המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק ראשון האשה נקנית · דף כג.
בגמרא והא קמ"ל ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא אלמ' אין קנין לעבד וכו'. לכאורה צ"ל כמ"ש התוספות ישנים דהא דקאמר ר"מ בכסף ע"י אחרים לאו לגופו איצטריך אלא לדיוק' דעל ידי עצמו לא והוא דחוק תו יש לדקדק בלשון אלמא גם מ"ש רש"י ז"ל דאין קנין לעבד בלא רבו משום צד הוא מיותר ונראה דהא לכאורה קשה הא דקאמר הא קמ"ל וכו' דהא ע"י אחרים לגופ' איצטרך דאף דזכות הוא לו אפ"ה איצטריך לאשמועינן דהא רבא יליף לעיל דף זי"ן ע"א דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמהני נתינה דאחרים מהך דעבד כנעני אם כן מאי פשיטות' הוא בעבד כנעני. ונראה משום דלר' מאיר דס"ל דאין קנין לעבד בלא רבו בשום צד אם כן מוכח מקרא דכתיב גבי שפחה והפדה לא נפדתה דמפרש בו קנין כסף ע"כ ע"י אחרים אם כן מאי קמ"ל דהא מפורש בקרא וע"ז משני דהא גופא קמ"ל דה"א דיש קנין לעבד וכו' ובהכי מיירי קרא אבל ע"י אחרים ה"א דלא מהני וקמ"ל דאין קנין לעבד. ומזה מוכח דקרא מיירי ע"י אחרים והיינו דקאמר אלמא משום דאין קנין לעבד בלא רבו ולא משכחת בשום צד ע"י עצמו כדפירש"י ולא מתוקמה קרא דוהפדה אלא ע"י אחרים אם כן אצ"ל דר"מ אתא לדיוקא אלא דהא גופ' קמ"ל דמהני ע"י אחרים כדמוכח מקרא. אך לפ"ז קשה דאם כן מה מקשה לקמן הש"ס אליבא דחכמים בכסף ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא אמאי מכדי שמענו וכו' וכיון שכתבנו דלר"מ מוכח דנתינה דאחרים הוי נתינה משום דלא משכחת קרא דוהפדה לא נפדתה אלא ע"י אחרים משום דס"ל דאין קנין לעבד בלא רבו אם כן מאי קושי' לרבנן דלמ' רבנן לשיטתייהו דס"ל דיש קנין לעבד ואיכא לפרושי קרא דוהפד' ע"י עצמו וממילא איכ' למימר דנתינה דאחרים לא מהני כלל ונלע"ד ליישב דע"כ א"א לומר כן דא"כ הא דאמר רבא לעיל בהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני אינו אלא אליבא דר"מ ולא אליבא דרבנן דהלכתא כוותיהו אלא ע"כ היינו משום דלפי האמת ע"כ ז"א בשלמא לפי הס"ד דלא אמר ר"מ בכסף ע"י אחרים היינו דוקא מדעתו שפיר י"ל דיליף מקרא דוהפדה כנ"ל אבל לפי מאי דמסיק דמוכח דר"מ ס"ל בכסף ע"י אחרים הוא אפי' שלא מדעתו ע"כ ליכא למימר דיליף מקר' דוהפדה דהא איכ' לאוקמ' קרא מדעתו ומשום זכי' דהוי כאלו הכסף שלו דאף על גב דאינו נפדה ע"י עצמו וקיי"ל דזכי' הוא מטעם שליחות וכיון דהוא אין לו יד לקנות איך מצי משוי שליח מ"ו י"ל כסברת הש"ס לקמן לרשב"א דאף על גב דהוא לא מצי עביד מ"מ מצי משוי שליח כיון דהוא שייך בזכיי' דאחרים א"נ אף על גב דאין לעבד שליחות מ"מ י"ל דזכיותו ושחרורו באים כא' כי היכא דס"ל לר"מ דגיטו וידו באים כא' ואין לומר דהא קרא והפדה לא נפדתה מיירי בחצי' שפחה וחציה בת חורין כדאיתא במתני' בכריתות וכיון דאכתי היא חצי' שפחה לא שייך לומר דזכיותה ושחרורה באים כא' דהא אכתי אין לה יד כיון דהיא חצי' שפחה ואכתי מוכח דלאו מטעם זכי' זה אינו דמצי לאוקמ' קרא בשפחה של שני שותפין כדמוקי בש"ס בגיטין דף מ"ב ונפדית ע"י אחרים מיד א' דכיון דאינה נשארת אצלו שפיר י"ל דזכיותה באים כא' וע"כ הא דס"ל לר"מ דנתינה דאחרים מהני אפילו שלא מדעתו לא מקרא יליף אלא מסברא דנפשיה וה"ה לרבנן ושפיר מקשה הש"ס. ודו"ק:
שם אימא סיפ' וכו' בשטר ע"י אחרים וכו'. והא קי"ל וכו' ופירש"י ז"ל והא מעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו לכאורה קשה לפי מה דאי' בב"מ דף י"ט גבי מצא שחרור עבדים דלאביי דס"ל עדים בחתומים זכין לו משתחרר העבד למפרע משעת חתימה א"כ לא משכח' לכאורה בשטר ע"י עצמו שיצטרך לומר דגיטו וידו באין כא' דכיון דהיכ' דמט' לידו הוא משתחר' למפרע משעת חתימה הרי דבעידנא דמטא לידו כבר אית ליה יד ואע"ג דבעינן דמטא לידו כדאיתא בב"מ שם ה"מ דמטא לידו כו' היינו שהי' דעתו של האדון להתנות שלא יועיל השחרו' אלא בתנאי שלא יבא לידו אבל מ"מ אית ליה יד כיון שהו' משתחרר למפרע ודוקא לר"מ שפיר אמרי' לעיל דקמ"ל דגיטו וידו באין כא' דכיון דס"ל לר"מ דחוב הוא לו שייך עבז"ל אף דאח"כ הוא משתחרר מדעתו מ"מ בשעת חתימה מסתמ' הוא חוב לו א"כ לא משכחת לרבנן. ע"י עצמו אלא בעומד וצווח מעיקר' שאינו רוצה בשחרור א"נ כשמשחרר בעדי מסירה בלא עדי חתימה לר' אלעזר דס"ל דעדי מסירה כרתי. ולפ"ז קשה לפירש"י ז"ל דהקושי' הוא ממעש' בכל יום שהוא משתחרר ע"י עצמו דהא לא מיבעי' לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי דאין קיום הגט אלא בחותמיו ואפי' לר"א דס"ל דעדי מסירה כרתי מ"מ תקנות חכמים היא שהעדים חותמים על גט מפני תיקון העולם כדאי' בר"פ השולח וא"כ כיון דמסתמא איכא עדי חתימה הרי היא משתחרר למפרע ואפי' לפי' הרשב"א ז"ל דלאו ממעשים בכל יום הוא דמקשה אלא מסוגיא דפ"ק דגיטין דאמרי לי' רבנן לר"מ דהוי חובה משום דאי בעי זרק לי' גיטא ולפ"ז שפיר הוי אפשר לומר דמשמע משם דאפי' עומד וצווח מהני דאי לאו הכי אכתי חוב הוא לו דאי בעי עומד וצווח מ"מ מאי מקשה הש"ס בתר הכי לערבינהו וליתנינהו בין ע"י עצמו ובין ע"י אחרים דכיון דע"י עצמו לא משכחת אלא בעומד וצווח דאל"ה לא שייך גיטו וידו באין כאחד ע"י אחרים לא מהני בעומד וצווח אפי' לרבנן א"כ לא מצי ליערבינהו כיון דלא משכחת להו אלא בתרי גוונ' והי' נראה מזה דסוגי' זו באמת לאו לאביי אתי' אלא כרבה ורבא דפליגי עליו שם בב"מ דף ל"ה. ולפ"ז מתורץ קושי' המפרשים על גירסת הספרים דלא גרסי בדרשב"א אף בשטר ומפרשי דכולה סיפא רשב"א היא א"כ קשה על אביי דמשני לקמן איפוך דאכתי קשה דרשב"א אדרשב"א דהא קאמר שם אליבא דר"מ דאין קנין לאשה וה"ה בעבד וכו' ומתני' קאמר בכסף ע"י עצמו. ודוחק לומר דאליב' דר"מ ולי' לא ס"ל ותו דבתוספתא איתא בהדי' דהא דקאמר רשב"א אף בשטר ע"י אחרים הוא אליבא דר"מ ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דלאביי לא צריך לשנוי' דרשב"א היא כנ"ל ודוק:
בגמרא בעי רבה לרשב"א עבד כנעני מהו וכו'. לכאורה קשה טובא דאי' ביבמות דף מ"ז ע"ב גבי יפת תואר רשב"א אומר אעפ"י שלא קיבלה כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה הרי דס"ל דיוכל לשחרר בע"כ וכיון דס"ל דאין גטו וידו באין כאחד ע"כ משחררה ע"י אחרים א"כ מוכח דאפי' עומד וצווח יכול לשחררה ונהי דלפי' הראשון של התוספות בד"ה מה שיעשה שליח כו' י"ל דפשיטא לי' ע"י אחרים אפילו עומד וצווח מהני אבל לפי' השני של תוס' דמספקא לי' אי מהני בעומד וצווח ופשיט לי' דלא מהני קשה מסוגי' הנ"ל ואפשר לומר דלפי מה דאמר שם דרשב"א יליף מקרא דכל איש מקנת כסף דרבנן מוקי להאי קרא כדשמואל דמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור א"כ ממילא לרשב"א משמע דס"ל דמפקיר עבדו צריך גט שחרור א"כ י"ל דמפקירה בתחילה וכיון דמפקירה יש לה יד ויכול לשחררה אבל אין לומר דכופה ומשחררה ע"י כסף דאחרי' כדאמר לעיל דבין לאביי דמשני הואיל וקני לי' בע"כ וכו' ובין לרבא דמשני דכסף קבלת רבו גרמה לו זה דוקא בעבד שיכול למוכרה לאחרים משא"כ ביפת תואר דכתיב בה ומכר לא תמכרנה וכ"ש לפמ"ש בספ"י דהא דאמר רבא קבלת רבו גרמ' לו היינו משום דס"ל דמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור א"כ לפמ"ש דמשמע שם דרשב"א ס"ל דמפקיר עבדו צריך גט שחרור א"א לתרץ הכי ע"כ צ"ל כנ"ל. ודו"ק:
תוס' ד"ה מהו שיעשה שליח וכו' יש מפרשים וכו': וכן מפרש הרשב"א בחידושיו היכא דאמר העבד לאחר. לכאורה קשה על רשב"א ז"ל לפי פי' זה הא דקאמר בסמוך דר"מ ס"ל אין קנין וכו'. ורמי דר"מ אדר"מ וכו' הא לפי מאי דמסיק לעיל דר"מ במתני' מיירי שלא מדעתו כשינוי' דאביי ורבא י"ל דר"מ בכסף אפי' ע"י אחרים קאמר וכ"ש על ידי עצמו וצ"ל דמוכח מדקאמרו רבנן בכסף על ידי עצמו דאין לפרש דס"ל ע"י עצמו ולא ע"י אחרים דהא ס"ל לרבנן דזכות הוא לו וע"כ צ"ל דס"ל לר"מ על ידי אחרים ולא על ידי עצמו דאל"ה במאי פליגי. אך לפמ"ש הרשב"א דכולה חכמים דמתני' הוא רשב"א אם כן י"ל דס"ל לרשב"א דחוב הוא לעבד וס"ל דבכסף על ידי עצמו ולא על ידי אחרים ופליג אר"מ בין לשינוי' דאביי ובין לשינוי' דרבא כדבעי לאוקמ' לעיל לרבנן ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא תנינ' וכו'. אם כן למאי דאוקמ' כרשב"א שפיר נוכל לפרושי הכי והא דמהני בשטר על ידי אחרים היינו משום דמוכח מן התורה דכתיב או חפשה לא ניתן לה ולא משכחת אלא על ידי אחרים בשלמא לפי' השני שכתבו התוס' דע"י אחרים בעינן דוקא שיעשה שליח ע"כ דמיירי מדעתו אם כן ממיל' דליכא לפרש בכסף ע"י עצמו ולא על ידי אחרים דמדעתו אמאי לא אבל לפמ"ש הרשב"א כפי' הראשון א"כ אף למאי דפשט רבה דמהני על ידי שליח מ"מ מהני נמי אפי' שלא מדעתו ושפיר איכא לאוקמ' מתני' שלא מדעתו וצ"ל כיון דפשט דילפינן לה לה מאשה דיכול העבד לעשות שליח אם כן כיון דס"ל לרשב"א דבשטר מהני ע"י אחרים ע"כ ס"ל דזכות הוא לעבד דאי לאו הכי מנא ליה דמהני בשטר שלא מדעתו דהא איכא לאוקמא קרא דחופשה לא ניתן לה מדעתה ע"י שליח אע"כ דס"ל דזכות הוא לו אם כן בכסף מהני נמי ע"י אחרים והא דקאמר במתני' ע"י עצמו ע"כ היינו אף על ידי עצמו אם כן ממיל' מוכח דר"מ ס"ל בכסף דוק' על ידי אחרים ולא על ידי עצמו דאל"כ היינו חכמים. ודו"ק:
תוס' ד"ה דאמר רב הונא וכו'. ואי הוי דוקא שלוחי דידן וכו' לכאורה קשה מאי קמ"ל רב הונא הא קי"ל בכל הקדשים בשינוי בעלים כשרים אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה ואי ס"ד דבעינין שליחות דבעלים אם כן כיון ששינה בשליחות וצריכין הבעלים להביא קרבן אחר בטלה שליחותו ולמה כשרים. ומיהו לכאורה יותר קשה דהא משמע בר"פ האיש מקדש דשחיטה וודאי בעי שליחות דהא ילפי' שליחות משחיטות הפסח וקשה דהא תנן במתני' בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמאי נימא כיון ששינה בטל השליחות ודוחק לומר ששינה מדעת בעלים. ונראה בזה דאין זה נקרא שינוי בשליחות עצמו כיון שבגוף השחיטה עשה שליחותו וכן משמע מסוגי' דנדרים שם דקאמר התם למיפשט ממתני' דהכהנים שפיגלו במקדש דמזידין חייבים הא שוגגים פטורי' ואמאי לימא לתקוני שדרתיך ולא לעותי וקשה דמה בכך הא כיון שבטלו השליחות ממילא פסול הקרבן כיון שנשחט בלא שליחות ודוחק לומר דהקושי' הוא מלשון שפיגולן פיגול דמשמע ליה שחייבין עליו כרת וא"ל דלפמ"ש התוספות דהוי נמי שלוחי דרחמנא אף שבטל השליחות דבעלים אכתי הוי שלוחי דרחמנא דאם כן פשיטא דפסול הקרבן דהא בעי למיפשט מזה דשלוחי דרחמנא נינהו ומשום הכי פסול וע"כ צ"ל דאכתי השליחות קיים בשחיטה עצמו והיינו דקאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי פי' דהשליחות קיים לתקוני. וכן משמע מהא דאמר בכתובת דף ל"ג ע"ב דמשני בטובח ע"י אחר ומשמע דהשליח מעצמו שחט לע"ז ולא צוה אותו כמ"ש המשנה למלך כמבואר בחידושינו שם הרי דמחייב המשלח על הטביחה ולא אמרינן כיון דשחט לע"ז ואסרי' הוי שינוי בשליחות משמע דלא הוי שינוי בזה לשליחות השחיטה וק"ל:
בגמרא אמר רב ששת דכ"ע אין קנין וכו'. כתב הרשב"א ז"ל דיש מפרשים הטעם דלא מהני לרבי מאיר בעל מנת שאין לרבו רשות בו משום דס"ל לר"מ דהמתנה על מה שכתוב בתורה התנאי בטל. ולכאורה קשה דהא אמר דפליגי נמי באשה שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו ובאשה הוא מתקנות פירות מדרבנן וכ"ש דקשה טפי על אביי דמנ' ליה להפוכ' ברייתא דלמא טעמא דר"מ משום הכי כיון דאמרינין בכתובת דף נ"ו דטעמא דר"מ משום דעשו חיזוק בשל תורה הא בדרבנן תנאו קיים ורבי יהודה פליג עליה וס"ל דבדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים ולרבנן תנאו בטל אם כן ממילא כיון דמה שקנה אשה קנה בעלה הוא מדרבנן מתקנות פירות ממילא אזלי לשיטתייהו דסתם רבנן דר"מ הוא רבי יהודה. ולכך סבירא ליה לר"י דתנאו בטל ור"מ ס"ל בדרבנן תנאי קיים ויש ליישב משום דאיתא שם דמקשה והרי פירות דרבנן ולא עבדו רבנן חיזוק ומשני אביי לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות הרי דבפירות לא שכיח כולי האי וסבירא ליה לר"י דלא עבדו חיזוק אם כן אכתי קשה דרבי יהודה אדרבי יהודה. ותו כתבו שם התוספות בד"ה הא מדרבנן תנאו קיים וכו'. ותימא דהא שמעינן ליה לר"מ בתרומת מעשר של דמאי וכו'. ותירצו דבאיסורי ס"ל לר"מ דעשו חיזוק בדרבנן כשל תורה א"כ הכא דלענין מעשר דאיכא איסורא לר"מ תנאו בטל ואף דלא שכיח הא שמעינן ליה דעשו חיזוק אפי' בדמאי ודמאי לא שכיח כדקאמר בכתובת דלא עשו חיזוק בדרבנן גבי חמרין שנכנסו לעיר וכו' משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן הרי דבמלת' דלא שכיח ס"ל לר"י דלא עשו חיזוק אפי' באיסור' ור"מ ס"ל דעשו חיזוק אפי' בדרבנן א"כ שפיר צריך להפוכי פלוגתייהו וממילא א"ש ההוא דנדרים שהביאו התו' בהמודר הנאה מחתנו וכו' כמאן אזלא שמעתא דרב כמאן כרבי מאיר היינו נמי משום דהתם הוי איסורא וס"ל לר"מ דאפי' בדרבנן עשו חיזוק. ועמ"ש בזה בלשון התוס' ודוק:
ועוד נראה דלפ"ז צ"ל הא דפליגי בעבד אף דס"ל לרבי יהודא דבדאוריית' היכ' דאיכ' איסור' התנאי בטל כדקאמר שם דדוק' בדבר שבממון התנאי קיים הרי בעבד איכא ביה איסורא שיצא לחירות וצ"ל דס"ל דבעבד כיון דעיקר הוא ממון כדקאמר לעיל בכסף דקבלת רבו גרמה לו דינו כדבר שבממון ואפשר לומר עוד דלהכי קאמר לקמן שנתנו לה ע"מ שתפדי בו את הפירות ולא קאמר סתם שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו משום דכשנתנו לה סתם הוי ליה כדבר שבממון כיון דרשות בידה לעשות כל דבר ואפילו אם תפדה אח"כ את הפירות אין סברא שיחזור ויתבטל משום דהוי איסור' כיון דכבר נתקיים אבל כשנותן לה על מנת שתפד' בו את הפירות בלא חומש הוי ליה כאיסור' מיד. וכיון דע"כ צריך להפוכי דלא תקשה דר"י אדר"י. וממיל' צריך לומר טעמא דר"מ אף על גב דזכות הבעל אינו אלא מדרבנן היינו משום דע"מ שתפדי וכו' ה"ל איסור' כנ"ל. ולפ"ז י"ל דהא דמשני בפסחים דף פ"ח ע"ב בההיא דגדי וטלה שנתן לו הרועה ע"מ שאין לרבו רשות בו דהיינו כרבנן אליב' דרב ששת כמ"ש התוספות בשם ר"ת ולא משני באמת כגון שאמר לו הרועה שתצא בו ידי פסח היינו משום דאז הוי כאיסור' דמודה רבנן בדאוריית' בדבר איסו' דהתנאי בטל כיון שהתנה בפירוש שיצא בו ידי פסח. ולכך מוקי כשנתנו לו סתם כגון על מנת שאין לרבו רשות בו וכיון דהוי מתנה לכל דבר הוי דבר שבממון תנאו קיים. ומיהו מסתימת הרשב"א ז"ל שלא הזכי' דבפירות הוי דרבנן אפשר לומר דסביר' ליה דעד כאן לא אמרינן שם דבדרבנן התנאי קיים אלא בתחילת הנישואין כשמתנה על תקנת' דרבנן אבל כשכבר קנה בתקנת' דרבנן כבר הוי שלו מדאוריית' וכמו שמצינו בכל הקנינים שתקנו חז"ל לענין מכירה דהוי שלו לגמרי אפי' לקדש בו את האשה לכך כשמתנ' אחר הנשואין על מנת שאין לבעלה רשות בו דהוי כמתנה בדאורייתא וצ"ע בסבר' זו. ודו"ק: