המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק רביעי עשרה יוחסין
במתניתין עשרה יוחסין עלו מבבל וכו' וכתב מהרש"א ז"ל אלו עשרה כיתות הם כלל ישראל המאמיני' בה' וקדושתן הם עשרה קדושת זו למעלה מזו עד כהן שהוא קודש הקדשים כמ"ש בסוף הוריות ושם חשיב ממזר ונתין קודם לגר וחרורי היינו לענין להחיותו וכו'. וכתב עוד ודע כי כמו כן יש בא"י שניתן להם לישראל עשר קדושת זו למעלה מזו עד ק"ק כמו שיש בצבא מעלה עשר קדושת זו למעלה מזו כדאיתא במדרשות כן יש בצבא שלמטה שהם כלל ישראל עכ"ל ולולי דבריו נראה מה דחשיב הכא גרי וחרורי קודם נתין. אין קושיא מהא דחשיב בהוריות נתין קודם לגר וחרורי דהתם ע"כ מיירי בגרים וחרורי שנתגיירו ושנשתחררו הם עצמם דהא נתין נמי בן גרים הוא מ"מ כיון שנולד בקדושה הוא קודם לגר שנתגייר הוא עצמו ולא נולד בקדושה כדאיתא התם. אבל הכא מיירי בבן גרים שנתגיירו אבותיו פשיטא דעדיפא מנתינים שהם מז' אומות אך הא דהקדים הכא גירי וחרורי קודם לממזר קשה קצת דמשמע התם דממזר עדיף אפילו מבני גרים כיון דאמר התם טעמא דממזר בא מטיפה כשירה וזה שייך אפילו בבני גרים כדאיתא ביבמות דף ע"ח דהא דגר שבא מטיפה פסולה שייך אפילו בדורות הבאים אחריהם ונלע"ד די"ל דאותם ממזרים שעלו מבבל אין הכרח שהיה מזרע ישראל דוקא כי כמו כן ימצאו ממזרים בקהל גרים אם נשאו זה את זה בעבירה וכן משמע מקרא דמייתי לקמן ויליף מיניה שעלו ממזרים שתוקי ואסופי שנאמר ואלה העולים מתל מלח וגו' ומסיים קרא אשר לא ידעו אם מזרע ישראל המה משמע שהי' בספ' גרים והיינו דנקיט הכא ממזר לבסוף משום דוודאי גרים כשרים קודמין לגרים ממזרים.
מיהו הא דחשיב ממזר קודם לשתוקי ואסופי אע"ג דמן הסברא ממזר וודאי גרע טפי משתוקי ואסופי שהוא ספק ממזר כדאיתא בי"ד סי' רנ"א. ואפשר דשתוקי ואסופי שהוא ספק שנולד מעכו"ם שבא הוא עצמו מטיפה פסולה גרע טפי כמו גר שנתגייר בעצמו כדאית' שם ועמ"ש לקמן בזה וק"ל:
ויש לפרש דזה הוא שהתפלל יעקב בפרשת ויצא והיה ה' לי לאלקי' ופרש"י ז"ל שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי והיינו לפי שראה יעקב בחלומו מרכבה עליונה כמש"ה והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקי' עולים ויורדים בו וראה שהם עשר מדרגות זה למעלה מזה כמ"ש מהרש"א ז"ל כנ"ל והבטיחו השי"ת להשרות שכינתו במקום ההוא והבין כי כמו כן יש עשר קדושת בצבא מטה כמו בצבא מעלה וזהו שאמר לו הקב"ה והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' ונברכו בך וכו' ואחז"ל שהוא מרומז על הגרים שיתדבקו בישראל ופירוש ונברכו מלשון הברכות אילן ונראה דהיינו דאמר והיה זרעך כעפר ופירש חז"ל שבגלותן נמשלו לעפר ואמר לו בלשון הזה לרמוז לו על הגלות מפני שאחז"ל שלא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתם זרע אדם וזרע בהמה והיינו דקאמר שע"י שיהיה זרעך כעפר הארץ. שיהיה בגלות נברכו בו כל משפחות האדמה היינו שיתוספו עליהם גרים וזה היה בחינות יעקב שהוצרך לצאת לחוץ לארץ כדי להוציא ניצוצות שבח"ל וכמ"ש בפ' לקח יעקב את אשר לאבינו וזהו דקאמר ונברכו בך ובזרעיך וענין הגרים הוא כדי להשלים המרכבה בעשר בחינות ע"י גירי וחרורי וכיון שראה יעקב שהשלימות המרכבה יהיה ע"י פסולי קהל שהם ממזרים שתוקי ואסופי התפלל שלא יהיה אלו מזרעו ולא ימצא בהם פסול ושיהיה הפסולים מן הגרים שיתוספו עליהם וכמ"ש דלהכי חשיב במתניתין ממזרים בתר גרים וז"ש והיה ה' לי לאלקי' שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שאין השכינה שורה אלא על המיוחסת שבישראל מ"מ השלמת המרכבה בעשר קדושת כמו שאמרת התורה בפ' שלח הקהל חוקה אחת לכם ולגר וגו' שהקהל נשלם ע"י כולם וכן משמעות הפ' וזרעתם בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה שדרשו חז"ל על הוספת הגרים זרע אדם היינו הגרים הכשירים וזרע בהמה היינו הפסולים וכמו שפירש"י לקמן דף ע"ה בד"ה כנמר וכו' שאינה מקפדת על זיווג חברתה והיינו וכל אשר תתן לי שהבטיחו השי"ת ליתן לו כל א"י כדכתיב הארץ אשר אתה שוכב עלי' ואחז"ל שקיפל כל א"י תחתיו וכיון שהם בחינות עשר קדושת עם אותו מקום ששוכב עלי' שהוא מקום קדשי קדשים לכך אמר האבן הזאת יהיה בית אלקי' וכל אשר תתן לי וגו' שכל א"י שתתן יקדש אותה בעשר קדושת ורמז בכפל עשר אעשרנו על עשר קדושת שיש בכל א"י בעשר מצות כפירש"י ז"ל בפ' מי מנה עפר יעקב ויש לרמז במה שאמר מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל על ע"ש כי עפר יעקב נקראים בזמן שהם בגלות שנזרעו בארבע כנפות הארץ כדי שיתוספו עליהם גרים וכשאחז"ל בפ' וזרעתי את בית ישראל והם השלמת עשר קדושת אבל ארבעה הראשונים שהם כהנים לוים וישראלים וחללי' שהם מזרע יעקב עצמו ובאמת דינה בתו נתחללה ע"י שכם והיינו כשאחז"ל בפ' ברך ה' חילו שאפילו חללים שבו ירצה והם כשרי' בכלל קדושת ישראל עצמן והיינו דקאמר ומספר רובע ישראל לרמז על מספר ארבעה הראשונים שהם מזרע ישראל עצמן. ועמ"ש בזה בחידושי תורה בפ' ויצא וק"ל:
שם גירי וחרורי וכו'. בספ"י כתב דמנינא אתי למעוטי עבדים שלא היה יכולין לכוף לאדוניהם להעלות אותם בע"כ. אך נראה דזה אינו מספיק ואכתי איכא למיחשב אותן עבדים שעלו עם אדוניהם ותו דעבד לית ליה חייס כלל לא שייך למעוטי בעשרה יוחסין אותן שאין להם חייס כלל כמ"ש התוספות ביבמות דלא שייך למעוטי במנין דט"ו אלא נשים ולא עריות. ונראה דאתי למעוטי גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי והטעם דכיון שאינו מפורש בקרא אפשר דלא הי' שם ואף שמצינו שהי' בתוך הבאים מן הגולה כדכתיב (עזרא סי"ט) לכנעני וגו' העמוני המואבי' וגו' היינו נשים נכריות שלא נתגיירו תדע דהא עמוני ולא עמונית אלא שהי' נכריות והבדילו אותם ובניהן שנולדו מהן כפי' רש"י בסוף עזרא והא דכתיב (בנחמיה י"ג) ויבדילו כל ערב ומשמע דקאי על עמון ומואב דכתיב בקרא שם היינו שנתערבו אח"כ בהיותם בא"י א"נ כדס"ל לר' יהושע במס' עדיות דכבר עלה סנחרב ובלבל כל האומות ולא הי' ידוע בבירור וק"ל:
שם וכולן מותרין זה בזה. הא דלא נקט סתם מותרין לבוא זה בזה כמו ברישא דקמ"ל בשתוקי בין שהם במקום רוב כשירים ובין שהם במקום רוב פסולים אפ"ה מותרין לבוא זה בזה כמו שיבואר לקמן בס"ד דף ע"ג ע"א דהטעם הוא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפשר לומר דהא דאבא שאול קרא לשתוקי בדוקי משום דלפמ"ש לקמן הא דלא אמרינן דשתוקי מרובא פריש כדקי"ל ט' חניות דבנמצא הלך אחר הרוב היינו משום דכיון דאמו נאמנת עליו ה"ל כנמצא ביד פקח דה"ל כמקום הקבוע כמו שיבואר בס"ד שם והיינו דקרי לשתוקי בדוקי דלהכי לא אזלינן ביה בתר רובא משום דיכולין לבדוק את אמו ויש לומר עוד לפמ"ש לעיל דגם בממזרים נכלל בין שבאו מישראל ובין שבאו מגרים וכן בגרים נכלל גם בני גרים להכי נקיט וכולם מותרים לכלול כל ענינים שנמצא בהן ודוק:
שם כדקתני וקמת ועלית וכו'. שבהמ"ק גבוה משל א"י וכו' וא"י גבוה מכל הארצות וכו' לכאורה קשה לישנא דברייתא דהא מהאי קרא לא נשמע שא"י גבוה מכל הארצות כדמקשי הש"ס בתר הכי והנה המהרש"א ז"ל כתב וז"ל שהעולם הוא כתפוח ומקו' בהמק"ד הוא מרכז העולם וכן בא"י ולכך אמרו בא"י כיון דהוא מקום הממוצע אוירו מזוג ומחכים ויותר מקום המקדש עכ"ל וכוונתו בזה דלהכי אמר הכתוב כי יפלא ממך דבר וקמת ועלית מפני שמקום המקדש הוא במרכז העולם מבוררת החכמה לאמיתה של תורה וגם כי יש בזה מעלה לא"י שהוא קרובה לשער השמים שמשם השפ' יורד כמש"ה ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה משא"כ בהר גבוה ממש אין בו מעלה ותועלת יותר ממקום עמוק אמנם לפי' זה דעליות א"י היינו מפני שהי' קרובה למרכז הארץ אין בזה עלי' דרך הטבע כמו שעולין על הר גבוה כי אף שהארץ דומה לתפוח מ"מ אותן מדינות העומדים בצידי התפוח הם הולכין כמו אותן העומדין על התפוח והשמים שער ראשיהם הם שווין זה לזה ולא שייך בזה עלי' וירידה כי לכל א' מדומ' שהוא על התפוח כי מה שאנו אומרים שא"י הוא על התפוח ושאר ארצות הם בצד התפוח ושייך בו עלי' וירידה היינו משום שבהמ"ק נקרא שער השמים שמשם בא השפע מקו היושר מן השמים וכן א"י שסביב לה ובעבור זה נקרא זה ראש התפוח אבל אינו נרגש בטבע ההליכה שהוא עלי' או ירידה כי בכל מקום שאדם הולך נר' לו שהוא על גבי תפוח ובזה מיושב מה שדיקדקו המפרשים מה דנקיט מתני' שעלו מבבל דמה זה חידוש הא בבל עמוקה מכל הארצות ולפמ"ש אתי שפיר דאין עלי' זה כשאר עליות דמה שבבל עמוקה היינו שמדינה זו עומדת במקום בקעה כדכתיב וימצאו בקעה והוא מקום נמוך ועמוקה בדרך הטבע מכל הארצות כמ"ש חז"ל שמתי מבול ננערו לשם מפני שהיא עמוקה בדרך הטבע אבל באמת הי' סמוכה לא"י וקרובה למרכז העולם יותר משאר ארצות נמצא לענין עלי' שפיר נקיט רבותא דאפילו לגבי בבל נקרא עלי' לא"י מפני ששם הוא מרכז ארץ האמיתי כנ"ל ויכול להיות שבדרך הטבע ימצא בשאר ארצות מקומות גבוהות יותר מא"י אך לכאורה משמע מהא דר' יוחנן בזבחים דף קי"ג דלא ירד מבול לארץ ישראל שנאמר ארץ אשר לא גושמה ביום זעם ומשמע דאפי' שגברו המים בשאר ארצות ויכוסו ההרים אפ"ה לא ירדו המים משאר ארצות לא"י דהא מקשה שם מכל אשר בחרבה מתו ומשני דמתו מהבלא ולפ"ז משמע שהם גבוהים בטבע כמ' שאר הרים והם גבוהים יותר מהרי אררט. אך י"ל דוודאי גם זה אמת שא"י גבוה בדרך הטבע כפירוש רש"י בפרשת מסעי שעל ירושלים נאמר ועלה הגבול ואח"כ כתיב וירד מ"מ אין זה כוונת התנא כאן שאין זה מעלה כנ"ל גם רחוק הדבר שא"י גבוה בטבע מהרי אררט שכיסה המים עליהם ט"ו אמות. וצ"ל דס"ל לר"י כיון דאמר קרא לא גושמה ביום זעם ע"כ הי' בדרך נס שלא ירד המים משאר ארצות לא"י דאל"ה מה היה תועלת בזה שלא ירד בה הגשם אך לפ"ז קשה מאי מקשה מנ"ל דא"י גבוה מכל הארצות ת"ל כיון דא"י סביב לבהמ"ק וכיון דבהמ"ק הוא באמצע העולם ועולין לה מערי ישראל מכל צד סביב ממילא שאר ארצות רחוקים ממרכז העולם וממילא דא"י גבוה מכל ארצות וצ"ל דקושיא הש"ס הוא דמנ"ל באמת הא דאמר קרא ועלית אל המקום וגו' היינו עליית מרכז הארץ וממילא דא"י גבוה מכל ארצות דלמא היינו עליה בדרך הטבע שבהמ"ק גבוה כמשמעות קרא בפ' מסעי כנ"ל וא"כ אין ראיה לשאר ארצות וע"ז משני מקרא דאשר העלה ואשר הביא דלכאורה הוא לשון כפל וגם הוא לשון מתנגד דהבאה אינה עלי' במשמע ונר' דהא גופא רמז קרא דבטבע ימצא באמת מקומות בארבע כנפות הארץ שיהיה שווים או גבוהים יותר מא"י ושייך בהן לשון הבאה ואפ"ה שייך נמי עליה מפני מעלות מרכז הארץ ובזה אתי שפיר הא דהתחיל הברייתא שא"י גבוה וזה לא נשמע מקרא דועליתם אל המקום ולפמ"ש א"ש דלפי האמת דקאי על עליות מרכז הארץ ממילא נשמע דא"י גבוה מכל ארצות כנ"ל אלא דהש"ס מקשה על הברייתא מנ"ל דקאי על עליות המרכז כנ"ל ודוק:
שם אביי אמר עלו מאליהם תנן ורבא אמר העלים כו' משמע דפליגי בלישנא דתנן במתניתין דעשרה יוחסין עלו וכיון דלרבא היינו שהעלה עזרא בע"כ כדמשמע מהא דקאמר דפליגי בדר' אליעזר דלא עלה עזרא וכו' קשה לפי הס"ד מה דקאמר לקמן דלפני הני דחשיב במתניתין מקראי וישבו הכהנים והלוים וגו' ומקרא ומבני הכהנים בני חבי' ובני הקיץ וגומר ומקרא ואלה העולים מתל מלח תל חרשו וכו' וכל הני קראי כתיבי באותן שעלו בימי כורש הראשון שמלך קודם אחשורש ועזרא לא עלה עד שנת שבע למלכות דריוש שהי' אחר אחשוורוש. ותו קשה הא דמקשה על רבא מהא דאית' עיסה לבבל הא מידע ידעינן ומאי קשה הא אכתי איכא למיחוש משום שהיה מעורבין עם אותן ישראל שעלו בימי כורש הראשון שנים הרבה קודם שעלה עזרא. ול"ל דגם באותו פעם אעפ"י שלא עלה עזרא מ"מ העלו' אותם בע"כ כיון שידע שסופו לעלות עם חכמי הדור ולא ישאר ב"ד בבל אלא דלפ"ז קשה על מה שנדחקו רש"י ותוספ' בד"ה ומבני לוי לא מצאתי וכו' דמה דחשיב לוי במתני' היינו קצוצי בהונת הא קרא דמבני לוי לא מצאתי כתוב באותן שעלו עם עזרא עצמו בשנת שבע לדריוש וכבר עלו לוים באותן שעלו תחילה בימי כורש הראשון. וכן מה שהקשה המהרש"א ז"ל מהאי דישובו ירושלים דהי' שם משוררין אינו מובן דהא האי קרא דישובו ירושלים הוא בעזרא סי' ב' שעלו כמה שנים קודם עזרא ואפשר דס"ל דאילו ידע עזרא שיש באותן שעלה בראשונה לוים כשרים לדוכן לא היה מהדר לשלוח לכספים אחר בני לוי וע"כ צ"ל שידע שגם הראשונים אינם ראוין לעבודה ועדיין צ"ע וק"ל:
דף ע.
גירי וחרורי מנ"ל וכו' דכתיב כל הנבדל וגו' לכאורה אין במשמעות כל הנבדל מעם הארץ עבדים משוחררים ויש ליישב עפ"י מ"ש בחידושינו כתובות דף כ"ד בתוס' ד"ה שאני הכי וכו' דעיקר הרעותא שכתבו התוס' שם במה שנקראו ע"ש בני ברזילי שהי' ישראל היינו משום שהי' להן חשש עבדות שלכך נקראו ע"ש אמם שהולד הולך אחר האם א"כ כיון דמסתמא שחררו זה את זה כדין כהנת שנתערב ולדה בוולד שפחתה או מדין הפקר. א"כ הי' בהן חשש עבדים משוחררים ומ"מ הי' בו ג"כ חשש חללה שאותן כהנים שנשאו השפחות אחר שנשתחררו הולד חלל וכן משמעות קצת מדמציין הש"ס חללי גירי וחרורי מנ"ל דלא הוי ליה למימר אלא חללי מנ"ל כדקאמר לקמן ממזרי מנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר דחרורי נמי נפקא מהאי קרא דלעיל ולפי שאינו על סדר המתני' נקט הכי ג"כ בתרי גירי וחרורי מנ"ל כסדר לשון המתני' וק"ל:
שם אני אמרתי יהי' ישראל חשובים לפני ככרוב וכו': הנה עפ"י פשוטה יש לפרש מה דקאמר והם שמו עצמם כנמר מפני שהנמר הוא מנומר בחברבורות וכמו שאמר הכתוב היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו וגו' וכן ישראל כשהם מיוחסין הן מהודרין ושכינה שרה עליהם כמו שהי' השכינה שורה בין הכרובים בבהמק"ד כמש"ה ודברתי אתך מבין שני הכרובים אבל כשהן מעורבין בפסולים אינו מהודרין והם כנמר שהוא מנומר וכמ"ש חז"ל פי' לולב הגזול מנומר פסול מפני שאינו מהודר ויש עוד לפרש ע"ד שאמרו לעיל דף מ"ט ע"ב דעשרה קבין עזות ירדו לעולם תשעה נטלו מישון וכו' שהעזות הוא סי' ממזרות וכן כתבו התוס' בסוף פ"ק דיבמות וכן פי' רש"י בברכות דף י"ו ע"ב ומעזות פנים שלא יוציאו עלי לעז ממזרות ע"ש והם שמו עצמם כנמר שהוא עז כמו שמצינו לענין קדושה הוי עז כנמר לעשות רצון אביך וכו' ועיין במהרש"א ז"ל שדקדק דנמר אינו אימר דכתיב בקרא שהוא בנין ולולי פי' רש"י ז"ל הי' נראה ושמו א"ע כנמר אין הכוונה על החי' ששמה נמר אלא כמו שדרשו חז"ל במסכת שבת דף ק"ו ע"ב בקרא דיהפוך כושי עורו ונמר וגומר דנמר אינו לשון חי' אלא לשון תמורה והנון אינו משורש התיבה וכמו שפי' רש"י שם בד"ה אלא ככושי וכו' והאי נמר לשון תמורה וכו' ולפ"ז יש לפרש א"ש חז"ל בחגיגה דף י"ב ע"ב בחיות הקודש בתחלה אמר פני שור ואח"כ אמר פני כרוב שהתפלל יחזקאל ואמר אין קטיגור כעשה סניגור ונהפך לכרוב וזהו שאמר אני אמרתי שיהי' חשובין לפני ככרוב והם שמו א"ע כדבר שנתחלף כלומר כשור שהיה בתחלה קודם שנהפוך והוא קטיגור שמזכיר עון העגל שהיה בגילוי עריות כמ"ש חז"ל ויקומו לצחק שאין צחוק אלא גילוי עריות ולפ"ז א"ש דגם אימר דקרא היינו לשון חילוף:
שם מעלה עליו הכתוב כאילו חרשו וזרעו מלח וכו' יש לפרש ע"ד שפירש"י ז"ל בפ' נח והנני משחיתם את הארץ שגם הארץ נשחת ג' טפחים כשיעור עומק המחרישה בשביל שהשחיתו את דרכם והיינו דקאמר כאילו חרשו וזרעו מלח הוא קלקל שיעור המחרישה ג' טפחים כדאי במסכ' ב"ב:
שם ואינו מדבר בשבחה לעולם וכו'. יש לפרש ע"ד מש"ה אהבת רע מטוב ושקר מדבר צדק סלה מ"ש רע מטוב יש לפרש ע"ד שאחז"ל טובתן של רשעים רעה הי' אצל צדיקים וזהו שאמר דאפילו הטובה של הרשע כוונתו לרעה ומ"ש שקר מדבר צדק ע"ד שאמרו שבעלי שקר אומרים אמת בתחילתם כדי שיתקיים השקר וזהו שאמר שאע"פי שלפעמים מדבר צדק כוונתו שיקיים השקר סלה ע"י האמת שדיבר בתחילה וכן הוא הדרך המספרים בגנותם של חבירם בשקר שמתחיל בתחילה בשבח כדי שיתקיים הגנות השקר שאומרים וכמו שמצינו במרגלים שאמרו בתחילה ארץ זבת חלב ודבש וזה פרי' וכמו שפרש"י ולא היה כוונתם שיתקיים השבח אלא בשביל קיום השקר וזהו דקאמר ואינו מדבר בשבחה לעולם אף על פי שהוא מתחיל בשבח אין כוונתו שיתקיים השבח לעולם אלא שיתקיים הפסול והגנות לעולם וק"ל:
שם דשקיל מן קמאי וכו' ר"ל לפי שהוא מחזיק א"ע שהוא בא מבית חשמונאי שהוא כהן שמצוה להקדימו אבל באמת אמרינן בסוף הוריות שת"ח קודם לכהן ולכך ביזה אותו ופשוט:
שם כיון שנתמנה פרנס על הציבור וכו' עד"ז יש לפרש מש"ה גבי אברהם ויקח בן בקר ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו ואח"כ כתיב את בן הבקר אשר עשה משמע שהוא בעצמו עשה ויש לפרש מ"ש ויתן אל הנער ולא עשה בעצמו מפני שאברהם היה נשיא אלקי' ולא רצה לגלות בפני שלשה אנשים שהיא בעצמו עושה מלאכה אבל בצינעה הוא בעצמו עושה וא"ש וימהר לעשותו הוא על אברהם שאחר שאמר אל הנער לעשותו מיהר הוא בעצמו לעשותו והיינו דקאמר את בן הבקר אשר עשה וק"ל. ועיין מ"ש בזה בחידושי תורה:
שם א"ל פורתא דגנדריתא קא עבידנא וכו' משמע שהושיבו כיון שאין זה אלא בנין של מצות מעקה אין זה משום מלאכה בפני רבים וכה"ג מצינו במשה רבינו ע"ה בסוף יתרו ויבן מזבח וכן בסוף משפטים ויבן משה מזבח וכן בהקמת המשכן ויקם משה את המשכן משמע דכל מלאכת מצות מותר לעשותו וצ"ע למה לא הזכירוהו הפוסקים וק"ל:
שם כל האומר אתרוגנא תילתא ברמות רוחא וכו'. והנה כוונתי בזה לדברי מהרש"א ז"ל אלא שדבריו הם ברמז ואני מוסיף על דבריו. הנה יש בבחינות הגאוה שלשה בחינות האחד מחשבת הלב כמש"ה ורם לבבך ושכחת וגו' וכדומה רבות והאחד בדיבור כמו שנאמר לשון מדברת גדולות וגו' וכתיב תאלמנה שפתי שקר הדוברת על צדיק עתק בגאוה והא' במעשה כמ"ש יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ושלשה בחינות אלו הם בחינות נפש ורוח ונשמה שהנפש במעשה והרוח בדיבור והמחשבה בנשמה ולכך אמר לו שבגאות הדיבור הוא תלתא ברמות רוחא שליש הגאה שהיא בהרמת רוח ואמר שמואל זה דוקא באתרוג משום דבאתרוג יש בבחינות הדיבור שה' אותיות שבאתרוג והוא מחמשה מוצאת הפה ה"א מהגרון וה"ת מהלשון והרי"ש מהשניים והוי"ו משפתיים והג' מהחיך. והנה בבחינות הדיבור עצמו יש בו ג"כ ג' בחינות הא' הוא בחינות חיך וגרון שהם הוצאת פנימין והם בחינות המחשבה כידוע ומוצא השני' והשפתיים הם בחינות המעשה כמ"ש חז"ל עקימות שפתיו הוי מעשה וכל אלו הם שומרים את הלשון מבפנים ומבחוץ כמ"ש חז"ל שני חומות בראתי ללשון והלשון הוא בחינות הרוח המכריע ביניהם והנה יש בתיבות אתרוג שני אותיות מבחינות חיך וגרון שהוא בחינת המחשבה ושני אותיות מבחינות השני' והשפתי' שהם בחינות המעשה אות אחד שהוא הה' שהוא מבחינת הלשון וטעם המיעוט הזה להקטינו שלא יהא לשון מדברת גדולות וכשהוא מוסיף בו נו"ן שהוא ג"כ בחינת הלשון הרי דהוי תילתא ברמות רוחא ר"ל בבחינת הדיבור עצמו שהוא רמות רוחא יש בו תילתא וכ"ז נכלל בדברי המהרש"א ז"ל ומיהו יש להוסיף עוד טעם שאמר זה באתרוג דוקא כי אמרו חז"ל שעץ הדעת היה אתרוג וכמפורש אצלנו שהתיקון הוא לרמז במה שקראה התורה פרי עץ הדר כי בחטא עץ הדעת שהי' מעורב בטוב ורע כשתסיר מתיבת הדעת מספר רע נשאר עץ הדר ועיין מ"ש לקמן דף ע"ג ע"א בזה וע"ז אמרו חז"ל שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ופירשו המפרשים דקאי על אדם הראשון שהי' בחטא עץ הדעת קנאה ותאוה וכבוד כי הי' בו קנאה להיות כאלקים להיות יודע טוב ורע ותאוה לעינים וכבוד שנתגאה במה שהי' בג"ע כמ"ש אדם ביקר בל ילין וכן הוא ביחזקאל בעדן גן אלקים הייתי ועי"ז נגזר עליו יציאתו מן העולם ונטרד מן גן עדן הרי שיש באתרוג בחינות ביטול הגאוה ושמעתי כי מ"ש דהמע"ה אל תביאני רגל גאוה ויד רשעי' אל תנידני שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום שר"ת אל תביאני רגל גאוה ויד הוא אתרוג ונר' לענ"ד לפרש עפ"י מ"ש ויד רשעים אל תנידני שכבר כתבנו שע"י בחינות הכבוד שחטא בו נטרד מן ג"ע כמו שפירש"י ז"ל בפ' אדם ביקר בל ילין שבעבור זה לא לן בג"ע ורש"י ז"ל פי' בפ' וישב בארץ נוד קדמת עדן שהוא מקום שנטרד ונגלה שם אדם וע"ז אמר ויד רשעים אל תנידני ר"ל יד הוא מקום כפי' רש"י ז"ל שלא יצטרך להיות במקום נוד בעבור חטא הגאוה ואין להאריך וק"ל:
שם תיתי דונג תשקינן וכו' ע"ש מ"ש מהרש"א ז"ל בזה ויש לפרש כפשטא עפ"י מ"ש התוס' בפסחים דף פ"ו ע"ב בד"ה אין מסרבין וכו' דעל מה שאמר לו ניתב מר אפורי' שהוא בדבר חשוב מסרבין אף לגדול אבל על מה דיהיב ליה כסא וקבלא בחד זימנא אין מסרבין לגדול אם כן י"ל במה שאמר לו בתחלה ניתב מר אקרפיטא ולא יתיב מיד היינו משום דהוא דבר חשיבות ומסרבן אף לגדול אבל מה שאמר לו בדבר אכילה ושתי' ולא השיב לו הן הי' סובר רב נחמן שאינה רוצה שישמש אותו כדאיתא לעיל בפ"ק גבי רבי טרפון לכך אמר תיתי דונג תשקינן גם י"ל מפני שאמרו בברכות דף נ"א כוס איספרגוס אין מחזירין אותו אלא למי שנתנו לו ואין דרך לשמש בבעה"ב להחזירו לידו הכוס ריקן לכך אמר תיתי דונג ובזה א"ש מה דאמר אין משתמשין באשה דלכאורה אין השימוש על ידו שהוא לא צווה אותה אלא שהיא עושה בצווה אבי' ואין בזה איסור אלא כיון שיצטרך להחזיר הכוס לידה ע"ז אמר אין משתמשין כלל ודו"ק:
שם אין משתמשין באשה וכו'. אף על גב דמצינו בקרא כדאמר אליעזר עבד אברהם לרבקה השקיני נא מעט מים מכדך וגו' ומצינו ג"כ באמנון שאמר שתמר תעשה את הברי' לפניו ויאכל וצוה דוד לעשות כן וכן מצינו באבישג שהיתה משרתת את המלך ואמרו חז"ל שהתירו לו לייחד עמה אע"פ שהיא אסורה לו ולא אמרו שהתירו לה לשמש אותו וגם לא הי' טעם בזה להתיר נראה פשוט שלא נגזר גזירה זו באותו פעם שהרי אפילו על יחוד פנוי' לא גזרו אלא עד אחר אותו מעשה דתמר וק"ל:
שם א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה כ' הב"ש בסי' כ"א בשם הרשב"א אף על גב דקול דיבורה שרי מ"מ מה שהוא משיב על שאלת שלמה גרע טפי דאיכא קירוב הדעת ולפ"ז הא דאמר בברכות בס"פ מי שמתו דאמר שמואל קול באשה ערוה וכתבו הפוסקים דהיינו לענין ק"ש וקול זמר ולכאורה צ"ל תרי מימרא דשמואל נינהו אבל הרא"ש בברכות כתב שם דהא דאמר שמואל קול באשה ערוה היינו לשמוע ולא לענין ק"ש ונראה העיקר כיון דיליף מקרא כי קולך ערב ומראיך נאוה והיינו דקמ"ל שמואל דקול הוי ערוה כמו מראה וכיון דמצינו במראה דבא"א אסור להסתכל אפילו במקום שדרך להיות מגולה כדאיתא בברכות שם כל המסתכל באצבע קטנה וכו' ובזה אין חילוק בין ק"ש דלבעלה אין איסור אפילו בשעת ק"ש אבל במקומות המכוסים בזה יש חילוק דבשעת ק"ש אסור אפילו לבעלה וכיון דיליף שמואל קול ממראה כמו כן יש בקול דיבורה דהיינו דרך חיבה כמו הכא אין חילוק אפי' בשעת ק"ש לבעלה מותר ולאחרים לעולם אסור והיינו כמ"ש הרא"ש אבל בקול זמר שאין רגילות לשמוע דינו כמו במראה במקומות מכוסים והיינו כמ"ש הפוסקים הנ"ל דאסור לבעלה בשעת ק"ש נמצא מימרא דשמואל חד הוא דקול שוה למראה בכל ענין ואין מחלוקת בין הפוסק ם אלא דהרא"ש מפרש דברי שמואל כפשטא דקרא כי קולך ערב ומראיך נאוה דמשמע מסתמא בקול ומראה הרגילים והפוסקים הנ"ל מפרשים אותו לענין ק"ש לפי משמעות הסוגיא בברכות שם דמיירי בק"ש אמנם בתר"י כ' והביאו הב"י בא"ח שם דאפילו קול זמר אם הוא יכול לכווין לבו בתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לב אלי' מותר וכו' וכן במראה אין איסור אלא כשמסתכל אבל בראי' בעלמא מותר עכ"ל וכן כ' המג"א בסי' רכ"ח ס"ק ה' וז"ל ועיין בסי' רכ"ט דמשמע דלשון להסתכל דוקא להסתכל הרבה וכו' וקצת ראי' מדכתיב בשמואל ותצאינו הנשים מכל ערי ישראל לשיר וגו' נהי לדעת הרמב"ם דאינו אלא מדרבנן כמ"ש הב"י שם די"ל דעדיין לא גזרו רבנן וכמ"ש לעיל לענין שימוש באשה אבל לדעת הפוסקים שם דהוא מדאורייתא צ"ל כמ"ש התר"י דאינו אלא במתכווין לשמוע ודו"ק:
דף ע:
בתוס' ד"ה אין שואלין וכו' והיינו דוקא בשאילת שלום וכו'. לכאורה קשה דאם כן מאי מקשה הש"ס שם בהשוכר את הפועלים והא דאמר שמואל אין שואלין דהא כוונת שמואל לשלוח לה שלום אבל לישאול שלומה אין במשמע דברי שמואל לאסור אפי' על ידי אחרים וצ"ל דסבירא ליה להש"ס דשמואל אמר זה בתרי מימרא דהא דאמר דאין שואלין בשלום אשה כלל ולאו אסוקי מילתא דשמואל היה והיינו דמה דאמר אין שואלין בשלום אשה ולא אמר כלל דמשמע ע"י אחר דוקא ולא ע"י בעלה היינו לשאול על שלומה ומה דאמר אין שואלין בשלום אשה כלל היינו לשלוח לה בשלום וזה אסור אפילו ע"י בעלה וק"ל:
רש"י בד"ה כל האומר מבית חשמונאי וכו' דנזהרי' הם להשיא בנותן לעבדים וכו': כוונתו שבתחילה קודם שהכריז עליהם ר' נחמן משום סהדותא דשמואל כבר הי' נזהרין ממשפחות בני חשמנאי מפני ספק עבדות אע"ג דסברו דנשא הורדס את בת חשמונאי מ"מ הי' בזרעו של הורדס שהי' מקודם עבדים ושפחות ונמצא אע"פ שזרעו מבית חשמונאי הי' כשרין מ"מ מחמת חששא תערובות הי' נזהרין מהם אלא ששמואל העיד שהורדס עצמו נמי לא נשא את בת חשמונאי ונמצא דכולם עבדים לכך פי' רש"י ז"ל אקראן כמה כתובתה מנשי אותה משפחה ר"ל שבתחילה הי' סוברי' שיש להם קידושין ונשואין זה עם זה אע"פי ששאר ישראל הי' מורחקין מהם מ"מ הם הי' מחזיקן א"ע לכשרים דאל"כ האיך נשאו זא"ז דשמא א' עבד וא' ישראל וכיון שהכריז עליהם שהם וודאי עבדים ואין להם קידושין זה עם זה וקרעו את כתובתן דכיון דאין להם נישואין לא שייך בהם כתובה ובר"פ קמא דב"ב דף ג' ע"ב הקשו התוס' דהא מצינו באגריפס המלך שאמו מישראל ע"ש אך לולי פי' רש"י ז"ל יש לפרש כמו שמפרש הריטב"א שבתחילה החזיקו אותם כולם לכשרי' משום דהוי סברי דהורדס נשא את בת חשמונאי ולא היה בהן שום איסור שפחה ובאמת היה מתחתנין בהן והוא הכריז עליהם משום ספק עבדות משום הורדס עצמו שנשא שפחה ונתערב באותן שהתחתנו בהן ולפ"ז הא דקאמר דאיקרען כמה כתובתה היינו מאותן שהם מתחתנין בהם ונראה דקשיא ליה לרש"י ז"ל לשון אקרען כמה כתובתה דהוי ליה למימר דנאסרו לבעליהן כמ"ש מהרש"א ז"ל ונראה דיש ליישב דהנה הריטב"א ז"ל הקשה על שמואל דאמר כל דאתא מבית חשמונאי דהא שמואל ס"ל בגיטן בפ' השולח דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור והרי כבר נתיאשו הבעלים מהם והפקירם ונדחק מאוד בזה ולענ"ד נראה כיין דקי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דמחשמונאי עד שמואל היה כמה דורות אם כן כיון דעד השתא הוי סברי דהורדס נשא את בת חשמונאי וסברי יורשי של בני חשמונאי דלא חזרו הירושה להם כיון שהניחו זרע קיימא וכיון שלא ידעו שעבדים הם שלהם לא שייך בהו הפקר אע"ג דאילו הוי ידעי הוי מייאשו מ"מ כיון דלא ידעו לא גרע מייאוש שלא מדעת דלא אמרינן אלו הוי ידעי הוי מייאשו כ"ש הכא דלא ידעו כלל שהם יורשים ולפ"ז י"ל דמה שהכריז עליהן הוא תקנתם דכיון שיתפרסם הדבר שלא נשאר מזרע בית חשמונאי יודע הדבר ליורשים וכיון שבוודאי יתייאשו מהן יצא לחירות לגמרי ויהיה מותרין לבא הישראל ולפ"ז יש ליישב קשיא הנ"ל הא דקאמר דאיקרען כמה כתובתה ולא אמר דנאסרו לבעליהן משום דבאמת לא נאסרו דהא בוודאי יתייאשו הבעלים מהם אלא דעכ"פ כיון דהקידושין הראשונים הי' בטעות משום ספיקו דעבדית דאין בהם קידושין ממילא דבטלי חיוב הכתובתה וצריכות כתובות אחרות מהשתא (אבל לפי פי' רש"י ז"ל שהיה נזהרין אף בתחילה ק' קושית הריטב"א דהא אף לפי מאי דסברי שבית חשמונאי הניח' זרע קיימא מסתמא הפקיע זא"ז ולא הי' בהם איסור עבדות) ומה דאמר דאכריז עליהן דעבדא הוא ולא אמר דספק עבדא הוא אין זה דקדוק כ"כ די"ל דכיון דבל"ז יש בו חשש עבדות מחרת דקרי לאנשי עבדא וגם חשש שהי' עז פנים דחציף בשלוחו דרבי יהודא כדאמר לקמן דכהן שיש לו עזות פנים הוא סימן עבדות אלא דקאמר שם ופליגא דרבי אליעזר דאמר דכהן שיש לו עזות פנים אל תהרהר אחרי' משום דכתיב ועמך כמריבי כהן וכיון שנתברר דודאי לאו כהן הוא דאפי' אם אמו מישראל אינו אלא ישראל כשר אם כן ממילא איכא למימר דעבדא הוא משום שהוא עז פנים וקרי לאינשא עבדא ושפיר אכריז עלי' דעבדא הוא. ודו"ק.
שם ואמר אביי וכלהו יתבי וכו' נראה כוונתו משום דאמרי' ביבמות סוף פ"ק אמר רב יהודה אמר רב אסי נכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין דשמא מעשרת שבטים הוא והא כל דפריש מרובא פריש בדוכתא דקביעי ע"ש א"כ ה"נ קשה דמה בכך שנטמעו לכהונה מ"מ אין לומר לזה משום דנימא כל דפריש מרובא פריש לכך אמר וכולהן יתבי והוי דוכתי דקביעי והוי כמחצה על מחצה. ונראה דמיירי הכא לענין כהונה שלא להחזיקם בכהנים כשירים אבל אין לומר דאיכא חשש להתחתן בהם משים חשש עבדות ובזה לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דאשה הדרא לניחותא כדאיתא בפ' ב' דנזיר וכמ"ש התוס' בכתובות דף ט"ו בד"ה דלמא וכו' ע"ש זה אינו דהא כיון דאין החשש שאותן עבדים עצמם עדיין חיים שהרי כבר עברו כמה ואות שנה משגלה פשחור בן אימר וכיון שנשאו בת ישראל הרי זרעם כשר לבא בקהל דהוא אביי עצמו ס"ל ביבמות דף מ"ה דנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר כדאמר שם דמאי חזית דסייכת וכו' ע"ש ותו דאם הי' בהן חשש ממזרות א"כ לאביי דאמר לעיל בר"פ דאית לי' נמי הא דר' אליעזר דלא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקי' ואמאי לא עלה הנהו כיון דאית בהו חשש ממזרות אלא דבאמת הטעם משום דס"ל לאביי דהולד כשר כנ"ל ולפ"ז נראה לי לפרש הא דקאמר ופליגי אדר' אליעזר משום דלא תקשה דהוא ר"א ס"ל שם ביבמות דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ור"א עצמו אמר לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקייה א"כ לפי מאי דאמר דיתבא בשורא דנהרדעי קשה הא נהדרעי היא בבבל ולמה לא העלו אותו עזרא והניחם בבבל לכך אמר דבאמת פליגי אדר' אליעזר דל"ל הך מימרא. ודוק:
ברש"י בד"ה נטמעו וכו' נשאו בנות כהנים וכו' כתב מהרש"א ז"ל לא ידענא מי הכריחו לכך ולא פירש שנשאו כשרות ולענ"ד קשה טפי דלא הוצרך ב"כ לומר שנשא כשרות ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דנהי דלא חששו בדור הראשון שגלו פשחור בן אימור ובני ביתם לבדוק אותם כשנשאו נשים משום דלא מיבעי' לדעת ר"ת בכתובות דף כ"ד בתוספת ד"ה אבל אינו נאמן להשיאה אשה וכו' דאפילו בפסול ממזרות אינו צריך לבדוק מדינא וכ"ש בפסול עבדו' דאינו אלא מדרבנן לדעת הרמב"ם ז"ל ואפי' לפמ"ש שם בחידושינו דלדעת הטור צריך לבדוק משום עבדות מ"מ הא כתבו התוספות שם דכ"ז הוא מדר' מאיר אבל לרבנן כ"ז שלא יצא עליהם ערעור א"צ לבדוק משום עבדות ומוקמינן לכל המשפחות בחזקת כשרות אבל הכא כיון דעיקר הדבר להחזיק בכהונה כדאמר נטמעו בכהונה ולזה בודאי צריך בדיקה כמ"ש התוספת שם וז"ל ומיהו להכשיר בנו או עצמו לעבודה צריך בדיקה דלאו בחזקת כהונה עומדת ע"ש וכדמקשה הש"ס בפשיטות בריש פ"ב דכתובות דלמא עבד כהן הוא ואפי' אי נימא דלגבי דידי' אין צריך בדיקה דלא חיישינן דשמא היה עבד ונשתחרר אלא מוקמינן ליה אחזקת קמייתא כמ"ש בחידושינו בכתובות שם דף כ"ח כדמשמע מלשון התוספות בגיטין דף ז' דאין החשש אלא משום אכיל' אשתו ובניו מ"מ קשה דלמה לא בדקוהו לאכילת אשתו ובניו בדור הראשון דילמא עבד כהן הוא ואינו יכול להאכיל לאשתו ובניו כיון דלאו בר קידושין הוא ואין מיוחס אחריו אך נראה דאם נשאו בת כהן אין לפוסלה מתרומה משום חשש עבדות דידיה דקי"ל דעבד פוסל בביאתו דדוקא בת ישראל דלית ליה חזקה דכשרות והוא בא' לאכול מכוחו צריך ראיה דשמא עבד כהן הוא אבל בת כהן דאית לה חזקה דכשרות אין לפוסלה מתרומה דבי נשא משום חששא דעבדות ולפוסל' מספק חשש עבדות דהא אפי' באלמנות עיסה קי"ל דכשרי' משום חזקת כשרות כדאיתא לקמן דף ע"ה וכ"ש היכא דליכא ערער דאין לחוש ולפוסלה מסתמא דשמא עבד הוא אבל בבניו דאינו יכולי' לאכול בתרומה אלא מכוחו ולית להו חזקה דכשרות וכמ"ש התוספות בכתובות דף י"ד בד"ה אלמנת עיסה וכו' דבת עיסה גרע טפי דהואיל דלית להו חזקה דכשירות וודאי שהיה ראוי' לחוש דילמא עבד הוא אלא כיון שנשא בנות כהנים ואכלו הם ונשיהם בתרומה טעו להכשיר גם בניהם גם י"ל שטעו בזה וסבר דחזקת האם מועיל גם לגבי בנה כדאיתא בכתובות דף י"ג ע"ב לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אף דבכה"ג לא אמרינן הכא מ"מ י"ל שטעו בזה כנלענ"ד כוונתו ודוק:
שם כל הנושא אשה שאינה הגונות לו כשהקב"ה משרה שכינתו וכו'. רישא דקרא עומדת הי' רגלינו בשעריך ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו ומיירי בהשראת שכינה בירושלים והיינו דאיתא באבות דר' נתן דלא היה דר ממזר בירושלים שנאמר וישב ממזר באשדוד משום דשם הוא מקום השראת שכינה ואין השכינה שורה אלא על המיוחסים והא דקאמר הכא בהשראת שכינה על ישראל היינו משום שיחוד שמו של השי"ת עם ישראל הוא בירושלים וזהו שאמר ירושלים הבנוי, כעיר שחוברה לה יחדיו ומזה הטעם הי' יושבי' בלישכת הגזית לברר הפסולים כפירש"י ז"ל לעיל דף ס"ט ע"ב בד"ה מסייע לר"א וכו' והיינו דמסיים קרא כי שם ישבו כסאות למשפט וגו' ומ"ש הבנוי' כעיר ולא אמר עיר שחוברה לה יחדיו מפני שאמרו חז"ל בפסוק ולא אבוא בעיר נשבע הקב"ה שלא יכנוס לירושלים של מעלה עד שיבנה ירושלים של מטה והיינו דעיקר החיבור והיחוד שמו יתברך על ישראל הוא בירושלים של מעלה ומשם משרה שכינתו בירושלים של מטה המכוין כנגדו והיינו שירושלים של מטה הוא בנוי' כעיר שהוא ירושלים של מעלה ששם חוברה לה יחדיו ואין כאן מקום להאריך וק"ל:
שנאמר בעת ההיא נאם ה' אהי' לאלקי' לישראל וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דהוי מצי לאתוי' מה שאמר הקב"ה לאברהם להיות לך לאלקים לזרעיך אחריך ולא ידענא מאי קשה ליה דהתם אזהר רחמנא דלא ישא כותית כדאיתא ביבמות דף ק' שאין הולד נקרא זרע ישראל כלל אבל אין נלמד מזה שאינה שורה אפי' בישראל אלא על משפחה המיוחסת ואף דביבמות דף מ"ב יליף מהא קרא דבעינן הבחנה בין זרע ראשון לזרע שני האי אינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' שם ודו"ק.
שם זו מעלה יתירה וכו' והייתי להם לאלקים וכו' דבההיא סימן גופא כתיב שם בתחילה והושעת אותם בכל מושבותם אשר חטאו בהם וטהרת אותם והי' לי לעם ואני אהי' להם לאלקים י"ל דרבה בר הונא אדר' חמא בר חנינא קאי דבמשפחות מיוחסות אינו משרה שכינתו עליהם בתחלה אבל משפחות שאינו מיוחסות איכו משרה שכינתו עליהם עד שמטהר אותם תחלה כדקאמר לקונן ובהא קאמר בקרא דלעיל וטהרת אותם והי' לי לעם שבתחילה צריך לטהר אותם להיות לו לעם קודם שמשרה שכינתו עליהם. וק"ל:
שם ואילו בגרים כתיב מי הוא זה אשר ערב את לבו לגשת כו'. נראה לפרש ענין זה ע"פ מ"ש חז"ל ביבמות דאין מקבלין גרים לימות המשיח שנאמר הן גור יגור אפס מאותי וגו' והיינו דקאמר הקודם שיתגלה השראת שכינה עלינו צריכין הן להתקרב להיות לו לעם אבל אח"ז אין מקבלים אותם והיינו דקאמר קרא (ישעיה י"ד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב משים דבתחלה אמר קרא שם כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל והיינו כידוע שבגלות נקרא ישראל על שם יעקב כדכתיב מי מנה עפר יעקב ואמר ובחר עוד בישראל ולאחר הגאולה יקראו בשם ישראל שהוא לשון כי שרית עם אלקים וגו' ואמר בתר הכי ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב ר"ל שנתחברו בהיותם בית יעקב וזה הי' טעם הגלות כדאי' בפסחים דף פ"ז שלא גלו אלא כדי שיתוספו עליהם גרים והיינו דאמר ונספחו על בית יעקב כשהם בבחינות יעקב (רמז לדבר כי מספר יעקב ומספר גר עולה כמספר שכינה שבהיות השכינה בגלות הוא שורה בבחינת יעקב בהתחברות הגרים עליהם) ועיין בסמוך:
ברש"י ד"ה בישראל וכו' אע"פ שאינם וכו' יש להבין מפני מה שהבטיח הקב"ה להשרות שכינתו הוא המעשה ומ"ש והם יהיה לי לעם הוא התנאי וקי"ל דבעינן ת"ק למעשה ואם לאו התנאי בטל והמעשה קיים וזה שפי' רש"י אע"פ שאינם לי לעם וכמ"ש בחידושי תורה בפ' יתרו לפרש דברי מדרש שמואל כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול אין הואיל אלא לשון התחלה וכו' והיינו כיון שהתחיל ה' במעשה שאמר אנכי ה' אלקיך קודם לא יהי' לך ממילא המעשה קיים אפי' אינו מתקיים התנאי. וק"ל:
שם אמר ר' חלבו קשה גרים לישראל וכו' ע"פ פשוטו י"ל מפני שכבר כתבנו לעיל דאין השכינה שורה אלא על המיוחסין ובאמת ישראל קדושים הם ומתרחקים מן הפסולין כדאי' בכתובות דף י"ד ע"ב מכירין ישראל ממזרין שביניהם אלא כיון דקי"ל קהל גרים לא איקרי קהל וגר מותר בממזרת הם מתערבין בהם וגרים מתערבין בישראל מתוך כך יתערבו פסולים ג"כ בישראל. אמנם יש להבין ענין זה במ"ש בחידושינו בפסוק והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו ולכאורה אינו מובן בשלמא רישא דקרא ואתה לא תעבוט משום דאפשר באדם שלוה מאחרים ומלוה לאחרים וקאמר הכתוב שהוא יהיה מלוה ולא יהיה נוה כלל אבל בממשלה לא שייך זה דכיון דקאמר שהם ימשולו בגוים אצ"ל שלא ימשלו הגוים בהם. אך הענין הוא שמצינו באמצי' מלך יהודא כשכבש את אדום הביא ע"ז של אדום והשתחוו לה והוכיחו הנביא ע"ז וע"ז נאמר איש חכם נשפט את איש אויל ושחק ורגז ואין נחת וכן הוא בענין הגרים שהוא בחינות העלות הנצוצו' הקדשות המעורב ברע והוא מ"ש חז"ל שלא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים ר"ל שבהיותם בגלות ולקטו הנצוצות הקדושת המפוזרים וצריך להשתמר מהן שלאחר שכבשם לא יטמאו אותם בבחינות הרע שנשאר עדיין שא"א לברר הניצוץ הקדוש בלי תערובות כלל והיינו דקאמר קרא ובך לא ימשלו ר"ל לאחר שיכבשו ויבואו בקרבך לא ימשלו בך להחטיאך וזהו ענין הערב רב שהחטיאו את ישראל שלאחר שנכבשו ישראל תחת ידיהם והעלה אותם משה עם הפסולות שבקרבו וכיון שלא נתבררו כראוי' החטיאו את ישראל במדבר והענין הזה הוא כי הם מעורבין מטוב ורע בבחינת עץ הדעת טוב ורע ורמז לזה כי מספר ערב רב הוא כמספר דעת ויש לפרש בזה מ"ש חז"ל בהזהב דף נו"ן מפני מה הזהירה התורה על הגר מפני שסורו רע והיינו שנבחר מן הדעת בחינות רע שבו רמז לדבר כי מספר רע ומספר גר הוא מספר דעת חסר אחד הוא בחינות האחדות האמיתי המבררות וכוללת טוב ברע והיינו דקאמר קרא מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל שנבחר מן הרע ע"י אחד הכוללים וכיון שלא נברר כראוי הוא קשה לישראל. וק"ל:
דף עא.
שבטו של לוי מטהר תחילה שנאמר וישב מצרף וגו'. עמ"ש מהרש"א ז"ל שצירוף כל ישראל נמשול לכסף שכן נקראו הצדיקים כסף וצירוף בני לוי נמשל כזקוק הזהב ע"ש ולפ"ז הא דקאמר מטהר את שבט לוי תחלה היינו מדקאמר וזוקק אותם כזהב וככסף כזהב קאי על בני לוי וכסף קאי על ישראל ולולי דבריו ז"ל יש לפרש דמ"ש בתחלה מצרף כסף קאי על וטיהר את בני לוי כפשטא דקרא ומ"ש אח"כ וזקוק אותם כזהב וככסף קאי על כל ישראל והמשיל לכסף וזהב מפני שחטא של ישראל הי' במדבר בדי זהב ובזה לא חטאו בני לוי כדכתיב ויאספו אליו כל בני לוי אבל בפסל מיכה שהי' כסף נכשלו בו גם הלוים כדכתיב שהי' מהם כהני' לשבט הדני עד יום גלות הארץ לכך המשיל את טהרת בני לוי כטהרת סיגי כסף וטהרת בני ישראל כטהרות סוגי הזהב והכסף וא"ש דטהרת בני לוי תחלה כסדר הפסוק וק"ל:
שם אמר ריב"ל כסף מטהר ממזרים וכו' ובספ"י כתב די"ל דלא פליגי ר"ח וריב"ל דדוקא ממזרים עתיד לטהר משום דספק ממזר מדאורייתא מותר משא"כ בשאר פסולין ולענ"ד נר' דלא רצה רש"י ז"ל לפרש כן משום דלא מיבעי' לדעת הרמב"ם דיליף מהא דספק ממזר מותר שכל ספק דא דאורייתא לקולא ואפי' לדעת החולקים וכן משמע דעת רש"י ז"ל לקמן דף ע"ג דבשאר איסורי תורה ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא מ"מ בהנך פסולי קהל דיליף מחמשה קהלי דין אחד הם ספיקן מותר מדאורייתא וע"כ צ"ל דפליגי אך לכאורה קשה וכי פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי דפליגי לקמן דף ע"ב ר"מ ור' יוסי אם ממזרין טהורים לעתיד לבא וצ"ל דר"י ס"ל דאפי' ממזר וודאי יתטהר לעתיד לבא תדע מדלא מוקי לקמן קרא דוישב ממזר באשדוד בממזר וודאי ואמוראי פליגי אליבא דר"מ וס"ל לר' יהושע בן לוי דמודה ר"מ בין ממזרים שנתערבו כיון שנטמעו נטמעו. אך לפ"ז צ"ל דהא דאמר רב יוסף לקמן דאי לאו דאמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי הוי אתי וכו' דמשמע דלר"מ אפי' בנתערבו דלא יטהרו ופליגי אדר"י בן לוי עוד הי' כר' דיש לחלק בין ממזרים דאתי ע"י קידושין וודאי דיכול הש"י לטהר לגמרי דהא יש כח ביד חכמים להפקיע הקידושין כדאמרינן בכמה דוכתי' דהפקירו כסף הקידושין כ"ש שיש ביד הקב"ה להפקיע הקידושין שנאמר לי הכסף ולי הזהב וגומ' ואפשר שזה הוא בכלל מ"ש כסף וזהב מטהר ממזרים אבל ממזר שהוא ע"י קרוב כגון בתו ואחותו אי אפשר לטהר בזה וצריך לבררם מן הכשרים לר"מ ולפ"ז מצי סובר ר' יוסף כר' והושע בן לוי וק"ל ועמ"ש לקמן:
שם בגמרא משפחה שנטמעו נטמעו וכו'. ויש לפרש לשון זה משום דבתחלה בשנתערבה פסולין בתוך המשפחה הוא בטלי ברוב דכל דפריש מרובא פריש אבל לאחר כמה דורות שנתערבה זה בזה וקיי"ל דהולד הולך אחר הפסול נמצא שימצא במשפחה רוב פסולי ואפ"ה אמרינן ראשון ראשון בטל ולא אמרינן חוזר וניעור כדאיתא בי"ד סי' צ"ח וזה הוא הצדקה שיעשה הקב"ה גם י"ל הא דקאמר מגישי מנחה בצדקה דנהי דלענין טהרת ישראל ספק ממזר וה"ה ספיקא שאר פסולי קהל מותרין מן התורה כמ"ש לעיל מ"מ ספק חלל אסור מן התורה לעבודה למ"ד ספיקו דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ איכא בכהנים טפי צדקה ודו"ק:
שם אמר ר"י היכלא בידינו הוא וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דס"ל כמ"ד בפ"ק דמגילה דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ואין זה מוכרחת הא איתא במתני' דנדרים דאם אמר כאימרא כדירים הוי נדר אלמא אע"ג דהשתא אין קרבן לפניו כיון דנודר כקרבן הוי נדר ה"נ בהיכל שהיה קודש בשעתה ג"כ ה"ל שבועה. עוד י"ל שהיכל רומז על שם אדני שמספרו כשם אדני שהיה השורה בתוכינו כמו שיבואר בסמוך וק"ל:
שם ר' אבינא רמי וכו'. נראה בזה לפרש הא דאמר דהמע"ה ממעמקים קראתיך ה' דקאי על ישראל כשהם בעומק הגלות שקוראים אל ה' מעומק הלב וכוונתם לשם הווי' שהוא רחמים ואמר אח"כ אדני שמעה בקולי שאין יכולין להזכיר בקול אלא שם אדני ואע"פ כן כוונתם לשם הוויה שהוא רחמים וכן מפורש בסוף המזמור נפשי לאדני משומרים לבוקר ר"ל נפשי מקושרת בשם אדני השורה עמנו בגלותינו הנקרא לילה ושומרים לבוקר הוא הגאולה הנקראת בוקר וכפל שומרים לבקר לרמז על שתי הגליות גלות בבל וגלות אדום וע"ז אמר דאף שנפשי לה' מ"מ תוכן לבבי מייחלות אל הוי' כי עם הוי' החסד שהוא מידת החסד וכן יש לפרש מ"ש דהמע"ה בסי' ה' אמרי האזינה ה' בינה הגיגי הקשיבה לקול שועי מלכי ואלקי כי אליך אתפלל ה' בוקר תשמע קולי וגו' שענינו הוא ששם הוי' ב"ה קבל מחשבתו אעפ"י שאינו מזכירו בפה וזהו שאמר בינה הגיגי שהוא לשון מחשבה כמו הגיון לבי ולאו דוקא בשם ה' אלא אפי' כשאומר בלשון אלקות או מלכות הכוונה הוא לשם הו"י ב"ה כמ"ש בזוהר דכל שמהן עבד כנוי לשמא ז"א והיינו דקאמר הקשיבה לקול שועי מלכי ואלקי ר"ל אפי' כשאני אומר בלשון מלכות ואלקות מ"מ עיקר הכוונ' לשם הווי' ב"ה והיינו דקאמר כי אליך אתפלל ואמר בתר הכי ה' בוקר תשמע קולי ר"ל בוקר שהוא זמן הגאולה ואז תשמע קולי שיהיה קריותו ככתיבתו וענין שהביאו בכאן אלו המאמרות שאינם ענינם כאן נראה להבין ע"פ מ"ש לעיל דיחוד שמו י"ת עלינו הוא לפי טהרות ישראל לפיכך כשעתיד הקב"ה לטהר את ישראל אז שנקרא שם ישראל עלינו יהי' לנו רשות להזכר בפה אבל בגלות השראת שכינה בשם אדני אין לנו רשות לקרותו ככתיבתו וזהו פשוטו דקרא ששם עלו שבטי יה עדות כישראל להודות לה' פי' כי בהיות ישראל שרוין בירושלים ושורה עליהם שם הוי' ב"ה כמ"ש לעיל ובזה עדות לישראל להודות לשם הוי' ר"ל שמזכירין שם הוי' בפיהם ולא עוד אלא שבזמן הגאולה לעתיד אמרו חז"ל שעתידין צדיקים שנקראו בשם של הקב"ה שיתעלו במעלות הקדושה הטהורה והשורה עליהם בגלות ואז יוכלו לפרש בפה שם הוי' וכמפור' בישעי' וקורא לך שם חדש אשר פי' הוי' יקיבנו וזה שמו אשר יקראו לו וגומר ר"ל שגם ישראל יתעלו במעלות שם חדש אשר יוכלו לפרש שם הויה שבפיהם ויש לפרש בזה מה שאמר דוד המלך ע"ה הושיענו וקבצינו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך דהוי' ליה למימר לשבח תהלתך דלשון השתבח הוא לשון התפעל אלא דהיינו דקאמר קבצינו מן הגוים שיוכלו להודות לשם קדשיך דהיינו שם הוי' ב"ה ואז נזכה להשתבח בעצמינו בתהילה זו שאנו מהללים אותו בגלותינו ויש לפרש בזה מה שאנו מתפללים אור חדש על ציון תאיר כידוע שציון נקרא הקדושה ששורה עלינו בגלותינו וכמו שאמר הכתוב שבחי ירושלים את ה' הללי אלקיך ציון שבהיות ירושלים על מכונה הוא המקום להודות לשם הוי' ובהיותינו בגלות אין להלל אותו אלא בכינוי אלקות ולכך אנו מתפללים שיאיר השי"ת אור חדש בציון ואז נזכה כולנו להיות במדרגה אור זה שהוא שורה עלינו בגלותינו ולפ"ז טהרת ישראל תלוי' בהזכרת השם לכך גילוי המשפחות שהוא טהרת ישראל והזכרות ה' תלוי' זה בזה וזמן אחד להם פעם א' בשבוע. והנה רש"י ז"ל פי' בפסחים דף נו"ן בד"ה למדרשי' בפירקא וכו' וז"ל קרי' דיו"ד ה"א דארבע אותיות דרשי' וטעמא תלוי' בו יש לפרש דבריו מפני שאחז"ל שיש בשם הויה בארבע אותיותיו בחינות טעמין נקודות תגים אותיות ובחינות תגים ואותיות מפרשי' אצלינו בס"ת משא"כ בנקודות וטעמים שאינו מחוברים להאותיות בכתב מפני קדושתן ע"כ לא נכתבו בתורה וכנגד זה יש בארבע בחינות פשט רמז דרוש סוד. והנה רמז ופשט הוא בוי"ו ה"ה וסוד שהוא בחינות הטעמי' ודרוש שהוא בחינות הנקודות תלוי' ביה ובהיותינו בגלות אין לנו השגה אלא בוי"ו ה' עד לעתיד שיתגלה שם ה' עלינו והיינו דפירש"י ז"ל דסבר למידרש בפירקא דארבע אותיות שהוא רומז על דרושים וטעמים כנ"ל וע"ז אמר לעלם כתיב כן נראה לפרש דברי רש"י ז"ל שהם צפונים ויקרים וק"ל:
שם כאן להשיאה אשה וכו' לכאורה קשה מכאן על פי' ר"ת בכתובות דף כ"ד בד"ה אבל אינו נאמן וכשר וכו' דא"צ לבודקו משום פסולי קהל אלא כדי להכשיר בתו לכהונה והביא ראי' מהא דאמרי' לי' זיל גלי או נסיב בת מינך דלפ"ז קשה מה דקאמר כאן להשיאה כאן להוציא אשה מידו דלא שייך כאן להוציא אשה מידו. דבשביל פסולי לכהונה אין להוציא אשה מידו דלא הוזהרו כשירות להנשא פסולין וא"ל דר"ת לא אמר אלא בבבל אבל בשאר ארצות מודה דצריך בדיקה זה דוחק דא"כ אכתי קשה מהא דאמר זיל גלי דמי ייעיד עליו שאינו משאר ארצות ותו דא"כ מה דוחק ר"ת בברייתא דשם דאין נאמן להשיאו אשה ה"ל לאוקמי בשאר ארצות וצריך לדחוק לפיר"ת דאם כהן מבבל נשא אשה בשאר ארצות כופין אותו להוציאה משום ספק חללה אבל אין לשון הש"ס משמע כן ותו קשה לי דאי נימא דמיירי הכא לענין פסולי כהונה ע"כ צ"ל דהא דקאמר לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקי' והיינו שהעלה כל פסולי כהונה ואין זה במשמע דלא העלה אלא כל פסולי קהל דהא וודאי לא העלה כל הגרים שביניהם וצ"ע. מיהו לקמן יבואר דמשמע מהש"ס דהעלה אפי' פסולי כהונה וכבר כתבנו בכתובות דס"ל לרש"י ז"ל דמי שהוא מיוחס או שהיא מיוחסת אז צריך לבדוק אבל בשניהם אינם מיוחסין או ששניהם משאר ארצות א"צ לבדוק והיינו דקאמר זיל גלי היינו משאר ארצות וכן משמע להדי' מההיא דלקמן דקאמר לי' עולא לרב כהנא אטו אנן מי ידעי' ר"ל כיון שגם אנו בספק אין להחמיר ספיקן בספיקן והן הן דברי התוס' בכאן מיהו אף לפירש"י ז"ל צ"ע דהא דקאמר כאן להוציא אשה מידו דמשמע דאם אחד משאר ארצות נשא אשה מבבל או בבל שנשא אשה בשאר ארצות כופין אותו להוציא לא מצינו בשום מקום חומר' זו ואפשר דמיירי בלא הכיר בה כדאי' בכתובות סוף פ' אלמנה ניזונית. וק"ל:
שם אישתמיטתי' הא דר"א וכו'. לכאורה אינו מובן כיון דר"א תלמידו של ר' יוחנן לא שייך לומר אישתמיטתי' ויש לפרש מה דאמר אורייתן כשרה וכו' משום דזעירא עלה מבבל ללמוד תורה והי' סבר ר' יוחנן שמה שלא רצה לישא בתו מפני שרצונו לחזור ולדור בבבל ואם תשא אשה בא"י אינו יכול להוציאנה מא"י לבבל כדאיתא בסוף כתובות וע"ז אמר לו כיון שעלה ללמוד תורה היינו משום ששם הוא מקום תורה שהעלה עזרא החרש והמסגיר ולכך עלה ללמוד תור' מר' יוחנן ולכך אמר לו כאן דא"י הוא מקום תורה טפי ראויה לך לישא אשה ולדור בא"י אם לא מפני חשש היחוס וכיון דטעמא דר"א דלא עלה עזרא מבבל כפירש"י לעיל שראה שחכמת הדור עולין עמו היינו דאמר אישתמיטתי' ר"ל דדברי ר"י נראה כסותרין זא"ז שמתוך שעלה ללמוד תורה מפני שעזרא העלה חכמי הדור לא"י הוא עצמו הטעם ליחסו בבבל שלכך טיהרם עזרא מפני שהעלה מהם את בעלי תורה והיינו דקאמר אישתמיטתי' ודו"ק:
שם ודילמא מהנך דכתיב בהו השוכבים על מיטותן כו' נר' דהוא דלא אמר ליה מיד האי קרא משום דהיה מסופק בדברי ר' יהודה אם הוא מקפיד דוקא על איסורא קהל דאית בי' חשש איסור' או שהוא מקפיד שלא תהא פגומה דוודאי מצוה מן המובחר לישא אשה שאינה פגומה כלל אפי' לכהונה ואיכא סברא לכאן ולכאן דחשש פסולי קהל לא שכיח כולי האי כדקאמר בכתובות דף י"ד ע"ב דמכירן ישראל ממזרין שביניהם וכ"ש לדעת ר"ת דא"צ לבדוק כלל על חשש ממזרות ותו דכיון דר"י בבבל היה וכבר עשה עזרא כסולת נקיי' משא"כ לענין חללות. כבר כתבנו די"ל דלא עשה כסולת נקי' אלא לענין פסולי קהל ולהכי השיב לו בתחילה דלמא אכן מהני דכתיב נשים בציון עינה וכדאיתא בפ' החולץ דף למד נכרי ועבד הבא על בת ישראל כשר מ"מ הכל מודים דהולד פגום מק"ו דאלמנה לכ"ג ע"ש והיינו דקאמר לי' וכ"ת נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וא"כ אין להקפיד על איסור פגומים לכהונה וע"כ צ"ל משום חשש ממזרות א"כ שפיר הקש' לו דאם אתה חושש משום חשש ממזרות אף לאחר שעלא עזרא ודילמא אנן נמי מהנך דכתיב בהו השוכבים על מיטתן וכו' דאיכא בהו חשש ממזרות ודוק:
רש"י בד"ה זיל בתר שתיקותא וכו'. נטרה איבה וכו' והמהרש"א ז"ל פי' בדרך אחר כל היכא שמקדם לפסול חבירו דכל הפוסל במומו פוסל ע"ש ולענ"ד נרא' דס"ל לרש"י ז"ל דלשון זיל שתיקותא משמע שהוא שותק לגמרי א"כ א"א לפרש כפי' מהרש"א ז"ל דמיירי שמחרפים בפסול משפחה דהא בכתובות דף י"ד ע"ב אמרי' דשתוק ממזר גרע טפי משום דשתיקה כהודאה וע"כ הכא לא מיירי כלל בבעלי מריבה שאמר אחד לחבירו פגומת פסול אלא שמריבן בדברים אחרים ובזה שתיקותא הוי יחוסא ואף לפמ"ש לעיל דיש לומר דר' יהודה הקפיד אפי' על פגם כהונה ואמרי' לעיל אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריהן מ"מ שתיקותא סי' יחוסא טפי הי' אבל בגנות פסול גרע טפי כששותק. וכן הוא מפורש בש"ע אה"ע סי' ב' דמעלות השתיקה אינו אלא בשאר מריבות אבל כשאמר לו שהוא פסול גריעותא הוא ואין זה ענין למה שאמר כל הפוסל במומו פוסל דהתם היינו שפסול אחד מורגל בפה לגנות את הבריות כגון ההיא דקרי לאינשא עבדא וכן הוא מפורש בש"ע סימן הנ"ל:
שם אמר רב יהודא אמר רב אם ראית שני בני אדם וכו' עיין במהרש"א ז"ל דכתב דריב"ל פליג על רב וס"ל דוקא שפי משפחות ע"ש וכן משמע מדברי הטור שלא כתב אלא שני משפחות והשמיט הך דרב וס"ל דריב"ל פליג עלה והלכה כריב"ל לגבי דרב. דהוא אפי' לגבי ר' יוחנן דהילכת' כוותי' לגבי רב אפ"ה הלכת' כריב"ל לגבי ר' יוחנן אך בהגהת רמ"א שם סימן ב' כתב דה"ה לשני בני עדים משמע דס"ל דלא פליגי וק"ל:
שם ר' יוחנן אמר עד מעברת דגיזמ' וכו' וכתב מהרש"ל ז"ל שמצאו בספר ישן דמעברא דגיזמא היה לעיל מאקרא דתולבקנא והיינו דס"ל דר"י בא להוסיף על שמואל כמו ששמואל מוסיף על רב והא דלא לייט אדר"י משום שהי' בא"י ופשיטא שלא יביאו לסמוך יחוסא דבבל אדר"י כי אם על רב ושמואל שהיה נמי מבבל והקשה מהרש"א ז"ל דהא קיי"ל רב ור"י הלכה כר"י ולענ"ד נרא' לפרש דברי מהרש"ל ז"ל דה"ק משום דאמרינן לעיל כל הארצות עיסה לארץ ישראל וא"י עיסה לבבל נמצא דר"י הורה לבני א"י עד היכן יחוסא דבבל היינו שיכולן בני א"י להתדבק בהם ובאמת נגד א"י אין לדקדק כ"כ א"כ אין יכולין בני בבל ליסמוך על ר"י דאיהו לגבי בני א"י קאמר דאינו בדוקין כל כך ובאמת לגבי א"י הלכה כר"י ולא לייט עלה אביי אלא על בכי בבל שהיה אביי שם שיש להם להחמיר על עצמם וקצת נר' ראי' לפי זה דיש לדקדק מאי מקשה אדרב לייט אדשמואל לא לייט ופי' רש"י ז"ל בתמי' והרי הוא מוסיף מנ"ל דלייט אדבני בבל שנשא מגבול של רב דילמא לייט על אותן שהם חוץ מגבול רב שסומכין על רב וס"ל דיכולין לישא משאר ארצות משא"כ לפי' הישן אתי שפיר כיון דר' יוחנן טפי אי אית' דקאי אבני אותו הגבול היה לו לאביי ללייט אף אמאן דסמך אדשמואל כיון דהלכה כר' יוחנן דרחוק טפי ודו"ק:
דף עב.
רש"י ד"ה וכולן לפסול וכו' וכתב מהרש"א ז"ל לפי פירש"י ז"ל ביבמות ניחא טפי דמ"מ איכא ממזרות בהן לא נזהרו לישא זה אחותו או בתו ע"ש ולענ"ד נראה דלא דמי להתם כלל דהתם מיירי לענין נכרי שקדש בזמן הזה דחיישינן דשמא מיו"ד השבטים הוא והיינו שנתערבו בין הנכרים קצת מישראל והולידו בין הנכרים ונשארו בהם וחיישינן לנכרי שבהם שמא הוא בא מישראל ולפי הס"ד שם הולדות הם ישראל וחיישינן שאותו שקידש הוא מהם אלא כיון דהוי קשה לרש"י ז"ל לשון ר"י דקאמר וכולן לפסול דלמה הם נקראים פסולין לכך פי' רש"י שנושא בתו או אחותו ר"ל אותן שנתערבו בין הנכרים נהגו דין נכרים שאין מקפידן על העריות וכל זה לפי הס"ד שם אבל לפי המסקנא שם אותן ישראל שנתערבו בין הנכרים וולדיהם מן הנכרים גוים גמורים הם ובנות ישראל שנתערבו בין הנכרים אמר שם דגמירא דבנתו דההי' דרא איצטרוי איצטרי' ונעשו עקרות וע"כ הוא דקאמר ר"י וכולן וכולן לפסול היינו משום דכמו כן להיפוך שנתערבו נכרי בתוך ישראל והולידו מהם ונשארו בדת ישראל א"כ אין חשש פסול אלא שהם פגומים אבל אין לחוש בישראל שנשאו בת או אחותו דכיון שנהגו בדת ישראל מה"ת נימא שלא נהגו בדת ישראל לזהר בעריות ואפי' אם נתערבו ג"כ נכריות מ"מ הולדות מהם הם ככרים אבל אין שייך לשון פסול בהם דלשון פסול משמע ישראל פסולים. ונראה לי הא דנדחק רש"י ז"ל ופירש אפי' אליבא דמ"ד ככרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר משום דלפמ"ש התוס' ביבמות דף י"ו ע"ב בד"ה קסבר וכו' דפליגי אמוראין אליבא דר' יוחנן בהכי אי ס"ל לר"י דהולד כשר או דהולד ממזר ע"ש. והנה לפירש"י צ"ל דהא דקאמר לעיל דיחוסא דבבל היה משום דלא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקי' לא לענין פסולי קהל לבד קאמר אלא אף לענין שלא יהי' פסולין אף לכהונה מחשש דשמא ישא הכהנים מהם דאל"ה מאי מקשה הכא אהא דאמר הרי היה כגולה ליוחסים אע"כ דטיהרו אותם שהיה מיוחסים אפי' לכהונה וכן משמע קצת מהא דאמר לקמן ע"ב מישן לא חשו לא משום עבדות וכו' אלא שהכהנים שבהם לא הקפידו על הגרושת משמע דמושכני דקאמר בתחיל' דהרי הי' כגולה ליוחסים היינו אפי' לענין כהונה וק"ל:
והנה לכאורה משמע לפי מה שפי' רש"י ז"ל ביבמות דף ט"ו ע"ב אהא דמקשה הש"ס והא כל דפריש מרובה פריש ומשני בדוכתא דקבועי דכל קבוע כמחצה על מחצה משמע דלא חיישינן שיהי' התערובות רוב וכמו שכתב התוספת שם אלא משום איסור קבוע אבל הפורש משם למדינה אחרת לא חיישינן דשמא הם מאותן שנתערבו ולפ"ז הא דאמר ר"י יכולין לפסול היינו לישא אשה שם ולדור שם במקום קביעותא אבל לישא אשה שבא משם לכאן אין בו איסור משום כל דפריש מרובה פריש וצ"ל דאפ"ה פליג אדרב משום דרב אמר הרי הי' כגולה ליוחסין דטהרו אותם עזרא ואפילו לישא שם אשה ולדור שם בעקום קבועה אך הא דקאמר לעיל לא תציתו לי' אף על גב דוודאי לא רצה רב איקא ליבמה ולדור שם הא אמרינן בסוף כתובות דף קי"א דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות רבה ור' יוסף דאמרי תרווייהו אפילו מפומבדיתא לבי כובו וכו' כדאיתא שם דאפילו כדי לקיים מצות יבום אסור לצאת ואם כן אפי' אי נימא דשוט משוט הוי כגולה ליוחסים היינו לענין יוחסין אבל לצאת לשם וודאי אסור כדקאמר לעיל מחלוקת לענין יוחסי' אבל לענין גיטין וכו' אע"כ שתבא יבמתו לכאן אם כן נימא כל דפריש מרובא פריש ומותרת לו אפילו לרבי יוחנן וא"ל דהא דאמר שם כל דפריש מרובא פריש היינו בשעה שקידשה אבל לדור עמה לא אמרינן כל דפריש משום דאשה הדרא לניחותי' ז"א אפילו בכה"ג אמרינן כל דפריש כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות דף ט"ו ע"ש וצ"ל דאפ"ה קאמר לא תציתו ליה משום דניחא לי' טפי מיחוסא דבבל ויותר נראה לענין יוחסין החמירו ולא אמרינן כל דפריש אפילו במקום רוב ובעינן תרי רובא כדאיתא בכתובות שם ולקמן דף ע"ג גבי שתוקי משום דמעלה עשו ביוחסין וק"ל:
דף עב:
שם עמוד ב עד שלא כבתו שמשו של עלי וכו' ר"ל שמה שהקדי' הכתוב וזרח השמש קודם ובא השמש שזריחת שמשו של צדיק שני הוא קודם ששקע שמשו של ראשון ויש לפרש עוד עפ"י מ"ש פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה אוי לאותו בושה וכו' הרי דאף דכבר זרחה שמשו של יהושע מ"מ הי' נחשב כשקיעות החמה לגבי שמשו של משה והיינו דקאמר אף על פי שזרח השמש לצדיק שני מ"מ נקרא ובא השמש לגבי שמשו של ראשון ויש לפרש עוד מה שהמשיל אותו לביאת השמש מפני שמה שנחשך לעת ערב אין בו מצד השמש עצמו שבכל מקום שהשמש הוא שם הוא זורח אלא כשהי' נעלמת מבני אדם ממילא נחשך לבני אדם וכן הוא בהסתלק הצדיק אמרו חכמינו ז"ל צדיק אבד לדורו אבד משל למרגליות והיינו דהמשיל אותו לביאת השמש כסיפא דקרא ואל מקומו שואף זורח הוא שם שאין החושך אלא לדורו אבל הוא במקומו זורח הוא שם וק"ל:
שם תסתיים דשמואל הא דאמר לרעה וכו' לכאורה הוי מצי למימר הא כיון דשמואל סבירא לי' בפ' החולץ דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אם כן נהי דבאותו הדור הי' חשש עבדות מ"מ אין בזרעו משום חשש עבדות ונראה דעיקר הדיוק הוא מדקאמר אלא שהכהנים שבהם לא הקפידו על הגרושת וע"כ דלאו לענין פסול קהל קאמר דהא בני חייבי לאוין כשרים נינהו לקהל וע"כ צ"ל לענין כהונה אם כן למה ליה למימר משום דלא הקפידו על הגרושת ת"ל משום דעבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכ"ע וכדאיתא בפ' החולץ ולפ"ז הא דאמר שמואל לטעמי' אף על גב דלא עדיף משוחרר מגר כיון דמסתמא לא הלך לשם אלא עבדים זכרי' ואף שנתערבו בהם לא קיי"ל כרבי יהודא דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר אלא כר' אב"י דגר שנשא בת ישראל בתו כשירה לכהונה והוצרך לומר הטעם משום שלא הקפידה על הגרושה משא"כ אי הוי בחשש עבדות דהולדת פגומי' בין זכרים בין נקיבות ותאם כן לעולם הולדות הם פגומי' לכהונה ולכאורה היה נראה דרב דאמר לעיל מישן מיתה והיינו משום ממזרות כפירש"י לעיל היינו דלטעמי' אזיל דסבירא ליה בגיטן דף ל"ח ע"ב דהמפקיר עבדו צריך ג"ש ואם כן הוי ליה כנכרי ועבד הבא על בת ישראל דהולד ממזר אך הא קשה לי דהא אמרינן בהחולץ דף מ"ה דאף רב מורה בה להתירא מיהו בהא הוי אפשר לומר דהא דאמר מישן מיתה משום ממזרות לא הוי טעמא משום עבדות אלא משום חשש שאר ממזרות אך בספ"ק דיבמות מפורש שם דפסולי דמישון היינו משום פסולי דתרמוד ופסולי דתרמוד משום עבדי שלמה ורש"י ז"ל פי' שם בד"ה משום פסולי וכו' והתם מפורש פסולייהו ע"ש נראה כוונתו להא דאמר הכא ששלחו עבדים לשם מ"מ איך שיהיה קשה כיון דכל הפסולים אינו אלא משום עבדות שניתערב בהן הא' רב ס"ל דהולד כשר ולמה יפסלו משום ממזרות בדורות אלו משום עבדות שהיה בדורות הראשונים ויש ליישב עפ"י מה דאיתא בגיטין דף מ"ב המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה ופירש"י אותו העבד אין לו תקנה לא בשפחה ולא בבת חורין ולפ"ז י"ל דהא דאמר משועבדי' או משום ששלח עבדים למישון לאו שאלו עבדים נשאו בנות ישראל באיסור מפני עשרם ותקפם כפירש"י ז"ל ספ"ק דיבמות אלא אדרבה נשאו בהיתר וכיון שהי' אסורין בשפחה ובבת חורין ובגיורת ובכל הפסולי' דכולן מצווין על איסור עבדות וכמ"ש התוספות ביבמות דף ע"ט דכולן מצווין על לאו דלא יהי' קדש חוץ מממזר שבא מאיסור קדישות נמצא דלא הי' יכולין לישא אשה בהיתר אלא ממזרות וכן הקשו התוס' בגיטין דף מ"א אהא דקאמר את עצמם לא תקנתם וא"ת וישא ממזרת ע"ש ואם כן ממילא זרעם פסול משום ממזרות והיינו שכתבו התוספות ביבמות סוף פ"ק בד"ה משאול לתרמד וכו' ובבל הלכו כל הפסולין לתרמוד והיינו טעמא גופא משום עבדי שלמה דאותם עבדים נשאו ממזרות ובזה מתורץ קושי' התוספות שם ביבמות בד"ה הלכת כסתם משנה וכו' וסתם מתני' דהאומר סברי דהולד כשר וכו' ולפמ"ש למ"ד משום עבדי שלמה אין הכרח לומר דהולד ממזר דאפילו הולד כשר איכא חשש משום דמסתמא נשאו ממזרות ולפ"ז אתי שפיר הכי דרב לטעמי' דסבירא ליה בגיטין דהמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור וסבירא ליה דנשאו בהיתר ממזרת ושפיר קאמר מישן מיתה ודו"ק:
שם ת"ר ממזרים ונתיני' טהורי' לעתיד לבוא וכו' כבר כ' דסביר' לי' לר"י דעתיד לטהור אפי' ממזר וודאי מדלא מוקי קרא דוישב ממזר באשדוד בממזר וודאי והא דיליף ר"י מקרא דואטהר אתכם וגו' ולא מוקי לה בתערובת ספק ממזר משום דספק ממזר מותר מן התורה אלא דאכתי הוי מצי לאוקמי קרא לענין היתר הכהנים לעבודה כמ"ש לעיל דף ע"א בדברי רבי יהושע בן לוי והי' לה' מגישי מנחה ע"ש י"ל דכיון דאמר קרא ומכל גילוליכם אטהר אתכם והיינו שעבדו ע"ז אם כן ממילא דליכא לאוקמי קרא בכהנים לענין עבודה דהא קי"ל בסוף מנחות דכהן שעבד ע"ז פסול לעבודה כמפורש ביחזקאל וע"כ מיירי לענין ממזר וודאי בישראל והא דאמר רב יוסף דאי לאו דהלכה כרבי יוסי וכו' דמשמע דלר"מ אפילו ספיקא לא יתטהרו אלא כמ"ש לעיל דבנתערב במשפחה אפי' בממזר אחד מ"מ כיון דקיי"ל דהלך אחר פסולו בין זכרים בין נקיבות לאחר כמה דורות ימצא במשפחה הרוב פסול והיינו דקאמר רב יוסף אפיק מינן צוורני צוורני פי' כשנתרבו הפסולים משפחה יותר מן הכשרי' וק"ל:
שם אחד גר ואחד עבד משוחרר וכו'. נר' הא דסמכה ברייתא הך מלתא לפלוגתא דר"י ורבי יהודא משום די"ל דמלתא דלא הוזהרו כשירות לנשא לפסולים נפקא מדאמר בסמוך ה' קהלי כתיבי וחד לכהונה וכו' והיינו דאי לא הוי כתיב אלא חד קהל הוי אמרינן דכל הפסולין אינם אלא לכהנים ואי בימא דהוזהרו כשירות לינשא לפסולים קשה בגר עמוני ומואבי ומצרי ת"ל דבלא"ה אסורין לכהונה ודוחק לאוקמא קרא משום תרי לאוין כדקיי"ל דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ותו דמצרי ליכא לאו אלא איסור עשה אע"כ ילפינן מזה דכהנת מותרת בגר ועוד נראה דמממזר נמי מוכח דהא אמרינן בפ' החולץ דף מ"ד דאפי' לרבי יהושע דסבירא ליה דאין ממזר מחייבי כריתות הולד פגום מקל וחומר דאלמנה לכהן גדול שאין איסורו שוה בכל וכו' וכ"ת מה לאלמנה שהי' עצמה מחללת ה"נ כיון שבעלה עשאה זונה אם כן למאי דקיי"ל דיש ממזר מחייבי כריתות א"צ קרא שלא יבוא בקהל כהונה הא בל"ז הולד פגום מק"ו דהא ליכא למפרך שכן הי' עצמם מתחללת הא עשאה זונה ודוחק לומר דקרא אתי למלקות ומשום דאין עונשין מן הדין וע"כ צ"ל דכהנות לא הוזהרו לינשא לפסולת ואיצטרך קרא לממזר שלא ישא כהנות ונראה הא דנקיט בברייתא גר לא הוי ליה למימר אלא חלל לחוד דהוי חידושי טפי מגר דגר בביאתו אינו מחלל אותו מכהונה אלא לר"י דסבירא ליה דבת גר זכר כבת חלל זכר וכיון דנקיט דאפילו חלל שהוא מחלל אותה אפ"ה מותרת להינשא לו כ"ש גר ונראה דסבירא ליה לר"י כר"ע דיש ממזר מחייבי לאוין כדאית' בפרק ד' מיתות דף צ"ד אם כן הוי ממזר בוולד מחזיר גרושתו דלא שייך קל וחומר הנ"ל משום דאיכא למפרך שכן היא עצמם מתחללת משא"כ במחזיר גרושתו דאינה מתחללת כדאית' ביבמות דף ס"ח משום דלאו זר אצלה מעיקרא אף על גב דלפי האמת כיון דהוי ממזר לר' יהודא ע"כ דהי' נפסלת כדאית' לקמן דף ע"ה השתא ממזר הוי מפסל בביאתו מיבעי' היינו לבתר דכתיב לא יבוא ממזר אבל אי לאו קרא דלא יבוא ממזר לא הוי ידעינן שאסורה לכהונה אם כן ליכא למילף מקרא דלא יבא ממזר אלא מקרא דלא יבוא עמוני כנ"ל דמוכח דגר מותר בכהנות לכך צריך לאתוי' דא"ש אפילו לרבי יהודא ואפ"ה מוכח נמי חלל דלרבי יהודא גר הוי כמו חלל כנ"ל תרי דנקיט בברייתא חלל לרבנן דלדידהו מוכח מקרא דלא יבוא ממזר שבנה פגום והוי כמו חלל ונקיט גר אליבא דרבי יהודא ודו"ק:
ועוד נראה דלר' יוסי אין להוכיח מקרא דלא יבא עמוני דגר מותר בכהנת דנהי דבגר עמוני שנתגייר עצמו הוי ידעינן דפסול לכהונה מ"מ דלמא קרא מיירי בזרעו דהיינו גר עמוני שנשא ישראלית או אפי' גיורת לר"י לסמן דף ע"ז דבת גר וגיורת כשירה לכהונה והוליד ממנה בן דמשום גיורת הי' מותר לכהונה כיון דאמו מישראל אך ז"א לר' יהודא דס"ל בת גר זכר כבת חלל זכר וכיון דקי"ל עמוני ולא עמונית א"כ הזכרים לעולם אסורין משום גרות וע"כ דגר מותר בכהנות הרי דלר' יוסי ליכא למילף אלא מממזר כנ"ל ואין לומר דמממזר נמי ליכא למילף דאיצטרך קרא לזרעו דאם ממזרת נשאת לישראל דמצד שהוא פגום הא קי"ל דישראל שנשא חללה הולד כשר ז"א דאכתי מוכח מדאיצטרך קרא יתירה גבי ממזר לו הלך אחר פסולו כדאי' ביבמות דף ע"ח ואי נימא דלא משכחת עיקר איסורא דקרא דממזר אלא ע"י ישראלית א"כ ל"ל קרא דהלך אחר פסולו דהא לא משכחת עיקר איסורא אלא בענין זה. ונראה דיש לפרש בזה כוונת רש"י ז"ל בד"ה גר נושא כו' והולד ממזר דכתיב לו וכו' דלכאורה אינו מובן מאי בעי בזה ודוחק לומר דגרס בברייתא והולד ממזר כמ"ש מהרש"א ז"ל לעיל דף ס"ז ולפמ"ש אתי שפיר דבהכי מתיישב הברייתא כנ"ל הרי דלר' יוסי אין הוכחה מגר עמוני ומצרי משום דאיכא למידחי דקרא אתא לזרעם דהא ס"ל לר"י דבת גר וגיורת כשירה לכהונה. ואפ"ה איצטרך להם גבי מצרי דהלך אחר פסולם דהיינו במצרי שנשא ישראלית. וע"כ ההוכחה מממזר כנ"ל מדאיצטרך לו הלך אחר פסולו דבממזר שנשא ממזרת פשיטא כיון דשניהם פגומים דהולד פגום אבל לרבי יהודא ליכא הוכחה מממזר כמ"ש לעיל אלא ההוכחה הוא מגר עמוני כנ"ל ושפיר תני בבריית' דבין לר' יהודא ובין לר"י לשיטתייהו מוכח דלא הוזהרו כהנ' וכו' או מגר או מממזר כנ"ל ובזה אתי שפיר הא דאמר לקמן דדריש רבא בתחילה דגר מותר בכהנת והדר דרש דגר מותר בממזר' ואמר דטבא לכו עבדי לכו ולפ"מש דהני תרי מילתא תלי' זה בזה דהא דגר מותר בכהנת מוכח מקהל יתירא דמוקמי' חד לכהנים משא"כ לר"י דאיצטרך חד קהל לאשמעינן דקהל גרים איקרי קהל לא מוכח מידי די"ל דכהנים ולוים נפקא מחד קרא כדאמר בסמוך לחד שינוי' א"כ אין הוכחה דגר מותר בכהנת והיינו דקאמר דטבא לבו ר"ל דעי"ז דגר מותר בממזרות מוכח דגר מותר בכהנות. ודוק היטב:
בתוס' ד"ה חמשה קהלי כתיבי וכו'. עוד אומר ר"י משום דלא שייך בי' קהל עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שפי' דלא שייך למיקרי קהל פסולין ונר' לפרש דבריו ז"ל דהא דכל פסולי קהל כשרים לבוא זה בזה היינו דממעטינין מקהל ה' ולא קהל פסולין ומדכתיב שלשה קהלי ה' על כהנים לוי' ישראלים אמעיטינין ממילא קהל פסולין אבל אין למעט מזה פצוע דכא דלא שייך למיקרי קהל פסולין כמ"ש מהרש"א ז"ל א"כ אי הוי כתיב גבי פ"ד לא יבוא בכם ה"א דלא יבוא אפי' בפסולין כיון דאינו בכלל מיעוט קהל ה' דכתיב גבי פסולין ולהכי הוצרך קהל ה' גבי פ"ד למעט שמותר לבוא בפסולין אך לפמ"ש רש"י ז"ל ד"ה חד לכהני' לכולהו בחדא אזהרה א"כ הוי מצי למיכתב גם פ"ד בחדא אזהרה כמו שיבואר לקמן בלשון רש"י ז"ל ותו דאיבעי' הי' ביבמות דף ע"ו אי פ"ד מותר בפסולין או לאו. והנה הראב"ד באמת כתב דחשיב הך דפ"ד ולא חשיב הך דמצרי נר' דלדעת הראב"ד יש לפרש הא דאמר דנפקא לי' לר"י ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל דאינו מובן במאי פליגי ועמ"ש לקמן בזה ונר' דהא דילפי מקרא ממזר וודאי הוא דלא יבוא דלפירש ר"י צריך לדחוק דלא נפקא לי' אלא מיתורא ולא ממשמעות דקהל אבל לפי' הראב"ד דקאי אקרא דפ"ד י"ל שפיר דיליף ממשמעות כיון דקי"ל פ"ד בקדושתי' קאי כדמשמע מסוגי' דיבמות דף נ"ז ע"א דפשיט מברייתא דמייתי שם מנין וכו' דכשירת איתוסיף בה וכן משמע דס"ל לרבא דף ע"ו שם דדחי לי' לפשיטות דר' ששת וכן פסק הרמב"ם כדאית' באה"ע סי' ה' ע"ש וא"כ כיון דכתיב בפ"ד בקהל וודאי הוא דלא יבוא אבל בקהל ספק יבוא דהיינו שמותר לישא שתוקית ממילא מוכח נמי דשתוקית מותר בישראל דהא פ"ד ישראל גמור הוא ובקדושי' קאי נמצא דמהאי קרא דכתיב גבי פ"ד נשמע תרתי דפסול מותר בקהל ספק מדהי' מותרת בי ונשמע נמי דספק בישראל שרי מדהוא מותר בה והיינו דקאמר לר"י מחד קרא נפקא ועיין מ"ש לקמן בשיטת רש"י ז"ל דקרא קמא מוקמינין למעט קהל ספק ואינך תלתא קהלי לא כתבו אלא כדי שלא נטעי לומר דקהל כהונה דוקא וכן לשיטת הראב"ד קהל קמא דפ"ד מוקמינין לקהל ספק וממילא דנשמע תרתי כנ"ל וטעמא דרבנן משום דס"ל קהל גרי' לא אקרי קהל א"כ אינו ראי' משום דאיכא לאוקמי קרא לפ"ד שהוא גר ואין איסור עליו לישא שתוקית א"כ דקהל ספק דכתיב גבי פ"ד היינו ספק גיורית ספק ישראלית א"כ לא נשמע דממזר ספק מותר בישראל ור"י ס"ל דיותר איכא לאוקמי קהל בתרא לקהל גרים וממילא כשמע מקרא דפ"ד תרתי ואין לומר שגם לר"י דלמא קרא דפ"ד בגר עמוני או ממזר ולא כשמע מיניה דספק מותר בקהל דא"כ לא שייך פשטא דקרא דלא יבוא פ"ד בקהל ה' דהא בל"ז אסור לבוא בקהל ודוחק לומר לעבור בב' לאווין ותו דפ"ד אינו אלא כשנפלה אחר שנולד וקי"ל אין איסור חל על איסור ואין חל איסור פ"ד על איסור הפסול שהוא משנולד ונראה לפמ"ש בשיטת הראב"ד י"ל הא דמיבעי לי' ביבמות אי פ"ד בקדושתי' היינו משום דלהאי שינוי' דר"י נפקא ספיקן בוודאין וודאין בספיקן מחד קרא ע"כ צ"ל דס"ל לר"י דבקדושתי' קאי ולא מצינו דפליגי חכמים בהא משא"כ לאינך שינוי' איכא למימר דלאו בקדושתי' קאי. ודו"ק:
דף עג.
בגמרא חד לכהנים וכו' לכאורה נרא' דסוגי' זו היא נגד סוגי' הש"ס בהוריות דף וי"ו ע"ב דמקשה אהא דהוי ס"ד למימר דכהנים איקרי קהל מדכתיב על הכהנים ועל עם הקהל אלא מעתה מייתי פר בהוראה ומסיק שם דכהנים לא איקרי קהל ואין לחלק בין קהל סתמא לקהל ה' דהא בשנוי' בתר' קאמר דר"י נפקא ליה דקהל גרים איקרי קהל מקרא דהקהל חוקה א' לכם ורבנן ס"ל דחוקה א' הפסיק הענין אלמא דלא מחלק בין קהל סתמא לקהל ה' ואפשר לומר דהא דקאמר שם דכהני' לא איקרי קהל דא"כ נייתי פר בהוראה היינו דוקא אליבא דרבי יהודא דס"ל כל שבט ושבט מייתי פר כדדריש שם דף ה' מקהל הקהל לחייב על כל קהל וקהל אבל לר"מ דס"ל כל ישראל מביאין פר א' ולא מחייב כלל על כל קהל איכא למימר דכהנים נמי איקרי קהל דלא מחייב קרא פר אלא על כל ישראל ולפ"ז הוי אפשר לומר דהא דקאמר בסמוך דר' יהודא ס"ל דכהנים ולוים מחד קהל נפקא היינו לטעמי' אזיל דס"ל התם דדוקא כל שבט לוי איקרי קהל אבל כהנים לחוד לא איקרי קהל ור' יוסי כר"מ ס"ל אלא דקשה לפ"ז דהא קאמר שם דר"ש נמי ס"ל כר' יהודא לחייב על כל שבט ושבט ואפ"ה משמע דס"ל כר' יוסי דקהל גרים לא איקרי קהל כדמוכח מהא דאמר ר' יוחנן ביבמות דף ע"ח אי לאו דאמר ר' יהודא אשר יולדו וכו' מצרי שני במה יטהר וכו' א"כ ע"כ צ"ל לר"ש דס"ל באמת בנים ולא בנות ס"ל דקהל גרים לא מיקרי קהל וא"כ קשה דלר"ש מייתרא חד קהל דהא ס"ל קהל כהנים לא איקרי קהל וכן קשה אליבא דאמת לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל לענין בהוראה כר"י דכל שבט ושבט איקרי קהל וכהנים לחוד לא מייתי פר בהוראה והכא קי"ל כר' יוסי ועיין במ"א סי' רי"ח ס"ק ג' בשם צ"ח די"ל דקי"ל שם כר"מ ויש ליישב בדוחק דנהי דאי הוי כתיב חד קהל הוי מוקמי' לי' בכהנים לבד משום דמצינו בהו מצות יתירות וממילא היינו אומרים דקהל כהנים לחוד איקרי קהל מ"מ לבתר דגלי רחמנא הכא דפסולי קהל אסורים אפי' בלוים וישראלים ממילא אמרינן דכהנים לחוד לא מיקרי קהל כיון דלא הוי שבט שלם דילפינן שם מקרא גוים וקהל גוים יהי' ממך וכבר נולדו כל השבטים חוץ מבנימן ודוק:
בגמרא חד לממזר בשתוקי וכו'. הנה הרמב"ם למד מכאן בפ"ט מה"ל טומאת מת דבכל התורה מדאורייתא ספיקו לקולא והקשו עליו דא"כ שפיר קאמר רב יהודא דתרווייהו מחד קרא נפקא דכיון דילפינין לכל התורה כולה כ"ש דניליף שתוקי בישראל מממזר בשתוקי ולפי דעת החולקי' על הרמב"ם ז"ל יש לומר דב אמת הא דכתבה התורה תרי קראי הוי כמו שני כתובי' למעט במקום א' דאין למידין מהם ואפשר דהיינו טעמא דר' יהודא דמוקי קרא לקהל גרים ולא למעוטי במק"א דלשיטתו אזיל דס"ל בסנהדרין פ"ד מיתות שני כתובי' הבאים כא' מלמדין מטעם שכתבנו לעיל בסוף פ' האיש מקדש גבי פירות שביעית דיותר מוקמינן דאיצטרך לדרשא אחריתי מדנימא דכתיב קרא יתירה למעט במקום אחר ומש"ה מוקי יותר יתורא דקרא לקהל גרים ולדעת הרמב"ם י"ל עפ"י מ"ש התוס' בביצה דף י"ד דאע"ג דקיי"ל דספיקא דרבנן לקולא מ"מ היכא דאיכא קולא וחומר' בכל צד וא"א לומר תרי קולא דסתרי אהדדי אזלינין בתרווייהו לחומרא נמצא הכא כיון דאיכא קולא וחומרא בכל צד להתיר שתוקי שישא ישראלית וממזרת דאם נימא לקולא שישא ישראלית הוי חומרא לגבי ממזרת נמצא לפ"ז אי הוי כתיב בממזר בשתוקי לחוד ה"א דכיון דהכריע התורה להקל בספק זה דמותר לבוא בקהל ספק ממילא דא"א להקל להכשיר שתוקי בישראל כיון דסתרי אהדדי להכי איצטרך קרא יתירא דמותר בשני צדדין וק"ל:
שם ור' יהודא כהנים ולוים מחד קרא נפקא וכו'. יש לפרש טעמא דפלוגתייהו משום דאמרינן ביבמות דף ע"ז ע"ב אמר ר' יהודא הרי הוא אומר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ואמר ר' יוחנן אי לאו דאמר ר"י וכו' א"כ כיון דלר' יהודא מייתרא קרא דאשר יולדו דמצריות אסורות אפי' נקיבות א"א לפרש דקהל ה' היינו כהני' לחוד דפשיטא דכהן אסור לישא מצריות דהא בלא"ה הי' גיורת והי' זונה האמורה בתורה וע"כ כהני' ולוים מחד קרא נפקא ובזה אתי שפיר הא דאמר שם ר' יוחנן אי לאו דאמר ר"י הכתוב תל אן בלידה לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד כיון דאמר קהל גרים איקרי קהל וקשה באמת ל"ל קרא דאשר יולדו הא מוכח ממילא דאל"כ מצרי שני במה יטהר. ולפמ"ש אתי שפיר דהא דקהל גרים איקרי קהל יליף ר' יהודה מיתורא דחד קהל ולפמ"ש דהא דס"ל לר' יהודה דכהנים ולוים מחד קרא נפקא הוא לבתר דכתיב אשר יולדו דמוכח מקרא לא מיירי בכהנים לחוד אבל אי לא הוי כתיב אשר יולדו הוי מוקמינן חד קהל לכהנים לחוד ולא הוי ידעינן כלל דקהל גרים איקרי קהל וכבר כתבנו דאין להקשות דאכתי איצטרך קרא אפי' לר' יהודה דלא נימא לכהנים לבד ואפ"ה איצטרך קרא דאשר יולדו דנהי דהוי ידעינן דמצריות גופא שנתגיירה אסורה לכהן משום גיורת מ"מ ה"א דאם נתגיירה מצריות ונשאת לישראל בתה כשירה לכהונה דהא ר' יהודא דוקא בת גר זכר ס"ל דפסולה לכהונה הא בת גיורות מישראל כשירה לכהונה ושפיר איצטרך קרא דאשר יולדו דאסורה לכהן משום מצריות ז"א דהא אמר שם דדרשינן אשר יולדו להם הלך אחר פסולין ואי לא משכחת עיקר קרא אלא בהכי שניסת לישראל ממילא מוכח דהלך אחר פסולין ול"ל להם ודו"ק היטב: