אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק רביעי עשרה יוחסין › דף עח:

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק רביעי עשרה יוחסין · דף עח:

דף עח.

רש"י ד"ה וסיפא בכהן הדיוט וכו' וקס"ד דהכי קאמר שהיא אלמנה ממיוחס וכו'. משמע מלשונו דאיכא דיוקא מאלמנה אשר תהיה והא דלא פירש דמיירי בכהן הדיוט מדכתיב גרושה ומדכתיב מזרע בית ישראל צ"ל דס"ל כמ"ש התוס' דכיון דשייך גם בכהן גדול אין להקשות כ"כ הא דעירוב קרא פסילי כהן גדול עם פסולי כהן הדיוט. אמנם לולי פירש"י ז"ל היה נראה דע"כ אין הקושיא אליבא דר"י דלר"י א"צ לאוקמא כלל רישא בכהן גדול אלא כפשטא דקרא מיירי בכל הכהנים והיינו כיון דחזינן בסיפא דקרא דמסיים והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן והיינו לר"י שהוא כשר להשיא בתו לכהן כנ"ל מכלל דרישא דקרא מיירי כשהיא אלמנה ממי שאין ראויה להשיא בתו לכהונה והא דנקט סתמא משום דאמרינן לעיל דף ע"ו ובכתובות דף כ"ד דצריך בדיקה להכשיר בתו לכהונה אבל סתם בני אדם אין בתו כשר לכהונה והיינו דקאמר שלא יקחו כ"א בתולה מיוחסת שהיה מזרע ישראל ולא נבעלה מסתם בני אדם שאינו מיוחס או אלמנה אשר בעלה היה מיוחס מן המשיאים לכהונה א"כ לר"י אין צריך לאוקמי כלל רישא בכהן גדול אלא בכל הכהנים ונראה לע"ד ליישב פירש"י ז"ל דס"ל דהא דקשיא ליה לר"כ רישא בכה"ג היינו לפי מאי דקי"ל לעיל דף ע"ו ע"ב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל משפחות בחזקת כשרות א"כ אין לפרש סתמא דקרא דאלמנה פסולה לכהן הדיוט מחשש שלא הי' בעלה בדוק אם הוא מן המשיאים דהא מסתמא היה בחזקת כשרות וע"כ הא דקאמר מכהן מן המשיאים לכהונה היינו לאפוקי ממי שידוע שהוא פסול או שיצא עליו ערעור. ובזה נראה לע"ד ליישב לשון רש"י ז"ל וקס"ד שהי' אלמנה ממיוחס וכו' דאינו מובן דה"ל לפרש דהקושיא הי' על ר"י עצמו דס"ל הכי מן המשיאים לכהונה ולפמ"ש א"ש דעל רבי יהודה לק"מ דאיכא לפרושי כולי קראי בכהן הדיוט דהא רבי יהודה עצמו ס"ל בכתובות שם דלהשיא אשה צריך בדיקה וכן ס"ל בשמעתין דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו דבאמת הוה מצי תוס' בכתובות שם לפרש להשיא אשה בדוקה שלא יפסול אותה עצמה אלא דכתבו תוס' שם להכשיר בתו אליבא דרבנן דל"ל האי כללא דכל שאי אתה נושא בתו וכו' ע"כ צ"ל להכשיר בתו לכהונה ועוד נראה דרבי יהודא ס"ל בת גר זכר וכו' לא שייך לומר כל המשפחות בחזקת כשרות דהא לא שייך אלא בממזרת ושאר פסולי קהל או בחשש חללות דבאים ע"י ביאת עבירה מסתמא בחזקת כשרות הם אבל מחשש שמא בא אבי' מגר מכמה דורות כיון דגר מותר בישראל סברא הוא דאיכא למיחוש טפי שמא בא מגר ונשתכח כמו שמצינו לעיל דף ע"ה גבי גר אחר עשרה דורות וכו' ושפיר איכא לאוקמי קרא בסתם אלמנה דפסולה אפי' לכהן הדיוט אלא דמשמע ליה דר"נ לא ידע מברייתא דבסמוך והוי מפורש טעמא דקרא במשיאין לכהונה ושפיר קשיא ליה אליבא דחכמים דס"ל כל משפחות בחזקות כשרות והיינו דפירש"י קס"ד שהיה אלמנה ממיוחסת וכו' פי' דלפי הס"ד לא ידע דאיכא פלוגתא בהא ובאמת היינו דמסיק הש"ס דלת"ק מפרש מכהן משאר כהנים הרי דפריש קרא בהדיא דמיירי בשאר כהנים ור' יהודא לטעמיה וכו' דכל שאי אתה נושא בתו וכו' א"כ איכא לפרושי כולה קרא בכהן הדיוט והא דלא ניחא לרש"י ז"ל לפרש דהקושיא הוא אליבא דת"ק והקושיא הוא דבקרא קמא חשיב פסולי כהן הדיוט דהיינו גרושה וגיורת ופסולי כהן גדול דהיינו אלמנה ובעולה ובסיפא דקרא לא נקיט היתרא בכהן הדיוט אלא באלמנה ולא היתירא דבעולה י"ל דמיירי באלמנה מן הנשואין דאיכא תרתי וכמו שיבואר בסמוך. ודוק:

בגמרא הכי קאמר מכהן יקחו משאר כהנים יקחו. עיין פירש"י ביחזקאל שפירש ואלמנה אשר תהיה אלמנה גמורה ולא גרושה וחללה. נראה פירש"י דשם אלמנה נופל אפי' על גרושה וחלוצה והיינו כדאמר בכתובות דף יו"ד ע"ב מאי אלמנה על שם מנה לכך כפל הכתוב אלמנה גמורה אך לא מצינו שם אלמנה בגרושה לולי פירש"י ז"ל היה נראה דאלמנה דכתיב ברישא דקרא גבי כהן גדול היינו אלמנה מן האירוסין והדר כתיב כי אם בתולה ומיעט בעולה וכיון שכולל ברישא דקרא גם גרושה ומזרע בית ישראל למעט גיורת והם אסירי ג"כ בכהן הדיוט והכי בסיפא דקרא והאלמנה אשר תהיה אלמנה גמורה ר"ל מן הנשואין דעלי' נופל עיקר שם אלמנה כדאיתא בכתובות שם דעיקר שם אלמנה הוא מן הנשואין כדאמר שם אלמנה מן האירוסין מא"ל איידי דהאי קרא אלמנה הא נמי קרא אלמנה וכו' ואתי לאשמעינן התירא בכהן הדיוט בין באלמנה ובין בבעולה. ואפשר לומר הא דנקיט לשון אשר תהיה דהוא לשון עתיד ולא נקיט אשר היא אלמנה משום דאמר בכתובות שם דאלמנה דכתיב באורייתא מא"ל דעתידין רבנן ומתקני לה מנה וכו' ואיכא למימר דבימי יחזקאל עדיין לא כתקנו דקרי לה אלמנה גמורה ע"ש עתיד לכך כתיב אשר תהי' והיינו דפירש"י דקושי' ר"נ אינו אלא למ"ד מן המשיאים לכהונה:

עוד נראה דיש לפרש לשון הכתוב אשר תהי' אלמנה משום דנבואת יחזקאל הי' על בנין בית האחרון במהרה בימינו וכתב בישעיה בלע המות לנצח ומפרש לה בפסחים דף ס"ח דקאי על ימות המשיח ומקשה שם הא כתיב והנער בן מאה שנים ימות ומשני כאן בישראל כאן באומות א"כ לא שייך לומר אלמנה לעתיד כי אם על אלמנה שהיתה כבר אלמנה בעת הגאולה והיינו דכתיב והאלמנה אשר תהיה אלמנה עוד בעת הגאולה אלא דבבראשית רבה מפורש דבן מאה שנה ימית היינו ע"י עונש מיתות ב"ד והוא מוכרח מקראי דיחזקאל דכתיב בו טומאות כהנים לאב ואם וגומר ע"כ לא מפרשי אלא ע"י מיתות ב"ד או ע"י רציחה ובזה אתי שפיר הא דקאמר ברישא דקרא בסתם אלמנה וגרושה לא יקחו ובסיפא קא מר אלמנה אשר תהי' אלמנה משום דאיתא ביבמות דף ע"ח דאי לא כתיב קרא והרי ממזר וודאי וכתיבי קראי דאי לאיסור כתיב דאי להתיר' לא כתיב וכו' ולהכי ברישא דקרא דמיירי לאיסור שפיר נקיט אלמנה ע"י דאי כגון ע"י מיתות ב"ד או ע"י רציחה אבל בסיפא דקרא דמיירי להיתרא ולא כתיב קרא דאי להיתרא להכי איצטרך לומר אשר תהי' אלמנה כבר בעת ההיא וק"ל:

שם ור' יהודה אמר מן המשיאין לכהונה וכו' ור' יהודא לטעמי' וכו' פירש דוודאי ליכא לפרש מן המשיאין לכהונה היינו למעוטי הנישואות לחללין דבתו פסולה דא"כ מאי האי דתלה קרא בבתו הא כי היכא דילפינן דבת חלל פסולה מהיקשא דזרעו לו כדאיתא לעיל דף ע"ז ע"א ה"נ ילפינן מהאי היקשא דהנישאת לחלל פסולה כדאיתא ביבמות דף ס"ט אלא ע"כ דקרא אתי למיפסל הניסת לגר שבתו פסולה מקרא דמזרע בית ישראל ולאפוקי מראב"י דס"ל בת גר וגיורת פסולה ואפ"ה ס"ל דגר אינה פוסל בביאתו כמ"ש לעיל דאם הי' גר פוסל בביאתו אין חילוק בין בת גר זכר לבת גר וגיורת כיון דעכ"פ פסולים בין מצד אביה ובין מצד אמו וק"ל:

ברש"י במתני' ד"ה ממזר הוא שנולד לו מחייבי כריתות וכו'. ובד"ה ואפי' שניהם וכו' שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר וכו'. צריך להבין דבריו ז"ל כמו שיבואר בס"ד ובספ"י הקשה דמאי קמ"ל הא קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע ודוחק לאוקמי דוקא בשוגג דהא סתמא קתני ולכאורה נראה דהיינו טעמא משום דאמרי' בסנהדרין דף ח' האומר פלוני רבעני לרצוני או פלוני בא על אשתי דפלגינן דיבורא וה"נ ה"א דפלגינן דיבורא ומהימן שהוא ממזר מחייבי כריתות מאחר ולא ממנו ולפ"ז א"ש הא דלא פליג רי ברישא דלטעמי' אזיל דס"ל ביבמות דף כ"ה גבי הרגתיו לא ישא את אשתו דלא פלגי' דיבורא ומה שפירש רש"י ז"ל דר"י פליג אף ארישא היינו בעיקר הדין דנאמן האב אפי' בלא הודאת האשה ונ"מ לדידן דקי"ל דפלגינן דיבורא עוד הי' נראה טעמא דלא פליג רבי יהודא ברישא משום דבספ"י כתב לפרש כוונת רש"י ז"ל באופן א' כגון שהיתה אחותו פנוי' וילדה והוא אומר שממנו נתעברה ולפ"ז קשה דלענין מאי מועיל עדותו הא בל"ז הולד שתוקי ופסול כדקי"ל באה"ע ס"ו דכל פנוי' שילדה הולד שתוקי ופסול לבוא בקהל וצ"ל דת"ק ס"ל כר"א לעיל דף ע"ד דאסור ספיקן בוודאין נמצא דהוא מעיד שהוא ממזר וודאי להיתרא בממזרת וכיון דאמרי' לעיל בסוגי' שם ר"י אוסר אהאי אילימא אוודאין בספיקן הא מדקתני סיפא ר"א וכו' א"כ לר"י אין נ"מ בעדותו בל"ז הי' מותר בממזר וכמ"ש שם בלשון התוס' בד"ה שאדם נאמן וכו' ע"ש ומה שפי' רש"י דפליג גם ברישא היינו בעיקר הדין דנאמן ונ"מ למאי דקי"ל כר"א אך לא נהירא פי' זה בכוונת רש"י ז"ל דמנ"ל דר"י פליג ברישא בכה"ג דהא לא מצינו לר"י דפליג אלא במוחזק שהוא בנו דהכא מיירי קרא דיכיר שהתורה האמינתו על מי שהוא מוחזק שהוא בנו אבל על שאינו מוחזק בבנו והוא אומר בני הוא לא מצינו וכן מפורש בב"ב דף קל"ד ע"א ע"ש ברשב"ם בד"ה ליורשו פשיטא וכו' אבל היכא דלא ידעינין אם בנו הוא וכו' מיהו הרא"ש שם בשם הרמ"ה שם בשם הר"מ חולק על הרשב"ם וכן הוא בטוש"ע ח"מ סי' רע"ז ולשיטת הרשב"ם צ"ל כמ"ש באופן שני שהוא מוחזק בבנו ומעיד על אמו שהיא אחותו אך אכתי קשה דאין אדם משים עצמו רשע דלא שייך בכה"ג לומר פלגינן דיבורא כמ"ש התו' בכתובות דף י"ח ע"ב: ועוד יש לתמוה טובא נהי דמה דלא פי' רש"י ברישא שאומר על מי שהוא מוחזק בבנו שאמו זינתה וילדתו מאיש אחר כדפירש"י עצמו בסיפא בד"ה ואפי' שניהם וכו' שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר כו' י"ל משום דלשון זה בני משמע שמעיד עליו שהוא בנו וכ"כ בספ"י: מ"מ קשה דה"ל לפרש בסיפא כמו ברישא כשמעיד על אמו שהיא אחותו והיא גם היא אמרה אחי הוא. עוד הקשה שם בספ"י על מה שפי' רש"י ז"ל בד"ה אינו נאמן דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד עלי' דמאי ארי' קרוב אפי' עד אחר דאין חילוק בעדות ע"א בין כשר או קרוב ע"ש. אמנם נראה לענ"ד ליישב כל הקושי' הנ"ל דלכאורה מה שהקשה דאין אדם משים עצמו רשע אין התלונה על רש"י דכמו כן קשה על דאמר ר"י שנאמן לומר זה בני בן גרושה וכו' דהא משים עצמו רשע שעבר על לאו דאשה גרושה וגו' וכ"ש לפי' ר' אלי' שכתבו התוס' לעיל דף ע"ד דקרא דיכיר קאי על בן השנואה א"כ הרי משים עצמו רשע. ודוחק גדול לאוקמא קרא בשוגג אלא העיקר כמ"ש לעיל שם דקרא מיירי שהוא ידוע שבן השנואה הוא הבכור כמשמעות הכתוב והי' הבן הבכור לשנואה וכן במתני' מיירי בכה"ג שהוא ידוע שאשתו א' מחייבי כריתות רק שאין ידוע איזה היא בנה. וכן משמע הלשון זה בני ממזר משמע שיש עוד א' והוא אמר על א' זה הוא. ולפ"ז ממילא דא"ש טפי דלא פליג ר"י ברישא משום דלפי מה דס"ל דספיקן בוודאין מותר אין נ"מ בעדותו כנ"ל דהא בתחילה נמי הי' ספק אלא דלפ"ז קשה דמאי טעמא דרבנן נהי דלית להו דרשא דיכיר וסבר כר"א דספיקן בוודאין אסור מ"מ למה לא יהא האב נאמן מדין ע"א נאמן באיסורין היכא דליכא חזקה אפי' בדבר שבערוה א"כ לא מיבעי' בעובר דאין לו חזקה כדאמר בסוגי' אלא אפי' בנולד כבר מכ"מ כיון שנתערבו הבנים ואין יודעי' איזה מהם ממזר לא שייך בהו חזקה ונראה דמהאי טעמא באמת לא מפרש רש"י בסיפא דשניהם מודים על העובר דמיירי בכה"ג אלא מיירי בסיפא שאומר על אשתו שזינת' דבזה וודאי אין ע"א נאמן נגד רובא דקי"ל רוב בעילות אחר הבעל ורובא עדיף מחזקה כמ"ש בזה לעיל דף ס"ג ע"ב וברישא דקתני זה בני ומשמע שאומר שהוא בנו באמת לא מיירי שהיא מודית אלא שהיא מכחשת אותו וא"כ הוי ליה ע"א בהכחשה דאינו נאמן משא"כ לר"י הוא נאמן יותר מקרא דיכיר וכן צ"ל לפי אופן אחר בכוונת רש"י שאמר על אחותו פנוי' שהולד ממנו דלא מהימן מטעם ע"א נאמן באסורין כיון שהי' בספק וליכא חזקה היינו משום שהי' מכחשת אותו אלא דאכתי לפי מאי דקי"ל באה"ע סי' י"ז דעד כשר מהימן יותר אפי' אם אשה מכחשת אותו דבמקום עד כשר עד פסול לאו כלום הוא לכך פירש"י דגם האב כיון שקרוב הוא הוי לי' ג"כ פסול כמו האשה והדר הוי לי' ע"א בהכחשה והא דלא פירש"י שהוא פסול מטעם עבירה משום דסתמא קתני אפי' הי' שוגג או עשה תשובה ומתרצים כל הקושי' הנ"ל:

עוד נראה לענ"ד די"ל דהא דלא פירש"י ז"ל בסיפא דאפי' שניהם מודים מיירי באומר על אשתו שהיא אחותו דס"ל לרש"י ז"ל דהא דנפקא לי' לר"י מיכיר היינו כפירוש הראשון שכתבו התוס' לעיל דכיון שמעיד על הבן הקטן שהוא בכור ע"כ הוא מעיד שהגדול אינו בנו ומיני' יליף ר' יהוד' דיכול להעיד נמי שבאמת הוא בנו אלא ממזר שנולד מעריו' והטע' בזה משום דס"ל דמהימן במיגו דאי בעי אמר שאינו בנו דבזה האמינתו תורה נאמן נמי במיגו שהוא בנו וממזר והיינו דקאמר ר"י כשם שנאמן וכו' דהיינו שמעיד על הראשון שאין בנו בכך נאמן במיגו לומר על בנו וממזר מעריות והיינו כמ"ש לעיל דאינו נאמן לומר שבנו הוא מעריות אלא באותו שהוא מוחזק לנו שהוא בנו מאשתו דבזה שייך להאמינו במיגו שהי' אמר שאינו בנו דממילא הוי ממזר אבל על אדם אחר באמת אינו נאמן לומר שהוא בנו מחייבי כריתות כמ"ש לעיל בשיטת הרשב"ם משום דבזה ליכא מיגו. ולפ"ז הי' אפשר לומר הא דאמר ר' יהודא דנאמן לומר שהוא בן גרושה וחלוצה היינו דאזיל לטעמי' דס"ל כר"ע דיש ממזר מחייבי לאוין א"כ שפיר נאמן דהוי ממזר במיגו דאי בעי אמר דאינו בנו דהוי נמי ממזר אבל לדידן י"ל דאינו נאמן אלא לומר דזה בני ממזר שפסלה מקהל אבל לומר שבן גרושה וחלוצה י"ל דאינו נאמן במיגו דשמא אינו רוצה לפוסלה לקהל:

אך הרמב"ם ז"ל כתב בפט"ו מהלכות איסורי ביאה דנאמן לומר שהוא בנו מגרושה וחלוצה והטעם הוא כמ"ש לעיל דף ע"ה דהא איכא למימר דר"י לא ס"ל כר"ע בחייבי לאוין דכהונה כדאיתא בסנהדרין דף נ"ט ע"ב. ונראה דאפ"ה הוה מיגו מעליא דנאמן במיגו לומר שנתעברה מעכו"ם ועבד דקי"ל דהולד כשר אפי' מא"א אלא דהולד פגום כמ"ש לעיל דף ע"ד בתוס' ד"ה כשם וכו' ע"ש. ולפ"ז הי' נראה ליישב פירש"י ז"ל דנהי דברישא נאמן מטעם מיגו מ"מ הא דקאמר בסיפא אפי' שניהם מודים לרבותא דאפי' גם היא אומרת כדבריו לא מהימן א"ה לפרש דמהימן מטעם מיגו דא"כ אין זה רבותא דאיך נימא שיאומן מפני שהי' מסייעתו אדרבה דאין זה מיגו טובה דאם יאמר שאין זה בנו לא תהא מסייעתו כדאי בח"מ סימן פ"ז סעיף ויו בהגהה דבטענה שאינו נאמן עלי' אלא במיגו אין עד המסייע פוטרה ומהאי טעמא כתבו תוספות בכתובות דף י"ח ע"ב דבשני עדים לא אמרינן מיגו משים דאינו יודע מה בלב חבירו שמא יכחישו לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש שאומרים שניהם שאינו בנו דבזה נאמן בלא מיגו ובזה א"ש טפי הא דנקיט ר"י אומר נאמנים וברש"י הגירסא נאמן. ועיין בתוי"ט שנדחק בלשון נאמנים דקאי ארישא וסיפא ולפמ"ש י"ל דת"ק נקיט ברישא אינו נאמן ולא נקיט רבותא כשהיא מסייעתו משום דכיון דאין להאמינו אלא במיגו ואדרבה כשהיא מסייעתו הוה מיגו גרוע אבל לרבי יהודה דקאי גם ארישא דנאמן במיגו הוה רבותא טפי כשהיא מסייע לו דאף דהוי מיגו גרוע נאמנים. אך לפענ"ד צ"ע בזה די"ל דהוה מיגו במקום חזקה דהוא מוחזק לן בכשרות דאיבעיא דלא איפשטא הוא בריש ב"ב אי אמרינן מיגו במקום חזקה אלא שהתוס' בכתובות דף ט' ע"ב כתבו דאין לדמות חזקה זו לזו. אמנם העיקר נרא' דלפמ"ש בתחלה דמתניתן מיירי היכ' דליכא חזקה כגון שידע שאחד מבניו הוא ממזר אלא שאין ידוע איזהו בוודאי נאמן במיגו והא דאינו נאמן דרבנן מטעם ע"א נאמן באיסורין היכא דליכא חזקה היינו משום דמיירי דהיא מכחשת אותו כמ"ש לעיל. ודוק:

בגמרא לא מיבעיא איהו דלא קים ליה וכו'. אע"ג דבסיפא דמיירי שאמר שאינו בנו יכול להיות דקים ליה כמותה שיודע שלא בא עלי'. ובספר פ"י הקשה זה על דעת הטור ובאמת אף לפי' רש"י ז"ל קשה ומה שנדחק בזה דאפ"ה לא קים ליה דשמא מכותי ועבד נתעברה הוא דוחק ותו דבכותי ועבד הא פלוגתא דאמוראי בפרק החולץ ותו דהא משמע במתניתן דאינו נאמן כלל אפי' לפסול את העובר מן הכהונה אע"ג דבהא קים ליה דבכותי ועבד הוי הולד פגום לכהונה לכ"ע. ויותר נראה משום דבאב איכא למימר דלא קים ליה ואמר בדדמי דהא קי"ל אפי' לא בא עלי' עד י"ב חודש תלינן העובר בבעלה ואמרי' דאשתהה כדאיתא באה"ע סי' ד' א"כ י"ל שהאב שאמר שאין הולד ממנו היינו משום שיודע שלא בא עליה יותר מט' חדשים ואינו תולה באישתהה כיון דלא שכיחא ובאמת הא דאשתהי וקי"ל דכל ע"א דאיכא למיחוש דאמר בדדמי אפי' אם הוא אומר בוודאי לא מהימן דתלינן משום דדמי הכי מעיד כן אבל איהי כיון שיודעים באמת שזינתה ט' חדשים לפני לידתה וודאי יכולה למימר דקים לה שהוא ממזר כיון שיודעים שזינתה לא תלינן באשתהה דלא שכיחא תדע דהא לא צריכה להמתין משום הבחנה אלא שלשה חדשים דאם תלד אח"כ לשבעה לא חיישינן דאשתהה אלא אמרינן בוודאי דהוא מבעל שני וא"כ ה"נ איהי דקים לה שזינתה וודאי ממזר הוא. ודוק:

שם עובר לית ליה חזקה דכשרות וכו' לכאורה קמ"ל דלרבנן לא מהימן אפי' בלא חזקה ולא אמרי' בזה כיון דלא איתחזק היתירא ע"א נאמן באיסורין אפי' בדבר שבערוה והיינו כמ"ש לעיל כיון דרוב בעילות אחר הבעל וקי"ל רוב עדיף מחזקה אין ע"א נאמן מ"מ נראה דדוקא עובר אבל מודים רבנן דנאמן לומר על אשתו שתיא ערוה לו ואם אח"כ נתעברה ממנו הולד פסול וכן משמע ביבמות דף מ"ז דלר' יהודא אינו נאמן לפסול בני בניו וכתבו תו' בד"ה ואין אתה נאמן וכו' דכשיש לו בני בנים אינו נאמן לפסול אפי' בנים וא"כ ע"כ צ"ל דכשאין לו בני בנים דנאמן היינו אפי' שיפסלו בני בנים והיינו ע"כ משום דכיון שלא נולדו עדיין אין להם חזקה ונאמן עליהם לפסול אותם מצד הסברא ולא מקרא דהא קרא לא מיירי אלא בבנים וא"כ לרבנן ה"נ נימא כמו בבני בנים לר' יהודא דנאמן לומר שפסולי' כיון שאין להם חזקה ודוחק לומר דס"ל לר' יהודא כיון דאין סברא להאמין את האב במקצת ע"כ גזירת הכתוב הוא שנאמן על בנו אפי' לענין בני בנים שיולדו לו אח"כ משא"כ לרבנן ולפ"ז הי' נ"מ לדינא לר"י דקיי"ל כוותי' דכשיש לו בני בנים אינו נאמן אפי' אם אין לו בן הבן אלא עובר לבן נמי אינו נאמן לפסול כדשמעינן הכי לרבנן וצ"ע שלא הזכירו הפוסקי' ודוק:

שם בנכסים שנפלו לאחר מכאן וכו' לכאורה קשה לפי מה שמבואר בח"מ סי' רפ"א ובאה"ע סי' כ"ח בכמה דוכתא דיכול להקנות שטח"ז אפי' בנכסים שיבוא אחר מכאן ע"י שמחייב את עצמו בשט"ח ומתנה שאם יתנו לו חלק חצי זכר יפטרוהו מן החוב א"כ ה"כ נימא דנאמן במיגו דאי מחייב את עצמו בשט"ח כשיעור חלק הבכורה ולשעבד לו מטלטלי אגב קרקע ודוחק לומר דמיירי שאין לו קרקע דהא בידו לקנות טפח קרקע דע"כ צ"ל כן בהא דמקשה לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קשה האיך יקנה לו המטלטלין שיפלו לו אח"כ דאין לומר שיקנה אותם בחליפין דהא כל דבר שאינו נקנה מיד קי"ל דאינו נקנה בחליפין משום דהדר סודר למרי' וע"כ א"א להקנות אלא בקנין אגב קרקע ותו קשה דלפ"ז לא א"ש נמי אפי' למה דמשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דוודאי בבע"ח משתעבד הנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דהא אפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מיתה משתעבד הנכסים אי לאו דמצי אמרי דמכח אבוה דאבא קאתינא כדאיתא בח"מ ססי' ק"ד ואפי' הפוסקי' דס"ל דאין הב"ח נוטל בראוי היינו דוקא בראוי' לאחר מיתה אבל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ליכא מאן דפליג דמשתעבד כדמשמע שם בנפל הבית עליו ועל מורישו דדווקא הבן מת תחלה אבל אם האב מת תחלה אע"פ שהבן הי' גוסס גובה הב"ח ולכאורה הי' נראה דאפ"ה אין זה מיגו משום דאיכא למימר שרוצה להקנות לו אותן הנכסים עצמן שיפלו לו אבל בדרך חיוב כנ"ל יוכלו היורשים לסלקו במעות שלהם כדאי' בח"מ סי' ק"ז א"כ יכולין לסלקו במעות כשיעור כל הירושה. אך ז"א לדעת הראב"ד והרמב"ם ז"ל שהובא הש"כ שם בסי' ק"ט דאם החוב יותר מן הקרקע יכול הב"ח לומר לדידי שוה לי ככל החוב ואין היורשים יכולי' לסלקו א"כ ה"נ הוא יבוא להתחייב עצמו בחוב עצו' שלא יוכלו היורשים לסלקו ומזה ראי' לשיטת הפוסקים על הרמב"ם וראב"ד ז"ל וצ"ל דרבנן דר' יהודא ס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא ואפי' בשטר אינו יכול להתחייב מן התורה וזהו דלא כסברת הרשב"א ז"ל לעיל דף י"ג ע"ב דבשטר לכ"ע יכול להתחייב ועמ"ש שם וא"כ א"א לאוקמי קרא בהכי ונראה דא"ש דבל"ז צ"ל כן דהא יש לדקדק לכאורה דל"ל לאוקמא כשנפלה לו כשהוא גוסס והיינו משום דבנכסים שנפלה לו לאחר מיתה גם הבכור אינו נוטל בראוי' ה"ל לשנוי' דנ"מ שנפלה לו לאחר כן מלוה והוי עדיין ביד אחרים בשעת מיתתו וס"ל רבנן דבבכור לא הוי ראוי' ולהקנות אינו יכול דכיון דבאותו שעה עדיין המלוה ביד אחרים וקי"ל דאינו יכול להקנות מלוה אלא בכתיבה ומסירה או במעמד שלשתן וזה לא שייך בהלוא' שנעשה אח"כ ולפמ"ש צ"ל כיון דע"כ דס"ל לרבנן שיעבוד' לאו דאורייתא דאל"כ הי' יכול להתחייב אף בחוב כנ"ל וכיון דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ממילא גם בבכור אפי' בבי קרקע אין לו כדאי' בסוף ב"ב דהא בהא תלי' וע"כ דליכא למימר משום מלוה. ולפ"ז צ"ל להפוסקים דס"ל שיעבודא דאורייתא אע"ג דמוכח מדרבנן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא היינו משום דס"ל דהאי גופא הוי טעמא דר"י דפליג אדרבנן משום דס"ל שיעבודא דאורייתא וא"א לפרש קרא דיכיר בצריך היכירא וכיון דקי"ל ככ' יהודה בהא ממילא דקי"ל נמי שיעבודא דאורייתא. ודוק:

בגמרא ולר"מ דאמר אדם מקנה וכו' לכאורה יש לדקדק דהמ"ל דנ"מ אם מת הבן דבן בנו יורש חלק בכורה של אבי' כדאשכחן בבנות צלפחד ואלו במתנה כיון שמת הבן אח"כ בטלה המתנה וא"ל שיקנה אף ליורשי הבן ז"א דהא אמרינן בגיטן דף י"ג בשהקנה לנולדים מודה ר"מ דאינו יכול להקנות לדבר שלא בא לעולם מיהו התוס' כתבו שם דפלוגתא דאמוראי היא ועמ"ש לעיל דף ס"ב ע"ב. עוד נראה משום דפשטא דקרא משמע דמהני עדותו לענין הבן עצמו דהא לר"י נמי אמרי' שהוא נאמן לפסול בנו ולא בן בנו ובאמת צ"ע לר' יהודא דאיך יהא נאמן על בן בנו שאבי' הי' הבכור לענין ירושה ולא לענין לפוסלה וכ"ש בפי' רבינו אלי' דיכיר קאי אתרווייהו בין לענין ירושה בין לענין לפסול איך נחלק לענין בני בנים וכ"ש לפמ"ש לעיל דטעמא דר"י משום דלא פלגינן דיבורא בדבר א' שמעיד על א' מן הבנים שהוא הבכור בן השנואה א"כ אם יש לבן השנואה בנים דאינו נאמן לענין פסול אף על בנו כן לא יהא נאמן נמי לענין ירושה ומשמעות הפוסקים אין חילוק בין יש לו בנים ובין אין לו בנים לענין ירושה ודוק:

שם בצריך היכרא למאי הילכתא וכו' כבר כתבנו לפירש רבינו אליה שכתבו תוספות לעיל דף ע"ד בד"ה כשם וכו' דלרבי יהודה קאי יכיר אתרווייהו שהוא מכיר אותו שהוא בן שנואה א"כ ע"כ גם לרבנן פירושא דקרא הכי דהא לא מחלק הסוגיא בהכי בין רבי יהודה ורבנן והא דקאמר למאי הילכתא לתת לו פי שנים וכו' ה"ה דנ"מ נמי לענין פסול דאם היה הבנים מעורבין ואינו ידוע מי הכשר ומי הפסול נאמן האב לומר זה בני פסול כמו לרבי יהודה במוחזקים שנאמן האב לומר נגד חזקה בין ליורשה בין לפוסלה ה"נ לרבנן בצריך הכירא והא דקאמר למאי הלכתא לתת וכו' ולא קאמר לענין איסורא היכ' דליכא חזקה היינו משום דלענין איסורא אין צריך קרא להאמינו ודקי"ל ע"א נאמן באיסורין היכא דלא הוי חזקה כמ"ש תוספ' בריש גיטין דילפינן מקרא דוספרה לה והא דס"ל לרבנן במתני' דאינו נאמן לומר זה בני ממזר היינו משום דמיירי כשהיא מכחשת ובסיפ' דנקיט אפילו שניהם מודים היינו מפני שהוא נגד הרוב שרוב בעילות אחר הבעל כמ"ש בלשון רש"י ז"ל במתניתן ודוק:

במתני' ואם של שלו קדמו קידושיו קידושין וכו'. לכאורה כר' דאפילו אם האב קיבל קידושי בתו שיחולו לאחר שלושים יום ובתוך זה הזמן קידש השליח מ"מ קידושי האב הוי קדושין ולא של שליח דכיון דקיבל קדושי בטיל השליחות ואזלי בתר קבלת קדושין ולא בתר חלות הקידושין ועיין מ"ש בריש פרק האומר וכן בסיפא י"ל אם השליח קידש תחלה אלא שקיבל הקידושין שיחולו לאחר שלשים יום דגם בזה הוי קדושי של שליח קדושין דכיון דהוא לא ידע מקידושי שליח לא הוי קידושי האב חזרה מקידושי שליח אלא חזרה על השליחות וכיון שכבר עשה שליחותו לא מהני ביה ביטול בשליחות והיינו דקמ"ל בסיפא וכה"ג אמרינן לעיל בריש פ' האומר נהי דביטל לשליחותו גיטא גופא מי קבטיל ובזה הוי דומיא דרישא בענין א' דאזלינן בתר קבלות הקדושין ולא בתר חלות הקידושין נמצא דשייך שפיר צריכותא לענין זה כדקאמר בסוגיא וצ"ע בזה ועיין בק"א סימן ל"ז סעיף ט':

שם במשנה ואם אינו ידוע שניהם נותנין גט וכו'. לכאורה מלתא דפשיטא הוא ונראה דכיון דתני ברישא בקידש השליח או האב תחלה ולא פי' מה הוא הדין אם קידשו שניהם כא' דלכאורה היה נראה דבזה אינ' מקודשת כלל דקי"ל כרבא דאמר לעיל דף נ"א בקידש שתי אחיות כאחד דאינן מקודשת משום דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. או אפשר לומר דכיון דקידש האב בשעה שקידש השליח ביטול השליחות ותלו הקידושין האב מ"מ י"ל הא דלא נקיט במתני' כן היינו משום דקי"ל דא"א לצמצם כמ"ש התוס' בעירובין דף ה' ע"ב בד"ה וספק דבריהם כו' והוא בכלל מה שאמרו במתני' ואם אינו ידוע כו'. אלא דלפמ"ש תוס' שם בשם הר"ר שמעי' דמצינו למימר דבידי אדם נמי א"א לצמצם והא דפרוץ כעומד מותר היינו משום דהוי כאן ספק ספיקא שמא עומד מרבה ואפי' כי לא נפיש ושוה כהדדי מותר וכו' וכן כתבו תוס' בשם הר"ש בחולין דף כ"ח בשוחט מחצה על מחצה אי הוי כרוב ע"ש נמצא אי נימא דהכא כשקידש שניהם בב"א לא הוי קידושין כלל הרי כשאחד נותן גט איכא ס"ס להתירא לעלמא דשמא אותו שנותן גט קידש קודם ואפי' אי הוי שוה אין צריכא גט משני מיהו נראה פשוט דכשאינו ידוע כלל מי שקידש קודם לא שייך בזה שום ס"ס דלא אמר הר"ש אלא כשאנו רואים בעינינו שהוא מע"מ אלא דא"א לצמצם ע"ז אמר דהוי כעין ס"ס אבל אם אין אנו רואים אם שחט רוב הסי' או לא פשיטא דאין להתיר אפי' למ"ד מע"מ כשר. אבל אם קדשו שניהם כאחד כגון ששני עדים מעידים שקידש בתחילת שעה שישית וכיוצא בו י"ל דהוי כעין ס"ס ואפ"ה קמ"ל מתני' דמשום חומרא דא"א צריכה גט משניהם לעולם ועיין בק"א ודוק:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה