אור ברסלב
הנהגות אהבת ישראל מעלה א' - אהבת ה' יתברך › תפילה

הנהגות אהבת ישראל

מעלה א' - אהבת ה' יתברך · תפילה

מעלה א' - אהבת ה' יתברך

א. להשתדל לזכות להיות מעשרה ראשונים לבית הכנסת (או''ח סי' צ סי''ד), ולכל הפחות להגיע מתחילת התפילה ממש. וכמו בחתונה, שככל שהאדם קרוב יותר לבעלי השמחה, הוא מגיע מוקדם יותר, כך בתפילה, ככל שהאדם אוהב את ה' יותר הוא מגיע מוקדם יותר.

ב. לכוין בשמחה בברכת ''שלא עשני גוי'' בברכת ''שלא עשני עבד'' ובברכת ''שלא עשני אשה'' (מנחות מג סע''ב), שבהם אנו מודים לה' על יתר המצוות שאנו חייבים בהם והם פטורים מהם. ולשמוח באמת שיש לנו הרבה מצוות, ולא חס ושלום להתאנח על עול קיום ועשית המצוות, כי השמחה במצוות היא מכח אהבת ה' יתברך.

[וכאן המקום לבאר, שאין בברכת ''שלא עשני אשה'' זלזול באשה חס ושלום. אלא, התפקיד העיקרי של האשה הוא להתעסק בגשמיות כדי שתהיה לבעלה את האפשרות לעסוק ברוחניות ולעבוד את ה', אבל שכרם ומעלתם שווה. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום ''כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים, יחדו יחלקו'' (שמואל א' ל, כד). דהיינו, כמו שבמלחמה מי שנלחם בחזית ומי ששומר על הכלים והנשק בעורף, חולקים בשלל בשווה, כי אחד לא יכול בלי השני. כך הבעל והאשה, בזכות האשה יש לבעל אפשרות ללמוד תורה, ושכרה שווה אליו. והוא מודה לה' על התפקיד שנתן לו, והיא מודה לה' על התפקיד שנתן לה].

ג. להיזהר להתפלל מלה במלה בנחת, ולא למהר, ועל ידי זה גם לא לבלוע מלים. ומי שממהר בתפילה באופן קבוע, מראה בעצמו שהתפילה עליו כעול, ורוצה לסיים אותה כדי שתהיה כבר מאחריו, וזה חסרון עצום באהבת ה' (ברכות פ''ד מ''ד, ובפירוש תפארת ישראל שם).

ד. בספר פלא יועץ (ערך אהבת רעים) כתב ''חלק מאהבת ישראל, זה לשמוח מאד כשבני אדם עושים רצון קונם, ולהצטער על עוברי עבירה. שהרי כמה שיתרבו מצוות, זה מכריע את כל העולם לכף זכות, ויגיע מכאן טובה לעולם כולו'' (עי' קידושין מ:).

ויש ללמוד מכאן, שכאשר אדם עושה מצוה ומאריך קצת, אם זה בחזנות, או בשיעור תורה, או בעריכת חופה וקידושין, וכן כל דבר שבקדושה, שמתרבה כבוד שמים, שצריך לשמוח בזה מאד, ולא להתרעם ולכעוס. ובגמרא (סנהדרין מט. ורש''י) מבואר, שלמרות שכשמלך ישראל מבקש דבר חייבים לעשות את זה מיד, ואחרת הרי זה מורד במלכות וחייב מיתה, עם כל זה, כאשר עוסקים בתורה מותר שציווי המלך יתעכב קצת, כי תמיד כבוד שמים עדיף וקודם.

ה. להיזהר לדקדק היטב בתפילה בכל מלה, וכדי להגיע לזה צריך ללמוד טוב את ההיגוי הנכון ואת כללי הדקדוק. שמי שאוהב את ה' יתברך, לומד איך לדבר עם ה' בדקדוק, ולא מתפלל בצורה משובשת איך שיוצא לו מהפה. ובמיוחד יש להקפיד בקריאת שמע (ברכות טו:). וצריך גם לקראה בטעמים, והם נקראים פיסוק טעמים (מגילה ג.), כי הם משנים את המשמעות.

ובגמרא (שם כד:) מבואר, שעל ידי חוסר דקדוק בהגייה הנכונה יכול להיגרם חירוף וגידוף חס ושלום, ואסור לאדם כזה לעלות חזן [ועיין במשנה ברורה (סי' צ''ג סק''ב) שאין לדלג אפילו נקודה. ועיין בשערי תשובה (או''ח סו''ס ס''א), סיפור מזעזע בשם הזוהר הקדוש].

ו. להשתדל מאד לכוין בהזכרת שם שמים בכל פעם שמזכיר שם ה', בין בברכות ובין בתפילה, כשאומר את שם הוי''ה לכוין אדון הכל היה הוה ויהיה, וכשאומר אדנו''ת לכוין אדון הכל (או''ח סי' ה).

ז. להקפיד על תפילה בשלמות כולל פרשת העקדה וקרבנות, ויש להיזהר לאמרם בישיבה, בישוב הדעת, ולא תוך כדי התעסקות בדברים אחרים. ורבינו יהודה צדקה זיע''א, היה מקפיד אפילו על מי שמחזיר ספרים בשעה שקורא פיטום הקטורת.

ח. להרגיש בתפילה שהוא עבד שעומד לפני ה', כיצד? בפסוקי זמרה לא יסמוך לאחוריו, ולא יפשוט רגליו, ולא יהא נוטה לצדדים דרך גאווה, אלא ישב וראשו כפוף שלא יראה חוץ לארבע אמות, וידיו בין ברכיו ימין על שמאל, למען יהיה יותר ברעדה וביראה (ספר היראה לרבינו יונה בד''ה ואל ירמוז).

ט. צריך לאהוב לעלות חזן, שבזה זוכים לכבד את ה' יתברך בקול אשר חנן אותנו (רש''י משלי ג, ט), וגם זוכים לעורר את הציבור להתפלל את התפילה בהתלהבות.

ובפרט כאשר מחפשים מי שיעלה חזן, ואין מי שמוכן לעלות, ויש בזה חילול ה' שאף אחד לא מוכן לעלות, צריך כל אדם להציע מיד את עצמו גם אם כעת קשה לו, כדי למנוע חילול ה' ולהרבות כבוד שמים. וכן כשמוכרים עליות לתורה, יש להשתדל שלא ייווצר מצב שאין מי שיקנה, וחס ושלום אין כבוד שמים.

י. להקפיד בקדישים לענות ''אמן'' ''אמן, יהא שמיה רבא'' ו''ברכו'' בקול רם ובהתלהבות (שבת קיט:). וכן בחזרת השליח ציבור לענות ''ברוך הוא וברוך שמו'' ו''אמן'' של ברכות בקול רם. ומרוויחים בזה כמה דברים. ראשית, זה חובה על פי ההלכה, ועניית אמן מסלקת גזרות קשות ורעות (משנ''ב סי' נו סק''ה). שנית, החזן מקבל כח כאשר מקשיבים לו ועונים בקול רם על ברכותיו, ויש כאן גם מצוה ''בין אדם למקום'' וגם ''בין אדם לחבירו''.

יא. יש להסביר ולכוין בכל הפסוקים שבפרשת ''שמע ישראל'' על אהבת ה' יתברך, ולא לקרוא כמצות אנשים מלומדה (שו''ת הרשב''א ח''ה סי' נה).

יב. בתפילת העמידה צריך לעמוד זקוף כפי כוחו, ולא להישען על השולחן בידיו, אלא יהיו ידיו מונחות על לבו, יד ימין על יד שמאל, כעבד לפני רבו (כה''ח סי' צה סקי''ב). וזה חלק מאהבת ה' יתברך לעמוד בצורה יציבה ומכובדת, ולא להישען על דבר מסוים כמו אדם מסכן וחלש.

יג. בחזרת השליח ציבור צריך להקשיב לברכות, ולענות ''ברוך הוא וברוך שמו'' ו''אמן'' בכוונה. ואסור ללמוד או לקרוא עלון בזמן הזה. ומי שלומד בזמן הזה, עושה שתי רעות, גם שאינו מקשיב לברכות, וגם שמזלזל בדברי תורה, שמראה בכך שהוא לא מוכן להשקיע זמן במיוחד ללימוד, אלא רק כבדרך אגב, על חשבון התפילה. וכל שכן שאסור להתעסק אז בדברי חולין (קיצור ילקו''י סי' קכד סי''ד).

יד. להשתדל לכוין גם בברכות ''השיבנו'' ''סלח לנו'' ''תשכון'' ו''את צמח'' להתפלל ולבקש מה' גם על צרכים רוחניים, שנזכה לאהבת תורה, ליראת שמים ולאמונה אמיתית. וכן יש לבקש על הצלחה והתעלות בלימוד התורה, ולא רק על צרכים גשמיים (שם עולם פרק י').

טו. צריך לאהוב לומר את התחנון הארוך בשני וחמישי, וכל שכן את הקצר בשאר ימים, למרות שזה מאריך את התפילה. ולא לשמוח אפילו בלב חס ושלום, כשלא אומרים תחנון. שמי שאוהב את ה' יתברך, אוהב לדבר איתו ולהרבות אליו בתחנונים, ולא מחפש להימנע מזה ולהזדרז ללכת לעסקיו.

ונפסק להלכה (או''ח ר''ס קלד) שאם לא אמר תחנון מעומד, עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר. ועל אחת כמה וכמה כשלא אמרו בכלל. וודאי שאין לשמוח באי אמירת תחנון ולחפש תירוצים להיפטר, כגון על ידי חתן וכדומה.

טז. להיזהר מאד בזמן פתיחת ההיכל, שהיא עת רצון גדולה לתפילות (זוה''ק ויקהל רו.). וצריך לעמוד בשמחה בזמן הולכת והגבהת ספר תורה (שו''ע יו''ד סי' רפב ס''ב), ולשורר ולזמר את הפסוקים לכבוד התורה, ולא לפטפט כלל בזמן הקדוש הזה. שמכיון שיש חובה לעמוד לכבוד התורה בזמן הוצאת ספר תורה, אם מדבר באותה שעה, הרי שאינו עומד לכבוד התורה.

יז. להיזהר שלא לקפל את הטלית והתפילין לפני סיום התפילה לגמרי, שמראה בזה שהם עליו כעול ומחכה להוריד אותם מעליו (כה''ח סי' כה סקפ''ח). כמו כן יש להקפיד לא לקפל את הטלית והתפילין בשעה שעונים אמן ויהא שמיה רבא וכו', כי צריך כוונה גדולה באמירתם ולא שייך להתעסק בדבר אחר בזמן זה (משנ''ב ר''ס נ''ו, וע''ש שאפילו להרהר בד''ת אסור שצריך לכווין הרבה בעניית הקדיש).

יח. בסיום התפילה כשיוצאים מבית הכנסת, לחכות עד סיום ''עלינו לשבח'' ואז לצאת, ''עלינו לשבח'' זו לא ''תפילת הדרך'' שלא יראה ששמח לסיים את התפילה ומחכה לצאת מבית הכנסת.

ומפורש כך בגמרא ''היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה'' (ברכות ו:). ופרש רש''י ''לפי שמראה בעצמו שעיכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי'', וצריך להיזהר מאד שהתפילה לא תראה כמשא (או''ח ר''ס צג, וסי' צח ס''ג). ומי שממהר ללימוד או לעבודה בשעה זו, צריך למצוא מניין יותר מוקדם שיסיים בזמן המתאים לו ללא מרוצה וחיסרון.

יט. להיזהר מאד לא לדבר כלל בזמן אמירת הקדיש וחזרת השליח ציבור. וידוע ומפורסם חומר המדבר בזמנים קדושים אלה, ומעיקר הדין מותר לגעור באדם כזה ברבים (או''ח סי' קכד ס''ז, כה''ח סי' נ סק''ב).

כ. יש תקנה גדולה משנת תרמ''ח, מהגאון רבינו יצחק אלחנן מקובנה זיע''א, שישארו הכהנים לאחר ברכת הכהנים בשבת קודש על הדוכן עד סיום הקדיש של חזרת הש''ץ, ורק לאחר מכן כשכבר מותר לדבר ירדו מהדוכן, ואז יאמרו להם הציבור ''חזק וברוך''. וכל זה משום שאסור לדבר ולומר לכהנים ''חזק וברוך'' בסוף חזרת השליח ציבור ובזמן אמירת הקדיש (עי' משנ''ב סי' קכח סק''ס).

כא. כתב מרן רבינו שליט''א ''הנוהגים לעשות לפני העמידה תנועות בידיהם להדמות למלאכים, ומקבלים רשות זה מזה, לא יעשו כן במנחה וערבית באמצע הקדיש, כי צריך שיכוונו היטב באמירת יהא שמיה רבא'' (הליכות עולם בשלח ח''א עמ' קכט).

תוכן העניינים

הנהגות אהבת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה