הנהגות חכמת חיים
בו יבואר: איך יתנהג האדם בחיים בחכמה ובתבונה, וכמאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, יב) ''החכמה תחיה בעליה''
שלום בית
א. ''והאלקים יבקש את נרדף'' (קהלת ג, ט), ובמדרש רבה (אמור פרשה כז אות ה) מבואר, שאפילו צדיק רודף את הרשע בשמים עוזרים לרשע, כי הוא נרדף והוא מסכן ואין לו על מי להישען.
וצריך להבין, מה אשם הצדיק שהרשע מסכן, הרי הוא צדיק, ולא מזניחים את הצדיק? ורואים כאן יסוד גדול ומפחיד מאד, והוא, איך שלא יהיה, הצדיק אשם! כי צדיק אמיתי אינו רודף אינו מזיק ואינו נוקם, ואינו כוחני, ואין דרכו להפעיל אנשים וכוחות וכיוצא בזה.
צדיק אמיתי, מתפלל ומבקש ישועה מה' יתברך. צדיק אמיתי יודע להסתדר עם הרשע, צדיק אמיתי תמיד תובעים ממנו לעשות לפנים משורת הדין. אבל רשע זה רשע, ומה אפשר לבקש ממנו.
ומכאן יש ללמוד, להבדיל, לבעל ואשה. בעל בן תורה, תמיד הוא אשם אם אשתו בצער, גם אם הוא לומד תורה ועסוק בחסד. כי הוא צריך לדעת לפייס, ולקדם את שלום הבית בצורה הטובה ביותר, וכמו רבי חייא (יבמות סג.) שאמר ''דיינו שמגדלות את בנינו, ומצילות אותנו מן החטא''.
ב. או חברותא או מיתותא (תענית כג.). חברותא זה כח, זו ברכה וזו הצלחה.
חברותא זה כמו שידוך, ובמיוחד כשיש התאמה ביניהם והם בדעה אחת בתורה וביראת שמים, ובלי זה עדיף למות רחמנא ליצלן. ''וקנה לך חבר' (אבות פ''א מ''ו), כדאי לשלם כסף, כדי להשיג חבר מתאים (רבינו עובדיה מברטנורא שם).
וכשלומדים חברותא, ואחד מדבר והשני שומע, זה כמו ששניהם מדברים, ויש לשניהם אותה מעלה, ואותה זכות (בניהו ברכות ג.).
וכן להיפך, כאשר אדם שומע לשון הרע, נחשב לו כאילו הוא ''מדבר' לשון הרע. וכן בעניין כל המרים יד על חבירו שנקרא רשע (סנהדרין נח:), אין הכוונה דווקא מרים יד, אלא עצם הענין שיש שני יהודים רבים אחד עם השני ומתווכחים ומזלזלים זה בזה הם בכלל רשע, שאין הבדל בין הרמת יד ובין הרמת קול (כלי יקר עה''ת שמות).
ורש''י על הפסוק (שמות ב, יג) ''ויאמר לרשע למה תכה רעך'', מפרש ''רעך, רשע כמותך'', שגם המוכה נקרא רשע. וההסבר בזה הוא כמו שאמרנו, שאמנם הוא לא הכה, אבל הוא הרים את קולו וזלזל בו וגרם לו להכות, ודינו כמי שהרים יד, וכמו שכתוב בגמרא (קידושין נו:) לא עכברא גנב אלא חורא גנב.
ומכאן לבעל ואשה, בעל שהוא אדיש לאשתו, זו מכה קשה מאד וזה כמו שהוא מכה אותה, כי אין יחס ואין כבוד ואין הערכה, ולפעמים אדישות חמורה יותר ממכות רחמנא ליצלן. ובגלל ההתנהגות שלו אשתו מגיבה כך, והוא לא יכול לומר 'לא עשיתי כלום'.
ולהיפך, כשיש סבר פנים יפות, והבעל יושב עם אשתו, והם מדברים אחד מול השני בארבע עיניים, עם כוס תה כוס קפה או ארוחת ערב, יש שלום ויש הכל ואשריהם ואשרי חלקם.
ג. כתוב בתורה (שמות כא, י) על חיובי הבעל לאשתו ''שארה כסותה ועונתה לא יגרע''. וביארו בגמרא (כתובות מז:), ''שארה'' אלו מזונות, שהבעל חייב מהתורה לדאוג למזונות האשה. ''כסותה'' כמשמעו, שחייב לדאוג לה לבגדים. ''עונתה'' אלו חיי אישות.
והלכה למעשה פסק מרן שליט''א (יבי''א ח''ג עמ' רסב והלאה, והאריך שם קרוב לעשרים עמודים בנפלאות מתורתו), שחיוב מזונות הוא מדרבנן, והפסוק הנזכר שכתוב בו 'שארה' מפרש הרמב''ן (שמות כא, ט) שארה זה קירוב, כלומר: שיחה נאה, דבורים טובים ומלות חיבה. וזה קירוב בין בעל לאשתו באופן מיוחד. וכמבואר בגמרא (ברכות כח:) 'היזהרו בכבוד חבריכם', והסביר רבינו יוסף חיים זיע''א בספר בן יהוידע (שם) שהכונה על אשתו של אדם, שהיא החברה החשובה ביותר שלו בחיבור חזק ואמיתי.
ולמדנו מכאן, שאפשר לקיים מצוות שארה גם בזמן ההרחקה, כשיושבים ואוכלים יחד עם היכר בשולחן לפי ההלכה, וזוכים לקיים מצוות עשה מהתורה של שארה כל רגע ורגע. ומי שיש לו שלום בית, הרי הוא מקיים מצוה זו. ויש לחשוב על כך כשקשה ויש לחץ ואין זמן, ולהתחזק מן העובדה שיש מצוה בכל רגע, וימתיקו סוד ביחד לחיים טובים.
ד. רבקה אימנו אמרה ליצחק (בראשית כז, מו) ''קצתי בחיי מפני בנות חת'', כדי שיעקב ילך לחרן ולא יקח אשה מבנות חת, כשהמטרה האמיתית שלה היתה שעשיו לא יהרוג את יעקב על הברכות שקיבל מיצחק. ולכאורה יש לשאול, למה רבקה לא אמרה בפשטות ליצחק: קיבלתי ברוח הקודש שעשיו רוצה להרוג את יעקב ולכן כדאי לשלוח אותו לחרן? אלא, רבקה רצתה לשמור על כבודו של יצחק בעלה, וזה לא יפה להראות לו שהיא קבלה נבואה והוא לא (טובך יביעו שם). ויש ללמוד מכאן איזו הכנעה גדולה ראוי שתהיה לאשה כלפי בעלה, וכמה עליה לתת לבעלה הרגשה טובה שהוא במעמד יותר ממנה.
שידוכים
ה. שידוכים זה מהשמים, וכמו שכתוב בגמרא (סוטה ב.) ''ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת לפלוני לפלוני''. ואמר רבינו הסטייפלר זיע''א שלפעמים מגיע השידוך המתאים ויש הדוחים אותו בגלל דברים של מה בכך ומפסידים על ידי זה את המזל הנפלא, חס ושלום.
ולכן צריך להיזהר מאד, לא למהר לומר 'לא מתאים' על כל שטות קטנה. וכן השומעים והקרובים, המרמזים לפעמים בעקימת אף שזה 'לא מי יודע מה' גורמים נזקים, שללא סיבה דוחים ומפסידים. ויש כאן נזק גדול של בין אדם לחבירו, ומי יכפר על הצער והעוון הזה. ככלל: תמיד יש לחשוב בשידוך, אם הוא היה אחי, או היא היתה אחותי, מה הייתי אומר? וכך להתייחס לכל הצעה.
ו. בשלבים המתקדמים של השידוך, יש לידע את הצד השני על כל הסודות האישיים כמו ניתוח שנעשה בעבר או מחלות שיש לא עלינו או אלרגיה וכיוצא בזה, כדי למנוע בעיות בהמשך ולחסוך עוגמת נפש, ויעשו הכל בהתיעצות עם דעת תורה אמיתית בלבד.
ז. להלכה נפסק (יו''ד סי' רמ סכ''ה), שאין דין כיבוד הורים בשידוכים, ואם רוצה הבן לשאת אשה פלונית ואביו מוחה בו ומתנגד אינו צריך לשמוע לו בזה. והוסיף מרן שליט''א (יבי''א ח''ח עמ' שיט) שהוא הדין לבת הרוצה להינשא שאינה מחוייבת לשמוע לאביה בנידון.
אולם למעשה נראה שכל זה רק באופן כללי, כשהאבא מתנגד קצת לשידוך ולא מפריע יותר מדאי, אלא רק מגלה דעתו. אבל, כאשר ייתכנו ריב ומחלוקת, וחוסר שלום בית בין ההורים, ועל אחת כמה וכמה חילול השם ובזיון תלמידי חכמים, יש להיזהר מאד מלעשות כן.
וצריך להאמין לדברי חכמינו הקדושים זכרונם לברכה, שאמרו (מועד קטן יח:) ''אי חזיא לך, לא אזלא מינך'' [=אם היא ראויה לך, היא לא תלך ממך]. ובודאי שחובה להתייעץ תמיד עם גדולי ישראל שליט''א כדי לדעת את עומק הבעיה. שלפעמים אחד הצדדים תמים ומתלהב, והוא יכול ליפול בפח חס ושלום. וכמו שהאריך רבינו החפץ חיים (הל' רכילות כלל ט סעיף ד), שאין איסור לשון הרע בשידוכים כשמכוון לתועלת להציל עשוק מיד עושקו, וצריך לשקול בכובד ראש איך להסתדר עם ההורים, ולעשות הכל בחכמה.
וקצת ראיה מדברי הזוהר הקדוש (תולדות קמד:), על יעקב אבינו עליו השלום שגרם ליצחק חרדה גדולה כשבא לקבל את הברכות, שלמרות שה יתברך הסכים על ידו נענש במכירת יוסף בגלל שציער את יצחק אביו.
וכן אמרו בזוהר הקדוש (ויצא קסה.) שרחל נענשה שלא גידלה את בנה בנימין, בגלל שציערה את אביה בגניבת התרפים, למרות שכוונתה היתה לטובה. ומזה יש ללמוד לעניננו בשידוכים, שצריך להיזהר מאד שלא לגרום צער להורים ולהתנהג בחכמה רבה.
ח. לשאת אלמנה עם ילדים זו זכות גדולה. וכשנושא אלמנה ומגדל את בניה לתורה ויראת שמים, אין מעלה גדולה מזו. והמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו כאילו ילדו (מגילה יג.). ונכון שאדם חושב: הרי אני יכול להשיג רווקה וצעירה. אבל אחרי הכל צריך לדעת, מכיוון שהוא עצמו גרוש או אלמן הוא צריך לעשות את החסד הזה, וזה מתאים לו, וזו זכות עצומה מאין כמוה. ולפעמים זה מתאים גם לרווק, והכל כפוף לדעת תורה.
ורבינו הסטייפלר זיע''א, היה מלווה בעל אחד שנשא אלמנה עם ילדים, ועשה לו כבוד גדול על כך.
ט. גרוש, עדיף שיחפש גרושה ולא רווקה, כדי להשאיר את הרווקות לרווקים. וכמובן שיש מקרים יוצאים מן הכלל, אבל כעקרון זהו הכיוון הנכון עבורו. וכאשר עושים הכל על פי דעת התורה, בוודאי הזיווג יעלה ויצליח.
ומכאן יש ללמוד גם לבחורה רווקה, שאין לה לדרוש דרישות מוגזמות ולא סבירות. וכפי שהוזכרו דברי רבינו הסטייפלר זיע''א, שלפעמים קורה שה'בת פלוני לפלוני' שלו או שלה הגיעו למועמדים, והם דחו את מזלם הטוב שהכינו להם מהשמים. ולכן, כשהזמן דוחק והגיל רץ ויש בחור מצוין מושלם בתורה ויראה והוא גרוש או אלמן עם ילדים, כדאי לאותה רוקה לחטוף אותו והיא תקים בית לתפארת בישראל. וההכרח לא יגונה, וזה רצון ה' יתברך, ועם הדרכה נכונה יכולים להצליח להפליא.
י. בחור רווק מעל גיל חמישים שעדיין לא זכה להינשא, שיתכן שהוא פטור ממצוות פרו ורבו, כי צעירה לא תסכים להתחתן איתו ומבוגרת כמוהו היא כבר לא בת בנים. עדיף לו לשאת אשה אפילו שהיא כבר סבתא ולא תוליד יותר אבל היא בת גילו, ואם הוא לא זכה לקיים ''פרו ורבו'', לפחות הוא יזכה להיות קדוש ולקיים ''והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא יא, מד).
ויש רווק כזה שמתעכב עוד ועוד, והזמן רץ והוא נשאר תקוע בצער גדול, והוא כועס על המשפחה שלו שלא עזרו לו, והוא דוחה בידיים הצעה טובה שמתאימה לו מאד. וחבל על דאבדין, ואין הצר שווה.
ומי יתן, ויקומו ויעשו חסד רוחני גדול וקדוש בכל עיר ועיר, ויקימו משרד לשידוכים על טהרת הקודש בהדרכת גדולי ישראל שליט''א, ויש בזה מצוות אהבת ישראל אין קץ לזרעו וזרע זרעו עד עולם.
יא. בענין חדר יחוד לחתן ולכלה, הנה אנחנו הספרדים לא נהגנו בזה לעשות יחוד מיד לאחר ברכות הנישואין, וכך גם משמע בגמרא (כתובות נז.), וכן במשנה ברורה (סי' שלט סקל''ב), והאריך בזה מרן הרב נאמ''ן שליט''א וכן מרן שליט''א (יבי''א ח''ה עמ' רצא).
אך עם כל זה, כאשר ראש הישיבה מבקש שיהיה חדר יחוד, עדיף לשמור על כבוד התורה שלו ולא להתווכח. וסוף סוף, יש בזה הכנה טובה לבני הזוג, להקל מעליהם את טרדת המצוה.
וגם יש כאן חיוב הכרת טובה מצד החתן כלפי ראש הישיבה שלמד אצלו, שצריך לקבל את הנהגותיו, וזה בגדר מצוות של בין אדם לחבירו. ויש בזה גם ענוה, שמתבטל לדעת ראש הישיבה, וענוה, אפילו שלא לשמה עדיף (ערכין טז:).
ועיין בגמרא (ביצה כ.), על הלל הזקן שהיה גדול הדור ונשיא ישראל, ועם כל זה נכנע לפני תלמיד של שמאי כדי למנוע מחלוקת, כי אז גברה ידם של בית שמאי ואם הלל היה עומד על שלו היתה מתעוררת מחלוקת, וכמו שכתב בזה בהגהות יעב''ץ (שם). ומינה, לנידון דידן.
ומכל מקום, החכם עיניו בראשו (קהלת ב, יד), ואם בכל זאת מקפיד החתן שלא יהיה חדר יחוד, כדאי שקצת זמן לפני הנישואין ירגיע את ראש הישיבה וידבר על לבו. ובודאי שכשישמע הרב שזו מסורת הספרדים הטהורה, יחזור בו, והדר הוא לכל חסידיו.
חינוך הילדים
יב. רבינו החזון איש זיע''א היה מזהיר שלא לקרוא לילדים בשמות שונים ומשונים, שכאשר הילד יגדל יהיה קשה לקרוא אותם או לכתוב אותם. ומכאן לכל מיני שמות הרווחים בימינו, שאין לדעת אם הם שם של בן או של בת. השמות המקוריים בתורה הקדושה, הם שמות מפורשים, וברורים, וקדושים, ויש להשתדל להיצמד למקורות עד כמה שאפשר.
יג. מיני מתיקה לילדים מרגילין את הלשון לתורה (ירושלמי תענית פ''ד ה''ה).
יד. למה נקרא שמם צעירים? מלשון צער (ערכין יג:), כי הם מצערים את ההורים ואת הזקנים ואת הבוגרים מהם. וצריך לדעת שיש לצעירים חשיבה אחרת לגמרי מאשר למבוגרים, ואם אין להם תורה כנתינתה מסיני יש להם הרבה שטויות בראש, וצריך להבין אותם ולהתנהג בהתאם.
כלכלה
טו. יש להיזהר עד כמה שאפשר לא לקחת הלוואות, שאין זו הנהגה טובה. ואפילו לקחת שקל בהלוואה עבור קופת צדקה, זה לא טוב. וכשאין כסף, אין חובת צדקה. וזה מפורש בפסוק (תהלים לז, כא) ''לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן''.
ומצינו בתורה (ויקרא ה, ז) לגבי ההלכה של קרבן עולה ויורד, שהדין הוא שעל עבירות מסוימות יש להביא כבשה או שעירת עזים לחטאת, ואם ישנו אדם שקשה לו לעמוד בכך בגלל שהוא עני יביא תורים ובני יונה, ואם דל הוא וקשה לו להביא גם את זה מביא מנחת סולת. ומבואר בתורת כהנים (שם), שלא ממליצים לו לקחת הלואה ולהביא כבשה או שעירת עזים. ומכאן לומדים עד כמה מגונה נטילת ההלואה בעיני ה יתברך. ובוידוי של יום הכיפורים בוידוי הגדול (אות צד''י), מדגישים ''ציערנו בעלי חובות''. והכוונה שאנו מצערים את בעלי החוב בעיכוב התשלום.
והגאון רבינו שמואל שפירא זיע''א בספרו זהב שבא על התורה (פר' ויקרא) מוסיף: ''למדים אנו מזה כמה מאוסה היא ההלואה ואפילו פרוטה אחת לקרבן אין ללוות, וכן בערב פסח לארבע כוסות ושמן לחנוכה ההלכה היא אם אין לו ימכור כסותו או ילוה, ומשמע כאמור שעדיף למכור כסותו, ורק אם אין ברירה שאין לו מה למכור יקח הלואה למצוה זו'', עד כאן תוכן דבריו.