אור ברסלב
המדרש והמעשה ויקרא פרשת תזריע - ב

המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת תזריע - ב

פרשת תזריע - א

בדין מילה קודם שמיני, וקצירת העומר קודם זמנו, אי כשר בדיעבד

וטמאה שבעת ימים כו' וביום השמיני ימול. אין לי אלא הנימול לשמונה, מנין לתשעה, לעשרה כו' שלא יהי' אלא כיום ת"ל וביום. תו"כ י"ב פ"א, ט'. (הובא ביבמות ע"ב ע"ב):

הנה מדברי רש"י יבמות שם משמע דהא שדרשו חז"ל למילה שלב"ז דפסולה בלילה מקרא דוביום, מיתורא דוי"ו דרשוהו. אולם הג' מלבי"ם ז"ל בספרו הפליא לעשות סמוכין לדרש זה עפ"י הפשט. שרש דבריו, שאין מקום לוי"ו החבור אם לא שיחבר, או את הענינים בעצמותם, או את סדר הזמנים, שאותן הענינים חלים בו. ובאשר מצד עצמותם אין שום קשר בין טומאת האשה למילת הבן, ע"כ שהכתוב מחבר את זמן הטומאה והמילה הנמשך בתכיפות בזא"ז, וקשה הא ליל שמיני מפסיק, דכלה כבר זמן הטומאה, וזמן המילה עדיין לא בא עד הבוקר. ועכצ"ל דמה שאין מלין בלילה, הוא באמת לא מפני שלא הגיע עדיין הזמן, שזמנו בא באמת תיכף ככלות הטומאה, ומשו"ה שפיר חברם הכתוב בוי"ו החבור, ומה שאין מלין בלילה, לפי שהלילה מצד עצמו פסול למילה, ואף במילה שלב"ז. וזה מ"ש מנין לתשעה לעשרה שאינו נימול אלא ביום ת"ל וביום. עכת"ד ז"ל:

אכן באמת הא דמילה שלא בזמנה אי פסולה בלילה פלוגתא דתנאי היא ביבמות שם, ולר' שמעון ב"א, וכן לר' יוחנן דקאי כותי', מילה שלב"ז כשרה לכתחילה בלילה, ואמת דבשו"ע סתם כת"ק דרשב"א יו"ד רס"ב], וכן פ' הרמ"א שם, אבל בשו"ת שאילת יעבץ רצה לסתור פסק השו"ע בזה, והעלה דמילה שלב"ז כשרה בלילה, כרשב"א וכר' יוחנן יעוי"ש. ולדידי' עכצ"ל דמה שהקפידה תורה על השמיני דביום דוקא, לא משום דלילה אינו ראוי למילה, (דהא בהגיע זמנו כשר בלילה לרשב"א), אלא משום דבליל שמיני עדיין מחוסר זמן הוי, ואליבי' כבר נפסק החבור בין זמן דטומאה לזמן דמילה, וא"כ הדר תקשי, מה לויו המחבר ביניהם:

גם בשו"ת שאגת ארי', אף שפ' גם הוא כת"ק דרשב"א, מ"מ העלה דבדיעבד כשנימול בלילה, בין קודם זמנה בין לאח"ז, א"צ הטפת ד"ב [יעוי"ש, ה"מ, סי' נ"ד]. וזה דלא כמ"ש הש"ך סי' רס"ב שם, ס"ק ב'. ולכא' הי' נלענ"ד להביא ראיה לד' השג"א. דאיתא התם [ביבמות, ע"א, ע"ב.] א"ר ב"י אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לא"א, שנאמר כו' שוב מול את ב"י שנית, מאי שוב כו' אלא לאו לפריעה (היינו דאותם שמלו ולא פרעו בימי משה נצטוה יהושע לפרעם), וקשה לענ"ד, מנא לי' לרב חדוש זה, נימא באמת דמולים ופרועים היו כדינא, ומאי שוב דאמר קרא, יש לפרש בפשיטות, דהא איתא במדרשות [ע' ש"ר, פ' בא] דפסח מצרים היה ריחו הולך כו' נתכנסו כל ישראל אצל משה, א"ל בבקשה ממך האכילנו מפסחך כו' מיד נתנו עצמם ומלו, ונתערב דם פסח בדם מילה כו' עיי"ש. הרי שנימולו ישראל אז בשעת אכילת פסח, והא זמן אכילתו בלילה הוי, ואם איתא דנימול בלילה צריך הטפת דם ברית, א"כ נימא, דמאי דאמר רחמנא ליהושע שוב מול שנית, לאו משום פריעה הוי, אלא משום הטפה, היינו לכל אותן שנימולו בלילה ע"י משה, ועד האידנא לא הוי אפשר להטיף להו משום חולשא דאורחא. או משום דלא נשבה להם רוח צפונית, כדאיתא בש"ס, ע"כ צוה הקב"ה להטיף להם האידנא:

ועכצ"ל דגם הטפת ד"ב למאן דמחויב בה מקרי מילה, בין בלישנא דקרא ובין בלישנא דחז"ל, דהא כל חיובא דהטפת ד"ב לגר שנתגייר כשהוא מהול, מככם כאבותיכם ילפינן, אע"ג דשם גבי אבותיכם מילה ממש הוי, [וע' כריתות ט', וברמב"ם פי"ג מה' א"ב, ככם כאבותיכם כו' מה אבותיכם במילה וטבילה כו', וע' רש"י שבשעת יציאתן מלו, ומסתברא דלמ"ד גר הנימול מעיקרא צריך הטפה, עכצ"ל דגם באבותיכם הכי הוי, דאותן שהיו נמולים מעיקרא שלא כדין היו צריכים הטפה אח"כ, דאי לאו לא הוי דומי' כאבותיכם], וכן בל' הברייתא, יבמות ע"ב, משוך וגר שנתגייר כשהוא מהול "כשהן נמולין אין נמולין אלא ביום", הרי דקרי לה מילה אע"ג דאין שם אלא הטפה:

**(ובדרושי פרשתי בזה מאה"כ, בראשית ל"ד, אך בזאת יאותו לנו האנשים כו' בהמול לנו כל זכר כאשר הם נמולים". והא "כאשר הם נמולים" נראה מיותר לגמרי. ודי במה שאמר "בהמול לנו כל זכר". אך י"ל דגם זה הי' אחד מן התנאים שהתנו שמעון ולוי עם חמור אבי שכם, דאין ספק שבתוך הקהל הגדול של אנשי שכם נמצאו הרבה שנולדו כשהם מהולים, או שמלו מעיקרא לשם הר גריזים או לשם מורנא וכדומה (שכבר נהגו בזה העמים הקדמונים, כדמשמע מן המדרשות). ואלמלי נשתיירו אלה, ולא חלו בהם ידים, אז כבר לא הועילה להם לשמעון ולוי תחבולתם כלום, לבא על העיר בטח בהיותם כואבים, כמובן, ע"כ תנאי התנו עמהם שימולו כל זכר "כאשר הם נמולים", כלומר ממש כדיני המילה הנהוגים בישראל, שגם הנמולים דמעיקרא, שלא לשם גירות, צריכים להטיף דם ברית עכ"פ, בזאת התחכמו שמעון ולוי לעשות את כולם "כואבים", ולא יעמוד איש בפניהם. ואת התנאי הזה מסר חמור לאנשי עירו, בבלי דעת, כמובן, שרש הטעם הנמצא בו וכל זה לפי דברינו דגם הטפד"ב מילה מקרי בלישנא דקרא:

אולם בשם כ' זקני הגאון רמ"י הלוי זצ"ל שמעתי לפרשו ע"ד הפשט, דאין ספק שנתקשה מאד חמור אבי שכם, לבא לפני אנשי עירו עם הצעה כזאת, מפי אנשים שבאו לגור וישפטו שפוט; הן השכל מחייב, שכשירצו הגרים להשלים ולהאחז בתוך התושבים, צריכים הם להתדמות אל התושבים ולא שיתדמו התושבים אליהם. אולם כבר מצינו לטענה זו בדחז"ל [סהדרין, ל"ט, א.] א"ל קיסר לר' תנחום תא ליהוי כולן לעמא חד, א"ל לחיי, אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כותייכון, אתון מהילו והוו כותן ע"כ. זהו מה שאמר לאנשי שכם, אך בזאת יאותו כו' כאשר הם נמולים, כלומר לפי שהם כבר נמולים הם", ותו לא מצו למיהוי כותן, ובהכרח איפוא דאנן, דמצינן למהוי כותייהו, נעשה כמותם. עכ"ד, דפח"ח:)**

ומדאעפי"כ הוזקק רב ביבמות שם לומר מאי שוב, אלא לאו משום פריעה", ולא אמר "משום הטפה" (לאותן שנימולו ע"י משה בלילה בשעת אכילת הפסח כמסופר במדרש), ש"מ דנימול בלילה א"צ להטיף דם ברית:

ואמנם ראיתי במפרשי המדרש בשם יפ"ת (גוף ס' יפ"ת אינו כעת ת"י) דהאי עובדא דמילה ע"י משה קודם חשכה הוי, דהא אין מלין בלילה, ודעכצ"ל שהוראת שעה היתה מה שהאכילן מן הפסח, דהא לא נמנו עליו קודם שחיטה עיי"ש. אך לענ"ד אין זה מוכרח, דהיא הנותנת, מדסו"ס מוכרחין אנו לומר שהוראת שעה היתה שם, להאכיל הפסח שלא למנוייו, א"כ נימא דאף זאת היתה הוראת שעה למולן בלילה, ולהתיר ע"י מילה כזאת אכילת פסח מצרים:

איברא דלדידי אי משום הא לא איריא, די"ל דבאמת לא פסח זה התיר להם משה, שלא נמנו עליו, אלא שהם הריחו ריחו כו' ואמר להם משה שאי אפשר יהי' להאכילם ממנו אף לעתיד בפסחים הבאים, אם לא ימהרו וימולו עכשיו, לפי שבמדבר יהי' אי אפשר, משום חולשא דאורחא. אבל איך שיהי', מבואר הוא לפענ"ד, דעובדא דא דמשה בלילה ממש הוי, ולא קודם חשכה (כמו"ש בס' יפ"ת), שכן הוא להדי' ברש"י יהושע ה', וכן איתא להדי' במדרש חזית סי' נ"ז "שהיו משה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהן" כו' הרי דבשעת אכילה ממש הוי עובדא ומה שהקשה בס' יפ"ת, איך האכילו שלא למנוייו, אין זה תימא, די"ל דבאמת לא פסח זה התיר להם, אלא כשהריחו ריחן ובקשוהו להאכילן, אמר להם משה דאי אפשר להתירו להם אף בעתיד, היינו מן הפסחים העתידים, או להאכילן מן הזבחים האחרים (וכקושית התוס' יבמות, ע"ב, שם), אם לא שימהרו למול בלילה הזה, דבמדבר יהי' אי אפשר משום חולשא דאורחא וכדאמרן. ולכאורה הי' אפשר לבאר עפ"י דברינו את ד' הילקוט (פ' בא וביהושע ד') תן חלק לשבעה, זה דורו של משה שמלן לשבעה, וגם לשמונה זה יהושע כו' היינו דגם את הקטנים מל אותם משה בלילה, אור לשמיני, ולגבי מילה מיחשב זה "כשביעי"; וגם לשמונה זה יהושע", דלא אצטריך למול בלילה, ומלן בשמיני ממש:

איברא דלכאורה זה לא יתכן כלל, דהא הכל מודים דמילה קודם זמנה אם מל בלילה לא עשה ולא כלום, ולד' השג"א בסי' נ"ד שם הוי מעות שאין לתקן, דמשו"ה פסק דאפילו הטפד"ב אינו צריך, ואיך נאמר שכדי שלא יבטלו לכשיגדלו הקטנים הללו מ"ע דאכילת פסח בשוא"ת, ביטל מהם משה מצות מילה בקו"ע אתמהה. ועכצ"ל דבאמת לא מל משה בלילה אלא אותן שכבר הגיע זמנן לפני זה, ואף שבשו"ת שג"א שם העלה דגם מילה שלב"ז בלילה לא יצא ידי מילה כלל (ולדידי' גם ליל ח' הגיע זמנו מקרי, ואעפי"כ אפי' דיעבד פסולה עיי"ש), מ"מ אין זה אלא לת"ק דרשב"א, אך לפי"מ שחידש בשו"ת שאילת יעבץ למיפסק הילכתא כר"ש בן אלעזר, דמתיר מילה שלב"ז אף לכתחילה בלילה, וכדפסק ר' יוחנן כותי', מתישבים ד' המדרשות היטב, ושפיר י"ל שמל אותם משה בלילה, היינו לאותן שכבר הגיע זמנם למפרע, ומה שיש לדבר בזה לענין העכבה דערלות בשעת עשיי', כביבמות ע"א, אכמ"ל.]. וכבר הערנו למעלה דלר' שמעון ב"א דמילה שלב"ז כשרה בלילה, עכצ"ל דלילה מצד, עצמו כשר למילה, וא"כ הדר תיקשי מה חיבור הוא זה שחיברה תורה כאן שני ענינים נפרדים בויו המחבר, "וטמאה שבעת ימים כו' וביום השמיני ימול", הא גם בסדר הזמנים אין להם שייכות זל"ז, מדליל שמיני מפסיק:

ואולם מבואר עכ"פ דמד' המדרש הנ"ל יש לכאורה סעד גדול דס"ל כר' שמעון ב"א, וכמו שהוכחנו, ובזה מדוקדקים מאד סיום ד' המדרש [ש"ר שם] מי מלן? משה מלן ויהושע כו' והקב"ה כו' עכ"ל. והוא תמוה דמאי נ"מ מי הי' המוהל? אך לפי דברינו ניחא, דבשג"א שם כ' דמילה פסולה מותרת ע"י מוהל עכו"ם, לזה דקדקו חז"ל וכתבו דמילה זו, שמל אותם משה בלילה, מילה כשרה היתה, והוצרכה למוהלים מהולים דוקא:

אך באמת אכתי אין זה מוכרח דהא עיקר הראי' שבש"ך יו"ד רס"ב שפסק דמל בלילה לא יצא אליבא דת"ק אף בדיעבד סובב על ד' הש"ס [מנחות ע"ב], ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת כו', ומזה הוכיח הש"ך אף במילה כן, דמדדחי שבת, ש"מ דנימול שלא כמצותו, היינו תוך ח' או בלילה אף לאח"ז לא יצא י"ח, ועפי"ז הניח הש"ך בתימא גם לפסקו של הרמב"ם [פ"ז מה' תמידין ומוספין] שפסק לתרווייהו, דעומר שנקצר ביום כשר, ודקצירתו דוחה שבת יעויי"ש. וע"ז סובבים גם ד' בעל השג"א ובעל שא"י שם. ואם יתורצו ד' הרמב"ם, אז שפיר נוכל לומר דגם במילה כן, דנהי דבלילה הוי שלכ"מ מ"מ יצא בדיעבד. וכבר כתבו בישוב ד' הרמב"ם הללו רבים וכן שלמים [ע' גם בשו"ת ח"צ סי' קס"ו מה שהוכיח בשם הירושלמי ספ"ק דר"ה]:

וגם בס' כתר המלך לשארי הגאון אב"ד דאגוסטאוו ראיתי שהביא ראי' גם הוא לפסקו של הרמב"ם, מד' הש"ס מנחות פ"ד, דאהא דמקשה הש"ס, ולייתי מכרמל דאשתקד, (היינו לעומר בשנה השביעית, דיש איסור בהבאה מן הספיחין משום לאכלה ולא לשרפה) מתרץ ר' יוחנן, אמר קרא כרמל תקריב, שיהא כרמל בשעת הקרבה. הרי דלר' יוחנן, אלמלא קרא דכרמל תקריב, הוי מתיר להביא אף מדאשתקד, ש"מ דס"ל לר"י דנקצר שלא כמצותו כשר, והא ר' יוחנן הוא דאית לי' [מו"ק, ג' ץ עשר נטיעות הלל"מ, וממילא דכר' ישמעאל ס"ל למידרש מה קציר רשות, יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת יעויי"ש. הרי דס"ל לר' יוחנן דלא תלי זב"ז, ואפי' אי נקצר שלא כמצותו כשר בדיעבד, מ"מ קצירתו דחי שבת. עכת"ד שארי הגאון הנ"ל:

ולענ"ד זה ליתא, דהנה ד' ר' יוחנן, וכן כל השקלא וטריא שבש"ס מנחות פ"ד שם, קאי אליבא דתנא דברייתא שם, דאם הביא מן הישן כשר (שהוא דלא כסתמא דמתניתן שם, שאין העומר ושתי הלחם באין אלא מן החדש), ואי כהבנתו של ס' כה"מ הנ"ל, דמאן דמכשיר מן הישן ע"כ ס"ל נקצר שלא כמצותו כשר, א"כ מדוע לא אשתמיט הש"ס, לעיל ע"ב א', דטרח למיסבר פלוגתתם דרבי ורשב"א (לענין נקצר שלכ"מ), לתלותה בפלוגתא דתנא דמתניתין ודברייתא דלקמן פ"ד, לענין עומר הבא מן הישן. אלא ע"כ דאינם ענין זל"ז כלל, חדא דהתם לענין הבאת עומר מן החדש הא אפילו תנא דברייתא, דמכשיר מן הישן, הא מסיק להדיא דנהי דמן הישן כשר מ"מ "חיסר מצות עומר", (ולא מצינו כזאת למאן דמכשיר בנקצר שלא כמצותו). ועכצ"ל דיש חילוק דיניי בין ההבאה מן הישן להבאה מן החדש אלא שנקצר שלא כמצותו. ולמעיין שם בש"ס נראה דלא פריך "ולייתי מדאשתקד", אלא אעומר דשנה השביעית, דאי אפשר בענין אחר, (עיי"ש לישנא דש"ס, רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תיבטול כו'), ואולי ס"ל לתנא דברייתא דנהי דחיסר מצות עומר" ממש, מ"מ היכי דאי אפשר בחדש, והביא מן הישן, עכ"פ הותר חדש להדיוט, ע"י עומר כזה, הא למה זה דומה למל לפני זמנו דאפי' לשג"א (בסי' נ"ד) דלא יצא כלל, היינו דחיסר מצות מילה לגמרי, מ"מ אינו צריך להטפד"ב ולא מקרי ערל לענין תרומה וקדשים, ואעפי"כ לא יעלה על הדעת שבשביל כך לא תדחה מילה את השבת, וה"ה בעומר, דלא נימא שבשביל שאפשר להביא מן הישן ולחסר מצות עומר לא תדחה קצירה את השבת. והש"ך ביו"ד רס"ד לא הקשה גבי מילה, אלא למ"ד דלפני זמנו אף ידי מצות מילה נמי יצא בדיעבד, ובאופן זה השוהו לנקצר שלא כמצותו, דלמאן דמכשיר לא חיסר מצות עומר, אלא דמצוה מן המובחר לא עביד:

ועוד דאפילו אי נימא דמ"ש תנא דברייתא גבי הבאה מן הישן דחיסר מצות עומר, היינו ג"כ רק לכתחילה, ולמצוה מן המובחר, מ"מ עדיין לא קרבו הענינים זל"ז, דאטו בהכרח הוא שכל כרמל דאשתקד נקצר שלא כמצותו הוי, הא אפשר דאותו כרמל נקצר אשתקד לשם עומר בליל ט"ז כדינו, ושפיר הוי נקצר כמצותו בשעתו, והשתא הוא דאיפסל לר' יוחנן, משום דבעינן כרמל בשעת הבאה וליכא, ושפיר אצטריך קרא להכי, ומשו"ה ניחא מה דלא אשתמיט. לא בש"ס ולא בראשונים, למיתלי פלוגתא דתנא דמתניתין ודברייתא לענין הבאה מן הישן בפלוגתא דרבי ורשב"א לענין נקצר שלא כמצותו, לפי דאינם ענין זל"ז, וא"כ אכתי אין שום ראי' מכאן דר' יוחנן (דאית לי' קצירת עומר דחי שבת) ס"ל נמי כמאן דמכשיר נקצר שלא כמצותו. והדרא קושית הלח"מ והש"ך על הרמב"ם, דפסיק לתרוייהו, ומסתמא דש"ס מנחות ע"ב משמע דסתרי אהדדי:

ונלענ"ד לתרץ ד' הרמב"ם ממקום אחר:

דהנה הרמב"ם [שם פי"ו, הי"ג] כתב וז"ל, אסור לקצור בא"י מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר עכ"ל, וכ' עליו הכ"מ וז"ל, ומ"ש קודם לקצה"ע יש לתמוה, דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר, עכ"ד הכ"מ. והמה תמוהין מאד. דבמנחות ע', ע"ב, תנן ואסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור לפני הפסח. מאי קודם לעומר, ר' יונה א' קודם קצירת העומר, ריב"ז א' קודם הבאת העומר, בשלמא למ"ד קודם הבאה, היינו דלא קא עריב להו ותני (אכילה וקצירה כי הדדי, משום דקצירה שריא במוציו"ט, ואכילה לא שרי עד הקרבת העומר. רש"י.) אלא למ"ד קודם קצירה, ליערבינהו וליתנינהו כו' אלא דכו"ע קודם הבאה כו', כך גירסת רש"י. ואליבי' ר' יונה וריב"ז תרוייהו מאכילת חדש קאי, ומסיק דאכילת חדש לכו"ע לא הותרה אלא עד הבאת העומר. ומשו"ה לא עריב ותני לה במשנתנו עם זמן קצירת חדש להדיוט, דזמן קצירה קדים. והתוס' ד"ה מאי גרסי להיפך. בשלמא למ"ד לפני קצירת העומר כו' אלא דכו"ע לפני קצירת העומר כו', ולדידהו ר' יונה וריב"ז תרוייהו אזמן איסור דקצירת חדש קאי, ומסיק דלכו"ע עד קצירת העומר זמנו, ומשו"ה לא עריב ותני לי' במשנתנו עם זמן אכילת חדש, דאיהו מאוחר יעוי"ש בסוגיא. הרי דבין לרש"י ובין לתוס', עכ"פ זמן איסור דקצירת חדש אינו אלא עד קצירה דעומר (ומשו"ה לא עריב לי' עם זמן אכילה) ולא עד הבאה, וא"כ פסקו של הרמב"ם ברור ומוכרח אליבא דשתי הגרסות, ואיך תמה עליו הכ"מ וכ' דמש"ס משמע דעד הבאת העומר זמנו, וע' בלח"מ שם שגם הוא העיר קצת ע"ז אך לא ביאר כל צרכו. יעוי"ש:

וכדי דלא למשוי' לבעל כ"מ טועה ח"ו, הי' נלענ"ד לישב עפימ"ש בתוי"ט (פ"א דחלה] דבספרי הרמב"ם יש גירסא אחרת במשנתנו, וכך היא "ואסור בחדש לפני הפסח ומלקצור לפני העומר", ואמנם לכאורה גרסא זו מרפסא איגרי, דהא אי אפשר לכל הדעות שיהי' זמן היתר אכילת חדש קודם לזמן קצירתו, וא"כ איך יתכן למיגרס כגירסת ס' הרמב"ם, הא עכ"פ זמן דלפני הפסח קדים לזמן דלפני העומר, וא"כ יקדם זמן דהיתר אכילה לזמן דהיתר קצירה, כלפי לייא כדי להסיר חומר קושיא זו אולי י"ל, דהנה בכלל יש להבין, מאי שייטי' דלפני הפסח להכי, הא חדש בין באכילתו ובין בקצירתו, בעומר תלי ולא בפסח. (וד' רש"י ותוס' ליישב זאת נראים לכא' כדחוקים קצת), ולענ"ד נראה לולא דבריהם ז"ל עפימ"ש הירושלמי [הביאוהו בתוס' קדושין ל"ח, א'], דלייתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש, (היכי דאין לו מצה מן הישן), ותי' משום דהוי עשה דקודם הדבור. יעויי"ש, ובאמת בירושלמי דחלה [דמייתי תוס', פ"א דר"ה.] מבואר דמילתא דא בפלוגתא תליא, ולחד מ"ד באמת דחי עשה דמצה לל"ת דחדש. (ומה שלא אכלו מעבור הארץ רק ממחרת הפסח, משום דלא הוו צריכי, כתי' ש"ס דילן בקדושין שם). ואולי ס"ל גם לרמב"ם כן, דהא בלא"ה פשטות ל' הש"ס דילן, בריש יבמות, מורה להיפך, דעשה דקודם הדבור טפי אלים, יעויי"ש:

עפי"ז צריכין אנו למימר, דמאי דאשמעינן תנא במשנתנו שם, דקוצרין מפני נטיעות בית האבל ומפני ביטול ביהמ"ד (לפי דאימעוט מקצירכם, ולא קציר מצוה) ולא נקט את הפשוט ביותר, דקוצרין לאכילת מצה, בדלית לי' מן הישן, משום דבאמת שאני קצירה מאכילה ולא אימעוט מקצירכם אלא קציר דמצוה בלחוד, שאינו לאכילה כלל, משא"כ קציר שהוא לאכילת הדיוט, אע"ג דאיכא גם מצוה באכילתו, לא אימעט מזה כלל. (וגם בס' תפ"י על משנה זו ראיתי שפי' ג"כ, דעיקר טעמא דהותר בשביל האבל ובשביל בטול ביהמ"ד, משום דאינו לאכילה כלל. יעויי"ש, אעפ"י דלא נחית שם למה שכתבנו כאן). ואי תימא נהי דמקצירכם לא אימעט, מ"מ לישתרי קצירת חדש לצורך מצה, משום עשה דוחה ל"ת (כי היכי דדחי לאכילת חדש אליבא דחד מ"ד, דהא אנן השתא אליבא דהך סברא קיימינן,) זה לק"מ; דבשלמא אכילת מצה דחי, דהוי בעידנא, דבעידנא דמיעקר לאו דאכילת חדש מקיים מ"ע דאכילת מצה, משא"כ בקוצר, בעידנא דקוצר אכתי אינו אוכל (וכעין מ"ש הר"ן, סוף ר"ה, בטעמא דשופר דאין מפקחין עליו את הגל משום דהוי מכשירין, ובעידנא דמיעקר לאו כו') ואם תצדק הנחה זו, אז יצא לנו דין חדש, דאפשר לצייר היתר אכילת חדש קודם לעומר, (כגון בדליכא מצה מן הישן), אבל אי אפשר שיותר קצירת חדש קודם לעומר אפילו באין לו מן הישן

ועל פי"ז שפיר יש לאוקים גירסת ספרי הרמב"ם במשנתנו, כדמייתי לה התוי"ט, ואסור בחרש (היינו באכילת חדש) לפני הפסח", (דהא עכ"פ לפני הפסח אסור בכל גוני, אך מפסח ואילך כבר לא פסיקא לי' לתנא, דהא אפשר שתדחה אותו עשה דמצה), "ומלקצור לפני העומר", דלקצירה לא משכחת התירא בשום פנים, אפילו בדלית לי' למצה מן הישן, משום דלא הוי בעידנא וכדאמרן:

ואפשר דגם בעל כ"מ גריס במשנתנו כך (כגירסת ס' הרמב"ם דמייתי תוי"ט), ועל פי זה בהכרח לבאר סוגית הגמרא כך:

מאי לפני העומר (דקאמרת דקצירת הדיוט אסורא), רי"א קודם קצירת העומר, וריבז"א לפני הבאת העומר, בשלמא למ"ד לפני הבאת העומר, כלומר דלא הותרה אף קצירה להדיוט אלא מהבאה ואילך, משו"ה לא עריב ותני להו, לתרוייהו לפני הפסח, או לפני העומר, (דהא לאכילה משכחת לפעמים התירא אף לפני העומר. היינו בפסח, לאכילת מצה, (היכי דאית לי' קצור), ולקצירה היכי דלית לי' קצור אין היתר לפני העומר כלל), אלא למ"ד לפני קצירת העומר, (היינו דהותרה קצירה דהדיוט תיכף אחרי קצה"ע), א"כ תקשי לערבינהו וליתנינהו, דהא בדליכא מצה מן הישן משכחת להתירא בתרוייהו עד הפסח, היינו דניעבד הכי, נקצור לעומר קודם הפסח (דהא נקצר שלא כמצותו פסק הרמב"ם כמאן דמכשיר, אלא שאינו מצוה מן המובחר, ובכה"ג דליכא מצה מן הקצור, בודאי שפיר דמי אף לכתחילה), ואח"כ נקצור קצירה דהדיוט בהיתר גמור, (אי נימא דרק לפני קצה"ע אסירא דהדיוט), ונאכלי' למצה מן החדש מטעם דחיי'. זהו מה דמקשה הש"ס אליבא דגירסת הרמב"ם אלא למ"ד קודם קצירה נערבינהו" היינו דניתני ואסור בחדש ומלקצור קודם הפסח", דהא אמרן השתא דכל עצמו של זמן "לפני הפסח", דנקטה משנתנו גבי אכילה, אינו אלא משום דאי לא אשכח מצה מן הישן, ובכה"ג הא משכחת לה גם להיתר קצירה לפני הפסח, לאחר שיקצרו את העומר שלא כמצותו, וכדאמרן. וע"ז מסיק הש"ס שפיר "אלא דכו"ע קודם הבאה", היינו דאף לאחר שיוקצר העומר קודם לפסח עדיין לא הותרה קצירה דהדיוט עד הבאתו, וממילא דלא משכחת היתר לקצירה דהדיוט קודם הפסח כלל (זולת לענין אכילה, והיינו אם מצא קצור), דהא מטעם דחיי' לל"מ, מדאינו בעידנא וכדאמרן, ומשו"ה לא עריב ותני להו. זה יהי' לענ"ד פירוש ד' הש"ס שם אליבא דגירסת הרמב"ם.

הראיתיך איפוא דלגירסת הרמב"ם דמייתי תוי"ט, וכפי פירושנו שפרשנו בה, תהי' מסקנת הש"ס מוכרחת, דלכו"ע לא הותרה קצירה דהדיוט קודם הבאת העומר, ונתישבו בזה ד' הכ"מ התמוהים, ושפיר כ' הכ"מ דבגמ' מוכח דקודם הבאת העומר קאמר", ושפיר תמה על הרמב"ם דסתר גירסת עצמו, ופ' דאין איסור קצירה אלא עד שיקצר העומר. ומה שהכריח לבעל כ"מ לקיים גירסא זו של ס' הרמב"ם, יש לומר משום דלגירסת רש"י ותוס' לישנא דמשנתנו קשיתי', מ"ט תלי לאיסור קצירה בלפני הפסח, ולא בעומר כדיני', ואי דבפסח בלא"ה איכא איסורא בקצירה, משום מלאכת יו"ט, מ"מ אטו בשביל זה לא יתכן לומר "דאסור מלקצור לפני העומר", אתמהה:

כל זה י"ל אליבא דכ"מ, אולם באמת הא חזינן דרמב"ם לא פסיק הכי (דאסור בקצירה עד הבאה), ומוכרחין אנו לומר דבאמת גירסא זו שהובא בתוי"ט בשם הרמב"ם מוטעת היא, (אעפ"י שהיא נזדמנה גם לבעל כ"מ), וע"כ דבאמת גם רמב"ם גריס כתוס', היינו לאסור בחדש לפני העומר, ולקצור לפני הפסח", ונפל הבנין שבנינו, ומה שדקדקנו, א"כ למה תלה תנא לקצירה "בלפני הפסח", ולא בעומר, זה נלענ"ד ליישב בפשיטות, דרצה להשמיענו דאיסור דקצירת הדיוט תלוי בזמן, ולא במעשה העומר בלבד, היינו דאי הוי תני דאסור מלקצור "לפני קצירת העומר" אז הוי אמינא דלא תלי אלא במעשה, ודאי אירע שנקצר העומר קודם זמנו ושלא כמצותו (דכשר בדיעבד) אז גם קצירה דהדיוט שרי למיקצר. דהא עכ"פ כבר נעשה מעשה ונקצר העומר, ושלא כמצותו ג"כ כשר ע"כ דקדק תנא ונקט דבזמן תלי', ואסור מלקצור לפני הפסח", ומדבפסח אי אפשר, לא בקצירה דהדיוט משום מלאכה, ולא בקצירה דעומר, (משום דביו"ט ושלא כמצותו ודאי דאיסורא נמי איכא), ממילא נדע דהחיוב להמתין עם קצירה דהדיוט עד זמנה של קצירה דעומר, שהוא בליל ט"ז:

עכ"פ אנו למדין מזה דס"ל לתנא דמשנתנו דנקצר העומר שלא כמצותו כשר, דאי פסול, א"כ הדר תקשי מאי האי שלפני הפסח דנקט תנא, ואי כדי להשמיענו דבזמן תלי', לימא "אסור לקצור לפני העומר" וממילא ידעינן דבזמן תלי', דהא אי נקצר שלכ"מ פסול, א"כ קציר העומר גופי' בזמן תלוי בהכרח, ודו"ק.

אולם לכאורה אכתי תקשי, מאי הועיל לן תנא דנקט "לפני הפסח", כדי לשמרנו מטעות ולהודיענו דבזמנה דקצירה תלי', הא עדיין אפשר למיטעי לאידך גיסא, דהא אליבא דאמת ודאי דאפילו אי נימא דקצירת הדיוט תלי' בזמן דוקא, (ואי אירע שנקצר העומר שלא בזמנו עדיין לא הותרה קצירה דהדיוט) מ"מ זה אינו אלא בנקצר העומר שלא בזמנו שלא כמצותו, אך בנקצר כדינו וכמצותו קודם לפסח, הא זמנו הוא, ולא מסתבר כלל שנצטרך להמתין גם אז עם קצירה דהדיוט עד לאחר הפסח למשל אם אירע ט"ז בשבת (למ"ד שאין קצירת העומר דוחה את השבת) ובודאי דבאופן זה גם יו"ט לא דחי, ובפרט להירושלמי [דמייתי תוס' ריש פ"ב דביצה] דקצירה ביו"ט אסורה ד"ת, א"כ זמני' דקצירת עומר אז קודם לפסח, ובודאי שבדין הוא להתיר אז אף קצירה דהדיוט, דהא עכשיו נקצר העומר כדינו קודם לפסח. ומדאעפי"כ נקט התנא דאסור לקצור לפני הפסח, הלא אכתי שביק מקום לטעות לאידך גיסא, דנימא דתלוי רק בזמן לבד, ואפילו אי נקצר העומר קודם הפסח כדינו, ג"כ לא אישתרי קצירה דהדיוט עד הפסח, והא אליבא דאמת אין הדין כן, וא"כ הכי הול"ל לתנא "ואסור מלקצור קודם זמן קצירת העומר", (ונדע מזה לתרוייהו, חדא דתלוי בזמן, ועוד היכא דזמנו דעומר קדום, אז יקדם גם זמנה דקצירת הדיוט) אלא ודאי דזה לא יצוייר כלל, דבאמת ס"ל לתנא דקצה"ע דוחה שבת, וא"כ שלא בזמנו כדינו ליתא בלל, דכל שלא בזמנו הוי נמי שלא כדינו ולא יצוייר היתר קצירה דהדיוט לפני הפסח לעולם, אפילו כשיארע ט"ז בשבת:

עכ"פ מוכח ממשנתנו תרתי, חדא מדמהדר תנא למינקט "אסור מלקצור לפני הפסח", כדי להודיענו דתלוי בזמן, ולא בעצם קצירה דעומר, היכא דנקצר שלא כמצותו, ש"מ עכ"פ דס"ל לתנא דנקצר שלא כמצותו כשר. ואידך, מדפסק אותו תנא ותני דלפני הפסח לעולם אסור, ולא חש להשמיענו התירא, היכא דנקצר גם העומר כדינו לפני הפסח, כגון בחל ט"ז בשבת, ש"מ דס"ל דבכל האופנים לא משכחת לקצירה דעומר לפני הפסח, דבאמת דחי שבת, ולעולם אין מקדימין קצירתו לפני השבת.

איך שיהי', הנה יצא לנו פסקו של הרמב"ם באר היטב, דמסתם משנתנו מוכח (מדתלי זמן קצירה דהדיוט לעולם בלפני הפסח") דנקצר שלא כמצותו כשר, ודאעפי"כ דוחה שבת. וסרה פליאת הש"ך.

ולאחר שהוכחנו כרמב"ם, דאפשר לומר נקצר שלכ"מ כשר, אע"ג דדחי שבת, משום חביבה מצוה בשעתה וכדומה, (כמו"ש גם החכ"צ, סי' קס"ו, וש"א), א"כ י"ל גם במילה כן, דאע"ג דדחי שבת, מ"מ מל תוך ח' יצא בדיעבד, וכמו"ש הרא"ש פראד"מ, וכדסתם רמ"א יו"ד רס"ב, וכן גם במל בלילה י"ל דנמי יצא, וכמו"ש מהרש"ל (ועיי"ש בש"ך דהשוה לתרוייהו), וא"כ שפיר מתישבים דברי המדרש ש"ר פ' בא, שהבאנו למעלה, כפשוטם, דמל אותם משה בזמן אכילת פסח ממש, אע"ג דהוי בלילה, דנהי דלכתחילה הוי שלא כמצותו, מ"מ מדאח"כ יהי' אי אפשר משום רוח צפונית, או משום חולשא דאורחא, ומדלא יוכלו לאכול גם מן הזבחים והפסחים העתידים כ"ז שלא ימולו, משו"ה עביד משה רבנו הכי, ומדבדיעבד יצאו ידי מילה אפי' כשנימולו שלא בזמנה, ושפיר י"ל דאפילו אותם של קודם ח' ימים מל בלילה ההוא וזה יהי' באור ד' המדרש:

"תן חלק לשבעה, זה דורו של משה שמלן לשבעה וכדאמרן, דמסוף סוף שלא בזמנן מלן, מדהוי לילה, תו אין נ"מ בין קודם ח' לאחרי ח'. (וכפשטות ד' הש"ך שם).

ולפי"ז תו אין הכרח מד' המדרשות הנ"ל דס"ל כר' שמעון ב"א, דמילה לאחר ח' כשרה לכתחילה בלילה וכמו"ש בשו"ת ש"א, דלעולם פסולה לכתחילה והוי שלא כמצותו, ואעפי"כ מדבדיעבד יצא, אע"ג דדחי שבת, (דומי' דעומר, וכמו"ש אליבא דרמב"ם) כבר אין תימא מה דמל משה בלילה, דהכי שפיר טפי כדי לקיים גם מצות פסח בידם, ושיוכלו לאכול עכ"פ מן הפסחים והזבחים העתידים שבמדבר, וכדאמרן.

ואי כת"ק דרשב"א, כבר ניחא וי"ו החבור שבין עניני טומאה ומילה, בקראי דפרשתא דא, דסדר הזמנים הוא מחבר, ולק"מ מליל שמיני דמפסיק, דהתם לאו משום דמחוסר זמן הוי, אלא משום דלילה מצד עצמו, ואפילו למי שכבר הגיע זמנו, פסול למילה, וכמו שהבאנו בשם הג' מלבי"ם ז"ל:

הארכנו בכ"ז כדי לברר השיטות בהא דנקצר שלא כמצותו, אך לענין ביאור ד' המדרש נלענ"ד דיש לישבו גם בדרך פשוטה. דבין לת"ק ובין לרשב"א ניחא, ולעולם סדר הענינים הוא מחבר, ולא סדר הזמנים בלבד, והוא עפי"מ דאיתא בש"ס [נדה ל"א, ב'] שמפני מה מילה לשמונה, שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים", ואגדה זו תמוהה, דהא בן שמונת ימים לאברהם נאמר, ועדיין לא היתה טומאה וטהרה נוהגת? וברש"י שם, מ"מ מילה לשמונה "ולא לשבעה", וג"ז אינו מדוקדק, דהול"ל "ולא קודם לשמיני", דהא שביעי לאו דוקא, כמובן, ונ' דבאמת ודאי שביעי לאו דוקא, אלא דרש"י לישנא דש"ס נקט, דאמרינן [בשבת, קל"ב, א'] ראב"י אמר, שמיני אפילו בשבת, האי שמיני מבעי לי' למעוטי שביעי, מבן שמונת ימים נפקא, ואכתי מבעי לי' חד למעוטי שביעי וחד למעוטי תשיעי. ע"כ. והנה מדברי ר' אסי לקמן קל"ה, א', מוכח להדי' דמקרא דביום השמיני, למעוטי שביעי הוא דידעינן, וע"כ דקרא דבן שמונת ימים למעוטי תשיעי הוא דאתי. ואע"ג דבודאי אף קודם מ"ת נמי לא מלו קודם ח', הא אמר הש"ס התם "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה", היינו דלאחר שניתנה תורת טומאה וטהרה נתחדשה הלכה, דמי שאין אמו טמאה לידה נימול אף קודם שמונה, ורק מי שאמו טמאה לידה לא ימול עד לשמיני, וע"ז קאי קרא דביום השמיני, האמור אצל פרשת טומאה, למעוטי שביעי דלא. זה מ"ש הש"ס "מפני מה מילה לשמונה, כלומר למה חדשה תורה דרק מי שאמו טמאה לידה לא ימול קודם לשמיני, וזה מ"ש רש"י "לשמונה, ולא לשבעה", כלישנא דש"ס שבת קל"ב, דביום השמיני למעוטי שביעי הוא דאתי, ומשני "כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים", ע"כ ממתינן להו עד לשמיני, ובודאי דטעם זה לא יתכן אך ורק במי שאמו טמאה לידה, ע"כ משניתנה תורה נתחדשה הלכה בזה:

וראה, כמה ברורין עפי"ז ד' הילקוט (פ' בא) שהבאנו למעלה תן חלק לשבעה, זה דורו של משה שמל לשבעה. דהנה עפ"י הנ"ל כמעט לא משכחת כלל לבר ישראל שימול קודם לשמיני, לא קודם מ"ת ולא לאחרי', דקודם מ"ת לא הוי תלוי בטומאת לידה כלל וכלם מלו רק ביום השמיני, ולאחר מ"ת הא כל בר ישראל אמו טמאה לידה, וא"כ עכ"פ כל בר ישראל אינו נימול קודם לשמונה, (זולת יוצא דופן למ"ד, וכדומה, דהויין מילתא דל"ש); אימתי משכחת לה (מילה קודם ח') שבדורו של משה, היינו באותן שנולדו תוך ח' למתן תורה, דמקמי דמטי שמיני שלהם כבר נתחדשה הלכה, ועדיין לא היו אמותיהן טמאות לידה, וממילא שהי' דינם למול אף בשביעי, זה מ"ש "זה דורו של משה שמל לשבעה", דוקא של משה, לא קודם לו, ולא לאחריו.

ומעתה יתפרש חבור הענינים בקראי דפרשתא בא באר היטב:

"וטמאה שבעת ימים (ולא יהיו "או"א שמחים" עד לשמיני, ע"כ צויתיך) וביום השמיני ימול, בשמיני למעוטי שביעי, וכדאמרן לעיל, שנתחדשה הלכה, שרק במטמא טומאת לידה, "שאו"א עצבין", לא יקדימו מילתו מקודם לשמיני. הרי שלבד חיבור הזמנים גם חבור הענינים יש כאן, וזה בין לחכמים ובין לר' שמעון ב"א. (שוב ראיתי דאולי יש להכניס קצת מדבר זה בכונת מהרש"א ז"ל בח"א לנדה שם). **(ובזה יש לפרש גם ד' הפייטן (במערבית ליל שמ"ע) שמיני זומן לבהמה כו' שמיני חקר לאספו עם שבעה מפני טורח יולדת השבעה (ע' במפרש שם, ולדידי' דחוק מאד מ"ש מפני טורח יולדת השבעה), ולדעתי כונתו, דהנה מונה שם הרבה ענינים שונים שהחשיבה בהם תורה את יום השמיני (וכמו"ש זומן לבהמה) ומזכיר כאן חשיבות יום השמיני למילה, זה מ"ש שמיני חקר לאספו עם שבעה (כלומר לחברו בויו המחבר) מפני טורח יולדת השבעה, כלומר שלא יהיו או"א עצבין והבן:)**

עכ"פ הרוחנו ממאמר זה להוכיח מן המדרש דנימול בלילה, אף לת"ק דרשב"א, דהוי שלא כמצותו, מ"מ יצא בדיעבד, דמשו"ה ניחא מה דלפי"ד המדרש מל אותם משה בזמן אכילתו דפסח, וזה כסתימת ד' הרמ"א יו"ד רס"ב, ולא כמ"ש הש"ך שם להשיג עליו. ועוד נתברר דאף הטפת ד"ב אינו צריך, מדפירש רב, מאי שוב, משום פריעה, ולא פירשה משום הטפה, לאותן שנימולו בלילה ע"י משה), וזה כמו שחדש השג"א בסי' נ"ד. עוד הוכחנו, דקצירת העומר ביום והבאתו מן הישן לא תליין זב"ז כלל, ואפשר למיסבר כמ"ד דאם הביא מן הישן כשר, ואעפי"כ יסבור דנקצר שלא כמצותו פסול. לבד זה נתבאר מדברינו דלשיטת כ"מ אליבא דרמב"ם אתי עשה דמצה ודחי ל"ת דאכילת חדש, ודלא כתוס' סוף פ"ק דקדושין, ואעפי"כ אין זה אלא באיסור דאכילת חדש (היכא דמצא קצור, ולית לי' מן הישן) אך לא באיסור דקצירה משום דלא הוי בעידנא. גם ישבנו שיטת הרמב"ם להכשיר נקצר שלא כמצותו, אע"ג דדחי שבת, ומינה נתישבה שיטת הרמ"א בה' מילה בלילה, נגד השגתו של הש"ך ז"ל:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה