המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק שלישי האומר · דף סא.
בתוס' ד"ה אין נמדדין וכו' דאין לומר דלא קדשי כלל וכו' לכאורה קשה דהאיך הוי אפשר לומר דכוונת המתני' דלא קדשי כלל דא"כ מה ענין דנקטי מתני' גבי שדה אחוזה בשעה שיובל נוהג וה"ל למינקט אפי' בשעה שאין היובל נוהג או בשדה מקנה ואין לומר דדוקא בשדה אחוזה דאין פדיונו שוה לכך הוי ס"ד דאינו בכלל הקדש של המקדיש שדה אחוזה אבל בשעה שאין היובל נוהג כיון דפדיונו שוה לפי דמיהן בכלל הקדש זה אינו דא"כ מאי מייתי ראי' מבור ושובך הא התם מיירי בשעה שאין היובל נוהג ולא דמי נמי להא דאמרינין בב"ב דף ע"ב דמקדיש ג' אילנות וכו' דאמרינן מקדיש בעין יפה מקדיש אפי' לענין שדה אחוזה היינו התם משום שגם בשעת הפדיון נפדין כשדה אחוזה אבל נקעים וסלעים דאין נמדדין עמה בשעת הפדיון מנא להו שיהי' הקידושין בכלל השדה וע"כ צ"ל דלא ס"ל לחלק לענין שעת הקדש בין שדה אחוזה לשדה מקנה א"כ הוי להו להוכיח בפשט' מדתנא דוקא גבי שדה אחוזה ותו קשה מאי פסיקא להו דלא גרע נקעים וסלעים יותר מבור ושובך ותו דוודאי לא שייך לומר דכוונת מתני' דאין נמדדין עמה היינו דאין מוקדשין עמה דמה ענין לשון מדידה ללשון הקדש וע"כ מיירי מתני דאין נמדדין בשעת פדיון אפי' אם הי' מקודשין ונראה משום דהוי אפשר לפרש מתני' שהקדיש בפי' השדה עם הסלעים שבה וכשבא לפדותה אין נמדדין עמה אבל אם הקדיש סתם ה"א דאין הסלעים ונקעים מקודשין עמה והא דהוי ס"ד הכי היינו מלשון המקשה הכי נהי דבהדי ארעי לא קדשי נקדשו באפי נפשייהו וכו' משמע דהכי קאמר נהי דאם הקדיש השדה אין נקעים בכלל הקדש משום דאינ' בכלל שדה מ"מ כיון דמיירי מתני' שהם קדושים וע"כ מיירי מתני' שפי' בהדי' שיהי' מוקדשין נקדשי באפי נפשייהו בדין קדושת שדה אחוזה ולפ"ז כיון דהוכחתם מלשון המקשה נהי דבהדי שדה לא קדשי וכו' אף דהיו ס"ד דמיירי שראוים לזריעה הרי דמוכח דאפי' נקעים הראוי' לזריעה אינם בכלל קדושה שדה אחוזה וכ"ש בנקעים שאינם ראוים לזריעה וע"ז כתבו דע"כ ל"ל הכי דלא גרע מבור ושובך אלא ע"כ הא דאמר נהי דבהדי ארעי לא קידשי היינו דאף דמקדיש בעין יפה הוא הקדיש והקדיש גם את הסלעים שבה מ"מ אינם קרושים בקדושת השדה דהא אינם כשרה א' אלא הם קדושים ג"כ בפני עצמן וכיון דבני זריעה נינהו יש להם דין קדושת שדה אחוזה בפני עצמן להיות נפדין כדין שדה אחוזה וכדתנן שדה מה ת"ל לפי שנאמר זרע חמר שעורים וכו' ובזה אתי שפיר מה דפשיטא דהו דלא גרע נקעים וסלעים יותר מבור ושובך היינו משום דלפמ"ש הא דס"ד דאינם קדושים בכלל השדה היינו מלשון המקשה דאמר נהי דלא קדשי בהדי ארעא וכו' ולפי דעת המקשה מיירי בראוי' לזריעה א"כ שפיר קאמרי דלא גרע עבור ושובך דתשמישן פלק מתשמישי שדה ואפ"ה הם בכלל כ"ש נקעים הראוי לזריעה וכל זה כתבנו בכוונת דבריהם דהכא אבל לשון התוס' בב"ב א"א להבין כן דכתבו שם בד"ה אין נמדדין וכו' וז"ל התם ודאי קדשי לפי שמקדישן בפי' וכו' משמע להדי' לפי ס"ד מיירי מתני' לענין אם הם מוקדשים בכלל השדה וקשה טובא חדא מה ענין זה למדידת שדה אחוזה כנ"ל ותו דאפי' לפי דבריהם הכא אין ראי' מן המקשה לפי מה דהוה ס"ד דמיירי בראוי לזריעה שפיר הוי בכלל הקדש השדה אבל לפי מאי דמסיק מיירי בנקעים מלאים מים אפשר דאינם בכלל השדה וצ"ע. והריטב"א ז"ל הביא תוספתא דערכין היו שם נקעים עמוקים יו"ד טפחים וכו' אין נקדשים ואין נמדדים עמה ונדחק לפרש הא דקאמר אין מקדשין היינו שאם נקדשין לענין שיהא נמדדין עמה ע"ש ולפמ"ש לעיל י"ל לפי המסקנא דמיירי בנקעים מלאים מים גרע טפי עבור ושובך והא דאין נמדדין מיירי שהקדישן בפי' כנ"ל. גם י"ל דההיא תוספתא אתיא כר"ש דס"ל בב"ב שם דהמקדיש בעין רעה הוא מקדיש. עוד נראה לפרש התוספתא כגון שאמר בית כור עפר משדה שלו והא הקדש דבזה אין שייך לומר בעין יפה הוא מקדיש שאם הי' דעתו שהנקעים יה' מוקדשין יפחות המדה מגוף השדה דאין שייך להחמיר תרי חומרא דסתרי אהדדי לומר שהיה בדעתו על גוף השדה למדוד ממנה בית כור עפר להקדיש והיה דעתו נמי שיתקדשו הנקעים. והיינו דקאמר אין מקודשין עמה אם הקדיש בלשון בית כור ואם הקדיש השדה שלימה ובא לפדותו אין נמדדין עמה לענין פדיון ודו"ק:
בתוס' ד"ה נקדשי באפי נפשייהו וכו' וליתא כדאמרינן לעיל וכו'. נראה דרשב"ם ז"ל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל בערכין דף ל"א הביאו תוס' שם דהך מילתא דגואל לחצאין הוא פלוגתא דר"ש ורבנן ע"ש ורבנן ס"ל דאינו נגאל לחצאין עוד נראה דס"ל לרשב"ם ז"ל דאי הוי אמרינן גואל לחצאין הוי מצי לשנוי' בפשטות כגון שנתן מעות לגזבר לפדות שיעור בית כור משדה גדולה שהקדיש תחלה וכשבא הגזבור למדוד לו השיעור בית כור אין הנקעים בכלל ובזה אפשר לומר דאפי' הנקעים ראוי' לזריעה מ"מ כיון דמסתמא אין אדם רוצה שיתן מעות וכו' ה"נ הי' דעתו לפדות במקום א' כדאמרינן בסמוך גבי לוקח והא דנקיט דוקא שדם אחוזה בשעה שהיובל נוהג משום דבשדה מקנה שנפדה לפי שווי' בשומת תשעה וכהן כדאית' בסוף מגילה לא שייך דין זה דהא מסתמא כששמין את השדה הבחינה אם יש בו נקעים דמסתמא אין שומתן שוה והא דצ"ל במוכר שאין אדם רוצה וכו' ולא אמרינן הדמים מודיע היינו משום דאין אונאה לקרקעות להכי נקיט שדה אחוזה שאין צריך שומא אע"כ דהסוגי' הוא אליבא דרבנן דר"ש דס"ל דאין נגאל לחצאין וא"כ א"א לאוקמי הכי דהא אינו יכול ליגאל בית כור מתוך שדה שלימה וה"ה דהוי מצי למימר דכ"מ בהא גופא דהוי כשתי שדות ויכול לפדות השדות בלא נקעים אלא דס"ל לש"ס לדוחק לאוקמי בהכי ועמ"ש לקמן בזה ודו"ק:
בגמרא הכי מאי להקדש מדמינין וכו'. יש להסתפק בהא דקי"ל בפ' בית כור דאם אמר לו בית כור סתם אני מוכר לך ונמצא פחות עד רובע לסאה הגיע והמקח קיים אי נימ' גבי קידושי אשה כמי כן הוא עד רובע לסאה הוי קידושין או נימא דלהקדש מדמינין להו מודדין הקרקע לא פחות ולא יותר ולכאורה היה נראה דתלי' בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א הביאם ב"י באה"ע סי' ל"ח במוחלו על תנאי דלרמב"ם הוי מחילה כמו בע"מ שאין עלי' נדרים ונמצא עלי' נדרים אבל הרשב"א דס"ל שם דדוקא בתנאי ע"מ שאתן לך יכולה לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בתנאי שהוא בשעת קידושין הוי כמו ע"מ שאני כהן לא מהני מחילה א"כ ה"נ כיון דבשעת הקדושין לא הי' כפי מה שאמר לא הוי קידושין ודמי למה דאיתא לעיל ז' ע"ב אי דא' חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה משמע דאפילו בפחות משתות הקידושין בטלים ועיין בק"א סי' למ"ד מ"ש בזה וכ"ש אם אמר בפי' ע"מ דבעינן קיום התנאי ממש וצ"ע:
ברש"י במתנתין ב"ג וב"ר וכו' ושמעינן נמי הן קודם ללאו מדלא אמר תחלה אם לא יעברו וכו'. הנה הא דבעינן לרבי מאיר תנאי כפל הוא מפורש בגיטין דף ע"ו גבי הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וכו' לפי שלא אמר אם תשמשי אם לא תשמשי דברי ר"מ והא דבעי ר"מ תנאי קדם למעשה הוא מפורש בב"מ דף צ"ד דתני אבא חלפתא איש כבר חנני' אמר משום ר"מ תנאי קודם למעשה וכו' מעשה קודם לתנאי אינה תנאי אבל בהן קודם ללאו פליגו בי' שמואל ורבא בגיטן דף ע"ה ע"ב גבי אתקון שמואל בגיטן וכו' ונראה דס"ל לשמואל דדוקא בתנאי קודם למעשה אע"ג דלא מייתרי מ"מ ס"ל לר"מ כן מצד הסברא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה דקדמי' כפי' רש"י ז"ל אבל בהן קודם ללאו כיון דליכא בי' שום סברא אין ללמוד מפשטא דקרא דהוי קפידא ורבא י"ל דס"ל כיון דקאמר ר"מ סתמא כל תנאי וכו' ומייתי קרא דב"ג וב"ר משמע דוקא דומי' דהתם דבעינן הן קודם ללאו וס"ל דנפק' לר"מ אע"ג דליכא טעמא היינו משום די"ל דהא דיליף ר"מ דבעינן ת"כ משום יתורא דבארץ כנען כדאמר לקמן בסוגי' דונאחזו בתוככם כל מה דאית לכו משמע היינו דבאמת מודה ר"מ כיון שאמר להם בתחילה ונתתם להם את ארץ הגלעד יש לטעות דונאחזו בתוככם קאי על ארץ הגלעד שהזכיר בתחלה כדאמר רחב"ג אבל קשה לו דהי' לו להקדים בתחלה אם לא יעברו ונאחזו בתוככם דכיון שלא הזכיר כלל ארץ גלעד מה"ת נימא דקאי על ארץ גלעד אלא וודאי דבעינן הן קודם ללאו וכיון שהזכיר כבר ונתתם להם ארץ הגלעד הוצרך לומר בארץ כנען דלא נימא בתוככם קאי על ארץ הגלעד דאיירי בי' מעיקרא וממילא שמעינן דבעינן ת"כ דאל"ה לא שייך הן קודם ללאו א"כ שפיר הוכיח ר"מ דבעינן הן קודם ללאו ואף לפי עה דפי' רש"י לקמן דמיתורא דארץ כנען נפקא ממשמועתי' דבעינן תנא כפול וכמו שיבואר לקמן ואפ"ה א"ל דאכתי מנ"ל הן קודם ללאו דילמא איצטרך ארץ כנען משום יתורא לאשמעינן ת"כ ולא משום צריך הי' הדבר לאמרו וא"כ אפי' אם הי' אומר בתחלה אם לא יעברו ג"כ צריך לומר ארץ כנען כי היכא דנילוף דבעינן ת"כ וכיון דלעולם הי' צריך לומר בארץ כנען א"כ אין לדקדק ממוקדם ומאוחר זה אינו די"ל דס"ל לרבא דלענין ת"כ א"צ יתורא דס"ל לר"מ כסד"ל לרשב"ג בגיטן דף ע"ו דאמר אין לך תנאי בכתבי' שאינו כפול ומפרש הש"ס דילפינן מינייהו משמע דאפי' בלא יתורא ילפינן מינייהו א"כ אם הי' מקדים אם לא יעברו וגומר ונאחזו בתוכם לבד הוי משמע כל מה דאית להו ואפ"ה הוי ילפינן ת"כ אע"ג דלא מייתרא אע"כ משום הן קודם ללאו ועיין מ"ש לקמן בטעם פלוגתת שמואל ורבא ודו"ק:
בתוס' ד"ה כל תנאי שאינו כתנאי וכו'. וקשה דהא אמר בסוף פ' וכו' לכן נ"ל דפליג אכולה וכו' לכאור' הים נראה הא דפליגי בתנאי קודם למעשה ולא מפרש טעמייהו היינו דתלי' בפלוגתא זו דת"כ לפי מה דפי' רש"י ז"ל דלא אתי תנאי ומבטל מעשה דמתנה דקדמי' י"ל באמת קי"ל בכמה דוכתא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי וא"כ הי' לתנאי כבטל הדיבור ומעשה שלפניו כיון שהתנו תוך כדי דיבור אבל כיון דס"ל לר"מ דאם לא כפל התנאי אין התנאי כלום דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ועיקר התנאי אינו מתקיים אלא בכפילו שאמר אם לא יעברו וגומר לכך בעינן כפולות התנאי תוך כ"ד של המעשה ואם המעשה קודם לתנאי דהיינו אם הי' אמר ונתתם להם את ארץ הגלעד קודם אם יעברו נמצא עיקר התנאי דהיינו אם לא יעברו לא היה תוך כדי דיבור של ונתתם ולא אתא אם לא יעברו ועקר הדיבור של המעשה כיון שאינו תוך כ"ד והיינו לר"מ דוקא דס"ל עיקר התנאי הוא כפילו אבל לרחב"ג דס"ל מכלל הן נשמע לאו ומה שאמר אם יעברו הוי כאילו אמר נמי אם לא יעברו וגומר נמצא שהיה התנאי תוך כ"ד של המעשה ושפיר אתא תנאי ומבטל מעש' לפ"ז כר' הא דבעינן לר"מ תנאי קודם למעש' איכו אלא בתחלת התנאי אבל בכפילו כגון אם הי' אומר ונאחזו בתוככם אם לא יעברו כ"ש דהוי עדיף טפי כיון שהי' אומ' ונאחזו בתוככם תוך כ"ד של ונתתם להם את ארץ הגלעד הרי ביטל המעשה תכ"ד ונראה הא דבאמת לא אמר משה כן דא"כ הי' אפשר לטעות דקאי נמי אאם יעברו שיתן להם את ארץ הגלעד ונאחזו נמי בארץ כנען לכך הוצרך להקדים אם לא יעברו קודם ונאחזו ובזה מתורץ ממילא קושי' תוס' לקמן דף ס"ב בד"ה הנקי וכו' וקשה דא"כ ה"ל מעשה קודם לתנאי וכו' ולפמ"ש לק"מ דבכפילות התנאי א"צ תנאי קודם למעשה ויבואר עוד לקמן בס"ד ודו"ק:
תוס' בד"ה שאלמלא כן וכו' ולא נראת לר"ת וכו' נראה דטעמי' משום דאי כפי' רש"י ז"ל דטעמא דהוי רבותא טפי בארץ כנען מארץ גלעד היינו משום דבארץ גלעד כיון שחמדו לו להחזיק בה בנחלה ראוי לקנוס יותר בארץ גלעד מבארץ כנען שקצו בה מפני רוב מקניהם א"כ לא אתי שפיר הא דר"ח לקמן בסוגי' ופלוני בני יתן מאתים זוז ואם לא יתן יירש עם אחיו בשאר נכסים משמע שאם לא אמר אלא אם לא יתן יירש אם אחיו ולא אמר בשאר נכסים ה"א דיירש עם אחיו קאי על שדה שלישית משום דאי לא הוי אמר כלל אם לא יתן יירש עם אחיו ה"א דאפי' בשדה שלישית ג"כ לא יטול דאל"כ קשה באמת כמה הוצרך לומר בשאר נכסים והא דקאמר בסוגי' הא לבתר דנימא לי' ר"מ ונאחזו היינו במה דאמר רחב"ג מי גרם לו שירש עם אחיו בשאר נכסים דמשמע דקאי רק על שאר נכסים וזהו אם הי' אומר יירש עם אחיו ולא הי' אומר בשאר נכסים והוא משל לבתר דנימא לי' ר"מ ונאחזו אבל מה שאמר שירש עם אחיו בוודאי הוא משל למה שאמר במתני' שאפי' בארץ כנען דמשמע כ"ש בארץ גלעד והיינו דמה שאמר ירש עם אחיו הינו דוגמת ונאחזו בתוככם ומה שאמר בשאר נכסים הוא דוגמת בארץ כנען לפ"ז א"א לפרש כפי' רש"י ז"ל דטעם דה"א שלא יטול יותר בארץ גלעד מבארץ כנען מפני שחמדו להם ראוי לקנוס יותר דהוי במשל לא שייך קנסא ולמה יגרע חלקו בשדה שלישית אם לא הי' אומר כלל יירש עם אחיו וממילא הוי ידעינן דכוונת ירש עם אחיו היינו בשאר נכסים ואכתי קשה למה הוצרך לומר באמת בשאר נכסים אבל לפי' ר"ת אתי שפיר דלאו בשביל קנסא הוא אלא בשביל יפוי כח וה"נ מיירי דהי' השדה השלישית טובה יותר מאלה שני שדות ולכך ציוה שיתן מאתיים זוז ויטול חלק יפה וא"כ ה"א הואיל ויפוי כח אם יתן לכך הורע כחו אם לא יתן ודו"ק:
בגמרא שפיר קאמר וכו'. הקשה בספ"י מאי מקשה דלמא יליף ר"מ ת"כ אע"ג דלא מייתרא כי היכא דיליף נמי הן קודם ללאו כבר כתבנו במתני' בזה ועוד נראה דהא צריך להבין מה פשיטא לש"ס דס"ל לר"מ סברת רחב"ג דה"א שיפסידו משום קנסא ונראה משום שכתבו תוס' לקמן דף ס"ב בד"ה בשלמא לרחב"ג דמה שאדם רוצה מיקרי הן דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו וכו'. וקשה מנ"ל לר"מ שרצונו של משה הי' בכך שיעברו דלמא הי' רצונו שיקחו חלקם כמו שאר שבטים ולא יעברו חלוצים אלא דמוכח מדהוצרך לומר שלא יקנסו אם לא יעברו ש"מ דניחא למשה בהכי והיינו דמקשה מנא לי' ת"כ דלמא משום קנס לחוד וממילא מתורץ קושי' קמייתא דליכא למימר דיליף ת"כ מדאשכחן הכי גבי משה דא"כ מנא ליה משום קנס דנילוף מזה דרצונו של משה הי' שיעברו והוי ליה הן קודם ללאו וע"ז משני מדאיצטרך בארץ כנען ת"כ דלא נימא ונאחזו בתוככם משום קנסא ע"כ דניחא ליה שיעברו חלוצים ודו"ק: