המקנה - קונטרס אחרון· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פתיחה · סימן כו
סעיף א
אבל אם בא עלי' דרך זנות כו'. כתב הב"י מדברי הרמב"ם נראה שלוקין משום לא תהיה קדשה. והראב"ד השיג עליו דהא התורה חייבה במפותה קנס וקי"ל דאין לוקין ומשלם ונראה דאף דאיכא לאוקמי קרא בלא אתרו בי' מ"מ קשה התקשה הש"ס בכתובות דף ל"ב גבי חייבי לאוין וחייבי כריתות דאינו לוקה ומשלם ה"ל להקשות בכל מפותה דחייבי' מלקות משום לא תהי' קדשה. ולכאורה אין זה קושיא דהא רב נוקי לה בקידושין דף מ"ו במפותה לשם אישות הכתוב מדבר ואף שאינה מקודשת שאבי' יכול לעכב מ"מ אין בזה לאו דלא תהי' קדשה כיון דבא עלי' לשם אישות ואדרבה משמע משם דפשטא דקרא בהכי מיירי וכ"כ הב"ש בסי' קע"ז דבמפותה לשם אישות הכתוב מדבר ואי משום דקאמר התם דיכול לשנוי לכו בפיתה שלא לשם אישות יש לומר דר' אסי ס"ל כר' יוחנן דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין ואיכא לאוקמי קרא בלא אתרו בי' אבל להמקשה בכתובות שם על חייבי לאוין באמ' הוי מוקי לקרא בפיתה לשה קידושין ואפשר דקושית הראב"ד הוא אליבא דר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין וס"ל נמי בקידושין דף מ"ד כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת לקידושין דלחכמי' דר"י יכולה הנערה לקדש עצמה א"כ ליכא לאוקמי קרא בפיתה לשם קידושין דא"כ איך אמר קרא אם מאן ימאן אבי' דהא קרא בנערה משתעי ור"מ דאיהו סתם חכמים דרב יהודא ס"ל דקטנה אין לה קנס מיהו אין זה קושיא דס"ל אף שהיא מקודשת חייבה התורה קנס לאבי' כמ"ש התו' בקידושין שם בד"ה קרא בעיא בשם יש מפרשים ע"ש וכך כתבו התוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב בד"ה אין לי אלא אביי. עוד נראה לענ"ד דיש ליישב קושית הראב"ד דהא דמקשה הש"ס בחייבי לאוין דהוי ממון ומלקות משום ששניהם באים כאחד בתחילת ביאה כמ"ש תוס' בסנהדרין דף ע"ב בשם ירושלמי בד"ה ממונא לא משלם דקנס מתחייב בהעראה וכן מלקות במחייבי לאוין הוא בהעראה כדיליף בר"פ הבא על יבמתו בגז"ש אבל הלאו דלא תהיה קדשה לא מחייבי אלא על גמר ביאה כיון דליכא ילפותא בי' לחייבו בהעראה וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' נערה בתולה דין י"ז בטעם לאו זה דקדשה משום דגורם שמלא הארץ זימה דאח נושא אחותו ע"ש וזה לא שייך אלא בגמר ביאה א"כ אין קושיא מקנס דמפותה כיון שאין באים כאחד וכבר נתחייב קנס בתחלת ביאה בהעראה ומלקות דלאו לא תהיה קדשה לא בא אלא בסוף ביאה ואין להאריך כי לע"ד אין צריך לכל זה דכבר תרצו הרמב"ם ז"ל בעצמו קושיא זו בהלכות נערה בתולה בפ"ב דין י"ד זה שחייבה התורה למפתה שישלם קנס מפני שאירע דבר שלא מדעת אבי' אבל המייחד את בתו לזנות עובר משו' ולא תחלל את בתך והמכין בתו לכך הרי היא קדשה נראה מבואר מדבריו שבא ליישב קושי' זו דאינה נקראת קדשה אלא אם היא או אבי' הכינה לכך אבל אם הוא פיתה אותה לכך אינה קדשה ונתן טעם לדבר שדבר זה אינו הוה תמיד ואינו מצוי ורצונו שאל תתמה למה יתחייב הבועל מלקות במכנת אליו יותר מכשפיתה אותה והביאה לידי כך על זה אמר מפני שזה דבר ההוה ומצי ומטעם זה האונס שהוא יותר נבלה בישראל ואין בו מלקות לכ"ע משום דלא שכיח כמ"ש התוס' בכתובות דף ט' בד"ה אי בעית אימא ונראה עוד מדבריו שם דכל זמן שהיא ברשות אב אינה נקראת קדשה עד שיכין האב אותה לכך מפני שהזהירו התורה לאב שנאמר אל תחלל את בתך להזנותה אלא שהראב"ד בהשגות והרמב"ן ס"ל דאף שהכינה עצמה לאדם א' אינה נקראת קדשה אלא מכנת ומפקרת לכל אדם:
שם בהג"ה י"א שמותר וכו' וי"א שאסור ולוקין. דבר זה מחלוקת הראב"ד והרמב"ם והמעיין בדברי הרמב"ם בריש הלכות אישות שכתב וז"ל קודם מתן תורה הי' אדם פוגע אשה בשוק מכניסה לתוך ביתה ובעלם בינו לבינה וכו' משנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא משה יקנה אותה בפני עדים וכו' וליקוחין אלו מ"ע של תורה הם וכו' והיינו דכתיב כי יקח איש אשה וגו' כמ"ש הה"מ שם בפ"א מהלכות אישות ובדין ד' כתב קודם מתן תורה אדם פוגע אשה בשוק אם רוצה הוא והיא נותן שכרה וזו נקרא קדשה משנתנה תורה נאסרה קדשה מבואר מדבריו דאיסור פלגש לחוד ואיסור קדשה לחוד שפלגש אין בה אלא איסור עשה ואין בה משום איסור קדשה כיון שיחוד אליו והכניסה לביתו ולאו דקדשה כשאינה מיוחדת אליו וזה דלא כמשמעות הרמ"א ז"ל בהג"הה דכתב דלוקין משום דלא תהי' קדשה. ועיין בח"מ וב"ש דכתבו דאינו אלא אסורא ונראה דהיינו ביטול מ"ע דכי יקח איש אשה והנה הרמב"ן ז"ל החזיק בדברי הראב"ד דפלגש מותרת להדיוט והביא ראיה ממה שמצינו בגדולי עולם שהי' להם פלגשים בכלב ובגדעון וגבי פלגש בגבע' כתיב לשון אשה משמע שלא הי' באיסור ובכ"מ נדחק שהי' כל אלו ע"י יעוד והוא דוחק דלא מצינו דע"י יעוד נקרא פלגש שהרי הקישה הכתוב לאחרת להתחייב בשאר כסות ועונה ונראה לע"ד דצריך להבין דעת הראב"ד והרמב"ן כיון דבאמת מצות עשה לקדש שהרי מנאו הרמב"ם במנין המצות ולא השיג עליו הרמב"ן בזה כדאי' בר"פ האיש מקדש דמצוה בו יותר מבשלוחו וכן האשה מצוה בה יותר מבשלוחה ואף דאמרינן בביצה דף ל"ה ע"ב ואין מקדשין והא מצוה עביד לא צריכא דיש לו אשה ובנים ובמועד קטן דף י"ח לא מיבעי לארס דלאו מצוה עביד היינו דליכא מצוה כולי האי דאין כל כך חיוב אם כבר נשא אשה וקיים פריה ורביה דליכא אלא עשה דלשבת יצרה מכ"ש אם יש לו אשה אחרת גם עתה כדאמר בביצה ואפי' אין לו אשה ובנים עיקר מ"ע דפ"ו ולשבת יצרה היא בשעת ביאה כדאיתא בגיטין דף מ"א אבל עכ"פ מ"ע היא משום כי יקח שלא לבעול קידשה תחילה כמו מצות שחיטה ושלוח הקן שאם רוצה לאכול בשר או ליקח הבנים מצוה לשחוט או לשלוח האם כיוצא בזו ומברכין בהם אשר קדשנו במצותיו וצונו כמ"ש בחידושינו בר"פ האיש מקדש ונראה לי טעם הרמב"ן והראב"ד כיון שמצינו בתורה שהי' נשים ופלגשים קודם מתן תורה אעפ"י שלא הי' קידושין באותו זמן ע"כ שני ענינים הם ונראה שכיון הראב"ד לזה בהשגות וז"ל ענין פלגשים וכו' ומשמשת הבית ופעמים למשכב רצונו דנשי' היינו שעיקר הנישואין לאישות שמשועבד לה בשאר כסות ועונה ולכל תנאי כתובה והיא משועבד לו ופלגשו עיקר לתשמיש הבית ואינם משועבדים זה לזה בשום דבר אלא לפרקים היא למשכ' כמ"ש הראב"ד וכשנתנה תורה נצטוו באשה שלוקח בתורת אישות כנ"ל שלא יבעול אלא א"כ נתקדש לו אבל על פלגשים לא נצטוו והוא כקודם מתן תורה בלא קידושין ובזה מיושב מה שהשיב המ"מ על הרמב"ן מהא דאמר בכתובות דף ע"ג גבי קטנה שהגדלי דאין אדם עושה בעילתו עילת זנות ולפמ"ש א"ש דהתם כיון שהוא אצלו בתורת אישות ה"ל בעילת זנות אם לא יקדשנה תחילה (מ"מ דברי הרא"ש בר"פ כתובות שכ' מה שאין מברכין אקבמו"צ משום דיכול לקיים מצות פריה ורביה ע"י פלגש אינן מובנים כיון שנשאו בתורת אישות עכ"פ מ"ע שלא יבעול אותה אא"כ קידשה כשחיטה ושלוח הקן כנ"ל ואפשר דכוונתו דלא דמי' לשחיטה כמ"ש דא"א לאכול דשום אופן בלא שחיטה אבל הכא אפשר לבעול אותם בלא קידושין בתורת פלגש ועדיפא מיניה קאמר דאפי' מצות פו"ר יכול לקיים וצ"ע):
ועוד נראה לע"ד דמשמע מהש"ס דפלגש מותרת להדיוט מהא דאי' ביבמות דף ל"ז רב כי איקלע לבי ארדשור מכריז ואמר מאן הוי ליה ליומא ואי בעית אימא רבנין יחוד בעלמא הוי מיחדי לי' וקשה טובא דהא ע"כ הי' קידושין וחופה בעדים דאל"ה לא הוי פת בסלו וא"כ הא נתחייב בעונה וכ"ש בבעילה הראשונה שהיא בעילת מצוה ואפילו אם נימא שהתנה ע"מ שאין לה עליו עונה הא אמרינן בכתובות דף נ"ו המקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל משום דמתנה מה על שכתוב בתורה והכי ס"ל לרב כדאיתא שם דף פ"ד א"כ אפי' התנה שאין לו עונה ע"כ יתחייב בעונה מכ"ש בעילת מצוה ואין לומר שכנסה בקידושין וחופה על תנאי אם יבעול אותה יחולו הקידושין מהיום ואם לא יבעול אותה לא יחולו הקדושין ז"א דקי"ל אין תנאי בחופה ונראה עיקר שלא הי' אלא בתורת פלגש בלא קידושין ובלא כתובה ולא נתחייבו בשאר כסות ועונה וכשיצאו משם לא היתה צריכה גט ואפ"ה הי' מותר לבוא עלי' פלגש ומה שהוצרך להתנות מתחיל' ליומא אין הטע' משו' דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרש' אם לא הודיעה בתחילה כדאי' לקמן בתחילת סי' קי"ט אלא אפי' בפלגש שאינה צריכה גירושין קשה להרחיקה אם לא הודיעה בתחילה כדאי' בסנהדרין דף כ"ב קשה גירושין שהרי התירו לייחוד ולא התירו לגרש והרי במספר הנשים הי' הפלגשים כדאי' שם ותו דמוכח מדלא נשא לאבישג בתורת פלגש והי' לו להרחיק פלגש אחת אע"כ דגם זה בכלל קשה גירושין צריך להודיע בתחילה ועוד יש להביא ראי מהא דאמר בקידושין דף ט' ע"ב ובעלה היא נקנית בביאה ואין א"ע' נקנית בביאה וכו' ואי נימא דפלגש אסור אן התורה ממילא כיון דאיכא איסורא בקנין אינה קונה דכיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כדקי"ל כרבא בריש תמורה וכ"כ התו' שם וכן הוא בי"ד סי' ר"ל ותו דמקשה שם ולרבא דאמר בר אהינא וכו' ולא משני דלרבא א"צ למעט א"ע אלא וודאי דליכא איסורא כשוויחדה אליו והיינו דלא אמר שם למעט שפחה כנענית כדקאמר בדף כ"ב ע"ב אלא מעתה תהא שפחה כנענית נקנית בביאה וכו' אלא כיון דאיכ' איסורא לא שייך בי' קנין והתם מטעם הגבהה קאמר ועיין בחידושנו שם מיהא אין בזה קושי'. על הרמב"ם די"ל דס"ל דמקח שנעשה באיסור מהני כדאיתא בח"מ סימן ר"ח ועיין בסמ"ע שם ועוד יש להביא ראיה ממה שהוכיחו התו' בקדושין דף כ"ב ע"א ביפת תואר שהתירה התורה כנגד היצה"ר היינו שהותרה ביאה ראשונה במלחמה אבל מה שאמרו התורה לאחר כל המעשים ואחר כן תבא עליה ובעלתה והיתה לך לאשה אין בו חידוש דהרי כבר נתקרר יצרו וכיון דכתיב ובעלתה קודם והיתה לך לאשה משמע אפי' שלא ע"י קידושין כמ"ש בחידושי קידושין דף ס"ח ע"ב דמהכא נפקא לן איסור הנכריות בין דרך זנות ובין דרך חיתון ע"ש ועוד נראה לי דמשמע מהש"ס דפלגש מותרת מהא דאמר בכתובות דף מ"ו ע"ב וכי תימא ניליף מבושת ופגם שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגוה דאי בעי מסר למנוול כפי' רש"י שם ונתקשה בזה התו' בכתובות דף מ' ע"ב כיון דלא קים לן שיכול לקדשה במה יכול למוסרה. למנוול ומוכה שחין (ועיין מ"ש שם) ולפי שיטת הראב"ד א"ש דוודאי ברשות האב היא למוסרה למוכה שחין בתורת פלגש גש וכמו שכתב הרמב"ם בלאו דאל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר ע"ש משמע שיש ביד האב למוסרה לזכות אלא שהזהירה התורה עליו אבל בפלגש דלא הזהיר וודאי שבידו למוסרה. אמנם נראה לענ"ד ליישב אף לשיטת הרמב"ם דאפי אם נימא דאין זוכה בה אב לקדשה מ"מ כיון שכתבנו דאיסור הפלגש להדיוט הוא משום מ"ע שצריך לקדשה תחילה א"כ כיון דה"א שאין ביד האב לקדשה בשביל זה לא יגרע בה זכות האב למוסרה לביאה וממילא כשהיא נערה מצוה עליו להתקדש לו ואם לא תרצה תהי' בתורת פלגש וזה שפי' רש"י בכתובות שיכול למוסרה לביאת קידושין ר"ל אעפ"י שאין בידו לקדשה אם לא שתתרצה רשאי למוסרה וכיון שאין ביד האב לקדשה אין העשה מוטל עליו אלא על הבת עצמה שתתרצה להתקדש אליו ונראה לי שמזה הטעם הותר למלך בפלגש כיון שהתירה התורה למלך ליקח לו מבנות ישראל ופלגשים אפי' שלא מדעתן כמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים לא שייך לומר שמוטל עליו מ"ע לקדשה דאין קדושין אלא מדעת'.
ובזה נראה לי ליישב הגירסא בסנהדרין דף כ"א מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה א"ר פלגשים קידושין בלא כתובה כמ"ש הה"מ שכך היה גירסת הרמב"ם ותמה עליו הכ"מ שהרי רבינו עצמו כ' בפ"ד מה"ל מלכים אצל המלך פלגשים בלא כתיבה וקידושין ולדעתי לא קשה מידי כיון שכתבנו שהיתר למלך הוא מדין משפט המלך והיינו לפי מאי דקי"ל כשמואל כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו אבל רב לטעמי' אזיל דס"ל המלך אסיר בו וא"כ דינו כהדיוט דאסיר בלא קידושין מדעתה ורש"י בחומש פ' חיי שרה גבי בני פלגשים הביא גירסא זו וז"ל פלגשים בלא כתובה כדאמרינן בסנהדרין גבי נשים ופלגשים דדוד וכונתו שקודם מתן תורה לא שייך קידושין ואין הפרש בין אשה לפלגש אלא בעניני כתוב' דהיינו בענין שמיוחד' לאישות ומשעובדים זה לזה כנ"ל כמ"ש לעיל והיינו דהביא ראי' מפלגשים דהיה לדוד לשיטות רב דגם פלגש היתה בקדושין ואין חילוק ביניהם אלא בעניני כתובה וכיון שזכינו לזה נראה לענ"ד דאין שים תשובה להרמב"ם והני קראי דהביא הרמב"ן ז"ל מכלב וגדעון דכי היכי דצ"ל לשיטת הראב"ד והרמב"ן דמ"ע דקידושין לא נאמר אלא כשנושא אותה בתורת אישות דמשנתנה תורה מצוה לקדשה וכשנשא בתורת פלגש הוא כמקודם מתן תורה כן הוא לשיטות הרמב"ם ז"ל אלא דס"ל דמשנתנה תורה אף על הפלגש נצטוה שלא לבעול אותה בלא קידושין ואין חילוק ביניהם אלא בעניני אישות וכתובה ומעתה בכלב וגדעון שהיה להם פלגשים היינו שקידשו אותם בתחילה שתהיו אצלם בתורת פלגשים בלא כתובה וכן פלגש בגבעה ובזה א"ש טפי מ"ש שם אשה מפני שהיה על ידי קידושין ובזה א"ש נמי מה שאמר חז"ל בגיטין ותזכה עליו פלגשו ר' אביתר אמר זבוב וכו' ולא פירשה כפשטה דזנתה תחתיו ולפי שיטת הרמב"ם ניחא כיון דהי' על ידי קידושין היה נאסרת עליו ומה שאמר בה"ל מלכים שלא הותרה פלגש להדיוט היינו בלא קידושין דמלך הותר בו מפני שיכול ליקח אותה בע"כ וא"א לקדשה בלא דעתה אבל ההדיוט אסור בלא קיד שין והיינו כי היכי דס"ל לרב דפילגשים דדוד שהיה על ידי קידושין כיון דכבר כתבנו דלרב דסברא ליה כל האמור בפ' מלך מלך אסור בו דינו כהדיוט ממילא דאף המלך צריך לקדש הפלגשים ה"כ לדידן גבי הדיוט ובהא א"ש מ"ש לעיל מסוגיא דיבמו' מרב דאכריז מאן הוי לי' ליומא ומשני יחוד' הוי מיחדי לי' ואמאי הא יתחייב בשאר כסות ועונה ולפמ"ש א"ש דהא דלא מהני תנאה בשאר כסיתי ועונה היינו כשמקדשה בתורת אישות אבל כשמקדשה בתורת פלגש כמ"ש הראב"ד דעיקר קנותה לתשמיש הבית בזה בוודאי לא מתחייב בשאר ועונה:
ועוד אפשר לומר דכיון דלשיטת הרמב"ם כשלוקה בתורת פילגש היינו בקידושין בלא חופה י"ל שקידשה על תנאי שאם יבעל אותה תהא מקודשת למפרע בתורת פילגש דכיון דליכא חופה מהני בי' תנאה והשתא א"ש טפי דכיון שלא בא עלי' לא היתה צריכה גט ממנו ונראה לענ"ד דשיטת הרמב"ם היא מוכרחת לפי שיטתו דפסק בפט"ו מהל' א"ב שכל פסולי קהל אינם איסורין מן התורה אלא ע"י קידושין והטעם כתב הכ"מ משום בנו של הרמב"ם משום דיבוא בקהל ה' משמע ע"י קידושין ע"ש א"כ אי נימא דפילגש מותרת להדיוט בלא קידושין קשה מאי קאמר ר' יוחנן ביבמות דף ע"ח אי לאו דאמר ר' יהודא דתלאו הכתוב בלידה מצרי שני במה יטהר וכו' דאי לא כתיב קרא וכו' ומאי קושי' דהא משכחת שנשא מצרי שני פלגש בלא קידושין דמותרת מן התורה אע"כ דפלגש להדיוט אסורה בלא קדושין וכיון דאי להתירה לא כתיב קרא שפיר קאמר במה יטהר ובהא א"ש הגירסא ביבמות דף ע"ו ע"ב ותיפוק לי' דמצרי' ראשונה היא ונתקשה התוס' שם בד"ה ותיפוק לי' וכו' וקשה דפשיטא דשייך בי' חתנות ונראה דפריך דהאיך נשאה שלמה הא מצרית ראשונה היא וכו' ואכתי קשה דאין עקום לקושי' זו על רבא דדייק מלשון חתנות לשיטת הרמב"ם א"ש הא דמקשה כיון דהיא מצרית ראשונה איך נשאה שלמה אע"כ שהיתה בתורת פלגש כדין מלך שמותרת לו פלגש בלא קידושין ובזה אין איסור מן התורה במצריות והיינו דקשי' לי' דוקא על רבא דמדייק לשון חתנות והראב"ד אזיל דחולק שם עם הרמב"ם דפסולי קהל אסורים מן התורה אף בלא קידושין ושפיר פריך מצרי שני במה יטהר:
שם וכן מומר שנשא ממזרת וכו' אפי' דר עמה כמה שנים אינו א"א כזנות בעלמא. ונראה פשוט דאם דר עמה אחר גירות אמרינן מסתמא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. כדמשמע ממתני' דכתובות דף פ"ט בגר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קי קיימת דע"מ כן קיימה. ונראה דאפי' אם נתייחד עמה לבד אחר הגירושין צריכה גט כמו המגרש את אשתו ולנה בפונדק דס"ל לב"ה דהן הן עידי יחוד והן הן עידי ביאה דאין אעבב"ז כיון דלבו גס בה וכ"ש הכא שדעתם לדור ביחד ויותר מזה כתבו האחרונים דאפי' באנוס ואנוסה ודר עמה בגלוי לכמה אונסים אמרי' דמסתמא אעבב"ז ואין להסתפק דמתני' דכתובות שאני דמיירי דכבר כת' לה כתוב' וכן המגרש את אשתו ולכה עמה בפונדק קימ"ל במגרש והחזיר' ע"מ כתובה הראשונה החזירה אבל הכא אם דר עמה בלא כתובה כיון דעכ"פ איסורא רא איכא לדור בלא כתובה אפשר לא אמרינן בי' אין אעבב"ז וסברא כזו כתב הב"ש בסי' קמ"ח ס"ק ה' אך ז"א לפמ"ש הר"ן בכתובות דף ע"ג מה דאמר אביי לא תימא טעמא דרב וכו' דאין אעבב"ז אעפ"י שאין לה כתובה וכל הפוחת לבתולה וכו' היינו משום דקי"ל ביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתיבה אם לא כתב לה אין זה בעילת זנות א"כ י"ל ה"נ אמרי' כן ותו דההיא דלנה עמה בפונדק סתמא קתני משמע דאפי' כבר שילם לה כתובה הראשונה ותו דאפי' אם כתב לה הכתובה בגיותן עדיין אסורה היתה דכלה בלא ברכה וכו' אפ"ה משמע ממתני' דהוי כנישואה גמורה וכן משמע מדברי הריב"ש דדוקא בעבירה גמורה שלא טבלה לנדותה לא אמרי' דאין אעבב"ז אבל באיסור דרבנן לדור בלא כתובה ובלא ברכה שפיר אמרינן דאין אעבב"ז כדי שלא יעבור על איסור דאורייתא לדור עם אשה בלא קידושין כנ"ל וקצת ראי' מהא דאמר בביצה דף ה' ע"ב בקרא דאמר להם שובו לכם לאהליכם האי למצות עונה הא דאתא אף דבשעת מתן תורה הוי להו כגרים שנתגיירו ולא חל עליהם מצות עונה אלא כיון ששבו לאהליהם כולם לעין כולם ונתיחדו הוי לי' קידושין דמסתמא אין אעבב"ז וממילא נתחייבו בעונה אבל לכתחילה צריך קידושין מחדש ונשואין בברכה כתקנת חז"ל:
סעיף ב
אם הכניס אשה לחופה אינה מתקדשת. כבר מביא בחידושינו ליישב קושי' הרא"ש על ר"ח וסייעת הוא דעת הי"א שהוא ספק. הנה המהרש"א ז"ל כתב שם דף ה' ע"ב בד"ה חופה שגומרת וכו' דלר"ה חופה קונה גומרת ובסע"י הסכים עמו ובתשובת פני יהושע חלק אה"ע סימן ו' חלק על זה ולענ"ד נראה דלדינא ודאי אין להסתפק בזה שיהא קונה וגומר דהא הקשה הרא"ש על שיטת ר"ח כיון דע"כ צ"ל דר"ה דיליף מק"ו ס"ל כר"ט דלא אמרינן דיו היכי דמיפרך ק"ו ואנן קי"ל כחכמים דר"ט גבי קרן ברשות הניזק ונראה דטעמייהו דר"ח וסייעתו משום דס"ל כשיטת המהרש"א ז"ל בלענין קונה לבד אין צריך ק"ו דלא עדיפא קנין מגמר ולא שייך בזה לומר דיו כמ"ש התוס' דף י' בד"ה זו שביאתה וכו' ורבינו שמשון מקוצי תי' דלא אמרינן דיו אלא היכי דבעי למימר דין חדש וכו' ונהי דלא קיי"ל כר"ט היינו בק"ו דר"ה לקנות ולגמור אבל בהא דקונה לבד דליכא למימר דיו קי"ל כוותי' הרי דאין להסתפק לדינא דוודאי אינו קונה וגומר דלא קיי"ל כר"ט. ועוד נראה דוודאי ביאה לבד גומרת דהא כתבו התוספות בדף ד' ע"ב בד"ה מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ור"א משאנץ פירש שזקוקה ועומדת שביאה זו אינה עושה אלא גומרת קדושי ראשונה וכו' והא ודאי דאירוסין עדיפא מזקוקה דיבם א"כ איכא למילף דביאה גומרת אחר אירוסין בק"ו מיבמה ומזה מוכח דאין חופה לבד קונה וגומרת מק"ו דר"ה דאל"כ נימא נמי דביאה לבד קונה וגומרת מהאי ק"ו דר"ה ובדף י' איבעי' אי ביאה נישואין עושה או א אירוסין עושה ופשטו אביי ורבא דאירוסין עושה וכן הסכמת הפוסקים. עוד כתבנו בחידושינו אי נימא כסברת מהרש"א דס"ל לר"ה דלקנין לבד א"צ ק"ו משום דגמר עדיף מקנין א"כ קשה לפי תי' ר"א משאנץ הנ"ל דהא דאיצטרך ובעלה היינו דליכא למילף קנין מגמר קשה לר"ה דגמר עדיף מקנין למה לי ובעלה על קבין הביאה נילף מביאה דיבמה דהא ס"ל דגמר עדיף מקנין ע"כ צ"ל לשיטת המהרש"א דאיצטרך ובעלה שקונה וגומר דאי לא הוי כתיב ובעלה ליכא למילף בק"ו דר"ה דקונה וגומר מכסף ושטר דהא איכא למיפרך שכן קנינים מרובים כדפריך הש"ס לר"ה וצ"ל ביאה יוכיח בתר דכתיב ובעלה ע"כ צ"ל דקונה וגומר ולפי מאי דקי"ל ביאה אירוסין עושה ליכא למימר הכי ואם באנו ליישב שיטת מהרש"א ז"ל ע"כ צ"ל דלר"ה ס"ל ביאה נישואין עושה דלא כהלכתא ואביי עצמו דמתרץ לדברי ר"ה קאמר ולא ס"ל כותי' דהא אביי עצמו פשיט לקמן דף י' דביאה אירוסין עושה יצא לנו לפי מאי דקי"ל דביאה אירוסין עושה מכ"ש דחופה אינו קונה וגומר:
שם וי"א שהוא ספק. הנה במשנה למלך בפ"י מה"ל אישות דין ב' נסתפק אי בעינן שהיו הקידושין קודם לחופה אבל חופה קדמה לא מהני להחשיבה כנשואה או דילמא כל שהוא שם חופה וקידושין מהני להחשיבה כנשואה והוכיח מדברי הרמב"ן כמו שיבואר דמהני וחלק על התוס' ורבינו ירוחם ואחריהם בתשובה משאת בנימין והביאו הב"ש בסי' ס"ד ולענ"ד אין מדברי הרמב"ן ראי' שכ' לתרץ הא דאמרינן בקידושין דף י' נ"מ למקנות בכה"ג בביאה ואמאי אפי' תחילת ביאה קונה ה"ל עצמו בשעת נישואין ותי' הרמב"ן דמיירי שכנסה לחופה ולעד"נ נראה דמזה אין הכרח די"ל דמיירי כשהחופה והקידושין ביחד שנתייחד עמה בביתו לפני עדים שתתקדש לו בביאה דהוי חופה וקידושין כאחד אבל אם הכניסה לחופה ואח"כ בא עלי' כהיא דתשו' ע"ב אין שום סברא לומר כן דכיון דחופה לא קנתה כלום ומותרת לכל אדם איך נימא דכסף שאח"כ יקנה ויגמור ע"י החופה שקוד' שלא הועילה כלום נהי דכשהם ביחד י"ל כיון שישנו בזה אחר זה ישנו בבת אחת כלשון הש"ס לקמן דף נ"א וחופה היא גומרת בשעתה באף בזה אין מדברי הרמב"ן ראי' לקדושי כסף וחופה וי"ל דדוקא חופה עביאה ביחד דשניהם ענין אחד הם דחופה הוי כתחילת ביאה כדאי' הכתובות דף כ"ז דחופה היא תחילת ביאה וכן אמרי' ביבמות דף נ"ח ע"ב לא קאמר ר"א אלא בקידושין דלא קריבה לביאה אבל חופה דקריבה ב"נ דפסולה משא"כ בקדושי כסף שאינם ענין זה לזה ועוד נראה דלדעת בפוסקים דבעינין בחופה יחוד הראוי לביאה לא משכחת חופה וכסף ניחד דבשלמא ביאה וחופה שפיר משכחת ביחד משום דבביאה לא עינן בדם אלא זה אורז עתה דהן הן עידי יחוד והן הן עידי ביאה דאי' בסי' ל"ג משא"כ כסף דצריך להיות נתינת הכסף בפני עדים אינו שייך לומר שיהי' נתינת הכסף בשעת יחוד הראוי לביאה ומיהא לפמ"ש הב"ח בסי' נ"ה דא"צ יחוד שלא יהא שם שום אדם אלא שיהא המקום צנוע המיוחד לחתן וכלה אף שיהא שם עדים מקרי יחוד הראוי לביאה ועיין מ"ש שם שפיר משכחת חופה וכסף ביחד אבל בחופה הקודמת אין שום סברא דמהני ותו דאי נימא דכח החופה עצמו מועיל לכסף שאחריו שיגמור אם כן אזלא לה ק"ו דר"ה מה כסף שאינו גומר קונה וכו' מי יגיד לנו דחופה שגומרת הו כח החופה עצמו שמא הוא כח הכסף שלפנינו כי היכי דצ"ל בחיפה שלפני הכסף שמועלת לכסף שאחריו לגמור ה"כ יש לומר לכסף שלפני החופה מועיל החופה לאחריו ושתגמור אלא וודאי דאין שום סברא לומר כן דחופה שאינו מועילה כלום תועיל לכסף שאח"כ לגמור לכן נראה דדברי ר' ירוחם והמ"ב הם עיקר:
סעיף ד
אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות. כן הוא לשון הש"ס בקדושין וביבמות ולכאורה קשה לפי מה דקי"ל ביאה אירוסין עושה א"כ בליז הי' להם לאסור לקדש בביאה כיון שהיא כשאר ארוסה שאסורה לו כל זמן שלא נכנסה לחופה כמו שפירש"י בכתובות דף ז' בד"ה ואסר לנו את הארוסות והרמב"ם ז"ל כ' בהלכות סוטה בא על הארוסה בבית חמיו הוי אינו מנוקה מעון אין המים בודקין מיהא על הש"ס אין להקשות משום די"ל דקאמר הך טעמא אפי' אי נימא דביאה נישואין עושה אבל לדידן דקי"ל ביאה אירוסין עושה קשה ל"ל להרמב"ם והטור וש"ע לאסור משום פריצות (ואפי' לפי דעת המשנה למלך שכתבנו למעלה דבחופה ואחר זמן קדשה הקדושין קונין וגומרין דוחק לומר דנ"ה אם נכנסה לחופה כבר) וצ"ל כמ"ש בחידושינו בסוגיא דחופה קונה, די"ל דלא הי' כח ביד חכמים לאסור קדושי ביאה משום דכתובה בפירוש בתורה וכמ"ש הט"ז בי"ד סי' קי"ז ועוד נראה דנ"מ כשמכניס' בביתו ומקדשה בביאה דכבר כתבנו למעלה כיון דהוי חופה וקידושין ביחד קונה וגומר א"כ ליכא בזה איסורא משום ארוסה אלא משום פריצות וכן נ"מ ביבמה דקיי"ל דאסרו ביאה בלא מאמר שלפנינו אע"ג דקונה ונו' אפ"ה אסור משום פריצות:
וי"א שאין מכין וכו'. הטעם כתב הרא"ש בפ' רבן גמליאל דקי"ל כנהרדעא דהלכה כדברי המיקל אין להקשות למה לא פסק לקולא טפי דאינו לוקה אא"כ קידש בביאה ובלא שידך כלישנא קמא דנהרדעא ואי משום דמייתי בפ' י"ג ברייתא ביבם שיבום בביאה בלא מאמר לוקה הא ע"כ לישנא קמא דרב לא פליגי על הברייתא כדמקשה הש"ס שם וברייתא זו ע"כ צ"ל דברייתא זו מוקי ליה בלא שידוכי דאע"ג דזקוקה היא לו ונראה דרא"ש לפעמי' אזיל דס"ל בע"ז דף ז' בשם רש"י ז"ל כל איכא דאמרי בש"ס הלך אחר אחרון ומסיק שם בשם הגאונים דס"ל דאזלינן לחומרא א"כ הכא כיון דהוי לשון אחרון לחומרא ס"ל כא"ד ונראה דהא דפסק הרמב"ם והביאו בש"ב דלא כנהרדעא היינו כמ"ש הה"מ כדמצינו לרב יוסף בפ' עשרה יוחסין דס"ל הכי ומה שהקשה הה"מ בפ"י מהל' איסורי ביאה שלא כתב כן שלוקה גבי חתן הדר בבית חמיו ונדחק בזה שם דסמוך על ההיא דכתב הכא לדעתי נראה משום דבהא קי"ל כר' אשי דאמר בקידושין דף פ"א דאין מלקין על יחוד דאשת איש כדי שלא להוציא לעז על בני' ואף לדעת הב"ח שהביא הב"ש בסי' כ"ב ד דוקא את האשה אין לוקין אבל איש לוקין כיון דאינו ידוע איזו היא האשה כבר כתבנו בחידושים דבדר בבית חמיו כא שייך זה ותו דהא הרמב"ם כתב בפי' בפ' כ"ב והל' א"ב דאין לוקין בא"א משמע דשניהם אין לוקין וכיון דרב אשי פליג בזה אלישנא קמא פסק כר"א דבתרא הוא ועיין מ"ש בחידושינו דמתורץ בזה קושי' התו' שם בדף פ"א מיהא י"ל דלישנא קמא לא פליג על ר"א דדייר בבית חמיו חמיר טפי מיחוד כדאמרי' דף פ"א מתייחד עם אחותו ודר עם אמו ופי' רש"י לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד תדע דע"כ צ"ל כן דהא איתא בדף פ"א אמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד פי' רש"י להלקותו ומסתמא איו חילוק אפילו בעריות וכן משמע מסתימת לשון הפוסקים א"כ איך אמרו נהרדעא דמלקין אותו ע"כ צ"ל דדייר שאני ודמי לההיא דקאמר בדף פ"ב דלא תלמד אשה סופרים וכתב הב"ש בסי' כ"ב דלא מהני בעלה בעיר כיון דהיא תמידת ודרך האיש ליסע לפעמים ממקום למקום א"כ ה"כ כיון שהוא דר בבית חמיו לא מהני בעלה בעיר ותו דקי"ל באשתו עמו היא משמרתו כדאיתא במתני' סוף קידושין ועיין מש"ש דאפילו יוצא ונכנס סגי זולת ברוכל לבד כדעת תו' שם ע"כ צ"ל בחתן הדר תמיד בבית חמיו חמיר טפי דאין לומר דאשתו כיון שהיא בת חמותו לא הוי שמירה לגבי אמה דלא משמע כן בגיטין דף ע"ג גבי גט שכיב מרע וגבי שבוי' ונראה דלא ניחא לי' להרמב"ם לחלק בזה כיון דאיכא חששא להוצאת לעז כי היכי דשמעי' לרב דאפילו בנטען על אשת איש הקילו משום שלא יוציא לע' כדאיתא ביבמות דף כ"ד ע"ב כ"ש בדייר: