המקנה על קידושין· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ
פרק ראשון האשה נקנית · דף יד:
בגמרא עבד עברי נקנה בכסף מנ"ל וכו'. הקשה במהרש"א ז"ל דלמה לא יליף מהיקשא דאחרת כדיליף לקמן גבי שטר. וכן נראה לענ"ד דקשה לר' חסד' דיליף לקמן קנין שטר מלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין עבדים דה"נ נילוף מניה קנין כסף וא"ל דדוקא שטר מרבינן כדקאמר לקמן מסתבר' שטר הוי לי' לרבויי שכן מוציא בבת ישראל ז"א דה"נ איכא למימר גבי כסף שכן מכניס בבת ישראל. ודוחק לומר דשטר עדיף שכן מכניס ומוצי' וכ"ש לפמ"ש לקמן דגבי שטר לא שייך לומר שכן מכניס גבי בת ישראל כיון דשטר קידושין הבעל כותבו שהוא הקונה וגבי קנין העבדים המוכר כותבו שהוא המקנה אם כן מסתבר' לרבוי' טפי קנין כסף דדמי' ליה בהכנסה ונהי דלפי המסקנא דמרבינן כסף מקרא אחרינ' ע"כ אתא לרבויי שטר מ"מ מאי מקשה הש"ס בתחלה בכסף מנא לן ודוחק גדול לומר דקושי' הש"ס הוא דאי מרבינן מהאי קרא כסף מנ"ל שטר וכ"ש דקשה טפי לפי' ר"ת דעיקר קושי' הש"ס הואיל וכל קנינו בכסף הוא משום דיליף מהני קראי דישראל קונה בשטר ולא נכרי ולפמ"ש אדרבה איכא לרבויי מהני קראי כסף טפי ודוחק לפרש לפי' ר"ת דס"ל להמקש' כיון דאיכא לרבויי מהני קראי דאחרת ומלא תצא כצאת העבדים קנין שטר נמי ושטר לא שייך גבי נכרי ממיל' איכא לאוקמי קראי בקנין שטר דוקא כי היכא דניהוי לנכרי בחדא ובישראל בחדא כמו שכתב התוספות בד"ה הואיל וכל וכו' ונראה לענ"ד ליישב די"ל דס"ל להמקש' דהא דאמר לקמן והתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה היינו דווקא לבתר דמרבינן קנין כסף בהדי' כדמסיק הכא אבל כל כמה דלא ידעינן קנין כסף משמע מפשט' דקרא דממעטינן קנין כסף בע"ע דהא רישא דקרא מהם תקנו עבד ואמה והיינו שקונה את העבד כשהוא נכרי ומוכר את עצמו לישראל לשם עבדות וכיון דנכרי כל קנינו בכסף אינו קונה אותו כשהוא נכרי אלא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה דקניני' אלו אלא בישראל מישראל והא דקאמר לקמן אותם בחזקה וכן הא דבעי למימר אותם בשטר היינו ע"כ כשישראל מוכר עבדו לישראל אחר דנקנה בכסף ובשטר ובחזקה כמו קרקע ואף על גב דפשט' דקרא לא משמע הכי דהא מיירי הכא בקונה נכרי לעבדות מ"מ כיון דליכ' למעט כסף כיון דכבר נתרבה בהדי' ע"כ מוקמינן ליה לחזקה או לשטר אבל כל כמה דלא מרבינן כסף בהדי' איכ' לאוקמי מיעוט' דאותם על קנין כסף דמיירי ביה רישא דקר' בקונה נכרי שכל קנינו בכסף: והיינו דפריך בכסף מנא לן. ובזה מיושב נמי מה שמקשה הריטב"א ז"ל דהכא פריך מוכר עצמו מנא לן ולא פריך הכי גבי שטר. ולפמ"ש אתי שפיר דכל עיקר הקושי' דהכא היינו משום דמסתבר' לאוקמ' מיעוט' דאותם בקנין כסף דווק' דמיירי ביה קרא כנ"ל ודו"ק:
בתוס' ד"ה הואיל וכל קנינו וכו'. וקשה לר"ת וכו' נראה להבין דעת רש"י ז"ל דדוחק לפרש הסוגיא דלא כהלכתא ותו הא דקאמר הניח' למאן דיליף ש"ש דמשמע דהיינו ר"א כדקאמר בסמוך ור"א שמעינן ליה בעירובין גבי נותן מעה לחנווני ומפרש הש"ס דס"ל דמעות קונות מן התורה אם כן לדידי' א"צ לג"ש ותו לפמ"ש תוספות לקמן דף כ"ו בד"ה שדות בכסף יקנו דליכ' למילף משדה עפרון משום דכל קנינו בכסף אם כן לפי' רש"י ז"ל צ"ל דחזקי' דיליף התם משדות בכסף יקנו של כר"ל דמעות אינן קונות מן התורה וקיי"ל דחזקי' ור' יוחנן הלכה כחזקי' כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' אין מעמידין ובהא קיי"ל כר' יוחנן ונרא' ליישב פירש"י ז"ל דאזיל לשיטתו דפי' בב"מ דף מ"ו ע"ב בד"ה סבר כרבי יוחנן דאמר לקמן דבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה התורה ונתן הכסף וקם לו ע"ש. וכן פי' רש"י לקמן דף כ"ו. ר"ל אף על גב דפשט' דקרא משמע הנקנה מיד ליד דהוא משיכה כדיליף מיני' ר"ל בב"מ דף מ"ז ע"ב ותו דהא מצינו משיכה אף בישראל גבי מציאה ומתנה ותו דאפי' מעות קונות היינו כשהוא מושך המעות נקנה החפץ הרי דעל כל פנים. משיכה קונה אלא דפליגי במה יהיה המשיכה בכסף או בחפץ כמו שיבואר לקמן דף כ"ב ע"ב אם כן מפשט' דקרא דכתיב או קנה מיד עמיתך משמע יותר משיכת החפץ וע"כ צ"ל כפי' רש"י ז"ל דנפק' מונתן הכסף דמצינו גבי ישראל קנין כסף וממיל' יליף מיני' בבכורות דף י"ט גבי נכרי קנין משיכה מדכתיב מיד עמיתך מדישראל בחדא נכרי נמי בחדא וצ"ל אף דמצינו כסף מפורש גבי נכרי דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וכן גבי נמכר לנכרי דכתיב מכסף מקנתו אם כן מה"ת ניפוק מפשט' דקרא דמשמע משיכה גבי ישראל הא כמו כן מצינו קנין כסף גבי נכרי אלא דלפי האמת זה אינו דגבי קרקעות בישראל. וכן גבי ע"ע הנמכר לישראל נמי מפורש דנקנה בכסף כדמסיק הכא ולקמן דף כ"ו ואם כן מזה אין הכרע ושפיר יליף מהקדש דמצינו גבי ישראל לחוד אבל לפי הס"ד דלא ידע מנמכר לישראל שפיר י"ל דאדרבא מדמצינו גבי נכרי בכסף י"ל דכל קנינו בכסף אפי' במטלטלין ובישראל משיכה כפשט' דקרא ולפ"ז א"ש פי' רש"י כפשט' אפילו לר' יוחנן משום דלפי הס"ד י"ל דמה לנכרי שכן כל קנינו בכסף ובזה אתי שפיר גבי שדה שכתבו תוספות לקמן דליכ' למילף משדה עפרון משום דכל קנינו בכסף היינו דאי לאו דכתיב גבי ישראל שדות בכסף יקנו כיון דמצינו כסף גבי נכרי ולא גבי ישראל ממיל' איכ' לאוקמי או קנה מיד עמיתך במשיכה ולנכרי בכסף כנ"ל כן נראה ליישב פי' רש"י ז"ל ולולי דברי רש"י ותוספות ז"ל היה נראה לפרש לפי מה דאמר לקמן דף ט"ז אומר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והיינו בנמכר לישראל אבל בע"ע הנמכר לנכרי אין גופו קנוי אלא משועבד למעשה ידיו כדאית' ביבמות דף מ"ו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם וכו'. ואינו אלא חוב בעלמא ושיעבוד מעשה ידיו. וכן משמע מהא דאמר לקמן דף י"ט אמר רבא אמר ר"נ המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת וכו' האי הלואה הוא והיא גופא משכון היא וכו' ואמרינן בפסחים דף ל"א ע"ב דלכ"ע נכרי מישראל לא קנה משכון ואם כן אינו אלא הלואת מעות ושיעבוד למעשה ידיו וקיי"ל בכמה דוכתא דשיעבוד עדיף טפי מקנין כדאית' בב"ב דף קנ"ז דאף על גב דאין אדם קונה דבר שלא בא לעולם משעבד דבר שלא בא לעולם אם כן איך נלמד קנין עבד הנמכר לישראל שקונה אותי קנין הגוף מנמכר לנכרי דאינו קונה אותו אלא להשתעבד למעשה ידיו לתשלומי החוב והיינו דקאמר אשכחן נמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף ר"ל דכל קנינו שקונה בו אינו אלא בקנין כסף שהוא משועבד לשלם החוב ולא קנין הגוף לכך קונה זה השעבוד בכסף כמי כל חוב משא"כ בנמכר לישראל דקונה קנין הגוף מיהו התוספות ס"ל דאין חילוק בין נמכר לנכרי לנמכר לישראל לענין קנין הגוף כמו שיבואר לקמן דף ט"ו ע"ב בתוספות ד"ה אמר קרא. ובדף ט"ז בתוספות ד"ה אמר רבא ע"ש ודו"ק:
בא"ד דכתיב מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר וכו'. עמ"ש מהרש"א ז"ל בזה. אך בתוספות ב"ב דף נ"ד בד"ה כותי מכי מטא זוזי וכו' כתבו זה בשני טעמים דמכסף מקנתו איכ' למעוטי נמי שטר וע"ש:
בא"ד שהרי אינו בתורת גיטין וקידושין וכו'. נראה מ"ש בתורת גיטין כוונתו משום דדוחק לפרש הקושי' הוא דווקא לרב הונא דיליף מקרא דאחרת דאדון כותבו דהא כל עיקר סברתו דר"ת לפרש הסוגי' אליבא דהלכתא והאיך יפרש הסוגי' אליבא דר' הונא לחוד ותו דקיי"ל כר' חסדא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מהלכות עבדים ונראה דס"ל דהקושי' הוא אפילו לר' חסדא כיון דקאמר לקמן מסתברא שטר הוי לי' לרבויי שכן מוציא בבת ישראל וכמ"ש לקמן דלר' חסדא לא שייך לומר שכן מכניס דכיון דס"ל אב כותבו לא דמי לשטר קידושין דבעל כותבו ממילא כיון דנכרי ליתא בתורת גיטין ממעטינן מיני' שטר כמו חזקה ודו"ק:
בא"ד ועוד נראה לר"ת דאפי' בקרקעות וכו'. ובב"ב דף נ"ד כתבו הטעם משום דילפינן דקנינו של נכרי בשדה בכסף משדה עפרון אבל בשטר לא כיון דקרא דואקח את ספר המקנה בישראל כתיב ולפ"ז נראה דה"ה דאינו קונה בחזקה דהא קרא דמייתי לקמן בישראל כתיב כמו שיבואר לקמן דף ך"ו דמקרא דוירשתם אותה וישבתם בה היינו שזכה כל אחד בחלקו בחזקה אבל מן הנכרי לא הי' צריכי' לקנות דכבר ירושה להם מאבותיהם ואין להבי' ראי' מהא דאמר בב"ב דף ק' דר"א יליף דהילוך קונה מקרא קום התהלך בה לארכה ולרחבה משמע דקנה אברהם בחזקה דהתם לאו מטעם קנין מנכרי דהא לא הי' מדעתם אלא דומי' דכיבוש מלחמה כדאיתא ביבמות דף מ"ה דכיבוש מלחמה מהני אפי' בנכרי והיינו דקאמר שם בב"ב ורבנן וכו' כדי שתהא נוח לכבוש לפני בניו משמע דקנה אותה מדין כיבוש וכן משמע מלשון הש"ס מדפריך לקמן גבי ע"ע דממעט אותם מחזקה ואימא ואותם בשטר וכו' ולא משני כיון דקרא מיירי בקונה מן הנכרי כדכתיב בריש' דקרא מהם תקנו ובנכרי לא מהני שטר כמ"ש התוספות אלא משום דכמו כן לא מהני חזקה גבי נכרי ועיין מ"ש לקמן דף ך"ב ע"ב גבי עבד כנעני בזה ועיין מ"ש לעיל דף ג' בתוס' ד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה דבזה מתורץ מה שהקשה שם תוספות דלא מקשה אשה נמי תקנה בחזקה או בשטר דכיון דיליף קיחה קיחה משדה עפרון ובקונה מן הנכרי עצמו לא מהני שטר וחזקה וכמ"ש תוס' שם סברא זו גבי חליפין ודוק:
ברש"י ד"ה שמגרעת פדיונה מדלא כתיב ונפדה משמע שאף הבעל מסייע בפדיונה נראה כוונתו בזה דהקשה בס' פ"י דמאי מקש' בכסף מנ"ל פשיט' דכל מכיר' היא בכסף אע"כ דהקושי' שמא אין המעות קונות אלא הקנין במשיכה או בשטר אף שנותן המעות לאחר זמן א"כ מאי ראי' מוהפדה דאיך רמיז' בהו דמיירי שנתן המעות בתחילת המכירה וי"ל שכבר כתב הרא"ם שנתקשו הראשונים בזה במה היא הסיוע שמסייע יותר משאר פועל שחוזר בחצי יום ומשלם לו שכר פעולה של חצי יום ונדחקו בזה ע"ש ונראה דיש לפרש ע"פ מ"ש לקמן דף ך' בלשון הסוגי' שם בהא דכתיב בתורה אם עוד רבות בשנים וגומר מכסף מקנתו ואם מעט נשאר בשנים כפי שניו ישיב גאולתו כי הענין הוא שהמוכר עצמו במנה לשש שנים והלוקח נותן לו מעות מיד על וי"ו שנים אין לחשוב ששית המנה לכל שנה כי בוודאי מי שקונה ונותן המעות מיד על שנה ששית אינו שוה כמו שנה ראשונ' וע"כ שנה ראשונ' שוה יותר מששית המנה ושנה אחרונה היא פחותה מששית המנה אם כן כשנותן לו ששית המנה כדפירש רש"י בפסוק והפדה שמחשב ששית המנה לכל שנה הוא סיוע דאם פודה עצמו בתחילת שנה ששית אם הי' מוכ' לשנ' ששי' לאחרי' הי' שוה יות' מששי' המנ' כמו שנה ראשונ' וכשהו' מקבל ממנו ששית המנה לבד הרי הוא סיוע שהרי שנה זו הוא שוה יותר למכור ואין דומה לשאר פועלים דקיי"ל דאין משתלמין אלא לבסוף קמ"ל קרא דאין צריכה ליתן לו כשיעור שיווי אותה שנה ששית וגם אינה מחשב לפי ערך שנתן בתחילה על אותה שנה ששית שהוא פחות מששית המנה אלא מחלקין המנה לששה חלקים ונותן לו חלק ששית נמצא מסייע בפדיונה הרי דרמיזא בהאי קרא דוהפדה דאיירי שנתן לה המעות בתחלת המכירה והיינו משום דמסתמא המכירה נעשה בכסף ועיין מ"ש בחידושי תורה בפ' משפטים ונראה דהא דאמרינן במתני' דב"מ דף ס"ה מרבין על השכר דהיינו שנותן לפועל המעות בתחילה פחות מדמי פעולתו ואין בזה משום רבית נפקא מהא דאמה עברי' דשווי' רחמנא כשכיר והוא נותן בתחלה המעות לשנה ששית פחות ממה ששוה פעולתו בשנה ששית עצמו א"כ כשהוא פודה את עצמו ומחזרת לו ששית המנה אין בזה משום רבית אף דבתחילה אין ששית המנה לפי חשבון מ"מ כיון דהוי דרך מכר ונ"מ בזה דאם הרבה על השכר והקדים לו המעות בפחות משויו וחזר הפועל בחצי הזמן צריך להחזיר לו חצי המעות אע"ג דלא הי' התשלומין על סוף הזמן כמו בתחלת חצי הזמן אין בזה משום רבית ועיין מ"ש בזה בלשון התוס' מכר עצמו וכו' ודו"ק:
בתוס' ד"ה מוכר עצמו וכו' וא"ת כיון דיליף וכו' למה איצטריך מכסף מקנתו וכו' לכאורה קשה דהא כתבו תוס' לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא וכו' דהא איצטריך קרא לקידושי כסף ולא יליף מהיקשא דאחרת דאי מהיקשא הו"א דלא סגי בפרוטה אחת אלא בב' פרוטות ע"ש א"כ ה"נ אי נילוף נמכר לנכרי ממכרוהו ב"ד ומאמה עברי' הו"א דבעינן ב' פרוטות כמו באמה וצ"ל דס"ל לתוספות דגם גבי נמכר לנכרי כיון דעיקר גירעון כסף כתיב בי' אינו נקנה אלא בב' פרוטות שיוכלו לקיים בו גבי גירעון ובזה נסתר מ"ש בספ"י לפרש מ"ש תוס' בסמוך גבי אמה עברי' דאיצטרך והפדה לדרשא אחריתא לגירעון כסף היינו שאינה נמכרת אלא בב' פרוטות לקיים בה גירעון ולפמ"ש ע"כ ס"ל לתוס' דגם בנמכר לנכרי בעינן ב' פרוטות ועיין מ"ש בסמוך אך הא קשה לי דהא לעיל דף חי"ת מפורש בלשון הש"ס אלא דאית בי' ש"פ וכיון דלא קייצי וכו' משמע להדי' דנקנה בפרוטה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דדוקא גבי אמה עברי' כתב דבעינן ב' פרוטות ולא בע"ע וכבר כתבנו שם דאע"ג דגירעון כסף כתיב גבי במכר לנכרי מ"מ י"ל דבנכרי שייך פדיון אפי' פחות מש"פ כיון דלגבי ב"נ הוי ממון אפי' פחות מש"פ ע"ש. מיהו י"ל דאפ"ה קשיא להי שפיר דלמה לי קרא בנמכר לנכרי והיינו דס"ל לתוספו' כיון דגבי נכרי לא שייך האי טעמא ממילא הוי אמרינן דנקנה בפרוטה כיון דשייך בי' גירעון וי"ל עוד דעיקר הוכחה מלשון והפדה דמשמע שהאדון מסייע בפדיונה כדפי' רש"י ז"ל דף י"א ע"ב וכיון שאין המכירה אלא פרוטה א"כ אפי' אם תפדה מיד אחר המכירה שתחזיר לו הפרוטה אין האדון מסייע בפדיונה כלום ואפי' יקנה אותה בפרוטה ומחצה ותפדה את עצמה לאחר ב' שנים בפרוטה ומחצה. אין זה סיוע מה שמנכה לה חצי פרוטה. דחצי פרוטה לאו ממון הוא. ולא יהיב לה מידי בגירעונה ולהכי בעינן ב' פרוטות אבל גבי נמכר לנכרי דלא כתיב בה לשון סיוע שפיר משכחת פדיון כסף אפי בפרוטה כגון שיפדה את עצמו מיד ואפשר עוד לומר דהוצרכו התוספות ז"ל לתירוצם לפמ"ש לעיל דף טי"ת ע"ב דהך מילתא דחזקי' דבעינן מכירה הראוי' לפדות תליא בפלוגתא דר"א ורבנן לקמן דף י"ט ע"ב אם מוכרה לקרובים כדמשמע להדי' בסוגיא דלעיל דף י"א דומיא דייעוד מה ייעוד כל היכא דלא מצי מייעד לא הוי זביני' זבינא וכו' ופי' רש"י שם שאינה מוכרה לקרובים משמע דר"א ס"ל דמוכרה לקרובים ל"ל הך דרשא א"כ י"ל דהוצרכו התוס' לתרוצם דלא תקשה אליבא דר"א דלית ליה הך דחזקי' למה לי מכסף מקנתו. מיהו אין זה קושיא די"ל דר"א לית לי' ג"ש דשכיר שכיר ואין ראי' מהא דבעי למימר לקמן דר"א דאית לי' שכיר שכיר דאפשר דלאו חד ר"א הוא. והנה בספ"י מקשה דמאי קשי' להו דנילף שכיר שכיר דהא קיי"ל דכל ג"ש שאינה מופנה למידין ומשיבין והכא איכא למיפרך מה לנמכר לישראל שכן קונה בשטר משא"כ בנכרי ע"ש. ולענ"ד ל"ק מידי דלא שייך האי פרכא כיון שמצינו מפורש בתורה דישראל נמכר לנכרי ואם נימא דאינו קונה אותו לא בכסף ולא בשטר ע"כ נצטרך לומר שקונה אותו באיזה קנין אחר במשיכה או בחזקה וכיון דאין ע"ע הנמכר לישראל נקנה בקנינים אלו כדילפינן לקמן מאותם א"כ איך נימא הואיל וגרוע מישראל לענין קנין שטר לא יקנה בכסף דאיתא גם בישראל אלא בקנין אחר שאינה קונה בישראל א"כ יהי' עדיף מישראל ולא שייך הכא פרכא אלא כי היכא דלא נימא מסברא שכתבו התוס' לעיל דאיכא למימר מדישראל בחדא נכרי נמי בחדא וכיון דישראל קינה בכסף נימא דבנכרי איזה קנין אחר ע"ז כתבו תוס' שפיר דנילוף נמכר לנכרי מנמכר לישראל מג"ש דש"ש לאפוקי מסברא זו דהא חזינן דיליף הש"ס מוכר עצמו בג"ש דשכיר שכי' לאפוקי מסברא זו ה"נ נימא אפכא מיהו קשה אכתי בהא דהקשו תוספות ל"ל והפדה דאיך נילוף מנמכר לנכרי כיון דאינו מופנה הא איכא למיפרך מה לנמכר לנכרי שכן כל קנינו בכסף כדמקשה בסוגיא לעיל וצ"ל דס"ל דע"כ לא חיישינן לפירכ' זו דאל"ה איך ילפינן מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד בג"ש דש"ש נימא כיון דנמכר לנכרי מפרש בו כסף אם כן מדלנכרי בחדא לישראל נמי בחדא ולא בכסף. אך לולי דבריהם ז"ל י"ל דהא דלא חיישינן לפרכא זו היינו כיון דכבר מצינו באמה עברי' ובמכרוהו ב"ד שנקנה בכסף תו לא שייך לומר דלנכרי בחדא ולישראל בחדא דאמה עבריה ומכרוהו ב"ד יוכיח אבל אי לא הוי כתיב והפדה שפיר איכא למיפרך שכן קנינו בכסף ודו"ק:
בא"ד וי"ל אה"נ וכו'. דאיצטריך לדרשא אחרינא לגירעון כסף וכו' כתב מהרש"א ז"ל דאע"ג דעיקר גירעון כסף כתיב גבי נמכר לנכרי מ"מ כיון דבנמכר לנכרי הגירעון הוא לפי ערך השנים עד היובל איצטריך והפדה לגירעון של שש והוא דחוק כמ"ש בספ"י ויותר היה נראה דגירעון אמה עבריה שיוצאת בסימנין הגירעון הוא לפי ערך השנים שמביאה סימנים וכיון דהוא דבר שאינו בע"ע כלל ליכא למילף מיניה גירעון כסף. אמנם לא מצינו גירעון כסף דסימנים דאף על גב דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה שהביאה סימנים וקיי"ל הכא לחומרא מ"מ אין להוציא רשות האדון שמא לא תביא סימנין עד אחר שש מ"מ נראה דנ"מ שאם נתנה לו גירעון כסף לפי ערך שש שנים ואחר כך הביאה סימנים בזמנן צריך להחזיר לה לפי חשבון הגירעון של זמן הסימנים וצ"ע. ויותר היה נראה לפרש דס"ל לתוספות דכיון דאיכא למילף אמה עבריה בהיקשא דאחרת שאינה יוצאת בכסף לא הוי ידעינן איזה היקשא עדיף אף על גב דכתבו תוספות לעיל באשה דמיעוט קנינים לא ילפינן בהיקש' היינו בקנין אבל לא ביציאה דכי היכא דקונה א"ע יצאה נמי מקנין רבה ובהא הוי אתי שפיר מה שהקשינו לקמן למה איצטרך קרא באמה עבריה שיוצאת במיתת אדון ולא ניליף בהיקשא דאחרת שיוצאת במיתות הבעל היינו משום דאיכא לאקושי לע"ע שאינה יוצאת במיתות אדון לא הוי ידעינן אף על גב דהוי מיעוט קנינים לא שייך זה ביציאה אך לפ"ז מתורץ קושית התוספות לעיל דף ג' ע"ב ד"ה ואין דבר אחר כורתה וא"ת תהא אמה עבריה יוצאה בחליצה ולפמ"ש י"ל דילפינן בהיקשא דאחרת. ועיין לקמן דף ט"ז ע"א מ"ש שם בלשון רש"י ד"ה גופו קנוי דמשמע דס"ל דלענין יציאה לא הוקשו אמה לאחרת. ויש לפרש עוד דבריהם לפי מה שכתב הרא"ם בשם רבוותא דהא דמסייע בפדיונה היינו משום דבקטנה שנים האחרונים עדיפא משנים הראשונים אפ"ה נחשוב הפדיון לפי ערך השנים אם כן לא הוי ידעינן למילף הא באמה עברי' מע"ע. וכן י"ל לפמ"ש לעיל בלשון רש"י ז"ל בד"ה שמגרעת פדיונה דבחשבון השנים יש בו משום רבית אלא לפי שהוא דרך מכר שרי אם כן ליכא למילף מנמכר לנכרי דלא שייך איסור רבית בנכרי ודו"ק:
אך בעיקר דבריהם ז"ל קשה מזה על מ"ש תוספות לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא וכו'. והר"ר נתנאל תי' כיון דלא ידענא דאמה עבריה נקנית בכסף אלא מוהפדה דהואיל ויצאה בכסף נקנית בכסף לא ילפי' מיני' קנין של אשה ר"ל דאף על גב דאין משיבין על ההיקש מ"מ כיון דלא ידענו עיקר קניית כסף באמה עבריה אלא מפדיונה ליכא למילף מיני' וזה אינו לפמ"ש כאן דעיק' ילפותא דאמה עבריה דנקנית בכסף הוא מהיקשא דאמה עבריה לעברי וג"ש דש"ש וכיון דלא נפקא מוהפדה כמו שכתב תוספות הכא דוהפדה אתא לדרשא אחרינא ממילא דלא שייך למיפרך שכן יוצאת בכסף דאין משיבין על ההיקש ואפשר דהא דלא ניחא ליה להר"ר נתנאל בתירוצא קמא שכתבו תוספות שם דאיצטרך כי יקח שתתקדש בפרוטה אחת היינו דאכתי תקשה לב"ש דס"ל דבאמת אין אשה מתקדשת בפרוטה אלא דיליף באמת מאמה העבריה אם כן קשה דל"ל כי יקח וע"ז תירץ שפיר די"ל לב"ש לית לי' ג"ש דש"ש. אך זה אינו דהא מוקי הש"ס לקמן בברייתא דמוכר עצמו נמכר לשש דר"א יליף ש"ש ואי נימא דבית שמאי לית ליה ג"ש דשכיר שכיר הא קיי"ל דר"א שמותי הוא כמו שכתב תוספות לקמן ד"ה ואידך ת"ק נמי וכו' שהוא מתלמידי שמאי וצ"ע ודו"ק:
בגמרא מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש ופי' רש"י אם התנה למכור לעשר שנים ודקדק הריטב"א מזה דס"ל לרש"י ז"ל דאף מוכר עצמו אם מכר א"ע סתם יוצא בשש וחלק עליו הריטב"א. ונראה דמשמע ליה לרש"י ז"ל הכי מלשון הברייתא דנמכר לשש דמיותר הוא. ונראה עוד דבסברת רש"י ז"ל מתורץ מה שהקש' הרשב"א דמהא דמקשה לעיל מוכר עצמו מנא ליה דנקנה בכסף משמע דמתני' מיירי אף במוכ' עצמו והא מתני' ע"כ לרבנן לאו במוכר עצמו מיירי דהא קתני וקונה א"ע בשני דמשמע דלא מיירי במוכ' עצמו ולפי דברי רש"י ז"ל אתי שפי' דמסתמא יוצא בשש מיהו נרא' דבל"ז אין בזה קושי' דאף דפי' רש"י במתני' בשנים סוף שש היינו לפי שיטתו כנ"ל דאף מוכר עצמו מסתמא יוצא בשש אבל אינו מוכרח דיש לפרש לפי שנים שמכ' א"ע ולא מצינו קנין בשנים בדבר הנמכ' לגופו ובהמוכ' שדה לשנים אינו אלא קנין פירות אבל מכר הגוף כמו ע"ע שגופו קנוי וצריך גט שיחרו' ולשיטת הריטב"א לקמן מותר בשפחה כנענית וכשהגיע הזמן יוצא בלא שטר היא גופ' קמ"ל מתני' מיהא נראה דהיינו דווקא לרבא דס"ל בנדרים דף כ"ט דקדושת הגוף לא פקעה בכדי. אבל לאביי שם דס"ל דקדושת הגוף פקעה בכדי צ"ל כפי' רש"י דמתני' מיירי במוכ' בסתם וכ"ש דאתי שפי' לפמ"ש לקמן דהא דפי' רש"י דבסתם אפי' במוכ' עצמו יוצא בשש הוא אליבא דאביי דמשני דת"ק נמי יליף ש"ש מיהו לפי מ"ש הר"ן שם דמודה אביי בהיום את אשתי וכו'. דלא פקעה בכדי י"ל דאף לאביי קמ"ל מתני' דבעבד פקעה בכדי. ואין לדקדק לשיטת רש"י ז"ל דמיירי שמכר א"ע בפי' יתר על שש דאם כן אמאי אמר ר"א אינו נמכר אלא לשש אם אינו מועיל משום מכירה אחת יועיל משום שני מכירות דהא אמרינן לקמן דף ס"ג תפשוט דבעי ר' אושעי' הנותן לאשה שני פרוטות באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת אמר לה התקדשי לי לאחר שאגרשיך וכו'. אם כן כיון שמכר א"ע על שנים הרבה יותר משש בסך מה לפי ערך השנים הוי כמוכ' את עצמו באחת היום ובאחת לאחר שש ואפי' אי נימא דאיבעי' דר' אושעי' דאינה מקודשת משום דהוי דבר שלא בא לעולם התם הוי מחוס' מעשה דגירושין אבל הכא דלסוף שש יוצא בלא שטר ואינו מחוס' מעשה פשיטא דמהני ודוחק גדול דנפק' מינה כשמוכ' עצמו בפרוטה אחת דווק' ולכאורה היה נראה לומר דהיינו מ"ש רש"י ז"ל דחם התנה למכו' לעשר שנים ר"ל דדוקא לעשר דא"א לחלקם לשתי מכירות דאליבא דר"א כשם שאינו נמכר יתר על שש כך אינו נמכר פחות על שש אבל אם היה מוכר א"ע לי"ב שנים באמת הי' מועיל אף לר"א אך העיק' נראה דנ"מ אם יכול העבד לחזו' בו דוודאי במוכ' לאחר זמן יכול לחזו' בו עד שיגיע אותו זמן כדאית' לקמן בר"פ האומר אם כן אי הוי מכירה פשיט' דהאדון אינו יכול לחזור ואפי' העבד שיוצא בגירעון כסף מ"מ נ"מ דיכול לחזור בו אפילו אם אין לו הכסף של מכירה השני דאף שהמעות חוב עליו קיי"ל דאינו יכול להשתעבד בב"ח שלו אך באמת צ"ע מנלן במוכר עצמו דבסתם יוצא בשש כיון שלא נזכר בתורה כמו שהקשו הריטב"א. ונראה דס"ל לרש"י דלמאי דמשני אביי דת"ק נמי יליף ש"ש אלא ממעוטי דועבדך י"ל דלא מיעטה התורה אלא דיכול למכור עצמו ביתר משש אבל בסתם ילפינן בג"ש דש"ש ונראה יותר דיש לפרש טעמ' דרש"י ז"ל ס"ל דבמכרוהו ב"ד כיון שכפל' התור' שיוצא בשש בפ' משפטי' ובפ' ראה כמו שיבואר לקמן דקמ"ל קרא דאפי' אם מכרוהו בפי' לעשר שנים כגון שהית' הגניבה מרובה בדמי עשר שנים אפ"ה יוצא בשש וכיון דלמאי דמשני דת"ק אית ליה נמי ש"ש אלא דס"ל דמיעט התורה ועבדך אין למעט מועבדך אלא מה שריבתה התורה באותה פרשה דאפילו אם התנה בפי' ליתר משש דלא מהני אבל אם מוכר סתם ילפינן מג"ש דש"ש דיוצא בשש. ועמ"ש לקמן ודו"ק:
רש"י בד"ה מכרוהו ב"ד וכו' דכתיב ועבדך וכו' דכי תקנה מיד אחרים משמע וכו'. אין לפרש דבריו דכי תקנה ע"ע דכתיב בפ' משפטים משמע ע"י אחרים ז"א חדא דאם כן סותר דברי המכילת' שהביא רש"י עצמו בריש משפטים כי תקנ' מיד או אינו אלא במוכר עצמו וכו' הרי מפורש דכי תקנה לא משמע דווק' מיד אחרים ותו דבאמת אין שום משמעות מלשון כי תקנה שיהי' ע"י אחרים דהא בעבד כנעני כתיב מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמ' והתם ע"כ מיירי ע"י עצמו שהגוי מכר א"ע דהא א"א לפרש שקונה מגוי אחר דהא אמרינן ביבמות אתם קונים מהם ולא הם קונים זה מזה הרי דלשון תקנו שייך אפי' בע"י עצמו ותו דלשון רש"י ז"ל אין מורה על זה דהרי מתחיל בפסוק ועבדך שש שנים דכתיב בפרשת ראה אלא נראה פשוט דמה שכתב רש"י ז"ל דכי תקנה משמע וכולי הם דברי רש"י ז"ל עצמו וקאי על קרא דפרשת ראה דכתיב כי ימכר ופי' רש"י ז"ל לעיל בד"ה מכרוהו וכו' דכי ימכר ע"י אחרים משמע אם כן זה כוונת רש"י ז"ל הכא דקרא דועבדך שש שנים דכתיב גבי ימכר לך משמע בקנין ע"י אחר והיינו דנקט רש"י ז"ל האי קרא דפ' ראה ולא נקט קרא דשש שנים יעבוד דפ' משפטים דמיירי נמי במכרוהו ב"ד כדמוכח במכילתא כנ"ל משום דבהאי קרא דפ' ראה דכתיב כי ימכר משמע ע"י אחרים וכ"ש דאתי שפיר טפי לפמ"ש בסמוך דמשמע לי' לרש"י ז"ל דאפילו במוכ' עצמו אם מכר לו בסתם יוצא בשש מלשון הברייתא דנמכ' לוי"ו ויתר על וי"ו והיינו דהא דבמכרוהו ב"ד אינם יכולין למוכרו אפי' אם התנו בפי' ליתר על וי"ו נפקא מדשינה עליו הכתוב בפ' ראה ואהא קאי מיעוטא דועבדך וי"ו שנים דמוכ' עצמו נמכ' ליתר על שש לכך נקט קרא דפ' ראה ודו"ק ועיין בפי' רש"י בפרשת משפטים ובחידושי תורה שם הארכנו בזה:
ברש"י בד"ה ההוא להרצאות אדון וכו'. להרצות על הענקו וכו'. נראה הא דס"ל דקאי על הענקו ולא על השילוח עצמו כפשטא דלישנא דקרא ושלחך אותו משום דעל שילוח ממש דכופין אותו ולא שייך בזה ריצוי מה שאין כן בהענק' דאין כופין אותו והטעם משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצידה משום דכתיב בתר הכי וברכך ה' בכל אשר תעשה דקיי"ל כל מצות עשה שמתן שכרה כתיב בצידה אין כופין אותו כמו שיבואר לקמן בס"ד ע"כ כתבה התורה להרצאית אדון וק"ל:
תוספות ד"ה ולא אזנו של מוכר עצמו וכו' וא"ת למה לי אזנו וכו'. הנה לדעת הריטב"א ז"ל דאף דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית מ"מ מותר הוא בשפחה מדעתו אין מקום לקושי' התוס' ואף לפי שיטתם דמשמע מדבריהם דלקמן דף ט"ו בד"ה ואידך וכו' דמשמע להו מההוא דאושפוזכנא דר' שמלאי דמוכר עצמו אסור בשפחה מ"מ י"ל דנפק' מינה בממזר שמותר בשפחה לכתחלה כמסקנת הש"ס לקמן סוף פ' האומר דף ס"ט וכדאמר שם זיל גנוב ואזדבן בע"ע וכו' ואם כן וודאי רבו מוסר לו ש"כ מדעתו וקמ"ל קרא דאינו נרצע אף דקרינן ביה אהבתי את אשתי ואפשר לומר דס"ל להתוספות דכיון דממזר מותר בשפחה אף לאחר שיצא לחירות לא שייך ביה לומר אהבתי את אשתי ולפ"ז אפי' במכרוהו ב"ד אינו נרצע אם הוא ממזר. אך קשה לענ"ד מנא להו זה כיון דפשט' דקרא משמע עיקר הטעם שרוצה בעבודתו כדי שיהיה רגיל בבית אדוניו אצל אשתו ובניו (ונראה דמוכח כסברת התוספות כיון דמיעטא התורה מ"ע דאין רבו מוסר שפחה בע"כ ממילא אסור בשפחה אפילו מדעתו דאל"ה מנא ליה למעט מלו מוכר עצמו דילמ' מ"ע ילפי' מג"ש דש"ש ולא אתי' אלא למעט נרצע דאף דמותר בשפח' מדקאמר אהבתי את אשתי מ"מ אינו יכול לכופו אחר הרציעה אם אינו רוצה בה או לייחד לו שפחה אחרת בע"כ אם מת' אע"כ דאין לחלק כיון דמותר בה ממילא מוסר לו אפי' בע"כ). והנה לכאורה היה נראה דטעמא הריטב"א ז"ל היינו משום דכיון דת"ק נמי יליף ש"ש אלא דממעט מדכתיב לו אשה א"כ אינו ממעט אלא בע"כ אבל מדעתו מוסר לו מג"ש דש"ש וכ"ש לפמ"ש לעיל דס"ל לת"ק דהא דכפלה התורה דין זה דרבו מוסר לו ש"כ בפ' משפטים ובפ' ראה היינו חד מדעתו וחד בע"כ כדלקמן אם כן ממילא כיון דליכא אלא חד מיעוטא ממילא נוקי לה למעט בע"כ אבל מדעתו מוסר לו אך נראה דסברת התוספות הוא דע"כ ל"ל הכי דהא בהאי קרה דפ' ראה דכתיב כי משנה ש"ש עבדך שש שנים דדרשינן מועבדך דנמכר יתר על שש ואיכא למימר נמי דמיעוט דועבדך קאי על משנה ש"ש דילפינן מיניה דכופו רבו ומוסר לו שפחה כנענית דווקא במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו ומנא לך למעט דאינו יוצא בשש ולהוציא מג"ש דש"ש ואי משום דמלו אשה נפקא לימא חדא מדעתו וחדא בע"כ אע"כ כסברות התוספות דכיון דמיעטא התורה דאינו מוסר לו בעל כרחה כמו במכרוהו ב"ד ממילא איכא איסורא דשפחה ואסור בה אפילו מדעתו ויותר נראה דגם הריטב"א ז"ל מודה לזה דהא דסבירא ליה דמוכר עצמו מותר בשפחה לא משום ג"ש דש"ש כדמשמע מדבריו ז"ל דאפי' למ"ד דל"ל ג"ש דש"ש אפ"ה מוכר עצמו מותר בשפחה ונראה לי טעמא דס"ל דמצד הסברא אמרינן דליכא בעבד איסור שפחה מדאמרה התורה שרשות ביד רבו לכופו ולמסור שפחה כנענית ש"מ דליכא איסורא וממילא כיון דמוכר עצמו נמי קונה קנין הגוף לרבו אף שלא נתנה התורה רשות לרבו לכופו מכל מקום ליכא איסורא כן נראה מדבריו שם ועיין מ"ש לקמן בזה:
ומיהו בעיקר קושית התוספות היה נראה לענ"ד דלכאורה יותר הוי להו להקשות דל"ל קרא למעט אמה עבריה דאינה נרצעת תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי ונהי דבתירוצם מתרצי נמי הך דאיכא למימר דמהיקשא דעברי לעברי' הוי ילפינן דנרצעת ולא בעינן אהבתי מ"מ יותר הוי להו להתוספות להקשות ולתרץ הכי ונראה דז"א דהא איצטרך התורה למעט דאין אמה נרצעת היינו דלא נימא דפריש בי' קרא דנרצעת דכתי' גבי רציעה ואף לאמתך תעשה כן כדאיתא לקמן דף י"ז ע"ב או אינו אלא לרציעה כשהוא אומר אם אמר יאמר העבד ולא אמה וכו' והא דאמר לקמן גבי נרצע כהן דבעינן ואהבתי את אשתי לבתר דמיעטה התורה אמה מרציעה אבל בלאו מיעוטא כיון דהוי מפרש קרא ואף לאמתך תעשה כן לרציעה פשיטא דלא בעינן ואהבתי ולפ"ז ממילא דיש לתרץ קושי' התוספות ג"כ דאי לאו דכתב רחמנא אזנו ולא אוזן של מוכר עצמו הוי מפרשינן קרא דאף לאמתך תעשה כן כפשטא דקרא לרציעה ועבד העבד הוי דרשי' למעט מוכר עצמו ולא הוי קשה דלמה לי מיעוטא למוכר עצמו הא בעינן ואהבתי את אשתי דכיון דהוי ס"ד דמפורש ביה קרא דאמה נרצעת פשיטא דלא בעינן ואהבתי וכן נראה לענ"ד דצ"ל כן לקמן בהא דדרשינן גבי העניק תעניק לו דממעטינן מוכר עצמו דלכאורה קשה כמו שהקשו תוספות הכא כיון דכתיב אל ירע בעינך כי משנה ש"ש עבדך דהיינו דמוסר לו שפחה כנענית ממילא דמוכר עצמו שאינו מוסר לו ש"כ דאינו בהענקה אלא דזה אינו כיון דכתיב ואף לאמתך תעשה כן ע"כ דלא בעינן דווקא במסר לו ש"כ וה"א דאפי' במוכר עצמו ישנו בהענק' וה"ה דגבי רציעה איכא למימר הכי דלא בעינן אהבתי כנ"ל וא"צ למה שנדחקו התוספות בתירוצם דה"א דג"ש דש"ש דלא מייתרא מפיק מפשטא דקרא דבעינן ואהבתי: ועי' מה שכתבתי לקמן דמוכרח לומר כן ודו"ק: