אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק רביעי עשרה יוחסין › דף פ.

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק רביעי עשרה יוחסין · דף פ.

דף עט:

תוס' ד"ה לא שנו וכו' וקשה דמשמע וכו' נראה הא דכתבו דמשמע אע"ג דמפורש במתני' שאינו נאמן על הבני' אם מתה ואינו נאמן על האשה אם נשא במדינת הים משום די"ל דהא דאמר שם רבי מאמינו אני להאכילו בתרומה משום שבידו להאכילו היינו ע"כ שהבן אמר שהוא בעצמו יודע שהוא כהן כגון שהי' מוחזק לאכול בתרומה או ששמעו מפי עדים אלא שאין אדם נאמן על עצמו א"כ כיון שהאב אמר ג"כ שהוא כהן נאמן האב משום שבידו להאכילו אבל אם הבן בעצמו אינו יודע אלא עפ"י אביו לא שייך שבידו להאכילו כיון דהבן עצמו הוא מוזהר שלא לאכול בתרומה לא ישמע לו א"כ י"ל במתני' דידן דמיירי בבנים קטנים אי לאו משום חזקה דכרוכים לא שייך לומר שבידו להאכילם דהבנים עצמם לא ישמעו לו אלא דמשמע להו מלשון הברייתא דאינו נאמן וצריך להביא ראי' על הגדולים משמע אפי' אם הגדולים מעידין על עצמם שהי' כרוכין בקטנותן אחר אמם דמסתמא יודעים הם זה אפ"ה צריך להביא ראי' ובהא אתי שפיר מ"ש תוס' דרבי תנא הוא ופליג דדוחק לומר דסתם רבי מתני' דלא כוותי' ועשה מעשה ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר דיוקא התוספ' מהברייתא דמתני' אין הכרח כנ"ל מיהו אפשר לומר דאף מן הברייתא אין ראי' דאף דמסתמא יודעין שהי' כרוכים בקטנותן אחר אמם מ"מ הא אמרינן בכתובות דף כ"ח דאינו נאמן לומר מה שראו בקטנותן כי אם בתרומה דרבנן והכא מיירי לענין תרומה דאורייתא וגם אינו מועיל ואפי' אם הי' מוחזקים לאכול בתרומת ח"ל כדמשמע מלשון שבא ממדינת הים דהיינו ח"ל כפי' רש"י ז"ל בריש גיטין דכל ח"ל קרי' מדינת הים א"כ הא אמרינן בכתובות דף כ"ה גבי בני ברזילי הגלעדי דמתרומה דרבנן דהיינו תרומת ח"ל לתרומה דאורייתא לא מסקי' כמ"ש תוס' בכתובות דף כ"ה בתוס' ד"ה נאמן וכו' ודו"ק:

בא"ד רב תנא הוא ופליג צ"ל רבי תנא הוא אע"ג דמלתא דפשיטא הוא נקטי לשון הש"ס בתענית דף י"ד ע"ב מתני' רמיא עלי' דרבי רבי תנא הוא ופליג:

בא"ד ור"ת פי' וכו' עיין מ"ש מהרש"א ז"ל ותוכן קושייתו הוא על ר"ל עצמו מנ"ל דפליגי תנאי תנא דמתני' ורבי במעלה מתרומה ליוחסין דלמא תנא דמתני' ס"ל נמי דאין מעלין ובאמת מתני' דהוצטרך כרוכין מיירי רק לענין יוחסין וכבר כתבנו שם בכתובות בתו' ד"ה נאמן ליישב קושיתו על נכון לפענ"ד ע"ש דמה דהוצטרך ר"ל לאוקמי מתני' בקדשי גבול היינו משום דנקיט במתני' אמיר' דידי' אף דמיירי מתני' שהי' אמרת שהבנים שלו דמועיל לענין יוחסין כדקי"ל כר"ג אע"כ דמתניתין מיירי נמי בקדשי גבול דהיינו תרומה דבזה לח מהני אמירה דידה אלא אמירה דידי' משום דבידו להאכילו בתרומה וכיון דמיירי מתני' לענין תרומה משמע דאינו נאמן באמירתו אלא לענין שהבני' ממנו אבל לענין שהבנים שלה לא מהימן אף לתרומה משום דס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין לכך בעינן כרוכין. עיין בסמוך ודוק:

בא"ד להיות משמש בנו על גבי מזבח וכו' נראה להבין הא דדקדקו התוס' הכא להיות משמש בנו ע"ג מזבח ולעיל בפי' ר"ת לא הוזכרו אלא לישא כפיו ולהשיא אשה משום דבאמת לא שייך לומר דר"ל פליג דאין סוקלין על חזקה זו דבניו כרוכים דא"כ נצטרך נמי לומר דפליג ר"ל על מעשה שעשה בירושלים שסקלו משום חזקה דכרוך אחרי' אלא נרא' לפמ"ש תוס' לעיל דהא שאין צריך ראי' שהם בניו ולא חיישינן שמא גירשה ונישאת לאיש אחר וילדה ממנה הבנים היינו משום דמוקמינן לה בחזקת בעלה ראשון ועל חזקה זו פליג ר"ל דאין סוקלין והא דמייתי ראי' כר' יוחנן דאמר סוקלין על החזקות היינו כדמפרש באיש ואשה תינוק ותינוקת כו' ששורפין אם בא על בתו אע"ג דבדידי' לא שייך כרוך אחרי' אלא דמוקמי' לה בחזקת בעלה שלא ילדה הבת מאיש אחר ובזה באמת פליג ר"ל אלא דלכאורה קשה כיון דהחששא אינו אלא שהבנים הם שלה מבעל אחר שהיה כשר ואפי' ר' יהושע מודה בכה"ג כדאיתא בכתובות דף י"ד דס"ל ר' יהושע חזקה אשה נישאת בודקת ונישאת א"כ כיון דלתרומה לא חיישינן אלא משום יוחסין הא בזה הי' נאמנת לכך הוצרך לומר דהכא מיירי ליוחסין לשמש בנה לגבי מזבח דבזה לא מהימנא כדאי' בכתובות דף י"ג ע"ב שמשתקין אותו מדין כהונה כדפירש"י שם בד"ה לא שתוקי וכשר וכו' ע"ש והיינו דלא פי' תוס' כן בשיטת ר"ת משום דלפמ"ש לעיל לפי' ר"ת דבאמת הטעם הוא דנאמן ליוחסין הא משום דהאשה נאמנת ע"ז שהבנים הם ממנו א"כ ע"כ לא מיירי לענין ששמש בכה ע"ג מזבח ודו"ק:

בתוס' ד"ה שדרכו של תינוק וכו' פי' בקונטרס באשפה וכו' הנה צריך להבין דק' יותר לפי שיטת רש"י ז"ל הא דפליגי ר"מ ורבנן בעיסה ולא פליגא בתינוק עצמו דלר"מ נצטרף חזקת טהרה דתינוק למעוטא והתינוק טהור להאכילו בתרומה וכיוצא בו ולכאורה ע"כ צ"ל כן בהא דתינוק שנמצא בצד הקבר ושושנים בידו דר"מ מטהר משום חזקת התינוק ועמ"ש לקמן בזה אך נראה דס"ל לרש"י ז"ל דבאמת אף דלר"מ מצרפין חזקה דתינוק למיעוט' והוי ליה פלגא ופלגא מ"מ כיון דהוי ליה ספק טומאה ברה"י ספיקא טמא כמו שהקשו התוס' בסמוך מההיא דיבמות ר"פ האשה שהלכה וכו' אלא כיון דבלא"ה בתינוק הוי ליה פלגא ופלגא ממילא מצרפינן חזקה דעיסה והוי ליה רובא וכ"ש היכא דלא חזינן דנגע התינוק בעיסה דאיכא נמי מיעוט דלא נגע לכך מטהר ר"מ את העיסה דוקא ולא את התינוק ומטעם זה עצמו נראה דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל בפירוש התוס' דפליגי הכא דבי עיסה כי היכא דפליגי גבי תינוק ושושנים בידו וכמ"ש התוס' דטעם אחד להם אי תלינן באדם טהור או לא משום דקשה ליה קושית התו' בסמוך מההיא דר"פ האשה שהלכה וכו' ולא ניחא לי' בתירוצ' ונרא' עוד דס"ל לרש"י ז"ל דבהא מתרצא מאי שהקשה התוס' בסמוך דמאי קאמר דהתינוק עשאו אותו כמי שיש בו דעת לשאול תיפוק ליה דהוי ליה רובא ולפמ"ש י"ל כיון דרבנן מטמא העיסה אף שאין ידוע בוודאי שנגע התינוק בעיסה אף דכי מצרפין מיעוטא וחזקת טהרה דעיסה למעוטי וחזקה דתינוק עצמו איתרע ליה רובא והוי כפלגא ופלגא מ"מ טמא העיסה משום דעשאה כדבר שיש בו דעת לישאל. ולפ"ז אתי שפיר דגבי תינוק עצמו מודה ר"מ דעשאו לתינוק כמי שיש בו דעת לישאול ולכך התינוק טמא אע"ג דאית ליה לתינוק חזקת טהרה אבל משום חזקה דעיסה ומיעוטא דלא נגע בבצק הוי ליה כרובא לר"מ ולרבנן דמיעוטא כמאן דליתא מ"מ כיון דאיכא נמי חזקה דעיסה הוה ליה כפלגא וכיון דעשאו כמי שיש בו דעת לישאול לכך ספיקו טמא ור"מ לא פליג בהא דעשאוה כמי שיש בו דעת לישאל דמטעם זה לא פליג בתינוק עצמו והא דקאמר דעשאוהו כמי שיש בו דעת לישאול הוא אליבא דכ"ע והא דמטהר ר"מ את התינוק גבי שושנים היינו משום דלא עשאו בזה כדבר שיש בו דעת, לשאול כמו שפי' הר"ש שם תדע דהא סתם משנה שם בפרק ג' דטהרות בתינוק ושושנים כר"מ דטהור ובהך דתינוק ועיסה תני וחכמים מטמאים ע"כ צ"ל הטעם משום דאין בו דעת לשאול וכמו שיבואר בסמוך. ומזה הוא נמי הוכחת רש"י ז"ל דאי נימא כסברת התוספות דתינוק וודאי טמא הוא א"כ אצ"ל כלל דתינוק עשאוהו כמי שיש בו דעת לישאול בין לר"מ ובין לרבנן וכמו שכתבו התוס' בסמוך וכבר כתבנו דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל תירוץ התוס' משום דהוה ליה רוב גרוע. ועיין מ"ש לקמן ברש"י ד"ה תולין דמוכח מדבריו כמ"ש:

ועוד נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דהכא לא שייך לומר שמא אדם נטל מן העיסה ונתן לתינוק כיון דהכא מיירי בעיסה של תרומה אם כן איך נימא דטימא את התרומה בידים ועבר על משמרת תרומתי ודוחק לומר דתלינן באדם שלא ידע שהוא תרומה וכ"ש למאי דאמר בריש נדה דף ז' דחולין הטבולין לחלה כחלה דמי ואסור לטמא בידים ואפשר דהיינו שכתבו התוספות בחולין דף פ"ו ד"ה רוב תינוקת וכו' ור"מ מטהר דתלינן באדם טהור וכו' ונתן לו בדי שלא יטמא העיסה יש לפרש כוונתם בזה הטעם דהיינו דר"מ לשיטתו דס"ל סוף פ"ק דפסחים דמותר לטמא תרומה בידים כדי שלא יבוא לידי הפסד מרובה אך גם זה דוחק דאם כן הוי ליה למימר דבהכי פליגי ר"מ ורבנן והעיקר נראה דהתוספות לשיטתייהו אזלי דסבירא ליה בפסחים דף ל"ג ע"ב ד"ה לאימת מתכשרי וכו' דאוכל פחות מכביצה אינה מקבל טומאה ע"ש אבל לפירש"י שם דאוכל מקבל טומאה בכל שהיא אם כן אפילו אם הבצק שביד התינוק פחות מכביצה אין ליתלות באדם אחר ודו"ק:

מהני טעמא נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דע"כ תנא דמתניתין לית ליה הך סברא דנשים נדות מגפפות אותו דבאמת פלוגתא הוא בתוספתא כמ"ש בספ"י גם בתוספתא שהבי' הר"ש בטהרות פ' ג' איתא שם בלאו כללא הוא כדאמר שם ד' מידות בקטן ע"ש ומה שהקשו בתוספות על רש"י ז"ל דמה ארי' דנקט שנמצא בצד העיסה לינקוט שנגע בעיסה נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דלאו קושי' היא די"ל דלרבותא דלרבנן נקט כיון שנמצא בצד העיסה ובצק בידו הוי ליה כוודאי וכך כתב בספ"י ואפשר דסבירא ליה להתוספות ז"ל דלפי מה דאיתא בתוספתא שהביאו התוספות בפ' כיסוי הדם דפליגי ר"מ ורבנן בתינוק שנמצא בצד קופה של בצק וכו' משמע דאפילו אם אין בצק ביד התינוק מטמאי' חכמים אם כן ע"כ הא דנקט במתניתין בצק ביד היינו לרבותא דר"מ אם כן הוי ליה למימר רבותא טפי אפילו אם נגע לפנינו ודוק:

בתוס' ד"ה סמוך מיעוטא לחזקה וכו' דהא בהדי' אמרינן בסמוך וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דבריהם דהכא סותרין למ"ש בפ' כיסוי הדם בשם הר"ר חיים דטעמא דר"מ משום דהוי כדבר שאין בו דעת לשאול וכן משמע לשון הש"ס שם אם אמרו ספק טומאה לטהר ותו קשה טובא דאם נימא דאף לר"מ עשו לתינוק כמו שיש בו דעת לישאול ואם כן איך שייך לומר דלר"מ דחייש למיעוטא מצטרף לחזקות עיסה הא קיי"ל בכל ספק שקול ברה"י בדבר שיש בו דעת לישאול ספיקא טמא אע"פ שיש לו חזקת טהרה אם כן איך יהיה לר"מ עדיף מיעוטא יותר מפלגא ופלגא דלא אמרינן מצטרף לחזקה והוי ליה רובא וכן קשה לפמ"ש לעיל בשיטות רש"י ז"ל דר"מ מודה בתינוק עצמו אף על פי שיש לו חזקת טהרה משום דהוי ליה פלגא ופלגא וספיקו טמא משו' דעשאו כדבר שיש בו דעת לישאול אם כן מה מועיל עוד חזקת טהרה דעיסה בדבר שיש בו דעת לישאול אינו מועיל חזקה ונראה פשוט דהפי' הוא כן בוודאי אין הסוגית סותרת זו את זו אלא הענין הוא כיון דהתינוק בעצמו והי' ראוי לטהרו ואף על גב דאיכא רובא דמטפחי' מ"מ כיון דרוב גרוע הוא אפילו לרבנן דלא חייש למיעוטא אפילו ברוב גרוע מ"מ במקום חזקה מודים דאין הולכין בתר רוב גרוע אלא מטעם דעשאוהו כמי שיש בו דעת לישאול משא"כ לר"מ דחייש למיעוטא ובהצטרף החזקה עדיף טפי מן הרוב תו לא עשאוהו כדבר שיש בו דעת לישאול דלא מהני ביה חזקת טהרה וממילא העיסה טהורה והיינו דקאמר שם אם אמרו ספק טומאה לטהר והיינו שתירצו התוס' כן בשמעתין דכיון דרוב גרוע הוא היינו טעמא דר"מ דמוקי לעיסה בחזקת טהרה ולא עשאוהו כמי שיש בו דעה לישאול והא דקאמר בשמעתין דעשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל היינו לרבנן מהאי טעמא גופא לא חיישי למיעוטא עשאוהו כדבר שיש בו דעת לישאול וכן צ"ל לפירש"י ז"ל דכיון דאיכא נמי חזקת טהרה דעיסה עשאוהו לר"מ כמי שאין בו דעת לישאול כן נראה לענ"ד לפרש בפשיטות הסוגיא וכן משמעות התוספות בפ' כל היד דיה סמוך מיעוטא לחזקה ע"ש ודו"ק:

בא"ד דהוי רוב גרוע וכו'. לכאורה יש לדקדק בהא דמשני שם בחולין אם אמרו ספק טומאה לטהר ולא משני כפשטא דהתם רוב גרוע הוא. מיהו לפי' התוס' יש לומר דלא מצי לשנוי' הכי משום דאכתי הוי קשה ליה מאי ארי' רוב מעשיהם מקולקלים אפי' מיעוטא נמי דהיינו אפילו אי הוי רוב דאין מעשיהם מקולקלים אלא שהיה רוב גרוע אפ"ה הוי מצטרף לחזקה לכך צ"ל דדוקא התם משום דספק טומאה לטהר אבל לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל הטעם משום דהכא איכא נמי חזקת טהרה דעיסה קשה דהוי ליה לשנוי הכי אך ז"א חדא דאם כן אכתי הוי קשה דמאי ארי' רוב אפי' פלגא ופלגא נמי ותו דהא פליג ר"מ התם באותו ואת בנו כדפירש"י שם ספק איסורי להחמיר היינו לענין איסור אותו ואת בנו אם כן איכא נמי חזקת בהמה זו שהיתה עומדת בחזקת היתר לישחט היום ואם כן הוא דומה לחזקה דעיסה וצריך לומר משום ספק טומאה לטהר. ודו"ק:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה