מעלה ח' - לא תטור
מידה זו, היא מעלה עצומה ונשגבה. כי גם אחרי שאדם מוחל וסולח ומעביר על מידותיו, עדיין דורשים ממנו משמים לא לשמור בלב. כלומר, הוא צריך לשכוח לגמרי כל מה שעשו לו. מבהיל כמה ה' יתברך דורש מאתנו.
ויש על זה לאו מפורש בתורה (ויקרא יט, יח) ''לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך''. ונכון שלכאורה זה כלול במצות ''ואהבת לרעך כמוך'' אבל מכיון שזה חיוב נורא ואיום שצריך להתעלם ממה שקרה ולשכוח הכל, ציונו ה' יתברך על זה בנפרד. וכלשון החינוך ''ואם זוכר בלבו מה שעשו לו עובר בלאו זה'' (חינוך מצוה רמב).
ונחלקו הראשונים האם איסור לאו זה הוא רק בממון, שאם חברו לא השאילו חפץ מסוים חייב הוא מצידו להשאיל לחברו, ואסור לו לא להשאיל ולשמור לו שנאה בלב אלא צריך להשאילו בלב שלם, או שגם אם חברו פגע בו נפשית או גופנית צריך למחול לו בלב שלם ולא לנטור לו שנאה בלבו כלל.
ודעת החינוך (שם) שאיסור לאו זה אינו רק בממון אלא בכל צער ופגיעה, ושאר הראשונים חולקים וסוברים שזה רק בממון. ומאחר והכלל הוא שספק דאורייתא לחומרא, נפסק להלכה שגם כשציערו בנפש ובגוף או ביישו וקיללו ברבים, מצוה עליו למחול בלב שלם ולהסיר את הדבר מלבו לגמרי (חפץ חיים לאוין ח).
והנה הדרך לקבל כח להגיע לדרגה כזו, היא להאמין שהכל משמים, והכל בידי שמים, והכל מה' יתברך. וכמו שקלל שמעי בן גרא את דוד המלך עליו השלום ורצה אבישי בן צרויה מגבורי הצבא להרגו, אמר לו דוד המלך מה אתה כועס על מה שהוא עושה? הרי ''ה' אמר לו קלל'' (שמואל ב' טז, י), שמה שנתן כח לדוד המלך לוותר זה האמונה שהכל משמים וה' הוא זה שעושה את הצער והבזיון ולא שמעי בעצמו.
וכמו שכתב החינוך (מצוה רמא) בטעם המצוה: ''שידע האדם ויתן אל לבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון ה' ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עונותיו גרמו וה' יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סבת רעתו כי העוון הוא המסבב'', עד כאן לשונו.
המצוה להאמין שהכל משמים, פירושה שה' יתברך אומר לנו לא לרדת לרמה כזאת של נקימה ונטירה, אלא להישאר יהודי חביב עם מדות טובות של ביישנים רחמנים וגומלי חסדים (יבמות עט.), ולהאמין באמונה שלימה שהכל מהשמים. וכמו אדם מבוגר, שילד קטן פגע בו, וכי הוא יחזיר לו? הלא לשוטה יחשב. ולהיפך, הוא ילטף אותו, ויתן לו נשיקה וסוכריה, כי הוא ילד והוא לא מבין ולא מתכון, כך התורה דורשת מאתנו להתנהג עם כל אדם.
ועוד עצה להגיע למעלה זו, היא לצפות למשיח בכל יום. כי מי שמחכה באמת למלך המשיח בכל יום כל היום, ומצפה לישועת ה', קל מאד בשבילו להעביר וגם לשכח, שיודע בנפשו שהצער שציערו חברו יחלוף ופתאום תבוא הישועה, ולכן הוא לא מחפש לנקום ולנטור.
א. לא לומר לחבר: ''אני מקפיד עליך'' ולא לשמור קפידה בלב. והעובר על כך, יש לו בעיה בהלכה עם לאו של ''לא תטור'' ובעיה באמונה שמייחס את הצער לחבר ולא לה' יתברך.
ב. להתפלל על האנשים שעשו לו צרות שיהיה להם הצלחה וכל טוב. וכמו שעשה משה רבינו עליו השלום, שנאמר בו ''ויצעק משה אל ה''' (במדבר יב, יג), שהתפלל על מרים שדיברה עליו לשון הרע שתתרפא מצרעתה.
גם מצד השכל וההיגיון יש לנהוג כך, שהרי אחרי הכל מי שעושה צרות לאחרים הוא בעל עבירות ובעל מידות רעות ובשמים מקפידים עליו מאוד שהרי מקפידים מאוד על בין אדם לחבירו והוא ממש ''חולה נפש רוחני'' אז בודאי שמצווה להתפלל עליו. והעושה כן סימן שהוא בעל אמונה ובריא בנפש, ואשריו.
ג. לא להיות אכזרי כשמבקשים ממנו מחילה, אלא למחול מהר בלב שלם (או''ח סי' תר''ו ס''א). כמו שכתוב בתורה (במדבר כא, ד) על משה רבינו ''ויתפלל משה בעד העם'' שמשה רבינו התפלל לה' שימחל לעם ישראל על שדברו עליו ועל ה'. ופרש רש''י, מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול, שהרי משה רבינו בעצמו כאשר בני ישראל דברו עליו מבקש מה' שימחל לעם ישראל.
ד. על כבוד אחרים, ובפרט על כבוד תלמידי חכמים וגדולי תורה חייבים לזעוק ולמחות, ורק על כבוד עצמו צריך להעביר ולמחול. ויעשה כן בחכמה, כדי שתהיה תועלת במחאה ויצמח מכך חיזוק. ולולא כן, עדיף לשתוק, שעשוי הוא במחאתו להכעיס את השני ולגרום לו לזלזל יותר.
השכר והעונש במעלת לא תיטור
ה. רבינו משה חיים לוצאטו זיע''א בספרו מסילת ישרים (פרק י), כותב שאדם שנעלב מרגיש צער גדול והנקמה לו מתוקה מדבש, וגזרת מלך היא שצריך לשכוח ולהסיר מליבו כאילו לא היה, והוא קל רק למלאכי השרת. והמקיים מצוה זו, חזק ואמיץ הוא לקיים גזרת המלך. ומוסיף וכותב שלאחר שמחל לו צריך להיות לו אליו חיבה ואהבה כבראשנה, נורא ואיום!
ו. רבנו החפץ חיים זיע''א היה אומר: כאשר אדם שוכח הדבר לגמרי, 'התיק' שלו נמצא אצל ה' יתברך, והוא זוכה לישועות גדולות.
ז. רבן גמליאל היה נשיא ישראל והורידוהו מנשיאותו, ואף על פי כן הגיע יום יום לבית המדרש כרגיל, ולא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת (ברכות כח.).
ח. מעשה ברבינו המשגיח רבי יחזקאל לוינשטין זצ''ל, שהיה קשה לו לסלוח על ענין מסוים שציערו אותו מאד, ולמד שבועיים מוסר עד שאמר לאותו אדם שהוא מוחל לו בלב שלם.