אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק שני האיש מקדש › דף מח.

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק שני האיש מקדש · דף מח.

דף מז:

בתוס' ד"ה המוכר שט"ח וכו' היינו טעמא וכו' בספ"י הקשה על הרמב"ן דהוכיח דמכירת שטרות מדאורייתא מדמוקי לברייתא בשט"ח דאחרים מקודשת משמע אפי' מדאוריית' והקשה עליו הא מעמד שלשתן לכ"ע הוא מדרבנן כדקאמ' בי' דהוי כהלכתא בלא טעמא ע"ש. ולכאורה הי' נראה דאפי' אי נימא דהקנין דרבנן לא משוי לי' קידושין דאורייתא מ"מ וודאי דמלוה יכול למחול חובו מדאורייתא א"כ כשאומרת מחול חובך שביד פלוני ואקדש אני לך והוא אומר הריני מוחל לך ע"מ שתתן לאשה זה הסך ופלוני מחייב עצמו ליתן לה במעמד שלשתן מקודשת מדאורייתא כדאמרינן לעיל דף ו' תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ונהי דמה שחייב פלו' את עצמו הוא מדרבנן מ"מ כיון דהמחילה מועילה מדאור' והוא מוחל לה אדעתא דהכי שיתחייב א"ע לאשה אף דאינו מחויב ליתן לה מדאור' ויכול לחזור בו ויתבטל המחילה מ"מ אם אינו חוזר הרי המחילה מועלת מדאור' וכיון דעכ"פ צריך ליתן לה מדרבנן הרי היא מקודשת מחנות המחילה ובהא פליגי דאי מעמד שלשתן קונה במלוה הרי סמכה דעתה שבודאי יתן לה וממילא מקודשת במחילת המלוה כנ"ל מדאור' ולמ"ד דאין מעמד שלשתן במלוה אפילו מדרבנן ממילא דלא סמכה דעתה דשמא לא יקיים התנאי ויתבטל המחילה ואינה מקודשת ואין לומר דא"כ הדר נשמע דיכולה להתקדש במלוה דמה לי שמוחל מלוה דידה או שמוחל להלוה מלוה שלו זה אינו דהא כבר כתבנו דהא דלא משני דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה כדמשני לעיל משום דבשט"ח ונתן מעות שוב אינה לחזרה לכ"ע אבל הכא דמיירי בלא שטר שפיר י"ל דמיירי במלוה שהיא בעין כדמשמע מלשון והרשה עליהן דלא שייך הרשאה מדינא דגמרא אלא כשהיא בעין כדאיתא בח"מ סימן קכ"ג והא דלא קאמר דחכמים נמי ס"ל במעמד ג' קונה אלא דס"ל דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה ז"א דא"כ עכ"פ תתקדש במעמד שלשתן מדרבנן ואמתי קאמר דאינה מקודש' כלל אפי' מדרבנן. ותו דאי אין הפלוגתא אלא במלוה ברשות בעלים לחזרה הו"ל לאפלוגי במלוה דידה אי נמי במחילת מלוה דאחרים שלא במעמד שלשתן ואינו מחייב עצמו אל האשה כלל ובכדי נקט והרשה אותם וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דהא דאין מעמד שלשתן במלוה קנה מדאורייתא מדין עבד כנעני דהוי כאומר להלוה הריני מוחל לך החוב ובזה תשתעבד לפלוני היינו משום דאין מלוה קונה אף במכר א"כ י"ל היכא דמעות עדיין בעין דלר"מ ברשות בעלים לחזרה שפיר יוכל להשתעבד מדין עבד כנעני להאשה ורבנן לשיטתייהו דמלוה אינו ברשות בעלים לחזרה לא משתעבד מדאורייתא והא דהוצרך לומר דכי אמר רב בפקדון אבל במלוה אפי' מדרבנן לא מהני משום דסברי רבנן דאפי' מדרבנן אינה מקודשת ודוק:

בגמרא לימא בדשמואל קא מיפלגי וכו' בכתובות דף פ"ו הקשו תוס' דהא הבעל יהא חייב לשלם בדיני דגרמי ולכאורה הי' אפשר לומר אף דיתחייב הבעל לשלם מ"מ כסיפא לה למיתבעי ואף דאמר לעיל דכל המנה לא כסיפא לה למיתבעי מ"מ י"ל לפמ"ש הש"ך דהמוכר שט"ח יכול לימחל מקצת א"כ לא סמכה דעתה דשמא ימחול דינר החד וכסיפא לה מילתא למתבעי. ולפ"ז יש ליישב דברי תוס' בב"מ דף ט"ז בד"ה האי שטרא חספא בעלמא דברייתא דלעיל דושוין במכר מיירי במלוה דאחרים ומשום שמא ימחול יש לומר דכוונתם כאוקימתא דר"נ דאמר הונא חברי' מוקי לה דפליגא במנה חסר דינר אלא דקשי' להו דמה ענין מקדש במלוה למנה חסר דינר ומפרשינן דמיירי במלוה דאחרים ואזלי התם בשיטת הרשב"א ז"ל דהמוכר צריך לשלם את כל החוב מדיני דגרמי אלא דאשה לא סמכה דעתה שמא ימחול דינר וכסיפא לה מילתא ולא ניחא לי' לאוקמי דפליגי בדשמואל משום דר"נ עצמו ס"ל בכתובות דף פ"ו כשמואל ודוק:

בתוס' ד"ה אילמא בשט"ח דאחרים וכו' וא"ת מאי קושי' לישני וכו'. וכתב מהרש"א ז"ל נר' לי דהא דכתבו דאמר ולא אמר הוא לאו דוקא אלא כתב לי' ולא כתב לי' והשתא הם ממש כדברי תוס' ישינים עכ"ל ואין דבריו מובנים דהא בת"י כתבו דלעיל פליגי בדברי ר' פפא ואם נפרש דכוונתם דכתב לי' איהו וכל שיעבודי' ומ"ש ואמר לאו דוקא א"כ א"א לומר דפליגי לעיל בדר' פפא וע"כ צ"ל דפליגי בדשמואל א"כ אין זה כדברי התו' אלא נר' פשוט דהתוס' כתבו אליבא דאוקימת' קמא דלעיל דפליגי אליבא דר' דהמ"ל דל"ק דר"מ אדר"מ דהתם מיירי באמר כדס"ל לר' פפא והכא מיירי בלא אמר והת"י אזלי אליבא דאוקימתא בתרא ואין קושי' על התוס' דיותר נראה להו להקשות אליבא דאוקימתא קמא:

ויותר נראה דמה שכתבו תוס' כאן דסוגי' אזלי לפי שינוי' קמא דפלוגתיהו דלעיל בדרבי הוא משום דס"ל כדעת הפוסקי' בח"מ סי' ס"ו דאפי' האיך דלא נעשה הקנין כדין כגון אם לא אמר לה קני לך איהו וכל שיעבודא ג"כ לא קנתה הנייר וטעמא נר' לענ"ד לא מיבעי' לדעת הרמב"ם דס"ל גבי מקדש שתי אחיות דבמקנה לכ"ע לא מהני קני את וחמור כמו שיבואר לקמן דף נ"א בס"ד א"כ כיון שאמר בפי' שתקנה אף החוב הוי לי' קני את וחמור וכיון דלא קנתה גוף החוב אף הנייר לא קנתה ואפי' להחולקים עליו כיון דאמר לה קני איהו וכל שיעבודי' וכוונתה לקנות הכל כיון שאין הקנין מועיל למה תתקדש בנייר כיון שרצונ' שיהא כל החוב שלה ועל דעת כן נתקדשה לו אלא העיקר הוא דמיירי במסר לבד ואמר לה התקדשי לי בשטר זה ולא הזכיר לה הקנין החוב כלל לא בכתב ולא בע"פ ואז שפיר י"ל דכיון דאין הקנין מועיל מהיכא תיתי נימא שטעתה וסברה לקנות דמי החוב אלא אמרינן שנתקדשה בנייר לבד אבל אם אמר לה או כתב לה שתקנה החוב מסתמא על דעת כן נתקדשה וע"כ מיירי הכא דאמרו חכמים אם יש בנייר ש"פ מקודשת כאוקימתא קמייתא שקידשה במסירה לבד ולפ"ז קושי' התוס' אלימא טובא דע"כ לפי הס"ד דמיירי במלוה דאחרים מיירי שלא כתב ולא אמר לה קני לך איהו וכל שיעבודא אלא שמסר לה הנייר בלבד ור' אליעזר ס"ל דנקנה במסירה לבד או שכתב לה קני לך השטר ולא כתב לה וכל שיעבודא א"כ הוה לי' לאוקמא פלוגתייהו דלעיל דלא נקט התם שמין את הנייר וכו' באומר קני וכו'. עוד נר' לענ"ד דמה שכתבו התוספות דלעיל מיירי דאומר לה קני לך שטר וכל שיעבודא ולא כתבו דבכתב קני לך וכל שיעבודי' הוא הכרח לקושייתם משום דלפמ"ש רש"י ותוס' דלא גרסי' ואם לאו אינה מקודשת כדאמר לקמן דרבנן ספוקי מספקא לי' והרשב"א ז"ל כתב דהש"ס הוכיח כן מבריית' עצמה דס"ל להש"ס דודאי לא פליגי ר"מ ביש בנייר ש"פ מקודשת אלא דעיקר פלוגתייהו הוא מדיוקא דאם אין בו ש"פ היא ספק מקודשת א"כ קשה חכמים אחכמים ונראה דאפי' לפמ"ש התוס' לקמן דפליגי נמי בשמין היינו למסקנא דמיירי בקידושי שטר די"ל דלא הי' דעתה על קידושי כסף כמו שיבואר לקמן בס"ד אבל לפי הס"ד דמיירי בקידושי כסף מהיכא תיתי נימא דס"ל לר"מ דלא היה דעתה אשטר וע"כ פלוגתייהו דרבנן היינו בהא דספוקי מספקא להו א"כ קשה חכמים אחכמים דברייתא קמייתא ס"ל דאינה מקודשת כלל אע"כ צ"ל דלעיל בלא כתב אלא במסר לבד ואמר לה קני לך איהו וכל שיעבודא והכא מיירי בכתב לה קני לך אלא שלא כתב ולא אמר וכל שיעבודי' וחכמים ס"ל כרבנן דבעינן כתיבה ומסירה ומספקא להו בדרב פפא ולפי תירץ הת"י דלעיל מיירי בכתב צ"ל איפכא דלעיל מיירי בכתב לה קני לך לבד ולא כתב לה וכל שיעבודו והכא מיירי בלא כתב אלא שאמר לה וכל שיעבודי' וחכמים פשיטא להו כרב פפא ומספקא להו בדרבי אך לפ"ז אין תירוצם מספיק לפמ"ש כיון שהלשונות שוין וכו' דאכתי קשה דהו"ל להקשות נמי חכמים אחכמים כיון שהלשונות שווין ולענ"ד נראה ליישב דאינו יכול להקשות גם חכמים אחכמים לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א דהא דהוכרח הש"ס לומר דרבנן ספוקי מספקא ליה היינו משום דפשיטא לי' להש"ס דאם יש בו ש"פ לא פליג ר"מ וע"כ פליגי באין בו ש"פ א"כ שפיר איכא למימר דלפי הס"ד דפליגי במלוה דאחרים בין בבריית' זו בין בברייתא דלעיל מיירי בכתב לה קני לך ולא כתב וכל שיעבודי' וטעמא דרבנן בשני הברייתות דאינה מקודשת משום דכל דלא כתב, וכל שיעבודיה אין המכירה כלום כדרב פפא ולהכי אם יש בנייר ש"פ מקודשת דמה"ת נימא שטעתה וסברה דהוי מכירה להחוב אבל ר"מ ס"ל דמהני המכירה להחוב אפי' אי לא כתב וכל שיעבודא אלא דאינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה שמא ימחול לכך אפי' אם יש בנייר ש"פ אינה מקודשת כיון דדעתה על כל החוב ולא סמכה דעתה דלמא מחול וכ"ש לפי דעת הרמב"ן דבכה"ג כשמוחל צריכה להחזיר את השטר וכיון דפליגי ביש בנייר ש"פ תו אין הכרח לומר דרבנן ספוקי מספקא ליה ול"ק חכמים אחכמים דגם בברייתא שני' ס"ל דאם אין בו ש"פ אינה מקודשת כלל ול"ק אלא דר"מ אדר"מ דבברייתא שניה ס"ל דלא סמכה דעתה ולעיל ס"ל דמקודשת וכל זה לפי תירוצם אבל לפי מה שכתבו בקושייתם דלא תקשה דר"מ אדר"מ לא הוי יכולים להקשות כתירץ בתרא דמיירי לעיל במסר וכתב לה קני לך וכל שיעבודא וטעמא דרבנן לעיל משום דלא סמכה דעתה דלמא מחל דכיון דלפ"ז א"א לומר דפליג ר"מ ביש בו ש"פ כיון דלית לי' טעמא דלא סמכה דעתה וע"כ צ"ל דפלוגתא דר"מ ורבנן היינו באין בו ש"פ ורבנן ספוקי מספקי לי' א"כ קשה חכמים אחכמי' וע"כ הוצרכו לומר כנ"ל דברייתא קמייתא באמר לה קני לך וכל שיעבודא ולא כתב וברייתא שני' בכתב קני לך ולא אמר שיעבודא וכנ"ל ודוק היטב:

בגמרא במקדש במלוה קא מיפלגי כבר כתבתי לעיל בשם הב"ש דאף דהוי שטר שלה דהא על הלוה ליתן שכר סופר מ"מ הוי השטר כמשכון והוה קידשה במלוה שיש עלי' משכון ועיין מ"ש לעיל דף ח' דלפי סברא זו נראה דהמוכר שט"ח ומחלה נמי אינה יכולה למחול פרוט' של הלואה נגד השטר דהוי כמלוה שיש עלי' משכון ולא משמע כן בח"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג דמייתי שם פלוגתא דרמב"ן והרשב"א אם המלוה צריך להחזיר השטר ואי נימא דהוי כמשכון הי' צריך לשלם לה דמי שיווי הנייר. ותו קשה לי דאי נימא דהוי כמשכון ממילא דהוי המלוה כשומר על המשכון ואם פשע בו ונאבד חייב לשלם ללוה דמי השטר כדין שומר וכבר כתבנו לעיל דלפ"ז אם הפקיד המלוה חפץ אצל הלוה ונאבד פטור הלוה דהוי שמירה בבעלים ולא מצינו זו ותו דהא בשטר עסקא ג"כ המקבל נותן שכר סופר כדאי' בסוף ב"ב ואפ"ה אם נגנב העסק מהמקבל חייב אף בפלגא דפקדון ואינו פטור אלא בטוען נאנסו ואמאי נימא אפי' פשע פטור דהוי שמירה בבעלים דהוי המלוה שומר על השטר אע"כ דלא הוי שטר כמשכון. ולכאורה הי' נראה דהטעם הכ' דמקודשת כשהנייר ש"פ אף דהנייר הוא שלה דהוי כקידשה בגזל דידה דאמרי' דף י"ג קידשה בגזל דידה ואמרה הן מקודשת משום דאמרי' כיון דניחא לה בקידושין מסתמא הקנתה לו כדי שתתקדש ה"נ אמרינן הכא דהקנתה לו את השטר ואפי' לא אמרה הן דדוקא בגזל דידה אם לא אמרה הן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אבל בשטר שדרכה להיות אצל המלוה לא שייך לומר דידי שקלי וע"כ נתכווין לקידושין ומסתמא הקנתה לו אך זה אינו דלא מצינו סברא זו אלא בגזל או גניבה שהי' דעתו בתחלה לקנותו אז אמרי' כיון שאמר' התקדשי לי הסכימה לדעתו והקנתה לו אבל אם קידשה בפקדון שהפקידה בתחלה בידו לא אמרינן דמסתמא הקנת' לו ואינה מקודשת אפי' אם אמרה הן כדמשמע לקמן בעשה לי שירים אם לא הוסיף נופך משלו אינה מקודשת ולא אמרינן דהקנתה לו א"כ ה"נ מה"ת לומר שהקנתה לו את השטר והנראה לענ"ד דכל מלוה בשטר אף דהנייר הוא של הלוה מסתמא הוא מקנה לו עד זמן פרעון והוי כמוכר לשלשים יום ואין המלוה מקבל עליו שום חיוב שמירה ואם נאבד השטר אין צריך לשלם ללוה דמים אלא אם ישנו בעין צריך להחזיר בין כשהוא משלם לו או כשהוא מוחל לו א"כ כשמקדשה בשט"ח שלה כיון דאם לא תתקדש לו הנייר קנויה לו ובזה שמקדשה נעשה הנייר שלה לכך היא מקודשת אף שהוא מחל לה את המלוה אפ"ה נתקדשה בנייר משום דלא מחל לה אלא על דעתא דקידושין וממילא כשהמוכר שט"ח של אחרים ומחל או שפרע לו הלוה למוכר חזר השטר ללוה כיון שכלה זמן קנייתה וכן אם מקדשה בשט"ח של אחרים לא סמכה דעתה דאם ימחול הלוה צריך להחזיר לו השטר ונהי דלפי הס"ד דמיירי הברייתא בשט"ח דאחרים ע"כ הוי צריך לומר דהא דאמרו חכמים שמין את הנייר וכו' היינו משום דהוי כמלוה על המשכון פרוטה שכנגד השטר כמ"ש הב"ש וכמו שהוכיח הרשב"א מ"מ לפי המסקנא אינו כן כמו שכתבנו דמוכח דאין להמלוה דין שומר וע"כ צ"ל שהשטר קנוי לו כל זמן שאינו משלם כנ"ל:

והנה הש"כ סי' ס"ו ס"ק ע"ה כתב לתרץ קושיית הרשב"א להרמב"ן דאי נימא דהמוכר שט"ח וחזר ומחל צריך הלוקח להחזיר ללוה השט"ח דא"כ לפי הס"ד דמיירי בשט"ח דאחרים למה ס"ל לחכמים דאם יש בנייר ש"פ מקודשת ודחי דהסוגיא אזלי לשינוי' קמא דהיכא דלא קנתה כלל אין צריכה להחזיר את השטר ונראה דע"כ צ"ל כן דאפי' אי נימא דבמחל א"צ להחזיר את הנייר מ"מ בכתב ומסר כיון דלא סמכה דעתה משום דשמא ימחול מה מועיל אם יש בנייר ש"פ הא אף אם דעתה אנייר מ"מ הא אין רצונה להתקדש אלא בכל דמי השטר כדאמר רבי אליעזר לעיל בנמצא מנה חסר דינר צריך להשלים וכיון דבמוחל אין הבעל צריך לשלם כדאמר לעיל דלא סמכה דעתה דלמא ימחול א"כ ה"נ אפי' אם יש בנייר ש"פ אכתי לא סמכ' דעת' וכי היכא דאמר לעיל במנה חסר דינר דאינה מקודשת משום דכסיפא לה ה"נ אינה מקודשת דסברה שמא ימחול בשלמא לאוקימתא קמייתא דלא כתב לה קני לך איהי וכל שיעבודי' י"ל כיון דלא קנתה אין דעתה על המלוה כלל ואפי' אם אמר לה בפי' שיהא הכל שלה מ"מ כיון דלא קנתה אינו אלא כמקבל עלי' בחוב כמו קידשה במנה ונתן לה דינר דמתקדש' אבל אם הקנה לה כל החוב בכתיבה ובמסיר' הרי נגמרו הקידושין ולא סמכה דעתה דלמא ימחול וכ"ש לפמ"ש לעיל דהחששא הוא שמא ימחול מקצת החוב ויהא כסיפא מילתא למתבעי אפי' למאן דמחייב דינא דגרמי א"כ בלא קנתה כלל שפיר סמכה דעתה שתוכל לתבוע מן הבעל כל דמי השטר א"כ א"א לאוקמי כאוקימתא בתרא ולפ"ז קשה לי על מה שהביא הרשב"א ראי' מהא דס"ד דמיירי בשט"ח דאחרים דא"צ להחזיר הנייר וכן יש לתמוה על הטור שכתב בשט"ח דאחרים וכתב ומסר כדינא אם יש בנייר ש"פ מקודשת ואם לאו הוי ספק מקודשת דלמא לא סמכה דעתה שמא ימחול כיון דס"ל דאשה לא סמכה דעת' מה מועיל אם יש בנייר ש"פ אכתי לא סמכה דעתה כיון שדעתה על כל הלואה שלה ועיין מ"ש בזה בק"א. ודוק:

ברש"י ד"ה מספקי להו וכו' והשתא ביש בו הוא דאתא לאפלוגי וכו'. הנה לדברי רש"י ז"ל הא דקאמר הכא ולרבנן מספקא להו הוא מלתא יתירה ודברי הרשב"א ז"ל בזה דס"ל משום דבשמין לא שייך דפליג ר"מ בזה וע"כ צ"ל דפליגי בדיוקא. דרבנן ספוקי מספקא להו וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דלפי אוקימתא קמייתא שפיר י"ל דפליגי רבנן בשמין ואין צ"ל דספוקי מספקא להו אלא באוקימתא זו אבל לפי' רש"י דפי' דבאמת פליגי בשמין א"כ הא דקא' דרבנן ספוקי מספקא להו הוא מלת' יתירה ותו דלדברי רש"י ז"ל פליגי ר"מ ורבנן בתרתי ועיין בספ"י שנדחק בזה לפרש דהא בהא תלי' ולענ"ד נראה די"ל דהכא קיימינן לשנוי' אליבא דרב דלא ליהוי כתנאי ורב ס"ל לעיל במקדש אחותו דאמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו גמר ונתן לשם פקדון ואמרינן לעיל שם ש"מ מדר' אמי מעות בעלמא חוזרין ועיין פירש"י וא"כ ה"נ י"ל דלר"מ דס"ל דבלא עדי חתימה לאו כלום הוא צריכה להחזיר את הנייר דאמרי' אדם יודע שאין קידושין בלא עדי חתימה וגמר ונתן הנייר לשם פקדון וצריכה להחזיר לו את הנייר לכך אינה מקודשת. משא"כ לרבנן דספוקי מספקא להו וקי"ל בכל ספק קידושין אין צריך להחזיר את הקידושין א"כ לא שייך לומר דלשם פקדון יהיב אמרינן מסתמא דדעתו שתתקדש בו ולא אמרינן דדעתו למתנה כיון שלשם קידושין יהיב כדאמרינן לעיל גבי מעות חוזרין נמצא דר"מ ורבנן פליגי בחדא מלתא ובזה מיושב מה שכתב בספ"י דאי נימא דהא בהא תלי' אין ראי' לדברי הרמ"ה שהביא הטור סי' ל"ב דהמקדש בשטר פסול דשמין את הנייר דהא הכא שאני משום דספוקי מספקא להו ולפמ"ש דתלי' אם צריכה להחזיר את הנייר א"כ נהי דסוגי' זו אזלי אליבא דרב דלא ליהוי כתנאי אבל למאי דקיי"ל כשמואל דאפי' במקדש אחותו מעות מתנה א"כ ממילא אפי' במקום דליכא לספוקי בקידושין והיינו בקידשה בשטר פסול לגמרי אפ"ה כיון שאינה צריכה להחזיר לו את הנייר אמרינן דדעתייהו על הנייר כי היכא דס"ל לרב היכא דהוי ספק קידושין. ודו"ק:

בגמרא אלא במאי מקדשה. הנה תוס' כתבו בב"ק דף צ"ט ע"א וז"ל ואומר ר"י דסברא הוא שאינה מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפי' לא יהי' אומן קונה בשבח כלי וכו' שאין דעתה להתקדש עד שיבואו השיראים ונזמים לידה וכו'. הנה אין לפרש דבריהם על לשון הסוגי' דשם דהא לפי מה דאמר שם סברוהו דכ"ע ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת א"כ אין מקום ליתן טעם לדברי ר"מ דמקודשת אלא משום דאומן קונה בשבח כלי א"כ שפיר מקשה דקודם שהגיע לידה במאי מקדשה וע"כ צ"ל דכוונתם על סוגי' דשמעתין דקא ס"ד דפליגי במקדש במלוה אפ"ה קאמר לדברי ר"מ במאי מקדשה וס"ל לדוחק לפרש דהא דקאמר אילימא אותו ממון היינו דאי נימא דכ"ע ס"ל כרב המקדש במלוה אינה מקודשת וטעמא דרבנן דכשיגיע אותו ממון לידה מקודשת הוא מטעם דאומן קונה בשבח כלי והיינו דפריך א"כ מאי טעמא דר"מ במאי וכו' אע"כ דאין אומן קונה בשבח כלי ובמקדש במלוה קא מיפלגי אך זה דוחק גדול דמשמע דלא ידע מסברא דאומן קונה בשבח כלי דאל"כ מה"ת נימא דרב כתנאי ולא מוקי כדמשני הגמ' באמת דפליגי אי אומן קונה או לא לכך הוכרח תוס' לפרש דאפי' אי נימא דפליגי במקדש במלוה אין דעתה להתקדש עד שיבוא לידה ונראה די"ל דפסיקא לי' להש"ס הכי משום דלפי הס"ד דס"ל לר"מ ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומקדש במלוה מקודשת קשה הא אמר ר"א לעיל דף ח' דאם אמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי הי' מקודשת וישלים וא"כ ה"נ כיון שעשה כשיעור ש"פ תתקד' מיד ולמה אמר ר"מ כיון שעשאן מקודשת דמשמע דאינה מקודשת עד שיגמור השירים והנזמים וטבעת כולם וע"כ צ"ל שאין דעתה להתקדש אלא עד שיגיע לידה ושפיר מקשה במאי מקדשה ובזה מתורץ מה שהקשה הרשב"א דלפי סברא זו דאין דעתה להתקדש אלא עד שיגיע לידה א"כ הא דמשני דר"מ ס"ל דאין לשכירות אלא בסוף דהיינו כשיגמור המלאכה כמ"ש תוס' בעצמן שם בד"ה ואב"ע וכו' ע"ש הא אכתי תקש' כיון שאין דעתה להתקדש עד שיגיע לידה א"כ אכתי הוי לי' מלוה משעת גמר מלאכה עד שעת נתינה. עוד הקשה בספ"י בב"ק שם דדבריהם סותרין מה שכתבו תוס' לעיל דף י"ט בד"ה מלוה שיש עליו משכון וכו'. שמוחל לה המלוה אע"פ שהמשכון בידו מקודשת ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא כתבו תוס' אלא לפי הס"ד הכא דפליגי במקדש במלוה דכ"כ דסבר' זו מוכרח מדאינ' מקו' מיד מדר"א כנ"ל אבל לפי מאי דמשני דבישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קמיפלגי דס"ל לר"מ דאין לשכירות אלא בסוף באמת מקודש' מיד כשנגמרה דאז בא חיוב השכירו' ולא הוי מלוה כלל והא דאינ' מקודשת מיד כשעשה ש"פ מדר"א משום דעדיין לא בא החיוב דשכירות ושפיר כתבו תוס' לעיל דף י"ט דמקודשת אפי' בלא חזרת המשכון משום דלפי המסקנא מוכח דליתא להך סברא דאין דעתה להתקדש דאל"כ קשה קושי' הרשב"א כנ"ל ועמ"ש לקמן בזה מיהא לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד יותר לייש' הסוגי' לפמ"ש בש"מ בב"ק שם בש' הרשב"א ז"ל וז"ל איכ' למידק והא מלוה שיש עליו משכון הוא שהרי אומן תפיס לי' אאגרי' כדאמרי' בפ' האומנין ואמרי' בפ"ק דקידושין דמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודא ותירצו תוס' דהכא מיירי כשהאומן עושה השירים והנזמים בבית האשה דכיון שעושה אותם בביתה לא תפיס אאגרי' וכו' ונראה דלפ"ז אתי שפיר הא דאמר האי ממון היכא דמי אילימא אותו ממון וכו' דמשמע דאי הוי אמרינן אותו ממון לא הוי מלתא דרב כתנאי ואינו מובן דאדרבה כ"ש דהוי קשה טפי דלא כמאן ולפי שיטה זו אתי שפיר דהמ"ל דהכא שאני דהוי כמלוה על המשכון ומיירי כשאין עושה המלאכה בבית האשה כמשמעות הלשון וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ולפי מה דס"ד דהיינו אותו ממון משמע שהוא בבית האומן עד שיגיע לידה וע"ז מקשה מכלל דר"מ סבר דאותו ממון נמי לא משום דפשיטא לי' להש"ס במלוה על המשכון אינה מקודשת עד שיחזיר לה המשכון דלא כשיטת התוס' לעיל דף י"ט אע"כ דבמקדש במלוה קמיפלגי ומיירי שעושה המלאכה בבית האשה עצמה דלא הוי כמשכון כלל ומאי עד שיגיע ממון לידה דהא לעולם הוא בידה אותו ממון אלא היינו שיגיע לידה ממון אחר ממילא מתורץ לשנוי' דס"ל לר"מ דאין לשכירות אלא בסוף דלא הוי מלוה כלל כיון שעושה המלאכה בביתה כשנגמרה ברשותה מיד מתקדשת ונראה דזהו דעת ר' ירוחם בשם רבו הביאו רמ"א סי' כ"ח סעיף ע"ו בהגה"ה דאם הכלי אצלו וקידשה בשכרו מקודשת דהוי כמלוה שיש עלי' משכון וכתב עליו הב"ש דקשה ליישב הסוגי' ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דס"ל כשיטת התוס' שהביא הרשב"א דכל הסוגי' מיירי כשעושה האומן המלאכה בביתה כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא מר סבר אינה לשכירות וכו'. כבר כתבנו ליישב קושי' הרשב"א כיון דאין דעתה להתקד' עד שיגיע לידה אכתי הוי לי' מלוה ונראה עוד ליישב דהרשב"א הקשה עוד דאפי' למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אמאי אינה מקודשת להא אמרינן לעיל גבי קידשה בתמרי בזו ובזו והיתה אוכלת אחד א' א שנו אלא דאמר בזו ובזו אבל אם אמר התקדשי לי באלו מקודשת וה"נ דמי כאלו אמר באלו וכו' וכ"ש דקשה לדעת הפוסקי' דס"ל לעיל דף מ"ז דאפי' אמר בזו ובזו דכל היכא דגמר דיבורו קודם הנתינה מקודשת ומדמה לה להא דרב ושמואל בפ' האומר בקדשה לאחר למ"ד יום ע"ש א"כ ה"נ גמר דיבורו ותו קשה לפי מה דאמר לעיל ש"מ מדר' אמי תלת וכו' וש"מ מעות בעלמא חוזרין וכתבו תוס' דטעמא דרב ושמואל משום דס"ל מעות מתנה א"כ קשה לרב ושמואל מ"ט דמ"ד אינה מקודשת אפי' אם ישנה מתחלה ועד סוף כיון דס"ל בעלמא אינם חוזרין והוא יהיב לה לשם קידושין והנה לא נתפרש בבריית' זו אמירת הבעל כמו בברייתא שני' בשכר שאעשה עמך ונרא' דהאי אמירה שאמר קודם עשי' לא מיבעי' לרבנן דר"מ דס"ל א"א מקנה דבר שלב"ל ואי' בח"מ סי' ר"ט בהג"ה כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם לאו כלום הי' א"כ אינו יכול למחול החוב השכירות שעדיין לא נעשה המלאכה ואין השכר לבעלים אלא אפי' לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל וה"ה יכול למחול דבר שלא ב"ל מ"מ לא שייך קידושין בדבר שלא ב"ל דאל"כ הוי לי' לפרש דבהא פליגי ר"מ ורבנן ות"ק ור"נ אלא וודאי דלאו כלום הוא לכ"ע וכ"כ תוס' רי"ד דההוא בשכר שאעשה עמך אין אלו דברי הבעל אלא דברי התנא דאינו מועיל כשם שאינו מועיל אם אמר אדם לאשתו הרי את מגורשת בגט שאני עתיד ליתן לך והביאו הח"מ והב"ש סי' כ"ח סעיף ט"ו וכתבו דצריך ראי' לזה והט"ז חולק עליו והביא ראיה דא"צ שתהא אמירה סמוך לנתינתה ולפמ"ש הטעם הוא משום דהוי דבר שלא בא לעולם אתי שפיר א"כ ממילא לא קשה קושי' הרשב"א דלא דמי לתמרה בזו ובזו כיון דתמרה ישנו בעולם מהני אמירה דידיה קודם הנתינה ולשם קידושין יהיב כנ"ל אבל הכא כיון דאמירה קודם המעשה לאו כלום הי' כיון שלא בא לעולם לא הוי כנותן לשם קידושין נמצא דבשעת האמירה שהיא אחר המעשה כבר הוי ליה מלוה ולפ"ז ממילא מתורץ מה שהקשה הרשב"א הנ"ל על דברי התוס' דאף למ"ד אין לשכירות אלא בסוף אכתי הו"ל מלוה כיון שדעתה שלא להתקדש עד שעת נתינה ולפמ"ש אתי שפיר דאמירת הבעל הוא קודם גמר מלאכה דאז כבר המלאכה בעולם ולפ"ז אע"ג דאין דעתה להתקדש אלא בשעה שיגיע לידה מ"מ לא דמי למלוה כיון שאמירה אחר שהשבח בא לעולם קודם הגמר ובאותו שעה עדיין לא היתה מלוה הוי כאלו אמר התקדשי לי בתמרות אלו ואע"פ שאינה מקודשת מיד לא דמי למלוה כיון דגמר דיבורו קודם שנעשה המלוה וכבר הי' השבח בעולם. ודוק:

בתו' ד"ה דכ"ע ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף וכו' דהא דלא המ"ל וכו' לכאורה קשה לפמ"ש לעיל דלאוקימתא דס"ל לר"מ אין לשכירות אלא בסוף ע"כ הא דאמר ר"מ כיון שעשאן מקודשת היינו שמקודשת מיד בשעת גמר מלאכה א"כ שפיר המ"ל איפכא דכ"ע ס"ל אין לשכירות אלא בסוף אלא דחכמים ס"ל דבקבלן אומן קונה בשבח כלי ואין כאן שכירות ממילא אינה מקודשת עד שיגיע אותו ממון לידה כפשטות לשון הברייתא דמשהגיע אותו ממון לידה מקודשת ור"מ ס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי והוי ליה כשאר שכירות דאינו מתחייב אלא בגמר מלאכה ואז מתקדשת מיד והיינו דאמר ר"מ כיון שעשאן מקודשת נראה די"ל דאף למ"ד אומן קונה בשבח כלי היינו למעליותא דאם רוצה לקנות שכר הכלי קונה אותו אבל לגריעותא אם אינו רוצה לקנות הכלי ה"ל כשאר שכירות וכן מוכח דהא דאמר לקמן איכא בינייהו בין ת"ק לר"נ שכירות ולא קאמר דאיכא בינייהו אם אומן קונה בשבח כלי אע"כ כיון דאמר בפי' בשכר הרי אינו רוצה לקנות הכלי בשבח וכן מוכח מדברי הש"ג שם בב"ק והבי' הש"כ שאם כבר הקדים לו שכרו אינו קונה בשבח כלי לכ"ע לכאורה קשה הא אין אדם יכול למכור דבר שלא בא לעולם דהא השבח עדיין כלא בא לעולם אלא דכיון דקיבל השכר ואין רוצה לקנות אין אומן קונה את השבח א"כ א"א לומר דס"ל לרבנן דאין לשכירות אלא בסוף אלא דאומן קונה בשבח כלי דא"כ נימא מסתמא אין דעתו לקנות בשבח כלי כדי שתתקדש לו מיד שעשאן בשכרו דמסתמא ניחא ליה שתתקדש לו מקודם.

ובזה נראה לענ"ד לפרש דברי הרא"ש בב"ק שם שהביא דברי הרי"ף ז"ל ומסיק רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי וכו' ונראה להביא ראי' דאי פליגי וכו' מיהא לאו ראי' היא דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות מתחל' ועד סוף עכ"ל ודבריו אינם מובנים כמו שהאריך בזה הש"ך בח"מ סי' ש"ו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלפי שנוי' דפליגי בישנה וכו' איכא למימר איפכא דכ"ע ס"ל אומן קונה בשבח כלי אלא דחכמים סבירא ליה ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף והו"ל מלוה ממילא אמרי' דניחא לי' לקנות בשבח הכלי ותתקדש לו כשיגיע אותו ממון לידה וכלשון הברייתא ור"מ ס"ל דאין לשכירות אלא בסוף וכיון שיכולה להתקדש מקודם מסתמא אין דעתו לקנות בשבח הכלי. אבל כיון דמפרש דפליגי במלוה ופרוטה ע"כ צ"ל דמה שאמרו חכמים עד שיגיע היינו ממון אחר א"כ א"א לומר דס"ל לחכמים דאומן קונה בשבח כלי וכן לאוקימתא דפליגי במלוה ע"כ א"א לומר דבהא דאמר כיון שעשאן מקודשת היינו בשעת גמר מלאכה דכבר כתבנו לעיל דאי נימא דס"ל לר"מ ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ע"כ צ"ל כמ"ש תו' בב"ק שם דאין דעתה להתקדש עד שיגיע לידה דאל"כ תתקדש בפרוטה הראשונה כדר"א ולכך הוצרך הרא"ש לומר דפליגי בישנה לשכירות וכו' דבאוקימתא זו איכא למימר דכ"ע ס"ל אומן קונה בשבח כלי ואין להקשות מדלא קאמר הש"ס דכ"ע ס"ל אומן קונה בשבח כלי מוכח דאין אומן קונה זה אינו דאין לדחות מימרא דר' אסי וסתמא דסוגיא דב"ק שם וב"מ פרק התקבל דף קי"ב דמשמע כר' אסי כמ"ש הש"ך שם מהא דקאמר הש"ס דאיכא לדחוי' לדרבי אסי דכ"ע ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי. והוכחת הרי"ף מדמסיק רבא בב"ק שם דהוא בתרא דהלכתא כוותי' ודוק:

בגמ' הוסיף נופך משלו. וכתב הב"ש ס"ק ע"ו לכאורה נראה דוקא אם נתן לה שום דבר מסוים איירי אבל אם נתן לה המעות נעשה ג"כ מלוה כמו השכירות ולא הוי קידושין עכ"ל. נראה דהוציא דין זה מסוגיא דב"ק שם לימא מסייע לי' הנותן צמר לצבע וכו' הכא במאי עסקי' כגון צמר וסמנין דבעה"ב וכו' ופי' רש"י בד"ה אמר לך וכו דסמנין הוא דמשבחי' וכו' ע"ש ולפ"ז צ"ל לפי המסקנא דמיירי בסמנין דצבע הא דמייתי בזה סייעתא לרב אסי דאומן קונה בשבח כלי בשידה תיבה ומגדל דליכא אלא אגר ידי' איכא למימר דאין אומן קונה בשבת מעשה ידיו ואינו אלא כשכיר בעלמא. אע"כ צ"ל דאם אין אומן קונה בשבח מעשה ידיו אע"פ שהוסיף משלו וע"י זה בא השבח אפ"ה כיון דאין דבר מסוים אינו אלא כשכיר בעלמא. כן נראה לענ"ד לפרש דעת הב"ש אבל באמת צ"ע בזה דאין ראי' משם די"ל דאף לפי מה דמשני בסממנין דבעה"ב וודאי דאיכא נמי שבחא דמעשה ידיו כמו בשידה תיבה ומיגדל אלא כיון דעיקר שבחא מן הסממנין דבעה"ב הוצרך שמואל לאוקמא בשעת נפילה דאי לאחר נפילה נהי דאומן קונה במקצת השבח הבא מחמת מעשה ידיו מ"מ הי' צריך לשלם עיקר השבח הבא מחמת סממנין דבעה"ב ולמאי דמסיק דמיירי בסממנין דצבע. אפ"ה הוי סייעתא לר' אסי דאי נימא דאין אומן קונה בשבח נהי דאין צריך לשלם השבח הבא מחמת סממנן דצבע אפ"ה יתחייב לשלם השבח הבא מחמת מעשה ידיו אע"כ דאומן קונה בשבח כלי הבא מחמת מעשה ידיו וכיון דאין ראי' לדברי הב"ש נראה דאין חילוק בין דבר מסוים או שהוסיף מעט משלו דאי נימא דנתן בתורת הלואה אפי' בדבר המסוים נמי נימא הכי ואדרבא נראה לענ"ד הא דמוקי בה בהוסיף נופך משלו אע"ג דמלשון הברייתא משמע שקידשה בשבח כלי עצמו אלא דבאמ' הנופ' משלו הוא בטל לגבי הכלי' אלא שהכלי נשבחו ע"י הנופ' וקידשה בשבח וס"ל לר"מ דנהי דאין אומן קונה בשבח כלי הבא מחמת מעשה ידיו מ"מ כיון דאית בי' נמי שבח הבא מחמת נופך הוי כמלוה ופרוטה. עוד נראה דאי נימא בהוסיף מעות הוי לי' כהלואה אין טעם בזה לומר דלמ"ד אין לשכירות אלא בסוף גם הלואה זו שהוסיף משלו אינו חל אלא בסוף ולמ"ד ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף גם הלואה זו משעה שהוסיף משלו דמה ענין זמן השכירות לחוב הוספ' ולפ"ז הא דכתבו תוס' והרא"ש דאין להוכיח מכאן דהלכת' ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף משום דלא מצי למימר אין לשכירות אלא בסוף דא"כ מ"ט דרבנן הא אכתי הוי מצי לאוקמא שהוסיף משלו דבר שאינו מסוים דהוי כהלואה משעה שהוסיף וכיון דס"ל לרבנן דמלוה ופרוטה דעתה נמי אמלוה א"כ כיון דאיכא הכא מלוה מחמת הוספה אינה מקודשת ור"מ ס"ל דדעתה אפרוטה ה"נ דעתה על כל השכירות הבא בסוף אע"כ אפי' דבר שאינו מסויים לא הוי הלואה והוא בכלל שהוסיף לה נופך כנ"ל ודו"ק:

במתני' התקדשי לי בכוס זה של יין וכו' כתב הש"ע באה"ע סי' ל"ח דמיירי שהי' מכוסה והוא מתשובת הרשב"א ודייק הכי מלשון נמצא משמע שאם ידעה בשעה שנתן לה הכוס סברה וקיבלה אלא שכתב שם דאינו מוכרח דאיכא למימר דנקיט לשון נמצא לרבותא לרבי שמעון ולענ"ד נראה דאכתי מוכח מסיפא על מנת שאני כהן ונמצא לוי דלא פליג ר"ש משמע שאם ידעה בפירוש בשעת קידושין שהוא לוי הוי קידושין וכן נראה דהא וודאי אם מקדש עצמו נמי לא ידע למה שהוא בתוך הכוס לא הוי קידושין אלא במתני' נקט סתמא משום דבסתמא יודע מה שבתוכו וכיון דגבי המקדש אף שאמר בפירוש שהוא של כסף אפ"ה ס"ל לר' שמעון דאם הטעה לשבח מקודשת אע"ג דשבח דידה הוא גריעותא לגבי דידיה אפ"ה אמרינן כיון דידע שהוא של זהב ונתרצה ליתן אע"פ שאמר בפירוש שהוא של כסף מהני א"כ ממילא נשמע אם היה יודעת אפי' לגריעות' הוי קידושין דמאי עדיפא דעתה דידה מדעתא דידי'. מיהת לכאורה קשה מזה על רב יוסף דסבירא ליה דף ז' ע"ב דצריכה שומא אפי' אמר בכל דהוא משום דלא סמכה דעתה דהא משמע ממתניתין דוקא כשאמר בכוס זה של יין אבל אם אמר בכוס זה סתם אף שהי' מכוסה ולא ידעה מה בתוכו לא אמרינן דלא סמכה דעתה ואפי' לפי' ר"ת בתוס' ד"ה הא במיא וכו'. דבחמרא אם אמר בכוס זה סתם הוי בו ולא במה שבתוכו מ"מ הוי לי' למיתני במה שבתוך כוס זה. ולכאורה היה מזה ראיה לדעת הרמב"ם דס"ל דאפילו בדבר שדינו שצריך שומא אם נישום אח"כ מקודשת בשעה שנישום א"כ י"ל דהכא מיירי שכיון שבאה לידה פתחה וראתה שהוא דבש ת"כ אם אמר סתם היתה מקודשת משעה שפתחה משא"כ באמר בפירוש של יין לא מהני אפי' ראתה אח"כ. מיהת י"ל דבאמר כוס זה של יין הוי רבותא טפי אע"פ שנתרצה שתתקדש בשל יין ונמצא בו דבש שהוא משובח יותר אפ"ה אינה מקודשת ואגב זה נקט נמי איפכא דבל"ז צ"ל דנקט איפכא אגב רישא אע"ג דהוי כ"ש ויותר נרא' דלפמ"ש לעיל דף ז' ע"ב בתוס' ד"ה ורב יוסף וכו' דדוקא בדבר דצריך שומא סבירא ליה לרב יוסף אינה מקודשת אבל בכהאי גוונא שידוע שומא אלא שאינה ידעה כמה הוא הוי כמו מכור לי באלו א"כ י"ל דה"נ מהני כיון דהוא מתרצה להתקדש בכל מה שיש בתוכה ודו"ק.

תוס' ד"ה הא במיא וכו' לכן פי' ר"ת וכו' עיין מ"ש בק"א סי' כ"ט סעיף טי"ת:

בגמ' ה"נ איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא וכו' וכתב מהרש"א ז"ל אבל ברישא בכוס זה של יין ונמצא של דבש לא פריך הכי משום דפסיקא לתלמודא דכ"ע בחדא מינייהו ניחא לה ע"ש והב"ח כתב באה"ע סימן ל"ח בפשיטות דדבש חשוב הרבה יותר כדאיתא בב"ק שם פרק יוד משנה ד' ונראה דס"ל להמהרש"א דאיכא לפרושי במתניתין מי דבש כמ"ש התי"ט במשנה זו אבל בדבש עצמו ס"ל כהב"ח ולפ"ז נראה דאין לפרש דדינר זהב במתניתין הוא כמשמעו פשיטא דחשיבותא הרבה יותר שהרי יש בו כ"ה דינרין כסף אלא כמ"ש מהרש"א בשם תוס' ישנים דהאי דינר זהב דמתני' היינו מטבע של זהב שהוא שוה כדמי דינר כסף אלא דזהב חשיב טפי כדאית' בריש פרק הזהב וכן הוא המובן בלשון התוס' בד"ה איכא דניחא וכו' ומיהא היכא שהטעה את האשה במעון לא פליגי ר' שמעון ורבנן ר"ל דשבח דר"ש היינו חשיבות דהבא לגבי כספא אף שהוא שוה בסכום המעות וע"ז מקשה הש"ס דאיכא דניחא לי' וכו' דאי נימא דמתני' מיירי לענין שבח הריבוי ממון ודינר של זהב לאו דוקא אלא ר"ל שהוא סך מרובה של כסף כמו שיש בדינר זהב בהא לא פליגי רבנן ופשיטא דמקודשת דיש בכלל מאתים מנה וע"כ מיירי מתני' בשבח גוף הזהב ואהא מקשה דאיכא דניחא לי' בכספא כמ"ש תוס' בפי' כגון שצריכה כסף להשלים התכשיט ודו"ק:

שם ומאי נמצא בצייר בבלייתא. לכאורה אינו מובן דלענין מאי נקטה מתני' שהי' צייר בבלייתא כיון דכל עיקר הדין הוא דהוי שינוי בשליחות שהקפידה בשל כסף דוקא ת"כ אפי נתן השליח מגולה אינה מקודשת ונראה משום דאמרינן בגיטין דף ס"ג ע"ב קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה. משום דאדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשם שליח להולכה א"כ ה"נ י"ל כיון שאדם יודע שאמר לה מטבע אחרת ואדעתא דהכי עשאה שליח לקבלה א"כ כשנתן לשליח מטבע זו אדעתא דשליח להולכה שווי' ותתקדש מיהא כשיגיע לידה. אבל עתה שהי' מכוסה לא עדיף מנתן לה הבעל בעצמו ותו דהשליח עצמו לא ידע ולא נתכווין להיות שליח להולכה ואינה מקודשת לר"ש אלא משום שליח קבלה דסברה מראה מקום הוא לו. מיהא לולי פי' רש"י כשנתנו לשליח וכו'. נר' לענ"ד דיש לפרש דע"ב הא דאמר צאי וקבלי קידושין מפלוני שאמר לי התקדשי לי' וכו' ולא אמר סתם שאמרה לשליח צאי וקבלי לי קידושי כסף היינו לפרש לישנא דמתני' התקדשי לי בדינר של כסף דמשמע לשון זה שמדבר לאשה עצמו ואין זה הלשון שאמר שליח בשעה שנתן לה להכי מפרש רבא שאמרה לשליח שאמר לה לשון זה. ונראה הא דנקט באמת במתני' הכי שאמרה לשליח אותו לשון שאמר לה בתי' היינו משום דאמרינן בשבועות דף ל"ח ע"ב שהכל מין מטבע אחד הוא וא"כ אף שאמרה בדינר של כסף אין חילוק בין של כסף או של זהב שאין הכוונה אלא לסכום המעות וטעמא דמתני' הכי הוא משום שאמר דינר זה של כסף משמע דוקא מטבע זו שהוא של כסף א"כ צ"ל שהמקדש הראה לה תחלה ותבע ממנה שתתקדש לו במטבע זה והיא אמרה כן לשליח שהוא אמר לה כן כלשון זה א"כ ע"כ צ"ל דכשהראה לה הבעל בתחלה הי' צייר בבלייתא דאל"כ הרי הי' ראתה שהוא של זהב וסברה וקיבלה כמ"ש לעיל בשם הרשב"א וע"כ צ"ל דבשעה שהראה לה הי' צייר בבלייתא וכיון שאמרה לשליח בלשון זה מה שאמר לה המקדש איכא למימר דהוי קפידא ועיין מ"ש לקמן דף נו"ן ע"ב בתוס' ד"ה חוששין וכו':

בגמרא אמר אביי כולהו ס"ל וכו'. והקשה הרשב"א הא דלא חשיב נמי רבי דס"ל בב"ב דף ע"ג ע"ב גבי משוך פרה וקני דמראה מקום הוא לו וכן הקשה התוס' שם ולולי דבריהם הי' נר' לי דלא חשיב הכא אלא מילי דשליח אי אמרינן בי' מראה מקום וגבי גט מקושר הסופר נמי שליח הבעל כמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב דהא חזינן לעיל גבי כספא ודהבא דמקשה ולית לי' לר"ש וכו' ומוקי אביי בשליח הרי אף דבדידה איכא קפידא מ"מ בשליח אמרינן מראה מקום הוא לו כיון דלעיל מדמה הש"ס למכירה ביין ונמצא חומץ א"כ י"ל דאביי חשיב הני תנאי דס"ל גבי שליח דמראה מקום הוא לו מ"מ מודים במוכר ולוקח דהוי בגופייהו קפידא וקצת ראי' לזה דהא ס"ל לר"א בב"מ דף ח' באומר לי' קני כדרך שבני אדם קונין הוי קפידא ומשמע דהוי דומי' דלך משוך וקני אע"ג דר"א סבר הכא גבי שליח דמראה מקום הוא לו ע"כ צריך לחלק בין שליח למוכר ולוקח עצמו כדמחלק לעיל אליבא דר"ש מיהא כבר כתבתי לעיל דף כ"ה ע"ב בתוס' ד"ה בהמה איכא למימר דתרי ר"א הוי וק"ל:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה