המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת שמיני
בענין חובת טומאת כהנים לקרובו, לרבו או לנשיא
ותצא אש כו' וימותו לפני ד', ר"א אומר לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים ליכנס לשם כו' ר' עקיבא אומר לא מתו אלא מבפנים שנאמר וימותו לפני ד'. [תו"כ י' מ' כ"ה]:
ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן כו' מכאן אמרו הכהנים אין מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו ולא נטמאו להם כו' [תו"כ שם מ' י"ח]:
הנה במחלקותן של ר"א ור"ע, היכן מתו בני אהרן, אם בחוץ ואם מבפנים, אין שום נ"מ לכאורה לדינא, ויש להבין במה נחלקו בזה אבות העולם. ודברי התו"כ שבמשנה י"ח "מכאן אמרו שאין הכהנים מטמאין למתים" הם מרפסן איגרי. דהוא נגד מקרא מפורש, לאביו ולאמו לאחיו כו' הרי שמטמאים לקרובים, וגם מטמאין אותו בעל כרחו כמבואר בש"ס ובשו"ע יו"ד סי' שע"ג, (וברמב"ן פ' שמיני תירץ שאלעזר ואיתמר שנמשחו בשמן המשחה דין כ"ג היו להם עיי"ש):
וראיתי להג' מלבים ז"ל שתירץ בזה עפי"ד התוס', דנדב ואביהוא רק שלדן קיימת אבל גופן חסר ונשרף, ובכה"ג איתא בנזיר שם דקרובים כרחוקים דמיין, ואין הכהן מטמא לו אלא כשהוא שלם. עכת"ד. וגם לזה אין מובן, דעכ"פ עיקר חסר מן הספר בד' הספרא, ועוד מאי "מכאן" דקאמר הספרא, הא מפרשת טומאה גופה ילפינן לה בש"ס, לאביו שלם ולא לאביו חסר. (גם סוף ד' הספרא תמוהים מאד, אמרו:
"שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו ולא נטמאו להם" כו' כאלו זה שהיו כהנים הוי מעליותא לענין טומאה והלא אלמלא שהיו כהנים בודאי שהיו יכולין להטמא. וכלפי ליי):
ולחומר הנושא הי' נלענ"ד, עפי"מ שנתקשתי באותו ענין זה רבות בשנים, איך ס"ד דנו"א בפנים מתו, א"כ הא נטמא המשכן דאקרי אהל, כמבואר בקרא, ובש"ס שבת כ"ח (דכל עיקרו של הך דינא דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן מגז"ש דמשכן ילפינן לה יעוי"ש):
שוב בא לידי ס' בעהתו"ס עה"ת ומצאתי שהעירו ע"ז וז"ל, ותימא לדברי ר"ע א"כ נטמא המשכן כו' וצריך הזאה כו' ולא מצינו שפסקו מעבודתם כו' עכ"ל:
אח"כ מצאתי בקונטרס קומץ למנחה שבסוף ס' מנ"ח מ' רס"ד שהביא קושי' זו בשם פי' הטור עה"ת, ושתירץ הטור דשאני משכן כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו כקבוע דמי. וכבר השיב עליו שם בקונט' הנ"ל יעויי"ש:
והנה ס' זו דעפ"י ד' יחנו הוזכרה בש"ס דילן [שבת ל"א כ'] לענין סותר ע"מ שלא לבנות במקומו, וג"ז במחלקת שנוי', עולא ור' יוחנן, ובירושלמי הוזכרה לענין בנין, למ"ד דהבונה שלא ע"ג קרקע א"ח משום בונה, ולפום ריהטא נראה דאף אי נימא ס' זו לענין אהל מסתייע דיהני ס' זו דלא יהוי המשכן כאהל זרוק (דאינו אהל אף בשעת חנייתו כמבואר בתוס' ערובין ל' ע"ב), אך לומר דמשו"ה לא יטמא המשכן טומאת אהל, זה ודאי נגד סוגית הש"ס שבת כ"ח שם, דמשמע שם להדי' דבפשתן היוצא מן העץ, אפי' במחובר לקרקע ממש, מקרי אהל ומיטמא טומאת אהלים:
ועוד תמוה לענ"ד, דאפי' אי נימא כמו שהביא בשם הטור דמשכן אינו מיטמא, מ"מ אכתי אין זה ישוב מספיק, דהא אהרן ובניו, שהיו באותו מעמד באהל מועד, הם בודאי נטמאו כשהיו עם נו"א בבית אחד בשעת מיתתן, דהא עכ"פ לא גרע משכן מבית של בנין מחובר לקרקע ממש, דאף שאין הבית עצמו טמא, מ"מ כל הנאהל תחתיו עם המת שמא בודאי, [ע' רמב"ם פ"ה מה' טוה"מ], והדר קשיא דלא מצינו שפסקו מעבודתם. ואולי י"ל דכיון דלא היו שם כהנים אחרים אלא הם, א"כ טומאה הותרה בצבור, כמבואר במשנה [דפסחים ע"ט] בין שהיו הצבור טמאין, בין שהיו הצבור טהורין, והכהנים טמאין כו'. ובהמשך הזמן אולי באמת עשו הזאה שלישי ושביעי. וניחא עכ"פ מה דלא מצינו דפסקו מעבודתם. (ואולי יספיק תירוץ זה אף לענין המשכן עצמו, דהא ה"ה כשהיו כלי השרת טמאין). כל זה לר' עקיבא, דבפנים מתו, אך לר"א דמלאך דחפן לחוץ, אין אנו צריכין לדוחק זה. ועפי"ז תבין כי שאלה זו, אי מתו מבפנים אי מבחוץ, שאלה גדולה היא לדינא, וכמה הלכתי איכא למשמע מינה, ולא לחנם נחלקו בה אבות העולם:
חזינן מיהת דאליבא דר"ע ע"כ צריך לומר שנטמאו אלעזר ואיתמר אותו היום בטומאת אהל. ועפי"ז יתיישב לנו היטב ד' הספרא התמוהים דלעיל, דידוע מה דנחלקו ר"ט ור' עקיבא בפ"ד דשמחות [הובא בתוס' שבועות י"ז], דלר"ע לא מחייב כהן על תוספת טומאה, באותו יום עצמו שכבר נטמא בו, והי' מקום לומר דאף לכתחילה נמי שרי בזה מה"ת, (וכמו"ש התוס' שבועות שם אף אליבא דאמת), ואם כן בדין הי' לכאורה דלר"ע לשיטתי' יתעסקו בנדב ואביהוא (אפי' אי נימא שהי' גופן חסר) דוקא אלעזר ואיתמר, שכבר נטמאו טומאת מת באותו יום עצמו, משיתעסקו בהם מישאל ואלצפן, שלא היו באהל מועד ולא נטמאו עדיין, וידוע דלשיטת רש"י ן ל"ה יש איסור בכל גרם טומאה לטהור שלא לצורך (אף במי שאינו כהן) משום ובנבלתם לא תגעו וע' מ"ל פט"ז מה' טומאת אוכלין משמע דלרש"י הוי איסור תורה בזה]:
אך האמת אינו כן, דאף ר"ע מודה דאסור לכחחילה ד"ת אף לכהן טמא להוסיף טומאה באותו יום, ולא פליג אלא לענין מלקות, וכמו"ש הגרי"ב שם בשם הרא"ש [וע' דגמ"ר יו"ד סוף סי' שע"ב], ועובדא דנדב ואביהוא יוכיח, שכבר ראינו דלר"ע לשיטתי', דבפנים מתו, צ"ל שנטמאו אלעזר ואיתמר באותו יום טומאת אהל, ואעפי"כ לא נתעסקו אלעזר ואיתמר באחיהם אי משום שהי' גופם חסר, או משום שהי' להם דין כהנים גדולים בשעת משיחתן, (וכ"ד הרמב"ן). ש"מ עכ"פ דתוספת טומאה באותו היום דאורייתא הוא אף לר' עקיבא:
ולפי דברינו מדוקדקים מאד ד' הספרא המובא לעיל, רק צריך להגיה בה תיבה אחת, וכך יש לגורסה לענ"ד:
"ויקרא משה אל מישאל כו' מכאן אמרו שאין הכהנים "שנטמאו" מטמאין למתים, שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו (כלומר וא"כ היו באוה"מ באותו מעמד, וכבר נטמאו טומאת אהל, ולא הי' שם אצלם אלא תוספת טומאה אליבא דר"ע) ולא נטמאו להם אף שבדין הי' שיטמאו הם, ושלא יגרמו מישאל ואלצפן, דאכתי טהורים היו, טומאה חדשה לעצמם אלא ע"כ דגם תוספת טומאה דאורייתא היא ומיושב לשון הספרא "מכאן אמרו", ונתינת הטעם "שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו", דאין ה"נ דרק "מכאן" הוא נלמד, ומה דהיו או"א כהנים היינו מעליותא דידהו לענין זה אי לאו דתוספת טומאה דאורייתא. (והגהה זו, להוסיף בה תיבה אחת "שנטמאו", לא רחוקה היא, בשגם שכמעט מתוכה היא מוכחת):
אולם לענין דינא מחלקת ישנה היא בראשונים ואחרונים, (דלר"ת ולדעמי' תוספת טומאה לר"ע לכתחילה נמי שרי), וממילא מובן שביאורנו בד' הספרא לא יכריע את הדין, ובפרט שיש לבארו גם באופן אחר ובלא שום הגהה, ויהי' מוכח להיפך, כשיטת ר"ת:
דהנה כ' הרמב"ם [פ"ב מה' אבל] דאין חובה להיטמא לקרובים אלא באנשים ולא בנשים, וצריך לומר כמו שהסביר הרמב"ן בזה הונא בב"י יו"ד שע"ג] דמי שישנו בלא יטמא, ישנו בלה יטמא מצוה, משא"כ בנשים דאינן בלא יטמא לרחוקים ואינן גם בחובת הטומאה לקרובים. ולכאורה הדבר מוכרח דהא מבואר [בפ"ד דא"ר עפ"י שיטת הרמב"ן, ע' ב"י שם] דמצוה על הכהן להטמא בין לצורך בין שלא לצורך, (וכדעה קמייתא בשו"ע יו"ד שם), ובישראל כה"ג ליכא מצוה שלא לצורך, וע"כ דגזה"כ היא גבי כהנים לחייבם בטומאת קרובים, ואין לך בו אלא חדושו, במי שמוזהר על הטומאה, ולא ישראלים ולא נשים. **(ומה שיש להקשות מהא שאמרו אשתו ארוסה לא מיטמא לה כבר הקשה זה הראב"ד בפ"ב מהל' אבל יעויי"ש:)** ע' בחינוך מ' רס"ד שכתב ג"כ דאין מצוה זו של טומאת קרובים נוהגת אלא בזכרי כהונה בלבד. וראב"ד בפ"ב מה"א פליג ע"ז יעו"ש]:
ובודאי דלשיטה זו צ"ל דהוא הדין אף בכהן זכר שאינו מוזהר מאיזה טעם על טומאת רחוקים (כגון חלל וכדומה) דג"כ אין עליו חובה להטמא לקרובים:
**(ע' כיוצב"ז [תו"כ פ' אחרי מ' ה'] בע"מ שלא נצטוו לבא, לא נצטוו שלא לבא שתויי יין ושכר וכו' ע"כ:)**
ולפי"ז לשיטת ר"ת דאין איסור בתוספת טומאה באותו יום שכבר נטמא (היינו דאם אירע שנטמא ד"מ לקרוב) שוב רשאי להטמא באותו יום אף לזרים, ולפי"מ דמשמע מדעת הראב"ד אף לאחר אותו יום כ"ז שלא נטהר מטומאתו (ע' במ"ל ובדגמ"ר שם). א"כ הסברא נותנת שכהן שתכפו עליו אבליו ר"ל, ויש לו שני מתים קרובים, אין חובה עליו להטמא אלא לא' מהם, דמשכבר נטמא לו שוב אינו מוזהר על טומאת רחוקים (עכ"פ באותו יום) והוי לי' כזר לענין זה, וכ"ז שאינו בלא יטמא אינו בלה יטמא מצוה, וממילא דאין חובה עליו להטמא לקרובו השני. הרי שלא תצוייר לעולם חובה על הכהן להטמא אלא למת **(וכ' אחי הרב הגאון כמ' יעקב ג"י אב"ד דק' קאנין רצה להוכיח לפום רהיטא מסוגיא דיבמות [ק', ע"ב] גבי היו שניהם כהנים הוא אינו מיטמא להם והם אינם מיטמאים לו ומקשה הש"ס אלא לראשון ליטמי לי' ממנ"פ וכו' ואי בר בתרא הוא שפיר קמיטמא לי' דחלל הוא יעויי"ש, ואי ס"ד דחלל אינו בכלל מצוה דלה יטמא הוא א"כ נפרש ונימא הכי דלראשון אינו מטמא, כלומר אינו מחויב להטמא. עכ"ד כ"א הנ"ל. אך באמת אין משם ראי' דהיא הנותנת אם איסורא ליכא א"כ למה לא יחויב ג"כ מספק דילמא אביו הוא, (ולא גרע מהוא אונן עליהם דג"כ מספק הוי לחומרא), ודו"ק בזה:)** אחד, ולא לשנים, עכ"פ באותו יום:
וראי' לזה עובדא דנדב ואביהוא. דהנה אילו לא היתה טומאת כהנים לקרובים אלא רשות, אז ודאי לא הוי קשה מידי מה שלא נטמאו אלעזר ואיתמר, וכל הקושי' אינה אלא למה דבאמת חובה היא, ולפי דברינו למעלה דכבר נטמאו אלעזר ואיתמר בטומאת אהל גם זה אתי שפיר היטב, דמשכבר היו טמאים טומאת מת, שוב אינם בלא יטמא. ומי שאינו בלא יטמא אינו בלה יטמא חובה, והדר הו"ל טומאת קרובים רק רשות אצלם, ותו ל"ק מה דלא חשו להטמא לאחיהם, (ותו אין צורך בכל הדוחק שנדחק הג' מלבים ז"ל שהי' גופם חסר או שהי' דינם כדין כהן גדול ביום משיחתם):
ובזה יש לבאר ד' הספרא ויאמר משה אל מישאל כו' "מכאן אמרו" (מדלא תשו אלעזר ואיתמר להא דלה יטמא חובה, וע"כ טעמייהו משום שכבר נטמאו ואינם בלא יטמא) "שאין הכהנים מיטמאין למתים" (כלומר שאין חובה עליהם להטמא למתים רבים) שהרי אלעזר ואיתמר כהנים היו (וא"כ עליהם המצוה הזאת, דהא אין ישראל מוזהר בלה יטמא) ואעפי"כ לא נטמאו להם", בשביל שכבר נטמאו קודם לזה טומאת אהל, וה"ה דבמתים רבים ג"כ אין חיוב עליו אלא לראשון, ולשני רשות:
הרי שיש לבאר ד' הספרא באופן שלא לבד שאין מכאן קושי' לשיטת ר"ת, אלא דסייעתא נמי איכא, דאי ס"ד דאיסור תורה יש אף בתוספת טומאה, א"כ עדיין ישנו בלא יטמא אף כשנטמא), ואכתי לא פקע חובתו להיטמא לקרובים ואמנם יש מקום להתעקש ולחלק דרק בישראלים ונשים שאין במינן בלא יטמא רק בזה אמר הרמב"ן דאינן גם בלה יטמא, משא"כ בכהן שנטמא דמצד עצמו מוזהר, אלא יומא הוא דקא גרים. (ומד' החנוך שכתב ונוהגת בזכרי כהונה בכ"מ ובכ"ז משמע עכ"פ דאף טמאים וחללים במשמע). אבל באמת אין חילוק זה מוכרח:
**(שוב ראיתי דאליבא דאמת לא יתכן כלל לאמר שנטמאו אז אהרן ובניו טומאת אוהל, דהא)**
ובפשטות נראה לענ"ד בבאור ד' הספרא דהנה התוס' [כתובות ק"ג] הביאו ד' הר"ח כהן, שאמר אילו הי' באשכבתי' דר"ת הי' מיטמא לו, והוא עפי"מ דאיתא סוף סוטה, משמת רבי בטלה כהונה, והתוס' דחו שאין זה אלא בטומאת בית הפרס דרבנן. ומסתבר לומר דלפי מה ששלח ר"ח כהן לשיטתי' לר"ת איזה בית אשר תבנו לי' [נזיר נ"ד ע"ב] היינו מדאי אפשר שלא יהי' מסמר שנטמא בזמן מן הזמנים באהל המת, וחרב הרי הוא כחלל, ובזה"ז אין אפר פרה, וא"כ כל הכהנים בזה"ז בלא"ה טמאי מתים, ולראב"ד כל תוספת טומאה אינה אלא מדרבנן, וא"כ אפי' אי נימא דמ"ש בסוף סוטה דבטלה כהונה רק לענין טומאה דרבנן אמרו (כגון טומאת ביה"פ) מ"מ שפיר אמר ר"ח כהן שהי' מיטמא לר"ת, מדכל טומאה בזה"ז אינה אלא דרבנן לס' הנ"ל. (ואמנם ר"ח כהן לדידי' פליג שם בתוס' נזיר ע"ד ר"ת וס"ל דכלי שנטמא באהל המת אינו כחלל, אך מי יימר דלבסוף לא קבלה רח"כ מר"ת רבו):
ואולם באמת משמע מד' הרא"ש והראב"ד הפוסקים כר"ח כהן דאפי' בטומאה דאורייתא ס"ל הכי, וחילא דידהו מירושלמי [פ"ז דנזיר] דאיתא התם מהו שיטמא לנשיא, כד דמך ר' יודן נשיאה כו' וליש ראשונים הי' אפר פרה בימי האמוראים ע' מ"ל פ"ג מה' אבל ה"א בשם הר"ש והרא"ש פ"ד דחלה], ומדאעפי"כ מסיק הירושלמי להתירא, הרי דאפילו טומאה דאורייתא, היינו אפילו בזמן שהיו כהנים טהורים הותרה לגבי נשיא:
אך לענ"ד יש להביא ראי' מד' הירושלמי גופי' לד' התוס' (החולקים על ר"ח כהן), דהנה איתא שם בירושלמי כד דמכית יודייני אחתי' דר' יודן נשיאה שלח ר' חנינא לר' מנא שיטמא לה, לא סלק, אמר אם בחייהן אין מיטמאין להן ק"ו במיתתן. א"ר עשוה כמת מצוה. ע"כ. ופי' הפ"מ אם בחייהן, היינו בטומאת נדתן כו' וע"ז מסיק דק"ו פריכא הוא דבמיתתן עדיף להטמא להן משום דעשוה כמת מצוה. ובקרבן העדה פי' "מה בחייהן" היינו בחיי הנשיא, דעובדא דיודייני לאחר פטירתו של רבי היתה, ואילו בחייו של רבי לא היו כהנים אחרים מיטמאין לה, ק"ו לאחר פטירתו, וע"ז מסיק דאין זה ק"ו, משום דבחייו הוי סגי לה בכבוד הנשיא המטמא לה, משא"כ לאחר מוחו עשוה כמת מצוה:
חזינן מיהות דבין לפי' הפ"מ, ובין לפי' בעל קרבן העדה, ס"ל לירושלמי דלא לנשיא בלבד, אלא גם לקרוביו של נשיא הותרה טומאת כהן, משום כבודו של נשיא. וא"כ קשה טובא, מי לנו קרוב של נשיא יותר מנדב ואביהוא, דאביהם כ"ג, ודודם מלך, ועל עצמם אמרו (כאן, בספרא, י"ז.) אמר משה כסבור הייתי בי או בך יתקדש הבית, עכשיו נמצאו בנך גדולים ממני וממך". ואיך לא נטמאו להם אלעזר ואיתמר? ובזה כבר לא יועיל מה שתירץ הג' מלבים ז"ל שהי' גופן חסר, דהא הך מיעוטא דלאביו כשהוא שלם, אך לענין טומאת קרובים נאמר, ולא לענין מת מצוה, דבודאי כשמצא מ"מ שחתר גופו מקצת, אף דבכה"ג מטעם אביו אינו מטמא לו, מ"מ מיטמא לו מטעם מ"מ. **(דלענין מ"מ אך ראשו ורובו בעינן, ואפי' חסר מקצתו, ולענין טומאת קרובים בחסר כל שהוא אינו מיטמא לו, ע' ירוש' פ"ז דנזיר וביו"ד סוף סי' שע"ג וסי' שע"ד)** ונהי שאינו כמת מצוה ממש, שיטמא לו נזיר וכ"ג, אך עכ"פ משמע דמה דאשתרי לכהן הדיוט בכה"ג, מלתא דמ"מ אשתרי, ואין שום נ"מ בזה בין שלם לחסר, וא"כ לא גרעי נו"א עכ"פ מיודייני אחתי' דר' יודן נשיאה:
ואפילו לפי פירושו של בעל קרבן העדה, דבלאחר מיתתו של ר"י מיירי **(אנן השתא אליבא דר' עקיבא קיימינן (דלדידי' בפנים מתו) והא ר"ע הוא דאמר [סוכה כ"ה א] דאותן האנשים שהיו טמאים לנפש אדם מישאל ואלצפן היו, ולא היה להם זמן ליטהר (עיי"ש בסוגי') ואי ס"ד דגם אהרן ובניו נטמאו אותו היום אליבא דר' עקיבא, א"כ לא הי' גם להם זמן ליטהר, ושוב הי' בדין שיעשו כל הצבור אח הפסח בטומאה במועדו (כמבואר בפסחים שם, היו הצבור טהורין והכהנים טמאין כו') ולא שידחו כיחידים לפסח שני. אלא ע"כ שלא נטמאו הכהנים:)** הירושלמי, ורק בזה מסיק דעשוה כמת מצוה, ג"כ קשה מנו"א, דמידי הוא טעמא אלא משום דבחיי הנשיא די לה במה שהנשיא גופי' מטמא לה, והא הכא אצל נו"א באמת לא נטמאו להם לא משה ולא אהרן, וא"כ בדין הי' שיחשבו כמ"מ עכ"פ לגבי אלעזר ואיתמר:
אלא ע"כ צ"ל כשיטת התוס' דרק לענין בית הפרס אמרו, וגם דברי הירושלמי ההם צ"ל דאזלי לענין טומאה דרבנן או דס"ל דטומאת כהנים בזה"ז בכלל אינה אלא דרבנן, ולפי שבנו"א בודאי טומאה דאורייתא היתה, ולא הותרה משום נשיא, (והיתר דקרוב לא הי' שם, משהי' גופן חסר) ע"כ לא יכלו אחיהם להתעסק בהם. וגם בסגנון זה יש לבאר ד' הספרא דלעיל ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן כו' "מכאן אמרו שאין הכהנים מטמאין למתים", כלומר יהי' מי שיהי', אפי' נשיא או בנו של נשיא, דלא הותרה גבי נשיא אלא טומאה דרבנן, ולא טומאה דאורייתא. **(ואף דמאן ספון להכריע בין הראשונים, מ"מ כך מסתברא, דרק בטומאה דרבנן התירו, דהא ודאי דלאו דין מת מצוה ממש יש לו (שבו אמרו הרי שהי' כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו כו') אלא משים כבוד נשיא נגעו בה, ולא עדיף נשיא ממלך, ובכולהו ליכא רק עשה דכבוד תורה, או עשה דשום תשים, [ע' ריש פ"ב דסנהד' ובשבועות ל' ע"ב בתוס' שם], וטומאת כהן הוי עשה ול"ת, כמבואר בפ"ב דב"מ, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וע' ירושלמי נזיר (פ' כ"ג ה' א'] דמשו"ה מסיק שם דאין כהן מטמא לנשיאות כפים. (ואף דיש מקום לומר דמצוה דרבים היא. ע' בשירי קרבן בירושלמי שם), הרי דאין שום עשה דוחה לעשה ול"ת דטומאה, עכ"פ בקו"ע:
ומדי דברי בנידון הירושלמי דנזיר שם אזכיר כאן דבר נחמד ששמעתי מכ' אחי הרב הגאון החריף המפורסם כמוהר"ר אליעזר ג"י. דכך היא הצעת הירושלמי שם:
גבילה אמר קומי ר' יוסה בשם ר' אחא, מיטמא הוא כהן לנשיאות כפים, שמע ר' אחא אמר אנא לא אמרית לי' כלום. חזר ומר, או דילמא לא שמע מיני אלא כיי דמר ר"י כו' כל כהן שעומד בכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה, וסבר מימר שמצות עשה דוחה ל"ת, אנא לא אמרי לי', איתוני' ואני מלקי לי', ע"כ, ובפ"מ ובקה"ע שם נדחקו לפרש הא "דאיתוני' ואנא מלקה לי'", דעל גבילה אמר זאת ר' אחא, דמשום שהורה בשמו שלא כדין צוה להביאו לפניו להלקותו, והוא דוחק גדול, ובפרט דהא ר' אחא גופי' מהפך בזכותי' ומתרץ טעותי' דגבילה "דסביר מימר שמ"ע דוחה ל"ת", ולמה ילקה:
ופי' כ' אתי נ"י דהא באמת קשה מאי ס"ד דגבילה, אטו לא ידע דטומאה יש בה עשה ול"ת, עכצ"ל עפימ"ש הריב"א [מתוס' חולין] דבעשה הפוגעת אף בעשה ול"ת, עכ"פ הלאו נדחה, אלא דעשה משתייר, ולפי"ז בנשיאות כפים, דבאמת יש בה ג' עשה, דל מיני' עשה אחת למידחי' ללאו דטומאה, פש להו חדא עשה דטומאה, וכנגדן תרתי עשין דנ"כ, ולפי מ"ש בעל פרמ"ג (בספרו שושה"ע כלל ג') דתרי עשין דוחין לחדא עשה, א"כ בדין הוא שיטמא כהן לנשיאות כפים אולי כך היתה דעתו של גבילה שהתיר, אך ר' אחא י"ל דס"ל כסברת ר' יוסף מארץ ישראל שבתוס' שם, דבעשה ול"ת אף הלאו אלים, ואינו נדחה כלל מפני העשה, וממילא דשוב לא יהנו אפי' כמה עשין דנ"כ. זה מ"ש ר' אחא איהו סבר מימר שמ"ע דוחה ל"ת, כלומ' מכח סברת הריב"א שהלאו עכ"פ נדחה, אנא לא אמרי לי', ואין הדבר כן, אתוני' (כלומר לכהן שמיטמא לנ"כ) ואנא מלקי לי', כלומר שאף הלאו דטומאה נשאר בתקפו, ולא כסברת ריב"א (דלדידי' בודאי דמלקות ליכא בכה"ג אף כשיש שם עשה ול"ת), וממילא דלא סגי אף בג' עשין דנ"כ כדי לדחות לאו דטומאה עכ"ד כ' אחי נ"י. ודפח"ח:)** ואם נפרש ד' הספרא כך, יהי' מוכח מזה דלא כשיטת הראב"ד והרא"ש, דס"ל להתיר משום כבודו של נשיא אף בטומאה דאורייתא:
שוב ראיתי שלא יתכן לפרש הכי, דיש להבין זה שאמרו בירושלמי שם "עשוהו כמת מצוה", אם הוא מלתא דמת מצוה ממש, או רק מילתא דעלמא הוא דאמר, ועיקר ההיתר לא משום מ"מ הוא, אלא משום קורבא, לפי שהכל כקרוביו:
ונלענ"ד דמילתא דא פלוגתא היא בירושלמי, דאיתא התם, מהו שיטמא לכבוד רבו, ר' ינאי זעירא דמוך חמוי, הוא הוי חמוי' הוא הוי רבי', שאל לר' יוסי ואסר לי', שמע ר' חמא אמר יטמאו לו תלמידיו, נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין, אמר לון ר' מנא חדא מן תרתי לא פלטה לכון, אם אבלים אתם, למה אכלתם בשר ושתיתם יין, ואם אין אתם אבלים למה נטמאתם עכ"ל הירושלמי ויש לתמוה על התלמידים, אינהו מאי קא סברי, עוד צריך הבנה מה שאמר יטמאו לו תלמידיו ונטמאו לו תלמידיו, ופירש שם בקרבן העדה דעל ר' ינאי זעירא גופי' קאי, שיטמא לו בשביל שהוא תלמידו, ולא בשביל שהוא חמיו, ולכאורה יתור לשון הוא זה, והא הוי סגי לי' למימר בקצור "יטמא לו", יהי' מאיזה טעם שיהי' אולם באמת נ"מ גדולה יש בדבר, ונלענ"ד דר' חמא ור' מנא פליגי לדינא, דלר' חמא נהי שמיטמא תלמיד לרב, מ"מ אין זה מטעם שהוא כקרובו, אלא מפני שעשוהו כמת מצוה לגבי דידי', וממילא דעכ"פ אין דין אנינות עליו [ע' ב"י בטוי"ד סוף סי' שע"ד ומד' הרמב"ן שם משמע דמצד עצם הדין אין עליו אנינות לא ברבו ולא בנשיא] וזה מ"ש "יטמא לו תלמידו" כלומר בשביל שהוא תלמידו ולא בשביל שהוא חמיו, וזהו מה דמסיק הירושלמי תיכף נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין", כלומר שעשו כהוראת ר' חמא, להטמא מטעם תלמידו, ולא נהגו בדין אנינות כלל, אולם ר' מנא ס"ל דאין זה באמת מלתא דמת מצוה כלל, אלא מלתא דקרוב, לפי שנשיא הכל כקרוביו (וכדעתו של הכלבו שם בב"י) וממילא דאף כחומרי דקרוב בעי למיעבד, וזה מ"ש להם ר' מנא חדא מן תרתי לא פלטית לכון, אם אבלים אתם (כלומר ע"כ משום קורבא הוא זה מה שנטמאתם לו) למה אכלתם בשר וכו':
חזינן מיהות דלר' מנא כל היתר טומאה לכבודו של נשיא אינו אלא מלתא דקרוב, וכיון דפסק הרמב"ם [פ"ג מה"א] דנשיא הכל מיטמאין לו ואוננין עליו, ע"כ דכר' מנא ס"ל להלכה, וממילא דתו לא יתכן לפרש כונת הספרא דלעיל כמו שפירשנו היינו דקמ"ל דאף משום כבודו של נשיא אין להטמא טומאה דאורייתא), דאי כל עצמה של טומאה לנשיא אינה אלא משום קורבה, תי"ל דאלעזר ואיתמר בלא"ה אחיהם ממש של נדב ואביהוא היו, ואעפי"כ לא נטמאו להם, ועל כרחך עליך לומר מטעם שלא הי' גופם שלם, א"כ כ"ש שלא היו רשאין להטמא להם מטעם נשיא, דהא אסקינן דהתירא דנשיא ג"כ אינו אלא משום שהכל "כקרוביו", וא"כ לא עדיף "כקרובו" מקרובו ממש, ואי תימא דהיא גופה קמ"ל הספרא דהלכתא כר' מנא, דטומאת נשיא רק מלתא דקורבה היא, א"כ עכ"פ אין מזה סתירה לשיטת הראב"ד והרא"ש, דלעולם אימא לך דגם בטומאה דאורייתא מיטמאין לנשיא. ונדב ואביהוא שאני שלא הי' גופם שלם:
ודע שעל ד' הרמב"ם פ"ג מה"א דנשיא הכל אוננין עליו הערו מקורו מד' הירושלמי חגיגה, דוד מת בעצרת כו' והיו הכל אוננין עליו כו' ובמ"ל שם העלה דעכ"פ אין בזה אנינות דאורייתא במי שמיטמא לנשיא, רק חכמים גזרו אנינות דרבנן **(ובירושלמי [דברכות פ"ג סוף ה"א] מצאתי לבעל ס' חרדים בפירושו דכתב בהדיא דאף כהן גדול מטמא לנשיא, הרי דס"ל דעשוהו כמת מצוה ממש, דהא לקרובים אין מיטמא, ועיי"ש שכ"כ גם בשם הרמב"ם פ"ג דאבל, ובאמת לא נמצא ברמב"ם כן מפורש יעויי"ש:)** יעויי"ש:
המורם מדברינו א) הוכחנו דבמחלקותן של ר"א ור"ע בתו"כ אי נדב ואביהוא מבפנים מתו אי מבחוץ יש נ"מ רבתי לדינא אי הי' דין טומאת אהל במשכן. ב) בררנו מד' הש"ס [שבת כ"ח] וד' התוס' ערובין ל' דלמשכן דין אהל גמור הוי לי' לענין טומאה. ג) עשינו סמוכין לשיטת הרא"ש (ודלא כשיטת ר"ת בתוס' שבועות י"ז) דבתוספת טומאה באותו יום איסור תורה איכא עכ"פ אף לר' עקיבא אלא דמלקות ליכא. ד) הוכחנו מד' הרמב"ן הובא בב"י יו"ד שע"ג ומד' התו"כ פ' אחרי מ"ה דדבר תורה חובת טומאה לקרובים אינה נוהגת אלא בכהן, כשר, וטהור, ולא בזר, ולא בחלל, ולא במי שיש עליו טומאה למ"ד תוספת טומאה לאו דאורייתא ה) עשינו סמוכין מד' הירושלמי דלא הותרה טומאה לרבו או לנשיא רק בטומאה דרבנן [ולא כשיטת ר"א כהן שבתוס' כתובות קי"ג]. ו) הערנו דיש לחקור בהיתר טומאה לרבו או לנשיא אי מלתא דמת מצוה אי מלתא דקורבא שרינן לה' והוכחנו מירושלמי פ"ז דנזיר דנ"מ רבתי יש בזה לדינא, והעלינו דתליא בפלוגתא דאמוראי בירושלמי שם: