אור ברסלב
המדרש והמעשה ויקרא פרשת תזריע - א

המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת תזריע - א

פרשת שמיני

בענין ימי טומאה וימי טוהר לנולד חי ולנולד מת

דבר אל בנ"י לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו'. וילדה זכר מה ת"ל, לפי שנאמר וטמאה ז' ימים כו' שומע אני ביוצא חי שהוא מטמא את אמו טומאת לידה, מנין ליוצא מת שיטמא. א"ר יהודה הרני דן, ומה ביוצא חי, שאינו מטמא את אמו והבא עם אמו אל האהל טומאת ז', מטמא טומאת לידה, יוצא מת שמטמא כו' את הבא עם אמו אל האהל, אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה. אמרו לו לר' יהודה, כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, אם טיהר החי את אמו, יטהר המת את אמו, ת"ל זכר לרבות את המת. עכ"ל הספרא, י"ב, ד']:

הנה נא שמענו בד' הספרא הנ"ל דיש כאן פלוגתא בין ר' יהודה לרבנן במשמעות דורשין, דלדינא תרוייהו ס"ל דיוצא מת שוה ליוצא חי לכל דין טומאת לידה, אלא דרבנן מקרא דזכר ילפי לה, ור' יהודה יליף לה מק"ו. ויש לדקדק, נהי דלא חש ר' יהודה לפירכא דכל דין שתחילתו להחמיר, מ"מ, הא אף במילתא דאית בי' ק"ו ממש, ג"כ מצינו דטרח וכתב לה קרא, א"כ למה טרח ר' יהודה ללמוד מק"ו. מדאיכא קרא דזכר?

להבין יסוד פלוגתתם דר"י ורבנן נ"ל להקדים, דהנה פלוגתא כזו מצינו לר"י ורבנן בשלשה מקומות, חדא כאן, בספרא, ואידך בש"ס [פסחים כ"ז.]. דיליף ר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שרפה מק"ו מנותר, ואמרו לי' חכמים כל דין שאתה דן כו', ועוד בה שלישי' [בסוכה, ל"ז] דיליף ר"י דאין מסככין אלא בארבע מינין, ולמד בק"ו מלולב, ומה לולב שאינו נוהג אלא ביום טעון ד' מינים, סוכה שנוהגת בין ביום בין בלילה כו' אמרו לו חכמים כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין:

הנך רואה דבשלשה מקומות שונים איפלגו ר' יהודה ורבנן. הכל בסגנון אחד, דלרבנן כל דין שתחילתו להחמיר וכו' אינו דין, ור' יהודה יליף ק"ו אפילו בסופו להקל. ואמנם איכא למידק בלישנייהו דרבנן, דאמרי לי' לר"י (בכל ג' מקומות הללו) כל דין "שאתה דן" וכו', ולכאורה הך "שאתה דן" שפת יתר היא, והכי הוי להו למימר "כל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין", שהלא לדבריהם דרבנן כלל גדול הוא זה בכל הקלין וחמורין:

ואמנם לדעתי, בכל אחד משלשת המקומות הנ"ל ר' יהודה ורבנן לשיטתייהו אזלי, ודבריהם דרבנן בתשובתם לר' יהודה מדוקדקים מאד:

הסבר מחלקותם בש"ס פסחים יש לבאר לענ"ד בפשיטות. דהנה ראיתי להגאון מגן אלף באו"ח סי' תמ"ו, ס"ק כ"א] שהקשה, לדידן דפסקינן כר' שמעון, דחמץ לאחר זמנו מותר מה"ת, איך תתישב שיטת הרמב"ם ושאר ראשונים לפסוק לענין ביעור חמץ כר' יהודה, דאינו אלא בשרפה, הא ר"י יליף לה בק"ו מנותר, ואיכא למיפרך מה לנותר דאין היתר לאיסורו. ובשלמא לר' יהודה גם ל"ט אין היתר לאיסורו, דהא ר"י הוא דס"ל חמץ לאח"ז אסור מה"ת, משא"כ לדידן, דס"ל כר"ש בחמץ לאח"ז, תו אין לנו ק"ו מנותר, ואיך נפסוק לענין ביעור חמץ כר' יהודה יעויי"ש. ובאמת כבר קדמו בקושיא זו בצל"ח, ד' כ"ז:

ואמנם לכאורה אעיקרא דדינא יש לתמוה, ר"י דן ק"ו מנותר, ורבנן השיבו לו שהוא דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל, וקשה לכאורה, מאי קולא ומאי חומרא, בשלמא אי הוי אמרינן דלרבנן השבתתו של חמץ בין בשרפה בין בקבורה וכ"ד, ולר"י דוקא בשרפה, אז הוי שפיר ר"י לחומרא ורבנן לקולא, אך באמת הא קיי"ל בסוף תמורה דכל הנשרפין לא יקברו, וכן הנקברין לא ישרפו, א"כ כמו דלר"י, דחשיב לי' לחמץ מן הנשרפין, שרפה דוקא בעינן, ולא קבורה, כך להיפך לרבנן, דחשבי לחמץ מן הנקברין, אסור לשורפו [ע' מג"א סי' תמ"ה, סק"א, בשם הרי"ף והרא"ש, דלא גרסי בדרבנן אף מפרר וזורה לרוח, אלא מפרר אורה לרוח, דלרבנן דוקא פירור בעינן, ולא שרפה, עיי"ש במג"א שתמה על הרמב"ם.] וא"כ לכאורה הדבר תמוה, הא לדברי שניהם אין שום חומר לענין חמץ בשרפה יותר מבקבורה:

איברא דאליבא דאמת אין כאן קושי' כלל, דגם בזה גופא יש פלוגתא בין ר"י ורבנן במשנה [תמורה, פ"ז, מ"ו], ר' יהודה אומר אם רצה להחמיר ע"ע לשרוף את הנקברין רשאי, אמרו לו אינו מותר לשנות ע"כ. הרי דלר' יהודה לשיטתי' באמת יש חומר בהא דאמרינן דביעור חמץ בשריפה, דאי הוי מן הנקברין, אז הוי מותר לר"י להשביתו בכ"ד, ואף בשרפה, והשתא דאמרינן דדינו בשרפה, אז דווקא בשרפה, דהא בזה גם ר"י מודה דאם רצה לקבור הנשרפין דאינו רשאי לשנות, (וכמו"ש להדיא "אין ב"ח אלא שרפה"), וא"כ כיון דלר"י חומר גדול יש בו בחמץ אי אמרינן שהוא מן הנשרפין, ע"כ שפיר דנו ר"י מק"ו מנותר, וכל זה לר"י, אך לרבנן דאמרי אסור לשנות בין מנשרפין לקבורה בין מנקברין לשרפה, אה"נ דק"ו מעיקרא ליתא ואי נימא אעפי"כ דביעור חמץ בשרפה אז רק במה מצינו נלמדנה, וממילא דתו ל"ק כ"כ מה שהקשו המגא"ל והצל"ח למאן דפסק בביעור חמץ כר' יהודה ובלאחר זמנו כר"ש מפירכא דמה לנותר שאין היתר לאיסורו, מדרק לר"י לחוד יש צד חומרא בזה שהוא מן הנשרפין, משא"כ למאן דאמר בסוף תמורה אין רשאי לשנות, אין חומר כלל בנשרפין יותר מבנקברין (ולהיפך, הנשרפין אפרן מותר מדנעשה מצותו והנקברין אף אפרן אסור). ותו ליכא למיפרך מהא דנותר אין היתר לאיסורו ודו"ק.

זהו מה שדקדקו רבנן לר' יהודה בדקדוק לשונם "כל דין שאתה דן" כו' (כלומר אתה לשיטתך) דלדידן דאין מותר לשנות בין מנשרפין לקבורה, בין מנקברין לשרפה, אין כאן שום מקום לק"ו כלל, אך לדידך דשפיר יש בו צד ק"ו, מ"מ היא הנותנת למיפרך ק"ו זה, דהא סו"ס סופו להקל הוי, שאם לא ימצא עצים יושב ובטל:

בסגנון זה נלענ"ד לפרש גם מחלקותם השני' של ר"י ורבנן [בש"ס סוכה ל"ז], וכמו שאבאר:

הנה ר"י למד דאין מסככין אלא בארבע מינין מק"ו מלולב, דאינו נוהג אלא ביום, ואעפי"כ טעון ארבע מינים, ק"ו לסוכה כו'. ואני בעניי שמעתי ולא אבין כלל ק"ו זה, הא ד' מינין כלן מצוה אחת נינהו, וכן סוכה מצוה אחת, זו בפני עצמה, וזו בפני עצמה, אלא דזו פשוטה, וזו מורכבת מארבעה חלקים, שאין אחד מהם עיקר יותר מחברו, ואטו בשביל דיש חומר בסוכה, דנוהגת בלילות כבימים, ע"כ [ניזול וניתי מצוה אחרת אגבה (ארבע מינים?), א"כ ניזול וניתי גבה גם לשופר ולציצית, שהם ג"כ אינם נוהגין אלא ביום, ונסכך גם בהם את הסוכה, אתמהה! ואטו הא גרים, מה דמצות לולב חלה עם מצות סוכה בפרק אחד?

בקצרה, הסבר ק"ו זה קשה להולמו, ולע"ע לא ראיתי אם פרשו בו המפרשים דבר המתקבל אל הלב, ולחומר הקושיא] נ"ל דבאמת י"ל דעיקר מצות ד' מינים בלולב הוא, דהא אלולב מברכינן, ושאר המינים, שהם חלקי המצוה ונאגדים אליו, הם טפלים לו ובאופן זה כבר יש לנו להסביר ק"ו דר' יהודה, דלא אמר. לא במצות שופר, ולא במצות ציצית, אלא במצות ד' מינין, לפי דהתם הלולב הוא העיקר, אלא שהוא זוקק לשאר חלקי המצוה, ההדס והערבה, שיהיו נספחים ונאגדים אליו, ואעפ"י שאינו נוהג אלא ביום ולא בלילה, וסוכה שהיא נוהגת בין ביום בין בלילה, אינו דין שתהא זוקקת לארבע מינים הללו, שיהיו נטפלים אליו בתור חלקי מצותה:

כך צריך לדחוק ולפרש ע"כ בהסבר הענין המוקשה הלזה, ואמנם כל זה אפשר עוד להאמר, אי נימא דלולב צריך אגד ד"ת, משא"כ למאן דסובר דאגד בארבע מינים אינו אלא משום ז"א ואנוהו, וד"ת אין הלולב זוקק כלל את שאר המינים שיהיו נאגדים ונטפלים אליו, אלא שכל ארבעתם הם ד' חלקי מצוה, שמעכבים אמנם זא"ז, אך אין נטפלים זל"ז כלל, ולא שיהי' אחד מהם עיקר והשאר נזקקים אליו, א"כ דמי ממש לשופר או לציצית, ואין שום מקום איפוא לדון מק"ו שתהא סוכה טעונה ד' מינים, כמו שא"א לדון שתהא טעונה שופר או ציצית וכדומה, והבן זה:

ואמנם ידוע, דבהא, אי לולב צריך אגד, פליגי בה ר' יהודה ורבנן [סוכה, י"א, ב'.] ולר' יהודה שאינו אגוד פסול אפילו דיעבד, וא"כ ר' יהודה לשיטתי' שפיר דן ק"ו, דמה לולב, שאינו נוהג בלילה, טעון ד' מינים, (כלומר זוקק לההדס והערבה שיתאגדו ויטפלו אליו והוא העיקר), סוכה שנוהגת כו' א"ד שתטעון ד' מינים, משא"כ לרבנן, דבין אגוד בין שאינו אגוד כשר, וד"ת כלהו ד' מינין הם ד' חלקי מצוה, שאינם נטפלים זל"ז כלל (ואין בהם עיקר הזוקק את הטפלים אליו) ק"ו מעיקרא ליתא, וכמו שבארנו למעלה:

וזהו מה שדקדקו רבנן בלשון תשובתם לר' יהודה [בסוכה, ל"ו, שם.] "כל דין שאתה דן (כלומר, לדידן דסבירא לן א"צ אגד, אין כאן ק"ו כלל, אך גם לדידך, עכ"פ) תחילתו להחמיר וסופו להקל הוא, ואינו דין:

**(ואם תשאל, אי טעמא משום דצריך אגד, א"כ אתרוג מאי איכא למימר, הא אתרוג אף לר"י אינו מתאגד עם השאר, זה לק"מ, חדא דהא ע"כ "ד' מינים" שאמר ר"י לאו דוקא, דהא אתרוג בלא"ה אין מסככין בו מדהוי אוכל (וכמו"ש התוס' שם לענין שאר פירות), ועוד הא באמת כתב הב"י בסי' רנ"א בשם הרקנטי דצריך לחבר גם האתרוג אל הלולב בשעת נענועו יעויי"ש, וא"כ הרי גם האתרוג נטפל לגבי לולב מקרי. וע' בס' כפ"ת וקצרתי:)**

ועתה נבא אל הפלוגתא השלישית שבין ר"י ורבנן בסגנון זה, בענין טומאת לידה ליוצא מת:

הנה בתו"י [כריתות, י'.] הקשו אכולי' קרא דטומאת זכר למה לי, למ"ד אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, א"כ תי"ל דבלא"ה טמאה ז' מטעם נדה, ותירצו בתו"י שם, דאי לאו קרא הו"א דתטמא שבועים מק"ו דנקבה, דטהרתה מרובה, ואעפי"כ טומאתה שבועים. יעויי"ש

ולפי"ז קשה לי, השתא דכבר גלי קרא דאין עיקר טומאת זכר אלא שבעה, תו למה לי לרבנן קרא ביחוד ליוצא מת, תי"ל דטומאת שבעה איכא בלא"ה מטעם א"א לפתיחת הקבר בלא דם ואין לומר דמתה נקבה אתי לרבויי דליטמא שבועים, (ומטעם א"א לפתיחת הקבר הוי סגי רק שבעה, כמובן) דאם כן אצל נקבה הוי לי' לקרא לרבויי דין דיוצא מת, ולא מסתבר לרבות טומאת נקבה מקרא דזכר. ואין לומר ג"כ דלהצריך קרבן אצטריך לי' ביוצא מת, דהא ילפותא דרבנן היא מדכתיב "זכר" ולא כתיב "בן", והא להלן בפרשת קרבן דיולדת כתיב באמת בן ("לבן או לבת") ולא כתיב זכר, ונהי דקושטא הכי הוי דאף יוצא מת טעון קרבן, מ"מ תו אי אפשר לומר דעיקר קרא דזכר לקרבן הוא דאתי, דהא בפרשת קרבן גופה "בן" כתיב ולא כתיב "זכר", וכבר נתבאר דרק ממשמעותי' "דזכר" מרבינן יוצא מת, ולא ממשמעותי' "דבן":

ונלענ"ד לומר, דאולי באמת מכל הלין טעמי נאיד ר' יהודה (בספרא הנ"ל) מלמילף דין דיוצא מת מקרא דזכר כרבנן, ודריש לה בק"ו, אך אם כן תקשי לכאורה, נימא לעולם דקרא לרבויי יוצא מת, ודזכר, אלא דלאו לימי טומאה דידי', רק לימי טהרה דידי' אתי קרא, דאי משום אין פתיחת הקבר בלא דם, טומאה הוי ידעינן, אך ימי טוהר לא הוי ידעינן, ואתי קרא דזכר לרבות יוצא מת, דאף ימי טהרה אית לי' כיוצא חי:

כדי לתרץ קושי' זו, צריך לומר ע"כ דאולי ר' יהודה כסברת לוי ס"ל [נדה, ל"ו.] דשתי מעינות הן, (וכדדריש רב שמן בנדה שם, הילכתא כרב לחומרא והילכתא כלוי לחומרא) ואי כלוי או כבר יתישב שפיר, דהנה התוס' שם, ד"ה הילכתא הקשו אדלוי, מהא דבכורות, מ"ו, דגיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח"כ נתגיירה דאין נותנין לה ימי טומאה וטהרה, וללוי תקשי, הא מעין טמא סתום, ומה בכך שילדה כשהיא נכרית, ולמה לא ניהוב לה ימי טוהר, ותירצו דע"כ יפרש דההיא ברייתא ב"ש היא, דס"ל מעין אחד (אף אליבא דלוי). תו הקשו התוס' ללוי מיוצא דופן דאין לה ימי טהרה, ותירצו וז"ל. הא דאין לה טהרה איכא לאוקמי בראתה לסוף ז' לזכר, דהוי תחילת נדה. דהא אין טומאת לידה עלי', עכת"ד התוס'

ולפי"ז י"ל דלר' יהודה הכי ס"ל באמת וכסברת לוי, וא"כ תו לא מתוקים לי' קרא דזכר גם לרבויי ימי טהרה דיוצא מת, וכמו שהקשינו לעיל, דתינח יוצא דופן, דאין עליו לא טומאת לידה ולא טומאת נדה (דהא שלא ע"י פתה"ק הוא דאתי) שפיר יש לפרש אליבא דלוי דהא דצריכינן למעט ימי טהרה, היינו דראתה סוף ז' או סוף י"ד לאחר יציאת הולד ע"י דופן, דחשבינן לראיי' זו כתחילת נדה; משא"כ יוצא מת, דאי לא חשבית לה כלידה, עכ"פ כתחילת נדה תחשבנה תיכף בשעת לידתה, מטעם פתה"ק, ואי תדון אותה לתחילת נדה בשעת לידה, תו א"א שתראה תחילת נדה ביום ז' ללידתה, כמובן, וממילא דתו א"א אליבא דלוי למימר דקרא דזכר אתי לרבות ימי טהרה ליוצא מת, דקרא ל"ל להכי, תי"ל דמעין טמא סתום, (וכק' התוס' מהא דבכורות ומהא דיוצא דופן) ואי משום תחילת נדה ביום ז' ללידתה הא זה א"א, מדהוי לה תחילת נדה בשעת פתה"ק, וכדאמרן, (דהא עכ"פ יש י"א יום בין נדה לנדה, כידוע):

מכל הלין טעמי י"ל דלא מסתבר לי' כלל לר' יהודה (אי נימא דכלוי ס"ל) לאוקמי קרא דזכר ליוצא מת, דאי לטומאת זכר תי"ל דאי אפשר לפתה"ק בלא דם, ואי לקרבן הא בפרשתא דקרבן גופי' "לבן ולבת" כתיב ולא כתיב "זכר", ואי לטומאת שבועים דנקבה א"כ אצל נקבה הוי לי' לרבויי, ואי לימי טוהר, תי"ל דהא מעין טמא סתום לאחר שבוע או שבועים דלידה (וכעין מה שהקשו התוס' מהא דיוצא דופן), ומאי נפ"מ אי יצא חי או יצא מת.

ומדלא איתוקים לי' לר' יהודה קרא, ע"כ הוזקק ללמוד טומאת שבועים דנקבה, וחיוב קרבן בין לזכר ובין לנקבה, דיוצא מת, מקל וחומר:

ואמנם כל זה ניחא אי נימא האי כללא אי אפשר לפתה"ק בלא דם, (דבלא"ה הא יפול כל הבנין שבנינו, כמבואר), אך באמת הא כלל זה גופי' בפלוגתא קאי, [בש"ס נדה, כ"א.] גבי המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה, ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה, א"ר נחמן ב"י באי אפשר לפתה"ק בלא דם קמיפלגי, (היינו דלר' יהודה אית לי' להאי כללא, ולרבנן לית להו), ועתה תראה דגם בענין זה אזלי ר' יהודה ורבנן לטעמייהו, ר' יהודה לשיטתי' דס"ל א"א לפתה"ק בלא דם שפיר קשה לי' לאוקמי קרא ליוצא מת וכדאמרן, ע"כ יליף לה בק"ו, משא"כ לרבנן שפיר ילפי להו ליוצא מת מקרא, ולטומאת שבעה עצמה אצטריך להו, דהא מטעם פתה"ק אין כאן טומאה לדידהו כלל, וכדאמרן:

זהו לענ"ד מה שדקדקו רבנן בלשונם להשיב את ר' יהודה מכל דין שאתה דן (אתה דוקא, לשיטתך דא"א לפתה"ק בלא דם, מ"מ הא) תחילתו להחמיר וסופו להקל (דהא סופך לתת לה ליולדת דיוצא מת גם ימי טוהר) אינו דין". ואמנם כבר תירצנו למעלה שיטת ר"י בזה, דאפשר דכלוי ס"ל, וא"כ אין כאן קולא כלל ביוצא מת, כיון דסו"ס מעין טמא סתום, אלא דרבנן י"ל דלא נחתי לזה, דאינהו ס"ל באמת לא כלוי, אלא כרב דמעין א' הוא והתורה התירתו, וא"כ שפיר הוי סופו להקל.

ואחרי כתבי זאת מצאתי ראיתי הלום בהגהותיו של אבא מארי הגאון זצ"ל מלובלין לש"ס סנהדרין [פ"ז, ב'.] אהא דאמר התם דם לידה בפלוגתא דרב ולוי, דאיתמר רב א' מעין א' הוא כו', וכתב רש"י שם וז"ל מעין אחד הוא, דם הבא בשבועים של נקבה שהוא טמא ודם הכא לאחר שבועים שהוא טהור עכ"ל רש"י ז"ל. והגיה אאמו"ר זצ"ל בגליון הש"ס שלו בזה"ל:

יש לדקדק דקדוק עצום, למה נקיט רש"י ז"ל המשל משבועים של נקבה, ולא משבעה של זכר ודם טוהר שלו, ולכאורה הי' אפשר לומר עפ"י ק' התוס' הידועה (כונתו לתו"י דכריתות י', שהבאנו למעלה) דלמ"ד א"א לפה"ק בל"ד א"כ ל"ל קרא לטומאת ז' דזכר תי"ל דטמאה מטעם פתה"ק, ותירצו דה"א דנילף מנקבה ותטמא בזכר ג"כ שבועים, יעויי"ש, ולכ"ק הא תינח לרב דמעין אחד הוא והתורה טמאתו, שפיר י"ל דאי לאו קרא הוי אמינא שתטמא גם בלידת זכר שבועים כטומאת נקבה, וצריך קרא דליסגי בשבעה, אך ללוי דשני מעינות הן, ואם חזינן אליבא דאמת דבזכר מתחילין ימי טהרתה תיכף לאחר ז', ע"כ דבטבע כבר נסתם אז המעין הטמא, ואיך נימא דבלאו קרא הוי ילפינן מנקבה לטמאותה שבועים, אם הטבע גורם דרק בנקבה אין הטמא נסתם רק עד לאחר י"ד, ובזכר אינו כן, ודוחק לומר דאהא גופי' צריך קרא לגלות על המציאות, דשאני בזה לידת זכר מלידת נקבה, זה דוחק כמבואר, ועכצ"ל דללוי באמת אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, וא"כ בלא"ה לא קשיא קושית התוס' דקרא דטומאת זכר לגופי' אצטריך, דמטעם פתה"ק לא מטמינן לה, ואמנם כ"ז ללוי, אך לרב דמעין אחד הם שפיר אפשר לומר דאין פתה"ק בלא דם (וכדאיפסקא הילכתא), ואמנם אז תסתער קושית התוס', קרא דטומאת זכר למה לי, (תי"ל דא"א לפתה"ק בל"ד), וע"כ כתירוצם, דאיצטריך כדי דלא נילף גבי זכר טומאת שבועים מנקבה, נמצא איפוא דפלוגתת רב ולוי תלי' בעיקרה דוקא בהא דטומאת שבועים דנקבה. ומדוקדק איפוא מאד ל' רש"י ז"ל דכתב בסנהדרין פ"ו שם, אהא דרב דא' מעין אחד הוא, "דם הבא בשבועים של נקבה וכו' ודם הבא לאחר שבועים שהוא טהור". דלג רש"י בכונה על טומאת ז' דזכר דכתיבא ברישא, ונקט י"ד דנקבה משום דהא בהא תליא אליבא דרב. עכ"ל אבא מארי זצ"ל ודפח"ח:

ולפי דבריו של אבא הגאון ז"ל יוצא לכאורה ההפך מדברינו, דאנו בררנו שיטת ר' יהודה דס"ל א"א לפתה"ק בלא דם אליבא דלוי דוקא, וכדאמרן, ולדברי אבא לא תתפרש שיטת לוי רק להיפך, היינו רק למאן דלא ס"ל הך כללא דא"א לפתה"ק, כאמור:

ואמנם לולא דברי אבא הי' נ"ל, דאין הכרח בהנחה זו, דהא ע"כ צ"ל ללוי (דס"ל ב' מעינות) דאין ה"נ דתרוייהו קראי, הן דטומאת זכר והן דטומאת נקבה, על טבע המציאות באו לגלות (דאלמלי הוי ידוע לנו בלא"ה מתי נסתם הטמא ונפתח הטהור בכ"א מהם, א"כ קראי ל"ל כל עיקר, כמבואר למבין) וא"כ תו ניחא תירוצם של התוס' דכריתות אף אליבא דלוי, ואפשר למיסבר דשני מעינות הן, ואעפי"כ א"א לפתה"ק בלא דם ודו"ק:

נחזור לדברינו הראשונים, דבשלשה מקומות מצאנו שנחלקו ר' יהודה ורבנן בענין ק"ו שתחילתו להחמיר וסופו להקל, חדא לענין אין ביעור חמץ אלא שרפה [פסחים כ"ז], ועוד לענין סוכה אי טעונה ד' מינים [סוכה, ל"ז], ועוד לענין טומאת לידה דיוצא מת [כאן, בספרא פ' תזריע], ובכלהו אזיל ר' יהודה לטעמי' ורבנן אזלי לטעמייהו, וכמו שהוכחנו למעלה (דפלוגתתם בסוכה תלי' במחלקותם לענין אי לולב צריך אגד, ופלוגתתם בביעור חמץ תלי' במחלקותם לענין אי רשאי לשרוף הנקברים בסוף תמורה), ופלוגתתם ביוצא מת תלי' במחלקותם ונדה כ"א, ב'] אי אמרינן א"א לפתה"ק בלא דם), ומשו"ה דקדקו חכמים שהשיבו לר"י בכל ג' מקומות הנ"ל בלשונם שאמרו לו "כל דין שאתה דן" וכו' ונ"מ לדינא לאותו ענין שאנו עסוקים בפרשתא דא, לפי שידוע דלענין פסק הלכה הא דא"א לפתה"ק בל"ד נחלקו בה הרמב"ם ורא"ש ורשב"א [ע' טויו"ד, קפ"ח.] ואנו העלינו למעלה בעז"ה דשיטת ר' יהודה שאיהו הוא דאמר א"א לפתה"ק בל"ד תלי' בהא דלוי דאמר שני מעינות הן, וידוע דכבר איפסקא הילכתא כרב דמעין אחר הם. ודו"ק:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה