מעלה י''א - איש ציבור
בו יבוארו: א. הנהגות כלליות לכל איש ציבור. ב. לרב בית כנסת. ג. לגבאי בית כנסת.
זכינו וברוך ה' מתרבים המתנדבים בעם לעסוק בצרכי ציבור, אך כגודל הזכות כך גודל האחריות, והעוסק עם הציבור יש לו חובות רבים, וצריך זהירות יתירה. ובפרט שאנו זוכים ורואים אברכי חמד צעירי הצאן שבמשך כמה שנים כבר זוכים להקהיל קהילות ברבים ולהקים מוסדות תורה וחסד, ואשרינו שזכינו לכך. אולם התפקיד ועול הציבור מחייב מאד ויש צורך בהנהגות והליכות להרבות כבוד שמים, ולהינצל מתקלות. וה' ברחמיו יצילנו, ויהיו מעשינו לנחת רוח לפניו, אמן כן יהי רצון.
אהבת ישראל יתרה
א. איש ציבור צריך להתחזק מאד במצות ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא יט, יח), ואהבת ישראל צריכה להיות נר לרגליו, ולולא זה אסור לו להתעסק עם הציבור. ומכלל הדברים למדנו, שעליו לשמוע את הבעיות של הציבור, ולברך אותם תמיד.
ב. צריך להיות כמו אבא ממש, עם סבלנות של ברזל. אחרת, אין תועלת חס ושלום (רש''י דברים ו, ז, במדבר כז, יח).
ג. איש ציבור, צריך להתפלל תמיד ולבקש רחמים מה' יתברך, למצוא חן וחסד ורחמים בעיני ה' ובעיני הציבור, ושלא ניגע לריק וכו', וכמו שמבקשים בברכת המעביר חבלי שינה ובברכת שים שלום. ד. בתפקיד ציבורי צריך להרגיש: אני עבד, אני שמש, אני קטן, אני אחראי לקדש שם שמים. ומי שלא מרגיש כך, אסור לו לקבל תפקיד כזה כדי שלא יהיה רשע מלמעלה חס ושלום. ומפורש כן בגמרא (הוריות יו''ד רע''ב) ''כסבורין אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם'', ופרש רש''י שהשררה עבדות היא לו לאדם לפי שמוטל עליו עול רבים.
התפקיד להרבות שלום
ה. התפקיד הראשי של איש ציבור, הוא להרבות שלום. ואם יש כנס מסוים שעל ידי בואו לשם יתרבה השלום, כדאי לו לבוא, ואין לו מה לחשוש מביטול תורה כי זו מצוה התלויה בו. וצריך לעשות את המצוה ולהגיע לכנס או לאירוע ואפילו לכמה דקות, ואחר כך לחזור ללימודו.
ו. צריך להיזהר לא לריב עם שום אדם בעולם. ובכדי ליישם את זה, צריך להתחזק הרבה באמונה, שרק כך מקבלים כח לוותר. ויש לשנן הרבה את דברי חכמינו הקדושים זכרונם לברכה (יומא לח:) ''אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא''.
ז. מעשה שהיה בבית הכנסת שלנו, שהגיע יהודי אחד להתפלל אצלנו בקביעות, וסיפר שהוא עזב את בית הכנסת שהיה רגיל להתפלל בו כי הסתכסך עם אחד האנשים שם. ואמרתי לו שיחזור מיד למקום שהיה רגיל בו, ויעשה שלום וימנע מחלוקת. אחרת, יצמחו מכך מריבות, ולשון הרע ורכילות, ואין הצר שווה בנזק המלך. ועשה כן וחזר מיד, וקיים את הפסוק (שמואל א כה, ו) ''ואתה שלום, וביתך שלום, וכל אשר לך שלום''.
ח. לא להקפיד על מי שלא תורם למוסדות, למרות שיש לו כסף והוא נהנה מהמקום מאד, כי כנראה לא רוצים משמים שהישועה תהיה על ידו ויש לדון אותו לכף זכות.
ט. להיזהר לא להתערב בפעילות של קהילה אחרת, כי לעולם אי אפשר לדעת ולכוין לאמת. וכשאין ברירה וצריך להתערב, יש להדגיש במכתב או בעל פה שאין בכוונתנו להתערב אלא לעזור ולסייע ולהרבות שלום.
י. לעולם אין לענות על מקרה מסוים או מעשה שהיה בקהילה אחרת כיצד להתנהג, כי יתכן שחסרים פרטים ואז שיקול הדעת מוטעה. וגם יתכן, שהחכם שבאותו מקום אמר להיפך, וכך בודאי לא יתרבה שלום. ועדיף לומר בעדינות שיש בזה הרבה פרטים, וצריך לשמוע עוד ועוד ואין זמן לכך, ואנחנו לא מתמצאים בנושא וכדומה, ושלום על ישראל.
יא. לעולם לא לחתום נגד אנשים כל עוד שאין פסק בית דין מפורש. זה מסוכן, ולא תמיד זה אמת. וגם כשיש פסק בית דין, פעמים רבות ניתן על ידי שיחה משותפת לסייע ולפתור את הבעיות, ובודאי שזה עדיף מחתימות ופרסומות וחילול ה'.
ופעמים רבות בית הדין התכוון אחרת, ונפלה אי הבנה, ובינתיים עוברים על הלאו של ''לא תעמוד על דם רעך'' (ויקרא יט, טז). וראוי לבקש מבית הדין שיפעלו בדרכים אחרות, כי אין רווח והצלה בדברים כאלו, פרט לתבערת אש המחלוקת, וקנאה ושנאה ותחרות, ואין הצר שווה בנזק המלך.
יב. לא לכתוב מכתב נגד מאן דהוא בשעת כעס, כי אז המכתב נעשה חריף יותר ממה שצריך, ואת הנעשה אין להשיב, וכידוע ''פרי המהירות חרטה' (מבחר הפנינים פמ''ג או' כ''ז).
יג. לעולם לא לכתוב מכתבים בגנות אנשים, כי זה נשאר לעולמים, וחבל. וגם בשיחת טלפון יש להיזהר, כי יש הקלטות וייתכנו תקלות.
יד. בעוונותינו הרבים, יש עדיין אנשים שמכח תפקידם הציבורי מרשים לעצמם להתקיף ולפסול את מי שלא מסכים עם ההשקפה שלהם, ובכלל זה פוסלים הם גם גופי כשרות למיניהם, ואסור לעשות כך, וצריך להיזהר מזה מאד.
טו. יש להימנע מתפקיד המחייב למסור לשלטונות את מי שעובר על החוק היבש ועל ידי זה מענישים וקונסים ומוציאים צוי הריסה וכיוצא בזה, ועושים כן גם אם אין נזק לשום אדם וכולם שמחים במעשיו. כי זעקת העשוקים עולה עד לשמים, ועל זה נאמר ''אין אדם נעשה שוטר מלמטה, אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה'' (בעה''ט במדבר א, נ).
טז. לאחרונה התחילו לפסול זמרים ופייטנים מסוימים, וצריך לדעת, שיש בכך בעיות הלכתיות מסובכות שאך ורק בכח גדולי ישראל לפתרן ולהכריע בהן הלכה. ואין הדבר מסור לחכמים ומורי צדק למיניהם (עיין יבי''א ח''ו סימן ז, ובירחון הנפלא אור תורה כסליו תשע''א מה שכתב רבינו הנאמ''ן שליט''א בנידון).
יז. כשבאים לקבל תפקיד ציבורי, יש להיזהר מאד שלא לפגוע באחרים ולדחותם, ומאידך, יש לקבל את התפקיד בהוראת גדולי הדור שליט''א.
וכמו מרן רבינו שליט''א, שחשש וסרב לקבל את תפקיד הראשון לציון בשנת תשל''ד, עד שקיבל הוראה מכל גדולי הדור דאז, ובראשם רבינו יוסף שלום אלישיב זיע''א (הודפס ביבי''א ח''ט עמ' תמ, וע''ע שם עמ' שכב).
יח. כשיש מריבה או סכסוך, יש להיזהר שלא להמליץ לאחד הצדדים לנקוט חלילה בדרך של אלימות ולהשיג את מבוקשו באמצעות איומים והפחדות וכיוצא בזה. אדרבא, יש להרגיע את המצב בכדי שלא יהיה ''עביד אינש דינא לנפשיה'' [=עושה אדם דין לעצמו] (ב''ק כז:). שכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (משנה סוף עוקצין) שאין כמו השלום בעולם, שהשלום פותר בעיות רבות, וזו חובה קדושה תמיד.
לא לצער
יט. אדם העוסק בצרכי ציבור, כגון רב העונה לשאלות בהלכה, או להבדיל חבר עירייה העומד להעדר זמן רב מהבית, עליו להודיע בתא קולי למי לפנות במקרה הצורך, לתועלת הציבור.
כ. כשמופיעים לפני ציבור, צריך להגיע שבע, עניו, וצנוע, ולא עצוב, לחוץ ומרוגז. משום שרק כך אפשר לתת לסובבים אותנו הרגשה טובה ונעימה.
כא. מי שעוסק בקבלת קהל בצניעות ובקדושה, ומטה את אזנו לשמוע צרות ובעיות של אנשים, בלי שמשים, ובלי תורים, ובלי כסף, זו באמת חברא קדישא של רבינו יונה (עיין שע''ת שער ג' אות ע''א), והלוואי שנזכה לכך.
כב. להשתדל לעשות לאחרים חיים קלים עד כמה שאפשר, ולא לנצל את המעמד המשרה והתפקיד, כדי להכביד על אחרים בבקשות שונות שאין ביכולתם לעשות.
כג. מיסודות האמונה, שלא להאמין לאנשים כלל ועיקר (עי' דרך ארץ רבה פ''ה), וכן לא להאמין כששומעים רק צד אחד, אלא צריך תמיד לבדוק ולחקור. ואסור למהר להשתמש בכלים שיש ברשותנו כדי להרשיע אחרים כשאין פסק הלכה ברור. וצריך לזכור תמיד! לכל צד, יש צד אחר, וצריך להיזהר מלהחליט (אור לציון חכמה ומוסר עמ' עט).
כד. אסור לשמוע צד אחד ולהצדיקו, אבל מותר לשמוע את דבריו בכדי להרגיעו ולהקטין את טענותיו. וגם צריך לומר לו, שעל פי ההלכה צריך לשמוע גם את הצד השני. וכשעושה כך, מותר לו לשמוע גם לשון הרע, כי אין בכוונתו להאמין, אלא ליישב את המחלוקת בלבד (חפץ חיים הל' לשון הרע כלל ו ס''ד).
ואם אפשר, יש להפגיש את המתלונן עם אותו אדם שיש לו טענות עליו, וליישב את ההדורים, ופשרה עדיף (סנהדרין ו.). כי לעולם אי אפשר לדעת את האמת לאמיתה, וכל אחד יכול להרבות בטענות והוכחות ועדים וכיוצא בזה.
ומי ששמע צד אחד בין תובע לנתבע או בין בעל ואשתו, חוטא חטא גדול, כי עצם ההקשבה ההתייחסות והנענוע בראשו, גורם להאמין שמצדיקים אותו, ואחר כך קשה לתקן ולהשלים ביניהם או לעשות פשרה, חוץ מעבירות נוספות שיש בזה (עיין סנהדרין ז.).
כה. כאשר הציבור סובלים מאדם עבריין, גנב אלים ומזיק, מצוה להענישו ולמסרו לשלטונות. וזאת כדי להציל את הציבור ממנו שלא ימשיך במעשיו הרעים לשפוך דם אנשים נקיים חפים מפשע, וכן למען ישמעו וייראו. ועדיף שיהיה בבית הסוהר כל ימי חייו, והציבור יגדל ויפרח ברוחניות וגשמיות. וכל זה דוקא במדינות שאין שם משפט מות אלא מאסר עולם (מרן רבינו שליט''א יבי''א ח''י עמ' תפה).
כו. אדם הבא מרחוק, מצוה גדולה לקבל אותו בלי תור, ולא לצער אותו בהמתנה נוספת.
כז. להשתדל בקבלת קהל לא להכביד על המחכים בתור ולא לעכב אותם יותר מדאי.
כח. לא לדחות אדם בעייתי. להיפך, צריך להקשיב לו ולכוין אותו למקום המתאים, זו אחריותנו.
כט. כשאדם מסויים לא הגיע לשיעור קבוע, צריך להתקשר ולדרוש בשלומו.
ל. במשנה הראשונה במסכת אבות כתוב ''הוו מתונין בדין, והעמידו תלמידים הרבה''. והקשר בין שני הדברים הוא שלפעמים מזניחים תלמידים ולא נותנים להם תשומת לב, פנים יפות, מלה טובה, מלות חיבה, ואותו תלמיד נופל ונושר (תענית ז.). אבל כאשר הרב חושב שהוא כמו דיין שכל העתיד של התלמיד תלוי בהחלטה שלו, אז הוא מבין שהוא צריך לחשוב פעמים ושלוש אם לסלק ואם לקבל, ולחשוב, אם זה היה בני מה הייתי עושה? ועל ידי כך זוכים לתלמידים הרבה כדברי המשנה.
ומכאן לאלה שמדפיסים מודעות בגנות אנשים ומפרסמים ברבים באישור הרבנים, מבלי לראות ולשמוע. ומשנה זו זועקת במרה, תמתין מעט כאילו זה בנך, וגם לא להצטרף לחתימות ולהרוס משפחות, ואפילו אחיה השילוני שהיה רבו של אליהו הנביא טעה וחתם (סנהדרין קב.).
האחריות וסעיפיה
לא. אחריות איש הציבור כוללת לדאוג שלא יהיו מקומות סכנה לאנשים, ובפרט לילדים, וכשיש סכנה צריך לבדוק ולטפל בזה מידית.
לב. רצוי לפתוח כיתה לצעירים, לחנכם וללמדם טעמי המקרא פיוטים ושירה. וגם כיצד מרקדין, ריקוד של בני תורה כנהוג בישיבות הקדושות.
לג. יש לחזק לתמוך ולעזור בייסוד מקומות לימוד לבחורי הישיבות לימי ''בין הזמנים'' כדי שתהיה להם מסגרת לימוד גם בחופשים.
לד. מצוה גדולה, וחסד גדול, להקים מדרשה לבנות צעירות. ויש בזה הצלה עולמית, שמצילים בנות מרדת שחת, ומעריות, ומקדמים אותן בצניעות ויראת שמים. ובפרט שעל ידי כך הן יקימו בתים נאמנים וקדושים בעם ישראל.
ומכל מקום יש להיזהר מאד, לטפל בהן על ידי מרצות ורבניות ומדריכות בלבד, ולא על ידי גברים. ואפילו משרד של מנהל, אסור שיהיה במוסד, כי כולנו חשודים על איסור עריות (קידושין פא.), ורק מנהלת תהיה במקום. והצניעות היא היסוד הגדול של המדרשה (ועי' משנ''ב סימן מז).
לה. צריך לעזור בשידוכים לצעירים וצעירות, לשם שמים ובקדושה גדולה. והלואי שיקימו הנדיבים בעם בכל עיר ובכל מקום אגודה לשידוכים, שתעסיק שדכנים ושדכניות על טהרת הקודש, והם ישאו בעול העם הזקוקים לשידוך, בצערם ובקשייהם, ויסייעו בידם להקים בתים נאמנים בישראל. וזה תפקיד קדוש מאד, וכמו שאמר רבינו הגר''א זיע''א על לימוד דקדוק וחשבון שזה לימוד קודש, כך צריך לומר ששידוכים הם קודש קדשים.
לו. להשתדל שיהיו בקהלה חנות ספרי קודש ומכון סת''ם לטובת הציבור, וכן מקום מתאים לגניזה ולבדיקת שעטנז (ועי' סנהדרין יז:).
צדקה וחסד
לז. תמיד צריך שיהיה בכיס ובהישג יד כסף מזומן כדי לחזק אנשים ולסייע לציבור הרחב בעת צרה, ובפרט לאברכים בני תורה אמיתיים שכולנו חיים בזכותם. וצריך לתת להם מלא חפניים, בשמחה ובאהבה, ולה הישועה.
לח. כשעורכים מגבית או התרמה לצורך מסויים, צריך שגם המתרימים יתנו משהו, ולא רק יבקשו מכולם בעוד שהם עצמם לא נותנים כלום.
ומסופר על רבינו כלפון משה הכהן זיע''א שנתן המלצה למשפחה במצוקה, ואמר לעצמו: אם תובעים אחרים הייתכן שאני לא אתן?! ומיד נתן בעצמו תרומה לצדקה זו מבלי שיבקשו ממנו.
לט. לאחר השואה, היה גאון אחד שהגיע לארץ ונכנס לכמה חכמים לקבל את ברכתם ויצא כלעומת שבא. עד שחכם אחד הבין את כוונתו, ושאל אותו במה הוא עוסק, וכיצד הוא מתפרנס, והיכן מצא דירה וכו', וכשהבין את המצב מיד תמך בו בעין יפה וברוח נדיבה כראוי וכנכון עבורו, והכסף יענה את הכל ויפתח שערי שמים.
מ. אם הנצרך רוצה להחמיר והוא נמנע מלקבל צדקה ומתנות, ניתן לומר לו שזה לשם הלוואה וכך לסייע בעדו, ובסוף זה יהיה לשם מתנה, העיקר לעזור עד כמה שאפשר ולסייע ולחזק (כתובות סז:).
מא. ישנה חשיבות רבה לייסד גמ''ח בכל קהילה, הן בחלוקת סל שבת והן בהקמת קרן הלואות, וזה חסד גדול.
מב. מלבד האמור בסעיף הקודם, צריך שתהיה גם קופה קטנה לחסדים ולצדקות, או בכדי להרבות שלום בין שכנים וחברים וכל כיוצא בזה. כי על ידי שמשלמים מעט מהקופה הקטנה, פעמים רבות נהיה שלום גדול, וזה מועט המחזיק את המרובה.
מג. יש להיזהר מאד, לא להלוות לעניים או אלמנות מפני שקשה להם להחזיר, ומכשילים אותם בפסוק ''לוה רשע לא ישלם'' (תהלים לז, כא). ולכן, כשהם באים לבקש עזרה, עדיף לתת להם מענקים ואפילו קטנים ולא הלואות גדולות (חגיגה ה.).
מד. כשיודעים על אדם הזקוק לעזרה שקונה שטויות ומבזבז את כספו לריק שלא במחשבה, אסור לתת לו כסף ביד, אלא רק מזונות וכסות כפי הצורך על המחיה ועל הכלכלה. וכל זה קשור לאהבת ישראל בקום ועשה.
מה. על אחת כמה וכמה שלא לתת לאנשים מסוג זה הלואות בהיתר עיסקא, וכן לצעירים שלא נפקחו עיניהם ואינם יודעים שקל לקחת אבל קשה להחזיר, ובסוף מסתבכים ונופלים בחובות. ואותם 'המשקיעים' כביכול, לוחצים אותם כשמגיע זמן הפרעון ואין להם, וצרה רודפת צרה.
ונראה שעל זה נתכוון הגר''א זיע''א שאמר, שאף אמנם שהמלווה בריבית רשע, המלווה בהיתר עיסקא אינו לא רשע ולא צדיק (מפי השמועה).
מו. יש להיזהר להלוות רק לאנשים יראי ה' ואחראים לשלם. ומי שאין לו יראת שמים, או שאיננו מוכר היטב לחכמים, אסור לתת לו הלוואה, ולא לפרוט לו שיקים ואפילו שיק בנקאי, כי יתכן שהוא מזויף. וגם אם יבכה ויתעלף, צריך לתת לו צדקה ולא הלוואה. ואמר רבינו החזון איש זיע''א, שלמנהל גמ''ח הלואות אסור להיות רחמן מדאי.
מז. אסור לפרסם גמ''ח אצל אנשים לא ישרים, שלא יהיה הדבר בגדר: ''מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו'' (משלי כז, יד).
מח. אדם הזכאי להלוואה, או לתמיכה וסיוע וכיוצא בזה, מצוה רבה לעזור לו ולחזק אותו. וגם אם קשה, ומרגישים שהחסד הזה רודף אותנו, צריך להמשיך הלאה (ראש השנה יח.). וזה מה שאמר דוד המלך (תהלים כג, ו) ''אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי''.
מט. אף על פי שצריך לכבד מאד עשירים ותומכי תורה, מכל מקום צריך להיזהר שלא להאמין להם, ולא להסתבך עמם בפריטת ש'קים וכיוצא בזה. וכשבאים בבקשה לעזור בפריטת שיק וכיוצא בזה, צריך להשתמט ולומר שאין לנו עסק בכאלו דברים (פסחים נג:, עירובין פו; סוטה כא.).
נ. כשמאן דהוא מבקש עזרה ואין אפשרות לעזור לו, לא צריך להפוך את העולם בשבילו, אלא לומר לו יפה 'אין כלום', וכנראה שזה מה שרוצים שנעשה מהשמים (בלבבי משכן אבנה).
נא. מצוה גדולה לדרוש מהמוכרים שלא להפקיע מחירים כדי שיזכו כולם לקנות בכבוד.
נב. רבינו הסטייפלר זיע''א היה אומר: כל איש ציבור שיכוון בפעולותיו לעשות חסד, נחשב עושה חסד, ואפילו אם הוא מקבל משכורת על עבודתו.
נג. להשתדל לסייע ולחזק ולתמוך מאד בקופת מתנות לאביונים וקמחא דפסחא בעיקר בעיר שגרים בה.
נד. כשאנשים באים לבקש צדקה, גם אם על פי הדין אפשר לדחות אותם כי עניי עירך קודמין, בכל זאת לא טוב לעשות כך, אלא צריך לתת להם משהו קטן. וגם במקום הפסד, אפשר לתת להם שקל, או חצי שקל, או מטבע מסוים, כל אחד לפי כוחו (רמ''א יו''ד סי' רמט ס''ד), ובשמים רואים את זה בעין טובה.
נה. כשבאים לערוך מגבית לנזקקים, לחולים, להכנסת כלה וכיוצא בזה, צריך שיהיה הכל בעין טובה ובנפש חפצה. וגם כשקשה להתרים, כי באים הרבה אנשים הזקוקים, וצרכי עמך מרובים (ברכות כט:), עם כל זה יש לעשות הכל בעדינות. בפרט שיש בזה מצות צדקה, וגם בה יש ענין להדר. וכבר אמרו חכמינו (ב''ב ט:) שהמפייס את העני מתברך באחת עשרה ברכות. ומאידך כמובן, יש להיזהר בחכמה גדולה מהרמאים (כתובות סח.).
נו. אדם קשה יום ומלא דאגות מדוכא ובעל ייסורים, המגיע לשפוך את לבו באזני החכם או אצל איש ציבור מסוים, עסקן וגבאי צדקה, מצוה גדולה להקשיב ולתת לו הרגשה טובה ולתמוך בו. ורצוי גם לומר לו בחכמה חיזוק באמונה, שיהיה לו כח להתמודד.
להגדיל תורה ולהאדירה
נז. כשפותחים מקום תורני חדש, צריך להיזהר מאד שלא תהיה מחלוקת בציבור בגלל זה. ועדיף לא לפתוח מוסד תורני נוסף, או שיעור תורה, כשזה יכול לגרום למחלוקות ולחילול השם.
נח. דרגה גבוהה באמונה, וחובה קדושה, שכאשר אדם פותח בית מדרש, בית כנסת, תלמוד תורה וכיוצא בזה ליד מוסד תורני אחר, שלא להפריע לו כלל. ואדרבא, לעזור לו ולחזקו ולסייע לו על הצד הטוב ביותר. כי מאמינים שהכל בהשגחת ה' יתברך, וכמו שכתוב בגמרא (סוטה מ.) ''מני ומנך יתקלס עילאה'' [=ממני וממך יתגדל שם ה'].
נט. כשפעיל חכם מצליח, וכביכול גונב את ההצגה, לא להקפיד. ולהיפך, צריך לשבח אותו ולומר לו יישר כח, חזק וברוך.
שאלות בהלכה
ס. כששואלים שאלה בהלכה, יש לענות בזריזות, ולא לעכב את השואל. שהרי רבן שמעון בן גמליאל, ויש אומרים רבי ישמעאל כהן גדול, היו מעשרה הרוגי מלכות ולו רק בגלל שהשמש שלהם ציער אשה ועיכב אותה כשבאה לשאול אותם שאלה בהלכה (שמחות פ''ח הלכה ח).
סא. הדרך הטובה ביותר למורה הוראה היא לענות על שאלות לנשים רק דרך הטלפון. הטלפון יכול לעזור מאד לשמור על הצניעות והקדושה, והכל בצניעות, בזריזות ובקדושה. ובודאי, שגם בטלפון אסור לקרוא לאשה בשמה. ואפילו 'שלום' אין צורך לומר, אלא: 'כן, בבקשה מה השאלה'. וכשאשה מרבה יותר מדאי בדבור, ועלול להיוצר משהו של קירוב דעת מיותר חלילה, יש לקטוע את אריכות הדברים ולומר: אם כן מה השאלה, וכיוצא בזה.
סב. מורה הוראה לרבים, צריך לענות לציבור בכחא דהיתרא, והוא מקיים בזה מצוות עשה מהתורה של אהבת ישראל ברוחניות. ועל זה כתב רבינו אור העולם בספר ליקוטי מוהר''ן (ח''ב סימן מא), לפעמים ה' יתברך עושה מופתים על ידי מורה הוראה מובהק שנאמר ''מופתיו ומשפטי פיהו'', וזה מתאים למורה הוראה שיש לו אהבת ישראל אמיתית, ולכן זוכה לעשות מופתים וניסים ונפלאות.
וכן כתב בספר דרך שיחה לרבינו חיים קנייבסקי שליט''א (עמ' תלא) שלא תמיד צריכים להחמיר, ולפעמים זה נובע מחולשה שלא במקומה. וכן בגמרא (ביצה ב:) אמרו כח דהתירא עדיף (ע''ש ברש''י), וכנראה זה בגלל שעל ידי זה עובדים את ה' יתברך יותר טוב.
סג. בדיני צניעות יש להחמיר כמה שיותר, כי העיקר להקפיד על בגדי צניעות לנשים וקדושה לגברים, ואהבת ישראל לכולנו. ובדיני טהרת המשפחה יש להחמיר כמה שפחות, ובכשרויות כפי המצב הכלכלי. ולכן אם מצבה הכלכלי של משפחה מסויימת דחוק, צריך להמליץ להם על כשרות רגילה וטובה למהדרין, ושלא יקנו כשרות מהודרת שעולה פי שנים.
סד. בענייני הלכה אין לפסול דעה שניה, ואדרבא, יש לנסות ליישב את דברי חכם פלוני, ולסיים שבאופן מעשי נוהגים לעשות כדעת מרן רבינו שליט''א (עיין במשנ''ב בביאה''ל ס''ס רט''ו ובהגהת איש מצליח שם).
סה. צריך להתבונן תמיד ולהיות מוכנים לשאלות מעשיות, כגון לדעת מתי ראש חודש ומועדי ישראל, ואם קוראים שתי פרשיות, וכיצד מונים שבעה ושלושים לאבלות, וכיצד מונים זמן של ליל ל''א לפדיון הבן, וכמובן חשבון טהרה של ימי פרישה והמסתעף (ועי' חולין ט.).
סו. לא להתבייש לומר: איני יודע, אני אבדוק את הדין והמקור, וכיוצא בזה. ולהיפך, ככה יעריכו יותר את האחריות ואת מידת האמת שיש לחכם (ברכות ד; גליון הש''ס שם כה:, תרגום יונתן בן עוזיאל במדבר ט, ח, הוריות י:).
סז. יש להיזהר מאד, שלא לענות תשובות בדיני ממונות ואפילו לא לחוות דעה, כי צריך לשמוע את שני צדדים, וגם להיות בקי בדיני ממונות. רב בית כנסת ורב קהלה ולפעמים גם רב ראשי, לא מבינים על פי רוב בדיני ממונות. ורק מי שלמד חושן משפט בעיון ונבחן והוסמך לכך יכול לחוות דעה ולהורות הלכה, ויפה שתיקה לחכמים שיודעים את מי לא לשאול.
להרבות שלום
סח. בכל קהילה יש אנשים עם בעיה נפשית, ותפקיד החכם לשמחם ולעודדם, לשחוק איתם ולשבחם הרבה מאד, ואשריו.
סט. זכיתי לשאול את מרן רבינו שליט''א, איך להתנהג כשמביאים עלונים לשבת לבית הכנסת שאינם מתאימים לרוח המסורת הטהורה שלנו וגם אינם על פי ההלכה. כגון אותם הלוחמים בקיום מצות שמיטה לחומרא, וכן דעות והשקפות בעייתיות שאינם מקובלים על גדולי ישראל שליט''א.
וענה לי מרן שליט''א, אחר שהרהר בדבר כמה שניות, שיש להוציא עלונים אלו בחכמה מבית הכנסת ולמנוע ריב ומחלוקת.
ע. כאשר אדם שומע על חכם מסוים דברי שבח והלל, גם אם אותו חכם לא בהשקפה האמיתית והטהורה, אין חובה להפגין ולמחות על דבריו, וצריך לנענע את הראש לאות הסכמה, לומר מלה טובה ולהמשיך.
עא. כששומעים דבר הלכה או הנהגה בשם חכם מסויים או אדמו''ר, גם אם לא מסכימים לזה הלכה למעשה, צריך לשתף פעולה וללמוד להסתדר עם כולם, ולא למחות ולעשות ריב ומחלוקת חס ושלום.
עב. אין צורך להאמין לאנשים המספרים סיפורים למיניהם, ובפרט כשרוצים להצדיק את הצדיק באותות ומופתים שעשה, או בהבטחות שהבטיח. זה מיותר, ואין בזה תועלת, לא טעם ולא ריח, אלא בזבוז זמן בלבד.
הכלל הוא: כל מה שגדולי ישראל שליט''א לא מעודדים, ולא מעוררים, ולא דורשים מאתנו לעשות, כנראה שזה מיותר, וכל יתר כנטול דמי (חולין נח:).
וכשבאים לבלבל אותנו בכאלה דיבורים, הכי טוב לומר להם: אני לא מבין בזה, יש לי הרבה מה ללמוד, ואין לי זמן לסיפורים, ושאר דיבורים כיוצא באלו. וכידוע, מרן רבינו שליט''א כותב שאפילו ללכת לבית הקברות זה ביטול תורה (יבי''א ח''ד עמ' שכח).
עג. יש להורות לציבור ללכת לאירועים של בני המשפחה ולכבד אותם, גם כשעדיין חסרה שם צניעות. וצריך לנהוג בחכמה, לכבד אותם, לקרב אותם, ואם אפשר גם לומר שם דברי תורה. ורבינו הסטייפלר זיע''א המליץ לברך ברכת ''שהכל'' בקול רם כדי שישמעו כולם ויענו אמן, ומדין שומע כעונה יחשב כאילו הם ברכו, ובזה נציל אותם מאיסור אכילה בלי ברכה.
ולא לשכוח, הם הרי משפחה שלנו, והם לא אשמים במצבם הרוחני, ואנחנו צריכים בחכמה לקרב ולכבד, ויש בזה כמובן השקעה לדורות כאמור. ומי שאין לו ניסיון עם הציבור, אינו מבין ואינו יודע מה חובתו בעולמו במצבים כאלה.
קבלת קהל
עד. להקפיד על קבלת קהל פעם בשבוע, או כפי הצורך והאפשרות. וכאשר החכם אינו זמין, צריך שתהיה אפשרות להשאיר הודעה בתא הקולי ובה להפנות את המתקשרים למורה הוראה מובהק, כי העיקר שלא להכביד על הציבור.
עה. בקבלת קהל, יש לשמוע את צרות הציבור ולחזק כמה שאפשר. ויש להקפיד לא להיפגש עם נשים, ואשה שרוצה לדבר עם החכם לבד, לא לשמוע לה! זה אביזרייהו דגילוי עריות. וכשיש צורך, שיבואו הבעל והאשה יחד, ולא תבוא אשה לבד. ואם אי אפשר, שתבוא עם אחיה. וגם בזה צריך החכם להרגיש שהיא כמו הבת שלו, אחרת אסור לו לשמוע אותה (במדבר רבה פרשה יא או' ג, ועי' משניות ידים פ''ג מ''א - כ''ז מרבינו הנאמ''ן שליט''א). כבדהו וחשדהו, זה כלל גדול בכל נושא, ובפרט בעריות (דרץ ארץ ס פ '' ה).
עו. חכם שקשור עם הציבור, ויודע הרבה סודות משפחתיים, וכספיים, וכיוצא בזה, צריך להיזהר מאד שלא לספר אותם אפילו לאשתו (עי סנהדרין לא.).
עז. יש להיזהר מאד לא לגרום לציבור הרגשה כאילו החכם אוהב כסף, וכאילו הוא דואג יותר מדאי לעצמו, ויש בזה קידוש השם גדול (חולין פט; צא.).
עח. על החכם לתת הרגשה טובה לציבור, שאינו מבקש מהם כסף לעולם על אירועים, אזכרות, פגישות, קבלת קהל וכו', הכל חינם אין כסף. ומי שנותן באהבה מכל הלב, אין בעיה לקחת ולומר תודה רבה (בכורות כו: פסחים מט.). המשכורת של החכם היא מה' יתברך, ואינה תלויה בשום אדם או דבר אחר.
עט. יש לשלם תמיד על עבודה שעשו עבור החכם בבית, כמו חשמל, תיקונים וכו', ולא לנצל את יראת הכבוד שרוחשים לחכם.
פ. הרמב''ם פסק בהלכות תלמוד תורה (פ''ה הי''ב) שצריך לאהוב את התלמידים באופן מיוחד. ודין זה צריך לזעזע אותנו, לסבול את התלמידים כמו בנים ממש, וגם כשתלמיד לא יודע לכבד את הרב, או פוגע בו, או שיש לו השקפות שונות, עם כל זה חייב לאהוב אותו.
וממה נפשך, אם התלמיד צודק, פשיטא שצריך להבין אותו. ואם לא, הרי הוא בגדר תינוק שנשבה, וצריך להציל אותו ולהתפלל עליו, ולא לדחות אותו. וכמו שאמרו במדרש רבה (במדבר פרשה יא או' ג), שמורה הוראה צריך להרגיש כאילו האשה הבאה לשאול אותו היא בתו, אחרת אסור לו לענות. כך המלמד, המורה והחכם, צריך להרגיש על כל תלמיד כאילו הוא הבן שלו, ולסייע לו ולא לדחות אותו.
וידוע מה קרה לאותו האיש רחמנא ליצלן, מחמת שנדמה היה לו שרבו רבי יהושע בן פרחיה דחה אותו בשתי ידים (סוטה מז.).
פא. בעוונותינו הרבים, יש כאלה הדוחים את שיטת ההלכה של מרן רבינו הגדול שליט''א בבית המדרש, ולא יפה הם עושים. ומהשמים נותנים בלב התלמידים שירצו ללמוד דווקא בספרי מרן שליט''א, ובספרי רבינו הבן איש חי זיע''א. וצריך ללכת כפי רוחם של התלמידים, ולהאהיב עליהם את התורה, ויש בזה תועלת רוחנית וגשמית לכל הצדדים, ובעיקר קידוש השם וכבוד שמים, והיתה לה' המלוכה.
כמו כן יש חסידים בעיניהם שמזלזלים בסידור שלא בנוסח שלהם, ודוחים ספר הלכה שלא בקו שלהם, ועושים מחלוקת על כל מיני עניינים שלא בראש שלהם, וכאמור לא זו הדרך ולא זו העיר. ולהיפך, החסיד האמיתי אוהב ומכבד ומשבח את כולם, ומתפלל בכוונה בכל סידור שבא לידו, לומד את חכמת התורה בכל ספרי חכמי ישראל, ומחזק ומשבח את כל מי שעושה למען התורה הקדושה, שזה עיקר חובת האדם בעולמו.
פב. בפרשת תצוה לא מוזכר שמו של משה רבינו עליו השלום, כי הוא ביקש מה' (שמות לב, לב) ''מחני נא מספרך אשר כתבת'' (בעה''ט שם). ויש ללמוד מכאן כמה צריכה להיות אהבת מנהיג אמיתי למען עמו. וכן משמע בספורנו על הפסוק (שמות כח, ל) ''ונשא אהרן את משפט בני ישראל'', שפירש שיתפלל עליהם שיזכו במשפט.
ודבר זה גם מדויק בש''ס, שאברהם אבינו עליו השלום נקרא קברניט הספינה (ב''ב צא.). וההסבר הוא, שכשם שאם הספינה בסכנה גם רב החובל טובע ומת, כך גם מנהיג הציבור. וזו המסירות של גדולי ישראל, שהם מרגישים תמיד את צרות עם ישראל כאילו היתה זו צרתם ממש.
ומפורש בפסוק (שמות יט, יד) ''וירד משה מן ההר אל העם'', ופרש רש''י: ''מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם''. וידוע מרבינו החזון איש זיע''א שרק מי שיש לו תורה באמת יש אצלו אהבת ישראל, והבן. ומפורש כן בזוהר הקדוש (ויקרא טו.), שה' כעס על נח שלא התפלל על דורו שיחזרו בתשובה.
פג. אף שתלמוד תורה כנגד כולם (פאה פ''א מ''א), עם כל זה, מצוות מיוחדות המגיעות מפעם לפעם לפתחו של רב או תלמיד חכם מכוח גדולתו והשפעתו על הציבור, כגון עניני חסד וכיוצא באלו, אסור לו לדחותן (החפץ חיים בספריו חיזוק הדת וחומת הדת).
וכמו שמצינו בגמרא (קידושין ע.), על רב נחמן ששלח מכתב הזמנה לרב יהודה בעבור מסכן אחד. וכן (כתובות סט.) שלח רב ענן מכתב לרב הונא לדאוג לאשה אחת שישתדל בדין שלה. ופעם רבינו החפץ חיים זיע''א, נתן מכתב המלצה לאיש אחד שהיה חשש מסויים אם מגיע לו המכתב, ואמר החפץ חיים שהמכתב שלו והוא זכה בזה.
ומכל זה לומדים את מה שאמרנו, כל מה שתלוי בנו ויש לנו השפעה, לטפל, לחזק, לתמוך, ולפתור בעיה מסוימת, חובה עלינו לעשותו. ועל אחת כמה וכמה כשאנו יכולים לעזור בשידוכים לפלוני ולאלמוני על ידי שיחת טלפון אחת, ולהקים עוד בתים קדושים בישראל. ובגמרא (ב''ק לח:) כתוב, שיש שכר גדול אפילו על שיחה נאה.
פד. כאשר רואים תלמיד או תלמידה שמתחזקים ביהדות בצורה טובה, אבל ההורים שלהם לא כל כך חזקים ביהדות ולא מבינים את השינויים וההתנהגות של הבנים, וזה גורם לילדים בלבול והפרעה בהתקדמות בעבודת ה'. חובה קדושה לרב לקבוע פגישה עם ההורים, ולבוא אליהם לביתם בזמן מתאים, ולחזק ולהסביר ולהראות את ההוד וההדר שבתורה הקדושה ובמידות הטובות, ולתת להם הרגשה טובה. ועל ידי כך, לא זו בלבד שלא יפריעו לילדיהם, אלא להיפך יעזרו ויחזקו אותם, ואף ההורים בעצמם ירצו להתקדם ולהתעלות בעבודת ה'.
כמו כן על הרב לראות באיזה רמה נמצא התלמיד, ולפי זה לכוון אותו למוסד מתאים שידריך אותו יותר להתקדם ולגדול בדרך התורה, ויש בזה זיכוי הרבים וקידוש שם שמים.
ובזה נעשים דומים לאלקנה הצדיק שהיה עושה כך, ובזכות זה זכה לבן צדיק והוא שמואל הנביא שמשח את דוד המלך למלך על ישראל.
מתי לדרוש
פה. כל בוקר אחרי תפילת שחרית, במקום לומר הלכה יומית עדיף לומר מוסר יומי, כדי שהציבור יצאו מהתפילה מחוזקים במידות טובות בקדושה וביראת שמים טהורה. וזה משפיע על כל היום, ומביא את האדם להוסיף עוד ועוד בלימוד תורה. ולא לחינם תיקן והוסיף מרן החיד''א זיע''א הלכה ומוסר כל יום בסדר חק לישראל.
ועיין בפירוש רש''י (נדה סג רע''א) שכתב ''הטועם שחרית נהנה כל היום כולו''. וניתן להסביר כך גם ברוחניות, שדברי התורה בבוקר מחזקים את כל היום (ועיין בפירוש רד''ק ישעיה לג, ב).
פו. טוב לדרוש כל יום דרשה קצרה בין מנחה לערבית, לעורר את הציבור בדברי מוסר ויראת שמים. שכשם שצריך דף יומי, משנה יומית והלכה יומית, כך צריך מוסר יומי וכנזכר. והזמן המתאים ביותר הוא בין מנחה לערבית. ובמיוחד כשיש ציבור גדול, כגון כשיש אזכרה וכיוצא בזה. וגם זוכים למעלת חיבור היום והלילה בתורה, עד שיגיע זמן קריאת שמע של ערבית. וציבור כזה חוזר לביתו עם מטען רוחני, ושלום בית גשמי, ויש בזה כבוד שמים וקידוש השם.
פז. לפעמים אנשים ממהרים ומעונינים להתפלל תפילת ערבית מיד אחרי מנחה במקום אחר, ואין להם זמן לשמוע דברי תורה, מפני שהם רוצים לחזור לביתם ולשוב אחר כך לשיעורם הקבוע מתוך ישוב הדעת. ובכזה אופן החכם לא צריך להקפיד, כי כוונתם רצויה.
אבל עמי הארץ, שרוצים לברוח לבית, ולבטל את זמנם בהבלי עולם הזה, מצוה רבה להגביל אותם בחכמה כדי שיקשיבו לדברי תורה ויתפללו ערבית רק אחרי הדרשה, ברב עם הדרת מלך (משלי יד, כח). כמו בימי ספירת העומר שמתפללים מאוחר כדי שיגיע זמן הספירה, ודברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט, יז).
פח. הנהגה טובה לרב המקום, שידרוש מענין הפרשה בזמן קריאת ספר תורה בשבת בין גברא לגברא, ויסביר את הפסוקים והמלים הצריכות ביאור והבנה שבאותה עלייה. ואף על פי שהרב ילקוט יוסף שליט''א (סי' קמו ס''ז) מפקפק בזה, מכל מקום כשזה מביא לכולם יראת שמים טהורה גם הוא יודה בזה (ועי' יבי''א ח''א סי' ט או' ו).
פט. עדיף לערוך אזכרה בבית הכנסת ולא בבית או בשטח החניה של הבנין. כי הרעש, וחוסר ישוב הדעת, וחוסר הצניעות, לא מצדיקים זאת כלל. ואפילו אזכרת ליל שבעה, אם בבית האבל אין מקום רחב ידיים, ואין הקשבה מלאה לדברי תורה, יש להמליץ לערכה בבית הכנסת, כי שם שורר שקט מוחלט ודברי התורה נשמעים ברמה, ויש בזה קידוש ה וכבוד לה' יתברך.
איך לדרוש
צ. ''דברי חכמים, בנחת נשמעים'' (קהלת ט, יז). ואומר מרן רבינו שליט''א: ''דברי חכמים בנחת, נשמעים'', כלומר שדברי החכם הנאמרים בנחת, נשמעים ומתקבלים יותר על ידי הציבור.
צא. לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ולא קפדן כשמאי (שבת ל:). ואף שאין איסור לשון הרע לומר על פלוני שהוא קפדן כאשר זו האמת (חפץ חיים הל' לשון הרע כלל ד ס''ט), ואפילו על אליהו הנביא מובא בחז''ל שהיה קפדן (סנהדרין קיג.), עם כל זה, הקפדן לא יכול ללמד ולהעמיד תלמידים (אבות פ''ב מ''ה). ואם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים (תענית ח.).
צב. צריך קצת בדיחותא לפני הלימוד, כדי שיפתח ליבם של התלמידים מחמת השמחה (שבת ל:). וטוב המלבין שיניים לחבירו, יותר ממשקהו חלב (כתובות קיא:), ופרש רש''י, שצריך להראות פנים שוחקות ושיניים מגולות. ועיין להלן בסוף הספר מהו בדיחותא המותרת כמו רבה (שבת ל:), ומה אסורה כמו כת ליצנים (סוטה מב:).
צג. בגמרא (קידושין לא.) כתוב: ''בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך וכו', אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיוון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו לדברות הראשונות''.
ומכאן רמז לדרשנים, לשבח ולהזכיר בתוך הדברים את השומעים, ואת מצבם ומעמדם, ובזה יתקבלו הדברים טוב יותר בעיני הקהל.
ומי לא ראה ולא שמע את רבינו הגאון מרן שליט''א, שתמיד בכנסים ובהופעות משבח ומזכיר את הגבאים ואת עזרת הנשים ואת הקהל הקדוש, ובסוף מוסיף 'מורי ורבותי'. וכנראה שזה חלק מההצלחה, כאשר השומעים חשים נכבדות ומרגישים שהם אהובים ורצויים. וכשעוטפים להם את הכל בסוכריה, אז זה נעשה מתוק, ומתקבל על הלב.
צד. בגמרא במסכת מגילה (יב.) כתוב: ''כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם''. ויש ללמוד מכאן, שכשמעתיקים מספרי הפוסקים מקור מסויים לענין מיוחד, וזה דבר שהחכם לא אמור לדעת מעצמו כלל, כגון לשון גמרא בירושלמי וכיוצא בזה, עליו לציין את המקור שבו ראה את הדבר.
ויש בזה גם הכרת הטוב וגם ענוה, שלא מראה החכם בעצמו כאילו הוא לומד ירושלמי כסדר, וכך הוא מביא גאולה לעולם ואשריו. ובגמרא (יבמות צא.) אמרו על מי שלא עושה כך, גנובי גנבא למה לך, שהוא נחשב גנב.
צה. להקפיד לסיים שיעור או הרצאה בזמן שסוכם, ולא לעכב את השומעים יותר מדי. ופעם שאלו את רבינו יחזקאל אברמסקי זיע''א מה סוד ההצלחה בשיעורים שלו שהם מלאים מפה לפה? וענה: להתחיל בזמן, ובעיקר לסיים בזמן.
צו. טוב לשאול את הציבור שאלות בשיעור כדי לשתף אותם ולעורר את לבם. ואם אחד מהשומעים אמר את החידוש שהרב רצה להגיד, וגנב את ההצגה, לא להיפגע ולברוח מהעניין, אלא להיפך, לחזק ולשבח אותו שענה מהר קצר ולעניין, ויש בזה הרבה ממידת האמת. וכבר אירע למרן הבית יוסף, שיגע וטרח בחידוש מסוים שעות ארוכות, ולאחר זמן ראה חכם אחד שלומד את הענין בפשטות עם חידושו של מרן וכאילו הדברים מובנים מאליהם. ואמר המלאך המגיד לבית יוסף שלא צריכה להיגרם לו חלישות הדעת מכך, היות ואחרי שכבר ירד החידוש על ידו לעולם, יכול כל אדם לזכות בו ביתר קלות.
צז. יש תלמידים מהציבור הרחב ששואלים שאלות בשיעור ומאריכים בסיפורים והדבר מפריע לכולם, וצריך להשתיק אותם בעדינות, ולרמוז להם שאחרי השיעור יהיה זמן לשמוע אותם, או לומר: בלי נדר בהמשך השיעור נתייחס למה שאמרת. ובינתיים, בתוך השיעור, לומר מוסר מדי פעם גם על ענין זה. כי אסור לאפשר לתלמידים לחשוב שיש להם עצמאות לספר סיפורים ולעכב את כולם מלימוד התורה.
צח. מן הראוי, שהחכם יעביר את הדרשות וההלכות בשפה ברורה ומובנת לכולם, ולא בצורה פילוסופית, ולא דברים סתומים (סוטה מ; ב''ב ה:). וכן לא לומר מלים בלע''ז, אלא אך ורק בלשון הקודש. צא ולמד ממרן רבינו שליט''א, שמזכה את הרבים בכל העולם, ואף פעם לא משתמש בשפת הרחוב.
וכל מִלה בלע''ז, יש אפשרות לאומרה בלשון הקודש. דוגמא: במקום לומר 'דִילְמָא', ניתן לומר 'אין ולאו רפיא בידיה' (קידושין סה.), או ספק. במקום לומר יש על כל אחד חיוב 'ספציפי', אפשר לומר חיוב 'אישי על כל אחד ואחד. ולא מתאים לבן תורה לרדת לרמה רחובית כזאת. וכן המִלים: 'או קיי', ו'הלו' אינן ראויות לבן תורה.
צט. צריך החכם לפרט ולהדגים את המסר למעשה, מה לעשות ואיך לעשות. למשל, לא מספיק לומר: 'אסור לכעוס, אסור להתגאות'. אלא יש להזכיר מצבים בחיים שבהם עלולים להיקלע לניסיונות מעין אלו, ולהסביר מה לא לעשות באותה שעה. וכמו שכתב הרמב''ן (באיגרתו לבנו) ''וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו''. ומכאן, שצריך לכוון את הלומד לדברים מעשיים שיוכל לקיימם בפועל ממש.
ק. צריך להשתדל ללמד בדרשה הנהגות יקרות ומועילות, מלבד ההלכות בעצמן. למשל: כשמדברים על הלכות נטילת ידים, ולומדים שצריך לזקוף את הידים ולברך קודם הניגוב (או''ח סי' קנח), יש להוסיף הנהגה קדושה, והיא שיש להיזהר שלא יטפטפו המים על הרצפה ויטנפו את המטבח, שזה מצער את האשה. וכן שיש לברך במקום מתאים ולא במקום הנטילה, משום שבדרך כלל זה מפריע למי שבא אחר כך.
קא. להיזהר שלא ישמע מהדברים גנאי על לומדי תורה. למשל, לא לומר: האברכים מסכנים, אין להם לחם לאכול, אלא: הם בעלי משפחות וזקוקים ליותר מהרגיל. וכן לא לומר: הבחורים בישיבות מסכנים, בקושי יש שם מה לאכול. אלא להתבטא בעדינות: בישיבה אין אוכל כמו בבית, וכן על זה הדרך. ולהזכיר בסוף: כולנו חיים ומסודרים בזכות לומדי התורה שליט''א המחזיקים את העולם בלימודם.
קב. רצוי לנצל את מכשירי החשמל הקיימים כיום, ולהתקין רמקול מתאים בבית הכנסת, שכולם יקשיבו היטב ויתקדש שם שמים. ועל ידי שיש הקשבה, יש חיזוק לכולם (סוטה מט.).
על מה לדרוש
קג. צריך לעורר ולחזק הרבה מאד על אמונה בה' יתברך, לידע להודיע ולהיודע שהכל בהשגחה פרטית מלמעלה. ויש לזה הקשבה גדולה, וצורך גדול. ובפרט בזמן הזה, שיש כל כך הרבה בלבולים בעולם (הרמב''ם בפירוש המשניות סוף מסכת ברכות).
ופעם שאל אותי אברך יקר, אלו דברי תורה כדאי לומר באזכרה. ונומיתי לו, שיסביר את פרשת קריאת שמע, ואפילו רק את הפסוק ראשון שיש בו הרבה אמונה ויראת שמים, וגם אינו צריך הכנה מרובה. כי אמונה לנשמה, זה כמו אויר לנשימה.
קד. לחזק את הציבור תמיד ביראת שמים, קדושה צניעות ואהבת ישראל, ולעבוד הרבה עם הציבור על אהבת התורה. וצריך שירגישו שזו הדרישה היסודית מכולם, תורה יראת שמים ועבודת ה' (דברים י, יב).
קה. כתוב בספר אור לציון (חכמה ומוסר עמ' קלח) בשם רבינו ישראל סלנטר זיע''א, על מי שיש לו זמן ללמוד רק חצי שעה ביום, שילמד בחצי שעה זו אך ורק מוסר. ועל ידי התבוננות ומחשבה וחשבון נפש והתבודדות נכונה, ימצא שיש לו הרבה מאד זמן ללמוד.
קו. יש ללמד את הציבור לוותר תמיד, כי זהו סוד ההצלחה בחיים.
קז. לדבר הרבה מאד על שלום בית, בין איש לאשתו, ובין משפחה למשפחה. ולעורר תמיד על אהבת ישראל ומדות טובות, כי זה המצרך החיוני ביותר שזקוקים לו תמיד. כי יצר הרע מפריע מאד בתקון המדות ובשלום הבית, שזה עיקר העבודה (עי' אבן שלמה להגר''א זיע''א פ''א).
קח. תפקיד החכם ללמד את הציבור גם הנהגות של בריאות בעניין האכילה ושאר צרכי הגוף (שבת פב.).
קט. לא לדבר נגד אלה שעובדים ונהנים מיגיע כפם, אלא לשבח לומדי תורה שבזכותם כולנו חיים, ותו לא (סוטה כא; זבחים ב.).
קי. חכמינו זכרונם לברכה אומרים (נדרים סד:), ארבעה חשובים כמת, עני, מצורע, סומא, ומי שאין לו בנים. ולפעמים, כאשר מדגישים את המשפט הזה בציבור וחוזרים עליו יש אנשים שנפגעים מאד.
אמנם עני ומצורע, זה לא מוגדר בדיוק, וזה לא נורא. אבל בנים, זו מציאות ואנשים ששומעים נפגעים מאד, וכן סומא. ויש כאן פגיעה אישית, ויש להיזהר בזה מאד. וניתן לומר בעדינות, כמה חשובים ילדים, וכמה קשה בלי ילדים, וה' יזכה את כולם, אבל להדגיש את ה'חשוב כמת', זה לא טוב.
ועיין בפרוש רש''י (כתובות ח.), שברכת 'שוש תשיש ותגל העקרה' שבשבע ברכות, כוונתה על ירושלים, שישובו בניה לתוכה. ומה שאומרים בתפילת נחם בתשעה באב, וראשה חפוי 'כאשה עקרה שלא ילדה', יתכן לומר, שיש כאן כבוד גדול לנשים אלו. שמדמים את צער חורבן בית המקדש אליהן, ומבינים את הכאב הגדול שלהן, והבן.
קיא. צריך להכיר את איכות הציבור, ולדבר איתם בהתאם לכך. בעדה התימנית- להתחיל עם דברי הרמב''ם. בעדה העיראקית - עם דברי מרן הגרי''ח זיע''א בעל הבן איש חי. חב''ד- סיפור או חידוש מהרבי זיע''א. ליטאים או אשכנזים- לומר חידוש על מרן זקן ראשי הישיבות הגרא''מ שך זיע''א. וכך היה נוהג אברהם אבינו עליו השלום (רמב''ם פ''א מהל' עבודה זרה ה''ג).
וכמובן שיש לחזק ולהלהיב את כולם בהנהגתו ותורתו של מרן רבינו שליט''א, אשר תמיד כותב בספריו דברים מתוקים על רבינו החזון איש, ועל חב''ד, וכיוצא בזה, כזה ראה וקדש.
קיב. יש לעורר תמיד את השומעים כל אחד בתפקיד שלו. למשל בן ישיבה צריך לעורר אותו שיוסיף לכבד את הרמי''ם וראש הישיבה. אברך, לעורר אותו להוסיף להקשיב לראש הכולל ולהעריך את מעשיו. וכן פועל בעבודה, לעורר אותו להקפיד על שעות העבודה ולכבד את בעל העסק וכו'.
קיג. לא טוב לדבר על רבנים אחרים, ובוודאי שלא לפסול, כי לכל צד יש צד. ולהיפך, צריך לשבח את כולם, גם חב''ד וברסלב וכיוצא בזה, ולהוסיף שאנחנו מונחים ונוהגים כפי דעת מרן רבינו שליט''א (סוטה מ; שבת קל.).
קיד. יש בעלי עיתון ובעלי לשון הרע, שמתקיפים בחרם מורה הוראה שהתיר איזו הלכה שלא כדעתם. ולפעמים הם מעיזים ללעוג על גדולי הדור ולהתקיפם רחמנא לצלן, כי הם החליטו שהוא לא גדול הדור, עפרא לפומייהו [=עפר לפיהם]. וצריך להיזהר מהם מאד.