אור ברסלב
הנהגות אהבת ישראל מעלה ט' - לא לצער

הנהגות אהבת ישראל

מעלה ט' - לא לצער

מעלה ח' - לא תטור

בו יבוארו הנושאים הבאים: א. לא לצער. ב. לא לבייש. ג. לא להזיק. ד. לא לגזול. ונבארם אחד לאחד בעזרת ה'.

בגמרא במסכת שבת (לא.), מסופר על גוי אחד, שהגיע להלל הזקן ואמר לו: ''גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת''. ואמר לו הלל: ''דעלך סני, לחברך לא תעביד [=מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך], זו היא כל התורה כולה''.

כלומר: הלל הזקן אומר לאותו גוי, תתחיל קודם לעבוד על המידות, ועל ידי זה תוכל לזכות לתורה. וההתחלה של המידות הטובות היא, לא לעשות לאחרים, מה שאנחנו לא אוהבים שיעשו לנו, ''סור מרע'', ורק אחר כך בשלב הבא ''ועשה טוב'' (תהלים לד טו).

וכך פוסק הרמב''ם (פ''ה מהל' דעות הי''ד) ''תלמיד חכם לא יצר לאדם לעולם בחייו''. דהיינו, אדם צריך להשתדל שכל מאה ועשרים שנות חייו יעברו עליו בלא שיצער שום אדם בעולם.

בפרשת שמות מסופר בתורה על משה רבינו שהיה מסרב לקבל את השליחות מה' יתברך לגאול את ישראל. ומפורש במדרש רבה, שמשה רבינו חשש מאד אולי אהרון יפגע מכך, כי הוא האח הגדול, ובגלל זה הוא הסכים לעכב את גאולתם של ישראל, כדי לא לפגוע באהרן אחיו (רש''י שמות ד, יד).

העצה איך לזכות להגיע למעלה הגדולה זו שלא לצער שום אדם בעולם, היא על ידי שאדם מתבונן תמיד, לא בטוח שאני צודק, אני לא רואה את התמונה במלואה ואסור לי לפסוק לפי רואות עיני. וכך אדם נזהר לא להיות פזיז ולא לצער אף אדם בעולם גם כשהוא חושב שהוא צודק.

כמו כן סור מרע מרמז לנו לא רק לא להרע לאחר אלא גם לא להסתכל על הרע שאחר עשה, וכשאדם לא מרבה להסתכל על הרע הוא מפחית את הסיכוי שהוא עצמו ירע לאחרים, כי הוא מרגיל את עצמו לא לראות רע אצל אחרים ואין לו על מה להרע לאחרים.

וכידוע ''שב ואל תעשה עדיף'' (עירובין ק.), וכשאדם עושה דבר מסויים יתכן שטועה, אבל כשהוא לא עושה כלום ודאי שהוא לא טועה שהרי לא עשה כלום, ולכן תמיד עדיף לא לעשות מעשים שיכול להיגרם מהם רע כי נכנסים לסיכון ולבעיה, וגם אם באמת הצדק איתנו כל עוד אין פסק הלכה אסור לנו לנהוג לפי השכל שלנו. וכל כך עדיף לא לעשות כלום שאפילו עוקרים מצוות עשה בשב ואל תעשה (ברכות כ.) וכל שכן כשיש חשש עבירה שעדיף לא לעשות כלום, ותפסת מועט תפסת (חגיגה יג.).

וכן צריך לדעת, יש דברים שקשורים לגדולי ישראל ולרבנים האחרים בעניין, וזה לא תפקיד שלנו להתערב בכל מה שקורה סביבנו (עי' שבת נה רע''א ובפרש''י).

במעשה

א. צריך להיות חבר של כולם בענוה טהורה, ולהשתדל מאד שלא תצא ממנו תקלה אפילו בשוגג לאף אדם בעולם. וכן להיזהר תמיד לא להגיע למצב שאנשים יקפידו עליו, ועל ידי זה זוכים לחיים טובים.

ב. צריך להיזהר מאד שלא לצער אנשים לעולם. וכמו כן יש להיזהר שלא להקפיד על אחרים במעשים מסויימים שעשו לנו גם כשכואב ויש צער ועגמת נפש מכך. ופעמים רבות, בני זוג לא זוכים להיפקד בזרע של קיימא בגלל שבבית הכנסת או בבית המדרש הם ציערו את חבריהם מאד, והחברים לא מחלו להם על כך.

ג. אסור לצער אחרים גם בעקיפין. וכמו רבינו הקדוש (שבת קנב.) שהצטער על כך שרבי שמעון בן חלפתא לא בא לקבל את פניו ברגל. וכן בר קפרא (נדרים נ:) הצטער מאד על כך שרבינו הקדוש עשה הילולא לבנו רבי שמעון ולא הזמין אותו, ובר קפרא אמר עליו משפט קשה.

ד. להשתדל מאד ללכת לאירוע של חבר כשידוע לו שאם לא ילך יהיה חבירו בצער, כי גם ב'שב ואל תעשה' אסור לצער אנשים.

ה. לפעמים יש עוון שאינו מפורש ולא מבואר בשום מקום, לא בתורה ולא בשולחן ערוך, ואף על פי כן הוא חמור מאד, ושנאוי בעיני המקום. וצריך למחות ולזעוק על זה, ולא לשתוק. ובעוון זה נחרב בית המקדש השני (הגאון יעב''ץ גיטין נח.). והוא, אדם שמתנהג על פי הדין אולם כוונתו לעשות רע. למשל: כשמוכרים את העליות לתורה בבית הכנסת, אדם שמוסיף כסף לקנות עליה ונותן אותה לחבר, וכל כוונתו היא שהשני לא יצליח לקנות את העלייה, או שמייעץ עצות רעות לשני בכוונה להרע לו ולנקום בו, או מי שמקבל ילד למוסד באמצע השנה כדי שיובן שהמוסד השני שממנו פרש הילד איננו טוב, או מפרסם דבר מסויים שעשה ובזה מתגנה חבירו, וכן על זה הדרך (ועי' בש''ס סוטה כא: ותבין).

ו. אסור מהתורה לגנוב אפילו כל שהוא, ואפילו דרך שחוק, ואפילו על דעת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצער, הכל אסור (חו''מ שמח, א).

ז. יש להיזהר ככל הניתן שלא להטריד אנשים ולהפריע לסדר היום שלהם, וכן לא לנצל מעמד חברתי או משרה כל שהיא להכביד בבקשות שונות על אנשים אחרים. וכך יש ללמוד משמשון הגיבור, שביקש מהקדוש ברוך הוא שיזכור לו לטובה את כל אותן השנים ששפט את ישראל, ואף פעם לא הטריח אותם ולא ביקש מהם אפילו טובה קטנה (סוטה י.). ורווח נוסף בכך הוא שעל ידי זה לא יהיה מחויב יותר מדאי לאחרים.

ח. יש להיזהר במיוחד לא להרגיז אנשים בדרך (בעה''ט בראשית מה, כד).

ט. כמו כן יש להיזהר במיוחד מלצער יתומים ואלמנות, זה מסוכן (שמות כב כא). וכל האנשים שהם קשי יום, הינם בכלל יתומים ואלמנות לעניין זה (רש''י שם).

י. גם ילדים אסור לצער. ובילדים שלנו, האיסור חמור הרבה יותר, ואסור לפגוע בהם ולהעליב אותם. ולהיפך, צריך לשמח אותם, ולקבל אותם בסבר פנים יפות. וזו היתה מידתו של מרדכי היהודי, שאפילו לאחר שנעשה משנה למלך, היה אומר שלום בחביבות לכל ילד וילד מישראל (חכמת מנוח מגלה ז:).

יא. לא לצרוב שירים ותוכנות מחשב למיניהם, כי גם אם זה מותר לפי ההלכה, זה מצער את הבעלים.

יב. בחור שפסקו לו ממון הרבה לשידוך ולפני החתונה חזרו בהם, צריך להיזהר לא לעגן את כלתו ולא לצער אותה. ומי שעושה כן אין זיווגו עולה יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר. אלא כל מה שייתנו לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה, ואז יצליח (רמ''א אבה''ע ס''ב ס''א). והברכה וההבטחה שכתב הרמ''א: ''ואז יצליח'' עדיפה יותר מכל השתדלות (החזון איש זיע''א בקובץ אגרות ח''א סי' קל''ז).

יג. חכמינו זכרונם לברכה (כתובות יז.) אומרים, מי שלקח בטעות מקח רע מן השוק ישבחנו חבירו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר, ישבחנו בעיניו. דהיינו, כשחבר קנה משהו, צריך לשבח אותו על האיכות ועל המחיר, ולא לומר לו אחרי שכבר קנה ''היה עדיף שתקנה מחברה אחרת'' או ''היית יכול לקנות יותר בזול'' זה מצער את הקונה ואין בכך שום תועלת.

יד. ומכאן יש ללמוד לפעולות רבות שעושים בני אדם, שלאחר שכבר נעשה מעשה צריך לשבחם ולהחמיא להם. למשל, כשחבר צובע את הבית או קונה כלים נאים, ראשית צריך לשבחו ולתת לכולם הרגשה טובה, ורק אחר כך לשקול בכובד ראש האם יש צורך וכדאי להעיר הערות.

טו. עוד כתוב בגמרא (שם), בית הלל אומרים, צריך לשמח את הכלה ולומר עליה: ''כלה נאה וחסודה'' גם אם זה לא בדיוק כך, כי אם החתן בחר בה בוודאי שהיא הכי מושלמת ומתאימה עבורו.

טז. הורים שכתבו תנאים לחתן וכלה, ויש להם קצת חשש מכך שהתחייבו סכום כסף גדול לבניהם, יש לחזק אותם ולברך אותם, ולומר להם שעשו עסק טוב ושיהיה בהצלחה, ומי שיש באפשרותו גם יעזור להם, אבל ברור שאסור לשבור ולהחליש אותם על מה שעשו.

יז. במשנה במסכת שקלים (פ''ג ה''ב) כתוב, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר לב, כב) ''והייתם נקיים מה ומישראל'' ואומר (משלי ג, ד) ''ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם''. ומכאן יש ללמוד שיש 'חיוב' למצוא חן בעיני הבריות ולהתחשב בדעתם ולנהוג באופן הראוי והמכובד בעיניהם, וזה מרבה אהבה ואחוה ושלום בין כולם.

יח. כתוב במשנה במסכת אבות (פ''ה מ''ז) ''חכם אינו נכנס בתוך דברי חבירו''. דהיינו, כאשר שני אנשים מדברים ביניהם, וכל שכן כאשר רב מדבר עם איש מסוים, לא יפה להיכנס בתוך הדברים כדי לשאול שאלה או לומר איזה דבר. אלא צריך לחכות בסבלנות עד שיסיימו לדבר. ובמקום צורך גדול, יש לבקש רשות להפריע לזמן קצר.

יט. כשחבר מספר סיפור או אומר חידוש בהתלהבות גדולה, גם מי שמכיר כבר את הדברים צריך לשמוע אותם עוד פעם ולהראות לו התלהבות ושמחה מהדברים, ולא יפה לומר ''שמעתי כבר''. וזה מרומז במשנה במסכת אבות (פ''ה ה''ז) שהחכם יודע לומר ''לא שמעתי'' וכל זה כדי לתת לשני הרגשה טובה.

כ. כשחברים נפגשים ורוצה אחד החברים להביא אדם נוסף למפגש, צריך לבקש את רשות השאר. כי לפעמים זה מגביל אותם כשמגיע אדם חדש, ומפריע לדבר בצורה פתוחה אחד עם השני. וכן משמע בגמרא במסכת עבודה זרה (י:), שאנטונינוס אמר לרבינו הקדוש לא להביא אנשים זרים אליהם לפגישה. וזה דומה לאורח מכניס אורח (ב''ב צח:) שזה חמור מאד.

כא. לא טוב לעשות הפתעות לא נעימות לאחרים, למשל: לבוא בהפתעה לרב בשעה שהוא מעדיף להיות עם עצמו ועם סדר היום שלו. וכן יש להיזהר שלא לבוא לחבר או למשפחה כשלא הודיע להם מראש, כי אולי הם לא התכוננו לבואו ולא הכינו בעבורו וירגישו בגלל זה שלא בנוח (או''ח סי' רמט ס''א). וכמובן שיש הפתעות טובות, והכל לפי הענין.

כב. מצוה גדולה מאד, לחזק ולכוין את החלשים והמסופקים חסרי הבטחון העצמי. וצריך לדבר איתם במאור פנים ובאהבה גדולה, וכך נוסכים בהם כח והצלחה.

לדוגמא: איזו עצה ניתן לאדם הפונה אלינו כשהוא עומד לגשת לרב גדול, והוא מתרגש ומפחד יותר מדאי? עלינו להדריך אותו ולומר לו: תתלבש יפה, נקי ומסודר, תגיע לבית, תדפוק בדלת, וכשיפתחו לך תגיד יפה שלום, תבקש לשוחח עם הרב, ובינתיים תשב על הכסא ותמתין. כשיגיע הרב, תלחץ לו את היד ותנשק אותה בהכנעה, וכשתקבל רשות, תדבר עם הרב בענוה ובדרך ארץ ותספר לו בשביל מה באת אליו.

מלים פשוטות אלו, עם ההסבר לפרטי פרטים, יש בהן כדי לחזק ולעודד ולתת לזולת הרגשה של בטחון ותחושת שליחות, כשבלעדיהם הוא נבוך ומפוחד מכל שלב, ובזכות ההדרכה המפורטת יש לו שלוות נפש ותועלת מרובה.

וכך מסופר על הנביא אלישע (מלכים ב' ד, ד), שכאשר אמר לאשת עובדיה הנביא שתשאל כלים משכניה, ושתסגור את הדלת, ושתיצוק את השמן, הוסיף ואמר לה: ''והמלא תסיעי'' דהיינו, מה שכבר מלא בשמן תזיזי לצדדים, כדי שיהיה מקום להמשיך וליצוק שמן בכלים נוספים. למרות שזה דבר מעשי ופשוט שאינו שייך לברכתו ונבואתו, נביא ה' יודע לכוין ולחזק ולבאר, כדי לסייע גם בדברים חיצוניים כדי לתת הרגשה טובה (דרך שיחה לרבינו חיים קנייבסקי שליט''א עמ' צו).

כג. כשמדברים בטלפון, לא יפה לדבר ברמקול ללא הכרח כי מצער את מי שמעבר לקו שאינו שומע ברור כל כך. ובפרט יש להתחשב באדם שקשה לו השמיעה, או במי שמבקש להגביה את הקול, ולהתאמץ לדבר אתו בקול רם כדי לא להכביד עליו.

כד. לא להתקשר לחבר בשעות הידועות כזמני לחץ, כמו בבוקר ששולחים את הילדים לבית הספר, או בערב כשמרדימים אותם, זה לא זמן לשיחה בטלה. וכשיש צורך, צריך לשאול: ''אפשר לדבר אתך כמה דקות?'' ורק לאחר מכן לפתוח בשיחה.

כה. כתוב בתורה (שמות כב, כד) ''לא תהיה לו כנושה'', ומבאר החינוך (מצוה סז), שיש להימנע מלתבוע את החוב מן הלוה בעת שנדע שאינו יכול לפרוע חובו לפי שאין לו. ויש להיזהר מאד לא לצער בעלי חובות, לא לזלזל בהם ולא להעניש אותם. ובגמרא (ב''מ קיד.) אמרו: ''מסדרין לבעל חוב'', דהיינו שצריכים לדאוג לו, כי הוא זקוק לעצה והדרכה כדי שיהיה לו סדר בחיים ושלא יגיע לידי מצב חמור יותר, ובוודאי שאסור לצער אותו.

כו. אין חיוב לשמוע לכתב סירוב שמכפיש אדם מסוים וטוען כנגדו טענות שונות כשיש פסק של בית דין אחר החולק על כך. ואין תושבי העיר צריכים להסתבך עם פסק כזה בזמן שיש בעיר אהבה ואחוה שלום ורעות ולגרום למחלוקות קשות עם אחרים, שהרי זה ספק דאורייתא, וצריך להחמיר.

כז. אדם שרואה ברשות הרבים כתבים נגד אדם מסוים [פשקווילים בלע''ז] ובדרך כלל הם כרוכים בשקר וכזב והוצאת שם רע ומחלוקת, כי הרי אדם הגון מנהל את דיוניו בבתי דין או בחדרים סגורים ולא בחוצות קריה, מצוה עליו לאסוף אותם ולזרקם לאשפה וזה בכלל: ''לא תעמוד על דם רעך'' (ויקרא יט, טז).

כח. בכמה סידורים מובאת תפילה להינצל מחבר רע, ומיחסים אותה לרבי ישמעאל כהן גדול, ושם התפרטו קללות חמורות ועונשים קשים שיהיו לאותו חבר, רחמנא ליצלן. ולא יתכן לומר כך על רבי ישמעאל כהן גדול, קדוש עליון שיתקן תפילה לקלל יהודי ועוד קללות כל כך חמורות, ומסתבר שזו טעות, ואסור להתפלל את אותה תפילה. ותפילת אלוקי נצור בסוף העמידה שמקורה בגמרא (ברכות יז.) אין שם קללות על הקמים לרעה אלא רק ''הפר עצתם וקלקל מחשבותם'', שזו לא קללה אלא בקשה שלא יצליחו בעצות להרע לו.

כט. על ידי לימוד מוסר האדם בודק את צעדיו ומתבונן במעשיו ומרגיש היטב מה מפריע לו, וכן לומד מה מפריע לחבירו ונמנע על ידי זה מעלבונות ופגיעות שלא בכוונה, וזוכה לקישוט המדות באמת. וזה עדיף מלהדפיס ולפרסם פלפולים ברבים (פלא יועץ ערך תוכחה).

בדיבור

ל. יש להיזהר מאד מאד מלדבר לשון הרע ורכילות ואונאה (ב''מ נט.). ולהישמר מלשון הרע לא יתכן אלא אם כן לומדים יום יום בספר הקדוש חפץ חיים.

לא. אין לשמוע ולספר בדיחות על עדות מסוימות, גם כשאומרים שהכוונה על גוים, זה מסוכן.

לב. אין לכנות את החבר לגנאי גם כשהוא טועה בהלכה, וכמו שמדוייק בגמרא (שבת נו.) ''כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה'', ולא כתוב אינו אלא רשע, או אפיקורוס, אלא רק ''טועה'' (רבינו הנאמ''ן שליט''א).

לג. אדם שבקשו ממנו למסור הודעה דחופה או לעשות מעשה כל שהוא, מצוה עליו להודיע לצד השני אחרי עשיית השליחות, כדי להרגיע אותו ולהפיג לו את המתח.

ובזה נעשה האדם דומה למשה רבינו, שמסופר בתורה (שמות יט, ח) שמשה הודיע לה' שעשה מה שציווה אותו, ופרש רש''י בשם המכילתא שמכאן לומדים שצריך להשיב תשובה על ביצוע שליחות, שאפילו לה' שיודע הכל וידע שמשה עשה מה שאמר לו, עם כל זה הוצרך משה להודיע שעשה את שליחותו משום דרך ארץ. וכל שכן בשליחות לאדם שאינו יודע שהשליחות נעשתה שיש צורך להודיע לו.

לד. וכן בשידוכים, צריך להזדרז להודיע מיד כשיש תשובה, בין חיובית ובין שלילית, ולא להשאיר את הצד השני במתח ודאגה. ויפה שעה אחת קודם.

לה. חובה קדושה להיזהר מאד שלא לפסול שום כשרות מכשרויות בד''ץ המהודרות כל עוד שאין פסק הלכה מפורש. ולא לחינם הגאון רבי ניסים קרליץ שליט''א הוציא מכתב נגד איש אחד שכביכול מבין בכשרויות שאסור לסמוך עליו.

באורח החיים הגשמי

לו. טוב לציין תמיד כתובת על הבית ובכניסה לבניין כניסה א' כניסה ב' וכדו באותיות גדולות וברורות, וכן בתיבת הדואר לציין שם ומשפחה, כדי לא להכביד על הדוור ועל הבאים שיוכלו למצוא את הבית מהר.

וישנם אנשים החוששים מביקורות של מס הכנסה וכדומה ומסתירים משום כך את שמם ושם משפחתם, ובגלל זה השכנים בצער גדול, שמטרידים אותם בשאלות ''היכן פלוני גר?'' ויש להיזהר בזה מאד.

לז. וכן להשתדל שתהיה תאורה מתאימה בכניסה לבית. וודאי שכך היתה הכניסה לאוהל של אברהם אבינו עליו השלום בכל ארבעת הפתחים.

לח. לא לעשות עבירות, זה מצער את הקדוש ברוך הוא.

לט. באירועים של שמחה, כמו אירוסין, נישואין, וכיוצא בזה, יש להיזהר מאד לשמור על השקט כאשר החכם דורש. זה זלזול גדול בחכם כאשר מדברים איש אל רעהו, ויש כאן גם פגיעה בכבוד התורה וגם בין אדם לחבירו.

מ. על בעלי האירוע מוטל לדאוג ולהכין רמקול מתאים, שיהיה הקול ברור וחזק ונשמע לכולם, שלא לצער את האורחים בסעודה.

מא. כשהאשה דורשת להקפיד על הניקיון והיופי שבבית בסדר מסוים כפי דעתה, גם אם זה נראה מצחיק ושטותי צריך לעשות כך ולכבד את רצונה.

מב. יש להיזהר כשנכנסים לבית אחרי שטיפה, לנגב את הנעליים יפה יפה שלא יהיו סימנים ולכלוך ברצפה הנקייה, כדי לא לגרום צער ועגמת נפש למי שטרח וניקה. וכן מסופר על גאוני עולם שהיו מקפידים על זה מאד. בנוסף, כשמקפיד על הנקיון הוא משבח ומחמיא למי שניקה ומקיים בזה מצווה גדולה.

מג. כתוב בגמרא (פסחים קיב.) ''אל תיכנס לביתך פתאום''. דהיינו, מדרכי הצניעות לא להיכנס לבית שלך מבלי לתת אפשרות לבני הבית להתכונן, וגם כדי לא להבהיל אותם.

מד. בבית של חבר ואפילו קרוב מאד, הדברים חמורים יותר (שם), ואסור להיכנס עד שדופקים בדלת או מצלצלים בפעמון ומקבלים רשות. וצריך להודיע לחבר מראש שרוצים להגיע, ולברר אם זה אפשרי, וכאמור לעיל.

מה. אפילו כשאדם נכנס למשרד שלו ואנשים מחכים לו שם, שורת דרך ארץ שידפוק ואחר כך יכנס.

מו. יש להיזהר במיוחד מלצער את האשה, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה (ב''מ נט.), ופרש רש''י: ''פורענות אונאתה ממהרת לבוא''. ולהיזהר שלא תיעשה על ידו אלמנה בחיי בעלה, חס ושלום (בעה''ט שמות כב, כב).

מז. אין לקום בשבת מוקדם כדי להתפלל בנץ אם על ידי זה מצער את משפחתו שגורם להם לקום מוקדם לסעודת שבת. ואם בכל זאת רוצה לקום מוקדם, יעשה קידוש אחרי התפילה לבד ויאכל משהו, ולא יצער סתם את בני המשפחה.

מח. אין צורך לטוס בראש השנה לאומן עיר באוקראינה שנספח לרוסיה, ובפרט כאשר הוא מטופל בילדים קטנים ועול הבית נופל על אשתו ועל ההורים והם בצער גדול על כך, וכידוע עבודת ה' שבאה על חשבון צער השני, לא שווה כלום (מרן רבינו שליט''א בדרשה בלווין, ורבינו הנאמ''ן שליט''א בספרו מקור נאמן סי' תתקל''ה).

מט. עדיף לסמוך על העירוב בשבת ולטלטל את עגלת התינוק ברשות הרבים, מאשר להחמיר לא לטלטל ועל ידי זה להכביד על האשה.

נ. אדם נשוי הרוצה לנהוג בחומרא מסויימת בדיני טהרה או בהלכות שבת וכיוצא בזה בכל מה שקשור לחובותיו כלפי ביתו ואשתו, צריך לשאול לדעת אשתו אם היא מוכנה לכך. אחרת, יש לו בעיה בהלכה שהוא מצער את אשתו על לא עוול בכפה. ושמעתי על רבינו יצחק כדורי זיע''א שהיה נמנע מכוונות על פי הקבלה בדברים שבינו לבינה, בגלל שזה בא על חשבון האשה.

נא. בירושלמי במסכת כתובות (פי''א ה''ג) מסופר שרבי יוסי הגלילי גירש את אשתו שהיתה מצערת אותו תמיד, ואחר כך נישאה אותה אשה לאיש אחד והגיעו אותו הזוג לעניות גדולה, ועזר להם רבי יוסי הגלילי כל ימי חייהם, לקיים את הפסוק ''ומבשרך לא תתעלם'' (ישעיה נח, ז). דהיינו, מאחר שבעבר היא היתה קרובתו ובשרו הוא עזר לה במסירות תמיד. וכך נפסק להלכה (אבה''ע סקי''ט ס''ח), שמצוה לאדם לזון גרושתו יותר משאר העניים.

נב. חובה למי שצריך לשלם מזונות, לדאוג לשלם אותם במלואם ובזמן, כדי לא לצער את גרושתו.

נג. מצוה להקפיד כמה שיותר על ניקיון וסדר הגוף והבגדים, בין כשנמצאים עם ציבור, וביחוד בין איש לאשתו ואשה לבעלה. ויש תיקוני אשה שמותר לאיש לעשות ואין בזה משום ''לא ילבש'' (דברים כב, ה), כשהמטרה היא לא לשם יופי אלא כדי לא לצער אנשים שדבר זה דוחה אותם (ראה יו''ד סי' קנו ס''ב).

נד. כשרוצים לחסוך בחשמל ומכבים את דוד החשמל בבית, יש לבדוק קודם אם יש מים חמים בשפע ויהיו מים למי שירצה להתרחץ, ורק אז לכבות. כי יתכן שחסרים עדיין מים חמים ומי שיצטרך מים יהיה בצער, ואין זה חסכון אלא חסרון.

נה. אסור להכות את בנו הקטן שאיננו מבין, והעושה כן חייב נידוי (חי' רעק''א יו''ד סי' רמ ס''כ). והמכה את בנו הגדול אם הוא בגיל ובמצב שהוא עלול למרוד בו כתוצאה מכך חייב נידוי, שעובר על ''לפני עור לא תתן מכשול'', שהבן יכול להכות את אביו בחזרה ולעבור על כיבוד אב ואם (מועד קטן יז.).

נו. יש להיזהר שלא לעכב שכר שכיר, אלא ''ביומו תתן שכרו'' (דברים כד, טו). והעובר על כך הרי הוא בסכנת חיים מפני שציערו (זוה''ק קדושים פה.).

נז. טוב לתלות בעסק זמני שעות פתיחה וסגירה כדי לא לצער אנשים לבוא סתם כשסגור. וכשסוגרים את החנות באמצע היום מסיבה כל שהיא, יש לתלות מודעה על כך בגדול ולציין מתי תיפתח החנות שוב.

נח. בעל מקצוע שעושה מלאכות מסוימות בתוך ביתו, כמו תספורת, טיפול רפואי, ציור ואומנות וכדומה, עליו לדאוג ששמו ושם המקצוע שלו יהיו רשומים על דלת הכניסה ועל תיבת הדואר, שכל מי שבא לביתו יוכל למצוא אותו בקלות. וגם כדי שלא יהיה צער לשכנים, כאשר מטרידים אותם בשאלות כדי למצוא אותו וכנזכר לעיל.

נט. כיום שיש תא קולי בטלפון אפשר לנצל אותו לטובה, שאם הוחלף מספר הטלפון אפשר להודיע בתא הקולי על המספר החדש. וכן כאשר אדם נוסע ונעדר מהבית לזמן ממושך, הוא יכול להודיע בתא הקולי מתי הוא יחזור. וזו מצוה גדולה, שעל ידי זה חוסך צער ועגמת נפש מאנשים רבים.

ס. בעל מקצוע, שסומכים עליו במקרה חרום, אם אינו יכול לעזור מסיבה כל שהיא, צריך להפנות את הציבור לבעל מקצוע אחר כדי להקל עליהם.

באורח החיים הרוחני

סא. כאשר יש בבית הכנסת מחסור של חומשים או מחזורים לחגים, ואדם רוצה לשמור אותם עבורו כדי שיהיה לו לתפילה, לא נכון להחביא לעצמו או לאחרים אם יש מנין נוסף בבית הכנסת ומתפללים אחרים הזקוקים גם הם לכך.

סב. כשיש צורך לאדם לתפוס כמה כסאות בבית הכנסת, כגון בחורף שיש לכל אחד מעיל ומטריה בנוסף לטלית ולתפילין, צריך להיזהר שלא יבוא הדבר על חשבון אנשים הבאים להתפלל שיאלצו לשבת בדוחק בגללו.

סג. לא להקפיד אם אדם יושב במקום הקבוע לנו בבית הכנסת, וכל שכן לא לצעוק עליו או לפגוע בו. צריך לעבור מקום ולכוין שזה גלות מכפרת עוון (פלא יועץ ערך גלות).

סד. יש להיזהר בזמן עטיפת הטלית להתעטף בעדינות, שלא לסטור לאנשים על ידי הציציות.

סה. אין לסדר את התפילין על ראשו של אדם אחר מבלי לבקש רשות, הראש שלו לא הפקר.

סו. המאריך בתפילת העמידה, צריך לעמוד בצדי בית הכנסת כדי לא להפריע לשאר המתפללים, שהרי אוסר עליהם את ההליכה שאינם יכולים לעבור לפניו. וגם מי שלא מאריך צריך להיזהר לא לעמוד בין השורות, שגם זה מפריע למתפללים לעבור.

סז. כשעושים שלוש פסיעות ב'עושה שלום', צריך להיזהר לא לרמוס או לדחוף מי שנמצא מאחור.

סח. כשאדם מרעיש בתפילה בטעות, מצוה על האנשים שמסביב לסלוח ולשתוק, ולא להסתכל מי זה, ולבייש אותו על ידי כך.

סט. וכן מי שבטעות צלצל לו הטלפון בתפילה, מספיקה הבושה שיש לו בכך, ולא צריך להשתיקו ולבייש אותו יותר.

ע. יש להיזהר לא להשאיר נייר טישו משומש על השולחן בבית הכנסת, יש אנשים שנפשם קצה בזה (עי' חגיגה ה.).

עא. יש להקפיד להחזיר ספרים למקום. שמלבד ביטול תורה שיהיה ללומד הבא עד שימצא את הספר וכבוד בית הכנסת שאינו מסודר, יש כאן צער של הלומד שצריך לחפש את הספר בכל מקום אפשרי. ורבינו הסטייפלר זיע''א קורא למי שלא מחזיר ספרים למקומם ''אכזרי'' (קריינא דאיגרתא ח''א אות נ''ט).

עב. כשבאים אנשים לאסוף צדקה, יש להיזהר לתת להם מיד ולהקל עליהם, ולא לצער אותם בבזבוז זמן לריק.

עג. על השליח ציבור להיזהר לא למהר בתפילה ולהלחיץ את הציבור, והעושה כן הרי הוא מחטיא את הרבים, ומצער אותם ברוחניות שזה חמור הרבה יותר ממצער בגשמיות. וגם מראה דוגמא אישית של קלות ראש בתפילה, ויש בזה חשש לנידוי וחרם (קב הישר פרק לד, הובא בסידור איש מצליח). כמו כן אין רשות לשליח ציבור להאט את קצב התפילה בצורה מוגזמת, שהרי הוא גוזל בכך את זמן הציבור.

עד. כשנמצאים בבית כנסת ששם המנהגים שונים, צריך ללמוד להקשיב לסגנון, ולצורת התפילה, ולהסתדר עם כולם, ולא לתהות על כל דבר ולהפגין אי נוחות.

עה. כשנער צעיר הכין את הפרשה ובא לקרוא בתורה בטעמיה ודקדוקיה כדת וכדין, רצוי מאד שהעולים לתורה -גם אם יודעים לקרוא בתורה-

יוותרו למענו. כדי לתת לו הרגשה טובה, ושירגיש שהוא כעת נעים זמירות ישראל. שהרי הוא עשה מסירות נפש להכין את הקריאה, ולא נאה לאכזב אותו.

עו. חזן הקורא בתורה בבית הכנסת באופן קבוע, והגיע לעלות לתורה מי שהוא ירא שמים, והוא רוצה לקרוא בקול רם ובדקדוק, טוב יעשה אם יאפשר לו לקרוא ויכבד אותו. ומאידך שומה על אותו ירא שמים לשקול בשקל הקודש שכר מצוה כנגד הפסדה אם רואה שהחזן הקבוע עלול להיפגע מכך.

עז. למרות האמור לעיל, ההנהגה הטובה היא, לא לשנות בין הציבור, וכמו שכולם עולים לתורה והחזן קורא להם, וכולם מתרגשים מתלהבים ומשבחים את החזן, כך ראוי שלא יבקש העולה לתורה לקרוא בעצמו אלא יסמוך על החזן.

וכן הלל הזקן והעניו אומר (כתובות יז.) ''לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות''. ומפורש כן בהלכה, שהמנהג כיום שהשליח ציבור קורא בתורה גם כשהעולה הוא בקי בקריאה (משנ''ב וכה''ח סימן קמא).

עח. לא יפה להאריך בתפילה כשמתקיים תיכף אחריה שיעור תורה, זה מפריע לרב שמוסר את השיעור כשמתפללים בזמן השיעור.

עט. משתתפי השיעור צריכים לשבת ביראת כבוד ולהטות אוזן לדברי החכם, ולהיזהר לא לדבר בשיעור תורה, וכן לכבות את הפלאפון לפני השיעור. שמלבד הביזיון שיש לתורה, שבמקום להקשיב לשיעור מדברים דברי חול, זה מצער את הרב הדורש.

פ. אדם עייף שיודע שיירדם בשיעור תורה, לא ישב מול הרב ממש, זה פוגע ברב. וכן יש להיזהר לא לצאת משיעור תורה באופן או בצורה שיגרמו פגיעה והפרעה לרב הדורש.

פא. כשכמה רבנים דורשים אחד אחרי השני, צריך להיזהר לא לעכב את הרב שסיים לדרוש בדרך ליציאה, כי זה מפריע לרב הבא אחריו שבמקום לשמוע אותו עסוקים בשאלות או בכיבודים עם הרב שסיים.

ברשות הרבים

פב. במקום ציבורי, כמו בית כנסת ובית מדרש, קופת חולים ואולם אירועים, יש להיזהר שלא יעשה האדם את מה שטוב לעצמו בלבד אלא מה שטוב לכלל הציבור.

פג. אין לפתוח חלון כשלאחרים קר, וכן להיפך. ולא משנה אם קיץ או חורף, צריך להתחשב בכולם.

פד. לא להחזיק ולעצור מעלית בבניין או באולם אירועים כשצריך להשתמש בה רק עוד כמה דקות, זה מצער אנשים בהמתנה סתם.

פה. כשמחכים בתור בבנק, או בדואר או באוטובוס, צריך להכין את המסמכים הנצרכים מבעוד מועד, כדי לא לעכב את התור שלא לצורך.

פו. יש להיזהר שלא לעשן במקום ציבורי, שמלבד מה שזה מזיק מאד לאדם שמעשן, זה מזיק מאד לסובבים אותו ומצער אותם.

פז. פח. מקום המיועד לשימוש ציבורי בתשלום, כגון בתים להשכרה לשבתות וימי חופשה, צריכים בעלי המקום לדאוג שיהיה המקום ראוי לשימוש שלשמו הוא מיועד, ולא לצער את האנשים בזמן שאין להם אפשרות למצוא מקום חילופי. לדוגמא: לודא שלא עלולים להיות סתימה בניקוז המים, או קצר בחשמל. שהרי במקרה של בעיה כזו לא תהיה לאורחים אפשרות למצוא מקום חילופי, והם יצטרכו לעבור צער מיותר ללא פתרון. וכשבכל זאת יש בעיה או עלולה להיווצר כזו, יש לציין זאת מראש, ולתת לאנשים אפשרות להסתדר איתה מבעוד מועד.

פח. במקום ציבורי כמו אולם אירועים, יש להיזהר מאד לא להריח מקרוב את הצלחת המרכזית, וכן לא להשתמש עם הכף האישית בצלחת המרכזית, וכן לא לטנף את כלי הסוכר בכפית מלוכלכת בקפה, וכדומה.

פט. יש להיזהר מאד שלא להדביק מודעות לאירועים כנסים וכיוצא בזה על מודעות של אחרים בלוח מודעות הציבורי אלא אם עבר זמנם. וגם יש להיזהר שלא להדביק הרבה מודעות בענין אחד כשלא משאירים מקום לאחרים, ויש בזה גם חשש גזל.

הכנסת אורחים

צ. יש להראות לאורח היכן נמצא בית הכסא [שירותים בלע''ז] בבית, כדי להקל עליו להסתדר. והיו צדיקים שהיו משאירים את דלת בית הכסא במקום ציבורי פתוחה קצת, כדי שידעו שזה פנוי ואפשר להיכנס. וכמו שמשמע במשנה (תמיד כו.) ''מצאו פתוח, בידוע שאין שם אדם''. ומסתמא כתבו כן התנאים במשנה, ללמדנו דעת, אם דלת היא כיצד יש לנהוג.

צא. צריך להראות לאורח כיצד נוהגים בבית הכנסת בו מארחים אותו, לדוגמא, אם פותחים את ההיכל מימין לשמאל או להיפך. כי לפעמים צועקים ומעירים בקול רם על מי שעושה להיפך מהמקובל וזה לא מוסיף כבוד לאורח.

צב. לפעמים מגיע אורח ויושב בבית הכנסת רגל על רגל, ויש מקומות שמקפידים בזה מאד מאד, ולפני שיבוא הגבאי או הזקן ויצעק עליו, יש לעורר אותו בעדינות על מנהג המקום (ועי' בספר הנחמד והמפורסם לשם טוב ילקו''י להגר''י יוסף שליט''א או''ח סי' קנא סי''ב).

ופעם היה זקן אחד בבית הכנסת שהיה מקפיד מאד על הנכנסים לבית הכנסת עם החליפה על הכתפיים כשהשרוולים מופשלים על צדיהם והיה טוען שזה כעין יוהרא, וכן היה מקפיד מאד בתפילה לעשות הפסק גדול במקומות בהם יכול להישמע שינוי במשמעות בקריאה ברצף. ופעם אחת הזדמן אורח לבית הכנסת, וכיבדו אותו בתפילה והוא לא עשה הפסק גדול כמו שהזקן אוהב, והזקן צעק עליו בקולי קולות ובייש אותו לפני כולם. ואם המארח היה מכוין ומעורר את האורח להמתין יותר בתפילה, וכן להיזהר ללבוש את החליפה כדבעי, היה מציל אותו מבושה גדולה.

ואמנם יש בדברי אותו זקן, לגבי החליפה על הכתפיים, שאינו מראה בהנהגה זו על כובד הראש הרצוי בבית ה'. ומעשה שהיה עם מאן דהוא שהגיע לבית המשפט כשחליפתו על כתפיו, וסולק החוצה עד שלבש את חליפתו כדבעי. ולא תהיה תורת שלימה שלנו כשיחה בטלה שלהם (מנחות סה.), אולם ודאי שאין זו הנהגה נכונה לצעוק כך בקולי קולות.

צג. לא שואלים אורח אם הוא רוצה, או מה הוא רוצה? נותנים לו מהכל, כי לא נעים לו לומר: כן, אני רוצה. ואפילו אם ייזרק, אין בזה ''בל תש ח י ת''.

צד. אם בעל הבית חושד באורח שאינו אדם כשר יש להיזהר מלהכניסו לביתו, וכן את משפחתו של האורח. כמו שאמר ה' יתברך לנח (בראשית ז, א) ''בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה''. ומשמע, שאם אינם צדיקים לא היה ה' יתברך מכניס אותם לתיבה (זוה''ק נח סז.).

צה. גם לאורח יש צורך בהנהגות נכונות בכדי שלא יהיה לטורח על המארח ולא יגרום לקוץ בנוכחותו.

צו. יש להיזהר מאד ולמעט ככל הניתן בביקורים בבית אחרים. הבית הוא פרטי, ולא רשות הרבים (רש''י במדבר ג, טז).

צז. לא יפה להזמין את עצמו לאנשים, ובפרט אם הוא יודע שזה מכביד עליהם מבחינה כלכלית או מבחינה נפשית.

צח. כשאדם מתארח בסעודה אצל משפחה או חברים, צריך להשתדל שלא להכביד על המארחים יותר מדאי, אלא לאכול ולשתות מה שנותנים ולא לבקש בקשות מיוחדות. וכן אחרי ברכת המזון, או כשמרגיש שהם מעדיפים להיות באווירה משפחתית לבד, לומר יפה תודה רבה וללכת לשלום.

צט. חכמינו זכרונם לברכה (פסחים פו.) אומרים: ''כל מה שאומר לך בעל הבית עשה''. ויש ללמוד מכאן שהאורח צריך להתנהג בכבוד עם בעל הבית, כי אחרי הכל הוא אורח. ואם בעל הבית מספר איזה סיפור, או שופך את ליבו באזני האורח, מסתבר שהאורח לא יכול לטעון שזה ביטול תורה, אלא צריך להתייחס ולהקשיב ולכבד, ובסוף לומר תודה רבה על האירוח. וכאשר צריך בעל הבית עזרה מסוימת, ואותו אורח יכול לפעול ולעזור, בוודאי שצריך לעשות כן.

ומסופר על הסבא מקלם שהיה אורח אצל אשה אחת, ועם כל גדלותו בתורה היה מקשיב בזמן האכילה לסיפורים שלה על המשק ועל החלב והגבינה והביצים, ולא זלזל בזה כלל.

ק. מי שנוסע ברכב של חבר [טרמפ בלע''ז], כדאי ורצוי להקשיב לבעל הרכב בנסיעה, ולהתייחס בכובד ראש למה שהוא מדבר. ולא יפה לקרוא תהלים כל הדרך או לדבר בטלפון ולא להתייחס לנהג, שמראה בזה שהוא לא מעריך את מה שעושים עבורו.

קא. בנות נשואות הבאות להורים בשבתות וחגים, צריכות וחייבות לעזור בבית עד כמה שאפשר, הן בהדחת כלים ושטיפת הרצפה וארגון הבית, והן בהכנת תבשילים ועוגות לכבוד שבת. ולא יתכן שיבואו כמו אורחות בבית מלון לאכול וללכת. ויש כאן גם מצוות חסד, גם קידוש השם, וגם כיבוד הורים. והעזרה הזו נותנת להורים כח להמשיך לחזור לשגרה היומיומית, בצורה טובה וקלה.

על כל נעלם

קב. יש להיזהר מאד שלא לירוק ליד אנשים, וכן לא לעשות שום דבר המאוס בעיני אנשים. וכמו שכתוב בקהלת (יב, יד) ''כי את כל מעשה, האלקים יביא במשפט, על כל נעלם'' וכתוב בגמרא (חגיגה ה.) ''מאי על כל נעלם? זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה, והרק בפני חבירו ונמאס''.

קג. להשתדל, שכשמקנח את האף ומסיר הליחה והוא ליד אנשים, לעשות את זה בשקט ובעדינות, ולא בקול רעש גדול. ומספרים על רבינו החזון איש זיע''א שמעולם לא קינח את אפו בפני אחרים.

קד. מי שסובל מפעולת מעיים ובא לידי הפחה, צריך להיזהר ולאכול מאכלים המתאימים לו שלא יגיע לידי תקלה.

קה. יש להיזהר מאד מריח הפה, ולהקפיד על ניקיון השיניים, ולצחצח גם את הלשון משאריות אוכל הנדבק וכן את החניכיים. ובגמרא (כתובות עז.) אמרו על ''בעל פוליפוס'' שהוא אדם שיש לו ריח הפה או ריח החוטם, שכופים אותו לגרש את אשתו. וכן כופין לגרש ''בעל זיעה'' שמזיע תמיד (כתובות עה.). וצריך להיזהר מאד בכל זה.

קו. מי שיש לו בעיה בידים וידיו מזיעות תדיר חובה עליו לטפל בזה על ידי ניתוח בבלוטות הזיעה, כדי לא לצער אנשים אחרים כשלוחץ להם את היד.

קז. אחרי השימוש בבית הכסא צריך להקפיד להשאיר את המקום נקי ונעים, כדי לא לצער את מי שבא אחר כך (משנ''ב ס''ג סכ''א).

קח. לתרום מטהר אויר עם ריח נעים לבית הכסא של בית הכנסת, זו הוצאה קטנה ומצוה גדולה.

קט. בספר חסידים (אות מד) כתוב: המשליך לרחוב כיחו וניעו שכל העוברים שם מצטערים, יש לו עוון בזה על כל אחד שיצטער. ויש להיזהר לא לזרוק לרשות הרבים טיטול של תינוק או ניירות שקינח בהם והם מאוסים.

קי. אשרי החסיד שדורס ומוחק את הדבר המאוס גם אם אינו שייך לו, ומיקל על בעל העבירה ובעל הבור שלא ימשיך לחטוא על ידי שיצער עוד אנשים. והנהגה כללית טובה ורצויה היא לזכור את מאמר הגמרא בפסחים (קיג:) על אניני הדעת שחייהם אינם חיים. ועצה טובה קא משמע לן, שלא יקפיד ויצטער על כל דבר, וכך גם לא ייכשלו בו בני אדם.

קיא. נייר, וכיוצא בזה, שנמצא על רצפת בית הכנסת, או בכניסה, יש להרימו ולכבד את המקום. ויש לכוין גם לקיים מצוות ''מורא מקדש'' (עי' ברכות נד.).

קיב. זריזות מביאה לידי נקיות, שנאמר (ויקרא טז, כ) ''וכלה מכפר את הקודש' (ירושלמי שקלים פ''ג ה''ג). ומשמע מכאן שזהו ניקיון כפשוטו, שכהנים זריזין בעבודתם ומשאירים את המקום נקי מאד לפני ששולחים את השעיר ביום הכיפורים הקדוש. ואם כך ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה כל השנה כולה (ועי' בפירוש תקלין חדתין שם, וכ''כ המהרש''א ע''ז כ: ע''ש).

במצות התוכחה

קיג. בגמרא במסכת שבת (יב:) כתוב שמי שרוצה להתפלל על חולה מסויים, צריך לערב בתפילה על החולה את כל חולי עם ישראל, שכך התפילה נשמעת יותר בזכות הרבים. ויש בזה כעין רמז לאדם שבא להוכיח את חברו שצריך לכלול את עצמו בהערה, ולומר: ''לא כך אנחנו צריכים לעשות'', ולא לפנות לשני בצורה ישירה ולומר: ''לא כך אתה צריך לעשות''. ויש מקור לכך בגמרא במסכת סנהדרין (יא. וברש''י) על החכמים שנמנעו מלהצביע על החוטא, וכללו את עצמם בעבירה שמעולם לא עשו כדי שלא לבייש.

קיד. יש להיזהר להוכיח את השני בעדינות ולא להיות בוטה, וצריך לעטוף את ההערה בסוכריה, ובפרט לבני הבית. וכן יעקב אבינו אמר לרועים: ''אחי, מאין אתם'' (בראשית כט, ד), ופרש רש''י שהוכיח אותם שיחזרו לרעות את הצאן שהם שכירי יום, והם קיבלו את דבריו. ולמה קבלו את דבריו? בזכות שהוא הקדים ואמר ''אחי''. ויש ללמוד מכאן שמִלה טובה ופנייה בדרך חיבה כוחן גדול לפתור בעיות ולטפל בדברים של בין אדם לחברו. ומפורש בפסוק (משלי כה) ''ולשון רכה תשבור גרם'' ואפילו של אשמדאי מלך השדים כמבואר בגמרא (גיטין סח:).

קטו. יהוא בן נמשי, אף שהיה צדיק גמור (סנהדרין קב.) נענש על שהרג את זרעו של אחאב הרשע, בגלל שלא היה ראוי להרוג את כל זרעו של אחאב בעוד שהוא עצמו נכשל בדיעבד בעוון שהם נכשלו. ולמד מכאן רבינו החפץ חיים זיע''א בספרו בהלכות לשון הרע (כלל י סעיף ג), שההיתר לספר לשון הרע כשמכוין לתועלת הוא דווקא כאשר המספר עצמו לא נגוע באותו עוון. ואם כך לצדיק גמור, אנו על אחת כמה וכמה.

קטז. יש טעויות שאדם העושה אותן מרגיש מיד שהוא טועה, ובכזה מקרה אין צורך להוכיח אותו, שהרי הטעות מוכחת והאדם בעצמו חוזר בו מהמעשה שעשה. וכן מוכח ממה שה' אמר למשה (במדבר יז, כ) אחרי המחלוקת עם קרח ''והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח'', וכשפרח מטה אהרן לא אמרו משה ואהרן לעם ישראל: ראיתם שטעיתם! ולמה? כי הטעות מוכחת ואין צורך להדגיש אותה.

ומכאן יש ללמוד שאדם שאומר טעיתי על טעות שעשה, אין זה דרך ארץ להמשיך ולהוכיחו, אלא יש לקרבו ולסייעו, שהמעשה שעשה שהודה בטעות שווה אלף מלים.

קיז. יש להיזהר מאד לא להוכיח את השני ברבים או בצורה שיתבייש חס ושלום, וזה לאו מפורש בתורה (ויקרא יט, יז) ''הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'' (רש''י שם, ועי' ערכין טז:).

בקשת מחילה

קיח. אדם שהזיק את חברו, מלבד מה שחייב לשלם לו את דמי ההיזק, חייב לפייס אותו עד שיתרצה (ב''ק צב.). וכל שכן אם פגע בו שחייב לפייס אותו עד שיתרצה.

קיט. מלבד כל האמור, אדם שפגע בחברו או דן אותו לכף חובה או הזיקו וביקש ממנו סליחה, צריך גם לבקש סליחה מה' יתברך ולומר וידוי ''חטאתי, עוויתי, פשעתי, פגעתי בממון חברי''. וזה מפורש ברמב''ם (פ''א מהל' תשובה ה''א), שכתב ''וכן החובל בחברו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר (במדבר ה, ו) מכל חטאות האדם''.

קכ. כשיש מחלוקת, או ריב, וכן בעיות מסויימות בכסף כגון בקניית דירה ובהסכמים למיניהם, אף שלבסוף נעשה שלום ומחלו כולם זה לזה והסתדרו ביניהם, עדיין חובה עליהם לומר וידוי ולעשות תשובה לפני ה' יתברך.

קכא. מי שסיפר לשון הרע על חברו ומתחרט על מעשיו ורוצה לבקש את סליחתו, וכדי לבקש סליחה מחברו יצטרך לומר לו מה סיפר עליו ואז החבר יצטער ויתבייש מאד, פוסק החפץ חיים (הל' לשון הרע כלל ד סי''ב) שבכל זאת צריך לבקש סליחה ולא די שיבקש סליחה מה' יתברך.

אמנם, מרן רבינו שליט''א בספרו חזון עובדיה (ימים נוראים עמ' רמד) חולק בזה על רבינו החפץ חיים, ופוסק כרבינו ישראל סלנט זיע''א שדי לבקש סליחה כללית בלי לומר לו שדיבר עליו לשון הרע בכדי לא לצער אותו.

על כל פנים רואים עד כמה אדם שדיבר לשון הרע וציער את חברו קשה לקבל סליחה על מעשהו. וצריך לדעת איך לבקש סליחה כדי שהחבר יתרצה ויסלח, וחמור מאד להסתבך עם בעיות קשות כאלה.

קכב. מי שמבקש מחילה מחברו, לא יאמר לו רק מלה אחת 'סליחה' או 'אני מתנצל', אלא יראה לו ממש שהוא מכיר בכך שעשה טעות חמורה, ועתה הוא מתחנן על נפשו לשמוע מחילה וסליחה. כי כשאדם ציער את חברו ביותר קשה מאד לסלוח על כך, ובקשת סליחה רפה מקשה יותר על המחילה. ואם אותו נפגע זקוק לעזרה חומרית עקב מצבו הכלכלי הקשה, חשוב מאוד שיסייע לו ויתמוך בו כפי מידתו ואז הסליחה תהיה מכל הלב באמת.

קכג. כתוב בתורה על יוסף הצדיק כשהאחים בקשו ממנו סליחה ''וינחם אותם וידבר על לבם'' (בראשית נ, כא). ולומדים מכאן, שכשאדם מתנצל ומבקש סליחה אין להקפיד עליו או לתת לו להרבות בפיוס ובתחנונים, אלא צריך מיד להרגיע אותו ולנחם אותו ולפייס אותו ולהראות שמוחלים, בכדי שלא יכאב לו יותר מדאי על מה שעשה. ולמרות הכאב מהפגיעה צריך להתחזק באמונה שכל מהשמים והכל לטובה, והעיקר לעשות רצון ה' יתברך ולסלוח בלב שלם (ספר דרכי משה לרבינו משה כלפון הכהן זיע''א פרשת ויחי).

קכד. האור החיים הקדוש על הפסוק (בראשית מב, כא) ''אבל אשמים אנחנו'', מבאר: ''היה להם לאחי יוסף לרחם עליו בראותם את אחיהם מתחנן על סכנת נפשו ונתאכזרו עליו, ודבר זה מגונה לצדיקים לעשותו''. נורא ואיום למתבונן! גם כשהאדם צודק, אם השני מתחנן על נפשו צריך להתפייס איתו. ומכאן לאהבת ישראל שגם אם פלוני אשם ויש פסק בית דין שמותר להענישו או לעוצרו או לפרסמו וכיוצא בזה, עם כל זה כאשר מתחנן על נפשו ומשפחתו צריך להצילו ולרחם עליו. וניתן לעשות כן כאשר מתחנן להצילו על ידי שנכוון אותו לחכם גדול שיכוון אותו כיצד להתנהג, ויהיה מאויב לאוהב, ויתקדש שם שמים ויציל בזה אותו ואת כל משפחתו לטובה, ויתרבה כבוד שמים.

קכה. רבינו בחיי (פרשת ויחי) שואל, מדוע היה עונש של עשרה הרוגי מלכות לתקן את עוון מכירת יוסף, הרי הם ביקשו ממנו מחילה וסליחה כמפורש בפסוק (בראשית נ, יז) ''אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך?'' ומתרץ, מפני שיוסף הצדיק לא אמר בפה מלא שהוא מוחל להם. נורא ואיום! עד כמה צריך להקפיד שהנפגע יאמר בפה מלא ''אני סולח''.

קכו. במקרים מיוחדים של צער ופגיעה גדולים צריך לפייס את הנפגע מעבר למקובל, ואפילו כדאי לתת לו עשרת אלפים שקל או יותר כדי שיהיה שמח בחלקו ויהיה לו קל לסלוח, ואחרי הכל זה משתלם. כי על ידי ריצוי כספי וכדומה יש כאן מחילה שלימה מכל הלב, וכמבואר לעיל.

השכר והעונש במעלת לא לצער

קכז. כתוב בזוהר הקדוש (פקודי רכד.) שבגלל שדוד המלך עליו השלום גרם בעקיפין להריגת נוב עיר הכהנים ולמיתת שאול ושלושת בניו, וכל זה בגלל ששאול המלך קינא בו, ובגלל זה נפלו מישראל כמה אלפים ורבבות. ומדה כנגד מדה קיבל דוד עצמו עונש שנכרת כל זרעו רחמנא ליצלן ונשאר רק יואש, וכן איתא בגמרא (סנהדרין צה.), נורא ואיום!

תוכן העניינים

הנהגות אהבת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה