המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פתיחה · סימן סא
סעיף א
בד"א כשראוי' לביאה וכו' ואח"כ כנסה וכו'. והנה הרא"ש הקשר לשיטת הרמב"ם אמאי לא מבעי' לי' לר' אשי על מתני' דאין האשה אוכלת בתרומה וכן בכל מקום וכו' ואין עמר דשאני הכא דפרסה נדה אח"כ מ"מ נהי דאין ראיה וכו' משמע מדבריו דיש לחלק בי חיוב תוספת כתובתה ובין שאר דיני נשואין לענין תחילת חופה אן לדעת הרמב"ם ונראה דמוכח הכי דאל"כ ק' על הני אמוראי דאמרו אין הלכה כראב"ע הא ממתני' דפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתע' לאחיך וכו' ומקשה בירושלמי, הלא דברים הנקנים באמירה הן תק בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא וכו' ובודאי הך מלתא אומדנא דראב"ע עדיפא טפי כדאמר בדף מ"ז דאפי' ר"נ דס"ל זכה הבעל בדברים הלל מודה לראב"ע כדקאמר התם ע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מדידי' לדידי, וכו' א"כ סתם מתני' דהפוסק כראב"ע וקי"ל מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ותו דלא הי' צריך הש"ס למקבע הלכתא כראב"ע ועמ"ש בזה בחידושי כתובות דף ס"ו. במתני' שם אע"כ הא דאמרו אין הלל כראב"ע לא פליגי על מתני' דכל הפוסק ע"מ לכנוס הוא פוסק א תוס' הכתובה דהוי מדידי' לדידה אלא אהא דס"ל לראב"ע דתפסל כתובה אינו מתחייב אלא בחיבת לילה הראשון אהא אמר אין הל' כראב"ע דנהי דפוסק ע"מ לכנוס הוא אבל חיבת לילה הראשון לא בעי וכן משמע קצת מהא דאמרו אין הלכה כראב"ע ולא אמרו הלל כחכמים ועמ"ש בזה בחידושי כתובת דף נ"ו א"כ צ"ל דהחילוק הוא בין תחילת חופה לסוף חופה והטעם בזה כיון דהוא מדידי' לדידה עדיף טפי דלא נתכווין אלא משום חופה דחזי' לביאה ולפ"ז י"ל דהא דעת הרא"ש הנ"ל גם להם אין ראי' דלא חזי' לחופה וכו' י"ל דהרמב"ם דקדק מדקבעי ר' אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו ולא קאמר פירסה נדה ונכנסה לחופה משמע דבהא פשיטא ליה דלאו נישוא הוי לכל מילי אלא בעי' ליה כשפרסה נדה לאחר שנכנסה ומה שהקשה הרא"ש דאי פרסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחילת חופה י"ל דס"ל לרמב"ם כיון דס"ל לרבין דף נ"ז דמחלוקת דר"י ור' יוסי לא פלי בתחילת חופה דמוחלת ואפי' לר' דימי ס"ל לר' יוסי דמוחלת בתחילת חופה ור"י ור' יוסי קי"ל כר' יוסי ונהי דבעיקר כתובה קי"ל כר"י דכל הפוחת וכו' מ"מ כ"מ לענין תוס' דאין החיוב מתחיל עד . חופה כיון דהוי מדידיה לדידה אך מדלא הזכיר הרמב"ם חילוק כן משמע דסבירה ליה דאיבעי' דר' אשי קאי לכל מילי דנישואין ומה שהקשה הרא"ש הא דלא בעי לר' אשי בדוכתא אחרינא נראה דס"ל לרמב"ן כיון דעיקר דין החופה אחר שהכניסה לביתו כמ"ש בסימן נ"ה וכן כתבנו בסימן נ"ז דבמסר לחוד הבעל יורשה אף דלא היה ית כלל כי קנין מסירה אין ענין לחופה כלל א"כ כל חופה כדינה שק בבית הבעל אף דאין זה קנין מדין חופה מכל מקום כיון שפ בביתו לא גרע ממסירה דקנאה לענין ירושה ולא משכחת בהנך לאי דר' אשי לענין ירושה וכן לענין סקילה כיון דמהני בהו מסירה אלו היכא דהחופה לא הוי בביתו וכדאי' בברייתא דף מ"ח ע"ב דו שלה דוקא סתמא ללין אבל פי' לנשואין קונה אותה לירושה מת ס"ל לרמב"ם דבעינן דוקא יחוד הראוי לביאה כמ"ש הרמב"ם וג וכמ"ש בסי' נ"ז והיינו משום ספיקא דר' אשי אבל סתם כניסה לחון שהוא מכניס אותה לביתו להכי בעי רב אשי דוקא לענין תו' כתו דלא אהני מסירה לראב"ע אף דלתרומה מפורש בברייתא דף מייחד דון מהני מסירה מ"מ נראה די"ל דלענין תרומה לא מיבעי' לרב אשי נ דמדאורייתא אוכלה ואין חשש אלא משום שמא תשקה וסמפון וי לפמ"ש בסימן נ"ה דלהרמב"ם ס"ל דבמסירה לא שייך סמפון דבדק . אלא שמא ימזוג א"כ לאחר החופה שהיא בביתו פשיטא דלא שק תו שמא ימזוג ואפי' היא נדה ולכך בעי דוקא לענין תוס' ולפ"ז כשם א דאמרו הנך אמוראי אין הלכה כראב"ע ולא אמרו הלכה כחכמים דהוי מחלוקת ואח"כ סתם במתני' דהפוסק משום דס"ל דמסירה ני גם לענין תוספת כתובה אבל בלא מסירה ס"ל ג"כ כסתמא תני' דהפוסק הנ"ל ולענין מ"י ומזונית כ' הח"מ דבהגיע זמן מ"י כיון דנותן לה מזונות כבר כתבתי לעיל בסי' נ"י דאינו מוכח הא ביבם דעמד בדין וברח אין מ"י שלו כמ"ש שם בסימן כ"ו אבל במסר דלפמ"ש בסי' נ"ז דמשמע דבמסר אינו חייב במזונות לפרש"י דף . גבי קבל מסר והלך ע"ש מ"מ לפמ"ש לשיטת הרמב"ם דמפרש מנ' דבמסר בודק אותה י"ל דבמסיר' חייב במזונות ומ"י. ועיין בחידושנו שובת בר"פ המדיר בתוספת ד"ה המדיר וכו' דע"כ צ"ל מהא דמשני אמירה כשהיא ארוסה וניסת דלא ונתחייב בעונה משום דלא היתה ה ראוי לביאה ואפ"ה אתחייב במזונות מדין מסירה וכו' ע"ש:
ומה שהקשה הב"ש מה מיבעי' לר' אשי איך ס"ד דקונה אותה ביחוד דאיסורא ותי' כגון שפרסה נדה אח"כ אין דברים נים דמה בכך הא הוי סוף חופה באיסורא ואפשר כוונתו למ"ש הרמ"א בי"ד סי' קצ"ג ס"ד י"א אם היתה טהורה כשנשאה ולא בא ופרסה נדה אח"כ א"צ שימור עוד אך זה דחוק ותו דאכתי לא מתורץ דברי הרמב"ם שכ' ואח"כ כנסה לחופה מאי אריא שאינה ראוי' לביאה תיפוק לי' דהוי חופה דאיסורא גם מ"ש דמיירי כשקדשה בביאה דחוק הוא ועוד דא"כ הוי כבר בעולה ולפי שיטתו דס"ל לרמב"ם אין חופה קונה בבעולה שדינה כאלמנה כמ"ש לעיל סי' נ"ה ה"ה בבעולת עצמו לא שייך בה קנין חופה וכבר כתבנו שם דעיקר דברי הב"ח דאף אם יש שם אדם דלא הוי יחוד דאיסורא מקרי יחוד הראוי לביאה וכמו שהוכחנו שם בכמה הוכחות ע"ש ועוד נראה דמוכח מהאי דחתן שפרסה אשתו נדה הוא ישן וכו' עת הי"א ביו"ד שם אם היתה טהורה כשנשאה וכו' א"כ התם דמיירי פה נדה אחר החופה דאל"ה הא חופת נדה אינה קונה לרמב"ם וכמ"ש הב"י שם א"כ הרי כבר יחוד עמה בשעת חופה ולא בא עלי' ה צריך שמירה אח"כ אע"כ כדברי הב"ח דמקרי יחוד הראוי לביאה שהי' שם שמירה ובהא מתורץ נמי מה שתמה הב"ש על הב"י שכ' בת"ח שמותר להינשא בתוך שבעה נקיים דחימוד אעפ"כ אסור להתייחד ואם היחוד אסור מה היא הנישואין שהתיר הרמב"ם ולפמ"ש פ דאף ע"י שמירה מקרי יחוד הראוי לביאה ומיהו נראה דבל"ז אין ויא על ר' אשי דודאי הא דכ' הר"ן בריש כתובת דביאה דאיסורא א להיות נשואה ק' מסוגי' דיבמות דף כ"ח דקאמר אי קמשקה כשהיא נשואה מי בדקה לה מיא תיפוק לי' דלא הוי נשואה כלל דהוי ביאה דאיסורא ותו קשה מהא דקאמר שם דף פ"ה אלמנה "ג יש לה כתובה פירות ומזונות ואמאי הא הוי ביאה דאיסורא אי נעשית נשואה אע"כ דהר"ן לא קאמר אלא היכא דהאיסור מחמת נשואין עצמה דאסור לבוא על ארוסתו אבל כשהאיסור מצד אחר דמהני כי היכי דמתפסי קדושי עבירה כך מהני נשואי עבירה וממילא דאין קושי' לר' אשי מחמת איסור יחיד של כדה:
נה המרדכי בכתובות בפרק אע"פ כ' ובס' המקצועות פסק ר"ח הואיל ונכנסה לחופה ולא נבעלה ופרסה נדה ודאי פסקה ת ביאה וח"מ תמה עליו אם כבר קנה בתחילת ביאה האיך יופקע ין כשפירסה נדה וכן כתב הרא"ש וכבר כתבנו בזה די"ל דסוף ה קונה כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם. אך יותר נראה דסבירה כשיטת הר"י שהביא המרדכי אח"כ שהאיבעיא דרב אשי קאי היכא זתן היה סבר שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה מש"ה מספקא אבל אם מודיעין ליה שהיא כדה ואעפ"כ הי' כונסה וכו' הרי דס"ל בעיא דרב אשי משום דהוי חופה בטעות וא"כ י"ל דהר"ח לא ניחא לפרש הסוגיא בשלא ידעה דה"ל לרב אשי לפרש דבריו אלא איירי דפרסה נדה בשעת חופה ויכול לומר אילו הייתי יודע שתהיה נדה הייתי כונסה וזה שנראה כן בלישנא דרב אשי נכנסה לחופה ופירסה מיהו לכאורה קשה הא קיי"ל דאין תנאי בנשואין כדאיתא בר"פ דף קיז וכן כתבו התוס' בהאשה רבה דף פ"ט צ"ל דלענין פות כתובה שאני כמ"ש תוס' בכתובות דף ע"ג ד"ה לא תימא דוקא בתנאי אחר שאינו מענין החופה כלל כגון ע"מ שאני כהן וכן בשביל חיבת החופה ונחל אבל בתנאי זה שהיא נדה וליכא חופה אהני בי' תנאי ואדעתא דהכי לא כנסה אך לפמ"ש בחידושי נות שם בתוספת שם דטעמא דאין תנאי בחופה משום דא"א ם ם ע"י שלית ודוקא בקדושי ביאה מהני תנאי משום דאיתקש ות להדדי אבל בנשואין לא איתקש א"כ לא שייך טעות. י לכאורה נראה דעת ר"י דפי' האיבעיא דוקא בשלא ידע הבעל ו משום דפשיטא ליה דחופת נדה קונה כמו שהקשה הר"ן משום יל כרב ביבמות דף נ"ז דיש חופה לפסולות מיהו על הרמב"ם י"ל קושיא מזה דהוא ונפרש בפ"ז דתרומת כפירש"י שם דמיירי בחופ' קדושין א"כ אין ענין כלל לחופה שאחר קדושין דהא התם ל"ק כדאמר שם דף נ"ח ע"כ לא אמר ר"מ וכו' אבל חופה דלא לה לא ואפ"ה ס"ל לרב דיש חופה לפסולות והר"י לשיטתו אזיל לפיררש שם דאיירי בחופה שאחר הקידושין א"כ שפיר ונוכח משם דחופה שאינה ראוי לביאה מהני לכך הוצרך לפרש הכא דמיירי שלא ידע שהיא נדה דהוי חופה בטעות אלא דאכתי קשה דהא אי' בדף נ"ח שם אלא דקני לה כשהיא ארוסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה נהי דלשיטת הר"י י"ל דמיירי שידע כבר מן הסתירה אפילו הכי כנסה לחופה מ"מ על הרמב"ם ק' דמשמע דמהני חופה שאינו ראוי לביאה אחר קידושין להיות דינה כנשואה ומיהו י"ל דרב אשי לא מצי למיפשט מהכא משום דס"ל כמסקנא דר"כ בר יצחק שם דף כ"ח ע"ב ע"י גלגול ועיין בחידושנו לכתובות דף מ"ה שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא וכתבו תוס' ל"ג בעלמא וכו' ע"ש שכתבנו דתליא בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש א חופה שאינה ראוי לביאה קניא וכן לשיטת דבלא ידע לא קניא א"ש גירסת בעלמא:
עוד כתב שם במרדכי בעי רב אשי וכו' תיקו הלכך לא קנה וצ"ל שפ"נ בשעת ווסתה אבל שלא בשעת ווסתה מצית אומרה נסתחפה שדהו והח"מ הקשה עליו הא איבעיא היא בגמרא ריש כתובות כיון דאיכא נשי וכו' ועוד דלא מיבעיא ליה וכו' אבל למסקנא דמסיק רב אשי וכו' ע"ש ומה שנדחק לתרץ דמיירי שבסוף חיפה פרסה נדה אינו מובן דאי ס"ל דהקנין בסוף חופה א"כ אנוס הוא קשה כיון דמיירי בשעת ווסתה א"כ אף בתחילת חופה הוי איסורא דהוי כפירסה נדה קודם חופה דהא הזהרו ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לווסתן. מיהו בזה י"ל כיון דקיי"ל ווסתות דרבנן א"כ לפמ"ש ה"ה דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דחופת נדה אינו קונה מ"מ בתובעה לינשא דצריכה לישב שבעה נקיים דאינן אלא מדרבנן קונה חופה וא"כ ה"נ י"ל כיון דסמוך לווסתן אינו אלא מדרבנן ה"ל כאילו ראויה ובעילה גם י"ל דבעילה ראשונה שהיא בעילת מצוה אין איסור סמוך לווסתה כדקיי"ל ביוצא לדרך בי"ד סימן קפ"ד. אמנם העיקר בזה דס"ל לח"מ דסוף חופה היינו סוף שבעת ימי המשתה כמ"ש בסק"א והקנין נגמר בסוף ז' ימי המשתה א"כ ס"ל דאי פרסה נדה בתוך ז' ימי משתה ונבעיא ליה כרב אשי בענין דלא הוי תחילת חופה סמוך לווסתה. אך גם בזה קשה עליו דנהי דמשמע בסוכה דף כ"ה דמשך החופה כל ז' ימי המשתה מ"מ הא קאמר תני רב יוסף שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון ונשמע דבייחוד לילה הראשון ה"ל חופה ונראה לפרש דברי הח"מ דאדרבה מהא נפקא ליה דאונס שבא בתוך ימי החופה נסתחפה שדהו והיא גובה התוספת מדאמר חיבת לילה הראשון אע"ג דמשך החופה היא שבעת ימי המשתה מ"מ כשמת אחר לילה הראשון היא גובה כתובתה אף דאין אונס גדול מזה שמת דלענין חיוב מזונות בהגיע זמן אמרינן בריש כתובות אמר רב אשי כל אונסא לא אכלה אף בחלה מ"נ במת בתוך ז' חופה כיון שהיה יכול לבעול בלילה ראשונה שאני ומזה יליף לכל אונס דלא בא מחמתה שאינה מפסדת התוס' אחר לילה ראשונה ובזה א"ש הא דקאמר שם אא"ב חיבת חופה קונה היינו דקאמר לילה ראשון אלא אי אמרת חיבת ביאה בלילה ראשון איתא ומכאן ואילך ליתא וכו' ולכאורה רה אינו מובן דילמא הכוונה לביאה ראשונה וצ"ל דהל"ל סתם חיבת ביאה וממילא הוי ידעינן דקאי על ביאה ראשונה א"כ ה"נ הל"ל חיבת חופה ולפמ"ש א"ש דאי אמרינן חיבת חופה היינו דקמ"ל דאף דהחופה נמשכת כל שבעת ימי המשתה מ"מ לאחר שעבר לילה ראשונה כיון שהיה יכול לבוא עליה אם מת גובה תוספות אף דאנוס אלא דבעי רב אשי אם פרסה נדה אחר לילה ראשונה בתוך ז' ימי משתה אי נימא כיון דהיא הגורמת שלא תהא ראוי לביאה כל ז' יוני המשתה י"ל לא מהני לילה ראשונה והיינו דכתב המרדכי דמיירי בשעת ווסתה כדקאמר בריש כתובות דבשעת ווסתה לא תיבעי דלא מצית אמרה נסתחפה שדהו אבל שלא בשעת ווסתה לא הוי אמר רב אשי בפשיטות דהיא גורמת ולפ"ז י"ל דאף לדינא לפמ"ש תוס' בכתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה כתובה דמוציאין ממון מס"ס א"כ כיון דהכא מספקא לרב אשי וע"ז כתב המרדכי איבעיא לרב אשי תיקו הלכך אינו קונה פירוש דאין מוציאין ממונא מספק א"כ אי איכא תו ספיקא אי אמרינן נסתחפה שדהו כדמספקא להש"ס בריש כתובות נהי דהתם אין מוציאין בהגיע זמן ופירסה נדה מספיקא למזונות מ"מ הכא באיבעי דרב אשי אי בעינן חופה הראוי לביאה ה"ל ס"ס ואין להקשות במ"ש הפוסקים דאין להוציא ממון מספיקא דרב אשי ובח"מ סימן ר"נ ס"י משמע דמספק אומדנא לא מבטלי' קנין ע"ש ז"א דהתם אין ידוע כלל אם יש אומדנא, א"כ מה"ת לבטל את הקנין אבל הכא שהוא ידוע שהיתה כוונתו ע"מ לכונסה כדאמר ראב"ע אלא דאנו מסופקים באומדנא דראב"ע אי הוה על חופה דחזיא לביאה פשיטא דאין להוציא מספק תדע דהא כתבו תוס' בכתובות דף מ" ע"ב ואי הוי שייך התם אומדנא אחרינא הוי אמרי' והיינו מטעם דאין, להוציא מספק:
ועיין בהח"מ שכתב אם נתייחדה לפני שבת מותרת לטבול בשבת וכ"ש לפמ"ש לעיל היכא דהחופה ברשות הבעל מודה הרמב"ם דקנה אותה מטעם מסירה:
ועוד נראה דלא אסרו בירושלמי אלא לכנוס בשבת דעוקר הכוונה לעשות נישואין אבל אם כבר נכנסה לחופה לפני שבת אין לאסור הבעילה בשבת דקי"ל דבר שאינו מתכווין מותר ואף דהוי פסיק רישא מ"מ הא כתב המ"א בסי' שי"ד בשם תה"ד דפסיק רישא בדבר שהוא מדרבנן מותר ואף דהמ"א שם חולק עליו מ"מ בכה"ג דאינו אלא כמחזי קונה קנין י"ל דבזה מודה:
שם בהג"ה ולמ"ד דחופת נדה וכו'. עיין מ"ש לקמן ר"ס ס"ו דאפילו להרמב"ם דחופה נדה אינה קונה מ"מ בלא כתב הכתובה קונה והוכחנו שם ממתניתן דף נ"א לא כתב וכו' ע"ש והטעם נראה שאינו אלא מדרבנן כמ"ש הה"מ דבתבעה לינשא אף שצריכה לספור שבעה נקיים מ"מ החופה קונה בה כיון שהיא דרבנן כיון שלא הרגישה וכ"ש בכתיבת הכתובה דאינה אלא מדרבנן שאמרו כל הפוחת וכו' משום דלא סמכה דעת' ועמ"ש ה"ה ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם פי"א מהא"ב דין י' מהא דברי' דרבינא בנדה דף ס"ו צורבא מרבנן הוי וחש ליה לדרבנן ומתרץ ה"ה דלמא לא הוי ניחא ליה בייחוד בלבד אלא בביאה ורצה להיתין עד שתהא ראוי לביאה וכו' ע"ש ונראה דמשמע הכי מדאמר שם סבר לי' מר למכתב בכתובה לארבעה יום וכו' איעכב ז' יומי בתר האי יומי א"ל מאי האי וכו' יש לדקדק הא דלא שאל מיד ביום ד' כשקבע לו זמן לכתיבת הכתובה נרא' דבתחילה היה סבר רבינא דמה שמעכב שמא פרסה נדה אבל כיון שראה שרצה לעשות החופה ביום י' משנתרצה לינשא ע"כ ידע שלא פירסה כדה דאל"ה עדיין החופה בנדתה שאסורה לטבול ביום ז' עד הלילה והחופה היתה ביום כדמשמע מהא דאמר סבר לה מר למכתב ביום ד' והכתוב' נכתבת ביום החופה עצמו ותו דמשמע לפי גירסת הספרים ליום ארבעה דהיינו יום ד' שבתולה נישאת בו ונדחה ליום א' כדאמר בריש כתובות דמותר לינשא באחד בשבת היכא דכבר טרח והיינו דקאמר נטר עד ארבעה אחרינא דהיינו יום א' שהוא יום ד' מרביעי וכמ"ש תוס' ריש כתובות יום ד' ולא ליל ה' שמא יטרוד ולא יבעול וכיון שהיה ביום ידע שאין העכוב מחמת שפרסה נדה הרי דמוכח דבפירסה נדה ממש לא הוי חופה אבל כשהיה מחמת חימוד הוי חופה ותו מדאמר בתחילה אין משמע כדברי הרמב"ם דיכול לינשא תוך ז' ימי חימוד אלא שאח"כ נמלך לעשות החופה ביום ז' לקרב החופה סמוך לביאה בלילה שלח אחרי' מיד אף שעדיין לא טבלה בשעת החופה לא חשש לזה והיינו כדברי הרמב"ם ועיין בחידושנו לכתובת דף י"ז שכתבנו דמוכח כדברי הה"מ דילפינן מבועז שמברכין ברכת נישואין בבית נישואין משמע דבבועז הוי הברכה ביום הנשואין אף שהיה בתוך ז' נקיים ע"ש וכן משמע מקרא דכתיב גבי יעקב מלא שבוע זאת דילפינן מיניה בירושלמי דאין מערבין שמחה בשמחה אע"ג דה וי גבי רחל תוך ז' נקיים דנתעורר חימוד שלה כשאמר לבן וניתנה לך גם את זאת ומשמע דנשא אותה מיד לאחר שבוע זאת אף דהיה יום ז' לחימוד ולכאורה מוכח ג"כ דבאיסור דרבנן קונה חופה מהא דכתבו תוס' ביומא דף י"ג ד"ה ולחודא בירושלמי משמע אשה אחרת מתקינן וכו' שיקדש זאת ביוה"כ ומשמע כמי דכנס אותה כדאמר שם כל כמה דלא כנס להו לאו ביתו הוא אף דאינה ראוי לביאה מצד איסור יוה"כ גם מחמת ז' נקיים אבא דכיון דחמשה עינויים. הם מדרבנן וגם ז' נקיים מדרבנן הוי ראוי לביאה מיהו לפמ"ש הרמב"ם דחמשה עינויים דאורייתא כדאי' בא"ח סי' תרי"א צ"ל כמ"ש לעיל דהירושלמי ס"ל דלא בעינן יחוד הראוי לביאה או דפליג אגמרא דידן אף בהא דכל כמה דלא כנס לה ומיהא בהא דפשיטא ליה לה"ה הביאו הב"י דהא דתבעה לינשא ונתפייס' דרבנן כיון דלא הרגישה, וכתב הט"ז בי"ד סימן קצ"ב האיך מצינו גזירה זו ע"ש י"ל דאף דבלא הרגישה הוא מדרבנן מ"מ לפמ"ש תוס' בריש גיטין אהא דאשה נאמנת על ז' נקיים דע"א נאמן באיסורין כיון שאינה בחזקת רואין א"כ י"ל דהכא כיון דהו' חזקה דראתה משום חימוד אינה נאמנת לומר שלא הרגישה וממילא מתורץ מה שהקשה הט"ז שם מתמר ורות שלא חששו לשבעה נקיים דחימוד כיון דהוי יודעים בעצמן שלא הרגישו אין עליהם איסור וצ"ע:
בהג"ה אשה חולנות אע"פ שכנסה וכו' אינה חופה כלל כן הוא בתשובת הרא"ש סי' נ"ד וכו' הדרישה דס"ל דחולנות גרע מנדה דנדה ראוי' לכשתטהר משא"כ בחולנות שחלתה חובת מות דאינה ראוי' לביאה כלל והח"מ הקשה מנ"ל לחלק הא גם הכא איכא למימר רוב חולים לחיים ועוד הא קי"ל יש חופה לפסולות דהיינו אלמנה לכה"ג אע"ג דלעולם לא תהי' ראוי' לביאה וכבר כתבנו לעיל ליישב לשיטת הרמב"ם ז"ל הא דיש חופה לפסולות כמ"ש הל"מ דהתם משום חומרא דתרומה הוא דלא קידש אותה ולא קנה אותה כלל אף דר"ש אמר שם אמתני' דלא שטיתי ארוסה וכו' דמיירי בחופה אחר קדושין דהוי נשואה כבר כתבנו דלמסקנא לא קי"ל הכי ובאמת הרא"ש לא הקשה על הרמב"ם מזה ואדרבה משמע מסתמא דסוגי' דקדושין דף כ"ז ע"ב דילפינן גילגול מהאי מתני' אלמא דס"ל דאין חופה לפסולות וכ"ש דא"ש לפמ"ש דרב לא אמר יש חופה לפסולות אלא לענין תרומה ממילא דמתורץ קושי' התוס' שם מנ"ל לרב גילגול שבועה בקרקעות ע"ש:
ונראה עוד משם משמע דאין לחלק בין שהיא ודאי אסורה עליו עולמות או משום ספק דאל"כ קשה מה הוכיח ר"ש דיש חופה לפסולות מהאי דסוטה דהא בסוטה הוי ספק כיון שרוצה להשקותה ותהי' מותרת לו משא"כ בשאר חופה לפסולות דאסורה עליו: עולמות אע"כ צ"ל דאין לחלק כיון דאיכא ספק שמא לא תמצא טהורה ליכא חיבת ביאה וכ"ש לפמ"ש דמהא דילפינן באמת גילגול שבועה משום דליכא לאוקמא בנכנסה לחופה ולא נבעלה משום דאין חופה לפסולות א"כ מוכח דאפי' בספק לא הוי חופה א"כ ה"ה בחולה כיון דהוי ספק אם תהי' ראוי' לביאה כיון שהיא בסכנת מות ולא קניא חופה ומה שהקשה הט"ז למה לא זכה הבעל כדין מתנת שכ"מ שאין ק צריך קנין נ"ל דיפה תירץ הב"ש דאין כאן מחילה ותו דיש לדמות דבר זה להא דאמר בפ' מ"ש דף קמ"ח דאומר שמואל שמא לא גמר: להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה א"כ אפי' הי' דעתה. שירשנה מ"מ שמא לא גמר להקנותו אלא בחופה וכיון דבטלה חופה: ממילא בטלה הירושה:
בהג"ה ונהגו שמתענין ובמהר"ם מינץ כתב ב' טעמים א' דהוי יום: שנמחל עוונותיהן והב' שלא ישתכרו בשעת קדושין ונראה דצריך ב' טעמים דאי משום שכרות לחוד הי' נכון לקדש ולעשות החופה בבוקר וצריך טעם שנמחלו עונותיהם דא"א להתענות אחר החופה דמשעת הברכה מתחילין ז' ימי משתה כמ"ש בסי' ס"ב והוי כרגל: עליו שמחת הרגל ואי משום מחילה לחוד הוי ראוי שיתענה: ויאכל קודם החופה כדאי' בא"ח סי' רמ"ט דבתענית בע"ש לא ישלים, שלא יכניס לשבת כשהוא מעונה וכן הוא בפ' בכל מערבין שלא היו משלימין בט' באב שנדחה מפני שי"ט שלהם הי' ע"ש וכן הוא בא"ח סי' תקכ"ט ס"ט א"כ ה"נ הי' ראוי לאכול קודם החופה שלא יכניס לחופה כשהוא מעונה אלא משום חשש שכרות א"א לעשות כן א"כ לפ"ז במקום שהקדושין הם בשעת שידוכין והחופה היא לאחר זמן ראוי לעשות הקדושין בבקר קודם אכילה משום חשש שכרות וביום החופה ראוי שיתענה עד קודם החופה ויטעום קודם החופה כיון דכבר כעשה הקדושין אין חשש משום שכרות. ומ"ש הב"ש והמ"א סי' תקע"ו דבקטנה שהאב מקבל קדושין צריך הוא להתענות נראה דכיון שנוהגו שהיא בעצמה מקבלת הקדושין וכמ"ש הרמ"א בהג"ה סי' ל"ז סי אם גלוי לכל שמכינה לחופה ולקבל קדושי' הוי כאמר לה בפני עדים קבלי קדושיך א"כ אין חשש קא כבר הכינה לחופה מן הבקר שם:
שם אם קדשה בטעות בהגהת מרדכי מביא כמה ראיות לזה ונראה דגם ז' ימי משתה מתחילין משעת חופה ראשונה אך שהוא בטעות דהא ז' ימי המשתה מתחילין משעת הברכה כדאי' בסי' ס"ב ויש סמך לדבר מקרא דויעש יעקב כן וימלא שבוע זאת וכתרגומו ואשלם שבועתא דדא הרי שהתחיל' ז' ימי המשתה מיום החופה אף שהי' בטעות ואין לומר דאין ראי' משם דכיון שנבעלה קודם אי נחשב משעה שנתרצה אין לו אלא ג' ימים לשמחה כדין בעולה ז"א דהא כתב מלא שבוע זאת ע"כ דחשב לה ז' ימים מיום הראשון:
סעיף ב
כשר הדבר וכו' אע"ג דס"ל להרמב"ם וש"ע דחופר היינו יחוד הראוי לביאה א"כ כיון דהחתן אסור להתייחד ממילא א"א לעשות חופה דהיינו יחוד באמת מכאן נמי ראיות לדברי הב"ח שכ' בסי' נ"ה דאף אם יש שם אדם אקרי יחוד כיון קום המיוחד להם לבדם ודוחק לומר דהש"ע מיירי בז' נקיים של ל דם חימוד שכ' הה"מ דבדיעבד מהני חופה אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל חדא דלא משמע בלשון הרמב"ם כן ותו דהא כתב הרמב"ם בת"ח מותר לכתחילה בזה: