אור ברסלב
המקנה על קידושין פרק רביעי עשרה יוחסין › דף עא.

המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

פרק רביעי עשרה יוחסין · דף עא.

דף ע:

שבטו של לוי מטהר תחילה שנאמר וישב מצרף וגו'. עמ"ש מהרש"א ז"ל שצירוף כל ישראל נמשול לכסף שכן נקראו הצדיקים כסף וצירוף בני לוי נמשל כזקוק הזהב ע"ש ולפ"ז הא דקאמר מטהר את שבט לוי תחלה היינו מדקאמר וזוקק אותם כזהב וככסף כזהב קאי על בני לוי וכסף קאי על ישראל ולולי דבריו ז"ל יש לפרש דמ"ש בתחלה מצרף כסף קאי על וטיהר את בני לוי כפשטא דקרא ומ"ש אח"כ וזקוק אותם כזהב וככסף קאי על כל ישראל והמשיל לכסף וזהב מפני שחטא של ישראל הי' במדבר בדי זהב ובזה לא חטאו בני לוי כדכתיב ויאספו אליו כל בני לוי אבל בפסל מיכה שהי' כסף נכשלו בו גם הלוים כדכתיב שהי' מהם כהני' לשבט הדני עד יום גלות הארץ לכך המשיל את טהרת בני לוי כטהרת סיגי כסף וטהרת בני ישראל כטהרות סוגי הזהב והכסף וא"ש דטהרת בני לוי תחלה כסדר הפסוק וק"ל:

שם אמר ריב"ל כסף מטהר ממזרים וכו' ובספ"י כתב די"ל דלא פליגי ר"ח וריב"ל דדוקא ממזרים עתיד לטהר משום דספק ממזר מדאורייתא מותר משא"כ בשאר פסולין ולענ"ד נר' דלא רצה רש"י ז"ל לפרש כן משום דלא מיבעי' לדעת הרמב"ם דיליף מהא דספק ממזר מותר שכל ספק דא דאורייתא לקולא ואפי' לדעת החולקים וכן משמע דעת רש"י ז"ל לקמן דף ע"ג דבשאר איסורי תורה ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא מ"מ בהנך פסולי קהל דיליף מחמשה קהלי דין אחד הם ספיקן מותר מדאורייתא וע"כ צ"ל דפליגי אך לכאורה קשה וכי פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי דפליגי לקמן דף ע"ב ר"מ ור' יוסי אם ממזרין טהורים לעתיד לבא וצ"ל דר"י ס"ל דאפי' ממזר וודאי יתטהר לעתיד לבא תדע מדלא מוקי לקמן קרא דוישב ממזר באשדוד בממזר וודאי ואמוראי פליגי אליבא דר"מ וס"ל לר' יהושע בן לוי דמודה ר"מ בין ממזרים שנתערבו כיון שנטמעו נטמעו. אך לפ"ז צ"ל דהא דאמר רב יוסף לקמן דאי לאו דאמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי הוי אתי וכו' דמשמע דלר"מ אפי' בנתערבו דלא יטהרו ופליגי אדר"י בן לוי עוד הי' כר' דיש לחלק בין ממזרים דאתי ע"י קידושין וודאי דיכול הש"י לטהר לגמרי דהא יש כח ביד חכמים להפקיע הקידושין כדאמרינן בכמה דוכתי' דהפקירו כסף הקידושין כ"ש שיש ביד הקב"ה להפקיע הקידושין שנאמר לי הכסף ולי הזהב וגומ' ואפשר שזה הוא בכלל מ"ש כסף וזהב מטהר ממזרים אבל ממזר שהוא ע"י קרוב כגון בתו ואחותו אי אפשר לטהר בזה וצריך לבררם מן הכשרים לר"מ ולפ"ז מצי סובר ר' יוסף כר' והושע בן לוי וק"ל ועמ"ש לקמן:

שם בגמרא משפחה שנטמעו נטמעו וכו'. ויש לפרש לשון זה משום דבתחלה בשנתערבה פסולין בתוך המשפחה הוא בטלי ברוב דכל דפריש מרובא פריש אבל לאחר כמה דורות שנתערבה זה בזה וקיי"ל דהולד הולך אחר הפסול נמצא שימצא במשפחה רוב פסולי ואפ"ה אמרינן ראשון ראשון בטל ולא אמרינן חוזר וניעור כדאיתא בי"ד סי' צ"ח וזה הוא הצדקה שיעשה הקב"ה גם י"ל הא דקאמר מגישי מנחה בצדקה דנהי דלענין טהרת ישראל ספק ממזר וה"ה ספיקא שאר פסולי קהל מותרין מן התורה כמ"ש לעיל מ"מ ספק חלל אסור מן התורה לעבודה למ"ד ספיקו דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ איכא בכהנים טפי צדקה ודו"ק:

שם אמר ר"י היכלא בידינו הוא וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דס"ל כמ"ד בפ"ק דמגילה דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ואין זה מוכרחת הא איתא במתני' דנדרים דאם אמר כאימרא כדירים הוי נדר אלמא אע"ג דהשתא אין קרבן לפניו כיון דנודר כקרבן הוי נדר ה"נ בהיכל שהיה קודש בשעתה ג"כ ה"ל שבועה. עוד י"ל שהיכל רומז על שם אדני שמספרו כשם אדני שהיה השורה בתוכינו כמו שיבואר בסמוך וק"ל:

שם ר' אבינא רמי וכו'. נראה בזה לפרש הא דאמר דהמע"ה ממעמקים קראתיך ה' דקאי על ישראל כשהם בעומק הגלות שקוראים אל ה' מעומק הלב וכוונתם לשם הווי' שהוא רחמים ואמר אח"כ אדני שמעה בקולי שאין יכולין להזכיר בקול אלא שם אדני ואע"פ כן כוונתם לשם הוויה שהוא רחמים וכן מפורש בסוף המזמור נפשי לאדני משומרים לבוקר ר"ל נפשי מקושרת בשם אדני השורה עמנו בגלותינו הנקרא לילה ושומרים לבוקר הוא הגאולה הנקראת בוקר וכפל שומרים לבקר לרמז על שתי הגליות גלות בבל וגלות אדום וע"ז אמר דאף שנפשי לה' מ"מ תוכן לבבי מייחלות אל הוי' כי עם הוי' החסד שהוא מידת החסד וכן יש לפרש מ"ש דהמע"ה בסי' ה' אמרי האזינה ה' בינה הגיגי הקשיבה לקול שועי מלכי ואלקי כי אליך אתפלל ה' בוקר תשמע קולי וגו' שענינו הוא ששם הוי' ב"ה קבל מחשבתו אעפ"י שאינו מזכירו בפה וזהו שאמר בינה הגיגי שהוא לשון מחשבה כמו הגיון לבי ולאו דוקא בשם ה' אלא אפי' כשאומר בלשון אלקות או מלכות הכוונה הוא לשם הו"י ב"ה כמ"ש בזוהר דכל שמהן עבד כנוי לשמא ז"א והיינו דקאמר הקשיבה לקול שועי מלכי ואלקי ר"ל אפי' כשאני אומר בלשון מלכות ואלקות מ"מ עיקר הכוונ' לשם הווי' ב"ה והיינו דקאמר כי אליך אתפלל ואמר בתר הכי ה' בוקר תשמע קולי ר"ל בוקר שהוא זמן הגאולה ואז תשמע קולי שיהיה קריותו ככתיבתו וענין שהביאו בכאן אלו המאמרות שאינם ענינם כאן נראה להבין ע"פ מ"ש לעיל דיחוד שמו י"ת עלינו הוא לפי טהרות ישראל לפיכך כשעתיד הקב"ה לטהר את ישראל אז שנקרא שם ישראל עלינו יהי' לנו רשות להזכר בפה אבל בגלות השראת שכינה בשם אדני אין לנו רשות לקרותו ככתיבתו וזהו פשוטו דקרא ששם עלו שבטי יה עדות כישראל להודות לה' פי' כי בהיות ישראל שרוין בירושלים ושורה עליהם שם הוי' ב"ה כמ"ש לעיל ובזה עדות לישראל להודות לשם הוי' ר"ל שמזכירין שם הוי' בפיהם ולא עוד אלא שבזמן הגאולה לעתיד אמרו חז"ל שעתידין צדיקים שנקראו בשם של הקב"ה שיתעלו במעלות הקדושה הטהורה והשורה עליהם בגלות ואז יוכלו לפרש בפה שם הוי' וכמפור' בישעי' וקורא לך שם חדש אשר פי' הוי' יקיבנו וזה שמו אשר יקראו לו וגומר ר"ל שגם ישראל יתעלו במעלות שם חדש אשר יוכלו לפרש שם הויה שבפיהם ויש לפרש בזה מה שאמר דוד המלך ע"ה הושיענו וקבצינו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך דהוי' ליה למימר לשבח תהלתך דלשון השתבח הוא לשון התפעל אלא דהיינו דקאמר קבצינו מן הגוים שיוכלו להודות לשם קדשיך דהיינו שם הוי' ב"ה ואז נזכה להשתבח בעצמינו בתהילה זו שאנו מהללים אותו בגלותינו ויש לפרש בזה מה שאנו מתפללים אור חדש על ציון תאיר כידוע שציון נקרא הקדושה ששורה עלינו בגלותינו וכמו שאמר הכתוב שבחי ירושלים את ה' הללי אלקיך ציון שבהיות ירושלים על מכונה הוא המקום להודות לשם הוי' ובהיותינו בגלות אין להלל אותו אלא בכינוי אלקות ולכך אנו מתפללים שיאיר השי"ת אור חדש בציון ואז נזכה כולנו להיות במדרגה אור זה שהוא שורה עלינו בגלותינו ולפ"ז טהרת ישראל תלוי' בהזכרת השם לכך גילוי המשפחות שהוא טהרת ישראל והזכרות ה' תלוי' זה בזה וזמן אחד להם פעם א' בשבוע. והנה רש"י ז"ל פי' בפסחים דף נו"ן בד"ה למדרשי' בפירקא וכו' וז"ל קרי' דיו"ד ה"א דארבע אותיות דרשי' וטעמא תלוי' בו יש לפרש דבריו מפני שאחז"ל שיש בשם הויה בארבע אותיותיו בחינות טעמין נקודות תגים אותיות ובחינות תגים ואותיות מפרשי' אצלינו בס"ת משא"כ בנקודות וטעמים שאינו מחוברים להאותיות בכתב מפני קדושתן ע"כ לא נכתבו בתורה וכנגד זה יש בארבע בחינות פשט רמז דרוש סוד. והנה רמז ופשט הוא בוי"ו ה"ה וסוד שהוא בחינות הטעמי' ודרוש שהוא בחינות הנקודות תלוי' ביה ובהיותינו בגלות אין לנו השגה אלא בוי"ו ה' עד לעתיד שיתגלה שם ה' עלינו והיינו דפירש"י ז"ל דסבר למידרש בפירקא דארבע אותיות שהוא רומז על דרושים וטעמים כנ"ל וע"ז אמר לעלם כתיב כן נראה לפרש דברי רש"י ז"ל שהם צפונים ויקרים וק"ל:

שם כאן להשיאה אשה וכו' לכאורה קשה מכאן על פי' ר"ת בכתובות דף כ"ד בד"ה אבל אינו נאמן וכשר וכו' דא"צ לבודקו משום פסולי קהל אלא כדי להכשיר בתו לכהונה והביא ראי' מהא דאמרי' לי' זיל גלי או נסיב בת מינך דלפ"ז קשה מה דקאמר כאן להשיאה כאן להוציא אשה מידו דלא שייך כאן להוציא אשה מידו. דבשביל פסולי לכהונה אין להוציא אשה מידו דלא הוזהרו כשירות להנשא פסולין וא"ל דר"ת לא אמר אלא בבבל אבל בשאר ארצות מודה דצריך בדיקה זה דוחק דא"כ אכתי קשה מהא דאמר זיל גלי דמי ייעיד עליו שאינו משאר ארצות ותו דא"כ מה דוחק ר"ת בברייתא דשם דאין נאמן להשיאו אשה ה"ל לאוקמי בשאר ארצות וצריך לדחוק לפיר"ת דאם כהן מבבל נשא אשה בשאר ארצות כופין אותו להוציאה משום ספק חללה אבל אין לשון הש"ס משמע כן ותו קשה לי דאי נימא דמיירי הכא לענין פסולי כהונה ע"כ צ"ל דהא דקאמר לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקי' והיינו שהעלה כל פסולי כהונה ואין זה במשמע דלא העלה אלא כל פסולי קהל דהא וודאי לא העלה כל הגרים שביניהם וצ"ע. מיהו לקמן יבואר דמשמע מהש"ס דהעלה אפי' פסולי כהונה וכבר כתבנו בכתובות דס"ל לרש"י ז"ל דמי שהוא מיוחס או שהיא מיוחסת אז צריך לבדוק אבל בשניהם אינם מיוחסין או ששניהם משאר ארצות א"צ לבדוק והיינו דקאמר זיל גלי היינו משאר ארצות וכן משמע להדי' מההיא דלקמן דקאמר לי' עולא לרב כהנא אטו אנן מי ידעי' ר"ל כיון שגם אנו בספק אין להחמיר ספיקן בספיקן והן הן דברי התוס' בכאן מיהו אף לפירש"י ז"ל צ"ע דהא דקאמר כאן להוציא אשה מידו דמשמע דאם אחד משאר ארצות נשא אשה מבבל או בבל שנשא אשה בשאר ארצות כופין אותו להוציא לא מצינו בשום מקום חומר' זו ואפשר דמיירי בלא הכיר בה כדאי' בכתובות סוף פ' אלמנה ניזונית. וק"ל:

שם אישתמיטתי' הא דר"א וכו'. לכאורה אינו מובן כיון דר"א תלמידו של ר' יוחנן לא שייך לומר אישתמיטתי' ויש לפרש מה דאמר אורייתן כשרה וכו' משום דזעירא עלה מבבל ללמוד תורה והי' סבר ר' יוחנן שמה שלא רצה לישא בתו מפני שרצונו לחזור ולדור בבבל ואם תשא אשה בא"י אינו יכול להוציאנה מא"י לבבל כדאיתא בסוף כתובות וע"ז אמר לו כיון שעלה ללמוד תורה היינו משום ששם הוא מקום תורה שהעלה עזרא החרש והמסגיר ולכך עלה ללמוד תור' מר' יוחנן ולכך אמר לו כאן דא"י הוא מקום תורה טפי ראויה לך לישא אשה ולדור בא"י אם לא מפני חשש היחוס וכיון דטעמא דר"א דלא עלה עזרא מבבל כפירש"י לעיל שראה שחכמת הדור עולין עמו היינו דאמר אישתמיטתי' ר"ל דדברי ר"י נראה כסותרין זא"ז שמתוך שעלה ללמוד תורה מפני שעזרא העלה חכמי הדור לא"י הוא עצמו הטעם ליחסו בבבל שלכך טיהרם עזרא מפני שהעלה מהם את בעלי תורה והיינו דקאמר אישתמיטתי' ודו"ק:

שם ודילמא מהנך דכתיב בהו השוכבים על מיטותן כו' נר' דהוא דלא אמר ליה מיד האי קרא משום דהיה מסופק בדברי ר' יהודה אם הוא מקפיד דוקא על איסורא קהל דאית בי' חשש איסור' או שהוא מקפיד שלא תהא פגומה דוודאי מצוה מן המובחר לישא אשה שאינה פגומה כלל אפי' לכהונה ואיכא סברא לכאן ולכאן דחשש פסולי קהל לא שכיח כולי האי כדקאמר בכתובות דף י"ד ע"ב דמכירן ישראל ממזרין שביניהם וכ"ש לדעת ר"ת דא"צ לבדוק כלל על חשש ממזרות ותו דכיון דר"י בבבל היה וכבר עשה עזרא כסולת נקיי' משא"כ לענין חללות. כבר כתבנו די"ל דלא עשה כסולת נקי' אלא לענין פסולי קהל ולהכי השיב לו בתחילה דלמא אכן מהני דכתיב נשים בציון עינה וכדאיתא בפ' החולץ דף למד נכרי ועבד הבא על בת ישראל כשר מ"מ הכל מודים דהולד פגום מק"ו דאלמנה לכ"ג ע"ש והיינו דקאמר לי' וכ"ת נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וא"כ אין להקפיד על איסור פגומים לכהונה וע"כ צ"ל משום חשש ממזרות א"כ שפיר הקש' לו דאם אתה חושש משום חשש ממזרות אף לאחר שעלא עזרא ודילמא אנן נמי מהנך דכתיב בהו השוכבים על מיטתן וכו' דאיכא בהו חשש ממזרות ודוק:

רש"י בד"ה זיל בתר שתיקותא וכו'. נטרה איבה וכו' והמהרש"א ז"ל פי' בדרך אחר כל היכא שמקדם לפסול חבירו דכל הפוסל במומו פוסל ע"ש ולענ"ד נרא' דס"ל לרש"י ז"ל דלשון זיל שתיקותא משמע שהוא שותק לגמרי א"כ א"א לפרש כפי' מהרש"א ז"ל דמיירי שמחרפים בפסול משפחה דהא בכתובות דף י"ד ע"ב אמרי' דשתוק ממזר גרע טפי משום דשתיקה כהודאה וע"כ הכא לא מיירי כלל בבעלי מריבה שאמר אחד לחבירו פגומת פסול אלא שמריבן בדברים אחרים ובזה שתיקותא הוי יחוסא ואף לפמ"ש לעיל דיש לומר דר' יהודה הקפיד אפי' על פגם כהונה ואמרי' לעיל אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריהן מ"מ שתיקותא סי' יחוסא טפי הי' אבל בגנות פסול גרע טפי כששותק. וכן הוא מפורש בש"ע אה"ע סי' ב' דמעלות השתיקה אינו אלא בשאר מריבות אבל כשאמר לו שהוא פסול גריעותא הוא ואין זה ענין למה שאמר כל הפוסל במומו פוסל דהתם היינו שפסול אחד מורגל בפה לגנות את הבריות כגון ההיא דקרי לאינשא עבדא וכן הוא מפורש בש"ע סימן הנ"ל:

שם אמר רב יהודא אמר רב אם ראית שני בני אדם וכו' עיין במהרש"א ז"ל דכתב דריב"ל פליג על רב וס"ל דוקא שפי משפחות ע"ש וכן משמע מדברי הטור שלא כתב אלא שני משפחות והשמיט הך דרב וס"ל דריב"ל פליג עלה והלכה כריב"ל לגבי דרב. דהוא אפי' לגבי ר' יוחנן דהילכת' כוותי' לגבי רב אפ"ה הלכת' כריב"ל לגבי ר' יוחנן אך בהגהת רמ"א שם סימן ב' כתב דה"ה לשני בני עדים משמע דס"ל דלא פליגי וק"ל:

שם ר' יוחנן אמר עד מעברת דגיזמ' וכו' וכתב מהרש"ל ז"ל שמצאו בספר ישן דמעברא דגיזמא היה לעיל מאקרא דתולבקנא והיינו דס"ל דר"י בא להוסיף על שמואל כמו ששמואל מוסיף על רב והא דלא לייט אדר"י משום שהי' בא"י ופשיטא שלא יביאו לסמוך יחוסא דבבל אדר"י כי אם על רב ושמואל שהיה נמי מבבל והקשה מהרש"א ז"ל דהא קיי"ל רב ור"י הלכה כר"י ולענ"ד נרא' לפרש דברי מהרש"ל ז"ל דה"ק משום דאמרינן לעיל כל הארצות עיסה לארץ ישראל וא"י עיסה לבבל נמצא דר"י הורה לבני א"י עד היכן יחוסא דבבל היינו שיכולן בני א"י להתדבק בהם ובאמת נגד א"י אין לדקדק כ"כ א"כ אין יכולין בני בבל ליסמוך על ר"י דאיהו לגבי בני א"י קאמר דאינו בדוקין כל כך ובאמת לגבי א"י הלכה כר"י ולא לייט עלה אביי אלא על בכי בבל שהיה אביי שם שיש להם להחמיר על עצמם וקצת נר' ראי' לפי זה דיש לדקדק מאי מקשה אדרב לייט אדשמואל לא לייט ופי' רש"י ז"ל בתמי' והרי הוא מוסיף מנ"ל דלייט אדבני בבל שנשא מגבול של רב דילמא לייט על אותן שהם חוץ מגבול רב שסומכין על רב וס"ל דיכולין לישא משאר ארצות משא"כ לפי' הישן אתי שפיר כיון דר' יוחנן טפי אי אית' דקאי אבני אותו הגבול היה לו לאביי ללייט אף אמאן דסמך אדשמואל כיון דהלכה כר' יוחנן דרחוק טפי ודו"ק:

תוכן העניינים

המקנה על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה