המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק שני האיש מקדש · דף נ:
שם אינה יודע שאין קידושין בפחות מש"פ הקשה הרשב"א דמשמע דקמ"ל דאין הכל יודעים ובכתובות דף ע"ד קאמר דהמקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה גט משום דאדם יודע שאין קידושין בפחות מש"פ וגמר ובעל לשם קידושין ויותר קשה על הא דאמר שם בברייתא דף ע"ג ע"ב אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח ואם בעלו קנה ויהיב טעמא בהדי' דסבלונות אמרינן משום קידושין הראשונים ובבעל אמרינן אדם יודע והרשב"א נדחק לפרש בהא דקאמר אדם יודע ואינו יודע ולכאורה נראה דהא דקאמ' אדם יודע שאין קידושין תופסין היינו רוב בני אדם וכן בקטן קאמר הכא דקמ"ל שאין הכל יודעים אלא רוב יודעים אלא משום דהא דקאמר חוששין לסבלונות היינו כדמפרש לקמן משום דרוב בני אדם מקדשי והדר מסבלי א"כ כיון דהסבלונות אין חשש אא"כ יצטרך לומר תרי רובא י"ל דאדרבה דנצטרף מיעוטא דמסבלי והדר מקדשי למעוטא דאינם יודעים שאינם מתקדשת בפחות מש"פ ה"ל רובא דמחמת קידושין הראשונים שלח משא"כ בבעל דליכא אלא מיעוטא דאינם יודעים שפיר קאמר דאזלינן בתר רובא דלשם קידושין בעל וכעין סברא זו כתבו תוס' בכתובות דף ע"ו ד"ה וחדא במקום תרתי ובזה מתורץ מה שהקשה בספ"י אהא דקאמר רבה בסמוך מנא אמינא לה כדקתני טעמא וכו' דמאי ראי' מייתי ממתני' דלמא מתני' אתי' לאשמועינן אפי' באתרא דכ"ע מקדשי והדר מסבלי דבהא קאמר לקמן דהוא מלתא דפשיטא דחיישינן אפ"ה לא חיישינן משום דמחמת קידושין הראשונים שלח ולפמ"ש י"ל דמייתי ראי' מברייתא דכתובות דנקטו שם כהאי לישנא דמתני' דידן דאין לפרש דמיירי באתרא דכ"ע מקדשי והדר מסבלי דא"כ למה באמת בסבלונות אמרינן דמחמת קידושין הראשונים שלח ולא בבעל ועיין מ"ש בסמוך עוד מזה:
בגמרא שם ואי אשמועינן הני תרתי וכו'. עיין בריטב"א ק שנדחק למעבד צריכותא איפכא דהוי סגי בקטן לבד ונהי דבפחות מש"פ י"ל דה"א דבשתי נשים כיון דהוי חצי פרוטה לכל אחת לא טעי כנ"ל אבל בקטן לבד סגי ולענ"ד נר' די"ל דכיון דהכל יודעים שאין קידושי קטן כלום ממילא המעות פקדון הוי ואפי' לשמואל דס"ל גבי מקדש אחותו דמעות מתנה י"ל דמודה בקטן דהא עד זמן הפעוטות אין מתנתו מתנה ואחר זמן הפעוטות פליגי בה אמוראי בגיטין בפ' הניזקין ואפי' למאן דס"ל דמתנתו מתנה י"ל דבכה"ג מודה דכשהי' קטן לא ידע ולא נתכווין לשם מתנה ואמרינן בכתובות דף ע"ד דאף למ"ד בפחות מש"פ לא טעי מ"מ המקדש במלוה טעי דאמר שם המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהני טעי א"כ י"ל דבקטן שקידש נהי דאדם יודע שאין קידושי קטן כלום מ"מ י"ל כששלח סבלונות לא הי' דעתו שתתקדש בסבלונות כיון ששלח אותם לשם סבלונות אלא שהי' בדעתו שתתקדש במעות הראשונות שבידה משעת הקידושין הראשונים ובאמת הוי לי' מלוה אלא שהוא טועה וסובר דיכול לקדשה במלוה וכ"ש לשיטת ר"ח דחיישינן שמא כבר קידשה וכן לפי מה שיבואר לקמן בשיטת רש"י דהא דחיישינן בקידושין היינו דחיישינן דלמא אמר לה בתחלה שתתקדש לו ע"י סבלונו' א"כ למה נימא דמחל לה קידושין הראשונים וקידשה בקידושין אחרים יותר י"ל שקידשה במחילת מלוה עצמה דבהא טעי וכיון דבאמת ה"ל מלוה אינה מקודשת. משא"כ במקדש בפחות מש"פ דליכא למימר דמקדש השתא בקידושין הראשונים דהא ה"ל בפחות מש"פ ואפי' אי נימא דדעתה על שניהם כיון דמוחל לה גם הקידושין הראשונים מ"מ הא קי"ל מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה לכך הוצרך לאשמועינן דאפ"ה אינה מקודשת ודוק:
ולפ"ז הי' נראה ליישב קושי' הרשב"א הנ"ל על ברייתא דכתובות דף ע"ד דבסבלונות אמרי' מחמת קידושי' הראשונים שלח ובבעל אמרי' אדם יודע וכו' די"ל דדוקא בבעל דליכא למימר דמקדש בכסף דהיינו בקידושין הראשוני' ובביאה דהא הם שני מיני קידושין אמרינן דקידשה בביאה לבדה אבל בסבלונות כיון דמוחל לה גם את המלוה של קדושין הראשונים אמרינן דמסתמא קידשה בשניהם והוי לי' מלוה ופרוטה דאף בפחות מש"פ אמרי' לעיל גבי מקדש בתמר' דהו"ל מלוה ופרוטה א"כ י"ל דס"ל להאי תנא דמו"פ דעתו אמלוה וממילא אינה מקודשת והיינו דקאמר שמחמת קידושין הראשונים שלח ר"ל שדעתו להתקדש לו גם בראשונים ובזה י"ל הא דנקיט שם בברייתא קידשה בטעות דהיינו פחות מש"פ וכבר כתבנו לעיל דהיינו בענין דלא הוי קים לי' בין פרוטה לפחות מש"פ והוי טועה בשעת קידושין שהוא ש"פ ולא נקט סתם קידשה בפחות מש"פ ועמ"ש לעיל בזה ולפמ"ש א"ש טפי דלא נימא כיון דאדם יודע שאין קידושין בפחות מש"פ נתן לה לשם מתנה כדקי"ל במקדש אחותו ואין כאן מלוה משא"כ כשידוע שקידשה בטעות אף דאח"כ נודע שהוא פחות מש"פ תו לא הוי מתנה וצריכה להחזיר לו כדין כל קידושי טעות ושפיר י"ל אדעתא דמלוה ודוק:
ברש"י ד"ה חוששין לסבלונות וכו' ושלח בעדים כו' משמע דבלא עדים אין חשש וכ"כ בש"ע אה"ע סי' מ"ה דנ"מ בזה בין שיטת רש"י לשיטת ר"ח שכתבו תוס' דלר"ח אפי' נתן בלא עדים חיישינן שמא קידש כבר ולפענ"ד צ"ע טובא דהא ע"כ לשיטת ר"ח הא דאינו נאמן בלא עדים במיגו דאי בעי אמר שלא נתן כלל היינו דוקא באתרא דמקדשי והדר מסבלי דהוי מיגו. במקום מנהג מדינה כמ"ש הב"ש ולפ"ז נראה דאם אמר שקידש בתחלה בלא עדים נאמן דלא גרע משניהם מודים שקידש' בלא עדים דנאמנין ואין חוששין לקידושין ולא אמרינן דמסתמא קידש בעדים משום דמהימן במיגו דאי בעי אמר לא קידשתי וכ"ש בסבלונות שאינו אלא חשש שקידש בתחלה אם אמר שקידש בתחלה בלא עדים נאמן במיגו שהי' מכחיש הסבלונות מ"מ כשאומר שלא קידש כלל אינו נאמן במיגו משום דהוי מיגו במקום מנהג חיישי' דמשקר אף שיש לו מיגו א"כ אף לפי' רש"י יש לומר כן דנהי דאם אמר שנתכוון לקידושין אלא שהי' בלא עדים הי' נאמן במיגו שהי' מכחיש הסבלונות מ"מ כיון שאומר שלא קידש כלל אף דאין עדים לפנינו אמרי' מסתמא קידש בעדים כיון דבע"כ משקר במה שאמר שלא קידש כלל דה"ל מיגו במקום מנהג א"כ אין נ"מ בין פי' רש"י לפי' ר"ח ודוחק לומר דאם אומר ששלח סבלונות בלא עדים פלגי' דיבורי' דמה שאמר ששלח לסבלונות הוא שקר אלא דאמרי' לקידושין שלח ומה שאמר ששלח בלח עדים הוא נאמן חדא דבב"ב דף קל"ג פליגי בזה אי אמרי' פלגינן דיבורי' ותו נראה דבכה"ג כ"ע מודו דלא פלגינן דיבורי' כיון דמוחזק לנו שאמר שקר ולא דמי להאי דב"ב דאמר גרשתי אשתי דאינו מוחזק בשקר אלא דאינו נאמן למפרע. ועוד נראה דע"כ צ"ל דר' הונא סבר דלא פלגינן דיבורי' דאל"ה קשה באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי דחיישי' לשיטת ר"ח כשיש עדי' למה לא יהא נאמן שלא קידשה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה וגירשתיה כדאמרי' בב"ב שם דבעל שאמר גירשתיה היום נאמן ואמרינן נמי שם דנאמן לומר יש לי בנים במיגו דאי בעי אמר גרשתיה וצ"ל דס"ל כמ"ד שם דאינו נאמן לומר גרשתיה למפרע דלא פלגינן דיבורי' ואפי' להבא אינו נאמן וה"נ אין זה מיגו לאחר זמן להאמינו שלא קידשה בסבלונות דלא פלגינן דיבורי' א"כ כ"ש דלא נימא באומר ששלח בלא עדים פלגינן דבוריה ונראה דהיינו טעמא דרבינו שמחה הובא בתה"ד וב"ח דס"ל דאפי' בלא עדים יש לחוש לפי' רש"י משום דהך חזקה שאינה פוסקת שהוא באה מכח הרוב ונדחקו בפירושו ע"ש ולפמ"ש טעמו הוא בפשטות דכיון דאיכא חזקה שקידשה לא מהימן לומר שהי' בלא עדים כיון שאמר שלא קידש כלל והוא נגד חזקה דמקדשי והמ"ס. ועוד נראה דהיכא דאין עדים לפנינו עדיפא טפי לשיטת רש"י כיון דהוא אתרא דמקדשי והמ"ס וחיישינן שאמר בפי' שתהא מקודשת לו בסבלונות אלו משא"כ כשהעדים לפנינו ומעידים שלא אמר בפי' שלשם קידושין וצריך לדחוקי כמ"ש תוס' דהוי כאמירה ולולי דברי הפוסקי' הי' נראה דרש"י ז"ל לרבותא קאמר דבלא עדים איכא חששא טפי דאיכא למיחש לאמירה לשם קידושין אלא מדאמ' ר"ה סתמ' משמע אפי' איכא עדים שלא אמר לשם קידושין ודוק:
עוד נראה דיש לפרש דס"ל לרש"י ז"ל, דמדאמר בתר הכי מאי הוי עלה אמר ר' פפא באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מכלל דר' הונא מיירי אפי' באתרא דמסבלי והדר מקדשו וכיון דליכא מנהג ע"כ צ"ל דאיכא עדים דאל"ה להימן במיגו דאי בעי הי' אומר שלא שלח סבלונות כלל ובזה הי' נראה הא דלא פי' רש"י כפי' ר"ח דחיישינן שמא קידשה כבר משום דקשי' ליה למה לא יהא הבעל נאמן באתרא דמסבלי והדר מקדשי במיגו דאי בעי הי' אומר קידשתיה וגרשתיה וס"ל לדוחק לאוקמי דמיירי דוקא לאחר זמן וכמ"ד דלא פלגינן דיבורי' כנ"ל אע"כ מיירי שהבעל אומר ששלח לשם קידושין אלא שהיא אומרת שלא קיבלה לשם קידושין ואי נימא כפיר' ר"ח דחיישינן שמא קידשה כבר ע"כ צ"ל שהיא מכחשת אותו ואומרת לא קידשתני א"כ בזה הי' נאמנת דאי בעי אומרת גרשתני כדס"ל לר' הונא ס"פ המגרש דא"א שפשט' ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט דחזקה אין אשה מעיזה וה"ה בארוסה כדאי' שם בגיטין ואין זה מיגו דהעזה דגם מה שאמר' לא קידשתני ג"כ הוי העזה כמו שיבואר דף ס"ה ותו דאף בלא מיגו תאומן נגדו מטעם דאין אשה מעיזה וזה מכוון בפי' רש"י ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון ולכאורה שפת יתר הוא ולפמ"ש י"ל כוונתו דהא דלא חיישינן הכא שמא קידשה קודם דא"כ אם קיבלה קידושין מאחר נאמנת כדס"ל לר' הונא עצמו וע"כ דאמרי' שכוונתו לקידושין וסבלונות עצמו דמה שאמר' שלא הי' כוונתה לקידושין אינו העזה דהא אין הבעל יודע כוונתה ועוד נראה דמ"ש רש"י ששלח בעדים אין כוונתו שהעדים לפנינו אלא דאנו חוששין דמסתמא היה לו קידושין מסתמא שלח בעדים תדע דלפי משמעות לשון רש"י ששלח בעדים ופירש הרשב"א דבריו ששלח בשני שלוחיו והן הן עדיו כיון דאין הכחשה בממון השלוחים הם העדים עצמם קשה דלמה לא יאמינו העדים שהם השלוחים שהם לא כיוונו להיות שלוחים לקדשה דפשיטא שהשליח צריך לידע שהוא שליח קידושין אפי' אי נימא דאין העדי קדושין צריכין לעדים שהן עדי קדושין כמ"ש בק"א סי' מ"ב מ"מ השלוחים צריכים לידע ואפי' בשליח אחד קשה אם השליח אומר שלא כיון לקידושין ואפי' באתרא דמקדשי והמ"ס וסבר שכבר קידש למה לא יהא נאמן אע"כ שאין השלוחים והעדים לפנינו. ועיין מ"ש בק"א:
בתוס' ד"ה חוששין לסבלונות לכך נראה לפרש חוששין וכו'. הנה לכאורה כיון שלא הוכרחו לפירושם אלא מחמת קושייתם דבעינן אמירה דידיה היה אפשר לפרש כפירוש רש"י דהסבלונות עצמן הם הקידושין אלא דחיישינן שמא אמר בתחלה שתהא מקודשת לו בסבלונות ששלח לה אח"כ דהא לא בעינן אמירה סמוך לקידושין כמ"ש הט"ז בסי' כ"ח סעיף ט"ו דלא בעינן אמירה סמוך לנתינה וכ"כ סימן כ"ט ס"ק ב' וכן משמע לעיל דף מ"ח ע"ב בהא דמשני רבא הב"ע כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף וכו' ולא הזכיר המתניתין אמירת הבעל בשעה שנתן לשליח משמע דסגי באמירה תחילה שתתקדש לו בדינר שישלח לה א"כ ה"נ ניחוש שאמר בתחלה שתתקדש לו בסבלונות שישלח:
שוב מצאתי בריטב"א ז"ל שכתב וז"ל כיון דאיכא שדוכים שמא מילי מסר לה שישלח קידושין בעדים וכו'. ואפשר דס"ל להתוספות דהאמירה צריך להיות ג"כ בפני עדים וע"כ צ"ל דחיישינן שמא אמר לה בפני עדים והלכו להם למדינת הים א"כ ממילא דיותר יש לחוש דקידשה ממש בפני עדים והלכו למדינת הים. ואיכא נ"מ מזה לדינא דלמה שכתב הרמ"א בהג"ה ביש עדים שלא קידשה כבר ליתא לפי' התו' ולפמ"ש צריך להיות עדים שלא אמר בתחלה שתתקדש בסבלונות שישלח לה ואין לומר דאפי' אם אמר לה בפני עדים ואח"כ נתן לה בפני עדים הוי לי' כל אחד חצי דבר דכבר כתבנו בריש פרקין דכל שליח הולכה או שליח קבלה לא הוי לי' חצי דבר כיון דמהני עכ"פ עדות הנתינה לענין ממון שקיבל הסבלונות תו לא הוי חצי דבר וצ"ע אך י"ל דגם רש"י ס"ל חששא זו דשמא אמר לה בתחלה בפני עדים שישלח לה והלכו להם אלא דלא ניחא לי' לרש"י לחוש שקידשה כבר דאם איתא דקידשה קלא אית לה למילתא כמ"ש מהרי"ק והביאו הב"י א"נ כמו שיבואר לקמן דנפקא לי' לרש"י ז"ל לפי גירסתו דרובא מקדשי והמ"ס ע"כ לא מיירי בחששא דקידשה כבר דהו"ל רובא דתליא במעשה משא"כ באמירה בזה אזלינן שפיר בתר רובא דמקדשי והמ"ס ונתן הסבלונות לשם קידושין כיון דליכא מעשה ודוק. ועיין בק"א:
בא"ד וכן משמע בסמוך וכו'. פשיטא דלא שלח הכתובה לשם קידושין נראה די"ל דס"ל לרש"י ז"ל דגם בכתובה שייך דקידשה בכתובה עצמה אי משום דדרך לכתוב בכתובה הוי לי לאינתו א"כ מתקדשת מדין שטר דהא ילפינן שטר קידושין מגט אשה וכזה הלשון כתב בגט ולדעת כמה פוסקי' אפי' לא אמר הרי את מגורשת מגורשת מן התורה כיון שנכתב זה הלשון בגט מכ"ש בשטר קידושין וכבר ביארנו מזה בריש מכילתין וא"כ עדיפא כתובה מסבלונות דהכא אין צריך אמירה וכ"ש אם שטר כתבה ש"פ וקיי"ל כחכמים לעיל דף מ"ח אם יש בנייר ש"פ מקודשת מדין כסף וכ"ש לדעת הפוסקי' דאם נתן לה שט"ח על עצמו מתקדשת בו כמ"ש הב"ש בסי' כ"ט ס"ק יו"ד א"כ למה לא נימא בכתובה דיכולה להתקדש לו אף דאם קידש בשאר קידושין אפ"ה צריך לתת לה כתובה מ"מ כיון שאם לא יקדש אותה לא יתחייב בכתובה איכא למימר דמתקדשת בו כמו בסבלונות דאף דהדרך הוא שהסבלונות הוא לבד מקידושין מ"מ חיישינן דקידשה בסבלונות עצמן ואפשר דא"צ אפי' אמירה כיון שכתב בו הוי לי לאינתו הוי כאמירה מתוך הכתב מהני אפי' בקידושי כסף וכבר ביארנו דבר זה לעיל בריש מכלתין ולא מיבעי' בשכבר הגיע הכתובה לידה אלא אפי' אם לא הגיע לידה והוא עדיין ביד עדים כמ"ש הב"ח והב"ש סי' מ"ה ממשמעות לשון הטור מ"מ כיון דע"כ צ"ל דמיירי הכא שהעדים מעידים דנכתב מדעת שניהם כמ"ש הריטב"א והב"ח א"כ הא לדעת כמה פוסקי' קי"ל כאביי עבז"ל תדע דאל"כ ה"ל כתובה מוקדמת ע"כ צ"ל משום דעבז"ל משעת חתימה וזכי' מטעם שליחות א"כ נעשה שליח קבלה ומתקדשת אפי' הוא ביד עדים כדאית' בב"מ דף י"ט גבי שיחרורי עבדים למ"ד עבז"ל ונשתחרר מיד ושיחרורי עבדים דינן כגיטי נשים ואפשר לומר משום דהא דאמר רבא וכי מפני שמחזיק וכו לטעמי' אזיל דל"ל עבז"ל כדאית' בב"מ דף ך' ודף ל"ה ע"ב אלא דצ"ל הא דלא הוי מוקדם משום דהי' דעתו לקדש באותו יום עצמו אי נמי דמיירי בשטר אקנייתא דהיינו שיש בה קנין ואפי' לפמ"ש דיכולה להתקדש בחוב הכתובה עצמה לדעת הפוסקי' שהביא הב"ש סי' ך"ט מ"מ אין קושי' שתתקדש בחוב זה שנתחייב לו ע"י קנין משום דדומה לחליפין כמ"ש הב"ש שם בסי' כ"ט ס"ק יו"ד ונראה דבזה אתי שפיר הא דכתב הטור בפשיטות גבי כתובה דחיישינן למיעוטא ותמה עליו הב"י דהו"ל למכתב דתלי' בפלוגתא בחילוף הגירסאות אי חיישינן למיעוטא ולפמ"ש י"ל דהכא חיישינן טפי דקידשה בכתובה עצמה דאין צריך אמירה כנ"ל ונפקא לי' להטור דין זה מדלא משני הכא הש"ס גבי כתובה לא צריכא דרובא וכו' דע"כ פשיטא לי' להש"ס דאפי' במיעוטא דמקדשי והדר כתבו איכא למיחוש לקידושין בכתובה עצמה כן נר' לענ"ד לשיטת רש"י ז"ל וצ"ל דס"ל לתוס' כדעת הפוסקי' דאין מתקדשת בשט"ח שלו משום דאגיד בי' כמ"ש הרמ"א בהגה"ה שם סעיף וי"ו וס"ל דגם אם יש בנייר ש"פ אינה מקודשת משום דהשטר אינה אלא כפקדון ביד המלוה ולכך אינה מתקדשת בו לא מדין כסף ולא מדין שטר אך כבר כתבנו לעיל דף מ"ח דע"כ השטר קנוי למלוה ואינו כפקדון ויותר נראה דס"ל להתו' כדעת הטור דמיירי בלא הגיע לידה וס"ל דליכא למימר מטעם עבז"ל כיון דאמרינן בב"מ דף י"ג דהני מילי במטי לידי' זכין למפרע א"כ ה"נ לענין קידושין כל כמה דלא מטי לידי' אין חשש בזה ודו"ק ועיין בק"א:
בתוס' ד"ה מקדשי והדר מסבלי וכו' ור"ח גרס איפכא וכו'. הנה הטור כתב לדעת רש"י דהחשש הוא משום שהם עצמן קידושין דוקא באתרא דרובא מקדשי והמ"ס ודעת ר"ח דחיישינן שמא קידשו קודם לכן ואפי' באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי וכ"כ הריב"ש והב"ח והב"ש כתבו בסי' מ"ה ס"ק ד' דלאו דוקא הוא דלא תלי' הא בהא ונראה שיש לפרש דעת הטור דשפיר תלי' הא בהא דהא הרמב"ן כתב במלחמות דהא דקאמר דרובא מקדשי והמ"ס לפי' התוס' דחיישינן שמא קידש אותה מקודם קשה מסוגי' דבכורות דאמרינן שם דרובא דתלי' במעשה לא אמרינן וא"כ האיך ניחוש לרובא דמקדשי תחלה דתלי' במעשה ונראה דלפי' רש"י שפירש דהסבלונות עצמן הי' הכוונה לשם קידושין לא מיקרי רובא דתלי' במעשה כיון דאין אנו צריכין לומר שעשה מעשה אלא שכיון לשם קידושין לא מיקרי רובא דתלי' במעשה בהא שפיר אזלינן בתר רובא ולפ"ז י"ל דר"ח לשיטתו אזיל דגריס איפכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ובזה אתי שפיר לילך אחר הרוב שלא קידשה תחלה דלא שייך לומר דתלי במעשה דהא אדרבא אמרינן דלא עשה מעשה ורש"י ז"ל לפי גירסתו הוכרח לפרש דחיישינן לקידושין בשעת סבלונות ושפיר תלי' הא בהא ובזה אתי שפיר לשיטת רש"י ז"ל הא דמקשה גבי כתובה מקדשי והדר כתבו פשיטא ולא משני דרובא מקדשי והדר כתבו כדמשני לעיל משום דלפי מ"ש התוס' לעיל דאף לשיטת רש"י ז"ל ע"כ הכא צ"ל שקידשה קודם וה"ל רובא דתלי במעשה מיהא סברת הרמב"ן ז"ל דלא אמרינן רובא דתלי' במעשה צ"ע דהא כתבו תוס' שם בבכורות דדוקא גבי בהמה אמרינן דתלי' במעשה ולא בדבר הרגיל באדם וכן מוכרח לענ"ד מכמה סוגי' בש"ס דאמרינן לקמן דף פ' דרוב תינוקות מטפחים באשפה ונשים נדות מגפפות אותן וכן משמע מהא דאמרינן גבי דמאי דרוב עם הארץ מעשרין הן וכן אמרינן בריש פסחים דבתים בי"ד בחזקת בדוקין הן היינו מחמת רובא דרוב בני אדם בודקין ובכמה דוכתא והט"ז כתב בי"ד סי' ס"ט גבי האשה ששכחה אם מלחה דאזלינן בתר רובא דרוב נשים מולחות תחלה אע"ג דתלי' במעשה ובנקודת הכסף השיג עליו ע"ש וצ"ע:
מתני' המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כא' וכו' לכאורה הי' נראה דמיירי שקידש אשה ובתה ע"י שליח דאל"ה קימ"ל דא"א לצמצם כדאי' ביבמות דף ל"ד ע"א בשלמא כולהו משכחת בבת א' דשוי' אינהו שליח וכו' א"נ שא' היתה שליח לחברתה כדקתני בסיפא במעש' דה' נשים אבל באחיות י"ל שאמר לאביהם שתי בנותיך מקודשת לי כלשון הרי"ף והרא"ש גבי קידושין שאין מסורין לביאה ובזה הי' אפשר לומר דהא דמשני רמי בר חמא טעמא דב' אחיות ולא מפרש טעמא דאשה ובתה דכתיב בי' נמי לא תקח כמו שיבואר בסמוך היינו משום דעיקר דאשמועינן רמי בר חמא לפרש דלא תקח משמע דאפילו בדיעבד לא יהא בה ליקוחין דלא נימא דלא תקח משמע לכתחילה כמ"ש תוס' אבל אשה ובתה כיון דלא משכחת אלא ע"י שליח א"צ לזה דכיון דאיכא איסורא לכתחילה בטלה השליחות דאין שליח לדבר עבירה כמ"ש התו' בב"מ דף י"ב ע"ב דכהן שאמר לשליח קדש לי אשה גרושה וכו' ע"ש מיהא יש לדחות דמשכחת בלא שליח כגון שאמר לשתיהן תהא מקודשת לי לאחר שלשים יום הרי חלין שתי הקידושין בבת א' ובאמת הוי מצי לפרש הכי ביבמות ועמ"ש לקמן בסוגיא וק"ל:
בגמרא מנא הני מילי אמר רמי בר חמא דאמר קרא ואשה אל אחותה כו' לכאורה קשה אכתי באשה ובתה מנא לי' דלא תפסי קידושין וצ"ל משום דאתי' בק"ו כדאי' לקמן דף ס"ד ע"ב גבי אשת אב דנפקא לי' בק"ו מאחות אשה מה אחות אשה בכרת לא תקדש חייבי מיתות ב"ד לכ"ש ע"ש וה"נ ילפינן באשה ובתה דהיא במיתה מק"ו ויותר נראה דרמי בר חמא לאו ממשמעות' דקרא יליף דאפי' בזה אחר זה שייך לישנא דלצרור אלא מגופא דקרא נפקא כמו שהקשו תוספות לקמן דף ס"ז ע"ב בד"ה מנא הני מילי וכו' דלמה לי קרא דלא יקח דיליף מיני' שאין קידושין תופסין דהלא הוא דבר פשוט בכל הגמרא דקידושין לא תפסי כיון דהוי ממזר בחייבי כריתות ע"ש ולכך ס"ל דקרא אתי' להיכא דקידש שתיהן בבת א' ואפ"ה לא תפסי קידושין ולפ"ז י"ל דאשה ובתה נמי נפקא מקרא דכתיב אשה ובתה את בת בנה ובת בתה לא תקח לגלות ערותה וגומר דלשון לא תקח משמע דלא תפסי קידושין ולא איצטרך אלא בכה"ג שקידש שתיהן בבת א' כנ"ל ולפ"ז יש ליישב קושי' התוס' בד"ה לא תקח וכו' תימא אם לא תקח דמשמע שאין ליקוחין תופסין בה א"כ אמאי תפסי קידושין בחייבי לאוין כגון אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט הא כתיב בהן לא תקח ע"ש די"ל דהא דיליף הכא דיעבד לאו ממשמעותא דלא תקח יליף אלא משום כיון דאיכא למילף בק"ו אשה ובת' מאחו' אשה כנ"ל הא דאיצטרך גבי אשה ובתה היינו דאפי' בדיעב' לא תפסי קידו' כדאמ' לקמן דס"ז כה"ג באשת אב דלכתחילה מאחות אשה נפקא וכיון דבאשה ובתה ע"כ אתי' לדיעבד הדר ילפינן אחות אשה מיני' בהקיש' דר' יונה כדאיתא שס לקמן ועיין לקמן בסמוך:
שם בשעה שנעשית צרות זו לזו וכו'. נראה הא דנפקא לן דלא יהא ליקוחין אפילו באחת מהן ולא אמרי' דלא מיעט' התורה אלא דלא נימא דשתיהן מקודשת אלא הוי כמקדש א' משתי אחיות משום דודאי ע"ז לא צריך קרא כמו שיבואר לקמן דאפילו אי הוי אמרינן דלא כרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו מ"מ א"א לומר דשתיהם מקודשת כדאמרי' גבי המרבה במעשרו' דטבל וחולין מעורבין זב"ז וכן צ"ל בהאי דיבמות שהביא התוס' דס"ל לר"ש דקרא מיירי בב' אחיות יבמות לא תהי' לך ליקוחין אפי' בא' מהן ולא אמרינן דלא פטרה התורה אלא אחת מהן משום דס"ל לא צריך קרא ובזה יש להבין מ"ש תוספות שם דף כ"ח ע"ב בד"ה בשעה שנעשו צרות זו לזו היינו דוקא ביבם א' אבל בשני יבמין וכו' הא דסמכו דבריהם אברייתא ולא אמתני' משום דבברייתא קתני פוטר בשתיהן ואי הוי אמרינן דאפילו בשני יבמין מיירי קרא קשה דמנא לן לר"ש לפטור שתיהן דלמא קמ"ל קרא דלא נימא בשני יבמין דהאי מייבם חדא והאי מייבם חדא. וקמ"ל קרא דא' מהן פטורה ובזה הוי אתי שפיר טפי סיפא דקרא ונכרתו דאצ"ל משום אשת אח כמ"ש תוספות בד"ה א"ה לכך כתבו דמשמע ליה לר"ש דקרא לא מיירי בשני יבמין דאז באמת לא הוי צרה זו לזו כיון דכל א' יכול לייבם א' מהם ודוק:
בתו' ד"ה לא תקח וכו' תימא אם לא תקח משמע וכו' לכאורה נראה דאין קושייתם על אלמנה לכה"ג דלא יתפסו בהם קידושין דהא בריש תמורה מקשה הש"ס על רבא דאמר כל מילי דאמר רחמנא לא תעב יד אי עביד לא מהני והרי אלמנה לכה"ג ומשני משום דכתיב לא יחלל חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים א"כ גם על רמי בר חמא י"ל כן אלא דקושייתם הוא להיפוך דיליף מהתם דלשון לא יקח לא משמע שאין ליקוחין תופסין אלא דלכאורה קשה מנא להו דלמא באמת לאו מלשון לא יקח נפקא אלא משום דס"ל לרמי בר חמא כרבא כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ונראה דאתי שפיר לפי מה שיבואר לקמן בשמעתין למאן דלית ליה דרבה כל שאינו בזה אח"ז אפי' בבת אחת אינו. מ"מ לא ס"ד שיתפסו הקידושין של שתי אחיות כדאמרינן גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה וא"כ י"ל דס"ל להתוס' דלא שייך לומר דטעמא דמתני' שאפילו באחת מהן אינה מקודשת משום דאי עביד לא מהני דהא אפילו אם יתפסו הקידושין של א' מהן אכתי לא מהני דהא הוא קידש את שתיהן ומנא לן דלא מהני אפילו לקדושי א' מהן. ודוק:
בתו' ד"ה אי הכי וכו' וקשה דאמרינן ביבמות ולולי דבריהם נלפענ"ד ליישב קושייתם משום דלכאורה קשה לרבא דס"ל כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ מאי מקשה ואי קדושין לא תפסי כרת מי מחייב דלמא חייב כרת משום דעבר אמימרא דרחמנא ונראה לחלק דדוקא כשהמלקות על אותו מעשה עצמו אף דלא מהני מ"מ לקי אבל הכא כיון דל"ל שחייב על הקידושין דהא כתיב בקרא לגלות ערותה וע"כ א"א לפרש קרא דלא יקחו היינו ע"י קידושי ביאה דהא לא משכחת ביה שתיהן כאחד וע"כ צ"ל אם בא עלי' לאחר הקידושין וכיון דכבר בטלה הקידושין בשעה שקידש תו לא שייך לחייבו כרת על ביאה שאח"כ כיון שאין כאן קידושין כלל ולפ"ז י"ל דגבי יבמה דביאה גומרת בה ולא תקח היינו ע"י ביאה דהא אין כסף ושטר מועיל ביבמה א"כ שפיר י"ל דאם עבר אמימרא דרחמנא ויבם א' אע"ג דלא מועיל חייב כרת משום דעבר אמימרא דרחמנא. משא"כ הכא דא"א לפרש בקידושי ביאה וא"כ כיון שכבר נתבטלו הקידושין בשעה שקידש תו לא שייך חיוב כרת אח"כ אם בא עלי' ודוק:
שם בא"ד דשאני התם דבלא קדושין נמי כרת וכו'. ונראה לפרש דבריהם דכיון דהאי דרשא דלצרור ר"ש קא דריש ליה ור"ש ס"ל ביבמות דף ל"ב בנשא מת ואח"כ נשא חי כיון דאיכא איסור אשת אח קדים לא חייל איסור אחות אשה כלל וא"כ בל"ז הך איסורא דלצרור כיון דאיסור אשת אח קדים ע"כ הא דחייבה התורה כרת לא קאי אלא על איסור אשת אח לבד ודו"ק: