מעלה ז' - מעביר על מידותיו
מידה זו היא הנהגה מעולה מאד. וזה משום שעד עכשיו למדנו מעלות השייכות לעזרה ולסיוע, וכעת להיפך, אדם שפגעו בו וציערו אותו והוא מוחל לכולם בלב שלם, מיד גם בשמים נוהגים עימו מידה כנגד מידה ומוחלים לו על כל פשעיו. ובספר מכתב מאליהו (ח''ד עמ' 43) מביא שזה כפשוטו ממש, ''מעבירין על כל פשעיו'', אין לו עוונות בכלל.
וזה כתוב בגמרא (ראש השנה יז.) במפורש: ''כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו''. ופרש רש''י: ''אינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו, ומניח מידותיו והולך לו''. כלומר, מוחל וסולח גם לפוגעים ולמעליבים אותו, בין פגיעה בגוף ובין בנפש ובממון, ואומר על הכל ''גם זה יעבור''.
וזה מה שאנו מתפללים בתפילת שמונה עשרה ''ולמקללי נפשי תידום'', לא כתוב פי ידום, אלא נפשי. שצריך לשתוק ולוותר, ואפילו בלב לסלוח לגמרי, ולא לקחת ללב כלל ועיקר. וזו העבודה הגדולה של בעל מידות (בן יהוידע קידושין מא.). וכמו שנאמר (דברים כח ט) ''והלכת בדרכיו'', והכונה שצריך האדם להדמות לה' יתברך (ספר החינוך מצוה תריא) שה' מלך מוחל וסולח לעם ישראל.
וגם במעלה זו, כאשר מאמינים באמונה שלמה שהכל מהשמים בלבד, רק מה' יתברך, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: ''ה אמר לו קלל'' (שמואל ב' טז, י), אז מקבלים כח ועצמה להעביר על המידות מכל הלב, פשוטו כמשמעו. כי איש כזה הוא בעל אמונה גדול וכל העולם קטן עליו והכל בשבילו ''הבל הבלים'' באמת, והוא יודע מה עיקר ומה טפל מה עראי ומה קבע, ואין לו זמן לעסוק בקטנות.
ויש להוסיף, שמעלת ''מעביר על מידותיו'' גדולה יותר ממעלת ''הנעלבים ואינם עולבים''. כי זה האחרון נעלב ומצטער, אלא ששותק ולא עונה, ואשריו. אבל ''המעביר על מדותיו'' גם בלבו אינו נעלב כלל ועיקר, ולכן גם שכרו יותר גדול, שמיד ''מעבירין לו על כל פשעיו''.
עיקר הטעות נובעת מזה שאדם חושב: אם אתנהג בצניעות ובענוה אפסיד, ואם אמחל ואסלח ואחזור בי מדרישותי סימן שאני לא החלטי ולא חזק מספיק. אבל האמת היא, שאדרבא, כשאדם מתנהג בענוה, בפשטות ובצניעות, כולם נקשרים אליו בלי מחיצות וכולם אוהבים אותו. וכשאדם מוחל וסולח ומודה על האמת, ומשתף פעולה על העתיד, גם בשמים אוהבים אותו ויורדים שפע וברכה מהשמים, ויש שלום למטה וברכה מלמעלה.
א. כל לילה בקריאת שמע שעל המטה, יש זכות לומר את נוסח ''הריני מוחל וסולח'' באהבה גדולה, ולמחול לכולם בלב שלם. וכמו שמסופר בגמרא (מגילה כח.) על מר זוטרא, שכל לילה לפני השינה היה מוחל לכל המצערים אותו, שלא רצה לעורר דין על שום אדם בעולם, ועל ידי זה זכה לאריכות ימים.
ב. אסור לאדם להיות אכזרי ולא להתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס (רמב''ם פ''ב מהל' תשובה ה''י). והסביר מרן הכסף משנה שהסיבה היא כי צריך להיות תמיד מעביר על מידותיו, והמעביר ומוותר מרוויח.
ג. גם במקרה שאין אפשרות בכלל לתבוע את המפריע לדין תורה, שאז מותר למסור דין לשמים, כלומר: לבקש מה' יתברך, שיעניש את המפריע (ב''ק צג.), מצוה למחול בלב שלם (ראשית חכמה שער הענוה פ''ו). ובמקרה שאפשר להסתדר בדין תורה, אסור אף למסור דין לשמים והעושה כן ענשו גדול, לא עלינו.
ד. למרות שבשעת מעשה כשפוגעים באדם, מותר לו מן הדין לענות ולהשיב על החירופים, מכל מקום, מצד ''מעביר על מידותיו'' צריך לשתוק, ובזה ''מעבירין לו על כל פשעיו'' (חפץ חיים לאוין ח).
ה. אדם שעשה חסד, ובמקום לומר לו ''תודה רבה'' קיללו אותו, צריך להרגיש טוב יותר, שעכשיו מקיים מצוות חסד לשמה ממש (ירושלמי פאה פ''ח מ''ח).
ו. לא להקפיד על מי שהתחייב לעזור ובסוף חזר בו, גם אם סמכנו עליו ונגרמה לנו מזה עגמת נפש גדולה, כי הכל מהשמים והכל לטובה. ובפרט בעל ארגון חסד שמטרתו לעשות חסד שביקש עזרה ובסוף לא באו לעזור, שאסור לו להקפיד, כי לא יתכן לכעוס על אנשים כשעוסקים במעשה חסד.
ז. צריך להיזהר כששידוך לא יוצא לפועל ששום צד לא יקפיד, וכשברוך ה' צד אחד מצא את זיווגו ומתחתן, צריך ללכת ולשמוח בשמחתו שלא יראה כעין זלזול או קפידה חס ושלום, ומהשמים ישמחו את הצד השני מנה אחת אפיים.
ח. מצוה גדולה לגלות חידושי תורה יפים וכן כל מיני הסברים בתורה לחברים וידידים, ולא לשמרם שיהיו רק לעצמו בשביל שתהיה לו בלעדיות עליהם. וזה מרומז בלשון המשנה (אבות פ''ב מ''ח) ''אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך'', כלומר אל תשמור את טוב התורה לעצמך בלבד אלא תזכה בו גם אחרים, וכמו שכתבו המפרשים. ואחיתופל, שלא מיהר לעשות כן, לסוף נחנק, רחמנא ליצלן (מכות יא.).
ט. מצוה גדולה לסייע ביד דרשנים, ולהעביר להם חומר תורני מענינא דיומא, שיצליחו לעורר אחרים בדרשות ושיהיה להם תוכן ועומק בשיעור. והעושה כן, משמים ירימו קרנו כשמש, כי הוא לא חושש ממיעוט כבודו כאשר גם אחרים יודעים מה שהוא יודע. ובפרט שהוא ממעט בכבוד עצמו כדי להרבות כבוד שמים, ואשריו ואשרי חלקו.
י. כל האיסור להקפיד ולשמור בלב הוא רק בדבר הנוגע לכבודנו אנו, אבל על כבוד אחרים ובפרט על כבוד תלמידי חכמים וגדולי תורה חייבים למחות ולזעוק. ויעשה כן בחכמה שתהיה תועלת ויצא מזה חיזוק עד שיתחרט הפוגע בחרטה גמורה, אחרת, אין טעם לעשות כן. ועדיף לחזק ולפרסם את הנפגעים לטובה ולהתפלל שלא תצא תקלה ויתרבו אהבה ואחוה בעם ישראל. וכמובן שיש לשקול ולהתייעץ בשקל הקודש כיצד להתנהג, ולה' הישועה.
יא. אדם שדחו אותו מתפקיד מסויים בגלל שסבורים שהוא לא מתאים וכיוצא בזה, צריך לדעת שלא לקחו לו משלו כלום. וכמו שכתוב בגמרא (יומא לח.) ''בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא''. וצריך לראות רק את ה' יתברך שהוא עשה את זה, ולא האנשים, כי זה מתחיל מלמעלה ולא מלמטה.
יב. למסור דין לשמים זה דבר מסוכן מאוד (ב''ק צג. ובהע''ט ר''פ חיי שרה), ויתכן שגם להיות ברוגז זמן רב ולעשות פרצופים זה כעין מסירת דין, ויש ליזהר בזה.
מצאתי בספר הקדוש מכתב מאליהו לרבינו אליהו דסלר זיע''א (ח''ד עמ 244), פנינים יקרות בעניין המעביר על מידותיו, ונביאם כלשונם:
מחמת חשיבות הענין של מעביר על מידותיו נסדר כאן קצת עצות מעשיות נוספות שלפיהן יוכל אדם להתרגל ולהתאמן להגיע לדרגה זו וטוב לו כל הימים. ואם בקצתן נראה שיש בהן בחינת שלא לשמה, אין בזה חסרון, כי להגיע להשתנות גמורה במדות ובדרך החשיבה מוכרחים להשתמש בשלא לשמה. ומכיון שכוונתך לשם שמים לעשות רצון קונך, אין ספק שתיעזר לבוא מתוך שלא לשמה אל לשמה.
יג. לא יהיו עסקיך עם שאר בני אדם מודרכים רק לפי השכל הקר, אלא התחשב תמיד בהלך רוחם, דהיינו במדותיהם.
יד. כל אחד חושב שהוא מצוין באיזה דבר יותר ממך, ומן הסתם הוא צודק בזה, הסכם עמו ויאהבך [זכור את דברי הרמב''ן באיגרתו: אם אתה חכם יותר ממנו זכור שהוא צדיק יותר ממך, כי הוא שוגג ואתה מזיד וכו'].
טו. כל אחד ואחד מתעניין בצרכי עצמו יותר מאשר בך, ועל כן תראה לו את הנקודה בה עניניך הם גם עניניו.
טז. אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשותה.
יז. היזהר מלהיכנס לויכוחים חריפים על חבריך, כי הם ירחיקוך מהם ויפרידו ביניכם.
יח. אל תדבר כל כך הרבה על עצמך, דבר עם חברך על חברך עצמו, והוא יהיה מעוניין לשמוע. [לרוב בני אדם אין מלה אהובה יותר מאשר ''אני'', ואין דבר מפואר יותר מאשר להזכיר את שמו].
יט. הקשב לדברי אחרים, התאמץ לזכור שמותיהם ופרטיהם והם יאהבוך.
כ. אל תבקר את חברך באופן גלוי, כי רק יתעקש יותר. כל הפושעים, אפילו רוצחים הגרועים ביותר, לא יודו על פשעם בלבבם.
כא. בדברך עם חברך הוה מודה על האמת, כי למה ישנאך - ובצדק.
כב. זכור מה שאומרים חכמי הרופאים, כי יותר מאשר ראוי להבין את החולי ראוי להבין את החולה, כי חלק גדול בכל חולי ולפעמים כל החולי בא מהלך רוחו של חולה, וכשתצליח לתקן את זה במה שאתה מרבה איתו אהבה ואחוה תעבור המחלה (ועיין משלי יח יד).
כג. המתנהג בדברים אלה יקל לו במשך הזמן להיות מעביר על מידותיו, כי כבר הורגל להביט על כל דבר מנקודת ראותו של חברו.
עד כאן מספר מכתב מאליהו.
השכר והעונש במעלת מעביר על מידותיו
כד. המעביר על מידותיו, זוכה למחילת עוונותיו וכל פשעיו לגמרי, ונעשה דומה לצדיק גמור (מכתב מאליהו שם).
כה. מעשה בחסיד אחד שהפליג באניה, וקם גוי ערל ומשוקץ והטיל עליו את מימיו, והיה לחסיד שמחה גדולה שלא לענות לאיש בזוי כזה. והגיע אותו חסיד לדרגה של ''מאד מאד הוי שפל רוח'' (רמב''ם בפירוש המשניות אבות רפ '' ד).
כו. חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין ז.) אומרים: אשרי מי ששומע חרפתו ושותק, ובזכות זה חולפות ועוברות ממנו מאה רעות שהיו צריכות לבוא עליו.
כז. בגמרא (שם יד.) אמרו ''לעולם הוי קבל וקיים''. ופרש רש''י תהיה באפלה ותחיה. כלומר תתרחק מן הרבנות והשררה שמקברות את בעליהן רחמנא ליצלן.
כח. בגמרא (ברכות נה.) אמרו מפני מה מת יוסף קודם אחיו, מפני שהנהיג את עצמו ברבנות. וכתב המהרש''א שם, שאם קבלוהו הציבור עליהם אין בכך חסרון, אבל כשלא הנהיגוהו אחרים עליהם אלא הוא הנהיג את עצמו בשררה ורבנות, אז יש לו בעיה, שהוא מראה שלטון וכוחניות על אחרים ואינו מתנהג בענוה (ע''ז כ:).
כט. ביצירת האדם, אמר הקדוש ברוך הוא (בראשית א, כו) ''נעשה אדם בצלמנו כדמותנו''. ופרש רש''י שכאן למדתנו התורה דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, שאפילו ה' התייעץ כביכול עם המלאכים. והלקח לגבינו הוא: ''פרי המהירות חרטה'' (מבחר הפנינים מג, כז), וצריך לחשוב לפני כל מעשה. וה' יתברך עשה כך באופן מעשי כדי להראות לנו דוגמא אישית איך להתנהג (מזרחי עה''ת שם).
ל. באופן כללי ובעיקר בעניני בין אדם לחבירו, צריך להיזהר שלא למהר לריב ולכעוס (משלי כה, ח), כי הסבלנות והותרנות הן סוד ההצלחה, וכך נמנעת מחלוקת ומריבה.
לא. בגמרא במסכת קידושין (עא.) מפורש באר היטב מי הוא הראוי ללמוד קבלה ושמות הקודש. אדם שלא כועס, ולא מעמיד על מדותיו. ופרש רש''י: לא שומר שנאה, אלא מעביר על מדותיו בקלות.
לב. המעביר על מידותיו, אין לו לא כעס, ולא רוגז, ויש לו הרבה חברים, שנעשה אהוב למטה. וידוע המאמר המובא בגמרא (תענית כג.) ''או חברותא או מיתותא'' בלי חברה טובה, עדיף למות.
לג. מי שלא מעביר על מידותיו ואינו סולח, מצער את השכינה (אור החיים הקדוש).
לד. כשאדם מעביר על מידותיו וסולח, בשמים מגלגלים שגם אחרים שפגע בהם ואין באפשרותו לבקש את סליחתם ימחלו לו מכל הלב. כך יש ללמוד מדברי חובות הלבבות (שער התשובה פ''י), ובצירוף מה שאמרו בגמרא בראש השנה (יז.) ''כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו''. והיינו שאחר שלמדנו שכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, איך יתכן למצוא בזה תקנה כוללת למצער את חבירו, והלא בזה ההלכה שעבירות שבין אדם לחבירו אין מתכפר לו עד שירצה את חבירו? ועל כרחך הוא שהקדוש ברוך הוא יתן בלב הנפגעים ממנו שימחלו לו.
לה. ''הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'' (שבת פח:). וביאר רבינו החפץ חיים (הל' רכילות כלל א ס''ז), שכשיבוא מלך המשיח במהרה בימינו אמן, פניהם יאירו כשמש.
לו. כל מי שמפרש חטאיו ועושה חשבון נפש לפני השינה ומתוודה, נקרא מריה דחושבנא [=בעל חשבון], וזוכה להיות נדון על ידי הקדוש ברוך הוא בלבד וללא מקטרגים, ולא יכנס לגיהנם, כיון שהוא הולך לישון מתוך קבלת עול מלכות שמים (זוה''ק קורח קעח. פנחס רלא.). ויש ללמוד מכאן למי שהוא עצמו מעביר על מידותיו ומוחל לכולם, שודאי הוא עושה את זה על ידי חשבון נפש, שיזכה לכל זה.
לז. השותק בשעת מריבה הרי זה משובח. והשומע חרפתו ושותק, סימן הוא שהוא מיוחס (רמ''א אבה''ע ס''ב ס''ד).
לח. מי שמתנהג בענוה ובצניעות ומרבה שלום בכל מקום, הוא המקיים את הקהילה ואת השכונה, את העיר ואת העולם. ועליו אמר רבי אילעא (חולין פט.) ''אין העולם מתקיים, אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה'', ופרש רש''י: ''סוגר את פיו'' כלומר, בשעת מריבה וויכוח, שותק ומוותר.
לט. ''רבי אבהו אומר (שם), אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (דברים לג, כז) ומתחת זרועות עולם''. ופרש רש''י: ''מי שנדרס תחת הכל, הוא זרועות עולם'', כלומר, כאילו מחזיק את העולם בזרועותיו.
מ. גם הקדוש ברוך הוא מעביר על מידותיו. שכשאמר ה' יתברך לאדמה בבריאת העולם (בראשית א, יא) ''תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו'', שהעץ עצמו יהיה בו טעם כמו בפרי, האדמה לא שמעה בקול ה', אלא: ''ותוצא הארץ עץ עושה פרי'' (שם פסוק יב), שרק בפרי יש טעם ולא בעץ. ועם כל זה הקדוש ברוך הוא המשיך הלאה לברוא את המאורות הגדולים של יום רביעי, וכל תכנית הבריאה התנהלה כסדרה, ללא כעס וחרון אף, אלא הכל על מקומו בא בשלום.
מא. בגמרא במסכת ראש השנה (יז.) מסופר שרב הונא בנו של רב יהושע נעשה חולה, ונכנס רב פפא לבקר אותו ביקור חולים. ואז ראה שמצבו הולך ומדרדר והוא בתהליך גסיסה, ואמר לבני המשפחה שסבבו את המיטה שיתכוננו לפטירתו. אולם למרות זאת לבסוף התרפא רב הונא בניגוד לכל היגיון, ואף שב לתלמודו ולעיסוקיו. בעקבות אותו מעשה התבייש רב פפא להסתכל בפניו, שהרי הוא אמר עליו שודאי ימות והנה הוא הולך על רגליו. לבסוף, אזר רב פפא עוז בנפשו וניגש לרב הונא החולה שהתרפא בצורה פלאית ושאל אותו: מה ראית? כלומר הרי הייתי ליד מטתך וראיתי שכבר היית בין שמים לארץ, אז מה בדיוק קרה באותה שעה, ומה ראית בחזיונך בעולמות העליונים. ענה לו רב הונא: אל תחוש לכבודי, ואל תחשוב שטעית בדבריך. אלא באמת הייתי צריך למות והגיעה שעתי להיפטר מן העולם כפי שראית ואמרת, אולם הקדוש ברוך הוא אמר למקטרגים שהואיל ואין דרכי להקפיד עם אנשים בהתנהגותם עימי, כך גם אתם אל תקפידו איתו ואל תקטרגו עליו. וכך נגזרו עלי חיים מחדש וקמתי ממיטת חוליי בדרך נס.
מב. בגמרא (ראש השנה יז:), מבואר מעלת אמירת י''ג מדות בסליחות ובתעניות, שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: ''כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם'', ו''ברית כרותה לי''ג מדות שאינן חוזרות ריקם'' (שם). והכוונה במה שכתוב כסדר הזה היא, שאותם האנשים העומדים ואומרים סדר י''ג מדות, צריך שיהיו להם כאלה מדות טובות באופן מעשי, ויהיו הם בעצמם מעין דוגמא של ''ארך אפים ורב חסד ואמת''.
ומכאן לומדים, שמי שהוא בעל מדות טובות במיוחד, אמירת י''ג מדות על ידו עושה רעש גדול בשמים. וכמו שמצינו (תענית כה:) על רבי עקיבא שהתפלל ומיד ירד גשם בגלל שהיה מעביר על מידותיו [ועיין בבן איש חי (כי תשא ש''א ס''ד), שצריך לומר י''ג מדות בכוונת הלב, ובנחת ובמתון].
מג. בספר חסידים (סימן יא) כתוב, אין חסיד אלא מי שמעביר על מידותיו. ובזוהר הקדוש בהקדמת תיקוני הזוהר (דף ב) כתוב, אין חסיד אלא המתחסד עם קונו.
מד. בגמרא (ב''ק ל.) כתוב ''האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזקין, וכן מילי דאבות'', דהיינו: מי שרוצה להיקרא ולהחשב ''חסיד'', יקפיד וידקדק בענינים הכלולים בסדר ''נזיקין'' וכן בעניני מסכת ''אבות''. ופרש רבינו חננאל (שם), מסכת אבות ''שכולה מידות טובות''. ויתכן שכלול בזה כל מצוות בין אדם לחבירו, שציוה אותנו ה' יתברך להקפיד עליהם מאד.
מה. בשעה שהדין שולט בעולם, ייזהר האדם שלא יהיה בפני עצמו לבד שבזה יזכרו אותו בשמים לרעה, אלא יהיה עם הציבור בתורה ומצוות ותפילות בבחינת ''בתוך עמי אנכי יושבת'' (מלכים ב ד, יג, זוה''ק נח סט:).
מו. בזמן שיש דינים ומוות ומגפה בעולם, לא יפתח את פיו להוציא מלה, כי זה מסוכן, שיתכן שזה יגרום עליו דין מות (זוה''ק שמיני לח:). וכן כשיש דין בעולם, לא לצאת לשוק (זוה''ק מצורע נד:). והמעביר על מידותיו, ניצול מכל זה.