המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ
מלואים · לפרשת יתרו
"לא תענה ברעך עד שקר"
חז"ל למדו מזה במכות דף ד' ע"ב אזהרה לעדים זוממין; ועונשם של זוממין מפורש בתורה, ועשיתם לו באשר זמם לעשות כו' [שופטים י"ט]. ובהעונש, אף שמפורש הוא בתורה, בכ"ז נשתבשו בו הצדוקים, וכמ"ש במכות דף ה', שהיו סוברין, שאין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון, והנה בהמשך למחלוקתן זו של הצדוקים מצינו תוספתא תמורה בחגיגה דף י"ז ובמכות ה' וז"ל שם:
אמר ר"י בן טבאי ראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם פירוש שלא הוזם אלא הוא לבדו להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרין אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון, אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין עדים זוממין נהרגין עד שיוזמו שניהם, כו' מיד קבל עליה ר' יהודה בן טבאי, שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח, וכל ימיו הי' משתטח על קברו של אותו הרוג כו' עכ"ל ויש בזה להתפלא בתרתי.
א) מה זו שחידש ר"ש בן שטח לר"י בן טבאי בשאלתו "שהרי אמרו חכמים אין ע"ז נהרגין עד שיוזמו שניהם", והלא גם ר"י בן טבאי נראה שלא נעלם ממנו דין זה, שהרי אמר "להוציא מלבן של צדוקים", ומשמע דאיהו גופי' ידע בעצמו דלאו דינא קעביד, ולא מן התורה, אלא שלצורך שעה הי', ובשביל טעותן של הצדוקים, ובמה הכריעו איפוא ר"ש בן שטח בשאלתו?
ב) את"ל דס"ל לר"ש בן שטח ולר"י בן טבאי בחזרתו "דלהוציא מלבן של צדוקים" לא חשיב כל כך, לעשות בשביל זה הוראת שעה לאבד נפש מישראל שלא כתורה, א"כ הא באמת קשה על ר"י בן טבאי, דבתחילה מאי קסבר, ובאמת מה ענין הי' כאן להוראת שעה, והלא המחלוקת של הצדוקים נגד הפרושים לא דבר של שעה הי', והלא מחלוקת ישנה היא זו, ובהרבה פרטים ממצות התורה, והגע עצמך, וכי בשביל כל טעות וטעות שיטעו הצדוקים באחד מדיני הנפשות שבתורה נוציא נפשות מישראל להריגה, ואם גם מצינו שתקנו חז"ל דברים להוציא מלבן של צדוקים, (כמו "מגל זה מגל זה, ושהיו מטמאין הכהן השורף את הפרה" וכדומה), אבל בדיני נפשות לא מצינו, ולא יתכן, ויפלא איפוא לכאורה על מעשה דר"י בן טבאי:
ונלע"ד לפרש תוספתא זו עפ"י מה שנציע ג' הקדמות. א) ממ"ד במשנה סנהד' דף נ"ו לענין קבלת עדות דמגדף, "מוציאין כל אדם לחוץ ושואלין לגדול שבהן, אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר" ובירושלמי פריך על זה "ואומרין לי' גדף", פירוש דהאיך אומרין אמור מה ששמעת בפירוש", וכי אומרים להעד שיגדף את השם, ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קלל", כלומר, שהעד אומר רק את השם, ואומר אח"כ, את השם הזה גידף בשם, ולא שמפרש את הגידוף, והרמב"ם ז"ל בדין מגדף השמיט לאוקימתא זו של הירושלמי, וכבר תמה על זה בעל התוי"ט, ותירץ התוי"ט דס"ל להרמב"ם, דמדלא הובא זה בבבלי, משמע דלא ס"ל לאוקימתא זו, וע"כ פסק הרמב"ם כהש"ס דילן ובטעמו של הדבר (מה דלא חש הש"ס דילן לפרכת הירושלמי דהאיך אומרין לו גדף) פירש התוי"ט דמדאינו אומר העד אלא לצורך המצוה, ועל פי ב"ד, כדי לקיים מצות ובערת הרע, אין זה גידוף, וכמו שמוחקין את המגילה להשקות את הסוטה, ועיי"ש בתוי"ט באורך והנה עפ"י דברי התוי"ט אלו יצא לנו ציור חדש בדינם של עדי מגדף, והיינו, דעד מגדף לכשיוזם יהי' עליו שתי רשעיות משני שמות חדא, מה שעדות שקר העיד, ועוד מה שגידף, דהא גם מה שמתירין לכתחילה להעד לפרש את הגידוף, אף שבזה לכאורה הא הוא עצמו נעשה מגדף וכקושית הירושלמי) אינו רק משום דלצורך מצוה דובערת הרע הוא דקעביד, והא תינח כשהי' הדבר אמת כמו שהעיד, אבל השתא, דאגלאי מלתא למפרע ששקר העיד, א"כ הא אדרבה, היתה כאן עבירת עדות שקר ושפיכת דם נקי, וק"ו שלא הי' כאן אף נדנוד מצוה של ובערת, וממילא הא חוזר הדבר, שהעד באמרו בפירוש את דברי הגידוף הוא עצמו נעשה בזה מגדף, ויש עליו חיוב עונש (לבד מכאשר זמם) גם משום מגדף אלא דבאמת זה אינו, דהא קיי"ל בכל מחויבי מיתה או מלקות, שצריכין התראה, והכא הלא לא התרו בו משום מגדף, וגם הא אי אפשר בהתראה, וכדאיתא בכתובות דף ל"ג, שאין ציור התראה בעדי שקר, "דנתרי בהו אימת כו'" ובשלמא לענין החיוב דכאשר זמם קיי"ל דעדים זוממין א"צ התראה וכדאיתא בכתובות שם אבל מגדף הא ודאי בעי התראה, וממילא כיון דלא התרו בו הרי אין לחייבו משום השם הזה:
אך באמת אכתי יש להעמיד דבר זה שאמרנו, והיינו עפ"י מה דס"ל לר' יוסי בר' יהודה במכות דף ו' ובסנהד' דף ח' ודף ע"ב "דחבר א"צ התראה", (וטעמו משום דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד) ובודאי דלא בעינן שיהי' חבר לכל עניני התורה, דאם אך חבר הוא לאותו הדין ולאותו הענין שחטא בו, וידעינן ידיעה ברורה שהכיר עכ"פ בחומר אותו החטא, הרי זה חבר מקרי, לענין שא"צ התראה, וכיון שכן הא חוזר הדין לענין עד מגדף שהוזם כמו שאמרנו, שיתפס עליו בעצמו שם מגדף, דמאי תאמר הא לא התרו בו וכנ"ל, על זה נשיב הלא אותו האיש, היינו העד, הא חבר הוא עכ"פ להחטא שנתפס בו (לחטא דמגדף) דהא הוא בעצמו העיד על פלוני שגידף, ושהתרה באותו פלוני ושהזהיר בו באיזה מיתה ימות, וא"כ הא ידע ליה לכל דין מגדף בכל פרטיו, והיש לך חבר לאותו דבר גדול מזה, וכיון דחבר הי', וא"צ התראה, הא שוב חל עליו דין מגדף, בשביל שפירש את הגידוף, ולצורך מצוה הא לא הי' גידוף זה, דהא שקר ענה וכנ"ל:
אחרי הקדמה זאת נקדים עוד אחרת, והיא ב) דהנה לכאורה שיטת הצדוקים הנ"ל [במ"ש דבעי בעונש זוממין דוקא שיהי' כבר נהרג הנדון על פיהם] שיטה זו בצדה תברה, והיינו עפ"י מה שאמרה תורה בכל חייבי מיתות ב"ד "יד העדים תהי' בו בראשונה", וא"כ איך יתכן לומר שיתפרש דין כאשר זמם דקרא דוקא בשכבר נהרג הנדון, הא א"כ כל עיקר דין זה דכאשר זמם למה הוא בא, ותי"ל שנעשו העדים רוצחי נפש, דהא ידם היתה בראשונה בהריגתו של זה, ועל לא חמס עשה, דהא שקר ענו בו, וממילא הלא יש עליהם חיוב מיתה מדין רוצח, וקרא ל"ל, ורק את זה הו"ל להתורה להשמיענו, שהאחרונים היינו המזימין נאמנים יותר מהראשונים המוזמין, (דלא נימא שמאי חזית דסמכת כו' סמוך כו') וחיוב מיתה ממילא הוא בא מדין רוצח. **(שאילה זו שאלתי זה מכבר עוד מימי ילדותי, עכשיו שמעתי דמטו בה משמי' דאחד מגדולי המפולפלים, ובשביל היותה ענף א' מענפי ביאורנו במשנה זו, ע"כ לא חדלתי מלהציגה כאן. והגם שיש ב' תשובות בדבר:
א) שיש נפ"מ לענין באיזו מיתה לדונם, שאם בשביל החיוב דממילא, מדין רוצח, הלא מיתתם רק בסייף הקלה, ואלו בשביל כאשר זמם אם העידו על אחד שעבר עבירה של סקילה הלא דינם בסקילה החמורה כמוהו. ב) שהתורה הלא לא אמרה רק שתהי' יד העדים בראשונה. אבל הלא יש שאינו מת ביד העדים, ורק על יד העם הבאה באחרונה, ויש איפוא נפ"מ שאז אין עליהם חיוב מדין רוצח, רק מכאשר זמם, אך באמת לאו מלתא הן התשובות הללו; התשובה הא' נידחית מגמרא, ממ"ש רש"י בסנהד' דף מ' ד"ה "שכן", דעיקר דין כאשר זמם דקרא בעדי רוצח קאי, ושאר מיתות בי"ד רק מני' ילפינן ותשובה הב' נידחית מסברא, והיינו דכיון דעיקר "כאשר זמם" ברוצח קאי, שמיתתו בסייף, ובזה הא ודאי דלא שכיח שלא ימות ביד העדים, דהא נעשה ע"י מעשה אחד, וכדאיתא בסנהד' דף נ"ב ע"ב שמתיזין את ראשו בסייף, והא גם בנסקלין תנינן בסנהד' דף מ"ה ע"ב דמעולם לא שנה בה אדם, וכש"כ במיתת סייף הנעשית בסקירה אחת, (ואי דבסייף לא בעינן כלל קרא כדכתיב)** אך גם בכאן נשיב כאשר תירצנו במגדף, דמשם אחר (חוץ מהשם הזה דכאשר זמם) אין לחייב את העדים שהוזמו, ואף בשיש ציור לחייבם משם אחר, משום דמחוסרין התראה, ורק החיוב הבא "מכאשר זמם" א"צ התראה, ולזאת צריך קרא דכאשר זמם אף לשיטת הצדוקים
אולם אם נאמר דחבר א"צ התראה הא הדרא הקושיא לדוכתה על שיטת הצדוקים, דתי"ל מדין רוצח וכנ"ל, דהא קרא דכאשר זמם מיירי בעדי רוצח, וכמו שהבאנו לעיל מרש"י בסנהד', וא"כ הא העידו שהתרו בו בפלוני, ושהזהירו בו באיזה מיתה ימות, וא"כ לדבר זה, לדין רוצח, היו עכ"פ חברים ואינם צריכין התראה, ותיקשי לצדוקים קרא דכאשר זמם ל"ל וכנ"ל, ועכצ"ל דלשיטת הצדוקים, דס"ל אין העדים נהרגין עד שיהרג הנדון, בודאי אי אפשר לומר כר"י בר' יהודה, אלא כרבנן דגם חבר צריך התראה, וממילא שפיר אצטריך קרא דכאשר זמם, דמדין רוצח אין לחייבם משום דמחוסרין התראה:
ועוד בה שלישיה להקדים בטרם נבא לביאור התוספתא. והוא מה דאיתא בסנהד' דף ל"ז ת"ר כיצד מאומד כו' אם כך ראיתם לא ראיתם כלום, תניא אמר ר"ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר, ואמרתי לו רשע, מי הרגו לזה או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים יומת המת כו' ובתוס' שם ד"ה שאין וז"ל מדמייתי האי עובדא אמתניתא דכיצד מאומד [כלומר דמייתי שם הש"ס שתי הבריתות סמוכות להדדי] משמע דדריש מהאי קרא דמאומד לא מקטיל (כלומר לא שהי' רשב"ש עד אחד אלא מפני גריעותא דאומדנא לא קטלי' כו') ואחרינא הוה עם ר"ש בן שטח פירוש עוד עד אחר" כו' כו' עכ"ל. והנה אף שהאמת ודאי כדברי התוס', שהברייתא דר"ש בן שטח הובאה בהש"ס כעין ביאור להברייתא שקדמה לה, וכדמוכח מסמיכותן בש"ס, בכ"ז לכשנדקדק בזו וגם בזו נמצא שינוי לשון בין שתי הברייתות הללו:
דברייתא קמייתא אמרה "אם כך כו' לא ראיתם כלום", משמע דברייתא זו באה רק מטעם חסרון עצם הבירור של האומדנא, כלומר שאין בה די גם לברר אמיתת גופא דעובדא, וזהו אומרו "אם כך ראיתם לא ראיתם **(לענין יד העדים, וכמ"ש בסנהד' שם דף מ"ה וברמב"ם פי"ד מה' סנהד', הא זה רק בדא"א, ובשנקטעה יד העדים, אבל ודאי דסתמא דקרא לאו אהכי קאי וכמובן) וכן יסולק עפי"ז מה שיש לשאול, דעכ"פ יהי' להעדים דין שנים שהרגוהו שפטורין, וכמבואר בסנהד' דף ע"ח, דכבר כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לב"ק דף נ"ג דדוקא הכוהו בעשר מקלות, אבל במעשה אחד, כגון שדחפוהו לתוך האש חייבין [ועיין בחי' הגרע"א ז"ל לכתובות דף ל"ג, שמעיר שמהרמב"ם ז"ל לא משמע כן ובסייף הא הוה מעשה אחד וכאשר אמרנו, (לבד מה שי"ל דלהצדוקים מוכח משיטתייהו גופא בענין עדים זוממין, דס"ל אין חילוק בין מקצת נפש לכל נפש, דאל"כ האיך ס"ל בעדים זוממין נפש בנפש דוקא, הא בכל האופנים אינו דומה האי נפש להאי נפש, שהעדים הלוא כל אחד מהם גרם להנידון רק במקצת נפש, ועונשו הוא בכל נפש, א"ו דס"ל שאין חילוק). ואף גם בשאר מיתות ב"ד נעשה המעשה בסקירה אחת, לבד בנסקלין שמצינו בסנהד' שם, שמתחלה דוחפו מבית הסקילה רק אחד מן העדים, ואם לא מת אז תהיה בו יד השני, ואם לא מת אז יד כל העם באחרונה, ולהצדוקים ודאי דהדחיפה הראשונה היא ע"י ב' העדים, לא ע"י אחד, דלדידהו קרא כדכתיב בעינן, יד "העדים", והיינו שנים, וא"כ לדידהו גם סקילה נעשית בסקירה אחת, ואי שעכ"פ אפשר שלא מת ביד העדים, ע"ז אמינא הא בית הסקילה גבוהה ב' קומות וקומה דידיה הא ג', וכבסנהד' דף מ"ה, ובודאי שע"י הפלה זו נעשה הנדון טריפה עכ"פ, משום ריסוק איברים, אף אם לא מת תיכף, וקמה איפוא השאלה שיש לחייבם להעדים אם יוזמו אף מדין רוצח וכנ"ל:)** כלום" **(ועפ"י ברייתא זו יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ, ל"ת ר"צ, שלמד שם להא דאין דנין מאומד מקרא "דנקי וצדיק" אל תהרוג, והשיג עליו הרמב"ן בזה ולמר רק "מצדיק" אל תהרוג, דמשמע צדיק בדין, אעפ"י שאינו נקי מהחטא, דבאומדנא הא אינו נקי מהחטא, שהרי האמת הוא שחטא, אלא שאין לחייבו, ולפי ברייתא זו יתישבו ד' הרמב"ם, דהא לברייתא זו אנו מפקפקים גם באמתת הדבר, במקום שאין שם אלא אומדנא, ובאמת יש לתלות דבר זה בדר' אחא לענין גמל האוחר בין הגמלים, ולענין אומדנא בד"מ, ומשם תסתעף נפ"מ גם לענין ד"נ ולפי הצעתנו הנ"ל והבן:)** אך לא כן הוא בברייתא דר"ש בן שטח, דאיהו אמר "רשע מי הרגו לזה או אני או אתה", כלומר לענין עצם הבירור יש לו די באותה האומדנא, לדעת האמת שזה הרגו, אלא דאעפי"כ אמר אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי', והטעם שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים" ואמנם לכאורה עדיין צריך ביאור לפי דברינו אליבא דרשב"ש, מה ראי' היא זו ממ"ש תורה "עפ"י שנים עדים", הא ודאי אמת הוא דכל דבר משפט שבתורה, ואף אי ניזול בתר אומדנא ודברים הנכרין, עכ"פ אנו צריכין לעדים שיעידו שהיו שם אותן הדברים של אומדנא הנכרין, שעל פיהן אנו דנין, אבל אכתי י"ל דכי איכא מיהו סהדי על הדברים של אומדנא הללו סגי בזה, ואין אנו צריכין שיעידו שראו את המעשה ממש, ובשלמא לתנא דברייתא קמייתא הוה ניחא למילף מקרא דעפ"י שנים עדים, דהא. לדידי' מטעם חסרון בירור האמת ע"י האומדנא הוא דקאתי עלה, דרק עדים מבררים ולא אומדנא מבררת, וכמו שביארנו, ברם לר"ש בן שטח (דלדידי' יש בידו די בירור גם באומדנא) קשה, מאי ראי' מייתי מעפ"י שנים עדים, דילמא הכי קאמר רחמנא דעל אמתת האומדנא גופא צריכין שיעידו ב' עדים ונלע"ד לומר דר"ש בן שטח רמז בלמודו מקרא על תנאי אחר מתנאי ד"נ שהי' חסר באותו המעשה שראה, והיינו, דהא לא היתה שם התראה, וכמו שהרגישו בזה גם בתוס' שם ד"ה "כמאן", דלא הי' מצויר שם שידעו העדים שהרגו בתכ"ד של התראה, אלא שכתבו שם דהי' חבר, וכמאן דס"ל חבר א"צ התראה". והנה י"ל דמה דמסקו וכמאן דס"ל דחבר א"ל התראה זה קאי רק לר' אחא שם, מהברייתא דגמל האוחר דאליבי' דר' אחא איירי שם בתוס' אבל בר"ש בן שטח גופא, ובמה דמסיק "שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים", נראה לכאורה דאדרבה דס"ל שגם חבר צריך התראה, ואה"נ דמשום הכי הוא דפטרו רשב"ש לזה, וזה הוא מה דמרמז בהבאת המקרא "דעפ"י שנים עדים" דהנה איתא במכות דף ו', ר' יוסי אומר לעולם אינו נהרג עד שיהיו שני עדים מתרין בו, שנאמר עפ"י שנים עדים", ואמר שם בש"ס על אתר, דההיא דר' יוסי מפיק מדר"י בר"י דס"ל חבר א"צ התראה [דאי הוה ס"ל כר"י בר"י, דלא ניתנה התראה אלא להבחין שוגג למזיד, לא הוה צריך דוקא שני עדיו, אלא מותרה אפילו מפי עצמו ועיי"ש] עפי"ז י"ל דזהו גם מ"ש ר"ש בן שטח "אבל מה אעשה כו' שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים" כלומר ומני' הא ילפינן דבעי דוקא פי שני עדיו מתרה בו, וממילא מני' ידעינן ג"כ דאף חבר צריך התראה, ומדחבר צריך התראה, א"כ "אין דמך מסור בידי' בשביל חסרון התראה אף אם חבר אתה,. ואמנם עפי"ז עובדא דרשב"ש אין ה"נ דמילתא אחריתא קמ"ל לבר מדינא דאומדנא:
נשובה נחזור אל תמצית ג' ההקדמות האלה אחת לאחת, ומזה נבא לביאור הויכוח שהי' בין ר"י בן טבאי ובין ר"ש בן שטח בעובדא דתוספתא דמכות הנ"ל והיינו:
א) דעד של מגדף, בשיוזם, יש עליו לבד החיוב מן השם דכאשר זמם, עוד חיוב אחר, מלתא דמברך את שם ד', כלומר שהוא עצמו נעשה מגדף ע"י הגידוף שהוציא לפני בי"ד בשעה שהעיד על פלוני שלא לצורך מצוה אך זה החיוב האחרון יחול עליו רק אי נימא דחבר א"צ התראה, דאל"כ פטור הוא משום מגדף, בשביל חסרון התראה וכנ"ל, מדאי אפשר בהתראה גבי עד זומם וכמבואר בכתובות שם. ב) דלהצדוקים ולשיטתייהו גבי עדים זוממין (דבעי דוקא שיהא כבר נהרג הנדון) מוכרח לומר דס"ל דחבר צריך התראה, וכמו שהוכחנו, דאלת"ה הוי מיותר לדידהו כל עיקר קרא "דועשיתם לו כאשר זמם", דעיקרו אינו נאמר אלא גבי רציחה לשיטת רש"י, ותי"ל שהעדים בעצמם נעשו רוצחים בהיות ידם בראשונה להמיתו, ועכצ"ל שמטעם רוצחין אין לחייבם בשביל חסרון התראה, ואע"ג שע"כ חברין היו בדין זה דרוצח, דהא העידו על רוצח, מ"מ פטורין משום דגם חבר צריך התראה. ג) דר"ש בן שטח הוא ג"כ מהסוברין כר"י במכות דף ו', דחבר צריך התראה, (וזה מוכח ממ"ש בהעובדא שבאה לידו, ברוצח שרץ אחר חברו לחורבה "אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים" וכנ"ל):
והשתא נבא לעובדא דר"י בן טבאי בתוספתא דמכות, ולדעתנו הצעת הדברים כך היא:
זה העד שדנו ר"י בן טבאי להריגה עד מגדף היה, הוא העיד על אחר שגידף. והוא הי' הגדול שבעדים ששואלין אותו הב"ד "אמור בפירוש מה ששמעת" והוא אומר, ולפי"ז עד זה, כשהוזם, נמצא בו לבד עון עדות שקר גם עון גידוף וכנ"ל, דהא הוציא דברים של גידוף לפני הב"ד והא אגלאי מלתא דהיתר של צורך מצוה דובערת הרע לא הי' כאן, מדשקר העיד]. ור"י בן טבאי ג"כ כשדנו לא מלתא דכאשר זמם דן אותו, דידעי שפיר להאי דינא דאין העדים נהרגין עד שיוזמו כולן אלא מלתא דמברך את השם, ובשביל הגידוף דנו, ואי דעונש מגדף בעי התראה, וזה לא הי' מותרה, ככל עד זומם (דלא יצויר גבי' התראה וכהש"ס כתובות שם), עכצ"ל דר"י בן טבאי הוה ס"ל דחבר א"צ התראה וכר"י בר"י, וזה העד אין לך חבר לאותו דבר (לחטא מגדף) גדול ממנו, דהא הוא בעצמו על מגדף העיד, ושהתרה בו, הרי שידע בהחטא ובהעונש:
ואמנם אעפ"י שלפי"ז בדין חייבו ר"י בן באי לזה, מ"מ שפיר קאמר דיש במעשה הזה להוציא מלבן של צדוקים", ואין כונתו שהרגו כדי להוציא מלבן ש"צ, אלא כך כונתו שמעשה הריגתו יגרום ממילא להוציא מלבם ש"צ, כלומר משום דצדוקין לשיטתייהו הא מוכרחין לסבור דחבר צריך התראה וכמו שהוכחנו בהקדמה השניה ובהכרח שהם יחשבו לפי שיטתם, שר"י ב"ט דנו להעד הזה לא מטעם מגדף, דהא מחוסר התראה הוא, אלא מלתא דועשיתם כאשר זמם, משום דלזה א"צ התראה וכנ"ל וממילא הא יהיה להם לשיטתם מזה גופי' מעשה לסתור שיטה אחרת שיש להם בעד זומם, דאינו נהרג עד שיהי' כבר נהרג הנדון, דהא בעובדא דא פלוני שהעיד עליו העד עדיין לא איקטל, ואעפי"כ הרגו ר"י בן טבאי להעד כשהוזם, והי' איפוא בזה להוציא מלבן של צדוקים", (אף שבאמת הרגו ר"י להעד לא בשביל זה, אך בשביל חטא מגדף וכנ"ל, אך לשיטת הצדוקים הא א"א הי' להם לתלות הריגתו בשביל גידוף, כיון דלדידהו מוכרח דאף חבר צריך התראה וכנ"ל), ועל זה בא ר"ש בן שטח, דאיהו לשיטתו דס"ל שגם חבר צריך התראה (וכדמוכח מהש"ס דסנהד' דף ל"ז וכדהובא בהקדמה הג') והוכיחו לר"י בן טבאי ואמר לו "אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי" שחידש לו ר"ש בן שטח (לשיטתי' וכמו שביארנו לעיל) דגם חבר צריך התראה, וממילא הלא לא היה מקום לענוש את העד בשביל הגידוף, דהא לא הי' מותרה, ומלתא דכאשר זמם הא ודאי שידע גם ר"י בן טבאי דלא הי' אופן להענישו, דהא אין העדים נהרגין עד שיוזמו כולן, ואי להוציא מלבן של צדוקים על כגון זה יאמר "וכי בשביל שוטים הללו נשפוך דם נקי" וכנ"ל ור"י בן טבאי, לבתר דשמיע לי' מר"ש בן שטח, חור בי' ממה דס"ל לענין התראה, ואודי לי' שגם חבר צריך התראה, וממילא דאזיל טעמא דמגדף, וממילא דשלא כדין עשה בהריגתו לזה וע"כ סיגף א"ע כל ימיו בדרך זו ממילא יפלו כל הפליאות שמנינו בתוספתא זו, כמו שיחזה כל מבין ותתבאר לנו היטב שיטתו של ר"י בן טבאי, בתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, ואעפ"י שאמר מתחילה להוציא מלבם ש"צ, בכ"ז שפיר הדר בי' עפי"ד רשב"ש):
כל זה לפלפולא. אך אליבא דאמת נלע"ד דישוב נכון על מאורע זה נמצא כשנדקדק בלשונו של הירושלמי בהך עובדא, דז"ל הירושלמי סנהד' פ"ג הלכה ו' "א"ל ר"ש בן שטח אראה בנחמה אם לא מעלים עליך כאלו שפכת דם נקי", הנראה מהירושלמי בדקדוק לשון תשובתו של ר"ש ב"ש "מעלים עליך" "כאלו" כו' שבא לישב את התימא, היינו, דרשב"ש הכי קאמר, אפילו לפי דעתך דיש לבי"ד להעניש גם שלא כדין כדי להוציא מלבן של צדוקים, מ"מ הני מילי אם לפחות באמת יועיל העונש להוציא מלבן, אך הכא מדלא הוזם אלא אחד, ובזה הא אין מחלוקת בין הצדוקים והפרושים שאין העדים נהרגין עד שיוזמו שניהן, הא בהכרח יהיה בזה מקום להצדוקים לתלות כל הוראה זו בטעות בי"ד, כיון דהוה שלא כדין אף לשיטת הפרושים, וממילא שלא ילמדו מזה כלל מה שחפצת להורותם, וזהמ"ש רשב"ש, לא הועלת כלום "אראה בנחמה אם לא מעלים עליך" (כלומר הצדוקים בעצמן) כאלו שפכת כו', ואיך תוציא עי"ז מלבם מה שחפצת להוציא, ובשביל הדברים האלה חזר ונחם על עובדי' וקבל עליו ר"י בן טבאי מה שקבל. ודו"ק היטב בכ"ז: