המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק ראשון האשה נקנית · דף כב.
ברש"י ד"ה שלא ילחצנה במלחמה לבוא עלי' וכו' נראה דס"ל לרש"י ז"ל בפשטות דמה שהתירה התורה נגד היצה"ר א"א לפרש דביאה ראשונה מותרת במלחמה דאם כן היה לו לפרש בהדיא בקרא. ותו דמשמעות הכתוב דוחשקתה בה ולקחת לך לאשה שהקדימה התורה ענין הליקוחין אף דהליקוחין לא היה אלא לאחר כל המעשים ולמה הקדים הכתוב בתחלה אע"כ דכוונות התורה שהתירה התורה נגד היצה"ר לגייר אותה בע"כ והיינו דקאמר קרא וחשקתה בה מותר אתה ליקח אותה לאשה דהיינו ליקוחין יש לך בה שכופה אותה לגיירה בע"כ וזהו עיקר החידוש ותו דאי נימא דהתירה התורה ביאה ראשונה במלחמה נגד היצה"ר אין טעם בזה במה שהתירה התורה עוד אח"כ שיכול לכופה לגיירה כדאי' ביבמות דף מ"ח אם לא שנאמר שהתירה התורה שני דברים כנגד היצה"ר וזה אינו במשמעות הסוגי' דלא התירה התורה אלא ביאה ראשונה נגד היצה"ר ונלע"ד לשיטת רש"י ז"ל אם בא עליה במלחמה דכבר נתקררה דעתו באמת שוב אינו רשאי לכופה להתגייר דלא התירה התורה לכופה להתגייר בע"כ אלא כנגד היצה"ר וזה אינו אלא בביאה ראשונה והיינו דאמר קרא שלא ילחצנה במלחמה דאם יבוא עליה שוב אינו יכול לכופה להתגייר. ועוד נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאי ההיתר הוא בביאה ראשונה הא לפי מאי דקיי"ל כרבנן דר"ש לקמן דף ס"ח ע"ב דלאו דלא תתחתן אינו אלא בז' עממין א"כ הכא דמיירי במלחמות הרשות אין איסור כלל מן התורה ותו דאפילו לר"ש אינו איסור אלא דרך חתנות כדאי' בע"ז דף ל"ו ע"ב אבל במלחמה שלא היה דרך חתנות אין כאן איסור כלל אלא דהתוס' כתבו בסוטה דף ל"ו בד"ה כמאן כר"ש וכו דהא דאמרי' דלא דברה התורה אלא כנגד היצה"ר משום דאמרינן דהלכה למשה מסיני דקנאין פוגעין בו והיינו דס"ל דבמלחמה הוי פרהסי' כמ"ש הריטב"א ז"ל בשמעתין אבל רש"י ז"ל ס"ל זה לדוחק דא"כ מאי האי דקאמר קרא שלא יקח לאביו או לבנו דהא אין בו איסור כלל דהא אביו ובנו הם בביתם ודוחק לומר דגם זה הוא פרהסי' אע"כ דעיקר ההיתר הוא לכופה להתגייר וזה לא הותרו אלא בשביל עצמו ולא בשביל אביו ובנו ועוד נר' דס"ל לרש"י ז"ל הא דאמר לעיל דפליגי רב ושמואל בביאה ראשונה דרב אמר מותר דהואיל ולא דיברה התורה אלא כנגד יצה"ר א"א לפרש דקאי על ביאה ראשונה שבתוך המלחמה דהא ס"ל לאביי בתמורה דף כ"ט דכהן הבא על הנכריות אינו לוקה משום זונה דאין זרעו מיוחס אחריו ואיך יחלוק על רב ושמואל ואפי' ללישנא קמא דפליג בביאה שניה מ"מ לא שייך לומר הואיל ואישתרי אשתרי דהיינו הואיל ואשתרי בביאה ראשונה אישתרי נמי ביאה שניה והרי בביאה ראשונה אין איסור כלל לאביי אע"כ דאף ביאה ראשונה מיירי לאחר גירות. ונראה דהתוס' לשיטתיהו אזלי דכתבו בע"ז דף ל"ו בד"ה משום נשג"ז כו' דאף לאביי דנכריות לא מיתסר משום זונה איכא איסור עשה מגזירות הכתוב דכתיב בתולה מעמיו ולאו הבא מכלל עשה עשה. אך נראה דע"כ דט"ס הוא בלשון התוספות דבתולה מעמיו כתיב בכהן גדול. אלא דכוונתם לקרא דיחזקאל דמייתי לקמן דף ע"א כי אם בתולה מזרע בית ישראל א"כ י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דדוחק הוא דנימא בזה הואיל ואישתרי אישתרי הואיל ואיסור הראשון אינו מפורש בתור ואפשר דס"ל לתוס' דמעמיו דכתיב גבי כהן גדול קאי נמי על כהן הדיוט כדמשמע ביבמות דף ע"ז ע"ב כי אם וגו' להביא גיורות מכנה ע"ש. אך מדמקשה לקמן האי קרא רישא בכה"ג וסיפא בכה"ד ולא מקשה הכי אקרא כ"א בתולה מעמיו משמע דכולה קרא בכה"ג ומה שהקשה התוס' על רש"י ז"ל יבואר בדבריהם ודו"ק
ברש"י ד"ה ליקוחין יש לך בה וכו' שהרי אינה מתגיירה מדעתה וכו'. נראה מדבריו שכופה אותה ומטבילה אע"פ שאינה מקבלת אפ"ה גזירת הכתוב הוא דהוי גירות כדאיתא ביבמות דף י"ז ע"ב אבל אינו כן דעת הרמב"ם ז"ל בפי' י"ג מהל' מלכי' שכ' שמתגלגל עמה עד שתתרצה ומקבל עליה וס"ל לרש"י ז"ל דבכה"ג שמקבלת עליה אף שמתרצה ע"י אונס פשיטא דגירות גמור הוא דהא קמי"ל כחכמים ביבמות דף כ"ד ע"ב דא' גירי אריות וא' גירי מרדכי ואסתר גרים גמורין הם וא"כ פשיטא דתופסין קידושין ולשיטת הרמב"ם ז"ל צ"ל דהך ברייתא כר' נחמי' א"נ דחכמים דס"ל דגרים גמורין הם היינו מהאי קרא. מיהו מה שפירשי' ז"ל דקידושין תופסין בה אין לפרש שיכול לקדש אותה בע"כ דלא מצינו קידושין בע"כ כי אם ביבמה אלא דע"כ הכי קאמר קרא דלאח' הגירות בת ליקוחין היא אם מתרצית להתקדש לו ואם לא מתרצית יבא עלי' בע"כ דהיינו דהתירה התורה נגד היצה"ר לפירש"י ז"ל כנ"ל. ודו"ק:
תוס' ד"ה שלא ילחצנה במלחמה וכו' ואפי' ביאה ראשונה אינו מותר אלא אחר כל המעשים וכו' הנה הרא"ם ז"ל בר"פ כי תצא תמה על התו' דמנא להו לפרש כן פירש"י ז"ל דלא הותרו ביאה אלא אחר כל המעשים דלמא תיכף כשהביאה לביתו היתה מותרת ביאה ראשונה כמ"ש הרמב"ן ובאמת דלכאורה משמע כן מדברי רש"י ז"ל עצמו בסנהדרין דף כ"א גבי תמר בד"ה תמר אחות אבשלום וכו' וז"ל קודם שנתגיירו בלב שלם מעכה אמו ילדה לו לדוד והיתה אצלו בתורת יפת תואר ע"ש. ונראה דהתו' לשיטתייהו אזלי דס"ל דעיקר ההיתר ביפת תואר היינו אפי' בפרהסי' וכבר כתבנו דע"כ מפרשי הא דאסרה התורה ליקח לאביו ולבנו היינו ע"כ כיון שמביאה מן המלחמה לביתו הוי כפרהסי' כמ"ש לעיל וכן מוכח מדבריהם לקמן שכתבנו בשם ר"ת אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת וישמע דמפרשי לי' דהא דאמר שלא ילחצנה במלחמה היינו ביאה שני' וכיון דס"ל להתוס' דהאיסור הוא משום דהוי פרהסי' א"כ ביאה שני' הי' מותר בביתו אפי קודם גירות אע"כ דס"ל דכ"ז הוי פרהסיא וא"כ ס"ל דא"א לפרש כן דברי רשי' ז"ל דאין חילוק בין במלחמה ובין בביתו דהכל הוי פרהסי' וצ"ל דלא הי' לפניהם הגירסא בסנהדרין שם בדברי רשי' ז"ל כמו שהוא לפנינו אך האמת יורה דרכו דדברי רשי' ז"ל בסנהדרין מוכיחי' על הפי' שכתבנו לעיל בדברי רשי' ז"ל דעיקר ההית' הוא ביפת תואר במה שאמרה התורה ולקחת לך לאשה ולגייר אותה בע"כ ולא התירה התורה זה אלא כנגד היצ"הר אבל אם בא עלי' שכבר נתקררה יצרו שוב אינו יכול לכופה להתגייר ואף דאין איסור מן התורה בביאת זנות זו מ"מ אם אינו רוצה להפקיר זרעו ולבוא עליה בגיותו התירה התורה לכופה להתגייר לאחר כל המעשים וזה שכ' רש"י ז"ל בסנהדרין שהיתה אצלו בתורת יפת תואר ר"ל שבתחלה הביאה לביתו בתורת יפת תואר ואח"כ בא עליה ברצונה בהיותה בביתו ואז לא היה יכול לכופה להתגייר וזה הוא שכתב רש"י ז"ל קודם שנתגיירה בלב שלם דלכאורה אינו מובן דהא היה יכול לכופה שתתגייר ולפמ"ש א"ש דכיון שבא עלי' שוב לא היה יכול לכופה להתגייר. ודו"ק:
בא"ד ומה שהקשה מתמר וכו' אלא מקודם לכן היתה מעוברת כו' כבר כתבנו לעיל מה שנראה לנו הדרך הנכון בשיטת רשי' ז"ל בכאן ובסנהדרין שם ובאמת יש לתמוה על המפרשים אלו מה שנדחק להוציא קרא מפשטי' דכתיב בנות המלך ולך כמ"ש תו' ויותר מזה מפורש כמה פעמי' בפסוקים אלו שקראה אמנון אחותי והכ' מוכח דלא היתה אחותו לא מן האב ולא מן האם וגם אבשלום אמר לה האמנון אחיך וצריך לדחוק בכל זה דכיון שגידלה בביתו של דוד קראה אחותי. ועוד יש לתמוה לדבריהם הא דקאמר שם תמר בת יפת תואר היתה מנא ליה הא דלמא נתגיירה כשהיא מעוברת ונשאה דוד בשלמא לפי' התוס' י"ל דמוכח דיפת תואר היתה דאל"ה מסתמא לא היה בא עליה כשהית' בת נכריות אבל לפירושם קשה ונר' דס"ל דבל"ז מוכח דנסבה בתורת יפת תואר דהא מעכה אם תמר היתה בת תלמי המלך גשור והוא מארץ ז' עממים כדכתיב ביהושע י"ג לא הורישו בני ישראל את הגשורי וגו' נמצא שהיתה אסורה לו מאיסור נתינה ואיך נשא אותה דוד אע"כ שהיתה יפת תואר. וכדאי' בסוטה ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכו והיתה מותרת אליו וכיון שמוכח שהיתה יפת תואר שפיר קאמר התם תמר בת יפת תואר היתה ר"ל שלא היתה בתו כלל אלא שהיתה מעוברת כשלקחה כבר בתורת יפת תואר ולפ"ז י"ל דהוכיחו מזה היש מפרשים דלא כפי' התוס' דאי ס"ד שבא עלי' קודם גירות א"כ היאך אמרה כי לא ימנעני המלך ממך דהא היתה אסורה לאמנון מטעם נתינה כיון דהולד הולך אחרי' הרי היא נתינה גמורה ונהי דאבשלום לא הי' נתין משום דאמרו במתני' לקמן דף ס"ו ע"ב דכל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר א"כ כיון שאמרה התורה ליקוחין יש לך בה הרי יש קידושין והוולד כשר מ"מ תמר שהיתה הורתה קודם גירות והולד הולך אחריה והית' בת נכריות כמ"ש התו' פשיטא דהוי נתינה גמורה והיתה אסורה לאמנון. אבל לשיטת היש מפרשים שהיתה מעוברת מנכרי שלא הי' מז' עממים ממילא דלא היתה נתינה דקי"ל דבאומות הולך אחר הזכר ובאמת לכאורה קשה על שיטת התו' ודוחק לומר דס"ל דתלמי מלך גשור עצמו לא הי' מארץ ז' עממים דא"כ מאי מקשה הש"ס ביבמות דף ע"ו ע"ב ותיפוק לי' דהוי מצריות ראשונה ולא משני דפרעה עצמו הי' מעם אחר וצ"ל דס"ל כדעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דאיסו' נתינה מן התורה אינו אלא בדור ראשון דהיינו אותו שנתגיי' אבל דור שני אינו אלא מגזירת דוד ודוד גזר עלייהו אחר מעשה דאמנון ותמר כדמוכחי קראי ואמרינן ביבמות דף ע"ח דמצריות מעוברת שנתגיירה בנה דור שני הוי א"כ ה"נ מעכה כיון שנתגיירה כשהיתה מעוברת עם תמר דהוי תמר דור שני דמותר בנתינים לדעתם וכ"ש דא"ש לפמ"ש בחידושי כתובות ריש פרק אלו נערות דאפי' החולקים על הרמב"ן והרשב"א מודים בנקיבות שמותרת בדור שני. אך אכתי קשה לרבי יהודא לפמ"ש רש"י והתוס' ז"ל בסוטה שם דר' יהודא לא דריש ושבית שביו וס"ל דהם בכלל לא תחיה כל נשמה קשה האיך לקח אותה דוד בתורת יפת תואר. וצ"ע:
ועוד נראה דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל דפי' ביבמות דף י"ו ע"ב ד"ה מעשרה שבטים וכו' דקסבר דכותית שילד' מישראל הולד ממזר ולפ"ז אי אפשר לומר שהיתה תמר מדוד שבא עלי' במלחמה דא"כ קשה למ"ד דהולד ממזר א"כ היתה אסורה לאמנון וכ"ש לרב יהודא דאמר הך מילתא דהיתה מותרת לאמנון הוא עצמו ס"ל בסוף פ"ק דיבמות דהולד ממזר מיהו יש לומר לפמ"ש תו' שם דר' יהודא משמי' דר' אסי אמר כן ואיהו עצמו ס"ל דהולד כשר גם י"ל דס"ל להתו' דכל כה"ג כיון שהתירה התורה במלחמה אין הולד ממזר. ודוק:
בגמרא ת"ר אם אמר יאמר עד שיאמר וישנה כו' הקשו המפרשים דל"ל אם אמר יאמר הא מוכח ממילא דבעינן ב' אמירות דהיינו בשני זמנים בתחלת פרוטה אחרונה ובסוף פרוטה אחרונה ונלע"ד דלק"מ דודאי צריך שיאמר העבד זה הלשון הכתוב בתורה אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני לא אצא חפשי וא"כ מאי דדרשינן שיאמר וישנה מאם אמר יאמר פשוט הוא שיאמר כל הפסוק הזה בין בתחלת פרוטה ובין בסוף פרוטה א"כ ממילא מתורץ קושי' הנ"ל דאי לא הוי כתיב אם אמר יאמר ה"א שיאמר אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני קודם פרוטה אחרונה ובסוף פרוטה אחרונה יאמר לא אצא חפשי וכמ"ש באמת המשנה למלך בפ"ג מהל' עבדים לפרש כן דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל כן וקמ"ל דאם אמר יאמר שצריך שיאמר כל הפסוק הזה שני פעמים אף דלא שייך כ"כ אמירות לא אצא חפשי שיאמר בפעם ראשון ולשיטת הרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל שאומר אהבתי את אדוני ב' פעמים קודם התחלת הפרוטה ואחר התחלת הפרוט' אומר לו לא אצא חפשי ב' פעמים:
ונראה עוד לפרש הא דמשמע לי' לרש"י ולהרמב"ם דתיכף כשהתחיל פרוטה אחרונה קרי לי' סוף פרוטה אחרונה ולא בעי' סוף ממש משום דהרציע' עצמ' צריכה להיות ביום כדדריש בספרי והביאו הכ"מ שם דכ' על כן אנכי מצוך הדבר הזה היום ביום רוצעין ולא בלילה וכן משמע ממשמעות הכתוב ורצע אדוניו את אזנו במרצע דמשמע דבשעת רציעה עדיין הוא אדוני' א"כ ע"כ האמירה לא בסוף ממש והנה מלשון רש"י ז"ל בד"ה ה"ג אמר רבה וכו' כשמגיע להתחיל לסוף פרוטה אחרונה לפי חשבון גרעונה דעדיין עליו ש"פ דהוי דמי עבד וכו' משמע דאף דסתמא מעשה ידיו שבאותו שעה שוין יותר מפרוטה. מ"מ חשבון לפי ערך הדמים שנתן לו כמו גבי גירעון וכן הוא בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב כיון שנשאר מן היו' ש"פ מדמי מכירתו נראה דנפקא להו מלשון רבא דאמר תחלת פרוטה אחרונה ולא אמר בתחילת שוה פרוטה אחרונה משמע פרוטה ממש מדמי מכירתו. ומה שדקדק רש"י ז"ל שעדיין עליו ש"פ היינו דקמ"ל שאם יזדמן לפעמים שהוזלו עבדי' מאוד ועד שמעשה ידיו שבעת ההיא לא יגיע לפרוטה מדמי מכירתו בענין שישאר זמן ש"פ בשעת אמירה כמו לענין גירעון כסף דאזלי' לקולא כדאיתא לעיל דף כ' והיינו דכתב רש"י ז"ל שיש עליו ש"פ. וק"ל:
בגמרא הא אינו אוהב רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך וכו' נראה הא דלא מייתי קרא אהבתי את אדוני דכתי' בבפ' משפטים י"ל משום דאמר לעיל דבעי' ב' אמירות א' כשהוא עבד דכתיב אם אמר יאמר העבד אהבתי וגו' וכיון דכתיב אהבתי סמוך לאמירות העבד משמע שצריך לאהוב את רבו בשעת אמירה ראשונה לכך יליף מהך קרא דכתיב בפ' ראה לא אצא מעמך כי אהבך דמיירי באמירה שהוא בשעת היציאה שצריך ג"כ לאהוב את רבו ויותר נראה דהנה הריטב"א מקשה בשם התו' הא ל"ל קרא פשיטא דאינו נרצע אלא מדעתו ומרצונו ותירצו לאפוקי שאינו אוהבו אלא שאינו רוצה לצאת מחמת עניות ע"ש. נראה הא דלא קשה להו על רישא דברייתא דאם רבו אינו אוהבו משום דכיון דרציעה מ"ע היא ה"א שמצוה על רבו אע"פ שאינו אוהב את העבד אבל על העבד בוודאי אינו מצוה כדקאמר לקמן אוזן ששמעה וכו' ולא ידעתי מאי קשה להו דאתי לאפוקי אם עושה העבד משום אהבת אשתו ואת בניו לבד וקמ"ל קרא דבעינן דוקא שיאהב את אדונו. ולפ"ז י"ל דהא דלא מייתי מקרא קמא דפ' משפטים משום דהוי מצי למימ' דהא דאמר אהבתי את אדוני לאו משום דאינו נרצע אם אינו אוהבו אלא משום דאי מאהבת אשתו ובניו לבד רוצה לעבוד למה יעשה העבד כן לרצעות א"ע הא יכול למכור א"ע עוד הפעם בפרוטה או בשטר וכמו שכתב הריטב"א ז"ל לעיל דף י"ד ע"ב דאפי' לרבנן דר"א דס"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית אפ"ה הוא מותר בשפחה אע"כ דאינו רוצה לעבוד מאהבת אשתו ובניו בלבד אלא בצירוף אהבת אדונו ואם ימכור א"ע לא יצא במיתת האדון דע"ע עובד את הבן ולכך ניחא ליה להיות נרצע כדי שיצא במיתת האדון שזולת אהבת אדונו אין רצונו לעבוד ולכך מייתי הך קרא דכי אהבך ואת ביתך דדריש מיניה בברייתא לעיל דבעינן שיהא לרבו אשה ובנים א"כ משמע מקרא שיהא אוהב גם את הבנים של רבו א"כ ליכא לפרושי הכי אע"כ דגזירת הכתוב הוא שאינו נרצע אלא שיהא אוהבו ואת ביתו ומה שאינו מוכר א"ע פעם שנית נראה די"ל משום שאסור למכור א"ע אלא מחמת דוחק העוני כדדריש בסיפרי מכי ימוך אחיך ועיין מ"ש לעיל בדף ט"ו בתו' ד"ה ואידך וכו' די"ל דאפי' בדיעבד אינו מוחל ונראה דהיינו טעמו דאמר לקמן מה ראה אוזן וכו' והלא כל מוכר עצמו קונה אדון לעצמו אלא שעשה כן מחמת דוחק אבל הנרצע אינו עושה מחמת דוחק דא"כ הי' יכול למכור עצמו פעם שנית ודוק:
שם מכאן שרבו חייב במזונות אשתו וכו' הנה הרמב"ם ז"ל כתב שמעשה ידי אשתו להעבד שהוא בעלה וכתב הכ"מ דהוציא זה מדקאמ' אם הוא נמכר אשתו מי נמכרת ותמה עליו המ"ל דמהאי קרא לא מוכח מידי אלא דנפקא ליה מן הספרי עצמו שהביא הכ"מ שם בתחלה אם בעל אשה הוא הוא מעשה ידיו של רבו ואין מעשה ידים של בניו ובנותיו של רבו וה"ה אשתו ונראה דכוונת הכ"מ דלא נימא כדעת הרמב"ן בפרשת משפטים דהא דאמר בספרי דאין מעשה ידיה של בניו ובנותיו לרבו היינו באינן נזונין מרבו וע"ז השיב הכ"מ דלהא לא צריך קרא כדקאמר הש"ס הכא דאם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרים אע"כ דעיקר קרא אתא אפי' אם ניזונים מהאדון אפ"ה אין מעשה ידי' לרבה. ונראה דמשמע ליה להרמב"ם נמי מן הסוגי' מהא דקאמר בסמוך אבל אשתו דבת מיכל ומעבד היא וכו' משמע דמיירי דמ"י מספיקין לה למזונותיה ואפ"ה קמ"ל קרא דחייב במזונותיה ואינה צריכה ליתן לרבה מ"י דאי מ"י לרבה למאי נפקא מינה הא יכול הרב לומר לה צאי מ"י במזונותיך דלמה יגרע כח האדון מכח הבעל כמבואר באה"ע סי' ע' דרוב הפוסקים ס"ל דאף הבעל יכול לומ' צאי מ"י במזונותיך ועיין מה שכתבתי בק"א מיהו מ"ש הרמב"ם ז"ל דמ"י הוא דבעל ולא אמרינן דכיון דמ"י תחת מזונות והבעל אינו זנה אין צריכה ליתן לו מעשה ידיה כבר כתבתי בכתובת בק"א סי' קי"ד סעיף זי"ן דעיק' החיוב הוא שחייבה התורה לאדון לזון את אשתו היינו בשביל העבד לפוטרו ממזונות אשתו ואדעת' דהכי נמכר לו ומסתמא רבו פוחת מדמי מכירתו בתחלה בשביל שצריך לזון את אשתו והוי כאלו זנה העבד עצמו ולכך מ"י להעבד ע"ש ובזה נלע"ד דיש ליתן טעם הא דכתבה התורה מזונות אשתו בפרשת משפטים דהוא מיירי במכרוהו בית דין ולא בפרשת בהר גבי מוכר עצמו דכתיב ויצא היא ובניו ולא כתיב ויצא הוא ואשתו ובניו דכיון דעיקר קרא אתא לאשמועינן גבי אשתו דבת מיעבד ומיכל היא כדקאמר בסמוך וה"א דבמכרוהו בית דין אין טובה בזה לעבד כיון דאמר לעיל דף י"ח דאם היתה דמי ממכרו יתר על גניבתו אינו נמכ' כלל ואם כן כיון דמסתמא כשחייב במזונות אשתו ואין מ"י שלו הוא נפחת מדמי ממכרו ואם כן אם הגניבה הוא כנגד ממכרו ממילא אם היה מ"י להאדון היה נמכ' ביותר והיתה דמי ממכרו יותר על גניבותו ולא היה נמכר כלל ואם גניבותו יתר על ממכרו א"כ כיון שנשאר חייב להאדון ממילא האדון נועל מעשה ידיה שהוא של העבד כיון שהיא ניזונת ע"י העבד כנ"ל בשביל החוב שהוא יתר על דמי ממכרו נמצא דאין זה טובה להעבד שיהא מ"י שלו לכך איצטרך דאפ"ה הדין כן שרבה זנה ומעשה ידה להעבד לכך הוצרך התורה לכתוב ויצא אשתו גבי מכרוהו בית דין. ודו"ק:
והנה במכילתא הביאו הרמב"ן ז"ל ר"פ משפטים והכ"מ רפ"ג מהלכות עבדים וז"ל אם בעל אשה הוא מה הוא חייב במזונותיו אף אשתו ובניו חייב במזונותיהם עדיין הי' אומר אשה ובניו שהי' לו עד שלא לקחו רבו חייב במזונותיהם שמתחלה לא לקחו אלא ע"מ כן אבל אשה ובנים שהיה לו משלקחו רבו לא יהא חייב במזונותיהם ת"ל ואם בעל אשה הוא וגו' ויצאה אשתו שתי נשים כאן א' עד שלא לקחו רבי וא' אפילו משלקחו רבו וכו'. וצריך להבין גבי אשה כתבה תור' תרי קראי ומחד קרא ה"א דוקא קודם שלקחו וגבי בנים סגי ליה בחד קרא. ולכאורה היה נראה כיון דרש"י ז"ל פי' לקמן בד"ה דלאו בני מיעבד ומיכל נינהו שקטנים הם דהיינו עד שש שנים כדאיתא בס"פ אף על פי דף ס"ה ע"ב דאח"כ אין חיוב על האב לזונה אלא מתקנות אושא ואין כופין אותו כדאיתא באה"ע סי' ע"א ואם כן י"ל דקרא דיוצא מעמך הוא ובניו בסתמא מיירי יוצא בשש כדס"ל לרש"י ז"ל וסייעתו לעיל דף י"ד ע"ב דמוכר עצמו בסתם יוצא בשש אפי' לרבנן דר"א נמצא הבנים קטנים דיוצאים עמו הם פחותים מבני שש וחייב במזונותיהם אבל אי נימא דבעינן דוקא בנים שנולדו קודם שלקחו הרי הם בשעת יציאה יותר על שש ואינו חייב במזונותיהם כלל ולא שייך שיצאו עמו וכיון דמוכח דמיירי בבנים שנולדו אח"כ ק"ו לבנים שהיה לו קודם שלקחו אלא דיש לדחות זה דמשכחת שיצא בפחות משש ויובל כדכתיב שם בקרא לפני זה עד שנת היובל יעבוד עמך וכ"ש לדעת הריטב"א ז"ל וסייעתו דמוכר עצמו נמכר לפחות משש ואינו יוצא בשש וצ"ל בדוחק דכיון דגילתה התורה גבי אשה דאין לחלק אפילו אם נשאה אח"כ ה"ה בבנים דאין לחלק ויותר נראה דמזה ראי' להרמב"ן ז"ל שכ' שם דמעשה ידי אשה ובני' להאדון ומה שאמר שם בבבריית' יכול יהא מעשה ידי בניו ובנותיו של רבו ודין הוא מה עבד כנעני שאין רבו חייב במזונותיו מעשה בניו ובנותיו של רבו ע"ע שרבו חייב במזונותיו אינו דין שתהא מעשה ידי בניו ובנותיו של רבו ת"ל הוא הוא מעשה ידיו לרבו ואין מעשה ידי בניו ובנותיו של רבו וכו' לא בא למעט בברייתא זו אלא שאינם שלו כדין עבד כנעני וכדין עבד עצמו אלא יכולין לומר אין אנו ניזונין ואין אנו עושין עכ"ל ע"ש. ונראה דמשמעות לשון הברייתא כוותי' דהרמב"ם ז"ל דלא כפי' הרמב"ן ז"ל דאפי' זונם אין מעשה ידי' אשה ובנים של רבו מדממעט בברייתא דוקא בניו ולא אשה עצמה משמע דלא בא למעט אלא כשאין זן אותם דאינו יכול לכופם למעשה ידיהם מק"ו מעבד כנעני דכופה את בניו הנולדים אצלו למעשה ידיהם משא"כ באשה דלא שייך ק"ו זה דאם יחד שפחתו לעבדו כופה אותה למעשה ידיה מצד עצמה. ולפ"ז גם בבנים אין ק"ו אלא בבנים הנולדים אחר כן דבכה"ג בעבד כנעני כופה את הבנים הנולדים אצלו למעשה ידיהם אבל להנולדים מקודם אפי' בעבד כנעני בנים שנולדים מקודם שקנה אותן אינו יכול לכופם למעש' ידיהם וכיון דע"כ קרא דויצ' מעמך מיירי בבני' שנולדו אחרי כן הרי דמוכח דחייב במזונותיהם אפי' נולדו אח"כ וכ"ש קודם ונראה דלא קשה להרמב"ן ז"ל מהא דקאמר בסוגי' אבל אשתו דבת מיעבד מלאכה היא וכולי דמשמע דמיירי במספקת מ"י למזונותיה כנ"ל לפי מה דאיתא באה"ע סי' ע' דרוב הפוסקים ס"ל דאף הבעל יכול לומר לה צאי מ"י במזונותיך במספקת אם כן למה יגרע כח האדון מן הבעל צ"ל דמיירי באינה מספקת והא דקאמר דאשה בת מיעבד ומיכל היא היינו משום דס"ל להרמב"ן ז"ל שם דהאדון צריך ליתן לה מזונות אפי' למ"ד מזונות אשה לאו דאורייתא כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו וכו' אם כן צריך ליתן לה מזונות לפי כבודה אף שהוא יותר מכדי חיי' ונראה דכמו כן אינה מחויבת לעשות מלאכות כבידות אלא לפי כבודה כדין הבעל עם אשתו במ"י כמבואר באה"ע סי' פ' והיינו דקאמר דה"א כיון דבת מיעבד ומיכל ויכולה לעשות מלאכות כבידות לפרנס את עצמה כדי חיי' אינו מחויב לזונה לפי כבודה קמ"ל קרא דמחייב האדון לזונה לפי כבודה ומעשה ידי' של האדון כמו הבעל עצמו ונראה די"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דאינה נותנת מ"י להאדון אינו חייב במזונותיהם אלא כדי חייהם דהוא מזונות דחייב לאשתו מן התורה לדעת הרמב"ם ז"ל כדאית' באה"ע סי' ס"ט. וכן בבניו ובנותיו אינו חייב אלא בכדי חייהם וכדאי' שם סי' ע"א אבל מה שחייב באשתו לפי כבודה אין האדון חייב דהא חכמים תקנו זה כנגד מעשה ידי' וכיון דמעשה ידיה לבעלה אין האדון חייב בו כנ"ל. וק"ל: