המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק ראשון האשה נקנית · דף יז.
בפרש"י יכול אפי' חלה ת"ל וכו' ואפי' לא עביד שש שלימים תמהו המפרשים דלא מפרש כדמפרש רב ששת בעושה מעשה מחט ואפי' כל שש ונראה דצריך להבין הטעם דבעינן דוקא שיעבוד ג' שנים ועיין בתוס' ד"ה חלה ג' מ"ש קצת טעם בזה ולולי דבריהם הי' נראה למצוא טעם שחילקו בין חלה ג' ליותר מג' דבאמת קי"ל בפועל דכל אונסא ששניהם אינם יודעים שדרך האונס לבא הוי פסידא דפועל כדאית' בב"מ דף פ"ז ובח"מ סי' של"ד אך נלע"ד דלא דמי דהתם מיירי ששכרו על משך זמן או להשלים המלאכה אבל הכא דאין קונה אותו על זמן מפורש אלא קונה אותו סתם קי"ל דאין אונאה לעבדים ולא הוי מכירה בטעות דנימא דאלו הוי ידע בזמן המכירה שיחלה זמן מה לא הי' שוה כ"כ דמה בכך הא אין אונאה לעבדים וע' בח"מ סי' צ"ה דאף ע"ע דינו כעבדים דכל אדם הוקש לקרקעות לפ"ז למאי דקי"ל דיתר מפלגא יש אונאה לקרקעות כדאי' בח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ט בהג"הה והוי ביטול מקח י"ל דהנה כיון שאמרה תורה מכרוהו ב"ד שש שנים יעבוד והיינו אפי' בדילוג א"כ ה"נ כל שהוא יתר מפלגא אמרה תורה דלא הוי ביטול מקח אלא שישלים אח"כ משא"כ פחות משלש כיון דלא הוי פלגא אין בו דין אונאה ופטור מלהשלים ולפ"ז י"ל דהא דלא מוקי רב ששת ברייתא דלעיל בחלה פחות משלש משום דלר"מ דס"ל דיש אונאה לעבדים לא שייך לחלק דאפי' פחות משלש הוי ליה אונאה וכיון דבריית' קרא קדריש דהא מקשה מברייתא זו על ר"מ לעיל והיינו משום דאתי' מקרא ע"כ צ"ל ולאוקמא אליבא דר"מ כרב ששח ור' ששת לטעמי' אזיל דס"ל בב"ק דף ק' כר"מ דיש אונאה לעבדים דמוקי לסתם מתני' כר"מ וה"נ מוקי לסתם מתני' כר"מ אבל למאי דקי"ל הלכתא כרבנן מתוקמא ברייתא בחלה פחות משלש (ויש לומר עוד דנפקא ליה לרש"י מהא דמסיק המקשה סיפא דברייתא יכול אפי' חלה היינו כמ"ש בספ"י דהמ"ל דבריי' מיירי בברח קודם ג' שנים לכך צריך להשלים לכך מסיק סיפא דמיירי בחלה אחר ג' שנים ואפ"ה בברח צריך להשלים משמע דס"ל להמקשה דלא כרב ששת) דלכאורה הי' נר' דהא דלא ניחא לרב ששת לפרש הברייתא משום דאין אונאה משום בריית' דלעיל מייתי קראי דשש שנים יעבוד ובשביעית דמיירי ממכרוהו בב"ד וקי"ל כחכמים דרשב"ג בכתובות דף קוף ובח"מ סי' ק"ט סעיף ג' דשום הדיינין שפיחתו או הותירו שתות אפילו בקרקעות מכרן בטל. אך ז"א דכל זה תקנוה חכמים אבל מדאוריית' אין חילוק דאין אונאה לקרקעות ואין להקשות דאפי' לר"מ איכא לאוקמא לקרא בפחות משתות דה"ל מחילה ז"א דאם כן לא הוי צריך קרא כי היכא דאין צריך קרא בכל מכירה דפחות משתות הוי ליה מחילה ותו דאי עיקר קרא אינו אלא בטעות פחות משתות דהיינו שנה אחת דא"צ להשלים שנה שביעית קשה דאין זה נרמז בקרא דבשביעית יצא דמנא ליה לפרש שיצא בתחילת שביעית דילמ' איפכ' כמו שמצינו בכה"ג בר"ה דף יו"ד גבי ובשנה הרביעית יהי' לכם פעמים שברביעית וגו' ה"נ איכא לפרושי הכא איפכ' שמשלים בשביעית ואי עיקר קרא על שנה השביעית עצמו ה"ל לפרש בתחילת שביעית ועיין בסמוך ודו"ק:
שם בגמרא אמר רב ששת כגון שברח ופגע בו יובל עיין בריטב"א שנסתפק אי צריך לשלם לו שכר בטילה כיון שאינו מחויב לעבדו לאחר היובל וכתב דהדברים נראין שאין צריך לשלם דהוי כמבטל כיסו של חבירו ע"ש ולענ"ד צ"ע דהא אמרינן בחובל דף פ"ו דהקוטע יד ע"ע של חבירו אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד וקטנה לרב הרי דצריך לשלם לו שכר בטילה ועוד נר' דמוכ' מהא דאיצטרך לקמן דף ט"ז ודף כ' דאין ע"ע וא"ע יוצאין בראשי איברים ואי נימא דהוי כמבטל כיסו אם כן כ"ש דאם יוזמו העדים שמעידים על ראשי איברים פטורים מלשלם לא גרע עדים שרצו לבטלו ממלאכה מביטל מלאכה דידי' ואם כן ה"ל עשאאי"ל. וכיון דבראשי איברים בעינן עשאי"ל כדאיתא בבבא קמא דף ע"ה אם כן מוכח דהעדים חייבים לשלם וכ"ש ביטל מלאכה דידי' וצ"ע:
רש"י בד"ה ופגע בו יובל למחרתו וכו' לכאורה משמע דכוונתו במה שכתב למחרתו דאם היה זמן מרובה שמפסידו יותר משיעור הענקה לא הוי ס"ד שמחויב ליתן לו הענקה כיון שהוא חייב על כל פנים לשלם לו מה שהפסידו כמו שנסתפק הריטב"א ז"ל אם העבד חייב לשלם מה שהזיק אך צ"ע דאפילו אי נימא כן שחייב לשלם הא קי"ל דבהענקה לו ולא לב"ח ואפשר דס"ל דכשהוא בעצמו ב"ח מנכה מן הענקה וקצת משמע מדקאמר לעיל דף ט"ו דמאן דלא ס"ל כרבי נתן א"צ קרא למעט ב"ח ולא אמרינן דצריך קרא היכא דהוא עצמו ב"ח משמע דכשהוא בעצמו ב"ח באמת אינו נותן לו דלא אמר קרא אלא שלא יתן לבע"ח אבל לעצמו רשאי להחזיק בו ויותר נראה דכוונת רש"י דלא תקשה להיפוך דל"ל קרא לו ולא לב"ח הא נדע מדאיצטרך קרא דתשלחנו דבורח אין מעניקין לו תיפוק ליה דמנכה לו בחובו שמפסידו במה שברח. ודוחק לומר דקרא אתי לאורויי שצריך העבד להשלים לו הפסידו דאינו מנכה להאדון דמי הענקתו לכך פירש"י ז"ל דאיכ' לפרושי קרא שלא הפסידו אלא מעט כגון שפגע בו יובל למחרתו ואפילו הכי מיעטה התורה מהענקה הואיל וברח. ודו"ק:
שם אמר רב ששת בעושה מעשה מחט צריך טעם למה דעושה מעש' מחט אפי' חלה כל שש מהני אעפ"י דאינו שוה אלא מעט דהא סתמא קתני ולענ"ד כיון דבאמת קי"ל דסתם יוצא בשש הוא במכרוהו בית דין דהא מוכר עצמו יכול למכור א"ע אפילו יתר על שש דקי"ל כחכמים וקי"ל נמי במכרוהו בית דין דאינו נמכר וחוזר ונמכר נמצא כשאינו יכול לעשות אלא מעשה מחט לא היה נמכר אלא בדבר מועט לפי שוויו ואין העבד נמכר וחוזר ונמכר ולמה נפסיד העבד לעבוד יותר דהא לאו רווחא דידי' הוא ואם היה האדון יכול לתבוע היה תובע לזה שגנב מעמו וקיבל הדמים אלא דלא מיירי מזה ותו דאף על גב דקי"ל דכל אונס' הוי פסיד' דפועל דמזלו גרם אבל להוציא מזה שקיבל הדמים יכול לומר מזלך גרם כיון דברשותו חלה משא"כ בחלה יותר משלש הוי פסידא דעבד דבאינו יכול לעשות כלל בחליו היה נמכר לשש אפילו בדילוג כדחזינן דחייב להשלים דלא אמרה התורה דוקא שש שנים בצירוף אם כן כל דהוי ביטול מקח הוי תביעת האדון עם העבד עצמו אך נראה דכל זה להלכתא אבל לר"מ דס"ל דיש אונאה לעבדים אם כן אפילו פחות משלש היה חייב להשלים ע"כ קרא דמרבה ובשביעית יצא הוא בעושה מעשה מחט כנ"ל ולרבנן דר"מ דס"ל דאין אונאה לעבדים שפיר מתוקם בהכי וכנ"ל ודו"ק:
בתוס' ד"ה אמה עבריה וכו'. תימא דלקמן דרשינן אף לאמתך תעשה כן ואי לא וכי תשלחנו וכו'. ואף דלענין יצאה בשש איכא למילף בהיקש' דעברי ועבריה מ"מ לפמ"ש רש"י ז"ל לעיל דף י"ד ע"ב בד"ה להרצאות אדון להרצות על הענקה וכו' ועיין מ"ש שם אם כן כיון דכתיב בהאי קרא כי משנה שכר שכיר עבדך ודרשינן מיניה שהוא עובד בין ביום ובין בלילה שרבו מוסר לו ש"כ אם כן ה"א דבאמה דלא שייך זה פטור מהענקה ועיין מה שכתבתי לעיל דף ט"ו ע"א בזה וק"ל:
בגמרא מה טעמא דר"מ יליף ריקם ריקם מבכור וכו' ופירש"י ז"ל ובפדיון הבן כתיב וכל בכור בניך תפדה ולא יראה פני ריקם לכאורה יש לתמוה דמה ענין ריקם דכתיב גבי ולא יראה בפדיון בכור. ונראה דר"מ לשיטתו אזיל דאמרינן לקמן דף כ"ט ע"ב ת"ך לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל רבי יהודא אומר וכו' וקאמר שם דטעמייהו דרבנן משום דכתיב וכל בכור בניך תפדה והדר ולא יראה פני ריקם ע"ש: ונראה דלאו מטעם קדימת הפסוק הוא דאטו נימא בכל מצות הכתובות בתורה תחילה שיהא קודמות לשל אחריהם ולא מצינו כה"ג אלא דרבנן דרבי יהודא מפרשי קרא דהאי לא יראה פנים ריקם קאי גם על פדיון בכור שלא יראה פנים קודם פדיון בנו. ואפשר דס"ל לרבנן דלא מיירי כלל בעולת ראי' דכבר מפורש הוא בפרשת משפטים אלא כולה קרא אתי' להכי דאם יש לו פדיון בכור לא מעלה לרגל עד שיפדה אותו אם כן האי ריקם גבי בכור עצמו כתיב וסתם חכמים דרבי יהודה היינו ר"מ כדאיתא בכתובות דף ל"ו ע"א. ולפ"ז נראה דהא דקאמר נילף ריקם מעולת ראי' היינו מריקם דכתיב בפרשת משפטים. אך מדברי התוספות ד"ה חדא דתפסת מרובה וכולי משמע דהאי ריקם קאי אעולת ראיה גם כן ומיניה הוא דבעי למילף ריקם מעולת ראיה. ועמ"ש שם בדבריהם ודוק:
בתוספות ד"ה ונילוף ריקם וכו' אמרי בירושלמי דהוי הל"מ וכו'. לכאורה יש לתמוה כיון דהוא הלכה אם כן מאי מקשה הש"ס נילף מעולת ראי' הא קי"ל דאין דנין ג"ש מהלכה כמו שפירש"י ז"ל בר"פ ר"א דמיל' דף קל"ב ע"א דטעמא דלא דנין ק"ו מהלכה משום דלא ניתן י"ג מדות לדרוש אלא מדבר הכתוב ולא מהלכה ואי הוי מפרשינן דהקושי' הוא דנילף שהוא בכל שהוא כמו בעולת ראי' שהוא בכ"ש מן התורה הוי אפשר לומר כיון דהסברא החיצונה היא שתהא נתינה כל דהוא אלא שאתה רוצה ללמוד בג"ש ריקם מבכור שהיא חמשה סלעים ע"ז קאמר דליכא למילף מהתם כיון דבאותו ריקם עצמה מיעטה ההלכה בעולת ראי' דלא נילף מיני' לעולת ראי' וה"ה לדוכתא אחריתא דהא ריקם לא מייתר אם כן ממילא נשאר הסברא החיצונה אבל מה שפירש"י ז"ל דנילוף מיני' שיעור שתי כסף כמו עולת ראי' קשה דהא שיעור זה הוא הלכה ואין למידין מזה כמו שפירש"י ז"ל בעצמו בשבת שם. ותו תמיהני מה שפירש רש"י ז"ל שתי כסף דהוא דברי ב"ש דס"ל בעולת ראי' שתי כסף אבל ב"ה ס"ל דעולת ראי' מעה כסף. ולולי פירש"י ז"ל שפי' דנילוף שהוא שתי כסף היה נראה לפרש דהקושי' הוא שתהיה כל דהוא כמו עולת ראי' ונראה לפרש דס"ל לרש"י ז"ל דמסתמ' לא הוי אמרינן בכל שהוא כיון דכתיב ביה נתינה ואין נתינה פחות משוה פרוטה כדאיתא בפסחים דף ל"ב ע"ב אלא דמקשה דנילף מעולת ראי' בג"ש דסגי בכ"ש ולכך אינו מפרש דהקושי' היא לב"ה דכיון דאינו מצד הסבר' להיות נתינה פחות מפרוטה ליכא למילף מהלכה אבל לב"ש י"ל כיון דס"ל דקידושי אשה בדינר ואמר לעיל דף י"ב דיליף מאמה עברי' ומקשה שם ואימא שני פרוטות ומשני כיון דאפיקת' מפרוטה אוקמ' אדינר אם כן ה"נ י"ל דכיון דכתיב דהענקה לשון נתינה ואין נתינה פחות מפרוטה כנ"ל וא"א לומר דמכל שלשה מינים לא יתן לו אלא שוה פרוטה א' דאם כן לא שייך למשדי ריקם אכל חד כיון דאינו יכול ליתן לו פחות משוה פרוטה אלא ע"כ צריך פרוטה מכל חד דהיינו ג' פרוטות וכיון דאפיקת' מפרוטה ממילא איכא לאוקמ' אדינר כדס"ל לב"ש גבי קידושי אשה ודינר הוא שש מעה כסף הרי שתי כסף מכל מין הרי דסבר' החיצונה הוא שתי כסף מכל מין ושפיר מקשה מנא לן למילף מבכור נילוף מעולת ראי' אף על גב דהוא הלכה מכל מקום כיון דקיימינן בסברא החיצונה שפיר איכא למילף אפילו מהלכה כנ"ל:
בגמרא מ"ט דר"מ יליף ריקם מבכור וכתב בספ"י דלאידך תנאי איצטרך ריקם דעולת ראיה לדרש' אחרית' כדאית' בבכורות דף נ"א ע"ב דיליף בכור מעילת ראיה דיורשים חייבים ולכאור' היה נראה דר"מ לשיטתו אזיל דלפי מה שפירש"י שם בד"ה מה עולת ראי' וכו' וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה וכו'. אם כן לפי מה דאמר לקמן דף כ"ט דס"ל לר"מ דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דומי' אם כן א"א לומר דילפינן מעולת ראי' הא אמרינן לעיל דף י"ג ע"ב דלמאן דאמר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשט' דמי אפילו עולת יולדות אין היורשים מחוייבין להביאה אא"כ הפרישתה מחיים מיהא לפי דאית' בבכורות דר' יהוד' נמי ס"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ע"כ צ"ל דאיצטרך ריקם לדרש' אחרית' ודו"ק ועיין מה שכתבתי לעיל דף ע"ז גבי ר"ש אומר ד' מעניקין. ודו"ק:
בתוספות ד"ה חדא דתפסת מרובה וכו'. תימא כיון דכתיב אשר ברכך וכו' תדע דהא כי יליף מערכין וכו'. נראה דעיקר הוכחתם מקושי' הש"ס לר"ש מהך סבר' דתפסת מרובה וכו' אף על גב דאמר בתחילה לר"ש עצמו דלא יליף מפחות שבערכין משום דכתיב אשר ברכך אבל מר"י אין קושי' כ"כ דאיכא למימר דר' יהודה ור"מ פליגי בהך סברא אלא דלפ"ז י"ל הא דפסיק' לי' להמקשה הך סברא דס"ל לר"ש דתפסת מועט וכו'. בשני ג"ש היינו משום דאי לא"ה נילף נתינה נתינה מקנס דמוציא ש"ר דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה אע"כ דס"ל דתפסת מועט תפסת. ושפיר פריך לר"ש דוקא אבל לר"מ אין ראיה מיהו לולי דבריהם ז"ל היה נראה לענ"ד דע"כ מוכרח לומר איפכ' דסבר' דאשר ברכך עדיפ' מסברא דתפסת מועט תפסת אפילו בשני ג"ש דהא בפדיון בכור עצמו נמי כתיב בו נתינה דהא כתיב בפרשת משפטים בכור בניך תתן לי. וכן בפרשת במדבר ונהי דאין קושי' הא דלא קאמר הש"ס אליב' דר"מ דיליף נתינה נתינה מבכור היינו משום דאם כן תקשה נימא חמשה סלעים מכולהו דהא נתינה בתר צאן וגורן כתיב מ"מ קשה לר"י דנימא תפסת מועט תפסת ונילוף מנתינה דבכור וע"ק יותר דנילף מנתינה ממחצית השקל דכתיב זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' אע"כ צ"ל דסברא דאשר ברכך עדיפ' וטעמא דרבי יהודה משום דאיכ' תרתי דתפסת מועט וגם עבד מעבד ואם כן אין קושי' לר"מ ודו"ק:
עוד נראה ליישב קושי' התוספות דאפילו אי נימ' דהאי ריקם דכתיב גבי בכור ועולת ראי' הוה כמו שני ג"ש דלא שייך ביה למימר אשר ברכך מ"מ הכא שאני לפמ"ש לעיל דקושי' הש"ס הוא דנילף מעול' ראי' דסגי בכל שהוא ובספ"י הקשה ע"ז דהאיך נילוף הכי דסגי בכל שהוא דל"ל קרא דממיל' נימא דסגי בכ"ש כיון דלא כתיב ביה שיעורא ע"ש. ונראה דאפילו אי נימא דריקם מייתר' מ"מ כבר כתבנו דהא כיון דכתיב ביה לשון נתינה בעינן ש"פ כנ"ל קמ"ל ג"ש למעט דלא בעינן ש"פ כמו בעולת ראי' דסגי בכ"ש ולפ"ז שפיר י"ל כיון דסבר' החיצונה הוא בפרוטה משום דכתיב ביה נתינה ואיכא למימר דג"ש דריק' אתא לרבוי' והיינו דילפי' מבכור ואיכא למימר דאתא למעוטי דנילף מעולת ראי' דלא בעינן ש"פ בהא שפיר י"ל כיון דכתיב אשר ברכך מוקמינן הג"ש לרבוי' ולא למעוטי משא"כ לקמן בכל ג"ש הוא לרבוי' שפיר אמרינן בי' תפסת מועט תפסת וק"ל:
שם בגמרא אלא ר"ש מיכה מיכה גמיר וכו'. כתב הריטב"א ז"ל דצ"ל דר"י נמי גמיר להאי ג"ש דמיכה דהא קי"ל הלכה כר' יהודה הכא וקי"ל מסדרין לב"ח מגז"ש דמיכה ע"ש אלא דהכי הוי גמיר דהכי ילפינן נתינה נתינה ולענ"ד א"צ לזה דע"כ צ"ל דר"ש דהכא דיליף מיכה מיכה ס"ל כר"י דס"ל לעיל דמוכר עצמו מעניקין לו דהא כי ימוך אחיך ונמכר לך כתיב במוכר עצמו אבל למאי דקי"ל דמוכר עצמו אין מעניקין לו ולא שייך כלל למדרש הכי בגז"ש דמיכה מיכה עוד יש ליישב קושי' הריטב"א בפשטות דהא מקשה בב"מ דף קי"ד ע"א ויסדרו לב"ח מק"ו דערכין וכו' ומשני שם דאמר קרא ומך הוא ולא לב"ח ואידך עד שיהא במכותו מתחילה ועד סוף וההוא סברא דעד שיהא במכותו שמעינן ליה לר' יהודה דס"ל הכי בפרק השיג יד דף י"ח. א"כ לדידי' י"ל דמסדרין מק"ו דערכין והכי קיי"ל ודו"ק:
בגמרא ראב"י אומר יצאו פרדות וכו'. הרמב"ם ז"ל פסק כר"ש וכתב הכ"מ משום דמסתבר טעמיה ויש לתמוה דהא קי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי כדאיתא ביבמות דף ל"ז דמוקי כראב"י כי היכא דלא תקשי הלכתא אהלכתא ואפשר דס"ל להרמב"ם ז"ל דטעמא דראב"י משום דס"ל כאיסי בן עקביא בירושל' בפ"ח דכלאים והביא הרע"ב דאמר שם דאסור לרכוב על גבי פרידה מק"ו וה"ה דאסור לעשות עמו שום מלאכה א"כ אין שום מעלה במה שמשבחים בגופייהו כיון דאסורין לישראל במלאכה וגם לבני נח אסורין למכור דאין מוכרין להם בהמה גסה אבל למאי דקי"ל כתלמודא דידן דפרידה מרביעין אותה במינה כדאיתא בסוף כתובות דהלכה כרבי יהודא בפרידות כ"ש דמותר לרכוב עליו דנראה פשוט דלאיסי בן עקביא אסור להרביע פרידה אפי' במינה כמ"ש תוס' בחולין דף ע"ט דהא דמותר במינה ולא אמרינן דאתי צד חמור ומשתמש בצד סוס משום דכל פרידות הבאים מסוס וחמור מין אחד הוא: וכיון דאסור לרכוב עליו כ"ש דאסור בהרבעה אלא וודאי דלא קי"ל כוותיה וכמ"ש הרע"ב שם וודאי דישנו בכלל ברכה משום דמשבחן בגופייהו ודוק:
שם ת"ר וכו' לך ולא ליורש וכו' להוציא את האח וכו' נראה דבן הבן הוא בכלל היורש שהרי אינו קם תחת אבין לייעדה כמ"ש תו' בב"ב דף ק"ח דכל היכא דכתיב בן אין בן הבן בכלל וכן משמע לקמן דף ק' ע"א במכרוהו לאביו איכא צד ייעוד אבל לא במכרה לבנו והא דנקט בת היינו משום דה"א דבת עדיפא משום דהיא באה מכחו ממש משא"כ בבן הבן שאינו בא אלא מכח אביו שיירשו בקבר וכן נר' דהא דקתני ולהוצי' את האח היינו דה"א לרבות את האח אף דלפי סדר נחלות האח אינו בא אלא מכח אביו שיורש בקב' ומנחיל לבנו היינו משום דפעמים שהוא בא מכחו ממש דהיינו במקום ייבום שהיבם קודם לאב במקום ייבום כדכתיב יקום על שם אחיו וגו' ולפ"ז צ"ל דברייתא אתי' דלא כר' יהודא דס"ל ביבמות דאב קודם ליבם אך נראה דאין צריך לזה דהא אמרינן דהא דאב קודם לאח לענין ירושה ולא קודם בן היינו מהאי טעמא גופא דמשני שכן קם תחת אביו לייעדה א"כ כל כמה דלא מסיק להאי שינוי' ה"א דהאח יורש מכחו ולא מכח אביו ודו"ק:
שם א"כ נכתוב קרא לאמתך כן וכו' לכאורה קשה ל"ל קרא דאינו עובד את הבן לילף מהיקשא דכי ימכור איש את בתו לאמה כמו שהקשו תוס' לעיל דף ט"ו ע"ב בד"ה והנחלתם וכו' ע"ש א"כ בהאי הקישא אכתי איכא למילף נמי איפכא דמה בת אינו מוריש זכות בתו לבנו מוהתנחלתם אף אדון אינו מוריש זכות אמה לבנו ואין לומר דאיצטרך קרא דלא נילף מהקישא דעברי' לעברי דאינו יוצא במיתת האדון דהא ה"ל מיעוט קנינים דשייך גם ביציאת כדמשמע לעיל דף ג' ע"ב בתו' ד"ה ואין דבר אחר כורתה וכמ"ש בדף י"ד ע"ב בתו' ד"ה מוכר עצמו ודוחק לומר דה"א דוהתנחלתם אותם ולא בנותיכם היינו דוקא בנערה ולא בקטנה לכן איצטרך באמה כי היכא דמייתרא קרא דוהתנחלתם למעט קטנה כמ"ש תו' שם אך ז"א כיון דבקרא סתמא כתיב אותם ולא בנותיכם משמע בין גדולה ובין קטנה ונראה דבאמת הוי מצי תו' לתרץ לעיל דאיצטרך והתנחלתם דהא מקשה הש"ס בכתובות דף מ' ואימ' הנ"מ קטנ' דמצי מזבין לה אבל נערה לא ומשני קטנ' לא צריכא קרא דהשתא זבוני מזבין לה וכו' וכיון דלא משתמע מעשה ידי' בנערה אלא מיתורא דהיקשא דלאמה א"כ אי לא הוי כתיב והתנחלתם דלא הוי מייתרא הקישא דאיצטרך לאקושי לאמה שאינו מוריש זכות בתו לבנו לא הוי ידעינן מ"י בנערה כלל דהוי דאב אלא דהתו' עדיפא מתרצי ולפ"ז י"ל הכא דאי לא הוי כתיב באמה מפורש דאינה עובדת את הבן אלא הוי ילפינן מהקישא דבת דאינו מוריש זכות בתו לבנו א"כ כיון דאיצטרך הקישא להכי ולא מייתרא לא הוי ידעינן מעשה ידי' בנערה דהוי דאב ועוד נראה דאי לא הוי כתיב באמה הוי מוקמינן קרא דוהתנחלתם אותם למעט אמה עברי' דאינה עובדת את הבן דמיירי בי' קרא מהם תקנו עבד ואמה ונהי דנערה הוי ילפינן מינה כמ"ש תו' אבל קטנה לא הוי ידעינן ולכאורה הי' נראה דמזה ראי' למ"ש המהרש"א ז"ל לעיל דף ט"ו ע"ב בתו' ד"ה א"ק יגאלנו וכו' דלמ"ד דלא יליף ש"ש מוכר עצמו נמי יוצא במיתת האדון דאל"ה מנא לי' לאוקמא קרא דוהתנחלתם אותם ולא בנותיכם יותר איכא לאוקמא קרא במוכר עצמו דאיירי בי' קר' בהך פרש' בשלמ' למ"ד דילי' ש"ש י"ל דילפי' מ"ע מנמכר לנכרי דיוצא במיתת האדון מג"ש אבל למאן דלא יליף קשה אע"כ דמוכר עצמו נפקא מוכי תשיג אך כתבנו בתו' שם דהרמב"ם ז"ל לא פסק כן והנה עיינתי במכילתא שלפנינו בריש פ' משפטים וז"ל כי תקנה ע"ע בנמכר בב"ד הכתוב מדבר שהוא עובדו ועובד את הבן או אינו מדבר אלא במוכר עצמו כשהוא אומר וכי ימוך ונמכר לך הרי מוכר עצמו אמור. הא מאי ת"ל כי תקנה ע"ע בנמכר על גניבתו הכתוב מדבר שיהא עובדו ועובד את הבן ולכאורה אינו מובן דמה ענין עובד את הבן לכאן אלא נראה פשוט דכוונתו מדאמרינן הכא בשמעתין ועבדך שש שנים לך ולא ליורש אתה אומר לך ולא ליורש או אינו אלא לך ולא לבן כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור הא מה אני מקיים ועבדך לך ולא ליורש ופירש"י ז"ל מדכתיב שש שנים יעבוד ולא כתיב יעבדוך ר"ל כדכתיב בפ' ראה ועבדך שש שנים ובפ' כי ימוך אחיך נמי כתיב יעבוד עמך ואיכא למדרש מדלא כתיב יעבדך שיהא עובד את הבן ואפשר דמעמך דרשינן נמי שלא יעבוד את היורש וכן נראה דהא דמאן דלא דרש ש"ש מנא לי' דמוכר עצמו שיהא עובד את הבן ולא עובד את היורש וא"ל דבאמת ס"ל דעובד את היורש דא"כ לשנויי קמא דת"ק דלא יליף ש"ש ה"ל למחשב דמוכר עצמו עובד את היורש וכן קשה אליבא דהלכתא דקי"ל כת"ק ומטעמא דלא יליף ש"ש וכן כתב המשנה למלך בדעת הרמב"ם ז"ל ואפ"ה פסק הרמב"ם ז"ל דמוכר עצמו עובד את הבן ואינו עובד את היורש ומנא לי' הא אע"כ מדכתיב יעבוד ריבוי הוא לבן וכתוב עמך מיעוטא הוא ליורש והיינו דאמר במכילתא דבמוכר עצמו הרי כבר אמור דעובד את הבן כן נראה לענ"ד פי' המכילתא הנ"ל אך בפירש"י בריש פ' משפטים משמע שהי' לפניו גירסא אחרת במכילתא וביארנו אותו שם בחידושי תורה באריכות ודו"ק:
אך קשה לי דלפי מ"ש תו' לעיל דף י"ו ע"ב בד"ה מה לסימנים וכו' וא"ת והא איכא למילף משש ויובל ע"ש קשה הכא דהא איכא למילף באמה דמיתת האדון מוציא' מק"ו דשש שאינו מוציא בנרצע מוציא באמה מיתת האדון שמוציא בנרצע אינו דין שמוציא באמה ואין לומר מה לשש שכן ישנו בע"ע סימנים יוכיחו מה לסימנים שכן נשתנה הגוף שש יוכיח לא שייך תי' התו' מה לצד השוה שכן מוציאין מעבדות הא מיתת האדון נמי מוציאה מעבדות בנרצע ונמכר לנכרי ונראה דלא קשה מידי דע"כ לא כתבו התו' לעיל דאיכא למימר סימנים יוכיח אע"ג דסימנים לא שייך בע"ע כלל היינו משום דגם פירכא מה לשש שכן ישנו בע"ע מה שאין כן במיתת אב נמי לאו פירכא גמורה היא דהא לא שייך מיתת אב גבי ע"ע דאינו ברשות האב ולפום האי פירכא שפיר אמרינן סימנים יוכיח אבל גבי מיתת אדון דפירכא גמורה היא שאין ע"ע יוצא במיתת האדון ששייך בו כמו באמה ליכא למימר סימנים יוכיח דשאני סימנים דלא שייכא בעבד וק"ל:
בגמרא ואי ס"ד דאורייתא וכולי תני' נמי הכי בד"ה כשירשו וכו' לכאורה קשה דה"ל להביא ראי' ממתני' דדמאי שם דתנן ברישא חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה וכו' לא יאמר לו טול אתה חיטים ואני שעורים וכו' טול אתה הלח ואני יבש וכו' ותו דאר בעי לאתויי ראי' דלא אמרינן יש ברירה כמ"ש התו' בע"ז דף ס"ד קשה דהא תו' כתבו כאן דהא מלתא נשמע מסיפא ואם בא לרשות הגר אסור פי' דבריהם דמשמע דאפי' אי לא חלקו עדיין אלא שעשה מעשה לאחר מיתות אביהם והכניסו לרשותו שוב אינו יכול לומר טול אתה ע"ז וכו' אלמא דאין ברירה וע"כ צ"ל לפי שיטתם דהכא בדוחק דהראי' הוא דירושה אף דלא בא ברשותו הוי כע"ז של ישראל משנשתתפו דאם קנו בשותפות אפי' לא בא לרשותו אם נמצא בתוכו ע"א א"י לומר טול אתה ע"ז מ"מ קשה דה"ל לאתויי מרישא כנ"ל ועוד קשה לי לפי שיטת התו' דהכא דלא מייתי ראי' מנשתתפו אלא אע"פ שלא בא לרשותו דהוי מצי לאתויי ראי' מן התורה דאי' בע"ז דף נ"ג ע"ב דלהכי אמרה התורה ופסיליהם תשרפון באש ולא מהני ביטול משום דירושה היא להם מאבותיהם ומדפלחו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז וה"ל כע"ז של ישראל ע"ש אלמא דירושה אע"ג דלא בא עדיין לרשותו כבר ה"ל ע"ז של ישראל ונראה לי משום דהוי מ"ל דטעמא דעד שלא בא לידו מותר משום דאע"ג דירוש' מן התורה מ"מ עד שלא עשה מעשה מותר משום דאמרינן בפ' השואל דף צ"ו ע"ב גבי בעל בנכסי אשתו דהתירא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא לי' דליקני א"כ י"ל דגם בירושה מדאורייתא כן משא"כ ברישא דחבר וע"ה שירשו דלא שייך לומר דהתירא ניחא לי' דליקני דאיסורא לא ניחא ליה שהרי כולה היא דמאי וכן בלח ויבש לא מקרי איסורא כיון דמותר לאכלו בימי טומאתו ובזה מתורץ נמי דלא מייתי מירושת א"י שהוצרכו לשרוף באש משום דכיון דאמרינן דבשעה שחטאו ניחא להו בע"ז לא שייך לומר דאיסורא לא ניחא להו דליקני ודוק ובחידושי תורה בפ' חוקת הארכנו בזה ע"ש: