אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק שני האיש מקדש › דף נב.

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק שני האיש מקדש · דף נב.

דף נא:

בתוס' ד"ה והלכתא ועוד אפילו פי' נמי אפי' בפה וכו'. ולפ"ז צ"ל דמתני' דמקדש בתו סתם מיירי באומר לו א' מבנותיך וכ"כ הטור וז"ל ועוד אומר הי' ר"ת אפשר לומר דאפי' לא אמר לו בתך הגדולה אלא בתך סתם דעתו על הגדולה אפי' בלא שידוכין דלא חשיב קידושין שאין מסורין לביאה אלא כשאמר א' מבנותיך ע"ש ולפ"ז צ"ל נמי דהמתני' דשתי כיתי בנות מיירי נמי כשאומר א' מבנותיך וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל לעיל גבי קשאמ"ל שאמר א' מבנותיך ובספ"י כתב דהיכא דאמר א' מבנותיך הו"ל כתולה בדעת האב וקי"ל בתולה בדעת אחרים יש ברירה כמו בע"מ שירצה אבא ע"ש ולענ"ד נראה ליישב דזה הוי כתולה בדעת עצמו דהא באב עצמו צ"ל הוברר הדבר שגם בשעת קידושין הי' ג"כ דעתו ע"ז והוי כתולה בדעת עצמו ובאמת אם אמר האב לזו נתכוונתי בתחלה מהני כיון דלגבי הבעל הוי כתולה בדעת אחרים והאב באמת נתכוון בשעת קידושין ובזה נראה לענ"ד להבין מ"ש הטור בשם השאילתות ראובן שיש לו ד' בנות וכו' נאמן לומר לזו נתכוונתי וכו' וכתב הד"מ דהמקדש תלה הדבר בדעת האב שכל שיחפוץ בה האב לא' מבנותיו תהי' מקודשת וכו'. ובזה מסולק תמיהת ב"י וכו' ע"ש ונראה דכוונתו דכיון שאמר אותה שיחפוץ האב הוי לי' לגבי בעל כמו ע"מ שירצה האב כתולה בדעת אחרים ולגבי האב כתולה בדעת עצמו וצ"ל באמת שלזו נתכוין בשעת קידושין וא"צ לברירה גבי האב ועיין מ"ש בסמוך ודוק:

שם בגמרא ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת וכו' לכאורה קשה לפמ"ש רש"י ותו' דאיכא איסור' דכתי' לאכל' ולא לסחורה אלא דבדיעבד הקידושין תופסין משום דהמקח קיים א"כ הא דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה ופי' התוספות בבבא מציעא דף יו"ד דאפילו בדיעבד השליחות בטל דלמה מקודשת כולן מטעם שליחות הא כיון דאיכא איסורא על הלוקח כמו על המוכ' בטל השליחות דידהו וכן הקשה ב"ד הגאון מוה"ר יצחק הלוי ז"ל ונר' לענ"ד דא"ש לפמ"ש הטור בחה"מ גבי טביחה בשבת דאם עשאו שליח סתם לשחוט אפי' שחט בשבת חייב המשלח ולא ה"ל שליח לדבר עבירה ועמ"ש בריש פרקין בזה וכתובת דף ל"ג ע"ב א"כ ה"נ י"ל כיון דאינו מפורש במתני' הלשון שאמרו בשעה שעשאו שליח לקבלה י"ל שהן עשאו אותה שליח לקבל קידושין מפלוני סתם והוא נתן פירות שביעית וקיבלה בשביל כולן וא"כ אף שקיבלה פירות שביעית מועיל השליחות שהרי הי' יכולין להתקדש בדבר אחר אך לפ"ז קשה דהא אמרינן לקמן גבי גזל דידה דאינה יכול' לומ' דידי שקלי אלא בלא שידוך אבל בשידך אינה יכולה לומ' דידי שקלי ועיין בש"ע סי' ך"ח סי"ב שכתב הרמ"א דכל שהיא מתרצית להתקדש לו תו לא מצית אמר' דידי שקלי והיינו דלא שייך אין שקלי ודידי שקלי אלא היכא די"ל שלא הי' מתרצה להתקדש אלא דידה שקלה א"כ לפמ"ש דע"כ מיירי שעשאו אותה שליח לקבל קידושין סתם הרי נתרצ' להנש' לו ואיך דייקינן ממתני' דאם לא הי' פירות שביעי' לא הי' מקוד' משום גזל דידה ומיהא לפמ"ש לקמן דקושי' הש"ס מברייתא דקידשה בגזל וכו' ומשני בשדיך אין הקושי' לרב דס"ל יאוש קונה אלא לר"י א"כ י"ל דרב ל"ל הך סברא דשדיך ואפשר לומר עוד דנהי דאותן שעשאו שליח להתקדש ה"ל שידך מ"מ אותה אשה שקיבלה ה"ל לא שידוך וכיון דאמר כולכם ה"ל קני את וחמור כמ"ש לעיל בשם הה"מ והר"ן דטעמא דלא קנה הכא מטעם קני את וחמור משום דלגבי קונה אמרי' שאינו רוצה בקידושי א' אלא בכולן וא"כ כיון דהיא עצמה לא נתקדשה מחמת גזל דידה ה"ה כולן לא נתקדשו משום קני את וחמור ובזה אתי שפיר מה שדקדק רש"י ז"ל לעיל דהוצרך לאוקמא למסקנא בכולכם ואחת ולא מוקמינן באחת מכם דאי באחת מכם הרי לא שייך קני את וחמור א"כ למה האחרות אינה מקודשת מטעם גזל דידה הא הו"ל שדיך כיון דעשאו שליח לקדש סתם ודוחק לומר דנקט שלהן היתה ושל שביעית בשביל קידושי אותה שקיבלה דהל"ל וקיבלה א' ושלה היתה אע"כ דבעי לאשמועינן דבגזל כולן אינה מקודשת. אך לפ"ז צ"ל דמיירי שאותה שקיבלה היתה מן הנכריות אבל אם אותה שקיבלה היתה א' מן האחיות כיון דלא היתה בכלל הקידושין כדאמר הש"ס לעיל לא הוי ליה קני את וחמור ובזה מתורץ הא דקאמר אשה נעשה שליח לחברתה אפי' במקום שנעשה לה צרה וקשה למא מיירי שקיבלה א' מן האחיות דלא נעשה צרה ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא מיירי בהכי עוד נראה די"ל דהא דקאמר במתני' דקיבלה א' מהן ע"י כולן לא משום דשוינהו אותה שליח קבלה אלא כי האי דאמר רבא לעיל דף ז' באומרת תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב וה"נ י"ל שאמרה לו תן הכלכלה לא' ובזה יהיה כולם מקודשת א"כ אין כאן קושיא כלל משום שאין שליח לד"ע דהא לאו מדין שליחות הוא אלא מדין ערב אך מלשון רב דיליף מהכא דאשה נעשה שליח לחברתה משמע משום שליחות ולפי מה שיבואר לקמן יש ליישב קצת ודו"ק:

