המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק שני האיש מקדש · דף נד.
בגמרא ומשנתינו בכתנות כהונה שלא בלו וכו'. לכאורה קשה דמאי דוחקא דרב לאוקמא בכתנות כהונה דוקא ולא מוקי לה בכל שירי מעות הלישכה דמשמע בסוגי' דכיון דניתנה ליהנות בהן אין מעילה לר"מ. ונראה לענ"ד די"ל דס"ל לרב דשירי הלשכה לא חשיבי מתנה ליהנות בהן דאע"פ שהי' נתנה אותה לחומת העיר ומגדלותי' מ"מ לא דמי לכתנות כהונה משום דכתנות כהונה ניתנה ליהנות אף כשהן בקדושתן שהרי נהנה ממנה לאחר עבודה וחוזרין ולובשין אותם בשעת עבודה אבל חומת ירושלים דכבר יצאו לחולין משנתנו אותם לחומת העיר תדע דהא אמרינן בכתובת דף כ"ו ע"א דהי' נותנין משירי הלישכה שכר למבקרי מומין ומגי' ספרים כמו שיבואר לקמן והא דמקשה הש"ס מהא דס"ל לר"מ דמועלין בעתיקין אף שניתנה ליהנות בהן בחומת העיר ומגדלותי' היינו משום דהוי ס"ד דחומת העיר ומגדלותי' בקדושתן הם כדמשמע בבריית' דלקמן דאבני ירושלים שנשרו מועלין בהן ומהך מתני' דנדרים דאמר כאימרא כדירים וכו' דמשמע דס"ל לת"ק דר"י דהוא ר"מ כמו שיבואר לקמן דירושלים הוא קודש ואפ"ה נתנו ליהנות בהן מן החומה ולישב בצילה ולכך הוי מקשה מהאי דמועלין בעתיקין וכן מאבני ירושלים אבל לפי המסקנא דהנך מתני' כולן דברי ר"י הם י"ל דס"ל לר"מ דשירי הלישכה כשנותני' אותם לחומת העיר חולין גמורים הם אבל כשהן בקדושתן לא נתנה להנות בהן ובזה מתורץ קושי' המפרשי' על רב דמהפך תרתי מקמי חדא ולא מהפך מתני' ולפמ"ש א"ש דלפי מה דמהפך ברייתא דאבני ירושלים תו אין צריך להפך ברייתא דמועלין בעתיקין דטעמא דר"מ משום שלא ניתנה ליהנות בהן כשהם בקדושתן דחומת העיר ומגדלותי' כבר נתחללו ויצאו לחולין ולכאורה הי' נראה דטעמא דיצאו לחולין הוא לשיטת ר"מ דוקא דס"ל במתני' דבמזיד קידש אלמא דבכוונה מתחללין א"כ ה"נ כשנתנה אותה בכוונה לחומת העיר יצאו לחולין לכך הי' מותר ליהנות בהן ואע"ג דמודה רבי מאיר דאסור לחלל במזיד. היינו משום דאסור להורידו מקדושתו כדקיי"ל בריש פ' בני העיר דלא גרע מקדושת בה"כ וכיוצא בו אבל מה שנתנו לחומת העיר לית בי' איסורא דהא אמרינן שם דשבעה טובי העיר יכולים לשנות ור"י דס"ל ירושלים קודש באמת לשיטתו אזיל דס"ל דאין הקדש מתחלל בכוונה וממילא נשאר בקדושתו והאי תנא דס"ל לקמן אליבא דר"י דאין ירושלים קודש והאומר כירושלים לא אמר כלום באמת פליג על תנא דמתני' דס"ל במזיד לא קידש וס"ל אליבא דר"י דהמקדש במזיד מתחלל ובזה הוי אתי' שפיר מה שפי' רש"י בד"ה חזרנו וכו' אלא בין בשוגג ובין במזיד מתחלל וכו' ע"ש ואינו מפרש כפי' ר"ח שהביא הריטב"א ז"ל דרב פליג על ר' יוחנן אפי' בהא דאמר לר"מ דהקדש במזיד מתחלל וס"ל דוקא בכתנות כהונה קאמר הכי כיון דקילא שניתנה להנות בהן וכדמשמע לישנא דרב ולא מצינו דהקדש במזיד מתחלל ובשוגג אינו מתחלל ולפמ"ש אתי' שפיר כיון דס"ל אליבא דר"מ דבשירי הלישכה מועלין והיינו משום דלא ניתנה ליהנות בהן לחומת העיר משום דכבר יצאו לחולין ולפמ"ש דהטעם הוא משום דבמזיד מתחלל הרי דמוכח דאף דלא ניתנה להנות בהן בקדושתו מתחלל במזיד אך לענ"ד נראה דז"א דאפי' לר"י צ"ל דהי' יכולין להוציא שירי לישכה לחולין כדאיתא בכתובות דף ק"ו ע"א דמבקרי מומין ות"ח המלמדין הי' נוטלין שכרם מתרומת הלישכה ודוחק לומר דאתי' כר"מ הרי דע"כ צ"ל דמתחלה הי' מתנה עליהם שיוכלו להוציאם לחולין ומזה ראי' לדברינו מדקאמר ניתנה ליהנות בהן לחומת העיר והיינו שניתנה ליהנות ולישב בצילה כפי' רש"י ולא קאמר עדיפא טפי מכל הני שנוטלין שכרם מתרומת הלישכה אע"כ דמשום זה לא ניתנה ליהנות אלא שהתנו עליהם שיצאו לחולין ולכך קאמר לחומת העיר ומגדלותי' וכמ"ש לעיל דלפי הס"ד דס"ל לר"מ שהם בקדושתן אבל לפי המסקנא דמהפך הך דאבני ירושלים ומתני' דירושלים כולה ר"י הי' וכדמסיק הש"ס להדי' בנדרים דף יו"ד דבל"ז ע"כ צ"ל דמתני' ר"י הוא י"ל לר"מ דשירי הלישכה לא ניתנה ליהנות בהן כלל ולכך הוצרך לאוקמי מתני' בכתנות כהונה דוקא ועמ"ש לקמן בזה:
ועוד ראי' ממ"ש תוס' בשבת דף כ"א ד"ה שמחת בית השואבה תימא האיך שרי להדליק וכו' וא"ל דלב ב"ד מתנה עליהן וכו' קשה דא"כ אמאי קאמר ר"מ מועלין בהן נימא הואיל וניתנה ליהנות בשמחת בית השואבה ולפמ"ש אתי שפיר כיון דלב ב"ד מתנה להדליק אותם יצא לחולין ולא שייך בזה הואיל וניתנה ודו"ק:
ועוד י"ל הא דלא מוקי רב מתני' בשירי לישכה משום דלפי מאי דמשמע בפי' רש"י ד"ה ומתני' וכו' שלכך הוקדשו מתחלה ליהנות בהן שוגגין וכו' משמע דס"ל לרש"י ז"ל שלא הי' הכהנים רשאים ללבוש בגדי כהונה אלא בשעת עבודה ממש ולא הותרה להם אלא שאם שגגו ולבשו אפי' שלא בשעת עבודה אין חייבין עליהם קרבן מעילה וכ"כ התוס' ביומא דף ס"ט בד"ה בגדי כהונה וכו' דמשמע הכי מסוגי' זו ונראה דטעמם דאי הוי אמרינן דמאחר דלא ניתנה התורה למלאכי השרת הותרה להם ללבוש כל יום עבודתו א"כ מ"ט דר"מ הכא דאמר במזיד קידש כיון שניתנה להנות לכתחילה אין לחלק בין במזיד לשוגג ולפ"ז י"ל דשירי הלישכה עדיפא טפי שהותרה ליהנות מחומת העיר אפי' לכתחילה כדמשמע מלשון רש"י ז"ל בד"ה והוא חומת העיר וכו' אלא ע"כ אע"פ שהותרה הנאת החומה וכו' משמע דמותר לכתחילה דבשוגג לא שייך לשון הותרה וכן מוכרח לתרץ קושי' הריטב"א ז"ל כמו שיבואר בסמוך וממילא מתורץ בזה מה שהקשה מהרש"א ז"ל לקמן דלמא מיירי בהך ברייתא דמועלין בעתיקין במעילה במזיד ולפמ"ש כיון דחומת העיר מותר בהנאה אפי' לכתחילה א"כ אפי' במזיד אין בה מעילה וממילא מתורץ הא דלא מוקי רב מתני' במקדש בשירי הלישכה משום דא"כ תקשה מ"ט דר"מ דאמר במזיד קידש אך באמת מסוגי' דיומא שם משמע דהי' מותרין ללבוש כל היום אפי' להניח תחת ראשיהם ע"ש וכ"כ הרמב"ם בהל' כלי המקדש דהי' מותרין ללבוש כל יום עבודתו ואפשר לומר דדוקא לרב דמשני מתני' בכתנות כהונה דס"ל לר"מ דאין בו מעילה משום ניתנה ליהנות ואפ"ה ס"ל לר"מ דבמזיד קידש הוצרכו לפרש כן דלא ניתנה לכתחילה אבל לר' יוחנן דמפרש טעמא דר"מ משום טעמא דלעיל וכן לרב אליבא דר' יהודא דלית להו הך סברא משום שניתנה ליהנות אין בו מעילה י"ל אפי' לכתחילה מותר ליהנות כדמשמע סוגי' דיומא כנ"ל ואפ"ה יש בו מעילה ודו"ק:
מיהא לולי דברי רש"י ז"ל הי' נראה דכיון שניתנה ליהנות אין בו מעילה משום דהנאה אפי' במזיד וטעם דר"מ דמתני' דאמר במזיד קידש היינו משום דהא דס"ל לרב אליבא דר"מ דבדבר שניתנה ליהנות אין בו מעילה אפי' בהוצאה היינו משום דס"ל נמי כר' יוחנן דמצד הסברא אינו ראוי' להתחלל בשוגג כיון דהוי בטעות אלא דחידוש הוא מגזירת הכתוב דאיכא מעילה בשוגג וס"ל לר"מ דאין בו אלא חידושו בקדשים שלא ניתנה ליהנות בהן אבל בקדשים שניתנה ליהנות בהם דקילא ממילא בשוגג אינו מתחלל כיון דהוי בטעות אבל במזיד כיון דמצד הסברא מתחלל מהני לר"מ אפי' בדבר שניתנה ליהנות ובאמת הי' ראוי' להיות מעילה לר"מ בנהנה כיון דמצד הסברא היא לא שייך בי' טעות דקאמר רבין לקמן ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד אלא דממילא כיון שניתנה ליהנות לא שייך בי' מעילה משום צד הנאה ויבואר עוד לקמן ודו"ק:
בגמר' שם בכתנות כהונה וכו'. לכאורה נראה הא דנקט כתנות כהונה ולא נקיט סתם בגדי כהונה היינו לאפוקי אותן בגדי כהונה שהי' של כלאים דלא אשתרי לגבייהו אלא בעידן עבודה כדאמר בריש ערכין וכ"כ הרמב"ם שהי' צריכים לפשוט מעליהם האבנט מיד אחר העבודה וממילא דלא שייך לומר בהו דניתנה ליהנות כפי' רש"י שלא הי' יכולין ליזהר שלא יהא עליהן לאחר עבודה ועמ"ש בזה בסמוך:
שם מאי לאו אפי' לא בלו וכו'. צריך להבין מאי ס"ד דמקשה דהא אמר רב להדי' דמתני' מיירי בכתנות כהונה שלא בלו משמע דס"ל דבכתנות כהונה שבלו מודה ר"מ ונראה דהוה ס"ל להמקשה דאין זה סברא דלאחר שבלו יהי' חמור יותר מקודם שבלו דאם הי' מתנה שיהא מותר ליהנות מהם בלא מתכווין מה"ת נימא שיהא התנאי דוקא קודם שבלו אבל אחר שבלו יחזירו לאיסור הנאה והא דאמר רב שלא בלו היינו דבבלו לא הוי פליג ר"י דקיי"ל כל דבר שנעשה מצותו אין מועלין בו א"כ הא דאמר ר"י במתני' בשוגג קידש ובמזיד לא קידש ע"כ מיירי בלא בלו שמתחלל בשוגג ולא במזיד אבל אחר שבלו דלית בהו מעילה אין לחלק בין שוגג למזיד ועמ"ש בסמוך:
והנה לכאורה נראה מדקאמר בברייתא כתנות כהונה וכו' דברי ר"מ משמע דחכמים פליגי עלי'. ונראה טעם פלוגתייהו דחכמים ס"ל דאין מעילה אחר שבלו כיון שנעשה מצותו וטעמא דר"מ דבגדי כהונה שאני דילפי' מבגדי כה"ג כדאי' ביומא דף סמך מוהניחם שם דטעוני' גניזה וחכמים דר"מ היינו ר' דוסא שם דס"ל דראוין הן לכהן הדיוט ע"ש ובזה נראה להבין מ"ש התוס' בשבת דף כ"א ד"ה שמחת בית השואבה תימא האיך שרי להדליק והא לאו צורך קרבן הוא ואמרינן בפ"ב דקידושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהן ולכאורה קשה דהא קתני דר"מ משמע דאיכא מאן דפליג וא"כ י"ל דברייתא אתי' כתנא דפליג על ר"מ ולפמ"ש דתנא דפליג הוא ר' דוסא א"כ מדמקשה שם על רמי בר חמא מהך ברייתא דנקט מהמיינים דשל כלאים הם ומשני שמחת בית השואבה שאני ע"כ דס"ל דשל כלאים הוי א"כ ע"כ לאו ר' דוסא הוא דכיון דרבי דוסא ס"ל בגדי כהונה כשירים להדיוט ע"כ לאו כלאים הם כדאיתא ביומא דף י"ב ע"ב דהשיב ר' לר' דוסא דאבנטו של כה"ג ביוה"כ לאו זהו אבנטו של כהן הדיוט וכו' אבל למאי דמשני שם לא דבוץ שפיר י"ל דר' דוסא הוא. ודו"ק:
אמנם היותר נראה דקושי' תוס' הוא דאף דחכמים דפליגי דאין מועלין אחר שבלו מטעם דנעשו מצותן והיינו מדאורייתא אבל מדרבנן מועלין אפי' אחר שנעשו מצותן כדאי' בפסחים דף כ"ב דאלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ומועלין בו וכתבו תוספות דמועלין מדרבנן ובזה יש ליישב מ"ש תוס' שם וז"ל מיהא בירושלמי דייק מהכא דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה ובפסחים דף כ"ו ובסוכה דף נ"ג הקשו ע"ז נהי דמעיל' ליכא איסורא מיהא איכא ולפמ"ש יש לומר כיון דכל קושייתם אינו אלא משום דאפילו אחר שנעשו מצותן מועלין מדרבנן על זה תירצו שפיר כיון דקול ומראה וריח אין בהן מעילה אפילו בהקדש גמור אם כן בדבר שנעשה מצותן לית בי אפי' איסורא. עוד יש לפרש דברי ירושלמי דס"ל נמי כמ"ש תו' דבוררת לאו דוקא אלא שהיתה יכולה לברור אלא דהא גופא קשי' לי' כיון דס"ל לר"מ דכשלא בלו אין מועלין בהם לפי שהתנו עליהם משום שלא ניתנה התורה למלאכי השרת דא"א שלא יהנה מהן לאחר עבודה ה"נ לאחר שבלו הי' להם להתנות משום דא"א שיזהרו שלא יהנה אדם בירושלים מן האור א"כ אמאי קאמר ר"מ אחר שבלו מועלין בהן הואיל וניתנה ליהנות וע"ז קאמר כיון דבקול ומראה וריח אין בו מעילה אלא איסורא בעלמא ומשום זה לא הי' מתנה עליהם כמו שיבואר לקמן בשיטת הריטב"א ז"ל ודוק:
אמנם נראה יותר דטעמא דר"מ דס"ל דמועלין בהם אף לאחר שנעשה מצותן לאו משום דיליף מבגדי כה"ג דדוקא בהו גלי רחמנא והניחם שם אלא משום דאף לאחר שבלו אמרי' בשבת דף כ"א דמבלאי בגדי כהונה הי' מפקיעין ועושין פתילות למקדש נמצא דעדיין לא נעשו מצותן שהרי ראוין הם לקדושה ומסתמא הקדיש אותם ע"ד כן דלאחר שיבלה יעשה מהן פתילות למקדש. ואפשר דהיינו דנקט כתנות כהונה ולא נקט בגדי כהונה סתם משום דאותן של כלאים לא הי' קדושים לאחר שבלו שלא הי' מדליקין בהם כדאי' שם דאותן של כלאים לא הי' מדליקין בהם במקדש אלא דבוץ וכיון שזכינו לזה נר' לענ"ד להבין בזה דברי הרמב"ם בפ"ח מהל' כלי מקדש הלכה וי"ו וז"ל מכנסי כהנים הדיוטים שבלו ואבנטיהם הי' עושין מהן פתילות ומדליקין בהן במקדש לשמחת בית השואבה וכתנות כהנים הדיוטים הי' עושין מהן פתילות למנורה תמיד ונדחק שם הכ"מ במה שחילק בין מכנסים לכתנות ולענ"ד נראה פשוט דכוונת הרמב"ם בזה לתרץ קושי' התו' דכיון דכתנות כהונה לאחר שבלו מועלין בהן והאיך הי' מותרין להדליק לשמחת בית השואב' שהוא חול וניחא לי דר"מ דאמר כתנות כהונה מועלין דוקא קאמר ומהך טעמא גופא דכיון שהי' עושין מכתנות שבלו פתילות למקדש אדעתא דהני הוקדשו מתחלה שלאחר שבלו יהי' מקודשין לפתילות המנורה. אבל למכנסיים ואבנטים לא הי' עושין מהן פתילת למנורה ולכך אחר שבלו נעשה מצותן ואין בו מעילה ולכך הי' מדליקין בשמחת בית השואבה וממילא אתי שפיר הא דאשה היתה בוררת כפשטא וכמו שאמר בירושלמי דכיון שנעשו מצותן אף דאכתי אית בי' איסורא מ"מ כיון דקול וריח ומראה אין בו משום מעילה במקום איסורא בעלמא מותר לכתחילה כנ"ל ועמ"ש לקמן בלשון התוס' ואפשר לומר דר"מ ורבנן לשיטתם אזלי דלפמ"ש דטעמא דר"מ לאחר שבלו עדיין לא נעשו מצותן משום שהקדיש אותם בתחלה על דעת כן דכל שיהי' ראוי' לעבודה יהי' עליהם קדושת בגדי כהונה ולאחר שבלו יחול עליהם קדושה אחרת דהיינו לפתילות ויש לדמות להא דאיתא בנדרים דף כ"ט שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים וכו' תפשוט דבעי ר' אושעי' נתן שתי פרוטות לאשה ובאחת תהי' מקודשת מהיום ובאחת לאחר שאגרשך וכו' והטעם משום דהוי קידושי שני דבר שלא בא לעולם דאין יכולין לחול שתיהן כא'. ועיין בר"ן שם א"כ ה"נ י"ל דלר"י לא חל עליהם קדוש' שני' בשעת הקידושין כיון דא"א לחול עד שיפקיע מהם קדושה ראשונה והוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם כדאי' בכתובת דף נ"ח ע"ב ולר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלב"ל לאחר שבלו חל עלי' קדושה שני' ודוק:
ואין להקשות מזה על הרמב"ם דפסק כר"מ דבגדי כהונה שבלו מועלין בהם אע"ג דחכמים פליגי עליו בשלמא לפמ"ש דפליגי בפלוגתא דר' דוסא ורבנן א"כ כיון דקי"ל התם כרבנן דטעונין גניזה מוהניחם שם כמ"ש הרמב"ם בהדי' ממילא דגם הכא מועלין בהם אבל לפמ"ש דפליגי בדבר שלא בא לעולם א"כ כיון דקי"ל בהא דלא כר"מ דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם קשה ונראה דאתי שפיר לפמ"ש דהך מילתא דמי' לאיבעי' דר' אושעי' והרמב"ם לטעמי' דפסק שם דמהני קידושין כמ"ש שם הה"מ דס"ל להרמב"ם דנפשוט האיבעי' מסוגי' דכתובות דף נ"ט א"כ ממילא דגם הכא מהני קדושתן לאחר שבלו ועוד י"ל לפמ"ש התוס' לקמן דף ס"ג בד"ה וידים דקדושת הגוף חל אפי' על דבר בא לעולם ולמדו מזה מסוגי' דכתובו' דף נ"ט כמבואר בחידושינו בכתובות שם דמסיק הש"ס הכ' אליבא דר"ע ור"י דקי"ל כותייהו א"כ ממילא שפיר פסק הרמב"ם הכ' כר"מ דהא הפתילות קדושת הגוף הם כמו שיבואר בלשון התוס' וחל אפי' על דבר שלא בא לעולם ודוק היטב:
בתוס' ד"ה בכתנות כהונה וכו' וגם במזיד אליבא דר"מ וכו' לכאורה קשה דהא אמרינן לקמן דף נ"ה ע"א דלר"מ אפי' קדושת הגוף בבהמה במזיד מתחלל א"כ כ"ש דכלי שרת מתחלל לר"מ היכא דמכווין לאפקעינהו ואפשר דס"ל להתוס' דסברא זו אינו אלא לרבי אושעיא אבל לרבי יוחנן דמשני לקמן דממתין עד שיומם ל"ל הך סברא: אך זה דוחק דמנא להו הא ויותר נראה דס"ל להתוס' דכלי שרת לאחר חינוך עדיפא מבהמה דהא קאמר במעילה שם דף י"ב דטעמא דרבי נחמיה דס"ל יש מועל אחר מועל בכלי שרת משום דס"ל דהשתא אחרים מקדשין הן עצמן לא כ"ש והיינו דכל המנחות משהוקדשו בכלי שוב אין להם פדיון וס"ל דבמנחות לאחר שהוקדשו בכלי מודה ר"מ דאין יוצאין לחולין אפי' במזיד שנתכוון לגוזלם וא"כ איכא ק"ו לכלי שרת לאחר חינוך שאין יוצאין לחולין עוד אפי' לר"מ וי"ל דנפקא להו הא מלתא דלא מסתבר כלל שאם מתכוון לגזול בשר או האימורים לאחר זריקה יצאו לחולין לר"מ מדחייבה התורה מלקות בזר שאכל קודש בין לפני זריקה בין לאחר זריקה אע"ג דס"ל לר"מ דקדשי קדשי' וקדשים קלים מתחללין במזיד ולא אמרינן מדאגבהו קני' ויצאו לחולין כדאמרינן בכה"ג בכתוב' דף למ"ד ע"ב אע"כ דבכה"ג מודה ר"מ ומה שהקשה בספ"י דגבי בגדי כהונה לא שייך האי ק"ו דרבי נחמיה דאם אחרים מקדשין וכו' נראה דזה אינו דאטו כל כלי שרת הי' מקדשין אחרים הא מזרקות וצינורת הם בכלל כלי שרת אע"פ שאין מקדשין אחרים אפ"ה אמר ר"נ סתמא בכלי שרת יש מועל אחר מועל ע"כ צ"ל דכיון דאיכא ק"ו בחד כלי שרת ממילא דהדין כן בכל כלי שרת דכל כ"ש קדושתן שוה א"כ כיון דס"ל להתוספות דבגדי כהונה כלי שרת הם ממילא קדושתן שוה. ודו"ק:
עוד נראה דאף למאי דקאמר דס"ל לר"מ דקדושת הגוף מתחלל במזיד כשמתכווין לגוזלה היינו דווקא בקרבן של עצמו או שהוא עושה לזכות של בעל הקרבן כי האי דלקמן אבל אם לקח בגזל קרבן חבירו אין שום סברא לומר דס"ל לר"מ שמתחלל שלא ברצון חבירו דמאי שנא משאר גזל דאינו קונה אלא ביאוש ושינוי רשות בשלמא בקדושת דמים כיון שאין הגוף ראוי להקדיש אלא דמיו א"כ שייך לומר שהוא מתחלל ונותן דמיו אבל בקדושת הגוף כיון שהגוף מיוחד לבעלים האיך יכול לקנות אותו ולהוציאו שלא ברשות בעלים וכן כל כלי שרת המיוחדין לציבור וכן בגדי כהונה שא"א לעבוד בהן עבודה עד שימסרנו לציבור א"כ לפי מאי דסברו התוס' דמיירי לאחר חינוך דהיינו לאחר שעבד בהן עבודה שפיר כתבו התוס' דאפי' ר"מ מודה דאינו יכול להוציא קדושת הגוף לחולין ולפ"ז לפי מאי שכתבו התוס' בתירוצם דמיירי קודם חינוך לא הי' צריכים לומר דאין קדושת כלי שרת עליהם אלא מיירי בבגדי כהונה שלו דיכול לחללן במזיד אליבא דר"מ אלא דכיון דע"כ צריכא לסברא זו אליבא דר"י ממילא אמרינן הכי אפי' לר"מ ותו דלפמ"ש לקמן בתירוצם מוכרח דאף לר"מ ס"ל דקדושת הגוף אינו מתחלל וע"כ מיירי שאינו משלו. אך הריטב"א חולק על התוס' וס"ל דבגדי כהונה אין בהם קדושת כלי שרת ויש להביא ראי' לדברי הריטב"א דבגדי כהונה לאו כלי שרת נינהו מהא דאמר בפ"ק דמגילה ואת יקר תפארת אמר ר' יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה ולא נענש עליהם כמו שנענש כשנשתמש בכלי בית המקדש היינו משום דאמרינן בע"ז דף נ"ב דכל כספא ודהבא דירושלים נתחלל א"כ דוקא בכלי שרת נענש משום דאין יוצאין לחולין משא"כ בבגדי כהונה דאין עליהם תורת כלי שרת ולכך לא נענש עליהן ועיין מ"ש לקמן בשיטת הרמב"ם ודו"ק:
בא"ד וי"ל דמיירי דאותן כתנות כהונה לה נתחנכו עדיין לעבודה הנה לכאורה לפמ"ש דלפי הס"ד הוי סבר דהא דאמר רב בכתנות כהונה שלא בלו משום דבבלו לא הוי פליג ר"י כיון דנעשה מצותו קשה לכאורה לפי שיטת התוס' דמיירי בלא נתחנכו לעבודה א"כ אין שייך לומר דנעשה מצותו כיון דלא בא לידי חינוך עבודה כלל ונר' לענ"ד דא"ש לפמ"ש דטעמא דר"מ דבבלו מועלין משום דהוקדשו מתחלה לכך דלאחר שיבלו יקדשו לפתילות למנורה א"כ אפי' לפי הס"ד דכיון דהותנו עליהם להיות בהן היתר הנאה ממילא מהני תנאי אפי' לאחר שיבלו מ"מ הוצרך לאוקמי מתני' בלא בלו דאי בבלו כיון דהם קדושים לפתילות שהם קדושת הגוף לא מהני בהו הוצאה מרשות הקדש כיון דס"ל לתוס' דמודה ר"מ בקדושת הגוף שאינו מתחלל במזיד ולא שייך בקדושת הגוף לפתילות לחלק בין קודם חינוך לאחר חינוך דלא שייך חילוק זה אלא בראוין לעבודה דבעינן חינוך משא"כ בקדושת הגוף לפתילות וע"כ הא דאמר ר"מ במזיד מקודש מיירי בלא בלו וקודם חינוך ודו"ק:
בתוס' ד"ה מועלין בחדתין וכו' והשתא סבר כמ"ד יחזור ויתרום וכו' ור"מ לטעמי' דאמר התם שלמו כולן חוזר לשירים וכו' ונראה דרצונם בלשון והשתא שכתבו משום דלפי מאי דמהפך רב דר' יהודא ס"ל דמועלין בעתיקין ור"מ ס"ל אין מועלין הוא דוחק לומר דמהפך ג"כ דברי ר"מ דאמר חוזרין לשירים וכן לרבנן דס"ל התם דאין חוזרין לשירים ואפ"ה ס"ל מועלין בהם וע"כ דלא תלי' הא בהא וסוגי' דשקלים דלא כרב אלא כר' יוחנן דס"ל דטעמא דר"מ משום דבשוגג אינו מתחלל דלדידי' א"צ להפך הברייתות שפיר י"ל דטעמא דר"מ משום דלטעמי' אזיל דס"ל חוזרין לשירי הלישכה ורבנן לטעמייהו דס"ל אין חוזרין לשירי לישכה והנה הרמב"ם ז"ל פסק דבגדי כהונה אין מועלין משום דניתנה להנות בהם והקשה עליו בספ"י דהא סברא זו אינו אלא לרב ואפי' לרב אינו אלא אליבא דר"מ ואנן ק"ל כרבנן ונר' לענ"ד דס"ל להרמב"ם כיון דקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ולר"י אין מהפכים הברייתות וקי"ל נמי האומר כירושלים הוי נדר דירושלים קודש דאע"ג דמשמעתין אין הכרח לומר דתרי תנאי הם אליבא דר"י אלא אליבא דרב מ"מ הוא מוכרח בל"ז מן הסוגי' דנדרים דע"כ האומר כירושלים הרי זה נדר ר"י הוא ודוקא כשאומר ירושלים לא אמר כלום כדאית' התם בסוגי' דף יו"ד וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' נדרים דהאומר כירושלים הרי זה נדר כר"י דמתני' שם א"כ קשה מאי טעמא דר"י דס"ל דאבני ירושלים שנשרו אין מועלין בהם כיון דס"ל דירושלים מקדשי למה לא מעלו באבניהם וכן קשה למה לא ימעלו בשירי הלישכה לר"י ע"כ צ"ל דטעמא דר"י משום דס"ל כיון שניתנה ליהנות בהן ומתני' לא מיירי בכתנות כהונה דכיון דניתנה ליהנות בהן באמת לא שייך בהו מעילה ולפ"ז צ"ל דל"ל להרמב"ם סברת התוס' דס"ל דאזלו לטעמיהו דאין מעילה אלא בראוי להביא קרבן מהן דאפי' אם אינם ראוין לקרבן מ"מ קדושת קרבן אית בהו ולמה לא ימעלו בהם ואפשר דס"ל להתוס' דכיון דעיקר קדושתן הי' בתחלה לצורך קרבן כל שאינו ראוי' לקרבן ה"ל כאילו נעשה מצותן כמ"ש לעיל בכתנות כהונה ועוד נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דליכא למימר דטעמא דר"מ משום דראוי' לקרבן משום קושי' הירושלמי דהא אבני מזבח והעזרות דאינם ראוין לקרבן מפני שאינם משקלים של שנה זו וכ"ש דקשה מאבני ירושלי' דשמעתין ועוד נר' להביא ראיי' לדברי הרמב"ם מהא דאמרי' בע"ז ד' נ"ב דבקשו לאסו' כל כסף וזהב מפני כספ' וזהבה של ירושלי' עד שמצאו מקרא כתוב וכו' וקשה טובא הא כבר נתחלל כשבאו בשוגג מרשות לרשות כשנותנים אותם זה לזה ודוחק לומ' דקאי דוק' על מעות הראשונות שנטלו מן הנכרים מה שגזלו מירושלים אע"כ משום דניתנה ליהנות בהם בשרי הלישכה ואין יוצאין לחולין מדאורייתא אבל אי נימא דהטעם הוא משום שנעשה מצותן א"כ אין קדושתן אלא מדרבנן א"כ לא שייך בקשו לאסור משום חשש איסורא דרבנן ודו"ק:
ויש לפרש עוד שיטת הרמב"ם ז"ל באופן אחר והוא דס"ל דאפי' אם לא נימא סברת רב אליבא דר"מ ונימא דיש מעילה אפי' בדבר שניתן ליהנות מ"מ היינו דוקא בדרך הוצאה מרשות הקדש אבל אם אינו מתכווין להוציא לחולין אלא שנהנה ממנו אין בו מעילה לכ"ע בדבר שניתנה ליהנות כמו שיבואר לקמן בלשון התוס' וא"כ ממילא בבגדי כהונה שלא בלו לא משכחת בהו מעילה והוא דס"ל כשיטת התוס' דבגדי כהונה בכלל כלי שרת הוא דאין יוצאין מרשות הקדש כל זמן שראוין למצותן ולא משכחת בכל כלי שרת מעיל' אלא בנהנה א"כ כיון דבגדי כהונה ניתנה ליהנות אין בהם צד מעילה לכך כתב הרמב"ם שאין מועלין בהם כשלא בלו דמסתמא מיירי הרמב"ם בבגדי כהונה שכבר נתחנכו מיהא הפי' הראשון נראה לי יותר עיקר וק"ל:
בתוס' ד"ה אימא ר"י וכו'. מכאן משמע וכו' וכתב מהרש"א ז"ל דלפי גירסא זו דלא גריס דברי ר"י הוה מצי לשנוי' במזיד אלא דסתם מעילה דמתניתן היינו בשוגג לענין קרבן ולענ"ד נראה בקושית מהרש"א ז"ל דאף דלא גרסי דברי ר"מ מ"מ סתם בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י כמ"ש תוספ' בכתובות דף ל"ו בד"ה ואם איתא וכו' ומ"ש התוס' דה"ל למימר איפוך היינו משום דאי גרסי דברי ר"י שייך לומר איפוך משום דנזכר שמו של ר"י אבל אי גרסי סתם בלשון חכמים שפייר שייך לומר במקום ר"מ אימא ר' יהודה אבל לעולם בר פלוגתא דר"מ הוא רבי יהודא א"כ א"א לומר דאיירי במזיד דא"כ לר"י במזיד אינו מתחלל וכן בכתנות כהונה שבלו וכן באבני ירושלים שנשרו כיון דתני ביה דברי ר"מ מסתמא בר פלוגתא דידי' הוא ר"י וליכא לאוקמי במזיד דלר"י אינו מתחלל מיהא הא קשה לי על דברי מהרש"א ז"ל דאף אי גרסינן דברי ר"י אכתי איכא למימר דמיירי במזיד ולענין מיתה לרבי ומלקות לרבנן אם נהנה בהן ש"פ דאע"ג דס"ל לר"י דבמזיד אינו מתחלל מ"מ מתחייב הוא על הנאה מלקות לרבנן ומיתה לרבי. ואפשר דס"ל למהרש"א דאכתי לא נחית לחלק בין הנאה ובין הוצאה מרשות הקדש כדמשמע מדבריו שם שכתב כן אליבא דר"מ בשוגג. וה"ה די"ל כן במזיד ואליבא דר"י אך ז"א דא"כ צ"ל דלמאי דמסיק לקמן לבר פדא דלא יאמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה ממילא נסתר כל הך סוגית דלעיל אליבא דרב דא"צ להפך כל הברייתות ולפמ"ש לקמן ע"ב בתוס' ד"ה לא אמרו וכו' דאין לחלק בין הנאה להנאה א"ש טפי דכיון דבגדי כהונה ושירי לשכה ניתנה ליהנות בהן אפי' לכתחילה כדאמר ביומא דף ס"ט ע"א דמקפלין ומניחין תחת ראשיהן וכן אבני ירושלים שנשרו ע"כ מיירי לענין הוצאה אבל לענין הנאה לכ"ע לית בהו מעילה דכיון דהותרו ליהנות בהן וע"ש מ"ש לקמן בזה ודוק: