הנהגות חכמת חיים · שלום בית
א. ''והאלקים יבקש את נרדף'' (קהלת ג, ט), ובמדרש רבה (אמור פרשה כז אות ה) מבואר, שאפילו צדיק רודף את הרשע בשמים עוזרים לרשע, כי הוא נרדף והוא מסכן ואין לו על מי להישען.
וצריך להבין, מה אשם הצדיק שהרשע מסכן, הרי הוא צדיק, ולא מזניחים את הצדיק? ורואים כאן יסוד גדול ומפחיד מאד, והוא, איך שלא יהיה, הצדיק אשם! כי צדיק אמיתי אינו רודף אינו מזיק ואינו נוקם, ואינו כוחני, ואין דרכו להפעיל אנשים וכוחות וכיוצא בזה.
צדיק אמיתי, מתפלל ומבקש ישועה מה' יתברך. צדיק אמיתי יודע להסתדר עם הרשע, צדיק אמיתי תמיד תובעים ממנו לעשות לפנים משורת הדין. אבל רשע זה רשע, ומה אפשר לבקש ממנו.
ומכאן יש ללמוד, להבדיל, לבעל ואשה. בעל בן תורה, תמיד הוא אשם אם אשתו בצער, גם אם הוא לומד תורה ועסוק בחסד. כי הוא צריך לדעת לפייס, ולקדם את שלום הבית בצורה הטובה ביותר, וכמו רבי חייא (יבמות סג.) שאמר ''דיינו שמגדלות את בנינו, ומצילות אותנו מן החטא''.
ב. או חברותא או מיתותא (תענית כג.). חברותא זה כח, זו ברכה וזו הצלחה.
חברותא זה כמו שידוך, ובמיוחד כשיש התאמה ביניהם והם בדעה אחת בתורה וביראת שמים, ובלי זה עדיף למות רחמנא ליצלן. ''וקנה לך חבר' (אבות פ''א מ''ו), כדאי לשלם כסף, כדי להשיג חבר מתאים (רבינו עובדיה מברטנורא שם).
וכשלומדים חברותא, ואחד מדבר והשני שומע, זה כמו ששניהם מדברים, ויש לשניהם אותה מעלה, ואותה זכות (בניהו ברכות ג.).
וכן להיפך, כאשר אדם שומע לשון הרע, נחשב לו כאילו הוא ''מדבר' לשון הרע. וכן בעניין כל המרים יד על חבירו שנקרא רשע (סנהדרין נח:), אין הכוונה דווקא מרים יד, אלא עצם הענין שיש שני יהודים רבים אחד עם השני ומתווכחים ומזלזלים זה בזה הם בכלל רשע, שאין הבדל בין הרמת יד ובין הרמת קול (כלי יקר עה''ת שמות).
ורש''י על הפסוק (שמות ב, יג) ''ויאמר לרשע למה תכה רעך'', מפרש ''רעך, רשע כמותך'', שגם המוכה נקרא רשע. וההסבר בזה הוא כמו שאמרנו, שאמנם הוא לא הכה, אבל הוא הרים את קולו וזלזל בו וגרם לו להכות, ודינו כמי שהרים יד, וכמו שכתוב בגמרא (קידושין נו:) לא עכברא גנב אלא חורא גנב.
ומכאן לבעל ואשה, בעל שהוא אדיש לאשתו, זו מכה קשה מאד וזה כמו שהוא מכה אותה, כי אין יחס ואין כבוד ואין הערכה, ולפעמים אדישות חמורה יותר ממכות רחמנא ליצלן. ובגלל ההתנהגות שלו אשתו מגיבה כך, והוא לא יכול לומר 'לא עשיתי כלום'.
ולהיפך, כשיש סבר פנים יפות, והבעל יושב עם אשתו, והם מדברים אחד מול השני בארבע עיניים, עם כוס תה כוס קפה או ארוחת ערב, יש שלום ויש הכל ואשריהם ואשרי חלקם.
ג. כתוב בתורה (שמות כא, י) על חיובי הבעל לאשתו ''שארה כסותה ועונתה לא יגרע''. וביארו בגמרא (כתובות מז:), ''שארה'' אלו מזונות, שהבעל חייב מהתורה לדאוג למזונות האשה. ''כסותה'' כמשמעו, שחייב לדאוג לה לבגדים. ''עונתה'' אלו חיי אישות.
והלכה למעשה פסק מרן שליט''א (יבי''א ח''ג עמ' רסב והלאה, והאריך שם קרוב לעשרים עמודים בנפלאות מתורתו), שחיוב מזונות הוא מדרבנן, והפסוק הנזכר שכתוב בו 'שארה' מפרש הרמב''ן (שמות כא, ט) שארה זה קירוב, כלומר: שיחה נאה, דבורים טובים ומלות חיבה. וזה קירוב בין בעל לאשתו באופן מיוחד. וכמבואר בגמרא (ברכות כח:) 'היזהרו בכבוד חבריכם', והסביר רבינו יוסף חיים זיע''א בספר בן יהוידע (שם) שהכונה על אשתו של אדם, שהיא החברה החשובה ביותר שלו בחיבור חזק ואמיתי.
ולמדנו מכאן, שאפשר לקיים מצוות שארה גם בזמן ההרחקה, כשיושבים ואוכלים יחד עם היכר בשולחן לפי ההלכה, וזוכים לקיים מצוות עשה מהתורה של שארה כל רגע ורגע. ומי שיש לו שלום בית, הרי הוא מקיים מצוה זו. ויש לחשוב על כך כשקשה ויש לחץ ואין זמן, ולהתחזק מן העובדה שיש מצוה בכל רגע, וימתיקו סוד ביחד לחיים טובים.
ד. רבקה אימנו אמרה ליצחק (בראשית כז, מו) ''קצתי בחיי מפני בנות חת'', כדי שיעקב ילך לחרן ולא יקח אשה מבנות חת, כשהמטרה האמיתית שלה היתה שעשיו לא יהרוג את יעקב על הברכות שקיבל מיצחק. ולכאורה יש לשאול, למה רבקה לא אמרה בפשטות ליצחק: קיבלתי ברוח הקודש שעשיו רוצה להרוג את יעקב ולכן כדאי לשלוח אותו לחרן? אלא, רבקה רצתה לשמור על כבודו של יצחק בעלה, וזה לא יפה להראות לו שהיא קבלה נבואה והוא לא (טובך יביעו שם). ויש ללמוד מכאן איזו הכנעה גדולה ראוי שתהיה לאשה כלפי בעלה, וכמה עליה לתת לבעלה הרגשה טובה שהוא במעמד יותר ממנה.