המדרש והמעשה שמות· רבי יחזקאל ליבשיץ
השמטות והערות
א) (לעמוד 10 בהערותיו של כ' אאמו"ר שליט"א אות ג').
ואין לומר דרק באכילת איסור לא מברכינן משום שנפשו ש"א חותה באיסורין, משא"כ במידי דלבישה, שהרי הרשב"א הובא בט"ז קצ"ו מדמה אכילה דיוהכ"פ לאכילת איסור בשאר יומי אליבא דרמב"ם, אע"ג דיוה"כ שאינו תלוי אלא בזמן ל"ש בי' נפשו ש"א קצה, וראי' מד' הרא"ש (ע' מג"א שכ"ח) דאפילו מלמיהב דבר האסור מדבריהם טוב לשחוט בשבת, מטעם דאיסור דדבריהם נפשו ש"א קצה. וקשה הא גם מעשה שבת, שהזמן גרם לאיסורו, אסור מדבריהם, ומאי אולמי' דזה מזה, אע"כ דמדאיסור שבת תלוי בזמן ל"ש בי' נפשו ש"א קצה, (ומ"ש חולין ט"ו דהשוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, היינו לבתר שהתרנו שחיטה לחולה ומטעם דא"א לכזי"ב בלא שחיטה, אך השתא הא ע"ז גופי' אנן דנין, מאי אולמא להתיר מעשה שבת לחולה עצמו משאר איסור דדבריהם, אע"כ דבמעשה שבת ובכל איסור שהזמן גרם ל"ש נפשו ש"א חותה באיסור):
ב) (לדף י"ט ע"א וע"ב).
לענין מה שהבאתי בפנים ספרי דרב אפשר דס"ל כתובה דאורייתא, וכן מצאתי אח"כ בס' מלה"ר להוכיח דס"ל לרב כתובה דאורייתא מהא דאמר רב סנהדרין כ"א פלגשים בקדושין בלא כתובה יעוי"ש. ואולם בני החריף ונעלה כמ' אליעזר נ"י העיר דיש להביא ראי' דס"ל כתובה דרבנן, מהא דאיתא [כתובות ע"ה ב'] גבי קדשה על תנאי וכנסה סתם א' רב צריכה הימנו גט, ואמר אביי התם לא תימא טעמי' דרב משום דאחולי אחלי' לתנאו, אלא דא"א עושה בב"ז, ופירש"י שם דאין זה רק אלא לענין איסורא, אך לענין כתובה בתנאו קאי שאם ימצא עלי' נדרים תצא שלא בכתובה, והנה אביי הוא דאמר [ב"מ, נ"א, וש"ד] מחורתא רב כר' מאיר, דמתנה ע"מ שכתוב בתורה אף בדבר שבממון תנאו בטל, וא"כ אי ס"ד דרב ס"ל כתובה דאורייתא, א"כ תיקשי דאביי אדאביי אליבא דרב, דאיך אמר אביי אליבא דרב דלענין כתובה בתנאי' קאי, הא ד"ת אי אפשר לנשואין בלא כתובה, ומה יועיל תנאי, הא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, דלאביי אליבא דרב אפי' בדבר שבממון לא מהני, אלא ע"כ דס"ל לרב כתובה דרבנן, עכ"ד בני שיחי'. ויש לדחות ואכ"מ:
ג) (לבראשית דף כ"ד ע"ב לד"ה אך כ"ז).
כבר העירוני אחדים, ובראשם ידי"נ הגאון אדר"ת שליט"א מדברי הלבוש מ"ש (בלבוש החור שי"ח ס"ה) בטעמא דקולייס האספונין במ"ד בש"ס דהדחתן זו גמר מלאכתן דטעמא משום מב"פ הרי דס"ל בפשוט דאיכא מב"פ אף באוכלין, ולכאו' משמע כן גם מד' הירוש' [פ"ז דשנת ה"ב] הדא איתתא כד מערבא בחיטיא משום מרקדה כד מפרכא כו' משום דש כו' כד מספייא משום טוחנת כו' גמרה מלאכתה משום מב"פ עכ"ל, אך משם אין הכרח כ"כ דהותר מב"פ משום מתוך, דכל הני מלאכות דחשיב התם היינו מלאכות דקודם לישה, וא"כ י"ל דאף לגמר מלאכתן אין היתר משום מתוך לירושלמי ביצה לשיטתי' ודו"ק, וידוע דלרמב"ם וכן לרש"י טעמא דקולייס האיספונין משום מבשל הוא, ולא משום מכה בפטיש:
ד) (לבראשית דף ל"ב ע"א וע"ב עיי"ש).
לענין קושיתי, בין לר"ן בין לראב"ד, למה נשחוט לחולה ביוהכ"פ, הא מוטב לנחור, ולא אתי איסור נבלה וחל אאיסור יוהכ"פ, וכמו שכתב הריטב"א בקדושין ע"ח, ע"ז כתב בני הנעלה וחריף כמ' אליעזר שיחי' הערות אחדות הראויות לשית לב אליהן, וז"ל:
לראב"ד ניחא דאיהו לשיטתי' דס"ל [פ"ד מה' שבועות] בנשבע על הככר שלא יאכלנו היום וחזר ונשבע שלא יאכלנו לעולם דחלה שבועה על שבועה, אפילו ללקות שתים על אכילה אחת, משום מגו דאתוסף איסור בזמן כשיאכלנו למחר הרי דס"ל לראב"ד דמוסיף בזמן הוי מוסיף, וא"כ בדין לראב"ד שיחול ג"כ איסור נבלה על איסור יוהכ"פ, משום איסור מוסיף בזמן, דהא משום נבלה יאסר אף למחר:
ועל הריטב"א שכתב דלא חל נבלה איוהכ"פ קשה באמת, דהא הוי מוסיף בזמן, ומצאתי בס' שעה"מ [פי"ז מא"ב] שכתב דריטב"א כרמב"ם ס"ל בפ"ד מה"ש דזמן לא הוי מוסיף. ולענ"ד יש להביא ראיה מוכרחת דלא כשעה"מ, היינו דריטב"א לא ס"ל כהרמב"ם בזה דהא מבואר למעיין היטב בסוגיא דנדרים י"ז (גבי יש נדר בתוך נדר) דפלוגתת רמב"ם וראב"ד תלי בזה, אי הא דאמרינן לרב הונא דנזירות חלה על נזירות היינו למנות שתים בזה אחר זה, ואז לא מוכח מידי דאמרינן מוסיף בזמן. אך אי הא דנזירות חלה על נזירות היינו אף ללקות שתים על אכילה אחת, אז מוכח דאמרינן מוסיף בזמן, דהא ר' הונא לית ליה ילפותא דנזיר להזיר (דבזה הוא דפליג אדשמואל) וא"כ ע"כ הא דשני יה בין אומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר לאומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום הוא משום דאית ליה מוסיף בזמן, והנה הריטב"א בנמוקיו לרמב"ן נדרים שם פירש להדיא דהא דיש נזירות בתוך נזירות היינו אף ללקות שתים על אכילה אחת, וא"כ מוכח דס"ל לריטב"א דיש איסור מוסיף בזמן, ודלא כשעה"מ:
ואמנם נראה לענ"ד דאף לרב הונא יש לחלק בזה בין נזירות (ונדרים דילפינן מינייהו) לבין שאר איסורים דהנה באמת טעמא בעי למה לא יחשב תוספת איסור בזמן כאיסור מוסיף, ועכצ"ל בהסבר הדבר, לפי שהאיסור של היום ומחר איננו ענין אחד נמשך, אלא כל רגע ורגע הוי איסור בפני עצמו, וא"כ האיסור שנוסף על למחר אין לו שייכות להיום, וכ"ז בשאר איסורים, משא"כ בנזירות, דהתם קיימ"ל דהאומר הריני נזיר היום הוי נזיר ל' יום, וכך הוא התכסיס דאיסור נזירות דהוי איסור אחד נמשך זמן ארוך, וא"כ הך נזירות דלמחר עם נזירות הנוספת דלאחר ל' מישך שייכי בהדדי, ובכה"ג (וכן בנדרים דילפינן מנזירות) יש לומר דס"ל לריטב"א דמחשב איסור מוסיף [אף שהרמב"ם לא ס"ל חילוק זה]:
ואמנם מדברי הריטב"א עצמו (פ' עש"י גבי כ"ג שבא על אחותו אלמנה) משמע דלא ס"ל לחלק בזה בין נזירות לשאר איסורים. אך י"ל דריטב"א התם אליבא דראב"ד כתב (דס"ל איסור מוסיף בזמן אף בשאר איסורים) אבל איהו לדידיה סמך אתירוצא קמא. ובלאו הכי לא מצא השעה"מ אף עפ"י דרכו תרופה לדברי ריטב"א הללו והניחם בצע"ג:
ובהך ענינא אי אמרינן איסור מוסיף בזמן, נראה לי להסביר פלוגתת ר"ע ורבנן [נדרים ס"ו א'] פותחין ביו"ט ובשבתות, בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים, עד שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כלו ע"כ. והוא קשה דהא נדר שהותר מקצתו פלוגתת ב"ש וב"ה היא [לעיל כ"ה ב'] ראה אותן אוכלים תאנים ונמצאו אביו ואחיו עמהן וכו' בש"א הן מותרים כו' ובה"א אלו ואלו מותרים, וא"כ אטו רבנן דר"ע כב"ש ס"ל. והרא"ש שם כתב דס"ל לרבנן דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. ולולא דברי הרא"ש, אפשר לומר דבאמת ענין איסור מוסיף וענין נדר שהותר מקצתו כמעט ענין אחד הוא, דכמו באיסור מוסיף אמרינן דכמו דחל האיסור הנוסף על זה שנוסף עליו כך הוא חל אאחריני, דאין איסור לחצאין, כך בנדר שהותר מקצתו אמרינן להיפך, דכמו שהותר לזה כך הותר אף לגבי אחריני, דאין. איסור לחצאין וא"כ הני מילי לגבי הא דהי' אביו ואחיו עמהן, דעכ"פ כלהו בזמן אחד הוו, משא"כ בהא דכבוד שבתות ויו"ט, דהוו זמן אחר לגמרי, א"כ י"ל כי היכי דלא אמרינן איסור מוסיף בזמן, משום דאסורא דהיום ודמחר לא שייכי בהדדי כלל, כך אין אומרים נדר שהותר מקצתו לגבי זמנים שונים. ולפי"ז י"ל דאף רבנן דר"ע כב"ה ס"ל, דבהי' אביו ואחיו עמהן אל ואלו מותרין, דאיסור שבזמן אחד אה"נ דאינו חל לחצאין, ולא פליגי רבנן אלא בהא דשבתות ויו"ט, דהוי זמן אחר. ור"ע לא ס"ל לחלק בזה, אלא דבין בזמן אחד ובין בזמנים שונים נדר שהותר מקצתו הותר כלו ודו"ק בכ"ז. עכ"ד בני שיחי', ולפי שהם מתקבלים על הלב נתתי להם מקום בזה:
ה) (לבראשית דף ל"ח ע"כ על דברי ההערה ד"ה ואולי).
עמ"ש בהערה, במאי דמקשה הש"ס סנהדרין ע"א (גבי בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ושל אמו) מה שקנתה אשה קנה בעלה, ולא מוקי לה בגרושה, הבאתי לתרץ בשם אאמו"ר שליט"א משום דרוצה הש"ס לאוקמי' אף לב"ש, דס"ל א"א מגרש אא"כ מצא בה ע"ד, והיא אינה עושה מעשה עמך כו', ע"ז כתב לי הרב הג' חו"ב כמהור"ר אליקים געציל לעוויטאן, חדא דבש"ס שם מוכח דאפילו בהיתה אמו ח"כ או ח"מ לאביו נעשה בן סו"מ, כדאמר התם, סוף סוף אבוהי' אבוהי' ואמי' אמי', והא התם ודאי אינו עושה מעשה עמך. ועוד דהא אחז"ל, בסו"מ ע"ש סופו נהרג כו', וא"כ אינו כלל משום לתא דכבוד או"א עכ"ד:
והשבתי לו שדברי הש"ס הנ"ל בודאי לא נעלמו מכאאמו"ר שליט"א, אך אין מזה סתירה לדבריו, דהגע עצמך, הא מדברי הש"ס מוכח להדיא דאפילו באמו שאינה כלל אשתו של אביו נעשה בסו"מ, דהא בח"כ וח"מ לא תפסי בה קדושין, וא"כ לכאורה הא אין שום מקום לקו' הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה, דמאן לימא לן דביש לה אישות עמו עסקינן, אלא עכצ"ל דנהי שהדין דין אמת דאף באמו באיסור או באמו שאינה אשת אביו כדין הוא נעשה בסו"מ, מ"מ לא מסתבר להו לחז"ל שיתפרש כל הכתוב דוקא באיסור, או בלא תפיסת קדושין (וכעין מ"ש ביבמות ע"ט דכל דאי לא נקיט קרא) ובפרט לפימ"ש, למה נסמכה פרשת יפ"ת לפ' בן סו"מ כו', וביפ"ת גופה לקוחין יש לו בה, וגם אין לידתו באיסור, דהא התורה התירתו (אע"ג שלא דברה אלא כנגד יצה"ר) וא"כ לדעת חז"ל עיקר קרא ע"כ צריך שיתפרש גם בדרך ההיתר, ואי נוקמי' בגרושה דוקא הא עכ"פ לב"ש תו א"א, אם לא ע"י דאי לאיסורא, [דאפי' אי נימא בעבר וגירש שלא ע"י ע"ד מ"מ סו"ס הוי דאי לאיסורא, משום הגרושין גופייהו וק"ל] והיינו מ"ש אדמו"ר שליט"א:
ומ"ש בפנים דא"ח בכבודה לפי שאינו עושה מעשה עמך, זו באמת מילתא יתירא היא, ולא הוצרכנו לזה, (דהא גם בח"כ וח"מ אינו עושה מעשה עמך,) דמאותו הטעם גופי' דלא מוקי בח"כ (משום דאי לאיסורא) לא מוקי גם בגרושה. ומ"ש הרב המשיב דבש"ס מוכח דלא משום לתא דכבוד ענשו של הבסו"מ אלא דע"ש סופו נהרג, גם בזה אין דבריו מוכרחים, דמדאמרינן התם איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום, וכן מדקיי"ל דאביו ואמו אם רצו מוחלין לו (עכ"פ קודם גמ"ד, ואף לאחר התראה) משמע דעיקר הענין משום כבודם, וכ"מ ברמב"ם פיה"מ סנהדרין פ"ח עיי"ש לשונו "עד שלא יהא באותו מעשה אלא המרת אביו ואמו בלבד", ובספרי דברים כ"א ל"ב יכול אפי' אמר לו אביו להדליק את הנר ולא הדליק יהא חייב ת"ל כו', הרי דאלמלא קרא הוי ס"ד לחייבו על איזו המרה שתהי', מוכח דעיקר הטעם מלתא דכבוד, אלא דלא מצינו על כבוד גרידא עונש מיתה, משו"ה אחז"ל בבסו"מ ע"ש סופו נהרג:
אגב אודיע לכ' מה שנלענ"ד בענין זה בביאור ד' הירושלמי פ"ח מסנהדרין ה' ב' (על המשנה ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו ראוי' לאביו אינו נעשה בסו"מ) א"ר יוחנן ואפילו אין אמו ראוי' לאביו, וכל מה שיש לאמו לא משל אביו הם, אר"י בר בון תיפתור בהו דהוית נסבא דיודין ועבדת שירו וגנב מנהון, עכ"ל הירושלמי, וע' במפרשים שנדחקו מאד בהמשך ד' הירושלמי הזה, דלא רישי' סיפי' יעיי"ש:
ולענ"ד ההמשך פשוט וישר, דגם זו שאמר "וכל מה שיש לאמו לא משל אביו הם" גם אלה מדברי ר' יוחנן, היינו דבמשנתנו נחלקו ר' יהודה ורבנן, דלר"י אי אין אמו ראוי' לאביו אינו נעשה בסו"מ, ובש"ס דילן פירש דלאו בח"כ או בח"מ איירי ר' יהודה (דבכה"ג סו"ס אבוהי' אבוהי' וכו') אלא באינו שוה במראה וכו', אולם ר' יוחנן דירושלמי י"ל דלא ס"ל הכי, אלא מפרש לד' ר' יהודה כפשוטן, דאינה ראוי' לאביו היינו באינה בת קדושין לאביו, אינו נעשה בסו"מ לר' יהודה, ומזה גופי' הוכיח ר' יוחנן דאין הלכה כר' יהודה דאיך אפשר שיגנוב משל אביו ומשל אמו, הא מה שקנתה אשה קנה בעלה (וכקושיית הש"ס דילן) ובשלומא אי נעשה בסו"מ אף בשאין אמו אשת אביו או אינה ראוי' לאביו שפיר י"ל בכה"ג דתו ל"ש מה שקנתה אשה, אך לר' יהודה תקשי, זהו מ"ש ר' יוחנן "ואפילו אין אמו ראוי' לאביו, וכל מה שיש לאמו לא משל אביו הם" כלומר אין הלכה כר"י, ואפי' בשאין אמו ראוי' לאביו נעשה בסו"מ דאלת"ה, אלא דוקא באשתו גמורה איירינן אוכל מה שיש לאמו לאו משל אביו הם", כל זה מדברי ר' יוחנן, כלומר הא מה שקנתה אשה קנה בעלה, ואיך יגנוב משל אמו, אלא ע"כ דבאינה בת קדושין איירי קרא, וממילא דיש לה נכסים בפ"ע אר"י בר' בון תיפתר דהוית נסבא דיודין ועבדת שירו וגנב מנהון", כלומר ר"י ב"ב פליג אדר' יוחנן, דלעולם באשתו גמורה עסקינן, ומתרץ כתירוצא דש"ס דילן, שגנב מסעודה המוכנת לשניהן (וזה יתפרש דוקא באשתו גמורה דחייב במזונותי'):
כך נלענ"ד המשך ד' הירושלמי (ע' במפרשים שכלם לא פרשו כן ונדחקו בפירושו) עכ"פ יוצא לנו מד' הירושלמי דהך סברא דש"ס דילן אליבא דר' יהודה "סוף סוף אבוהי' אבוהי' ואמי' אמי'" לא מילתא דפשיטא היא, ור' יוחנן דירושלמי לא ס"ל הכי בדעת ר' יהודה, אלא דכל שאינה ראוי' לאביו מחמת איסור אינו נעשה בסו"מ:
שוב ראיתי דקושיא זו, מה דלא מוקי הש"ס הא דגנב משל אביו ומשל אמו באשתו גרושה, יש לישב בפשיטות, דהא איתא התם דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ואמו דוקא משום "דשכיחא לי'" (בהיותו ברשותו) ועד שיאכל ברשות אחרים דוקא, דליכא לי' אימתא, יעיי"ש בש"ס, וא"כ באמו גרושה דע"כ אינה שרוי' עם אביו אפילו בשכונתה (כמבואר בכתובות כ"ז ע"ב) אי אפשר לאוקמי', דממנ"פ, אם הבן שרוי אצל אביו א"כ הגנבה דשל אמו לא שכיחא לי', (ודמי לגנב משל אחרים דאינו נעשה בסו"מ) ואי בשרוי אצל אמו, א"כ הגנבה דשל אביו לא שכיחא לי', דהא א"א לו לשרות אצל שניהם בב"א, כשהם רחוקים זמ"ז. אע"כ דלאו בגרושה איירי קרא, ומשו"ה דחיק הש"ס למוקים דבגנב מסעודת שניהם, עד כאן לשוני בתשובתי להרה"ג הנ"ל:
עוד שאל הרב המעיר הנ"ל הא גם לב"ש אפשר בלא ע"ד, כשגרשה מדעתה, ואין זו השגה כלל, דלא מצינו בש"ס, וכמדומה גם לא בראשונים דלב"ש שרי לגרש מדעתה, ובשו"ע קי"ט לא הביאו הרמ"א אלא אליבא דידן, ולדידי עדיפא הו"ל לטעון כגון שגרשה בדיעבד, דזה מבואר בש"ס סוף גיטין דמהני אף לב"ש, או כשגרשה מן האירוסין או בזווג שני וכמו שחלקו הראשונים בזה, אך מפשט ד' ירושלמי דמיית תוס' גיטין משמע דלא ס"ל להירושלמי לכלי להני כללי אליבא דב"ש:
עוד טען המעיר כנגד דברינו שבדרוש הזה, הא לפי"מ שדרשו חז"ל, כל עצמו של בסו"מ אינו בא אלא מבן השנואה, וא"כ יש ריב ומדון בביתו. וטעה המשיב גם בזה דהא אמרו חז"ל דההוא שנואה היינו שנואה במעשיה לפני המקום, אעפ"י שאהובה לו, ומקורן של דברים ממה שאמר חושי הארכי לדוד מ"ט לא דרשת סמוכים כו' סנהדרין ק"ז, והתם לא הי' ריב ומדון בבית וק"ל:
ו) (לדף מ' ע"ב ד"ה אולם).
הוא ובניו כו' למאן דבעי מוריש כו' אבל אין הירושה אלא משעת מיתת המנחיל כו'. אף כאן העיר הרה"ג כמוהרא"ג הנ"ל, דמדוע לא יוכל המלך ישראל אף בחייו, כשהוא חולה, להנחיל לכל מי שירצה, כמו שנותן האב נכסיו לכ"מ שירצה. עכ"ד, וזו טעות היא בידו שלא היתה המלוכה בישראל קנין עצמו של המלך לתתה למי שירצה אף בחייו, הגע עצמך א"כ גם כהן גדול שעובר מחמת מום או קרי או שנצטרע, ימנה את בנו תחתיו, ולא משמע כן ביומא ובהוריות, והדבר פשוט דלא דמי כלל לירושה של נכסים, דהתם טעמא מפורש בש"ס אי בעי למיהב במתנה מי לא מצי יהיב, משא"כ בנ"ד, ואמנם ברמ"א או"ח סי' נ"ג בשם הרשב"א לענין ש"צ שחלה משמע לכאורה שיוכל למנות את בנו אף בחייו יעיי"ש. אך למעיין בגוף ד' הרשב"א סי' ש' מבואר לכאו' כדברינו, דהיכי שלא הי' מנהג או תקנה מפורשת אז אינה אלא מכח ירושה ולאחר מיתה:
ואולם על אחת יש להעיר באמת, במ"ש בדרוש זה שהי' אדוני' מורד במלכות, ובירושלמי אמר שנהרג משום שתבע את אבישג כו', עילא מצאו כו', והדבר פשוט דלפי מ"ש הרמב"ם פ"ג מה"מ ה"ח המורד כו' רשות ביד המלך כו' לכשירצה להורגו משמע דברצונו תלוי למחול לו, וא"כ משמת דוד ולא תבע ביקרי' ממילא שלא יכול שוב שלמה להרגו בשביל זה:
ולענין ירושת המלוכה בישראל ע' ברמב"ם ה' כלהמ"ק פ"ד לכשימות המלך כו' מעמידין בנו הראוי ליורשו כו', משמע דאין זכותו של הבן מתחלת רק משעת מיתתו של האב:
זז (לדף מ"נ).
יחי אדוני המלך דוד כו' ואין זה סותר למ"ש ז"ל (שבת ל') אמות באחד בשבת, א"ל כבר הגיעה מלכות שלמה בנך כו', דזה קדים בזמן וברכתה של ב"ש היתה מאוחרת בזמנה וק"ל:
ח (לדף מ"ד).
על הסמוכים שעשיתי בפנים ספרי בשליחות הקדושין דאליעזר, למ"ש הנוב"י במ"ק אה"ע סי' ס"ב אי שייך בקדושין סברא דתופס לבע"ח, העירני הרב הג' המפואר חריף ובקי כו' כמהו' מרדכי הלוי עפשטיין נ"י עפ"י ד' הפנ"י כתובות פ"ד בטעמא דלא מהני שליח בתופס לבע"ח משום דהוי כעין שליח לד"ע, והאריך הה"ג הנ"ל בענין זה, בד' הפנ"י ובד' קצוה"ח סי' ק"ה והמקו"ח תמ"ח בהערות וכונות ומחודדות, ובאשר ברוב דבריו הנחמדים אינו כמשיב על דברי, רק כמסייע שיש בו ממש, ע"כ לא העתקתים:
ט) (לדף ג' ע"ב).
כבר כתבתי בפנים דמפירוש רש"י ז"ל במתניתין דהיו מלמדין אותן משמע דאיו"ט ראשון קאי ולא כדברינו, וכן יש להוכיח גם מסוגיין, אולם בעצם חדושינו לחלק בגזל בין מזיד לשוגג יש ליישב לפענ"ד ל' הירושלמי פ"ד דסוכה ה"ב דרמי התם ממשנה זו אמשנה דצנועין (גבי כל מה שילקטו כו') דאמרו התם חכמים אין אנו אחראין לרמאין, ומשני תמן מדעתי' הוא דמבקיר, הכא בע"כ א"ר לעזר יאות תדע שהוא כן שכבר חלופיו בידו, יעיי"ש בפ"מ ובק"ע שנדחקו ליישב גירסא זו, ולפי דברינו י"ל כונתו, "תמן מדעתי'" כלומר ההפקר בא בשביל גזל דמדעתי', ואין אנו אחראין, הכא בע"כ, כלומר הגזל הוא שלא מדעתי', "תדע שכבר חלופיו בידו", וע"כ שפיר יש לחוש לתקנתי':
ומ"ש בפנים דטבל איסורא אחפצא רמי, אין כונתי דהוי איסור חפצא ממש, דהא כבר כתבו הר"ן (נדרים י"ח) והריטב"א וקדושין נ"ד] דכל איסורין שבתורה איסורי גברא נינהו (וכמו שהעירני ע"ז בעש"ב הרב הג' כמהור"ר שמואל הכהן נ"י קאפלאן), אלא כך כונתי דטבל וכל דדמי לי' הוי עכ"פ דבר האסור מצד עצמותו לכל העולם, ושפיר י"ל בכה"ג דאין לנו נ"מ בכונת האוכלו, משא"כ בגזל דאינו אסור אלא לזה שגזל, ומי שנכשל שלא במתכוין בדבר שאינו שלו דמים הוא שחייב, אך לא דבר איסור אכל וז"פ, (ואמנם כ' התוס' פסחים ל"ח שגם טבל מקרי אינו שלו, וגם מזה לק"מ על דברינו, דטבל תרווייהו איתנייהו בי', עיי"ש בתוס' ודו"ק):
ובזה נסתר גם מה שהעירני הרה"ג הנ"ל מהא דגם שוגג באיסור דרבנן צריך כפרה, דגם זה לא נאמר אלא באיסור בעצמותי'. עוד העירני ממ"ש התוס' ריש פ' לולה"ג דבמקדש אף ביו"ט ב' בעינן לכם, וממ"ש הש"ס גבי אונכרי לחושאף לס' גזל (ודמה אותה המעיר לגזל בשוגג):
והנה לענין לכם בשאר הימים בזה"ב דעת הרמב"ם פ"ח מה"ל ועוד ראשונים דלא כתוס', ומ"ש הש"ס גבי אונכרי, התם סתם כותים גזלני ארעתא נינהו, ועוד התם איכא תקנתא דליגזזינהו אינהו, ובדיעבד כ' באמת המג"א תרמ"ט ס"ק ה' דכשר יעיי"ש:
ובמש"כ בפנים להלן שבדבר שיש בו גם אכילה לכהנים יותר מסתבר לפסול קרבן הגזול, ינעם מאד לשון הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' אהמ"ב ה"ז, וז"ל הגונב או הגוזל קרבן כו' ואם נתיאשו הבעלים ה"ז כשר "ואפי' בחטאות שהכהנים אוכלין את בשרה" כו', וע' בהשגות הראב"ד שם "אין כאן אפילו" עכ"ל, וע' בכ"מ ולח"מ שם, ולדברינו ניחא מאד, דרבותא גדולה היא שיועיל היאוש להכשיר הגזול "אפי' בחטאת", שבשרה נאכל לכהנים ודו"ק כי נכון הוא. ועיין בפנים מאמרנו:
י) (לדף פ"ד ע"א).
לענין מ"ש בפנים ביחדו האנשים למסור להם אחד, דלאו דוקא יחדוהו, אלא כל היכי דיש איזו סברא למסור את האחד יותר מחבריו, דל"ש בי' תו מאי חזית כו' עי"ש, הנה מצאתי כעת בשו"ת הב"ח סי' מ"ג, אהא דאיתא בירושלמי גבי עולא בר קושב דתבעתי' מלכותא ודפייסי' ריב"ל למסור א"ע להם, וא"ל אליהו לאו משנת חסידים היא זו, כתב הב"ח דעולא בר קושב חייב מיתה הוי, ואעפי"כ לאו משנת חסידים היא זו עיי"ש, ונלענ"ד, דהב"ח לא אמרה אלא אליבא דרמב"ם, דפסק כר"ל, דביחדוהו לחוד (בלא ח"מ) אף מדינא אסור, ולזה י"ל דביחדוהו וגם ח"מ, נהי דשרי מדינא, עכ"פ לאו משנת חסידים היא זו, משא"כ לר' יוחנן דמדינא ביחדוהו לחוד סגי, י"ל דבדאיכא תרוייהו, כגון עובדא דשבע ב"ב, אף ממשנת חסידים שרי:
וכעין דמות ראי' לזה העירני בני הנעלה וחריף כמ' אליעזר שיחי', מהא דאיתא [בש"ס נדרים כ"ב.] גבי עולא דחזא לחד דקם ושחטי' לחברי' אמר לי' לעולא יאות עבדי, א"ל אין, ופרע לי' בית השחיטה, כי אתא לקמי' דר' יוחנן א"ל דילמא ח"ו אחזיקי ידי עוברי עברה, א"ל את נפשך הצלת ע"כ, ופי' שם הרא"ש וז"ל, מחמת מורא החזיק ידיו וגם כדי שימות מהר. והנה משמע לכאו' מן הרא"ש דתרי טעמי קאמר, וכ"א מהם מספיק, ובאמת קשה אתרוייהו, דאי מחמת מורא לחוד, אטו מי שרי למימר פרע לי' ביה"ש, ולהציל עצמו בנפש חברו, והא קיי"ל [גטין ע' ויבמות ק"כ.] דשחט בו שנים או רוב שנים חי הוא עיי"ש, (ונהי שלא מסרו עולא בידים, מ"מ הא אף ריב"ל לא עביד בידים, גבי עולא בר קושב בירושלמי שם, וע"כ דהיינו הך), ואי "כדי שימות מהר" נמי קשה, כהא"ג מי שרי, והא קיי"ל [שבת קנ"א ב'.] העוצם עיניו של מת ה"ז כשופך דמים, וכל קירוב מיתה אסור, עיי"ש. ואי משום צערא, הא חזינן דחיי שעה עדיפי מצערא, דמשום חיי שעה ניתנה שבת לדחות אף במלאכה דאורייתא, ומשום צערא לא שרינן אלא שבות [כמבואר באו"ח שכ"ח ושכ"ט]:
אך באמת נראה דהנך שני טעמים דאמר הרא"ש אינם אלא אחד, "דמשום מורא שלא יהרגנו" כבר הוי שרי מדינא, (דהוי דומי' דיחדוהו), אך עכ"פ לא הוי זו משנת חסידים (אילו קרה כזה אצל שלם ולא אצל טרפה, דומי' דעובדא דריב"ל) לזה הוסיף הרא"ש "וגם כדי שימות מהר", דגברא קטילא הוי, ולא הי' כאן אלא קירוב מיתה, וממילא דתו ל"ש מאי חזית, דאין לך עלול לזה יותר מההוא גברא, ומדאיכא תרי טעמי הוי דומיא דיחדוהו וגם ח"מ, וממילא דאף ממשנת חסידים שרי ובזה יש להבין מה שחשש עולא "דילמא ח"ו אחזיקי ידי עו"ע", כלומר דילמא עכ"פ לאו משנת חסידים הוא, והשיבו ר' יוחנן (לשיטתי' דס"ל דמדינא ביחדוהו לחוד סגי, וממילא דבדאיכא תרי טעמי אף ממשנת חסידים שרי) "את נפשך הצלת". עכ"ד בני שיחי', ואף שהיא פרפרת נאה, מ"מ יש להשיב ע"ז, דבאמת חיי שעה מותר לדחות כדי להנצל מיסורין, כדמוכח מעובדא דשאול [ע' שו"ע יו"ד של"ה ובאחרונים שם], והא דחשש עולא בנדרים כ"ב, משמע דלאו משום פריעת ביה"ש חשש, אלא משום החזקת ידי עוברי עבירה, כדמוכח לישנא דש"ס שם:
יא) (לחלק שמות לדף י"ג ע"א וע"ב).
לענין הירושלמי המובא בפנים, בקונם הנייתי על בני עירי איני נשאל לזקן שבעירו (והרמב"ם כתב להיפך דבקונם הניית בני עירי עלי איני נשאל לזקן שבעירו), ע"ז העירני בני הנעלה וחריף כמ' אליעזר שיחי' דיש להביא ראי' לירושלמי מלשון המשנה אחרונה [דנדרים צ' ב'] "האומרת נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים", ולכאורה הך "ותהא נטולה מן היהודים" לישנא יתירה הוא, דפשיטא שאם הבעל אינו מפיר אלא חלקו, הרי האיסור על האחרונים נשאר בתקפו, עד שתשאל על נדרה. אלא ע"כ דהמשנה קמ"ל, דאף בשאלה ע"י חכם אי אפשר, דמדאסרה הניית כל היהודים על עצמה, א"כ ה"ז ממילא כאילו אסרה גם הנייתה על כל היהודים, (דהא הכא בתה"מ איירי, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו) וא"כ הוו כל ישראל כנוגעים לגבה ופסולים להתיר נדרה, והיינו דקאמר "ותהא נטולה מן היהודים", כלומר בלי היתר עולמית, א"כ מוכח מזה כירושלמי, דנוגע פסול להיתר נדרים:
ואין לומר דזה גם לרמב"ם ניחא, דהא עכ"פ יש כאן בנדרה גם משום קונם הניית בני עירי עלי (ובאסר ע"ע הנאת בני העיר, הא גם הרמב"ם מודה דאינו נשאל מהם) זה ליתא דמידי הוא טעמא לרמב"ם, אלא משום דהך שאלה גופה הנאה מיחשבה ואסור, וא"כ בד"א באסרה על עצמה כל ההנאות, (וא"כ גם התרת נדרים בכלל), משא"כ בנ"ד, דרק מתה"מ נדרה, א"כ מצד איסור הנאתם עלי' הוי מותר לשאול, אי לאו משום נוגע, וכירושלמי. (ואין לומר דאפשר לשאול מקרובים דכשרים להתרת נדרים והיא בלא"ה אסורה עליהם, גם זה ליתא דהא בלא"ה אסורה על הכל משים א"א אלא דנהי דכולה פרקין ר' יוסי, דל"ל איסור כולל, מ"מ איסור מוסיף אית לי', ובנ"ד הא אתוסף איסור לגבי בעלה, וממילא דחל אכו"ע), עד כאן דברי בני שיחי':
ואמרתי לו דלדידי אף לדבריו ל"ק על ן הרמב"ם, לפי"מ שכתבתי בפנים דבאמת הרמב"ם אינו אלא כמוסיף על הירושלמי, ולא פליג עלי' למיפסל גם משום נוגע אך על עיקר ראי' זו יש להשיב לפי"מ דקיי"ל [בחו"מ ל"ז ס"י והיא מש"ס פ"ג דב"ב] דהיכי דהשתא אינו נוגע בעדות אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר, א"כ ה"נ כיון דהשתא היא א"א, ואסורה אכ"ע בלא"ה, לא מיחשב נוגע לענין מה שתיאסר עליהם לאחר שתתגרש. ודו"ק:
עוד העיר בני שיחי' בענינים אלה במחלוקת הרשב"א וב"י (הובא בשו"ע יו"ד רל"ב ס"כ] אי שייך הרני כאלו התקבלתי בדבר שיש בו בטול מעשה, כגון קונם אם אלך למקום פלוני והלך, דלרשב"א אינו יכול המדיר לומר הרני כאלו לא הלכת [ע' ר"ן נדרים כ"ד.] והרא"ש והר"ן גופי' פליג על הרשב"א, והעיר בני שיחי' מהא דנדרים ס"ה דיליף תנא דברייתא שהנודר לטובת חברו אין מתירין לו אלא בפניו מהא דאמר הקב"ה במדין לך, במדין נדרת כו', ולכ"ק הא התם שבועה הוי, דכתיב ויואל משה, ואין נשאלין על השבועות אלא מדוחק, (כמבואר בשו"ע יו"ד סי' ר"ל) וכעובדא דריב"ל [כתובות ע"ח י"ב.] אי איתשל אשבועתא ניהדר כו', ונהי דבמקום מצוה נשאלין, היינו היכי דלא אפשר באופן אחר, וא"כ מנא לן למילף מהא דמשה דאין נשאלין אלא בפניו (בנודר לטובת חברו) דילמא אין ה"נ דלענין שאלה אף שלא בפניו ש"ד, ומה דאמר לו הקב"ה במדין לך הוא לא כדי שיתיר לו שבועתו (דאין נשאלין אלא מדוחק) אלא כדי שיאמר לו יתרו הרני כאלו לא הלכת, דזה עדיף משאלה דהוי כאילו קיים שבועתו, ומדאפשר בזה תו אין למיעבד ע"י התרה ולזה בודאי שהוצרך משה לילך למדין דמי יאמר לו הרני כו' שלא בפני יתרו, אלא ע"כ דלא שייך למימר הרני כאילו התקבלתי רק בקיום מעשה ולא בביטול מעשה, וכרשב"א, וא"כ ע"כ דמה שאמר הקב"ה במדין לך היינו כדי לישאל על שבועתו, וממילא דשפיר הוכיח הש"ס מזה דאין מתירין אלא בפניו. עכ"ד בני שיחי', ויפה העיר, ואף שמד' הש"ס והר"ן נדרים שם הוי משמע לכאו' דרק בנדר שיש עמו תנאי יכול לומר הרני כאילו התקבלתי על התנאי, אך מלשון המחבר ביו"ד רכ"ח סעי' ל"ט משמע להדיא דאף על עיקר הנדר יכול לומר הרני כאילו התקבלתי עיי"ש:
יב) (לדף כ"א ע"א עיי"ש).
עמ"ש בפנים דהא דחייב על ש"ח במזיד אשם תלוי, היינו בעשה תשובה אח"כ, ע"ז העירני כ"י הרב הגאון כמה"ו זעליג ראובן נ"י אבד"ק באדקי מד' הש"ס שבת ע"ב אלא מעתה בעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעל עוד ה"נ דאינו חייב אלא אחת (כלומר ואין ידיעה והפרשה מחלקת) ע"כ. הרי דאע"ג דלא שב, דהא אומר המתינו ער שאבעל עוד, מ"מ חייב אשם תלוי עכת"ד, והשבתי להג' הנ"ל דאין מזה שום סתירה לדברי, לפימ"ש הרמב"ם פ"ג דשגגות ה"ח באכל חלב והפריש והמיר וחזר בתשובה דלא נדחית חטאתו היינו כרב ולא כר' יוחנן דש"ס זבחים י"ב), א"כ נהי דבשעה שאמר המתינו ודאי דמיחשב כמומר לאותה דבר העבירה, ואין ה"נ דאינו ראוי לקרבן כלל, מ"מ מי לא יצוייר דחזר בתשובה אחר אמירה זו (וכן בשעת ההפרשה לא היה מומר) ולרב הא מהני לי' ההפרשה דקודם המרה, והש"ס לא הוכיח מזה, אלא דאין לומר דאין ידיעה והפרשה מחלקת, דא"כ אף בכה"ג בדין הוא שלא יביא אלא אחת:
יג) (לדף מ"ח ע"ב סוף בשלח).
בדקדוקי ע"ד התוס' ב"מ קי"ד שכתבו שהי' ברור לו שיחייהו, ל"ל למימר שהי' ברור לו, הא גם בספק סגי, העירני הרה"ג כמה"ו אברהם דוב אב"ד דהאנושישאק עפי"ד הש"ס ערוכין ז', מה"ד התם היתה לו חזקה דחיותא ולכך מפקחין מספק כו', ולפי"ז להיפוך היכי דהיתה לו חזקת מיתה לא שמענו דמחללין מספק עכ"ד הרה"ג הנ"ל. ולענ"ד אין הדבר כן, דע"כ לא ס"ד דש"ס ערוכין להצריך חזקה אלא בגוונא דאיירי בי', היינו באשה שמתה לענין הצלת עובר שלה, דהא באמת אמרינן שם דהולד מיית ברישא, אלא דאעפי"כ חייש שמואל לזימנין דמקרי דאיהו מייתא ברישא (ע' ל' רש"י שם), וזה ע"כ אינו אלא מיעוטא דמיעוטא (מדמקשה הש"ס מעובדא דהוי דפרכס ג' פרכוסי, ולא משני דאיכא מיעוטא דאיהי מייתא ברישא) וכלפי זה מקשה הש"ס תנינא ס' חי ס' מח, ס' שם ס' אינו שם ס' עכו"ם ס' ישראל, כונתו היכי דהויין כל הספקות ביחד, ס' אינו שם וגם ס' מת וס' עכו"ם, ותלת ספיקי אלה משוי לי' ג"כ למיעוטא דמיעוטא ואעפי"כ חיישינן לה. וע"ז משני שפיר סד"א דבעי חזקת חיותא, משא"כ בספק השקול ודאי דלא לבד דלא בעינן חזקה לאלומי' אלא גם היכי דחזקה מנגדתו מפקחינן, דהא רובא עדיפא מחזקה, ואעפי"כ גם לרובא לא חיישינן ומפקחינן (ע' מחצ"ה או"ח שכ"ט ס"ק ג'). ע"כ תשובתי להרה"ג הנ"ל:
יד) (לדף נ"א ע"א ד"ה ואמנם כ' כ')
לענין מחלוקת ב"י ומהרי"ק אי לא ראינו ראי' במילתא דשכיחא, נלענ"ד כעת להביא ראי' מוכחת מד' הראב"ד והרמב"ם בפיה"מ (עדיות פ"ו מ"א) העיד ריב"ב על תמיד של שחר שקרב בד' שעות, פי' הראב"ד וז"ל, ונ"ל דהאי עדות דתמיד מפי השמועה העיד, ולא מפי מעשה, שאם ראה שקרב בד' שעות מאי סהדותא, דילמא כי אשתהי נמי לחמש שעות או לשש נמי הוי מקרבי' לי' עכ"ל. הרי שדעת הראב"ד מפורשת דאפי' במילתא דשכיחא בכל יום כתמיד לא ראינו אינה ראי', אולם באמת נלענ"ד דגם ד' הרמב"ם שם מוכחת כן דז"ל הרמב"ם, אמרו בירושלמי בימי מלכות עכו"ם היו משלשלים להם שתי קופות זהב והעלו להם ב' כבשים, פעם אחת כו' והעלו להם שני גדיים, באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו ב' טלאים מבוקרים בלשכה, ועל אותה העיד ריב"ב, עכ"ל הרמב"ם, ואם כי כל הספור הזה מבואר בירושלמי ריש פ"ד דברכות, בכ"ז כמה תמוהה אריכות יתירה זו בלשונו של הרמב"ם, אך נ' ברור דגם הרמב"ם הא דראב"ד קשיתי', דמאי ראי' היא זו שהקריבו בד"ש על השלילה, דילמא אי אשתהי עד החמישית נמי הוי מקרבי' לי' ולא ראינו אינו ראי' (ולא ניחא לי' לרמב"ם לפרש כראב"ד דזו עפ"י השמועה העיד ולא עפ"י מעשה) לזה הביא הירושלמי, וכונתו דזה שהאיר הקב"ה עיניהם וכו' מעשה נס הוי, ומדנתאחר להראות להם הנס עד ד' שעות ש"מ דזהו הזמן האחרון, ואלמלי המתינו יותר הוי בטל התמיד לגמרי, והיינו דקאמר הירושלמי "ועל אותה שעה העיד ריב"ב,, כלומר מדנראה להם באותה שעה, ולא קודם לה ולא לאחרי', ש"מ דאין מקריבין אלא עד ד"ש, הרי דמוכח גם מד' הרמב"ם ומפרושיו בד' הירושלמי דעכ"פ לא ראינו אינה ראי' אף במילתא דשכיחא, ודו"ק כי נכון הוא:
טו) (לדף ע"ה ע"כ).
שבתי וראיתי דמה שכתבתי בפנים לתרץ אליבא דרמב"ם דכונת המשנה במ"ש דמשלם בשת ופגם עפ"י עצמו היינו דאין הודאתו פוטרתו (ואי אתו עדים אח"כ מיהו מחייב) זה נסתר מד' הש"ס שם, מתניתין דלא כהאי תנא רשב"א משום ר"ש אומר אף בשת ופגם אינו משלם עפ"י עצמו, לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני ע"כ. והא בודאי דאילו אתו סהדי אף לאחר הודאתו של זה אף רשב"א מודה דמשלם בשת ופגם, דתו ליכא למימר לא כל הימנו שיפגום דהא פגומה ועומדת היא ע"י העדים, וע"כ דלא פטר רשב"א אלא בדלא אתו סהדי כלל, וש"מ דתנא דידן אפילו בכה"ג מחייב. והדרא קושית המ"מ על שיטת הרמב"ם:
וידידי הרב הגאון ר' יונתן אבעלמאן ז"ל מו"צ דביאלעסטאק העירני דעפ"י היסוד שיסדתי בפנים ספרי בטעמו של הרמב"ם, לפטור נזק עפ"י עצמו דאינו משום דנזק הוי קנס אלא משום דנזק במקום ראשי אברים הוא, וכתשלומין במקום עין ממש קאתי. ובהודאת עצמו, כיון דעין ממש ליכא, תחת עין נמי ליכא. א"כ יש ליישב קו' המ"מ מבשת ופגם בפשיטות, דע"כ לא אמרינן סברא זו אלא בראשי אברים, דאפשר במציאות לקיים בהו כאשר עשה כן יעשה לו, היינו עין ממש, משא"כ בפגם דאונס ומפתה דלא יתכן בו כלל במציאות כאשר עשה כן יעשה לו, ודאי דעיקר חיובא אינו אלא בממון ולא בגוף כלל, ומקרא דתחת אשר ענה ילפינן לי' או מהשוכב עמה (כתובות מ') ונהי דג"כ נזק מקרי, אך עכ"פ ע"כ אינו ענין להך נזק דילפינן מעין תחת עין, או מכן יעשה לו, ואינו בא במקום עונש שבגוף, ומשו"ה משלם עפ"י עצמו אף אליבא דרמב"ם, ומכאן סיוע גדול לההנחה שהנחתי בכונת הרמב"ם ז"ל:
עוד העירני הג' הנ"ל, ע"ד מהר"י בן לב שהבאתי בפנים דהודאת בע"ד אינו מטעם נאמנות אלא מטעם חיוב חדש. א"כ תקשי מודה בקנס למה פטור עכת"ד, וזה אשר השבתי לו אהובי ודאי אילו הוי אפשר למימר הכי דתשלומי פגם מקרא דתחת אשר ענה כו' אז היתה זו המעולה שבדרכים לתרץ ד' הרמב"ם, ברם לא לחנם נטיתי מדרך זו, דאטו בשת ופגם כתיבי בקרא, והש"ס כתובות מ' הכי קאמר, ואימא נ' סלעים אמר רחמנא מכל מילי, אמר קרא תחת אשר ענה, הני תחת אשר ענה, מכלל דאיכא בשת ופגם, וערש"י שם וז"ל מכלל בשת ופגם שאינו בכלל ענוי, שהרי ישנן בשאר חובלים כו' פגם היינו נזק עכ"ל (והכי יתפרש גם קרא דונתן האיש השוכב עמה), הרי דאין קרא מיוחד לפגם, ולא אתי קרא אלא לאפוקי שלא יפטר בחמשים סלעים ולמיהדר לחיובא קמא דשאר חובלין, וא"כ דמי ממש לסומא שסימא, וקטע שקיטע (ב"ק פ"ד), ואטו לא יסבור הרמב"ם (אף לפי פירושי בדבריו) דגם הני אין משלמין עפ"י עצמן אע"ג דא"א לקיים בהו כן יעשה לו, וע"כ כיון דעיקר נזק דכתיב בקרא משום כופר הוי לרמב"ם, תו לא חלקה תורה, א"כ ה"ה גבי נזק דמפתה וז"ב למבין:
ומה שטען כת"ה כנגד טעמא של מהר"י בן לב המובא בספרי (דהודאת בע"ד מהני מטעם חיוב חדש) דא"כ מודה בקנס למה פטור, עכת"ד. הנה אף שאין אחריותו של מהריב"ל עלי, בכ"ז את טענתו של כת"ר איני מכיר, דלכאו' בלא"ה יש להבין, איך אפשר לומר דהודאת בע"ד מהני מטעם חיוב חדש, הא חיוב חדש גופי' טעמא בעי, ומ"ש הרמב"ם דנלמד מדין ערב דמתחייב, כבר הקשה עליו הר"ן, ועכצ"ל כמו שהשריש בס' קצוה"ח סי' מ' דמהני מטעם אודיתא, וא"כ תלי מהריב"ל תניא בדלא תניא, הודאת בע"ד מטעם חיוב חדש, וח"ח מטעם אודיתא, אתמהה, עכצ"ל דהכי קאמר מהריב"ל, דהודאת בע"ד וח"ח, ואודיתא כלם דבר אחד הם, היינו דנאמן לומר שלוה או שהזיק או שנתחייב לחברו, מטעם דבידו בכל שעה ללות או להזיק או להתחייב, והיינו טעמא דאודיתא, וה"ט דחיוב חדש (וזה לבד מטעמא דאי בעי במתנה יהיב המובא בקצוה"ח), וא"כ כ"ז בהודאות והלואות וכדומה, דלא איברי סהדי אלא לשקרי, ובידו ללות משא"כ בקנסות שהתורה אמרה אשר ירשיעון א', וממנ"פ אי נימא דהודאה בקנס פרעון הוי, א"כ החיוב והפרעון באין כאחד, ואי נימא דאינה פרעון, אלא שהחיוב אינו חל עד דאתי סהדי, א"כ אין בידו להתחייב כל אימת דלא אתי סהדי וז"ב:
אמנם בלא"ה הרבה בעל קצוה"ח להקשות ע"ד מהריב"ל, ולענ"ד יש להעיר מד' רש"י (גיטין ל"ב) גבי מקבל מתנה שאמר בטלה היא דבריו קיימין, דלרש"י אין בע"ח של המקבל גובה הימנה משום דמשמע שהיתה בטלה מעיקרא, מ"מ הא אף לגבי עצמו אינו נאמן אלא מטעם חיוב חדש, א"כ עכ"פ הא בע"ח קדים ולמה לא יגבה. ודו"ק, ולכאורה יש להעיר גם מד' התוס' גיטין מ' גבי האומר נתתי שדי לפלוני, והוא אומר לא נתת, הודאת בע"ד כמאה עדים, והנותן אוכל פירות, ופ' התוס' שם (הובא בחו"מ רמ"ה) דלא אזלינן גם בתר הודאת הנותן משום דהמקבל זכור יותר מן הנותן, ואי כל הודאת בע"ד מטעם חיוב חדש, מאי נ"מ בזכירתו, הא בלא"ה אין מחזיקים דבריו לאמת, ורק מטעם ח"ח אתינן עליו. ויש לדחות דמדאמר בדדמי הוי כחיוב בטעות. וגוף ס' מהריב"ל אין ת"י כעת לעיין בו, ואין להאריך עוד, ע"כ לשון תשובתי להגאון מוהר"י אבעלמאן ז"ל:
טז) לענין שיטת ר' אלחנן דאין היסח הדעת אלא בניעור, יפה העירני הרב הג' חו"ב כמה"ו אברהם דוד פאפעל אבד"ק האנושישאק דמצינו ס' כעין זו לר' אלחנן גם בש"ס חגיגה כ"א, גבי סכין שנמצאת ביום י"ד שוחט בה, דחזקתה שנטבלה מאתמול, והקשה רבנו אליהו תי"ל שנפסלה בהיסח הדעת, ותי' ר' אלחנן דאין היסח הדעת אלא כשהיא בידו ומסיח דעתו הימנה ולא באבד עיי"ש, וזה דומה קצת למ"ש ר' אלחנן כאן דאין היה"ד אלא בניעור:
ומדברי ר' אלחנן אלה רצה הה"ג הנ"ל להוכיח דלר"א היה"ד פסול הגוף הוי ולא פסול טומאה, דאי מחשש טומאה מאי נ"מ בין כשהיא בידו ומסיח דעתי' או כשנאבדה מידו. והשבתי לו דמשו"ה לא איריא, דהא ר' אלחנן אקושית ר' אליהו קאי, ור' אליהו ודאי דרק למ"ד פסול הגוף הוי הוא דמקשה, דאי למ"ד פסול טומאה אין כאן קושיא (דהא השתא קיימינן דאף לודאי טומאה לא חיישינן ביום י"ד מדחזקתה שנטבל' ספק טומאה לא כש"כ) וע"ז משני ר' אלחנן שפיר דלמ"ד פסול הגוף יש לחלק בין יש בידו לבין אבודה ממנו, ולעולם לר' אלחנן לדידי' שפיר א"ל דכר' יוחנן ס"ל דהיה"ד פסול טומאה הוי:
ולענ"ד יש להוסיף דשיטת ר' אלחנן זו חזרה ונשנית בש"ס ופסחים ל"ד] במאי דאיתבי' ר' יוחנן לר"ל (דס"ל היה"ד פסול הגוף הוי) מהא דכל הפסולין דחטאת העוף דזורקן ללול ותעובר צורתן ויצאו לביה"ש, ואי ס"ד פסול הגוף הוי ל"ל עיבור צורה כו' והקשה שם ר"י בתוס', ודלמא הוי פסול דדם ודבעלים, ותי' ר' אלחנן דמשזרקן ללול הוי היסח הדעת עכ"ל, וד' התוס' קשים להולמם, דמאי מקשה ר"י, הא ודאי דגם ר' יוחנן אסיק אדעתי' דבפסול דדם ודבעלים איירינן, אלא דאעפי"כ מותיב מינה לר"ל. כיון דמ"מ הא היסח הדעת נמי הוי ע"י שהייתו בלול, וא"כ נהי דמטעם פסול דדם דמעיקרא הוי בעי עיבור צורה מ"מ השתא דאתוסף עליו גם פסול הגוף דהיסח הדעת, א"כ דל מיני' פסול דדם הא לא עדיף מאילו הוי כשר לגמרי, דטעון שרפה מטעם היה"ד לחוד ועכצ"ל לחומר הקושיא דר"י שבתוס' ג"כ כר' אלחנן דחגיגה ס"ל, דאולי אין היה"ד אלא ביש בידו ולא באבוד, והיינו דמקשה ר"י "ודלמא האי פסול היינו בדם ובבעלים", כלומר מאן לימא לך דיש כאן חוץ מפסול דדם או דבעלים גם פסול הגוף בהיה"ד, דלמא בכה"ג הוי דומיא דאבוד וליכא היה"ד כלל, וע"ז מתרץ ר' אלחנן דמשזרקן ללול הוי היה"ד כלומר משעת זריקתו, דנהי דבשעת שהייתו בלול הוי דמי לאבוד, מ"מ אההיא שעתא שנוטלה בידו וזורקו ללול מפסלא משום היה"ד, דהא השתא עדיין בידו הוי, ונהי דלר' יוחנן דהיה"ד פסול טומאה הוי אין כאן באמת היה"ד כלל, דהא השתא חזי לה דלא נטמאה בההיא שעתא, מ"מ על ר"ל (דפסול הגוף הוי) שפיר מקשה ר"י, ל"ל עיבור צורה ודו"ק:
שמעינן מיהת דבין הר"י ובין הר' אלחנן בשיטת ר' אלחנן דחגיגה אזלי כאן, דלמ"ד פסול הגוף אין היה"ד באבוד, וע' תוס' [מנחות ל"ו ע"ג ד"ה אי קסבר] ובמג"א סי' ש"ח ס"ק י"א, במה שביאר כונתם דלמ"ד שבת לאו זמן תפלין אפילו אם יניחם עכ"פ שאינו חייב למשמש בהם, והא עיקר חיובא דמשמוש משום היסח הדעת הוא, כמבואר בסי' כ"ח ומכאן סיוע לדברינו, דהיה"ד גופי' אינו אלא פסול בתפלין [לשיטת ר"א] וממילא דבשבת דלאו זמן תפלין הוא ל"ש למגזר משום היה"ד ודו"ק:
סוף הספר