שם בגמרא ש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת וכו' משמע מלשון זה דנשמע ממתני' דאם קידשה בגזל דאחרים אינה מקודשת ולכאור' מתני' לא מיירי אלא בגזל דידה וכ"ש לפמ"ש התוס' לקמן בד"ה והוא לא אמר וכו' דהיכא דלא שדיך גרע גזל דידה מגזל דעלמא דמצי אמרי אין שקלי ודידי שקלי א"כ מנ"ל לרב להוכיח באמת ממתני' דקידשה בגזל דאחרים אינה מקודשת והנה לפמ"ש בסמוך דמתני' דמיירי שקיבלה א' מהן ע"י כולן לאו מדין שליחות הוא אלא מדין ערב וכמו שהוכחנו לעיל דא"כ הוי שליח לדבר עבירה כנ"ל א"כ י"ל דהא דכתבו התו' דגזל דידה גרע טפי היינו כמ"ש הריטב"א דהוי ס"ד להחמיר בגזל דאחרים שתהי' מקודשת היינו משום חומרא דלמא נתייאשו הבעלים דאף דלא קי"ל כר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוא מ"מ יש להחמיר שמא נתייאשו הבעלים ע"ש וא"כ בגזל דאחרים הוי ליה יאוש שינוי רשות אבל בגזל דידה אפילו אם נתייאשו הבעלים כבר לא הוי אלא יאוש לבד דאינו קונה משא"כ במתני' כיון דצריך לומר דלא הוי מדין שליחות אלא שהיא תקבל כל הכלכלה ובזה יתקדשו כולן מדין ערב א"כ אפילו בגזל דידה ה"ל יאוש ושינוי רשות ולמה לא יתקדשו כולן מטעם יחוש ביד הגזלן ושינוי רשות ביד האשה המקבלת אע"כ דלא חיישינן ליאוש וממילא דה"ה בגזל דאחרים לפ"ז צ"ל דס"ל לרב קני את וחמור קנה דאל"ה איכא למימר טעמא דמתני' דוקא משום גזל דידה דהיינו דהאשה המקבלת לא נתקדשה משום גזל דידה דאין שינוי רשות בחלק שלה וממילא גם האחרות לא נתקדשו משום קאו"ח מיהא י"ל מדקתני במתניתין בקבלה א' מהן משמע אפילו כשקיבלה א' מן האחיות ובענין זה שכתבנו שקיבלה לעצמה והנכריות מקודשת מדין ערב א"כ לגבי הנכריות ה"ל שינוי רשות ושפיר יליף מהכא גזל דאחרים ודו"ק:

ויותר נראה דיליף גזל דאחרים מעיקר מתני' דמשמע שהכלכלה הי' של כל החמש נשים וכיון שאחז"ל שאין אחיות מקודשת וכ"ש למאי דמפרש לאביי דאמר הראוי לביאה תתקדש לי ולרבא דאמר כולכם ואחת מן האחיות א"כ כיון דעכ"פ לא הי' דעתו על שתי האחיות וקידש את האחרות בכל הכלכלה אם כן ה"ל גזל דאחרים דהיינו חלק אותה אחיות שלא נתקדשו כמו שכתב הרמב"ן והרשב"א זכרונם לברכה לקמן גבי האי דקדיש במוזי דשמכי דאם קידשה בדבר שמקצתה גזל ומקצתה שלו אינה מקודשת ע"ש וכן כתב בספר פני יהושע דחלק האחיות הוי גזל דאחרים אך מה שכתב שם דמוכח גזל דאחרים מדאינה מתקדשת בחלק האחיות לחוד זה דוחק דאכתי שייך לומר אין שקלי ודידי שקלי דאין ראי' דנתרצה להתקדש במה שקיבלה די"ל דכוונתם הי' ליטול חלקה אך לפמ"ש לעיל דע"כ צ"ל שלא עשו אותה שליח דוקא להתקדש בכלכלה זו דא"כ ה"ל שליח לדבר עבירה. וע"כ צ"ל שעשו אותה שלית סתם לקבל הקידושין מפלוני דה"ל שדיך כנ"ל א"כ ל"ל מטעם גזל דידה דהא אמרינן לקמן בשדיך מתקדשת בגזל דידה ולפי מאי דקי"ל דקני את וחמור קנה וכ"ש אם קיבל א' מן האחיות כמ"ש בסמוך ע"כ צ"ל הא דאין הנכריות מקודשת היינו משום גזל דאחרים דהיינו חלק האחיות שלא נתקדשה ומה שאמר רב אפי' בגזל דידה היינו לפמ"ש התוס' דגזל דידה היכא דלא שדיך גרע טפי מגזל דאחרים ממילא נשמע ג"כ דאינה מתקדשת בגזל דידה ויש לפרש דמשמע נמי ממתני' הכי בין בגזל דידה ובין בגזל דאחרים מדקתני משלהן היתה דאי לאו אתי לאשמועינן אלא גזל דאחרים לא ה"ל למתני אלא ולא שלו היתה ומדקתני ושלהן היתה משמע דאתי לאשמועינן אפי' בגזל דידה והיינו כמ"ש לעיל דכשקיבלה א' מן הנכריות ה"ל לגבי דידה כאלו לא שדיך ולגבי האחרות הוי קני את וחמור כנ"ל מ"מ נשמע נמי בגזל דאחרים דכשקיבל א' מן האחיות ע"כ טעמא משום גזל דאחרים ומתני' משמע דלא חלקו חכמים בכך בין שקיבלה א' מן האחיות או שקיבלה א' מן האחרות וע' בסמוך וד"וק היטב:

שם ש"מ אשה נעשית שליח לחברתה וכו'. לכאורה מילתא דפשיטא טובא לפי' רש"י דאשה כשירה לשליחות ולא שייך לשון אפי' אלא הו"ל למימר חשה נעשה שליח במקום שנעשה צרה ותו לפי מאי שפי' הרא"ש דברי תוס' כשקיבלה א' דאמר קבלי בשביל כולנו והיא לא אמרה כן אקבל בשביל כולכם וכו' ע"ש קשה מנ"ל לרב הא דהא נמי לא מפרש במתני' שאמרה לה בשביל כולנו. אפ"ה צ"ל שאמרו לה אלא שלא הזכיר במתני'. א"כ ה"נ י"ל שהשיבה נמי כן אעשה אע"פ שלא הזכירו במתני' בפי'. ונראה דעיקר רבותא דאשה נעשה שליח לחברתה היינו משום דכבר כתבנו לעיל דמשמע ממתני' בין כשאותה שקיבל' היתה אחת מן האחיות או אחת מן הנכריות נמצא כשקיבלה א' מן האחיות כיון דאמרינן לעיל אליבא דרבא דמיירי שאמר כולכם וא' מב' אחיות הרי דמה שאמרו חכמים דאין האחיות מקודשת משום דהוי קשמ"ל משום דלא ידעי' איזה מן האחיות ולא אמרינן דכוונתה היתה על עצמה ולא על אחותה משום דלא שבק אינש מצוה דרמי' עלי' כדאמר לעיל גבי המקדש את בתו סתם ואפ"ה אמרי' דכיון שעשאה אותו שליח לקבל מפלוני איכא לספוקי דילמא עשאה שליחות אחותה אע"ג דהוי ריעותא גבי דידה שהיא אינה יכולה להתקדש אפ"ה הוי קידושין וזו רבותא גדולה הי' וכן לאביי דמפרש באומר הראוי לביאה תתקדש לי דהאחיות אינה מקודשת משום שאינה ראוי לביאה ולא אמרי' דאינה נעשית שליח לחברתה ולא היתה כוונתה לחברתה. א"כ הי' ראוי' לביאה הרי אמרינן דאע"ג דאיכא ריעותא לעצמ' שלא תוכל להתקדש אפי' הכי אמרי' דנעשית שליח לחברת' ולפ"ז ע"כ צ"ל דלא אמרה לאחותה הן דאל"ה פשיטא שקיבלה בשביל אחותה כיון שאמרה בפי' שתעשה שליחותה ויותר נראה לפרש לשון התוספות בד"ה ואפילו וכו' דלא כמ"ש הרא"ש אלא דהחידוש הוא אפי' היכא שקיבלה הקידושין מסתמא שלא אמרה בשעת קבלת קידושין שהיא מקבלת בשביל חברתה דהיינו לפמ"ש פי' בדברי רב שקיבלה א' מן האחיות פשיטא דמיירי דלא אמרה בשעת קידושין שמקבלה בשביל אחותה דא"כ בודאי היה אחותה מקודשת ואפ"ה איכא לאסתפוקי שמא קיבלה לאחותה אף דהוי ריעותא לגבי דידה ולפמ"ש לעיל גבי ש"מ דקידשה בגזל דס"ל לרב דמשמע ממתני' דקתני סתמא בקיבלה א' מהן אין חילוק בין שקיבלה אחת מן האחיות או אחת מן הנכריות. א"כ ה"נ אם קיבל אחת מן האחיות מוכח דאשה נעשית שליח לחברתה ואם קיבלה אחת מן הנכריות מוכח דאפילו במקום שנעשה לה צרה ודוק:

בתוס' ד"ה והוא לא אמר וכו'. וא"ת לרב נמי וכו'. בלימוד הישיבה אמרתי לפמ"ש לעיל באופן אחד דהא דנפקא גזל דאחרים ממתניתין אף דמתני' מיירי בגזל דידה דגרע טפי כמ"ש התוספות דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי היינו משום דמתניתין מיירי ע"כ לאו בתורת שליחות אלא דמיירי שאמרו שיתן לה הכלכלה ויתקדשו כולן מדין ערב א"כ הוי ליה שינוי רשות כמו בגזל דאחרים אפילו לא מחלה לגזלן שפיר איכא חשש קידושין ושפיר יליף גזל דאחרים ממתני' אלא דאכתי הוי אפשר לומר דכיון שאמרה לה שיתקבל לעצמה הוי כמו נתנו לה במתנה משלהן והוי כאלו קיבלה בעצמן כיון דדעתייהו יהבו לה ואין כאן שינוי רשות שיכולה להתקדש בו כמו בנתן לידה ממש. ואין חילוק בין שקיבלה בעצמה ובין שקיבלה המקבל מתנה ברשותה אך ז"ח דהא אמר רבי יוחנן שניהם אינם יכולים להקדיש משום שאינו ברשותן א"כ ה"נ אין הנגזל יוכל ליתן לאחר משו' שאינו ברשותו וכיון שאין המתנה כלום כיון שאינו ברשותו הדר הוי לי' שינוי רשות ביד המקבל ושפיר יליף גזל דאחרים נמצא רב נמי אשמועינן הך מילתא דר"י דהנגזל אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו והיינו דאמר ר"י מי אמר רב כוותי אלא דאפ"ה צ"ל כמו שתירצו תוס' דה"א דמקודשת להחמיר דאל"ה לא איצטרך למילף גזל דאחרים כלל דפשיטא הי' כמ"ש התוס':

אך כבר כתבתי דמלשון רב דאמר ש"מ אשה נעשית שליח לחברתה משמע דלאו מדין ערב קיבלה אלא משום שליח קבלה ואפשר דלא אמרה קמיה דר"י אלא שמעתתא דגזל דאחרים כפירוש רש"י ועוד נרא' דאפי' אליבא דאמת ליכא למימר הכי אליבא דרב דהא אמרינן בב"ק דף ס"ח ע"ב דפליגא רבי יוחנן וריש לקיש אם יאוש קונה ואיתביה ר"י לר"ל מברייתא דגנב ואח"כ הקדיש וכו' א"ל כגון שהקדישו בעלים ביד גנב וכו'. ומי קדיש והא אמר רבי יוחנן וכו' הוא דאמר כצנועים וכו' ורב נמי ס"ל התם בדף ס"ז ע"ב דיאוש קונה ואם טבח לאחר יאוש פטור משום דשלו הוא טבוח ושלו הוא מוכר כדפירש רש"י להדיא שם דף ס"ח ע"ב בד"ה חיובו לאחר יאוש וכו' א"כ ע"כ צריך לאוקמא ברייתא דגנב והקדיש כשהקדישו בעלים ביד גנב וס"ל כצנועים ופליג אדר"י בהא דאינו ברשותו ולפ"ז יש לפרש דהיינו דקאמר ר"י מי אמר רב כוותי היינו משום דלפי מה דס"ל לר"י דאין הנגזל יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו נשמע שפיר ממתני' דידן גזל דאחרים אף דמתני' מיירי בגזל דידה אפ"ה הוי שינוי רשות לגבי האשה המקבלת אף שהוא ברצון המקדשת כיון דאינו ברשותה והיינו דמתמה ר"י מי אמר רב כוותי כיון דרב פליג עליו בשאינו ברשותו וס"ל כצנועים וא"כ אין הוכחה ממתני' דאינו יכול לקדש בגזל דאחרים דדלמא טעמא משום גזל דידה אך באמת כיון דס"ל לרב יאוש לבד קלה א"כ ממילא מוכח גזל דאחרים דלא חיישינן ליאוש מדלא חיישינן בגזל דידה ליאוש וכיון דר"י ורב לאו מטעם אחד הוא דלרב מוכח מטעם דיאוש קונה ולר"י מטעם דאין הנגזל יוכל להקדיש ושפיר קאמר ומי אמר רב כוותי ודו"ק:

בא"ד אבל לחומרא אע"ג דלא נתייאשו וכו'. כבר כתבנו לעיל בשם הריטב"א דחומרא הוא דלא נימא כר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים. אך לפמ"ש הב"ש סימן כ"ח דלשיטת הרמב"ם ז"ל ביאוש ושינוי רשות צריך הלוקח לשלם דמים א"כ אף לאחר יאוש כיון דצריכה לשלם דמי לנגזל אינה מקודשת אלא היכא דלא ידעה שהוא גזל כיון שהנגזל חייב לשלם לה דמים מפני תקנות השוק ממילא פטורה מכלום ולפ"ז צ"ל דרב נמי מיירי היכא שלא ידעה שהוא גזל דאל"ה מאי קמ"ל הא אפי' נימא דסתם גזילה יאוש בעלים הא תצטרך לשלם דמים אך לפ"ז קשה לפמ"ש לעיל דרב הוכיח ממתני' דגזל דאחרים היינו משום חלק האחיות דהוי גזל דאחרים א"כ הא בזה לא שייך תקנות השוק דהרי ידעה שהוא גזל ומנא לי' להוכיח בדלא ידעה ועוד קשה על זה דהא רב ס"ל בב"ק דף קט"ו דאם הוכר הגנב אין בו משום תקנות השוק כדמפרש רב פפא שם וא"כ הכא הרי האיש המקדש לפנינו והוכר הגזלן ת"צ הנגזל לשלם מפני תקנות השוק א"כ במה תתקדש מיהא י"ל דאע"ג דהנגזל לא יצטרך לשלם מ"מ יצטרך הבעל לשלם וכיון שאותו דבר שהוא מקדש בו הוא שלו אלא דצריך לשלם להנגזל כיון שהבעל מחויב להחזיר לה שפיר מקודשת אך נר' לענ"ד עיקר דמזה ראי' למ"ש לעיל דף י"ג דהיכא דאתי לידי' בהיתרא כגון לוקח שני שכבר הוי יאוש ושינוי רשות בלוקח ראשון מודה הרמב"ם דא"צ לשלם הלוקח דמים א"כ לרב דס"ל דיאוש לבד קונה שפיר איכא למיחוש שמא נתייאשו הבעלים כבר ואין צריך לשלם אפי' דמים ונר' לענ"ד דבזה אתי שפיר טפי דלתי' הב"ש דצריך לשלם הנגזל משום תקנות השוק צ"ע לפי מ"ש תוס' בכתובות דף פ"ו בד"ה תיזיל וכו' דלגבי קידושין אין צריך לשלם אלא פרוטה כיון דמתקדשת בפרוטה א"כ י"ל דלא שייך תקנות השוק גבי קידושין משום דאשה מתקדשת אפי' בפרוטה ודוחק לחלק דלהוציא מידה דמי החפץ שאני דיכולה לומר שלא היתה מתקדשת אלא בדמי כל החפץ משא"כ התם שבאתה להוציא מיד הבעל וכ"ש לפי מ"ש דלרב כיון דהוכר הגנב לא שייך תקנות השוק אלא דבעל יצטרך לשלם לה א"כ איך יכולה להוציא מיד הבעל כיון שמתקדשת בפרוטה ודמי ממש לההוא דכתובות ולפמ"ש דלרב כיון דבהיתרא אתי' לידה א"כ לק"מ ועמ"ש בסמוך ודו"ק:

בגמרא מיתיבי' וכו' לכאורה הי' נראה דקושי' הש"ס היינו דוקא לר"י ולא לרב והיינו דקבעי הש"ס הך תיובתא בתר מימרא דר"י דוקא משום דהוי מצי לאוקמא ברייתא לאחר יאוש או דברייתא ס"ל סתם גזילה יאוש בעלים הוא ואף דקתני נמי גנבה מ"מ י"ל דאתי כר' דס"ל בהגוזל ומאכיל דף קי"ד ע"ב דגנב כגזלן דר"ש דשניהם הוי יאוש בעלים אלא דכבר כתבנו בשם הבית שמואל דלהרמב"ם ז"ל דס"ל אפי' ביאוש ושינוי רשו' צריך לשלם דמיו א"כ אכתי קשה במאי מתקדשת ומ"ש הב"ש דמשום תקנות השוק לא תצטרך לשלם כבר כתבנו דצ"ע דלא שייך בקידושין תק"ה כיון שנתקדשה בפרוטה ודוחק לומר שלא הי' הגזילה אלא פרוטה ממש דהא משמע דומי' דסיפא שחטף סלע מידה משא"כ לרב דס"ל יאוש לבד קונה שפיר איכא לאוקמא בהכי דכיון דבהיתרא אתא לידי' א"צ לשלם להנגזל כנ"ל כמ"ש בלשון התוס'. וגם י"ל כיון דלא שייך תק"ה אלא בלא ידעה שהוא גזלה א"כ לפי מ"ש הב"ש שם דהיכא דלא ידעה שהוא גזל בל"ז אינה קידושין משום דלא ניחא לה להתקדש בגזל כדאמר לקמן דף נ"ג ע"ב דלא ניחא לה להתחלל הקדש על ידה ע"ש א"כ א"א לאוקמי בלא ידעה והך סברא דלא ניחא לה להתחלל הקדש על ידה הוא מימרא דר' יוחנן לקמן דף נ"ג ע"ב אבל רב פליג עליו שם על ר' יוחנן ומוקי למתני' שם בכתנות כהונה דוקא א"כ לרב שפיר איכא לאוקמי בהכי ואין להקשות אלא לר' יוחנן ועוד דלרב דס"ל יאוש לחוד קונה לא שייך לומר לא ניחא לה להתקדש בדבר הגזל כיון שכבר קנה הבעל כמו שיבואר לקמן בעובדא דרבא אך דברי הב"ש צ"ע כמו שיבואר לקמן דף נ"ב ודוק: ועיין בק"א:

בגמרא והא מתני' בגזל דידה וכו'. יש לדקדק דהו"ל להקשות בפשיטות מברייתא זו דהא מפרש בסיפא שחטף סלע מידה דמיירי בגזל דידה ולפמ"ש דאין הקושי' לרב משום דאיכא לאוקמי ביאוש אפ"ה הוי מצי להקשו' ממתני' אברייתא ונראה דהב"ש סי' כ"ח ס"ק ז' כתב דיש להסתפק אם גזל ממנה מעות וקידשה י"ל דדמי לחוב וא"י לומר דידי שקלתי וכתב שם מיהו בש"ס משמע דאפי' במעות י"ל דידי שקלתי דתנא אם חטף סלע מידה וקידשה בו מקודשת ואוקמא בדשדיך כו' ע"ש ולענ"ד נראה דיש לדחות דלפי מאי דמפרש דפרושי קא מפרש ע"כ גם הא דתני בברייתא חמס וגניבה צ"ל כן שחמס ממנה או גנבה ממנה ובחמס א"א לפרש במעות דהא חמסן יהיב דמי כפירש"י וצ"ל שחמס ממנה איזה חפץ וא"כ שפיר יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ובזה א"ש דהוצרך להקשות מתחלה מגזל דאחרים וע"כ צ"ל דפרושי קא מפרש וא"כ גם בחמס צ"ל כן בחמס דידה וכיון דלא שייך במעות שפיר מקשה מיהו נר' דס"ל כיון דלא מפרש בסיפ' דבריית' אלא גזל ולא מפרש נמי חמס וגניבה משום דחמס וגניבה מיירי בשל אחרים ואפ"ה לא קשה על רב משום דס"ל כרבנן דס"ל בפ' כ"ו דכלים דסתם גניבה יאוש בעלים הוא וא"כ אף בשל אחרים מקודשת מטעם יאוש ושינוי רשות ול"ק אלא מגזילה לבד משום דקי"ל כרבנן דס"ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא והיינו דמפרש בברייתא כיצד ר"ל בגזל לא משכחת אלא בגזל דידה ולפ"ז גם בחמס דלא מפרשי הברייתא מיירי בחמס דאחרים משום דסתם חמס הוי יאוש בעלים ושפיר הוכיח הב"ש דאפי' בגזל ממנה מעות בעינן דוקא שדיך אך לכאורה קשה לפי הטעם שפירש"י בב"ק דף ס"ו ע"ב דסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא משום דידע מאן שקלי ואזיל ותובע לי' בדינא א"כ מהאי טעמא גם בחמס לא הוי מסתמא יאוש בעלים דהא ידע מאן חמס ממנו. ויש לחלק וצ"ע אך לפמ"ש לעיל דמרישא דברייתא אין הקושי' אלא לר"י ולא על רב משום דאיכ' לאוקמי הברייתא בדשמענו דאייאש א"נ כר' דס"ל סתם גניבה וגזילה הוי יאוש ואין להקשות אלא על ר"י דס"ל אין יאוש קונה ואף דבגזל דאחרים הוי יאוש ושינוי רשות מ"מ אינה מקודשת משום דצריך לשלם מעות להנגזל כנ"ל א"כ אין הקושי' מחמס דברייתא כיון דחמסן יהיב דמי כבר קיבל הנגזל דמיו א"כ י"ל דהא דמפרש כגון שחטף סלע מידה היינו בגזל וגניבה אבל בחמס י"ל דמיירי בחמס דאחרים ושפיר הוכיח הב"ש דאפי' בגוף המעות דידה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דאל"כ לא מקשה הש"ס מידי אך אכתי יש לדחות די"ל דלא ניחא להש"ס לאוקמי הברייתא בתרי גוונא ואפשר דס"ל להב"ש דגם בחמס י"ל שחטף ממנה סלע ונתן לה מטבע אחרת דאף שיכול לשלם לה בסלע אחר תחת זה אפ"ה לא דמי למלוה ומזה יליף דאפי' בגזל מעות ודו"ק:

שם אמר לית דחש לדר' שמעון וכו'. לכאורה קשה לפי דעת הרמב"ם דס"ל אפי' ביאוש ושינוי רשות צריך לשלם דמיו אלא היכא דלא ידע א"צ הלוקח לשלם משום תק"ה א"כ צ"ל ע"כ דהכא מיירי בלא ידעה דא"כ מה תועלת לה דהא צריכה לחזור להנגזל וע"כ צ"ל בלא ידעה שהוא גזל וא"כ י"ל דאפי' לרבנן דס"ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא היינו בגזל חפץ דאף דיצטרך לשלם משום תק"ה ניחא לי' טפי בחפץ שלו אבל הכא כיון דאינו אלא מעות והוא צריך לשלם לה מעות ואין שום תועלת להנגזל ומסתמא מייאש ממנה ולמה לא תקדש וא"ל כיון שלא הי' יודע הנגזל בשעה שקידשה א"כ אף שנודע לו אח"כ לא מהני משום דה"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש כמ"ש הב"ש ז"א דהא רבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"כ אם הי' יודע בשעה שקידשה הי' מייאש אפי' לא ידע כבר ה"ל יאוש וא"כ הי' לו לרבא לחוש לקידושין ונראה דמזה ראי' למ"ש לעיל דף י"ג ע"א דטעמא דרבא הכא משום דס"ל יאוש קונה ובזה מודה הרמב"ם דא"צ להחזיר דמים להנגזל משום דאתי' בהיתרא לידי' א"כ שפיר יש לומר הכא דמיירי שהיא יודעת שהוא גזל ואפ"ה אי הוי יאוש לא הוי צריכה להחזיר הדמים והנה הב"ש כתב שם דהיכא דלא ידעה שהוא גזל דאינה מקודשת והבי' ראי' מהא דאמרינן לקמן דף נ"ב ע"ב גבי הקדש דאיהי לא ניחא לה דנתחיל הקדש על ידה ונראה דאפי' לפי דבריו אין כאן קושי' כיון דכתבנו דרבא ס"ל יאוש לבד קונה ובהיתרא אתי' לידה לא דמי להתם דמתחלל הקדש על ידה והב"ש לא כתב אלא לפי מאי דקיי"ל דיאוש לא קנה אלא משום דבקידושין הוי שינוי רשות נמצא דאתי לידי' באיסורא דדמי להקדש ודו"ק:

ברש"י ד"ה לא אמר כלך וכו' אבל למפרע לא ניחא לי' וכו' משמע מדברי רש"י ז"ל דלענין קדושין למפרע מיירי וכן פי' הב"ש דבריו בסי' כ"ח ס"ק מ"ד וכן נראה מדברי התוס' ד"ה אם לא נמצא וכו' שכתבו דצ"ל דמיירי הכא בשווי' שליח והיינו לענין קידושין למפרע אך מ"ש הב"ש דטעמא דרש"י ז"ל דלא מפרש דמיירי בקידושין להבא משום דס"ל להבא לא שייך משום כיסופא ומשום זה הקשה עליו מסוגי' דב"מ דף כ"ב גבי עובדא דאריסא דמרי בר איסק דמשמע שם דאפי' לבתר דאייתי מרי בר איסק לא אכיל מר זוטרא ותו דס"ל לרש"י ז"ל דהכא מיירי בסירסור שהי' לו חלק בו לכך מועיל להבא ע"ש וקשה ע"ז דמשמע דאף בעובדא דמרי בר איסק הי' לו ג"כ חלק לאריסא כמ"ש התוס' ז"ל שם דלכך הי' אכלי אמימר ורב אשי מתחלה משום דמחלקו יהיב אפ"ה לא אכל מר זוטרא אפי' השתא גם אין טעם לחלק בין יש לו חלק בו או אין לו חלק בו דאם נימא באין לו חלק בו לא מהני אפי' בלהבא דאמרינן משום כיסופא הוא דאמר אע"פ דקי"ל דברים שבלב אינן דברים. מ"מ כיון דמוכחא מילתא מלשון כלך אצל יפות לא מהני כמו שכתבו תוס' לעיל דף מ"ט ע"ב ד"ה דברים שבלב אינן דברים א"כ אפי' יש לו חלק בו נמי לא מהני חלוקה שלא מדעתה כי היכא דלא מהני חלוקה שלא בפניו: ואפש' דס"ל להב"ש משום כיסופא הוי כמו נתרצה ע"י אונס. וס"ל ביש לו חלק בו והוא נוטל כנגדו הוי כמו תלוי' וזבין דקי"ל דהוי זבינא כדאיתא בב"ב דף מ"ח משא"כ באין לו חלק בו הוי כמו תלוי' ויהיב ולפ"ז י"ל דס"ל להב"ש דטעמא דמר זוטרא דלא אכיל אף שהי' לו חלק בו משום דס"ל כמ"ד בב"ב שם דתלי' וזבין לא הוי זבינא ובזה אתי שפיר דאמימר ומר בר אשי אכלי אף לבתר דאתי מרי בר איסק דהיינו דאזלי לשיטתייהו דס"ל שם גבי תלי' וקדיש דתלי' וזבין הוי זבינא. אך הנראה דאי אפשר לפרש דסבירא ליה לרש"י דלהבא מועיל משום שיש לו חלק בו אלא למפרע אינו מועיל משום כיסופא דהא משמע דלא חשש רבא כלל לקידושין משום גזל ואם נימא דמועיל להבא למה לא נימא דמועיל למפרע משום ברירה דנימא הבורר הדבר שזה חלקו המגיע לו כדאמרי' בעלמא בכל אחין שותפין שחלקו למ"ד יש ברירה ואע"ג דקי"ל דבדאורייתא אין ברירא היינו להקל אבל להחמיר וודאי חיישינן ועוד הוכחתי בק"א סי' כ"ח דע"כ ס"ל לרש"י דלא מיירי בסרסור שיש לו חלק בו מדכתב רש"י ז"ל דלא דמי לתרומ' משו שעומד לתרו' ואם יש לו חלק ה"נ עומד לחלוקה ומהאי טעמ' גבי מרי בר איסק אמרי' דלא אמר כלך אצל יפות אלא משום מצוה משום דהי' לו חלק בו כנ"ל ע"ש ועוד דוחק גדול לפרש דהא דאמר משום כיסופא ואינה מתקדשת היינו דוקא למפרע אבל להבא מקודשת. והעיקר נר' לי בדברי רש"י ז"ל לפרש איפכא דלהבא ודאי לא מועיל בקידושין כיון דבשעת נתינה לא הוי שלו כמ"ש הב"ש בס"ק ד' אם ייאשו הבעלים לאחר שקידש את האשה אינו מועיל אפי' למאן דסבר דמועיל שינוי רשות ואח"כ יאוש מ"מ לא הוי קידושין כיון דבשעת נתינה לא הוי שלו וטעמא דמסתב' הוא כמ"ש לעיל דף י"ג דאפי' אם נימא דקנחה האשה מחמת מחילת הנגזל מ"מ במה קנה אותו הגזלן כיון שכבר אינו ברשותו ואיך תתקדש בדבר שאינו של הבעל כלל אפי' אם יאמר הבעל אח"כ התקדשי לי בו אינו מועיל כיון שאין לו שום קנין בו וה"נ אין מועיל אפי' אם מוחל הנגזל בפי' לגזלן מ"מ אינה מקודשת כיון שלא היה שלו בשעת נתינה במה יקנה עתה ועוד הא כתב הבית שמואל סימן ל"א דלרש"י ותוס' לא מהני בגזלן אפי' קנה אח"כ מן הנגזל ע"ש וצ"ל דאי לאו משום כיסופא הי' מועיל למפרע וגם מתחלה הי' ניחא לי' בכך וקנה אותו הבעל קודם הקידושין ותו קשה דהאיך נימא דהוי קידושין להבא הא רבא ס"ל לעיל דף י"ב ע"ב דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני עד דאמרה הן א"כ מה יועיל הקידושין אח"כ כיון שכבר קיבלה הוו ליה שתיקה אחר מתן מעות אע"כ מיירי בקידושין למפרע. ועפ"ז נראה דיש ליישב קושי' התוס' דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואיך תתקדש למפרע ולפמ"ש דטעם דלא ניחא לי' לרש"י ז"ל דהוי קידושין להבא משום דכיון דלא קנה המקדש במאי תתקדש ותו דלא אמרם הן והוי שתיקה לאחר מתן מעות מ"מ לפמ"ש הב"ש דהאי אריסא הו"ל חלק בו א"כ אי לאו משום טעמא דכיסופא כיון דהיא מתרצה השתא בחלוקה ממילא הוי קידושין למפרע אי אמרינן דיש ברירה בדאוריית' לחומרא אמרי' הוברר הדבר למפרע דבשעת קידושין נמי הי' חלקו המבורר כדקי"ל גבי אחין שחלקו ולא דמי כלל ליאוש שלא מדעת אלא משום כיסופא לא מהני אפי' להבא וראיתי בב"ח שכתב ג"כ הטעם לפי' רש"י דמהני קידושין למפרע משום דהוי לסרסור חלק בו ולכאורה אין בזה טעם ולפמ"ש אתי שפיר דהוא מטעם דחיישינן דיש ברירה כנ"ל ודוק כן נראה לפרש שיטת רש"י ז"ל ושיטת הריטב"א דמפרש להבא צ"ע. ונראה דס"ל להריטב"א וב"ש דהכא שאני דאף דלא קנה המקדש מ"מ כיון דאמר רבא לעיל דף ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני א"כ ה"נ כיון דמרא דשיכרא ניחא לי' בקידושין הוי כאלו אמר לאשה הילך מנה והתקדשי לאריסא לא דמי למ"ש הב"ש לעיל דלא מהני יאוש אחר נתינת הקידושין משום דהתם לא ניחא לי' לנגזל בקידושין אלא דאכתי קשה דהא שתיקה לאחר מתן מעות ולא מהני כנ"ל ודוחק גדול לאו קמא שאמר לה אח"כ עוד הפעם עם התקדשי לי והיא אמרה הן ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוס' וצ"ל דמיירי בענין דמוכח שהוא נתרצה בקידושין דהוי כאומרת הן כמ"ש בסי' כ"ח ודוק:

בתוס' ד"ה אם נמצא יפות מהן וכו' משמע מדבריה' דס"ל כרש"י ז"ל דמיירי לענין קידושין למפרע כמ"ש בסמוך ולכך כתבו דמיירי דשווי' שליח דומי' דהתם שתרומתו תרומה למפרע אך אכתי קשה דהתם לא משני דשווי' שליח אלא אליבא דאביי דס"ל יאוש שלא מדע' לא הוי יאוש אבל הכא הם דברי רב' דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש דאמרי' אלו הוי ידע הוי מייאש א"כ לא בעי' דשוי' שליח אלא אמרינן מדהשתא ניחא לי' למפרע נמי ניחא לי' ולכאורה הי' נראה דקושייתם הוא לפמ"ש שם התוס' בב"מ דף י"ב בד"ה אם יש יפות וכו' וא"ת ונימא דהשתא וכו' כדאמרינן לעיל גבי יש בו סי' דאפי' לרבא וכו' וי"ל כיון דחזינן בי' דניח' לי' השתא אמרי' נמי ניחא לי' מעיקרא משום מצוה עכ"ל א"כ ממילא הכא דליכא מצוה מודה רבא דלא מהני למפרע ויותר נראה דס"ל להתוס' דלמאי דקאמר התם ה"נ מתברא דשווי' שליח דמה אתם לדעתכם וכו' תו אין צריך למ"ש תוס' שם לחלק משום מצוה אלא עיקר הטעם אפי' לרבא משום דשוי' שליח ומאי דקאמר התם תרגמא רבא אליבא דאביי היינו לפי הס"ד הוי מחלק משום מצוה אבל כיון דבל"ז צ"ל בשוי' שליח כדמסיק ה"נ מסתברא תו א"צ לטעם דמצוה והו"ל למימר התם שאני דשוי' שליח ותו דאפ"ה קשה להו מאי מייתי מהתם כיון דעכ"פ מיירי התם בשוי' שליח ולא הוי הכא דומי' דהתם מיהא לפ"ז קשה התם גבי מרי בר איסק דאמר שם נמי לא אמרו כלך וכו' כמו הכא והתם לא מיירי בשוי' שליח וצ"ל דהתם מיירי מר זוטרא לענין שלא רצה לאכול השתא כדקאמר שם השתא אמאי לא אכל מר. אך קשה דמשמע לעיל ד"ף מ"ח ע"ב דאמר אביי גבי הא דמשני הב"ע דאמר לשלוחו הלוני של כסף וכו' ותני במתני' סתמא אינה מקודשת אפי' אמר אח"כ דניחא לי' בזהב כדתני בסיפא דמתני' ובכולן אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש אינה מקודשת ואמאי נימא נמי כיון דשוי' שליח ואח"כ גילתה דעתה דניחא לה אף בשל זהב מהני גילוי דעת למפרע ורבא לא פליג עלי' לדינא וצריך לחלק כיון דפירש של כסף גרע טפי משא"כ הכא דאף דמסתמא דעתו על הבינונית מ"מ כשמגלה דעתו שהי' דעתו על היפות אינו סותר דבריו הראשונים. מיהא לולי דבריהם נראה יותר כמ"ש לעיל בלשון רש"י ז"ל דא"צ לדחוקי בהכי אלא משום דנהי דע"כ מיירי הכא בקידושין למפר' משו' דלהב' לא מהני מה שנתרצ' בעה"ב כיון דהוי לאחר נתינ' כנ"ל ותו דהוי שתיקה לאחר מתן מעו' כנ"ל מ"מ כיון דהאי אריס' הי' לו חלק בו כמ"ש הב"ש א"כ אי הוי מתרצה והי' חלוקה מרצונה ממילא הוי קידושין למפרע למאי דקי"ל יש ברירה לחומרא ה"נ אמרינן הוברר הדבר שזה שקידש בו הוא חלקו המבורר לו ולא דמי כלל ליאוש שלא מדעת אלא משום כיסופא לא מהני אפי' להבא ודו"ק:

שם בגמרא כי קאמר ר' יוסי הגלילי מחיים וכו'. הנה רש"י ז"ל פי' בב"ק דף י"ב ע"ב מחיים שאחריות עליו ע"ש ונתקשו כל המפרשים בלשונו דהא ע"כ טעמא דריה"ג לאו מטעם אחריות דהא בקדשים שחייב באחריותן ר"ש הוא דמחייב אפי' בקדשי קדשים וטעם דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ומאי בעי רש"י בזה וכי קדשים קלים שאין אחריות עליו כגון שאמר בלשון נדבה הרי זו שלמים לא מתחייב ריה"ג ותו דא"כ הל"ל דמתני' דהכא אפי' מחיים ובקדשים שאינו חייב באחריותן ונר' לענ"ד ליישב דבריו ז"ל דמפרש התם הכי לפי הסוגי' שם דקאמר דמתני' בנכסי' שאין בו מעילה כריה"ג ומקשה והתנן המקדש בחלקו וכו' ומשני כי קאמר ריה"ג מחיים דקשי' לי' אהך סברא דמחיים הוי ממונא וחייב בהזיקא ולאחר שחיטה הוי ממון גבוה דכיון דהוא צריך להקריבו וליתנו לגבוה יכול המזיק לומר מאי אפסדתיך הא סופו להקריבו לגבוה ואפי' אם ימתין עד שיומם ויפדנו גם ז"א חדא מי יימר דהוי מומא דהא עובר עליו בבל תאחר וצריך להקריבו ברגל ואפי' אם יהי' בו מום צריך העמדה והערכה ויעריך אותו כפי' שוי' ובדמים יקח קרבן אחר להקריבו לגבוה וסוף סוף מאי הפסידו וצ"ל משום דלריה"ג קק"ל בני מכירה נינהו ויכול למכור אותו לאחר בחייו והדמים חולין כדאיתא בפסחים דף פ"ט ע"ב ושפיר הפסידו ממון אבל אכתי קשה תינח קק"ל שאין אחריותו עליו שפיר הפסידו מפני שהיה יכול למוכרה ולהשתמש בדמיו שהם חולין אבל קדשים שאחריותו עליו כגון דאמר הרי עלי שלמים והפריש קרבן כיון שהפרישו לתשלומי נדרו אינו יכול למוכרה ומחויב להקריבו לקיים את נדרו וכיון דלאחר הקרבה לאו ממון הוא מאי הפסידו מיהא נ"ל דאף דריה"ג לית לי' דר"ש בקדשי קדשים שאחריותו עליו דגורם לממון לאו כממון דמי אע"ג דיצטרך עתה להביא קרבן אחר והפסידו מ"מ גורם לממון בעלמא הוא אבל בק"ק כיון דבאמת מחיים ממון דידי' הוי אינו יכול להתנצל המזיק ולומר מאי אפסדתיך דהא עכ"פ הפסידו ג"כ שאחריותו עליו וצריך להביא קרבן אחר וכיון דהזיק ממונו וגם הוא גורם לממון חייב בהזיקו וזהו שפי' רש"י שאחריותו עליו לתרץ דברי ריה"ג דקאמר סתמא אבל פשיטא בקק"ל שאין אחריותו עליו דהוי ממון שהרי אינו יכול לומר מאי אפסדתיך שיכול למוכרה כן נר' לענ"ד ובחידושי ב"ק הארכתי בזה ודו"ק.

ברש"י ד"ה בה' לרבות קק"ל וכו' אע"ג דאין נשבעין על הקדשות וכו' משמע דס"ל דילפינן מהאי קרא דנשבעין עליהם ובב"ק דף י"ב ע"ב מפור' יותר בדברי רש"י ז"ל בד"ה לרבות קק"ל וכו' אע"ג דקדשי שמים אין נשבעין בקק"ל נשבעין ע"ש וצ"ל דס"ל אע"ג דשבועות הפקדון חייב אפילו בנשבע חוץ לב"ד כדאיתא בר"פ שבועת הפקדון היינו משום דכל אשר ישבע עליו מרבינן בין בב"ד ובין שלא בב"ד מ"מ משמע מפשטא דקרא דמשבעינן עלי' בב"ד אלא דאכתי צריך להבין דמאי דוחקא דרש"י בהא וכ"ש לפי משמעות לשון רש"י שם בב"ק דעיקר ילפותא דיליף שם דהוי ממונא לענין נזקין הוא דוקא מהא דנשבעין עליו בב"ד ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דמקרבן שבועות הפקדון לבד אין כ"כ הוכחה דס"ל לריה"ג דה"ל ממון לכל מילי כמ"ש בספר פ"י דכן הוא משמעות לשון הש"ס בב"ק דמקשה ממתניתן דהכא אהא דמדמה שם לשבועת הפקדון לענין נזקין משמע דס"ל להמקשן דע"כ לריה"ג לענין שבועת הפקדון דוקא קאמר לכך פירש רש"י דבאמת הא דנפקא לי' דהוה ממונא לנזקין ולכל מילי היינו משום כיון דפשטא דקרא משמע דנשבעים עליהם אע"ג דממעטינן הקדשות בשבועה מדכתיב רעהו כדאיתא בב"מ דף נ"ז ע"ב ע"כ דקק"ל קרינן ביה רעהו וה"ה לענין נזקין אע"ג דכתיב ביה רעהו קק"ל בכלל ויש להבין יותר דוודאי מקרבן שבועת הפקדון לא נשמע דה"ל דין ממונא אפילו אי משולחן גבוה זכו אפ"ה פשיטא דאסור לגזול חלק חבירו וכדאיתא לקמן בההוא דקרא ליה בן חמצן דאפילו לרבנן דריה"ג אסור לגזול ק"ק של חבירו דכיון דזכה משלחן גבוה אית ביה לאו דלא תגזול אבל מדנשבעין עלי' שפיר הוכיח דהא מקשה בב"מ דף ה' ע"ב ובשבועות הפקדון דנימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועת' ומשני אשתמוטי משתמיט סבר משכחנא לגנב וכו' ופי' רש"י בד"ה חשיד אשבועתא וכו' שמא פשע בו וחייב לשלם ע"ש ומזה למד הרא"ש הובא בח"מ סימן ל"ד סעיף ה' ובסימן ע"ה סעיף י"ד דכל דלא שייך בפקדון אשתמוטי דגניבה לא שייך ביה שבועה וכיון דחיוב השומרים לשלם הוא מדין אדם המזיק כדאיתא בב"ק דף ד' ע"ב דחשיבי ארבעה שומרים בתוך אבות נזיקין וגם הא דהקדש פטור מנזקין כתבו תוספות שם דף ה' ע"ב בד"ה שוד רעהו וכו' דילפינן מאדם המזיק ע"ש א"כ מדנשבעין עליהם שבועת הפקדון מוכח שפיר דחייב בניזקין דאל"ה לא שייך אשתמוטי שהרי אם פשע בהן פטור ומיניה יליף לכל מילי אפי' למ"ד בב"מ שם דלא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא הא ס"ל לרש"י ז"ל שם דהיינו מדרבנן אבל מדאוריית' אמרי' מיגו דחשיד אממונא כמ"ש שם דף ג' ע"ב בד"ה בכולי בעי דלודי וכו' ע"ש ונראה עוד דאפי' לאביי שם דחייש לספק מלוה ישינה י"ל דיליף מיניה דממונא הוא דאל"ה דלאו בר מכירה הוא אין ב"ח נפרע ממנו כדאיתא פ"ג דביכורים משנה י"ב למה אמרו ביכורים וכו'. בעל חוב נטלן בחובו וכו' ולא שייך למימר דתפיס לה בשביל חובו. ודוק:

ברש"י ד"ה כי קא זכי וכו' ובין בעלים בבשר כו' והתוס' כתבו בב"ק שם דלפי המסקנא דהתם אין חילוק בין מחיים ובין לאחר שחיטה אלא דחלק כהנים לעולם משלחן גבוה זכו משא"כ בחלק בעלים ע"ש ונראה לענ"ד לפי שיטתו הא דקאמר שם מתנות כהונה שאני לא מסברא קאמר אלא דנפקא ליה מקרא דמייתי לקמן בברייתא דאפי' ק"ק לית בהו דין חלוקה ומיניה יליף דאפילו מחיים לאו ממון בעלים הוא וממילא מוכח דחלק הבעלים דס"ל לר"י הגלילי דהוי ממון מחיים ה"ה לאחר שחיטה דאי נימא דלאחר שחיטה הוי טפי משלחן גבוה מנא לי' במתנות כהונה מחיים ולפי' רש"י דס"ל גבי בעלים דלאחר שחיטה הוי יותר חלק גבוה מבחיים. וע"כ צ"ל דמתנות כהונה שאני מצד הסברא כמו שיבואר לקמן משום דלגבי חלק הבעלים הוי יותר סברא להיות ממון בעלים בחיים מלאחר שחיטה אבל גבי חלק הכהנים הוי איפכא דיש להם זכי' לאחר שחיטה יותר מבחיים. והנה מדברי לישנא אחרינא שהביא רש"י ז"ל בב"ק דף ע"ו ע"א בד"ה דריה"ג וכו' דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמר בפ"ק כי קאמר ריה"ג וכו' ע"ש משמע מסוגי' דהתם כשיטת רש"י אלא דרש"י ז"ל ס"ל שם דדוקא לאחר זריקה והקטרה. מיהא לולי דברי רש"י ז"ל הי' נראה כיון דחלק הכהנים הי' ממון גבוה אפילו מחיים ממילא לא מחייב על הטביח' דבעינן וטבחו כולה באיסורא ותו נראה דא"צ לזה דהאימורים ודאי ממון גבוה אפילו מחיים כיון דעומד להקרבה וא"כ ליכא וטבחו כולה באיסורא ובזה נראה דא"ש טפי דלפי הלישנא אחרינא לכאורה לא מתרצי הא דנקט שם במתני' הקדיש ואחר כך טבח ומכר דלמה פטור על המכירה כיון דלריה"ג הוא ממון בעלים מחיים ואין לומר משו' דליתא בטביחה ליתא במכירה דהא כ' תו' שם בד"ה אלא אהקדש וכו' כולה הך סוגיא כר' יוחנן והוא ס"ל שם דף ע"ז ע"ב דאע"ג דליתא בטביחה איתא במכירה ולפמ"ש אתי שפיר דהא קי"ל דמכרו חוץ ממאה שבו פטור על המכירה כדאי' שם דף ע"ח ע"ב וכיון דחלק הכהנים והאימורים אינו נמכר הו"ל כמוכר חוץ מחלק גבוה ולא מחייב ואין להקשות דאכתי לחייב על המכירה דבשעה שהקדיש הו"ל כמוכר חלק הכהנים והאימורין ואח"כ כשמוכר חלק הבעלים הו"ל כמוכר כולה ז"א דהא אפי' אם מכרו חוץ משלשים יום מיבעי' לי' התם בדף ע"ח ע"ב א"כ י"ל דבעינן שימכור כולן בפעם אחת אבל הכא כיון דלא הוי מכירה כולה בפעם אחת י"ל דלא מחייב ודוק:

שם לא כך אמרתי לכם וכו' כבר כתבנו בזה בריש מכילתין מה שהי' דברים אלו קנטורין לר"י ונראה לפרש עוד יותר בפשיטות משום דלפי מאי שכתבו התוס' בב"ק דף י"ב ע"ב דלפי המסקנא הא דנקיט המקדש בחלקו בק"ק אינה מקודשת היינו אפילו מחיים שאם קידש הכהן בחלקו שיהיה לי בו אינה מקודשת משום דלא הוה ממונא וההיא דיקא נמי לא קאי לפי המסקנא דאפילו מחיים מיירי א"כ לכאורה גם בקדשי קדשים יש לפרש כן שאם נתנו הבעלים לכהן חטאת או אשם להקריבו וקידש הכהן מיד אשה בחלקו שיהיה לו בו אינה מקודשת א"כ משכחת אפילו בגבולין שמקדש את האשה כשהקרבן חי ואף דבקדשי קדשים כיון שיש בהן מעילה בחיי הקרבן הוא מלתא דפשיטא טובא שאינה יכולה לקדש בדבר שהוא של גבוה ולא דמי להקדש בסיפא דמתני' דמיירי בקדשי בדק הבית דאף שהן של גבוה ומועלין בו מ"מ כשמועלין הם מתחללין ויוצאין לחולין משא"כ בבהמה דקי"ל אין מועל אחר מועל אלא בבהמה משום דאף כשמועל בהן אינו מתחלל ועומד בקדושתו אם כן פשיטא דאינו יכול לקדש בו ואפילו לרבי אושעיא דסבירא ליה לקמן לרבי מאיר דבמזיד מתחלל אפי' בבהמה היינו כשמתכווין להוציא לשם חולין אבל כשמקדש בחלקו פשיטא דבקדושתו קיימי וכ"ש לפמ"ש לקמן דף נ"ד בתוספות ד"ה בכתנות וכו' דבמסרו ליד כהן או ליד גזבר מודה ר"מ דאינו מתחלל אפי' אליבא דר' אושעי'. מ"מ י"ל כשמקדש אותה מחיים שתהיה מקודשת בחלקו שמגיע לו לאחר שחיטה והוי כמקדש לאחר למ"ד יום דמהני כדאיתא לקמן דף ס"ג ע"א בלוקח עבד ע"מ לשחררו היכא דמי ארנב"י כגון שאמר לכשאקחך תהיה עצמך קנויה לך מעכשיו ופי' התוס' שם בד"ה כגון וכו' דלהכי בעינן מעכשיו דאפי' נקרע השטר מהני משום דאמר ליה מעכשיו וה"ה דמהני במטלטלין משיכה מיד אם אמר לו מעכשיו א"כ שפיר משכחת שמקדש בחייו ואמר לה שתתקדש מעכשיו מה שיגיע לידו לאחר שחיטה ושפיר קמ"ל דאפ"ה אינה מקודשת דאפי' לאחר שחיטה אינו ממון משום דמשולחן גבוה קא זכי אלא דזהו דוקא לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמר שם רבי ורב כר"מ ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל לר"י דס"ל לקמן דף ס"ג דאינו יכול לקדש בדבר שלא בא לעולם לא משכחת מחיים אינו שלו וה"ל כאומר לה לכשאקחנו דלא קנה לר"י דהוי דבר שלב"ל ואין לומר דלרבי יוחנן דס"ל לקמן דף ס"ג דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ ה"נ הא ביד כהן לאקרובי ז"א חדא דאינו יכול להקריב אלא מדעת בעלים וכ"ש בקרבן דבעי סמיכה בבעלים ותו דהא אמר שם לקמן נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה אלמא דבדבר מחוסר מעשה לא מהני ביה קידושין אף דהוא בידו והיינו דקאמר לקנטרינו בהלכות הם באים דר"מ לא אמר אלא לשיטתו אבל לדידי לא משכחת כלל מחיים. ודוק:

בתו' ישינים ד"ה וזה יהי' לך וכו' קשה דלישתוק מלך דמשמע כל צורכך ולא איצטריך אש וכו' ע"ש נראה לפרש דבריהם דמדאיצטרך לר' יהודא לך לכל צורכך ע"כ צ"ל דאי לאו קרא ה"א דלא הוי ממון אי משום צד הסברא כדאמר בב"ק שאני מתנות כהונה דמשולחן גבוה קא זכו כמ"ש לעיל בשיטת רש"י ז"ל או מקרא דלקמן דאין להם דין חלוקה כמ"ש לעיל בשיטת התוס' א"כ ע"כ צ"ל דהא דאיצטרך לר"י מן האש היינו דאתי לאפוקי מדרש' דיהי' לך והיינו דמק' לשתוק מלא יהי' לך ולא בעי מן האש ובזה מיושב מה שהק' המהרש"א ז"ל על מה דמשמע מדברי רש"י ז"ל בד"ה נמנו וגמרו דר' יוסי כר"מ ס"ל דאפי' בקק"ל אינה מקודשת דהא קרא דמן האש גבי קדשי קדשים כתיב ע"ש ולפמ"ש תתי שפיר כיון דמקרא דלקמן דאין להם דין חלוקה אפי' בקדשים קלים ממילא הוי אמרינן דאין בו דין מכירה ג"כ ומסבר' דמתנו' כהונ' שאני הוי ידעינן אפי' בקדשים קלים אלא דאיצטרך קרא מן האש כי היכא דלא נדרוש ולכל צורכך וכיון דבהאי קר' דלך כתיב קדשי קדשים וכתב רחמנא מן האש דלא נדרוש לך ממילא הדרינן לסברא קמייתא דבין קדשי קדשים ובין קדשים קלים משלחן גבוה קא זכו:

אך הנראה לענ"ד דיש ליישב קושי' התו' ע"פ מה דאי' בזבחים דף מ"ד ע"ב בברייתא דדריש לכל האי קרא כל קרבנם לרבות וכו' אשר ישיבו זה גזל הגר לך הוא שלך יהיה אפי לקדש בו אשה ופירש"י בד"ה לך הוא וכו' דאגזל הגר לחוד' קאי וכו' ע"ש ונר' דהאי דרש' דלך הוא אפי' לקדש בו אשה נפקא לי' מיתורא דקרא מדכתיב תרי פעמים לך תדע דהא בכל מתנות כהונה דכתיבא בהאי פרשה כתיב לך בכולה ולא דרשינן מינייהו מידי דלגופא אתי' אע"כ דמי תורא נפקא ולפ"ז מתורץ קושי' התוס' דאיצטרך מן האש דלא נטעי דיתורא דלך קאי לכולהו קראי דהא גם גזל הגר אשם קרי' רחמנא ואין בו דין חלוקה כדאמר רבא בבבא קמא דף ק"י להכי איצטרך קרא דמן האש כי היכא דנדע דיתורא דלך לא קאי אלא אסיפא דקרא בגזל הגר לחוד ושפיר איצטרך לך ליתורא וסיפא דקרא לגזל הגר ואיצטרך קרא מן האש למעט שאר קדשים ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה