מעלה ט' - לא לצער · השכר והעונש במעלת לא לצער
קכז. כתוב בזוהר הקדוש (פקודי רכד.) שבגלל שדוד המלך עליו השלום גרם בעקיפין להריגת נוב עיר הכהנים ולמיתת שאול ושלושת בניו, וכל זה בגלל ששאול המלך קינא בו, ובגלל זה נפלו מישראל כמה אלפים ורבבות. ומדה כנגד מדה קיבל דוד עצמו עונש שנכרת כל זרעו רחמנא ליצלן ונשאר רק יואש, וכן איתא בגמרא (סנהדרין צה.), נורא ואיום!
קכח. רבי שמעון אומר: אם ישראל נכנסין לארץ עם לשון הרע אין קיום לעולם אפילו רגע אחד. שעל כל העבירות מוחל ה' יתברך חוץ מלשון הרע (זוה''ק שלח לך קסא.).
קכט. כל מי ששומר פיו ולשונו זוכה שתתלבש בו רוח קדושה, וכל מי שפותח פיו ללשון הרע מביא עליו נגעים או צרעת ששורפים את הגוף כמו נחש, רחמנא ליצלן (זוה''ק חוקת קפג:).
קל. שרה אימנו ציערה ועינתה את הגר ככתוב (בראשית טז, ו) ''ותענה שרי ותברח מפניה''. וכתב על כך הרמב''ן (שם) ''חטאה אימנו בעינוי הזה, ושמע ה' אל עניה של הגר ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי''.
קלא. מעשה בצדיק אמיתי שהתאלמן ונשא אשה שניה שגם היא היתה אלמנה, והיה אותו צדיק שומר על כבודה וכבוד 'בעלה הראשון' באופן מיוחד, והיה הולך איתה כל שנה לבית העלמין לאזכרה שלו, ועל דלת הבית המשותף לו ולה השאיר את שם משפחתה הקודם בו היתה מוכרת בציבור, והיה לומד עם בניה ומחזק אותם ברוחניות וגשמיות. ולא לחינם אמרו על צדיק זה, מה שכתבו על המצבה בציונו של הרמב''ם הקדוש זיע''א: ''מבחר המין האנושי''. צא ולמד לאלו מדות טובות ניתן להגיע מכח התורה הקדושה.
קלב. בגמרא במסכת גיטין (נז.) כתוב בקשר לעם ישראל: ''טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהם, כנוגע בבבת עינו של ה' יתברך''.
קלג. מי שלא מצער אנשים, ימצא חיים ברכה וכבוד (החינוך מצוה שלח).
קלד. בגמרא (ב''ב צא.) מסופר על בועז הצדיק שהיו לו שלשים בנים ושלשים בנות (שופטים יב, ט) וזכה להשיא את כולם בחייו, ובכל חתונה עשה שני משתאות אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו. אבל בכולן לא זימן את חברו מנוח, ולמה? בגלל שלמנוח לא היו ילדים ולא יכל להחזיר לו בשמחות שלו. ובגלל הצער שציער את מנוח ''בלי כוונה'' כולם מתו בחייו, רחמנא ליצלן. ובמהרש''א מפורש שלמרות שהיתה לבועז כוונה טובה בכל זאת נענש.
קלה. כאשר הצבור מושחתים במדות, זה חמור יותר ממושחתים בבן אדם למקום, כי על מידות רעות מענישים מיד, וכמו דור המבול, ובסדום, וכן בבית המקדש השני שהיה שנאת חינם (משך חכמה לגאון האור שמח פרשת בשלח).
קלו. כשרבי פנחס בן יאיר עבר בנהר שנפתח לקראתו מכח גדולתו, אמר לתלמידים שהיו ביחד איתו שרק מי שלא ציער יהודי מעולם יכול לעבור אחרי והנהר לא ייסגר עליו (ירושלמי דמאי פ''א ה''ג).
קלז. ''כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא'' (שבת קמט:).
קלח. אחת מהסיבות שבני אהרן נדב ואביהוא מתו בצעירותם, הוא בגלל שלא נשאו נשים (מדרש רבה אחרי מות). והביאור בזה הוא שעל ידי שלא נשאו נשים הם ציערו את בנות ישראל, שכל אחת חשבה אולי יישאו אותה וכך חיכו והמתינו להם בנות ישראל סתם, והצטערו. ויש להוסיף שעל ידי זה נגרם גם לבחורי ישראל שלא ישאו נשים, שמכיון שבנות ישראל לא חפצו להינשא ממילא לא היה לבחורי ישראל את מי לשאת, והצער היה אם כן לכל בני ובנות העם.
קלט. חנה היתה בצער על ידי פנינה, שלפנינה היו ילדים ולחנה לא היו ילדים (שמואל א א, ב), ופנינה היתה שואלת אותה כל מיני שאלות על הילדים שכביכול יש לה כדי לצער אותה. ולמרות שפנינה התכוונה לשם שמים (ב''ב טז.) כדי שחנה תצטער ותתפלל חזק יותר, נענשה פנינה שמתו בניה בחייה.
קמ. רבה בר רב הונא היה דיין, והגיעה אליו אלמנה אחת כדי לדון מה מגיע לה בירושת בעלה. ורבה נהג עמה על פי ההלכה ופסק שלפי התנאים שהיו שם לא מגיע לה כלום. ועם כל זה מאחר שהיתה בצער בגללו והיא קיללה אותו, הוא נענש ונעשה חולה (גיטין לה.). ולמרות שכתוב (משלי כו, ב) ''קללת חינם לא תבוא'', בכל זאת כשיש צער לשני הקללה יכולה לתפוס, ויש להיזהר מאד לא להרגיז ולצער אנשים.
וכנראה שהיה צריך להסביר לה יותר בניחותא שתבין את ההלכה, וגם לסייע לה על ידי מגבית וכיוצא בזה, ולא לומר את פסק הלכה בלשון משפט קשה.
קמא. רב רחומי היה טרוד בלימוד ושכח לחזור לביתו, ואשתו בכתה מרוב דאגה, ומיד כשבכתה הוא מת, ואפילו שהוא ציער אותה בלי כוונה (כתובות סב:). ולמה? כי לצער יהודי זה כמו אש, ואש שורפת בין שוגג בין אונס (וכמו שאמר הגאון רבי חיים מבריסק זיע''א עם מזוזות לא משחקים זה אש, עיין ב''מ קב רע''א). ועוד לומדים מכאן שמי שמצער אחרים לא יעזור שיש לו הרבה תורה, שהרי רב רחומי היה אמורא קדוש ובכל זאת נענש ומת.
קמב. יהודה בריה דרבי חנינא היה רגיל לבוא לביתו כל ערב שבת והיה עמוד אש כל ערב שבת בביתו מכח האהבה לאשתו (ב''ח סי' ר''פ). וכשלא הגיע פעם אחת ונצטערה אישתו מאוד, נענש ומת (כתובות סב:).
קמג. רב אדא בר אבא היה צריך לבחון את ידיעותיו של רב דימי בתורה, ולצורך כך הוא שאל אותו שאלות קשות. ובאמת רב דימי היה תלמיד חכם גדול מאד, אבל משום מה לא ידע את התשובה על השאלות והצטער מכך מאד. ולמרות שרב אדא עשה את זה בלי כוונה, הוא נענש ומת (ב''ב כב.).
קמד. אליהו הנביא אמר לרבי יהושע בן לוי שזו לא ''משנת חסידים'' למסור אנשים למלכות גם כשמותר על פי הדין (ירושלמי תרומות פי''ח ה''ד). דהיינו, יש מצוה על כל יהודי לא לצער את השני, גם כשהדבר מותר לפי ההלכה.
קמה. רבינו אליהו לאפיאן זיע''א היה אומר: כמה יהודי צריך לשמוח כשהוא לא מצער את השני למרות שהצדק איתו לפי ההלכה.
קמו. מעשה ברבינו הסטייפלר זיע''א, שגער בילד בן 8 שנים שלא בצדק, וכשהבין שטעה המתין לו 5 שנים עד שגדל והגיע לגיל 13 ובא לבקש ממנו מחילה בסעודת בר המצוה, כי קטן לפני גיל מצוות אינו ראוי למחול.
קמז. הרמב''ן בפרשת ויחי על הפסוק (בראשית מט, י) ''לא יסור שבט מיהודה' מפרש שהעונש של כל זרע החשמונאים שנאבדו מן העולם, למרות שהיו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, הוא מידה כנגד מידה מכיון שלקחו את המלוכה מבית דוד, שלמרות שלא היו החשמונאים משבט יהודה אלא משבט לוי, לא נהגו ככהנים לפי ייחוסם, אלא שלטו על ישראל כמלכים.
והביאור בזה הוא שהעונש הוא על הצער הגדול שהיה למלכות דוד כל רגע וכל שעה כשראו את החשמונאים בתפקידים גדולים של מלכים במקום מלכות בית דוד, וזה צער גדול שלא ניתן למחילה. ולכן גם העונש קשה כל כך, אתם עקרתם את מלכות בית דוד, אתם תעקרו מן העולם, ואפילו שהיו צדיקים גדולים כאמור.
קמח. בגמרא (נדה לו:) מסופר, שהיה ויכוח בלימוד בין רב אסי ובין שילא בר אבינא שהיו תלמידיו של רב, ומחמת הוויכוח שניהם נפטרו לעולם הבא. נורא ואיום!
קמט. ידוע המעשה שפורסם לאחרונה, על אדמו''ר אחד בחוץ לארץ שערך חתונה לנכדו ובאו הרבה מאד חסידים ולא היה מקום באולם שהזמינו ורצו להזמין אולם נוסף אבל הכל היה תפוס, ובלית ברירה הם דחו את אלה שהקדימו להזמין אולם מסויים למקום אחר ולקחו את האולם לעצמם.
אבל מכיוון שזה קרה ברגע האחרון, הם גרמו שבחתונה של אלה שהם הדיחו אותם לא הגיעו כולם, כי לא הגיע אליהם ההודעה על העברת מקום החתונה, והיה לחתן ולכלה ולמשפחה צער גדול. ובעוון זה לא היה לנכד האדמו''ר ילדים למעלה מעשרים שנה, עד שהם גילו שזו הסיבה וביקשו את סליחתם וברוך ה' נושעו. אתה הראת לדעת, שאי אפשר להקים בית לתפארת בישראל על ידי מחלוקת וצער להורים, קפידות מאנשים, וכיוצא בזה.
והחידוש כאן הוא, שיתכן שהאדמו''ר לא ידע מכל מה שנעשה והוא לא אשם בכלל בכל זה, כי השמשים שלו עשו כן על דעת עצמם [לצערנו יש שמשים שהם מידת הדין והם ניצוץ של גחזי רחמנא ליצלן], ובכל זאת נענש האדמו''ר כי תפקידו לדאוג שהשמשים ירגישו שהם עבדים ולא יתנהגו בגאווה ובאכזריות וכמו שמפורש בגמרא בהוריות (יו''ד רע''ב ובפרש''י).
קנ. מעשה באחד שעזב שידוך אחר האירוסין ושילם טבין ותקילין כדי להרגיע את המשודכת, ופרסם ברבים שהיא עזבה אותו ולא הוא עזב אותה כדי שלא תתבייש, והתפלל עליה תמיד עד שנישאה לאחר כדת משה וישראל, ושמח שמחה גדולה, וממנו יראו וכן יעשו.
קנא. כבוד רבינו יצחק זילברשטיין שליט''א [ראש העיר האמיתי של חולון] מביא בספרו הנפלא ברכי נפשי (שמות עמ' קיט), שרבינו החזון איש זיע''א אמר ''אינני מבין מדוע האדם אינו יכול לעבור את השבעים שמונים שנות חייו בעולם הזה בלי לפגום בעניינים של בין אדם לחברו''. והוסיף שהרבה בעלי מחלוקת נפטרו בקיצור ימים.
