של 'מרינו דבריך' בלבד?
תשובה: 'מרינו דבריך', כלומר מרינו דברי ה' יתברך, גם אם באופן מעשי קיימנו את המצוות. דהיינו, שיהודי מאמין יודע להסביר את כל מה שקורה בעולם שהוא משמים, וזה השפה והלשון המתאימים לנו, וכאשר מסבירים על פי השכל ועל פי הטבע, הרי זה נגד דברי ה' יתברך. לפי השכל מסבירים: 'איך זה קרה', ולפי האמונה מסבירים 'למה זה קרה'.
וזה עיקר עבודתו של בעל אמונה, וכמו שכתב הרמב"ם (פה"מ תענית פ"א ה"ג) שאם יגידו שזה מנהג העולם, הרי זה דרך אכזרית, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, עיין שם. וכל זה בבחינת 'מרינו דבריך'. וכאשר מסבירים 'למה זה קרה' מרגיעים את מידת הדין, ואין צרות בעולם. וגם בסליחות בנוסח הוידוי הגדול מוסיפים ואומרים: 'מרדנו', 'מרינו דבריך', 'מרדנו במלכות שמים', 'מאסנו בבית המקדש', ולהיזהר שלא להיות בבחינת "ממרים הייתם עם ה'" (דברים ט, ז) חס ושלום.
שאלה: מה מרומז בפסוק “למה יאמרו הגוים איה נא אלוהיהם" (תהלים קטו, ב)?
תשובה: מרומז כאן לעם ישראל שלא מתאים להם לשאול “למה?", מפני ש"למה? יאמרו הגוים". יהודי לא אומר: 'למה סבלתי', 'למה לא טוב לי', 'למה יש עיכובים', 'למה זה לא מתקדם', כי תשובה אחת לכל השאלות, שהכל משמים לטובה ולברכה. ובעל אמונה מחכה בסבלנות, כלומר מתנהג כסבל, שנושא על גבו משא כפי כוחו שכל זמן שנושא את המשא סימן הוא שיכול לסבול.
משה רבינו אמר: “למה הרעותה" (שמות ה, כב), ונגזר עליו שלא יכנס לארץ כמבואר בפירוש רש"י. יעקב אבינו אמר לבניו: “למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" (בראשית מג, ז), ובשמים הקפידו עליו, ומרומז בנביא: “למה תאמר יעקב" (ישעיה מ, כז). וכן רבקה אמרה: “למה זה אנוכי" (בראשית כה, כב), ונענשה שלא ילדה את שנים עשר שבטי יה (כמבואר במדרש רבה פ' תולדות פרשה סג אות ו). וידוע מהצדיקים שלא לומר 'למה כתוב בתורה?' או 'למה הפסוק אומר?' אלא 'מה כתוב?' או 'מה הפסוק מלמד אותנו?', ועל ידי זה מתרבה כבוד שמים בעולם כולו.
ח. אדם שסובל צער של רעב או חס ושלום מת ברעב, זו גזירה משמים. ואף על פי שה' יתברך זן ומפרנס את כל העולם כולו מביצי כינים ועד קרני ראמים, מכל מקום ישנם מעט אנשים שגזרה חוכמתו יתברך שיסבלו את צער הרעב או חס ושלום ימותו ברעב.
שאלה: נאמר: “ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה, טו). ואם כן, נשאלת השאלה כיצד יש אנשים שסובלים או שמתים מרעב?
תשובה: כפשוטו, זה גזירה משמים. ומפורש בתְפִלָּת מוסף ראש השנה, 'ועל המדינות בו יאמר: איזו לרעב ואיזו לשבע'.
ועוד תירץ רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר 'המספיק לעובדי ה'', שיש כלל בידינו שרובו ככולו, והרי את רוב העולם ה' יתברך זן ומפרנס מביצי כנים עד קרני ראמים (שבת קז:), ואכן יש מיעוט שמתים ברעב, ויש שנטרפים על ידי אחרים, והכל בהשגחת ה' יתברך הכל יכול ישתבח שמו לעד, ועיין בספר 'עבד ה'' (עמ' סח והלאה).
ט. אצל ה' יתברך העונש הוא אינו נקמה אלא חינוך. וכאשר נכנעים ומקבלים את העונש באהבה ומתחנכים על ידו, זה עיקר תיקון העולם. נמצא שהסגולה הטובה ביותר להינצל מהצרות, היא לדעת ולהכיר בכך שהצרות והיסורים הפוקדים אותנו הם משמים כדי לחנכנו בדרך הישר.
ומכאן, שכאשר ישנם זבובים או יתושים המטרידים ללא הרף, אל לנו לחשוב שמחמת פירות שהרקיבו באו עלינו כל אלו, אלא יש לדעת לאור האמור שאך ורק עוונותינו היטו אלה וגרמו לכל המזיקים הללו לבוא עלינו, ועל ידי תשובה ווידוי תבוא הישועה שיסתלקו אלו ויפסיקו להטריד את מנוחתינו.
והכל תלוי במעשיו של האדם, אם יהיה צדיק וחסיד במעשיו, כך ה' יתברך יתנהג עימו, ואם חס ושלום יהיה עקשן במעשיו, גם ה' יתברך יתעקש איתו, ואין כאן נקמה, אלא חינוך בבחינת 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך' (עדויות פ"ה מ"ז).
שאלה: בעת שעמדו המצרים לטבוע בים סוף, נאמר עליהם “וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות יד, ד). ומאחר שעומדים ללכת לדראון עולם, מה העניין שידעו בכך?
תשובה: האבן עזרא (שם) תירץ שני תירוצים: א. שדבר זה נאמר לאלו הנשארים שלא טבעו, שידעו ויכירו ויבינו היטב את הנהגתו של ה' יתברך, כי השפה שלהם היא על ידי עשר מכות, ורק כך הם מכירים את האמת. ב. שמספיק שיגיעו להכרה זו רגע לפני טביעתם בים סוף, ויצעקו ויאמרו 'יש בורא לעולם', ועל ידי כך יהיה כבוד שמים.
ויש כאן אמונה וידיעת ה', כי אצל ה' יתברך העונש אינו נקמה, אלא חינוך. והנה כאן, המצרים קיבלו חינוך והבינו שיש בעל הבית על העולם, אדון עולם אשר מלך, וזה עיקר תיקון העולם.
ורבינו הרמב"ם (הל' תענית פ"א ה"ב) מלמד אותנו, שעצם הידיעה שהצרות והעיכובים והקשיים זה משמים זו הסגולה להינצל מצרות. ומכאן המעלה הגדולה והעצומה לומר תמיד: 'הכל משמים'. ויש כאן כבוד שמים, וישתנה המצב לטובה בעזרת ה' יתברך.
שאלה: נאמר “עם נבר תתברר, ועם עיקש תתפתל" (תהלים יח, כז). והרי אסור לנקום ולנטור?
תשובה: רש"י מפרש שהפסוק מדבר על ה' יתברך, ומי שהוא חסיד, תמים וברור במעשיו, כך ה' יתברך מתנהג עימו, ומי שעקשן במעשיו ולא נכנע לה' יתברך, גם ה' יתברך מתעקש עימו.
בעל אמונה לומד מהאבות הקדושים שהיו חסידים, תמימים וברים, וה' יתברך שמע תְפִלתם, ומפורש בגמרא (נדרים לב.) כל המתמים עצמו, הקדוש ברוך הוא מתמים עמו, שנאמר “עם גבר תמים תתמם" (תהלים יח, כו). ופירש רש"י מתמם עמו, כלומר להיות תמים לפני ה' יתברך בלי שאלות ובלי טענות. והסימנים לכך הם: הענווה, הפשטות, השמחה במצוות, התחזקות באהבת ישראל עם כולם באמת, והישועה קרובה לחיים טובים ולשלום.
שאלה: כתוב בגמרא (ברכות סב.) 'קבלה דיסורי, שתיקותא ומבעי רחמי'. כלומר, לקבל באהבה את היסורים ולהרבות בתְפִלָה וזה סגולה להצלחה. וכיצד דבר זה פועל בשמים?
תשובה: אין יסורים בלי עוון (שבת נה.), ובשמים יודעים את הכתובת שלך ואת מקום הכיסא שלך, וכמו שאבא מחפש את בנו ומצפה שיחזור אליו, כך ה' יתברך. ואם על ידי היסורין מתעורר לתשובה ומתקדם ומתעלה, הרי זה נהפך לאיש אחר. ואף על פי שבשמים לא היו מרוצים ממנו, אבל כעת שהתקדם והתחזק בתורה ויראה וחוזר לאבא, אין עוד סיבה וצורך להענישו.
וכאמור, דברי הרמב"ם (הל' תענית פ"א ה"ב) שעצם הידיעה שזה מה' יתברך כבר מרגיעה את מידת הדין. ורש"י (ברכות סב.) מפרש קבלה דיסורי שתיקותא, שלא יבעט ביסורין הבאים עליו. ותְפִלָה לה' יתברך היא סגולה להצלחה לביטול היסורין.
וכתוב בספר משלי (טז, ז) “ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", ובילקוט שמעוני (שם רמז תתקנד) מפרש “אויביו", לרבות מזיקים השכיחים בביתו כגון פרעושים, יתושים וזבובים, עיין שם.
ולפי זה, צריך להרגיש שטירדות כאלו נשלחו משמים, וכשיעשה וידוי ותשובה ויודה לה' יתברך בשלמות שהוא שלח טירדות אלו, הרי זה סגולה שיסתלקו ויפסיקו להטרידו, כי על ידי התשובה הוא מתעלה, וה' יתברך חפץ בדרכו.
ואין לחשוב שבגלל מזג האוויר הפירות מרקיבים ובאים יתושים וחרקים, כי זה נגד האמונה, והאמת שהפירות מרקיבים בגלל מעשיהם המקולקלים של בני האדם (כמבואר בתנא דבי אליהו זוטא פרשה ג, ו'אור יחזקאל' אלול עמ' קטו).
י. לפעמים יש על האדם דינים קשים מאוד, שלעת עתה אפילו תְפִלָה מעומק הלב לא תעזור לו להינצל מהם, וצריך לעשות מסירות נפש של ממש ולהתעצם באמונה בכל לב, ועל ידי זה יתגברו הרחמים ויזכה לנס.
וכיום אין צריך אדם למסור נפש עד כדי סכנת חיים ולקפוץ לים בכדי שיפתח כמו שעשו אבותינו ביציאת מצרים בים סוף, אלא מספיק לחפש מצווה אחת מיוחדת שקשה לו לקיימה ולמסור נפשו עליה ולקיימה בלי שום פשרות, ובזה יזכה לראות ישועות גדולות וניסים גדולים בעזרת ה' יתברך.
שאלה: כאשר בני ישראל התקרבו לים סוף והמצרים היו מאחריהם, התפלל משה רבינו ע"ה לה' יתברך שיושיעם מאותה צרה, וה' יתברך קובל על משה רבינו ואומר לו: “מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו). ולכאורה מה היה אמור לעשות משה רבינו, אם לא להתפלל בעת הזאת? ולהיכן רצה ה' יתברך שבני ישראל יסעו, הרי לפניהם הים רועש וגועש?
תשובה: רבינו האור החיים הקדוש (שם) מפרש שלפעמים יש על האדם 'דינים גדולים' עד כדי כך שאפילו התְפִלָה, שהיא נשקו החזק ביותר של זרע יעקב, לא תעזור כעת לעורר רחמים, אלא צריך לעשות מעשה של מסירות ממש, כמו להיכנס לים ממש עוד לפני שנפתח ולהתעצם באמונה מכל הלב, ועל ידי כך יתגברו הרחמים ויזכה לנס, עיין שם.
ויתכן שכיום אין צורך למסירות נפש כזאת, להיכנס לים סוער שיש בו סכנת חיים של ממש, אלא מספיק לחפש איזה מצווה מיוחדת ולעשותה בשלמות, כגון אהבת ישראל באמת, דהיינו "כמוך" ממש, זוהי מסירות נפש, ורק בעל אמונה באמת מגיע להשגה כזאת, והישועה בדרך.
יא. כשיש לאדם קשיים ובעיות מינים ממינים שונים, ומסביר את הכל על פי השכל בלבד ובא על ידי כך לכעס ועצבות, לא די שאינו מסלק החרון אף מעליו, אלא אדרבה מחריף הוא את המצב וגורם לעצמו שיבואו עליו חוליים קשים יותר חס ושלום. ומאידך, כאשר מסביר את הכל על פי האמונה, זהו הסוד הגדול לישועה ולהצלחה.
שאלה: מהו אחד הדברים הגורמים למנוע את השפע שה' יתברך משפיע לעולם?
תשובה: כשיש בעיות וקשיים בעולם, בציבור, במשפחה ובגופו, ומסבירים על פי האמונה, ממילא מתקרבים לה' יתברך, ומתקדש שם שמים ומתקיים רצון ה', וזה סוד ההצלחה והישועה.
אבל כאשר נכנסים לעצבות ולכעס ומסבירים את הבעיה על פי הטבע והשכל בכל מיני פרשנויות למיניהם, הרי זה מונע את השפע, כי לא מבינים בזה את כוונת ה' יתברך, וכאילו חס ושלום זה נעשה במקרה, ולא על ידי מלך העולם, וזה בבחינת אביזרייהו דעבודה זרה והרי זה גורם למנוע את השפע.
וזה מה שכתוב בתורה (במדבר טו, לט) “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", ופירשו בגמרא (ברכות יב:) “אחרי לבבכם" זה מינות, ו"אחרי עיניכם" זה זנות, “אשר אתם זונים אחריהם" זה הרהור עבודה זרה.
נמצא שעל ידי שלא תולים בה' יתברך אלא בכל מיני סיבות אחרות, סובלים סתם ובזה לא מסלק את החרון אף, כי פוגע בהבנה של השגחת ה' יתברך, ועל ידי זה פוגע בעצמו ואין תועלת ואין כלום. ומרומז בגמרא (קידושין מ סע"ב) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. ופירש רש"י (שם מא.), כחש בשרו ברגזנותו, ולא נשתכר כלום. וידוע המעשה שהביא מרן הבית יוסף בהלכות שבת (ס"ס רצט) על אדם רגזן שהפסיד הרבה, וזה לשונו: 'ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי ונזדמנה לה בארה של מרים ומילאה כדה מאותן המים. כיוון שבאה אצל בעלה, כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין. ועל זה אמרו חכמים (קידושין מ.) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו', עכ"ל.
יב. צרות הן מלשון 'צר', משום שהן מצירות לנפש ופוגעות בה וגורמות לאדם שברון לב עד כדי יאוש חס ושלום. אבל כל זה הוא דווקא למי שאינו עושה חשבון נפש על מעשיו, ואינו מפשפש ובודק על מה ולמה יצא עליו הקצף. אולם, מי שמפשפש במעשיו ומגיע למסקנה ברורה שבשלו יצא הסער הזה, הוא אמנם חש עדיין את הכאב בגופו, אולם מכל מקום הצרות כבר אינן פוגעות לו בנפש, כי הוא יודע שהכל מאת ה' יתברך לטובתו הנצחית.
שאלה: כיצד יצא האדם מן המיצר ומכל הצרות המסובבות אותו?
תשובה: בספר 'אוצרות התורה' על הפסוק: “ומצאוהו רעות רבות וצרות" (דברים לא, יז), כתב בשם הרא"ם שך זיע"א שכוונת הדברים: שצרות הן דבר קשה מאוד, מלשון 'צר' ופוגע בנפש, וגורם שברון לב וייאוש וכיוצא בזה.
וכל זה נובע מחוסר ביטחון ואמונה בה' יתברך, כי כאשר יודע ומבין שהכל משמים לטובה וה' יתברך אוהב אותו והיסורים הם חסד משמים לתקן מעשיו, קל לו הרבה יותר, ואף שזה רע וכואב, אבל זה כבר לא בגדר צרות אלא בגדר כאב שסובלים והלב רגוע ודבוק בה' יתברך יותר ויותר.
וזה פירוש הפסוק: “ומצאוהו רעות רבות וצרות", שכל זה הוא דווקא בתחילה שלא מפעיל את האמונה בה' יתברך אז יש לו צרות, אבל כשאומר: “ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (שם), זה כבר עבודה של חשבון נפש שמרגיש שזה משמים לטובתו ולתיקון העוונות, אז מסיים ואומר “מצאוני 'הרעות' האלה", דהיינו אף שזה דברים רעים וכואבים לגוף, אבל זה כבר לא צרות בנפש, זה משמים לטובה.
כמובן שיש דרגה נוספת, שמרגיש שזה ממש טוב בכל מה שעובר עליו, בבחינת לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ולקבל את הכל בשמחה (ברכות ס:). וכאשר מחבל ערל טמא דרס למוות את נכדו היקר של רבינו הגר"ש בעדני שליט"א, שלום אהרון הי"ד, במר חשוון תשע"ה, אמר בלוויה דברי הספד, והוסיף ואמר: 'זה כואב, זה כואב. אבל זה טוב, זה טוב'. והלוואי שנזכה לברך תמיד על התורה ועל הטובה בשמחה ובלבב שלם.
יג. העצה להינצל מיסורים קשים היא להמיר אותם ביסורים טובים, כגון לקום בהשכמה לתְפִלָה, להתחזק באהבת ישראל עצומה בכל מצב וזמן.
שאלה: כיצד יכול האדם להקל מעליו את היסורים הקשים העוברים עליו?
תשובה: הכלל בעבודת ה' שאפשר להחליף את היסורים הרעים ביסורים טובים, וזאת על ידי שמתאמץ במצוות, ובכך מביא על עצמו יסורים טובים, כגון לקום בהשכמה לתְפִלָה אפילו כשקר בחוץ והוא עדיין עייף וכדומה, וכן להתחזק במצוות אהבת ישראל ביתר שאת, ולהתחזק בצניעות לנשים וקדושה לגברים בכל מצב וזמן.
והכלל בזה שיסורים מלמטה באים כנגד יסורים מלמעלה. ולמדים זאת ממה שכתוב בסדר קריאת שמע שעל המיטה ובתְפִלָּת יום הכיפורים 'אבל לא על ידי יסורים וחולאים רעים', שבכדי להינצל מיסורים רעים צריך לבקש על עצמו יסורים טובים (ועיין סנהדרין צט:).
לפעמים בזכות ותרנות שבין בעל ואשתו, אף שחושב ומבין בדעתו כי הוא הצודק ובכל זאת מוותר, מביא בכך את השלום והרוגע לביתו, ובכך מסלק מעצמו וממשפחתו יסורים רעים. ומפורש כן בפסוק: “כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א), שכאשר אין בעיה של ערווה חס ושלום, אזי מצווה לשתוק ולוותר ועל ידי כך לחזק את עמודי השלום בבית.
ואף שהצד השני מקלל ומזלזל, העיקר הוא שיש טהרת המשפחה וחינוך הבנים לתלמוד תורה, ובכך ניתן לכוון ולסבול את היסורים משמים ובכך נקרא הצד שוויתר 'עובד ה'', ואשריו ואשרי חלקו והזמן יעשה את שלו, וירבה בתְפִלּוׂת לה' יתברך.
וכן, לעניין אהבת ישראל צריך לוותר ולהגיע לפשרה, ולכוון לשבח גם את הצד השני ולשמור על כבודו, ובזה מסלק יסורים קשים ומרים, רחמנא ליצלן. ובזה ניכר כוחו של בעל אמונה שמתנהג כך.
יד. מותר לבעל אמונה לבכות כשכואב לו, ואפילו בשבת קודש אם נרגע בכך. אולם, אסור להישבר או להתייאש חס ושלום, אלא תמיד להיות שמחים ולדעת שאנחנו בידי ה' יתברך בלבד.
שאלה: כיצד יתכן לומר על אברהם אבינו עמוד האמונה 'עין במר בוכה ולב שמח' (פיוט 'עוקד והנעקד' לראש השנה לפני תקיעת שופר). וכי מותר לבעל אמונה לבכות, והרי הכל מהשמים והכל לטובה?
תשובה: כשכואב, המציאות היא שצועקים ובוכים. ומותר לבכות, ואין זה סותר לאמונה, כיוון שכך ברא הבורא את עולמו וכשכואב בוכים, ואפילו בשבת קודש שמרגיעו בכך (עיין משנ"ב סי' רפח ס"ק ד).
העיקר שלא ישבר ולא יתייאש בנפשו, ולדעת שאנחנו בידי ה' יתברך תמיד, ואין שכחה לפני כיסא כבודך, והוא יודע את הכתובת שלך, את מספר תעודת הזהות שלך [עם ספרת הביקורת], את המיטה שלך והנפש הכאובה שלך. וכדאי לנצל את זמן הבכיה והדמעות לתְפִלָה ולבקש רחמים מה' יתברך על הכלל ועל הפרט.
ו'לב שמח', היינו שיודע שעושה מעשיו לפי דעת התורה ולפי רצון ה' יתברך, ויש אישור והמלצה על מעשיו והנהגותיו, ואשריו. וכך היה עם אברהם אבינו ע"ה שהיה יודע שהוא ציווי ה' יתברך, ואין חשש לטעות, אי הבנה וכיוצא בזה, ומכל מקום בכה כי זה כואב.
ומרומז בפסוק “עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה" (תהלים ב, יא), ואין זו סתירה בין הדברים, כמבואר בפירוש תלמידי רבינו יונה בברכות תחילת פרק 'אין עומדין', עיין שם.
טו. יש מצווה בליל פסח לאכול מרור, וכבר הורונו חז"ל (פסחים קטו:) שמי שבלע מרור לא יצא ידי חובתו, אלא צריך ללעוסו הדק היטב. והרמז בכך שהמרור הוא סימן לצרות ויסורים העוברים על האדם, וצריך האדם 'ללעוס' את היסורים, כלומר לחשוב ולהעמיק שכל העובר עליו הוא משמים ולטובתו, וימליך את ה' יתברך על אותו אבר בגופו שסובל ממנו, ויתבטל ביטול גמור לפני ה' יתברך. ובזה מרגיע את מידת הדין ומעורר את מידת הרחמים. ובנוסף לכך, יש להתפלל ולבקש רחמים מה' יתברך שיתן לו כח להתמודד עם הקשיים.
אולם, כאשר ישנם יסורים המפריעים מאוד בעבודת ה' יתברך, וכגון שכן רע שקשה מאוד להתמודד איתו, והצער והלחץ ממנו יומם ולילה לא ישבותו, בוודאי שבמקרה כזה כדאי לעשות מעשה ולהעתיק את דירתו למקום אחר, וירוויח מכך שני דברים: האחד, שינצל משכן רע, ועוד שיזכה לגלות המכפרת עוון. ויאמין באמונה שלימה שגם זה משמים, ומשנה מקום משנה מזל.
שאלה: איזה רמז למדים מההלכה 'בלע מרור לא יצא' (שו"ע ס' תעה ס"ג)?
תשובה: מרור הוא רמז ליסורים, לצרות ולקשיים שבחיינו שהינם דברים מרים, ובשמים מבקשים לראותך לועס את המרור, כלומר את הצרות ולא מבקש לבולעם מהר, אלא חושב ומעמיק שהכל משמים, ועם כל הצער והכאב בשמים רוצים שאסבול, וכשסובל ומקבל באהבה, מרגיע בזה את מידת הדין והוא עיקר תיקון העולם, להרגיש ביטול גמור לרצון ה' יתברך.
ויש צדיקים וחסידים שכשהיו מרגישים גירוי בגוף בזמן תְפִלָת העמידה, היו מכוונים לסבול ממש ולא לזוז בתְפִלָּת העמידה, ומרגישים שעומדים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא באימה וביראה, וכמובן שזו מעלה גדולה וכח גדול וחזק. ועיין פירוש רש"י (דניאל א, ד), שמפני אימת המלכות היו מתגברים על השחוק ועל השינה ומלצאת לבית הכיסא, עיין שם. ועל אחת כמה וכמה לפני ה' יתברך!
וכשיש יסורים וצרות בעולם, צריך להרגיש שהשכינה נמצאת כאן, ואין לבלוע את המרור אלא ללעוס אותו היטב ולכוון להיות נזוף כמנודה ולקבל דין שמים באהבה (זוה"ק פ' משפטים קז:), ויצפה לישועת ה' בקרוב.
עצה נוספת למצב בו יש יסורים וכאבים בנוסף לאמור לעיל, שיש לכוון להמליך את ה' יתברך על אותו אבר שסובל ממנו או על אותו עסק או חפץ, עם ביטול גמור לה' יתברך בעניין זה (ועיין זוה"ק סוף פ' האזינו), ועל ידי זה יתעוררו הרחמים ויסתלקו הדינים, ויצפה לישועת ה'.
שאלה: חז"ל אומרים (ברכות סב.) 'קבלה דיסורי, שתיקותא ומבעי רחמי'. ופירש רש"י, מסורת ומנהג שקיבלנו מאבותינו שלא לבעוט ביסורים הבאים עליו, עיין שם. מה כוונת רש"י וכיצד יקבל האדם את היסורים?
תשובה: כידוע, רבינו החזון איש היה אומר, כשיש לאדם יסורים, אזי משמים רוצים שיאכל וילעס אותם היטב וירגיש שזה משמים בלבד, בבחינת 'בלע מרור לא יצא' (פסחים קטו:), שצריך טעם מרור (ברכות לח.). וכן, יסורים צריכים כוונה כמו המצוות, ככתוב בתהלים (קיח, יח) “יסור יסרני יה", ולכוון שהצער והיסורים הם מה' יתברך וסובל ומצטער לכבוד ה' יתברך.
וכשתולה הכל בה' יתברך ולא בסיבות חיצוניות, אז גם זוכה לישועות בדברים שבשכל לא מובנים, והוא מידה כנגד מידה. ומכאן שהשתיקה היא לא רק בפה אלא גם בלב, ולא רק שתיקה בשב ואל תעשה, אלא שתיקה גם בקום ועשה, דהיינו לשבח את ה' יתברך על היסורים, שעלינו להתעורר בעבודת ה' יותר ויותר. וכמובן מבעי רחמי, כלומר להתפלל ולבקש רחמים מה' יתברך (ועיין רמב"ם רפ"ק דתענית).
שאלה: כתוב בגמרא (סוטה ב.) 'בית פלוני לפלוני'. האם גם שכן פלוני קשה שמרעיש, מזיק ומפריע לכולם, האם גם זה משמים? ומה רצון ה' יתברך, לברוח ממנו או להבריח אותו?
תשובה : שכן רע ורשע גם הוא גזירה מהשמים, כמפורש בגמרא (סוטה ב.) בית פלוני לפלוני, וזה גזירה קשה, כי קשה להתמודד ולהיות בלחץ יום ולילה, ומה עוד שלא בריא לנפש, אבל בשמים כנראה רוצים שיסבול מהשכן, ואם ניתן לסבול ולכוון שזה מהשמים, מה טוב.
וכמובן שבעל אמונה לא מפחד משכן רע, לא מקללותיו, לא מעין הרע שלו ולא מהכח שלו, וישאר ויצליח בישוב טוב. אולם, אם מפריע לו הדבר בעבודת ה' יתברך, ולמשפחתו נגרם צער מכך, הוא חשבון משמים וכדאי לעבור דירה וירוויח מכל וכל, ינצל מהשכן הרע, וגם יזכה לגלות מכפרת עוון (סנהדרין לז: ועי' 'פלא יועץ' ערך גלות וכל שכן בזה). ויאמין באמונה שלימה שזה רצון ה' יתברך, וכשיכוון שהכל מהשמים, יזכה לישועות, ומשנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה.
טז. כאשר אדם נצרך לעשות טיפול רפואי כלשהו, עליו להאמין באמונה שלימה שהטיפול שמעניק לו הרופא הינו רק השתדלות שניתנה רשות לרופא לרפא. אולם, כבר אמר החזון איש זיע"א: 'רופא קטן לא יודע כלום ורופא גדול יודע קצת', והטוב שברופאים החוטאים נגד האמונה לגיהנום, שפעמים יש בידו לרפאות את העני ואינו מרפאהו. ולכן, לעולם יש לסמוך רק על ה' יתברך, ותשובה ותְפִלָה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.
ועל הרופא להאמין שהכל בידי ה' יתברך על אף השתדלותו ומסירותו במתן הטיפול, ויתפלל תמיד שיצליח במעשיו כשם שהיה מתפלל אסף הרופא.
שאלה: היכן המקור לפתגם הידוע 'שגגת הרופא כוונת הבורא'?
תשובה: רבינו הגדול הרב נאמ"ן שליט"א מצא מקור לכך בשו"ת מהריט"ץ הישנות (סימן קפו דף קמח ע"ג בד"ה נמצנו למדין) עיין שם, וזה מחזק מאוד.
שפעמים קורה תקלות בבית החולים או שאין רופא מומחה או שלא ידעו עם מי להתייעץ, וקרה מה שקרה, שזה משמים ו'כוונת הבורא'. וכידוע מרבינו החזון איש זיע"א שהיה אומר 'רופא קטן לא יודע כלום, רופא גדול יודע קצת'. וידוע שהרמב"ם זיע"א היה רופא גדול ויודע הרבה.
והרמב"ן (ויקרא כו, יא) כתב וזה לשונו: 'ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה', אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו', עכ"ל. ותשובה ותְפִלָה וצדקה, דהיינו צום, קול וממון מעבירין את רוע הגזירה. וכידוע, 'טוב שברופאים לגיהנום' (קידושין פב.), ופירש רש"י שפעמים יש בידו לרפאות העני ואינו מרפא מפני שאינו משלם כראוי, עיין שם. והסטייפלר זיע"א היה אומר מזל שהרופאים אוהבים כסף. וכשכוונת הבורא על פי הדין אז 'אין כסף', “אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא, ל).
ועבודת ה' בזמן הטיפול הרפואי, שעל החולה להאמין באמונה שלמה שעושה רק השתדלות על ידי הרופא, כי יש לו רשות לרפאות (ב"ק פה.). ועל הרופא להאמין שעושה מסירות והשתדלות לקיים מצווה להציל יהודי, והכל בידי ה' יתברך, וצריך הרופא להתפלל להצלחה כמו אסף הרופא (והובא בפרש"י שופטים טו, טו). ולזה דקדקו חז"ל הקדושים טו"ב שברופאים לגיהנום, טוב בגימטריא שבע עשרה ויש בעמידה שמונה עשרה ברכות [מעיקרא], ומי שלא מתפלל ומכוון היטב בברכת 'רפאנו', מפני שסומך על עצמו ועל חכמתו, הרי זה לגיהנום, אולם רופא בעל אמונה ועניו מצליח.
שאלה: מה צריך לכוון בעל אמונה, כאשר צריך לעבור סדרת טיפולים רפואיים וכיוצא בזה?
תשובה: בעל אמונה שחלה וזקוק לרפואה, כמו שמאמין שהחולי בא אליו משמים והכאבים והיסורים והקשיים בהשגחה מלמעלה ונגזר עליו משמים לסבול יסורים, כך צריך להאמין ולהבין שהתרופה, הרופא, הזמן, הדוחק והטיפולים הינם חלק מגזירת שמים שצריך לקבל על עצמו עד שיתרפא, שהרי הרופא והתרופה לא מרפאים, והוא רק בכלל השתדלות והכל תלוי ברצון ה' יתברך, וממילא גם הקושי שבתרופה והבושות והלחץ והדוחק שעושה בו הרופא, זה חלק מהיסורים של הטיפול הרפואי.
ויתכן שבזכות ההליכה לרופא והצער שצריך להמתין והבושה כאשר בודקים אותו, זה חלק מהיסורים של הטיפול הרפואי, ויש להודות לה' יתברך על הכל.
ומרן רבינו זיע"א פסק (יבי"א ח"ד חו"מ סי' ו) שאין לסמוך על הרמב"ן (ויקרא כו, יא) שאומר מה לצדיק בבית הרופא, וחייב לקבל טיפול כדת וכדין. וכנראה שהצדיקים הגדולים היו משלימים את הרפואה על ידי האמונה, כאשר סובלים ומודים לה' יתברך שהכל משמים לטובה, והכאבים והצער המוגבלות וביטול התורה, זה חלק גדול בתהליך הרפואה, והבן.
ואנחנו החלשים באמונה צריכים להוסיף רפואה ממש ולכוון באמונה שהכל מה' יתברך, ולהתפלל על הרופאים שלא יעשו טעויות. והרופאים הם רק ההשתדלות, והפתרון הסופי לבעיות ולקשיים בחיים הוא האמונה שהכל משמים (ועיין בספר על"ה עמ' רמד).
יז. הישיבה בבית האסורים אינה עונש, אלא אדרבה יש שם פנאי לעסוק בתורה ולחשוב באמונה, וכבר אמרו חז"ל שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (אבות פ"ו מ"ב), מכאן שעסק התורה הוא החופש והדרור האמיתי, ואפילו כשנמצאים במקום סגור תחת סורג ובריח.
ומכל מקום, יש לדעת שהכניסה לבית האסורים והיציאה ממנו לחיים טובים ולשלום, הכל תלוי בגזירת הבורא, ורק ה' יתברך מתיר אסורים, ואסור להתייאש לעולם חס ושלום. וגדולה מזו, אפילו שיחרור מחבלים רשעים שידיהם דמים מלאו, תלוי אף זה בגזירת הבורא יתברך. ואף אם נאמר שראשי המדינה עשו כן מבלי דעת, מכל מקום מגלגלים חובה על ידי חייב, ולמסקנה מאת ה' היתה זאת, אף שהיא נפלאת בעינינו.
ומכאן שקשיים ובעיות שעדיין לא נושע מהם האדם אף זה בבחינת 'בית האסורים', וצריך להתפלל לה' יתברך שיתיר מעליו את הכבלים ויוציא אותו מאפילה לאורה לחיים טובים ולשלום.
שאלה: מדוע אין בתורה עונש לשבת בכלא?
תשובה: משום שישיבה בכלא אינה עונש שהרי יש שם אוכל ומים, ואפשר לשבת ולעסוק בתורה, ואפילו אם רק חושב בדברי תורה שכרו מהשמים גדול מאוד. ומפורש בגמרא (עירובין נד.) 'אל תיקרי חרות אלא חירות', מכאן שעסק התורה הוא החירות האמיתית. ורק מלקות זה כואב ומזיק לגוף, וכן ד' מיתות בית דין. ובפרט לבעל אמונה שאין הכלא נחשב לו לעונש, משום שבעל אמונה מאמין ומרגיש ויודע שהכל משמים, ולכן כאשר מגבילים אותו בבית סגור אין כאן עונש, ועוסק בתורה ובאמונה, ואשריו.
שאלה: כאשר רוצים כיום לשחרר מחבלים ארורים מבתי הסוהר, האם זה משמים או רצון ראשי המדינה?
תשובה: בוודאי שהכל משמים, והלא נאמר “ה' מתיר אסורים" (תהלים קמו, ז). ויוסף הצדיק אמר כן לאותה גויה מרשעת (עיין יומא לה סע"ב), ואכן לבסוף מראים לפרעה חלום מהשמים, והתוצאות הם שיוסף יוצא מבית האסורים על ידי חלום פרעה.
ולכן, מברכים ברכת 'הגומל' על יציאה מבית האסורים, מפני שהוא משמים שזכה לצאת. וכן, המחבלים הרשעים צמאי הדם שיצאו לחופשי זה בוודאי גזירה משמים, גם אם נאמר שראשי המדינה עשו כן בלי דעת, עם כל זה הוא בבחינת 'מגלגלים חובה על ידי חייב' (שבת לב.). אבל עצם השחרור הוא מה' יתברך וה' מתיר אסורים, וזה פשוט. ומאידך, שלושת הנערים שנחטפו בעוונותינו הרבים על ידי מחבלים [תמוז תשע"ד] שלבסוף נהרגו על קידוש ה', והם קדושים וטהורים, בוודאי שגם זה גזירה משמים.
וכן, מצינו לתנא הקדוש רבי עקיבא שהיה בבית האסורים (עירובין כא:) ובסוף נהרג על קידוש ה', והיה מעשרה הרוגי מלכות (ברכות סא:). ורבינו מהר"ם מרוטנבורג זיע"א תלמיד האור זרוע, ורבו של הרא"ש והתשב"ץ, שחי לפני כשבע מאות שנה, היה בבית האסורים בגרמניה שבע שנים, ואחר כך נפטר. ואחרי מיתתו נשאר שם ארבע עשרה שנה, עד שקברוהו בציונו הקדוש זיע"א. ומאידך, בעל התניא הקדוש זיע"א יצא חי מבית האסורים, לפני כמאתיים שנה, בתאריך י"ט כסלו כידוע. ומי יעמוד בסוד ה'.
גם בעיות וקשיים כלכליים וחומריים ומשפחתיים, הגורמים עיכובים בחיי היום יום, זה גם בחינת בית האסורים, ויש שזכו פתאום לצאת לחיים טובים מכל הבעיות, ויש עדיין שסובלים כי מהשמים עדיין לא התירו להם את הכבלים. ואסיר ציון מר יונתן פולארד הי"ו, זה כשלושים שנה בבית האסורים בארה"ב, וכמובן על ידי השלטונות שם, אבל הסיבה העיקרית והמקורית שזה מה' יתברך, ועדיין לא הגיע הזמן. וכעת (כסליו תשע"ו) נגזר עליו מהשמים גזירה טובה ויצא מבית הכלא, וה' מתיר אסורים.
ומעשה באברך יקר בעל מידות טובות שגויס לצבא והעלילו עליו השלטונות שעסק בנשק גנוב וכו' וכמובן שטען שלא היו דברים מעולם, ועם כל זה נכנס לבית הסוהר כשנתיים ימים, ואחר כך באו מטעם הצבא וביקשו את סליחתו, כי נתברר שהכל היה בטעות, והלה תבע אותם כדת וכדין ויצא לשלום.
אך יש לדעת כי אף על פי שבני אדם בעולם הזה טועים טעויות אנוש, מכל מקום בשמים אין טעויות כלל וכלל, והכל מכוון בצורה מדויקת ומפורטת להפליא, לכן כל הצער והקושי והשם הטוב שאולי נפגע עקב כך הכל משמים לטובה, ונתקיים בו “ה' מתיר אסורים" (תהלים קמו, ז), ויצא לחיים טובים, וכמובן יקבל פיצוי ועל ידי כך יוכל לעסוק בתורה ביישוב הדעת, והכל משמים.
יח. אדם שישועתו נראית רחוקה מאוד, אם ישתוק ויחכה בסבלנות לישועה שתבוא, מתוך אמונה תמימה בה' יתברך שכל מה שעושה הוא בוודאי לטובה, הרי שבזה הוא בורא מלאכים בשמים שעושים סנגוריה גדולה עבורו, והישועה בדרך. וכמובן שישא גם תְפִלָה בדמעות שליש, ויחד עם זאת יתחזק באהבת ישראל בשלמות, ולה' הישועה.
שאלה: כיצד אפשר לחזק אדם שהישועה נראית רחוקה ממנו והלאה, ומחכה בסבלנות זמן רב?
תשובה: יש לדעת ולהבין, שעל כל רגע ורגע שהאדם מאמין שכל מה שעובר עליו הוא אך ורק משמים, ולא תולה זאת בטעמים שונים ומשונים למיניהם, ומקבל עליו דין שמים בשתיקה ובאהבה, ומצפה לישועת ה' בסבלנות, על ידי כך נבראים מלאכים בשמים שעושים עליו סנגוריה, והמתחזק לחשוב ולחיות כך בשלמות, הישועה שלו בדרך. וכמובן שיש גם להתפלל בדמעות כי 'שערי דמעה לא ננעלו' (ברכות לב:), ולהתחזק באהבת ישראל.
יט. ה' יתברך הוא שר האוצר, שר הבריאות ושר הביטחון, ולב מלכים ושרים ביד ה'. ולכן, כיום בעוונותינו הרבים שיש קיצוצים וקשיים מצד השלטונות, אף על פי שהם אינם צודקים ומסיתים את העם נגד לומדי התורה, מכל מקום בעל אמונה מאמין שזה עונש משמים, ועלינו להתחזק בלימוד התורה במסירות נפש ובאהבה, וכן להתחזק בצניעות לנשים וקדושה לגברים, ועל ידי זה תבוא הישועה בעזרת ה' יתברך.
שאלה: מי הוא שר המלחמה, שר האוצר ושר הבריאות?
תשובה: מפורש בגמרא (ע"ז ב:) כי ה' יתברך נקרא שר המלחמה, שנאמר "ה' איש מלחמה" (שמות טו, ג). וכן הפסוק “לב מלך ביד ה'" (משלי כא, א), מלמד אותנו שמלך אין לו בחירה בלב אם לבנות או להרוס את העיר או להטיב או להרע לתושבים, אלא כל מעשי ידיו נקבעים אך ורק על ידי ה' יתברך.
ומאחר ולמדנו שהכל בהשגחה פרטית מלמעלה, אז בוודאי שה' יתברך גם שר הביטחון, שר האוצר ושר הבריאות. ולכן, אין טעם להקפיד על השלטונות, וכשהמחירים עולים ויורדים או כשמקצצים, ברור שזה עונש משמים לתושבים בעוונות הרבים, וכן הובא בגמרא (מגילה יד.) 'גדולה הסרת הטבעת שהחזירתן למוטב יותר ממ"ח נביאים שעמדו להם', עיין שם. אלא שמגלגלים חובה על ידי חייב כדי להעניש גם את הרשעים המבצעים, וכמו שנענש פרעה שקיים גזרת ה' יתברך של ברית בין הבתרים.
וכיום, בעוונותינו הרבים שיש קיצוצים וקשיים מצד השלטונות, נכון שהם לא צודקים כלל ועיקר ומסיתים את העם נגד התורה, אבל בעל אמונה מרכיב על עיניו את 'משקפי האמונה' ומבין שזה עונש משמים, ועלינו להתחזק בתורה במסירות נפש ובאהבה, ולהקפיד יותר על הצניעות לנשים, וקדושה לגברים.
ובינתיים מתקיימים דברי חז"ל הקדושים (סוף כתובות קיב:) דור שבן דוד בא קטגוריה בתלמידי חכמים, צירוף אחר צירוף, ופירש רש"י 'הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם', וצירוף אחר צירוף, פירוש גזירה אחר גזירה. והנביא ישעיה (נד, טו) מבטיח לנו: “מי גר איתך, עליך יפול", ופירש רש"י מי גר איתך, בעניותך. עליך יפול, בעשירותך (ועיין יבמות כד:). ורואים כאן שה' יתברך דורש מאיתנו מסירות נפש כדי להצליח בעתיד בעזרת ה' יתברך.
שאלה: כלפי מי נאמר בתְפִלּוׂת הימים הנוראים: כי תעביר 'ממשלת זדון' מן הארץ?
תשובה: בפשטות, כלפי העושים חוקים והמסיתים נגד הדת ונגד עם ישראל, ומתפללים לה' יתברך שיתבערו מן העולם, כי את המסיתים מצווה לשנוא כידוע (ועיין משנ"ב בביאה"ל סי' א). וכן, הכוונה גם כלפי האדם עצמו אם יש לו דעות משובשות נגד לומדי התורה, נגד קיום המצוות ונגד דעת התורה, הרי זה כעין ממשלה של זדון, ומתפללים לה' יתברך שנזכה לביטול גמור לתורה ולקיום המצוות ולקדש תמיד שם שמים, בבחינת "בקרבך קדוש" (ישעיה יב, ו, ועיין תענית יא:).
ומכאן שיש להיזהר בהנהגת התורה והאמונה, כי לפעמים האדם עצמו הינו קלקול גדול בעבודת ה' יתברך, בבחינת חוצפא כלפי שמיא (עיין סנהדרין קה סע"א).
כ. לעשות את רצון ה' יתברך ולהתאמץ להתגבר על האויב הפנימי, שהוא יצר הרע וחיילותיו, הוא הסגולה והקמיע הגדולים ביותר לנצח את כל אויביו שלא יזיקו לו ולא יציקו לו לעולם, מידה כנגד מידה.
שאלה: מהי הסגולה הטובה ביותר והקמיע המגן ביותר בכדי להינצל מאויביו ושונאיו הקמים עליו לרעה ורוצים להצר צעדיו?
תשובה: על הפסוק “ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו" (משלי טז, ז), ביאר המלבי"ם, שכאשר עושה האיש את רצון ה' יתברך ומתאמץ להתגבר על אויבו הפנימי, הוא יצר הרע, שכרו הוא שעוזרים לו משמים שגם לו לא יהיה אויב חיצוני אויב הגוף, ולא יזיקו לו ולא יציקו לו לעולם, מידה כנגד מידה. אדם העושה את רצון ה' יתברך בשלמות, גם בשמים עושים רצונו וזוכה לחן בעיני כולם, עיין שם.
וכיוצא בזה, כתב האבן עזרא על הפסוק בתהלים (כז, יא) “הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור למען שוררי", שהרוצה להתגבר על שונאיו יוסיף בעבודת ה', עיין שם. והטעם לזה, משום שהכל מתחיל משמים ואין עוד מלבדו.
נמצא שהסגולה והקמיע הגדולים ביותר נגד אויבים ושונאים להפיל עליהם פחד משמים, שלא תעשה ידיהם תושיה, ויקוים בהם ברכת דוד המלך ע"ה, “יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" (תהלים יב, ד), הוא על ידי שמתחזק בתורה ובמצוות ובעבודת ה' להפליא, וגם מתפלל עליהם לרפואה שלמה וחיים טובים ותשובה שלימה. כי אנשים כאלה יש להם חולי בנפש רחמנא ליצלן, ועל ידי כך “ישלימו איתו" דהיינו שאין צורך להילחם נגדם. ו"ישלימו" הכוונה שיהיה מצב שקט ולא יכולים להפריע. וזה נפלא מאוד למבינים, בבחינת ירדו מנכסיהם ואין דבריהם נשמעים (נדרים סד: ע"ש).
ומכאן ראיה למה שכתבנו בכמה מקומות בכוונת דברי רבינו האור החיים הקדוש, שיש לאדם כח בחירה ויכול להזיק אף אם בשמים לא נגזר על האדם להינזק, שאין זה כפשוטו ואין הכוונה שיכול האדם להזיק וזה לא משמים, אלא הכוונה שלאחר שהתחיל בעניין מסוים נגד מישהו, דנים בשמים אם יש לו כח לעשות כן, וכשרואים שהוא מקיים רצון ה' יתברך בשלמות, בוודאי שלא יהיה לו כח להזיק, כי צריך אישור מלמעלה תמיד וכנ"ל, והבן. וכן רואים בפסוק הנזכר שאי אפשר להזיק מבלי השגחת ה' יתברך, ועיין הבן ותהנה.
כא. נס הוא לא בהכרח דבר חיובי, אלא כל דבר שאינו על פי הטבע, גם אם הוא רע מאוד, הרי הוא נס. וכיום שיש צרות לא הגיוניות זה משום שיש עבירות לא הגיוניות, וגם הוא בכלל נס. ומכל מקום, גם נס רע תוצאותיו בוודאי לטובה, ו"לאלוקים פתרונים" (בראשית מ, ח).