מעלה ט' - לא לצער · במצות התוכחה
קיג. בגמרא במסכת שבת (יב:) כתוב שמי שרוצה להתפלל על חולה מסויים, צריך לערב בתפילה על החולה את כל חולי עם ישראל, שכך התפילה נשמעת יותר בזכות הרבים. ויש בזה כעין רמז לאדם שבא להוכיח את חברו שצריך לכלול את עצמו בהערה, ולומר: ''לא כך אנחנו צריכים לעשות'', ולא לפנות לשני בצורה ישירה ולומר: ''לא כך אתה צריך לעשות''. ויש מקור לכך בגמרא במסכת סנהדרין (יא. וברש''י) על החכמים שנמנעו מלהצביע על החוטא, וכללו את עצמם בעבירה שמעולם לא עשו כדי שלא לבייש.
קיד. יש להיזהר להוכיח את השני בעדינות ולא להיות בוטה, וצריך לעטוף את ההערה בסוכריה, ובפרט לבני הבית. וכן יעקב אבינו אמר לרועים: ''אחי, מאין אתם'' (בראשית כט, ד), ופרש רש''י שהוכיח אותם שיחזרו לרעות את הצאן שהם שכירי יום, והם קיבלו את דבריו. ולמה קבלו את דבריו? בזכות שהוא הקדים ואמר ''אחי''. ויש ללמוד מכאן שמִלה טובה ופנייה בדרך חיבה כוחן גדול לפתור בעיות ולטפל בדברים של בין אדם לחברו. ומפורש בפסוק (משלי כה) ''ולשון רכה תשבור גרם'' ואפילו של אשמדאי מלך השדים כמבואר בגמרא (גיטין סח:).
קטו. יהוא בן נמשי, אף שהיה צדיק גמור (סנהדרין קב.) נענש על שהרג את זרעו של אחאב הרשע, בגלל שלא היה ראוי להרוג את כל זרעו של אחאב בעוד שהוא עצמו נכשל בדיעבד בעוון שהם נכשלו. ולמד מכאן רבינו החפץ חיים זיע''א בספרו בהלכות לשון הרע (כלל י סעיף ג), שההיתר לספר לשון הרע כשמכוין לתועלת הוא דווקא כאשר המספר עצמו לא נגוע באותו עוון. ואם כך לצדיק גמור, אנו על אחת כמה וכמה.
קטז. יש טעויות שאדם העושה אותן מרגיש מיד שהוא טועה, ובכזה מקרה אין צורך להוכיח אותו, שהרי הטעות מוכחת והאדם בעצמו חוזר בו מהמעשה שעשה. וכן מוכח ממה שה' אמר למשה (במדבר יז, כ) אחרי המחלוקת עם קרח ''והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח'', וכשפרח מטה אהרן לא אמרו משה ואהרן לעם ישראל: ראיתם שטעיתם! ולמה? כי הטעות מוכחת ואין צורך להדגיש אותה.
ומכאן יש ללמוד שאדם שאומר טעיתי על טעות שעשה, אין זה דרך ארץ להמשיך ולהוכיחו, אלא יש לקרבו ולסייעו, שהמעשה שעשה שהודה בטעות שווה אלף מלים.
קיז. יש להיזהר מאד לא להוכיח את השני ברבים או בצורה שיתבייש חס ושלום, וזה לאו מפורש בתורה (ויקרא יט, יז) ''הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'' (רש''י שם, ועי' ערכין טז:).