קנב. רבינו יוסף שלום אלישיב זיע''א אמר לניצולת הפיגוע בקו 2 בירושלים להרבות בעוד מעשה חסד אחד מדי יום ביומו, וזו ההודאה לה' יתברך על הצלתה.
קנג. רבינו אלעזר מנחם שך זיע''א תמיד היה אומר, לא משנה כמה תורה אדם למד, משנה מה התורה לימדה אותו. האם הוא יודע להיות בן אדם, או שעם כל התורה שלו הוא מתנהג כחיית פרא. והוסיף ואמר, לפתוח גמ''ח זה לא הצד החזק בחסד, כאשר אדם נזהר לא להסתובב עם קפידות בלב על אף אחד ורואה את כולם בעין טובה זה עיקר החסד. נורא ואיום!
קנד. בפרשת וירא (בראשית יט, יג) כשהמלאכים אמרו ''כי משחיתים אנחנו את העיר'', פירש רש''י (פסוק כב) שנענשו על שהתגאו בעצמם כאילו הם משחיתים. ובמדרש רבה (שם) כתוב, שנענשו על שגילו מסתורין לבני אדם. ופירשו בעלי המוסר, שהכוונה שציערו את תושבי סדום ועמורה, שהודיעו להם על ההפיכה לפני שהגיע הזמן. ומכאן יש ללמוד שאפילו אנשים רשעים כאלה אסור לצער סתם, וכל שכן לא לצער שום בריה בעולם. נורא ואיום!
הנצי''ב מוולוזין בספרו העמק דבר בהקדמה לחומש בראשית מאריך בזה שאדם ישר לא מצער שום נברא בעולם ואפילו גויים ולכן התפלל אברהם אבינו על סדום ועמורה, ולכן נקרא חומש בראשית ספר הישר (ע''ז כה.). וראה לקמן שגם מותר לקיים את אותם אלה שהם נגד היהדות והמסורת.
קנה. עיין לרבינו החפץ חיים (הלכות לשה''ר כלל א' אות ו) שצריך האדם במקרה הצורך להפסיד כל פרנסתו ולא לספר לשון הרע. ולפי זה הוא הדין באהבת ישראל צריך לוותר על הכל ולא לעשות תרגילי שנאה חס ושלום, ועל אחת כמה וכמה שנאה ממש, כי כל מה שעובר באיסור תורה, חייב למסור כל ממונו.
הלבנת פנים
חכמינו זכרונם לברכה (ברכות נח.) אומרים על עם ישראל שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה. ובמשנה במסכת אבות (פ''ג מי''ד) אמרו, חביב אדם שנברא בצלם אלוקים. וזו אחת הסיבות שאסור לזלזל בשום אדם ובוודאי לא לפגוע בו, כי כל אחד ואחד, הדעה שלו והרצון שלו זה מה שקבע לו ה' יתברך כדי למלא את תפקידו בעולם הזה, ולכל אדם יש תכונות ומידות ייחודיות שאין לאף אחד אחר, ממילא, מי שפוגע במאן דהו פוגע בחלק הייחודי שהוא ממלא בבריאה. וזו גם אחת הסיבות שמצות ''אהבת ישראל'' ואיסור ''לא תשנא'' חמורים מאד מאד.
ובספר החינוך (מצוה רמ) מונה את איסור מלבין פני חברו ברבים (אבות פ''ג מט''ו) במנין הלאווין, והוא מה שכתוב (ויקרא יט, יז) ''הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'', שאפילו להוכיח את השני אסור אם פניו משתנות על ידי זה. והוסיף ''לפי שהבושת צער גדול לבריות ואין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך''.
קנו. יש להיזהר מאד שלא לפגוע לבייש או להעליב שום אדם בעולם ואפילו בעל עבירות. והרבה הלכות והנהגות נכתבו בתורה רק כדי שבעלי עבירות לא יתביישו (עי' סוטה לב:), ואם כך נזהרים לא לבייש בעל עבירה, על אחת כמה וכמה סתם אדם, ואין צריך לומר שקל וחומר הדברים לגבי תלמיד חכם.
קנז. במיוחד יש להיזהר לא לפגוע בתלמידי חכמים ואברכים ובני תורה, שפגיעה בהם היא בזיון כבוד התורה ואין כבודם מחול (קידושין לב.), ויש בזה סכנה גדולה (אבות פ''ב מ''י), והקדוש ברוך הוא תובע את עלבונם (ברכות יט.). ומי שפוגע בכבוד תלמיד חכם נקרא אפיקורוס (סנהדרין צט סע''ב).
קנח. ועל אחת כמה וכמה גדולי ישראל, שדינם כדין רבו מובהק גם אם לא למד ממנו תורה מעולם (יו''ד רמד, י), שצריך להיזהר בכבודם מאד. ושמענו מפי רבינו הראשון לציון רבי שלמה עמאר שליט''א שאמר ''לא ראינו מי שפגע במרן רבינו הגדול שליט''א ויצא נקי מכך ולא נענש מיד, וחלקם בעווה''ר בעולם האמת''.
קנט. גבאים שמתנהגים בעזות פנים נגד הציבור ונגד החכם, והם רוצים להוביל את הקהל הקדוש כרצונם, חייבים למחות בהם ולהרחיק אותם עד שיעשו תשובה ויכירו את מקומם.
קס. הורים ומחנכים צריכים להיזהר גם בזמן שמעירים הערה שלא לפגוע בנפש הילד, וצריך לעשות הכל בכבוד ובחכמה. מה גם, שכך לא מחנכים אלא להיפך רק הורסים.
קסא. בגמרא (קידושין כח.) כתוב שהקורא לחברו עבד חייב נידוי, ופרש רש''י: מדה כנגד מדה, הוא זלזל בבן ישראל אף בו יזלזלו.
קסב. גם פועלים בעבודה אינם עבדים וצריך לכבד אותם, ועל אחת כמה וכמה סתם יהודי שאינו פועל אצלנו שאסור לפגוע בו.
קסג. לא יפה להוציא אדם החוצה כשלא רוצים בנוכחותו, זה מבייש וזה מסוכן. וכשיש דבר אישי לומר לחבר צריך לצאת עם החבר החוצה ולא להוציא את השני. וכמובן שבמקרים מסויימים וכשאין ברירה ממש מותר כדת וכדין, אבל יש להשתדל שלא להגיע למצב הזה וגם אז לעשות זאת בעדינות רבה ובזהירות.
וכמו שה' יתברך אמר למשה רבינו בהר סיני (שמות יט, כא) לך להזהיר את העם, ומיד התחיל ה' לומר אנכי ה' אלקיך. שכדי לא לפגוע במשה בשלחו אותו מעל פניו כביכול, לכן שלח אותו להזהיר את עם ישראל, אבל באמת עיקר כוונת ה' יתברך היתה שיהיה יחיד בהר סיני בזמן אמירת אני ה' אלקיך בכדי שלא יוכלו לטעון שמשה אמר את הדברות (שמות רבה פרשה כח אות ג). בכזו עדינות ה' יתברך מתנהג עם משה, ועל אחת כמה וכמה אנחנו הקטנים (רבינו הנאמ''ן שליט''א). ואפילו רבינו הקדוש, נענש מהשמים כשאמר לאותו עגל ''לך כי לכך נוצרת'' (ב''מ פה.).
קסד. מי שבא לבקש עזרה על מצבו הקשה, לא צריך להמתין לשמוע אותו הרבה זמן עד שיבכה ויתבזה, אלא עצם הענין ששומעים שיש כאן משפחה במצוקה או הכנסת כלה שאין להם אפשרות, או חולי מסויים, כבר צריך לסייע ולתת חיזוק. ואשרי מי שהוא הנחשון של החסד, והוא התורם הראשון. והעושה כך נעשה דומה לה' יתברך, כמו שאומר הנביא ישעיה (סה, כד) ''טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע'' (ספר דרכי משה לרבינו משה כלפון הכהן זיע''א פרשת שמות). ויש להקדים לו ''שלום'' ולשמוע ולסייע כפי הצורך והאפשרות.
קסה. אם מבחינים באדם העושה מעשה שעלול לגרום לו בושה, יש לעורר אותו על כך בעדינות ולמנעו מזה. למשל, בבית הכנסת כשכולם יושבים ועוסקים בפסוקי דזמרה, ואדם אחד עומד באמצע כמו נר נשמה ודבוק בשכינה, ומלפניו ומלאחוריו יושבים מתפללים ויש להם פיזור הנפש בגללו, יש לפנות אליו בעדינות ולהציע לו שיחפש מקום אחר מתאים יותר בפינת בית הכנסת כדי שלא יכביד על אחרים, שלא יבזו אותו ויתבייש.
קסו. בשידוכים, כאשר צד אחד לא מעונין בהצעה, יש לעשות הכל בחכמה למעט את הפגיעה בצד השני. כי לפעמים, כתוצאה מקפידות כאלו, לא זוכים הפוגעים לפרי בטן במשך שנים רבות, וזה נורא ואיום!
קסז. ראוי ונכון לכוון היטב בתפילה כשאומר ''ונפשי כעפר לכל תהיה'' שנזכה להיות ממש כמו עפר, שהעפר הוא מוציא פירות וירקות ונפט וברזל ויהלומים, וכולם דורכים עליו ובכל זאת הוא שותק. כך לכוון שנזכה אנחנו להיות כמו העפר ולא נפגע באדם לעולם (רמב''ם ספ''ה מהלכות דעות). ועל ידי זה זוכה האדם להגיע למדת ''ההשתוות'', ומי שלא הגיע לזה עדיין לא נקרא עובד ה' בשלמות (חוה''ל שער אהבת ה' פ''ו).
קסח. ברמב''ם הלכות רוצח (פ''ד ה''ט) כתוב ''אף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, ואפילו עבודה זרה, גילוי עריות, וחילול שבת, אינן כשפיכות דמים. שאלו עבירות הן מעבירות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו ובין חבירו, וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה, ולא יצילוהו מן הדין''. נורא ואיום!
ולכאורה אין לנו שיכות לזה כלל! אבל זה לא נכון, הנביא ירמיה (ט, ז) אומר ''חץ שחוט לשונם'' דהיינו הפה שלנו יכול להזיק כמו חץ וכמו אקדח. וכמו שמרומז בפסוק (פרשת ויחי) ''כי באפם הרגו איש'' שעל ידי עקימת האף ניתן לפגוע ולהלבין את החבר, והוא יקבל פיטורין והוא יכול למות מהצער הזה וזה בבחינת אביזרייהו דשפיכות דמים. וכמו שכעס הוא אביזרייהו דעבודה זרה, וכן שחוק וקלות ראש הם אביזרייהו דעריות, כך דיבורים כמו ''אני אהרוג אותו או אחסל אותו, אני אגמור אותו, אני אשלח אליו אנשים קשים, אני אשבור לו את העצמות''. כל המִלים האלו הם אביזרייהו דשפיכות דמים רחמנא ליצלן. צא ולמד מדוד המלך עליו השלום שעל ידו ''נגרם'' מיתה לנוב עיר הכהנים ולשאול ובניו ולדואג האדומי, וכדי לכפר על כך נכרת כמעט כל זרעו של דוד המלך (סהנדרין צה.). וידוע המעשה על צדיק אחד שראה מי שמלבין פני חבירו ברבים, ואותו צדיק קיבל פחד עצום! ולמה? כי באמת זה לא פחות גרוע מלראות אדם שרוצח את חבירו (עיין בספר שאל אביך).