אור ברסלב

המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת צו

פרשת ויקרא

בענין כבוס בגדים שניתז עליהם דם חטאת, ושבירת כל"ח ומו"ש בכלי מתכות שנתבשל בהם בשר חטאת

ואשר יזה מדמה על הבגד וגו' מדמה, מדם הכשרה ולא מדם הפסולה. ר"ע אומר היתה לה שעת הכושר וכו'. ור"ש אומר אעפ"י שהיתה לה שעת הכושר כו' (תו"כ פ' ו'. מ"א). וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים קדש קדשים, מה ת"ל, שיכול אין לי שטעונה מו"ש אלא חטאת בלבד, מניין לרבות כל הקדשים ת"ל קדש קדשים. (תו"כ, צו, פ"ז, מ"ו. וע' משנה דזבחים, צ"ה ע"ב).

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' מעה"ק ה' י"ד] וז"ל עצלה הבשר באויר תנור של חרס יש בדבר ספק, אם ישבר הואיל ונתבשלה בו, או לא ישבר הואיל ולא נגעה בו, ולא בחטאת בלבד, אלא כל הכלים שמשתמשין בהם בקדשים ע"י חמין, בין ק"ק בין קדשים קלים, טעונין מריקה ושטיפה". עכ"ל

הנה חיבר הרמב"ם בהלכה אחת שני ענינים נפרדים ורחוקים זמ"ז, ראש דבריו היא היא אבעי' דרמב"ח בש"ס זבחים צ"ה (תלאו באויר תנור מהו, אבישול ובלוע קפיד רחמנא, או אבישול בלא בלוע נמי קפיד".) וסוף דברי הרמב"ם באותה ההלכה הם ד' הת"ק שבמשנה, והוא דין כללי במו"ש, ואין לו שום שייכות לכאורה לספקו של רמב"ח, ואין כאן מקומו כלל אלא לעיל בה' י"א, כמבואר למעיין ברמב"ם שם:

עוד יש לדקדק במה ששינה הרמב"ם לשונו של רמב"ח שבש"ס, דהתם קרי לי' "בשול בלא בלוע" והרמב"ם קרי לי' "בישול בלא נגיעה". ואין זה דיוק בלישנא לחוד, דלכא' קושי' נמי איתא, דהא באמת קיי"ל בכלי קדשים אויר כלי ככלי [זבחים כ"ה], ועתו"ס שבועות י"ז גבי אויר עזרה כעזרה, ובמ"ל פי"א מה' שגגות, וא"כ תלה באויר תנור דינו כאילו נגע בתנור ממש, אלא דעכ"פ נגיעה כזו, נגיעה בלא בליעה הויא, כמובן, וא"כ הש"ס שפיר דייק דקרי לי' בבישול בלא בלוע', ועל הרמב"ם דקרי לי' "לא נגע" קשה:

לבר מדקדוקים אלו, יש גם תימא בד' הרמב"ם, מה שתלה אבעי' זו בתנור של חרס דוקא, והא כל שבחרס בעי שבירה בכלי נחשת בעי מריקה ושטיפה, ורמב"ח בין אחרס בין אכלי מתכות מבעי' לי' אי קפדינן אבישול בלא בלוע ומצרכינן לכל חד כדאית לי', שבירה בכל"ח ומו"ש בכל"נ, ומדוע לרמב"ם אך בכלי חרס מספקא לי', וכבר הקשה כזאת בלח"מ שם. ולפי דרכנו יבואר כ"ז, ואגב אורחין יתבארו לנו כאן שרשי ההלכות בהכשר דכלי קדשים וגם פרטים אחדים בה' או"ה:

הנה ידועה מחלקת רש"י ותוס' [פסחים ע"ו, וע"ז ס"ו] בענין ריחא מילתא, דרש"י פסק כלוי דריחא שרי, משום דרבא קם לי' בשיטתי' (דשרי בת תיהא בע"ז שם) ור"ת פסק כרב דריחא אסור, מהא דאסר רבא מפרזיקי' לההיא ביניתא דאיטוי בהדי בישרא למיכלי' בכותחא. יעויי"ש. ושיטת הרמב"ם בזה כמדומה שלא נתבררה בפירוש, אלא שהכ"מ והלח"מ וכן הצל"ח בפסחים תפסו במושלם דרמב"ם כלוי ס"ל, והוא עפימ"ש הרמב"ם פט"ו מה' מ"א ה' ל"ג אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה אעפ"י שאינן נוגעין, ואם צלאן ה"ז מותר, שהריח אינו אוסר, ואינו אוסר אלא טעמו של איסור, עכ"ל. אלא דלפי"ז צריך הי' הרמב"ם לפסוק גם בההיא ביניתא דאיטוי בהדי בישרא להיתר, ודלא כרבא מפרזיקי' (וכשיטת רש"י שתלאן זב"ז), והוא ז"ל לא כן פסק [בפ"ט מהמ"א ה' כ"ג] וז"ל פת שאפאה עם הצלי, ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בחלב עכ"ל. ואולי מהאי טעמא הוצרך הטור ביו"ד צ"ה לדחוק ולפרש אליבא דרמב"ם דבצלאן יחד ממש מיירי.) אלא שהכ"מ הראה שם לד' הרי"ף פגה"נ, שכ' דאף מ"ד ריחא לאו מילתא מודה בהא. אך כבר השיב הר"ן על תירוצו של הרי"ף בזה מן הירושלמי ולולא ד' הכ"מ הי' נ"ל דמרמב"ם אין הכרע אי ס"ל ריחא לאו מילתא היא כלל:

ומתחילה הייתי רוצה לומר דס"ל לרמב"ם דאף אי ריחא מילתא, היינו דנבלע באברים, ומ"מ לא עדיפא מסיכה שעלי' הכתוב אומר ותבא כשמן בעצמותיו, ואעפי"כ הא כתבו התוס' נדה ל"ב דאף סיכה דשמן, דעשוי לכך, ודמרבינן מקרא דלא יחללו, אינה אלא אסמכתא, וסיכה דשאר מילי, העומדים לאכילתן ולא לסיכתן, כגון שומן חזיר, אף מדרבנן מותר (לבר מהני דאסורין בהנאה), וע"כ טעמייהו דמדאין בסיכה הנאת פיו וגרונו כדרך האוכלין א"כ לא עדיף משלא כדרך אכילתן. וי"ל אליבא דרמב"ם דאף לענין ריחא הכי ס"ל, דלעולם מילתא היא אלא דמקרי שלא כד"א.

ואמנם לכאורה אין מקום לסברא זו אלא כשהוא שואף אל קרבו את גוף האיסור ע"י ריחא, (כגון בת תיהא אף אי הוי שייכי בה ריחא) בזה י"ל דהוי עכ"פ שלא כד"א. (וע' תוס' ע"ז י"ב ד"ה אביי), משא"כ באיסור הנכנס אל ההיתר דרך ריחא, ונבלע בו, והוא אוכל את ההיתר אכילה ממש, לא שייך לקרותו שלא כד"א, אבל י"ל דס"ל לרמב"ם דאעפי"כ לא עדיפה בליעת האיסור לתוך ההיתר דאתי' מכח ריחא, מאילו שאף האדם את גוף הריח אל תוכו, ומדבכה"ג הוי שלא כדרך אכילתו ושרי, הדין נותן דאכילת האיסור בתוך ההיתר דאתי' מכח ריחא ג"כ שרי. ולפי"ז שפיר יש להתיר בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה, ובהכי איירי גם הרמב"ם פט"ו מה' מ"א שם, משא"כ בההיא ביניתא דאטוי עם בישרא למיכלי' בכותחא דהתם ריח בשר בחלב הוא דהוי, וכבר איפסקא הלכתא כאב [פסחים כ"ד] דשאני בב"ח וכלה"כ דאף שלא כדרך אכילתו אסור, דינא הוא שגם ריחא דידי' ואסור, (והא דפסק הרמב"ם בבת תיהא להתירא י"ל משום דאיהו לשיטתי' שמנה [בפי"ד מה' מ"א] גם ליין נסך בין הדברים שאינם אסורין אלא כדרך הנאתן או אכילתן):

שוב ראיתי דסברא זו דחוקה היא, דאי ריחא לאו מילתא א"כ אכתי לא נעשה כלל בב"ח, ועוד דכשאוכל לביניתא עם כותחא שלא ע"י בישול אינו לכל היותר רק בב"ח דרבנן ועוד דכ"ז לא יתכן אלא לפי"מ דמשמע מד' התוס' (פ"ב דקדושין ופ"ב דפסחים דבשלא כדרך הנאתן או אכילתן אף איסורא ליכא, משא"כ לפי"מ שהעלה המ"ל פ"ה מה' יסוה"ת דעכ"פ איסורא איכא בזה, א"כ אי ס"ד דס"ל לרמב"ם דריחא מילתא א"כ אף בבשר שחוטה ונבלה ליתסר:

ע"כ נלענ"ד לומר באופן אחר. דידוע מ"ש הרי"ף בחולין פ' גה"נ שם [וכן התוס' ע"ז ס"ו] דרב לשיטתי' דס"ל מב"מ במשהו, וס"ל דריחא לא גרע ממשהו עכ"פ, ומשו"ה אסר בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה (וכבר הובאה דעה זו ברמ"א או"ח תמ"ז לחוש לה לענין חמץ בפסח.). ומכבר כתבתי על גליון שו"ע שלי להביא ראי' לד' המרדכי ושאר החולקים על הרי"ף, דריחא גרע ממשהו, מהא דש"ס [שבת ס"ב ע"ב] דר"א פוטר ולענין איסור הוצאה) בכובלת וצלוחית של פליטון, בד"א שיש בהם בושם (דעל הבושם פטור מדהוי תכשיט לה, והכלי בטל לגבי' דבושם) אבל אין בהם בושם חייבת על הכלי, א"ר אב"א זאת אומרת המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי חייב, דהא אין בה בושם כפחות מכשיעור דמי. עכ"ל הש"ס, ופירש"י וז"ל "שהכלי קלט את הריח, ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא, וכיון שאינו כל שהוא, הוי ריחא פחות מכשיעור וקתני חייבת, ולא אמרינן דנעשה כלי טפל לריח שבתוכו, ואריחא לא מחייב דפחות מכשיעור הוא. עכ"ל הרי להדיא דריחא ומשהו תרי מילי נינהו, וגרע ריחא ממשהו, דהא כל שיעורה של הוצאת בשמים אינו אלא במשהו, ואעפי"כ קרי לי' הש"ס לריח הבושם הקלוט בכלי פחות מכשיעור. ואין לומר דהוצאה שאני דהתם בעינן דבר של ממש דוקא, דהא זוהי דחייתו של ר' אשי התם בגמרא, ומתחילה אכתי לא אסיק אדעתי' לחלק בהכי:

אולם באמת ע"כ צריך לחלק בין ריחא דהכא, לענין הוצאה, ובין ריחא דפיטום לענין איסור, דהא כתבו התוס' [ע"ז י"ב] דבמילתא דעבידא לרוחא בלחוד, כגון ורד והדס, כו"ע מודים דריחא מילתא היא, והא בשמים דהכא לא עבידן אלא לריחא, ואעפי"כ לא חשיב לי' להש"ס אפילו כמשהו:

הדרן איפוא לד' הרי"ף דבריחא של איסור עכ"פ משהו מיהו איכא. ואולי גם הרמב"ם הכי ס"ל, ובזה יתישב לנו שפיר דקדוק לשונו של הרמב"ם דבפט"ו מה' מ"א לענין צליית בשר נבלה ושחוטה אסר לכתחילה ושרי בדיעבד וכתב בזה"ל "שאין הריח אוסר ואינו אוסר אלא טעם", ובפי"ג מה' מ"א לענין בת תיהא כתב שאין הריח כלום", ולדברינו ניחא, דבאמת ס"ל לרמב"ם בריח של פטום דמשהו מיהו איכא, ומשו"ה אסר לכתחלה, והיינו מ"ש "שאין הריח אוסר ואינו אוסר אלא טעם", כלומר דאעפ"י שיש ממש בריח מ"מ אינו אוסר בדיעבד מדלא הוי אלא משהו ואין בו בכדי נתינת "טעם" משא"כ ביין נסך שהוא מן האסורין במשהו, אי הוי חשיב בת תיהא עכ"פ כריחא, בדין הי' שיאסור אף בדיעבד, ועל כרחך צ"ל כמו"ש התוס' שם דאזוקי מזיק, וא"כ אפי' כמשהו לא חשיב, והיינו מ"ש הרמב"ם גבי בת תיהא "שאין הריח כלום", כלומר שהריח דכאן גבי בת תיהא אף כמשהו אינו. (וגבי פת שאפאה עם הצלי, דהתם לא מזיק לי' והדר הוי לי' כמשהו שפיר פי' הרמב"ם בפ"ט מהמ"א שם לאסור לכתחילה דמדהוי משהו עכ"פ לכתחילה אסור).

ואחרי ההקדמה הזאת דלרמב"ם כל ריחא לא גרע ממשהו ניחא מה שפ' בפ"ט מה' מ"א לאסור פת שאפאה עם הצלי לאכול בחלב דהא עכ"פ לכתחילה אסור משום משהו, וע"י הקדמה זו נבא גם לבאור ד' הרמב"ם בפ"ח מה' מעה"ק המובא לעיל לענין הכשר דכלי קדשים, ונקדים עוד מ"ש הש"ך [יו"ד ק"ח ס"ק י"ב] דלא מצינו פיטום וריח לכלי לחזור ולהפליט לאוכל ועיי"ש בהגהות רע"א שדקדק ולמד מזה דעכ"פ יש ריחא גם לענין כלי, היינו ליכנס לתוכו, אלא שאינו חוזר ונפלט ממנו לאוכל, ונדחק הגרע"א למצא נ"מ לדינא בזה, מדסוף סוף אינו חוזר ונפלט. ולענ"ד יש למצא נ"מ רבתא בזה לענין קדשים. וכמו שנבאר:

הנה בטעם הדבר שהצריכה תורה שברה בכל"ח ומו"ש בכלי נחשת דקדשים יש שלש שיטות בזה לראשונים ז"ל. א) התוס' ע"ז, [ע"ז ד"ה בת יומא], הוכיחו דע"כ אין סוף לילה לחוד פוגם, מדהצריך הכתוב שבירה בכל"ח דחטאת, אף דכשיבשל בו למחר כבר איפגם לי' טעם הנותר דאתמול מסוף הלילה עיי"ש. הרי דלתוס' אין שום גזה"כ בהכשר זה דכלי קדשים, אלא מילתא בטעמא שלא יאסור התבשיל דהיום, מטעם הנותר שבכלי, וכשיחזור ויפלוט בו ע"י בישולו. ב) שיטת הרא"ש, ע"ז שם, דאין ה"נ דסוף לילה פוגם, ופליטת הטעם אינה אוסרת באמת כלל, ומ"ש תורה שבירה בכל"ח ומו"ש בכ"נ אינו אלא מגזרת הכתוב. ג) שיטת הר"ן בע"ז שם דטעם ההכשר אינו משום פליטתן, אלא משום הבלוע גופי' הבלוע בדופני הכלי, היינו דמשום ביעור נותר נגעה בה תורה, ואמרה תורה דשבירה דכל"ח ומו"ש דכ"נ זהו ביעורו יעויי"ש:

והנה סו"ס אף להר"ן עכצ"ל דיש בענין זה קצת משום גזה"כ **(ובכ"ז נסתר מה שראיתי בס' או"ח פסחים ל' שהביא להקשות ע"מ דפריך הש"ס אליבא דרב דאמר קדרות בפסח ישברו לישהינהו וליעבד בהו שלא במינן, ואי ס"ד כר"נ, נימא דרב כר"י ס"ל דיליף ביעור דחמץ מנותר, וכי היכי דבנותר הכלי צריך שבירה ה"ה בחמץ, ומשו"ה א"א דלישהינהו עכת"ד האו"ח שם. ואולם בלא"ה לא הבנתי קושיתו, דבנותר כתיב בל תותירו, והבלוע בכלי נמי הוי נותר, אך בחמץ כתיב בל יראה ובל ימצא, והבלוע בדופני הכלי אינו נראה ואינו מצוי)** דהא ביעורו דנותר אינו בכ"מ אלא שרפה ולא הגעלה או מריקה ושטיפה, ועוד דבכל"ח ע"י שבירה הא אין הנותר מתבער כלל דהא נשאר בחרסית הכלי, ואפי' למ"ש בזבחים צ"ו ויומא כ"א דהיו נבלעין במקומן מ"מ לא הי' מתבער. ועוד לפימ"ש הרמב"ם במעה"ק שם דמו"ש באה עקב אכילה, היינו אף בלילה, והא ביעור דנותר אינו אלא ביום דוקא [ואמנם זה י"ל דבלילה הוי קודם זמן איסורו ועתו"ס פסחים י"ב ע"ב]. בהכרח איפוא לומר שדעת הר"ן היא כעין הכרעה בין התוס' והרא"ש, היינו דעיקרא דהך דינא מילתא בטעמא היא, כתוס', ופרטיו יש בהם משום גזה"כ וכרא"ש:

ועל דעת הרא"ש דס"ל דכולה מילתא אינה אלא מגזה"כ (משום דבאמת הוי נטל"פ) קשה לכאורה מש"ס ערוך בזבחים שם דמקשה על ד' ר' יהודה (דס"ל אותה למעוטי כלי תרומה דלא בעי הכשר כקדשים), ותרומה לא בעי מו"ש, והא תנן קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בישל בנ"ט. עיי"ש. והאי מאי קושי' (נהי דאכתי לא סליק הש"ס אדעתי' מה דמשני אח"כ הכא במים ולא ביין, ומו"ש יתירתא כו') הא באותו אופן דקדשים בעי מו"ש (היינו אף בנו"ט לפגם אליבא דרא"ש) אין ה"נ דתרומה לא בעי, דהא הך מתניתן גופה דמותיב מיני' הכי אמרה ואם בישל בה בנותן טעם", ונו"ט לפגם לאו טעם הוא, ובתרומה ודאי שרי. ואמנם לחומר הקושי' נלענ"ד לתרץ דלר' יהודה לשיטתי' שפיר מקשה הש"ס, דלפימ"ש הפרמ"ג [בשעה"ת ח"ג פ"ד] דבשר שור ועז ואיל כשהם חתוכין הויין מין במינו אפי' למ"ד בתר שמא אזלינן, **(מדי עמדי בענינים אלה אזכיר פליאה נשגבה שאני תמה ע"ד המרדכי [הובא בפר"ח יור"ד צ"ח] דבשר וחלב (תרבא) הוי מין בשאינו מינו אף למאן דאזיל בתר שמא, [יעויי"ש דפר"ח פליג ע"ז בשם הראב"ד], ותמיהא לי מגמרא ערוכה [זבחים ק"ט א'.] ע"ד המשנה המקריב קרשים ואמורים בחוץ חייב דמקשה הש"ס והא איכא חציצה (פירש"י שאין הבשר ראוי להקטרה רק האמורין לחוד) ומתרץ רב מין במינו אינו חוצץ עיי"ש. והא הני אמורין תרבא נינהו, ואעפי"כ קרי לי' רב מין במינו עם בשר וזה דלא כמרדכי. ולע"ע צע"ג:)** ולמ"ד בתר טעמא אפי' בשר שור ועוף י"ל דהויין מב"מ, א"כ סתמא דמילתא דכל קדרה שבישל בה בשר קדשים מאתמול ומבשל בה בשר קדשים האידנא הוי מב"מ, וידוע שיטת הרשב"א ההובא בב"י או"ח תמ"ז ועתוס' ע"ז ס"ו, א' דהיכא דמשהו אום נו"ט לפגם נמי אוסר, א"כ לר' יהודה לשיטתי', דס"ל כל מב"מ לא בטיל, שפיר מקשה הש"ס איך ממעט קרא תרומה ממריקה ושטיפה, דהא לר' והודה אין כאן גזה"כ כלל במו"ש דקדשים, אפי' אי נימא דסוף לילה פוגם, מדבולע ופולט ממין למינו, ואין הכי נמי דגם בתרומה כה"ג, היינו במב"מ דומי' דקדשים, אף בלא נו"ט או בטעם לפגם ג"כ אסור, ואיך אמר ר' יהודה דאותה ממעט תרומה ממו"ש. (ומשנתנו שאמרה בקדרה שבישל בה תרומה שאם בישל בנו"ט בודאי לר"י דוקא במין בשאינו מינו איירי, והש"ס לא מייתי מינה אלא להשמיענו דעכ"פ אוסר תערובתו ככל האסורין, וממילא שמעינן דבמין במינו לר"י סגי אף במשהו דתרומה או בטעם לפגם דידי'):

כל זה לר' יהודה, דלדידי' ודאי שאף הרא"ש יודה דמטעם פגם דלינת לילה אין הכרח כלל לומר דהכשר כלי קדשים היא גזה"כ, דכי היכי דמשהו אוסר פגמו נמי אוסר, משא"כ לדידן דמב"מ ג"כ נו"ט בעינן, שפיר כ' הרא"ש דגזה"כ היא בהכשר דכלי קדשים, דהא לינת לילה פגמתו, [ואמנם זה יתכן רק לשיטת הי"א שהביא הרא"ש (ע"ז ס"ו), אך לשיטת הרא"ש עצמו שם פגם גרע ממשהו ועיי"ש]:

עתה נחזה מה דעת הרמב"ם בשיטות הללו הנה כ' הרמב"ם בה' מעה"ק שם פרק ח'. דמה שאמרה תורה שבירה בכלי חרס, רק בחטאת לבד אמרה, אבל בשאר כלי קדשים בין של נחשת ובין של חרס אינן טעונין אלא מריקה ושטיפה בלבד. וד' הרמב"ם הללו תמוהין לכא' **(וכמו"ש הראב"ן הובא במג"א ריש ס' תנ"א. ואי משום עשה דתשביתו הא לגבי זה אף שבירה לא יהני דהא א' ר"י לרבנן (דאמרי מפררו וזורה לרוח ומטיל לים) א"כ ישנו ברוח, ישנו בים [ע' ירושלמי פ"ב דפסחים ה"א] ואי ס"ד דרב כר"י ס"ל א"כ כה"ג נמי ישנו בדופני הכלי כששוברו:)** מד' הש"ס [פסחים ל'] התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם כו'. ולרמב"ם היכן העידה, הא להיפך מדלשאר קדשים מהני מו"ש אף בכל"ח, ש"מ דבאמת יוצא מידי דופיו, ומה דהטעינה שבירה בכל"ח דחטאת ע"כ מטעם גזה"כ:

ובס' בה"ז כתב דלרמב"ם הא דלכ"ח אינו יוצא מידי דופיו היינו רוב הבליעה יוצאת ע"י הגעלה, אלא דמשהו מיהו משתייר, ועפי"ז ראיתי באו"ח לפסחים שם שכ' אליבא דרמב"ם דגם שבירת כל"ח דחטאת אינה מצד גזה"כ, דרמב"ם לשיטתי' דחטאת במשהו, וי"ל דס"ל לרמב"ם כשיטת הרשב"א דלעיל, דהיכא דמשהו אוסר נטל"פ נמי אוסר, וממילא דלא מהני פגימת לילה ג"כ, ומשו"ה טעון שבירה. **(ועפי"ז נצטרך לומר דס"ל לרמב"ם כת"ה [הובא ברמ"א או"ח תמ"ז סי' י'] דאפילו בתרתי לטיבותא, משהו ונו"ט לפגם ג"כ לא מהני, ודו"ק:)** וכל זה בחטאת, אך בשאר קדשים אין לנו אף בכל"ח אלא מו"ש, וג"ז רק מצד גזה"כ, דהא לינת לילה פוגמת. הרי דס"ל לרמב"ם (לפי"ד בעל או"ח) כתוס' בחדא, וכרא"ש בחדא, היינו דשבירת כל"ח דחטאת היא מילתא בטעמא וכתוס', ומו"ש דשאר קדשים היא גזה"כ, וכרא"ש:

אולם ד' האו"ח תמוהין מד' הרמב"ם בפ"ח מה' מעה"ק [שם ה' ט"ו] כלי גללים וכלי אבנים כו' א"צ מו"ש אפילו בחטאת, ודי בהדחה בלבד (עיי"ש מ"ש בכ"מ שהרמב"ם למדה מדלא הזכירה תורה אלא חרס ונחושת). ואי כד' האו"ח, דמשום פליטת איסור נגעה בה תורה יקשה, הא כלי אבנים בלעי עכ"פ ככלי מתכות, וא"כ בחטאת, דפגם לא מהני בה (לד' האו"ח הנ"ל) מדמשהו אוסר בה, א"כ לבעי עכ"פ מו"ש ככלי נחשת:

**(אגב אעיר מה שראיתי באו"ח שהקשה לשיטת הרשב"א (דהיכא דמשהו אוסר נטל"פ נמי אוסר) מה מבעי' לי' לרבא [ע"ז ס"ח ב'] אליבא דרב אי ס"ל נטל"פ אסור כר"מ, הא ר"מ לא יליף אלא מגיעולי מדין, ולרב לשיטתיה דס"ל כר"י מב"מ במשהו, ליכא למיחלף נטל"פ לאיסור מגיעולי מדין, דאימא דמשום דלא ליעבד בהו במינן צותה תורה להגעיל, ובמינו בודאי נטל"פ אסור אליבא דרב מדמשהו אוסר. עכת"ד. ומצאתי ישוב מספיק לקושיא זו בכתבי אאמו"ר הגאון זצ"ל אב"ד דלובלין, עפמ"ש התוס' (פסחים מ"ד, ב') למ"ד משרת להיתר מצטרף לאיסור א"כ טעם כעיקר בנזיר דקיל משאר אסורין (מדיש היתר לאיסורו) מנא לן. ותי' בתוס' שם שנצטוו להגעיל גם כלי יין משום איסור נזיר, ומזה ילפינן לי' עיי"ש. והנה באיסור יין דנזיר לא יתכן כלל תערובת מין במינו, איסור בהיתר, דהא כל היינות אסורים לנזיר בשוה, ומה דהוי היתר לו זהו אינו מינו, ומדצותה תורה להגעיל גם כלי יין בשביל נזיר (כד' התוס') ע"כ דמשום שמא יבשל בו היתר אחר הוא דאתי ומזה כבר יש למילף שפיר דנוטל"פ אסור אף אליבא דרב דהא באינו מינו כבר אינו במשהו. ומיושבת קו' האו"ח. ודו"ק. עכ"ד אאמו"ר זצ"ל. וכ' אחי הגאון כמוה"ר אליעזר שיחי' העיר דיצוייר בנזיר גם מב"מ היינו יין דשלל דידהו נתערב ביין דשלל דידן. ויין דמדין עכצ"ל דשלל דידן הוי כמו"ש הרמב"ן ודו"ק:)**

מחורתא איפוא לומר דרמב"ם כר"ן ס"ל, היינו דמטעם פליטת איסור אין לחוש כלל דלינת לילה פוגמת, והכשר כלי קדשים לאו משום פליטת איסור אלא משום ביעור הנותר הבלוע בדופני הכלי הוא, היינו שכך גזרה תורה שלא יתחשב כמבוער, בכלי חרס עד שישבר, ובכל"נ עד שימרק וישוטף, ובהני דגלי גלי, ואין ללמוד מהם לענין כלי גללים וכלי אבנים, דנהי דלענין בליעה ופליטה דמיין לכלי מתכות, מ"מ לענין זה אפשר דלא דמיין, ומה שבלוע בדופני כלי גללים או כלי אבנים אף כשהוא שלם, מיחשב כמבוער, דהא בלא"ה צריך אתה לומר אליבא דר"ן דחידוש הוא מה שחדשה תורה בזה, וכמו שבארנו למעלה. וס"ל לרמב"ם דאף בכלי חרס בדין הי' שאחרי המריקה ושטיפה, אף שנשאר עוד דבר מה בכלי, יתחשב הנשאר ההוא כמבוער, דהא כולו לא יצא עוד מידי דופיו לעולם (ועל הקמעא שיוציא עוד אין דין נותר עליו), ומשו"ה בשאר קדשים באמת סגי במו"ש אף לכל"ח, ושבירה דחטאת גזה"כ היא. בזה מתבארת לענ"ד שיטת הרמב"ם בין במה שפטר כלי אבנים מהכשר לגמרי ובין במה שפטר כל"ח דשאר קדשים משבירה, ולא חייבן אלא במו"ש לבד. וכללא דמילתא דרמב"ם כר"ן ס"ל דטעם ההכשר אינו כדי לבער הנותר הבלוע בדופני הכלי, ולזה הוי סגי במו"ש אף לכל"ח, וחומר דשבירה אצל חטאת אינו אלא מגזה"כ:

אולם עפי"ז יצא לנו דין מחודש לענין ריחא, דאי נימא דיש ריחא אף לגבי כלי, עכ"פ להיות נבלע בתוכו, א"כ גם כלי שקלט רק ריחא דחטאת, ג"כ יהי' טעון שבירה, ואף שאין כח אותו הריח הנבלע בכלי להיות חוזר ונפלט ממנו, מ"מ הרי הוא בתוכו, והא לר"ן בלא"ה כל עיקר טעם ההכשר בקדשים אינו משום חשש הפליטה, דהא משיפלוט יפגום, אלא משום חובת הביעור של הטעם הבלוע הצריכה תורה שבירה, וא"כ גם בריח הבלוע ישבר (דאע"ג שאינו נפלט מ"מ לא חשיב כמבוער), משא"כ אי נימא דאין ריח ופטום לכלי כלל. וזהו מה שיעדנו למעלה לבאר ד' הש"ך [ביו"ד ק"ח], מ"ש דאין פיטום וריח לכלי להיות חוזר ונפלט ממנו, משמע דעכ"פ הוא נבלע לתוכו, ודקדק הגרע"א מאי נ"מ אי סוף סוף אינו נפלט, ולפי"מ שבארנו יש נ"מ רבתי בזה לענין כלי קדשים דאף מה שנבלע ע"י ריחא יטעון שבירה או מו"ש:

ואמנם אנן קיי"ל באמת דריחא לאו מילתא היא אף באוכלין, אבל כבר הוכחנו דרמב"ם כרי"ף ס"ל דעכ"פ משהו מיהו איכא, א"כ לרמב"ם לשיטתי' דס"ל דחטאת אוסר במשהו, תסתער עלינו לכאורה קושי' גדולה, איך קרי רמב"ח בזבחים צ"ה להא דצלאו באויר תנור "בישול בלא בלוע", הא עכ"פ ריחא מיהו הוי, והיינו בליעתו, ונהי שאינו אלא משהו, מ"מ בחטאת הא די בכך, ונהי שאינו חוזר ונפלט ממנו, מ"מ הא כבר אמרנו דלרמב"ם ולר"ן די בבליעתו לחוד להצריכו הכשר:

אך באמת משום הא לא אירי', דמידי הוא טעמא (דריחא לא גרע ממשהו) אלא לרב דאליבי' אמרה הרי"ף להא שמעתתא [ע' מחצה"ש תמ"ז סוס"ק ד"ן, וי"ל דרמב"ח באמת כלוי ס"ל ולדידי' ודאי דריחא לאו מילתא היא כלל, ואף כמשהו לא הוי. וניחא מה דקרי לי' רמב"ח בישול בלא בלוע:

אך לפי"ז תהי' לכא' כל אבעי' זו דרמב"ח שלא אליבא דהילכתא, דהא לדידן (לשיטת הרי"ף והרמב"ם) אין ריח בלא משהו, וממילא דלא יצוייר כלל אצל חטאת בישול בלא בלוע, דהא משהו גבי דידי' הו"ל בלוע נמי. אלא דבאמת גם זה אינו. דנהי דישתנה אליבא דידן הלשון של אבעי' זו אך הדין לא ישתנה, דבשלמא אילו בא ספק זה לענין מו"ש, שפיר הוי אמרינן מה לי טעמא, מה לי ריחא, אידי ואידי צריכי הכשר, מדעכ"פ משהו איכא, ובחטאת אף משהו אוסר, ואם שהריח אינו חוזר ונפלט, הא כבר אמרנו דלר"ן ודעמי' חזרת הפליטה לא מעלה ולא מוריד לענין הכשר כלי קדשים), אבל אם נסבב ספק זה לענין שבירה כבר יתכן אותו הספק אף אליבא דידן, דהא כבר אמרנו בשיטת הרמב"ם דמטעם ביעור הנותר בדופני הכלי בדין הוא דיסגי מו"ש אף בכלי חרס, ובשאר קדשים באמת סגי בהכי, ואין שבירה לרמב"ם אלא בכל"ח דחטאת, וזה מגזה"כ, וא"כ י"ל דחומר זה רק בטעם ממש בנבלע ע"י בישול גזרה תורה, אך בריח הנבלע ע"י בישול לא גזרה:

הוא אשר דברנו שדין האבעי' לא ישתנה אף אליבא דידן, (לשיטת הרמב"ם), אלא שהלשון ישתנה, דמה דרמב"ח קרי לי' בישול בלא בלוע (משום דס"ל כלוי) לזאת יקרא אליבא דידן בישול בלא נגע, היינו דמיבלע בלע שפיר אף בתלאו באויר תנור (מדריחא לא גרע ממשהו, ובחטאת סגי בהכי), אלא מדעכ"פ סתם בישול הוא ע"י נגיעה ממש, א"כ יש להסתפק דילמא מה שהחמירה תורה אצל חטאת למעלה משורת הדין, להצריך שבירה אף דמטעם ביעור הוי סגי בהגעלה, דילמא רק בסתם בישול החמירה, בישול שע"י נגיעה, אך בתלאו באויר תנור, מדעכ"פ אין זה ככל הבישולין לא גזרה בזה, ונהי דהכשר ודאי בעי גם בזה, אך נימא דסגי במו"ש בלחוד:

עפי"ז כבר תראה שלא יתכן אותו הספק אלא בחטאת בלבד ובכלי חרס בלבד, דהא בכלי נחשת דחטאת ובכל הכלים דשאר קדשים בלאו הכי לא בעי לרמב"ם אלא מו"ש בלחוד, ולענין מו"ש שאינו משום גזה"כ, אלא משום ביעור הנותר הבלוע, ודאי לא שני לן אליבא דרמב"ם בין בישול בלא נגע לבישול ונגע, דבחטאת בתרוייהו בעי מו"ש, מדאידי ואידי עכ"פ מיבלע בלע, אליבא דרמב"ם, לוא גם משהו, (ובחטאת די בזה) ובשאר קדשים אף בסתם בישול כה"ג, היכא דלא בלע אלא משהו, ג"כ לא בעי הכשר:

ובא וראה מה מדוקדק לשון הרמב"ם ז"ל:

צלה הבשר באויר תנור של חרס (דוקא בחרס יש מקום ספק לרמב"ם וכדאמרן) יש בדבר ספק אם ישבר (דוקא לענין שבירה מספקא לי', מדרק זה משום גזה"כ, ולא לענין מו"ש) הואיל ונתבשלה בו, או לא ישבר הואיל ולא נגע בו (לא אמר הואיל ולא נבלע בו' כלשון הש"ס דלרמב"ם באמת מיבלע בלע, עכ"פ משהו, ע"י פיטום דריחא, אלא מדעכ"פ לא נגע בו נגיעה ממש, אולי לא החמירה בו תורה חומרת גזה"כ המיוחדה אצל חטאת, ודינו כבישול ונגע דשאר קדשים, דסגי בי' מו"ש בלחוד אליבא דרמב"ם). ומסיים הרמב"ם תיכף בזה"ל עולא בחטאת בלבד אלא כל הכלים שמשתמשים בהם בין בק"ק ובין בקדשים קלים טעונין מו"ש". סמכו ענין (אף שלכא' אין לו שייכות כלל עם הקודם) כדי להודיענו דלענין מו"ש אין שום חומרא בחטאת יותר מבשאר קדשים, והכל לא משום גזה"כ אלא משום הפלטת איסור נותר שבו, ובזה אין שום נ"מ בין בישל או תלאו באויר תנור, ומש"ה אין מקום לספק לחול אלא בכלי חרס לבד, וכדאמרן.

ואמנם אמרו שם בש"ס דגם לענין מו"ש יש חילוק בין קדשים לשאר איסורים, דבקדשים דוקא במים ולא ביין, ודוקא בצונן אחר החמין, ובישל במקצת כלי בעי הכשר בכל הכלי, ובודאי דלהפלטת הנותר הבלוע אין נ"מ בכל זה והוי סגי במו"ש כל דהיא, בכ"ז אין להקשות דלבעי הך אבעי' גופה דרמב"ח אף לענין כלי מתכות, בבישול בלא נגיעה, אי סגי בי' באיזו מו"ש שתהי' או מחמרינן בי' ג"כ במים דוקא ובצונן וכו'. די"ל דס"ל לרמב"ם דכיון דעצם המו"ש אינה משום גזה"כ, וע"כ צ"ל דתכסיס דהגעלת קדשים הכי הוי, תו ליכא לחלק בהכי בין נגע או לא נגע:

אך לענין שבירה דכל"ח, דכולה חידוש היא, בזה י"ל שאין לך בו אלא חדושו בסתם בישול שהוא ע"י נגיעה ממש:

ד

ובזה כבר יתיישב לנו גם מה שדקדקנו למעלה דהא קיי"ל בקדשים דאויר כלי ככלי, וא"כ כל לא נגע ג"כ כנגע דמי, דאין ה"נ דלענין דינא הכי הוי, ברם הכא דכולא מילתא חידוש הוא, כבר יתכן להסתפק דילמא רק בנגיעה ממש החמירה תורה. וק"ל:

מוכח עכ"פ מזה דמ"ש הש"ך יו"ד ק"ח דאין ריח לכלי "להיות חוזר ונפלט" בדוקא כתב, דלענין בליעה לחוד אין ה"נ דיש ריח אף לכלי, ומשו"ה לא קרי הרמב"ם לתלאו באויר תנור בישול בלא בלוע (כדקרי לי' רמב"ח בש"ס) וכמו שבארנו:

המורם מדברינו, להוכיח שיטת הרמב"ם בענין ריחא מילתא, דס"ל כרי"ף פ' גה"נ, דריחא משהו מיהו הוי. ובזה יתישבו לכא' הסתירות שבפסקי הרמב"ם בפי"ג, בפי"ד ובפ' ט"ו מה' מ"א. גם הוכחנו דלרמב"ם היכא דמשהו אוסר ס"ל דאף בתרתי לטיבותא, משהו ונו"ט לפגם, ג"כ לא מהני להתיר. עוד הוכחנו דרמב"ם כר"ן ס"ל, דטעמא דמו"ש אצל כלי חטאת, מטעם בליעת נותר הוא, ורק מה שהחמירה תורה אצל כלי חרס בשבירה זהו מטעם גזה"כ. עוד העלינו דלענין משהו יש ריחא לשיטת הרמב"ם אף גבי כלי, אבל רק להבליע ולא לחזור ולהפליט, ונ"מ לענין הכשר כלי קדשים. ובזה נתיישבו ד' הרמב"ם החמורים בפ' מעה"ק:

אגב אעיר דבעי' כעין זו דרמב"ח, לענין בליעת כל"ח, יש בגמרא וזבחים צ"ח ב'] גם לענין דם חטאת שניתז על הבגד, בעי רבא דם עולה למטה ודם חטאת למעלה מהו, משום נוגע הוא והא נגע, או דילמא משום בלוע הוא והא לא בלע. הדר פשיט דאין טעון כבוס. עכ"ל הש"ס. הרי דס"ל לרבא דגם בדם חטאת על הבגד אבליעה קפיד רחמנא, ולא על נגיעה לחוד. וראיתי בס' אסיפת זקנים החדש בשם בעל מרכבת המשנה לתרץ בזה פסק הרמב"ם החמור, במה שפסק (פ"ח ה"ט מה' מעה"ק) דניתז על בגד טמא אינו טעון כבוס, והוא דלא כמשמעות הש"ס [זבחים צ"ג], דתלי לה התם בפלוגתא דר"א ורבנן, אי דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, דלר"א דנין (וממילא כי היכי דאי היתה התם טומאה קדומה, שנפסלו מהזאה מקודם ההיתז, אין טעון כבוס, ה"נ בטומאה שבאותה שעה, היינו בניתז על בגד טמא, דטומאת דמי החטאת וחיוב הכבוס באין בבת אחת, ג"כ אידחי לי' מכבוס), ולרבנן אין דנין מטומאה קדומה, וכיון שכן בניתז על בגד טמא צריך כבוס, ורמב"ם פסק דאין צריך, והוא כר' אליעזר ודלא כרבנן. ובכ"מ נדחק מאד ומחק הגרסאות:

ובספר אספ"ז בשם מרכבת המשנה ראיתי שתירץ לה עפ"י הנ"ל, דמדמסיק רבא דלא אנגיעה אלא אבליעה קפיד רחמנא, א"כ גם בניתז על בגד טמא לא טומאה באותה שעה אלא טומאה קדומה הוי, דמדנגע דם בבגד איטמא לי' וחיוב כבוס לא אתי אלא משעת בליעה, ובטומאה קדומה הא אף רבנן דר"א ימודו דא"ט כבוס, וע"ז סמך הרמב"ם. עכת"ד (ולתירוץ זה נתכוין גם שארי הגאון כמ' אכתריאל נ"י בספרו כתר המלך):

ולענ"ד קשה מאד לומר כן, חדא לא יתכן שתהא כל סוגית הש"ס דזבחים צ"ג (דרבא גופי' ג"כ איירי בה) דלא כהלכתא, דלש"ס התם פשוט לי' דהוי לי' טומאה באותה שעה, ולא הזכיר מבליעה כלום, ועוד דאי בנגיעה לחוד ליכא חובת כבוס כלל, א"כ איך נפרנס ד' הש"ס התם [צ"ב ע"ב] ניתז מבגד לבגד מהו, מבגד קמא אידחי לי' לכבוס, (כלומר ואין השני טעון כבוס עוד) או דילמא לא כו' והא ודאי דסתם דם הניתז מבגד לבגד לא הוי נבלע בראשון דאי בלוע הוי בראשון מי התיזו שוב לשני (אם לא ע"י כביסה או סחיטה וכדומה ובכהא"ג הא בודאי דשוב אינו ראוי להזי'), וע"כ דמקמי דנבלע בראשון ניתז על הבגד השני, ואי ס"ד דמקמי בליעה לא חל חובת כבוס, איך אמר הש"ס דמקמא אידחי לי' לכבוס? **(ואמנם אפשר לדחוק דלעולם נבלע בראשון, אך במדה מרובה, באופן שהמותר ניתז לאחר בליעתו מאליו, לא דרך סחיטה ולא דרך כבוס, וצ"ע אם היא אפשר במציאות, וק"ל:)**

ולולא דמסתפינא אמינא דבר חדש. דהנה יש בענינים אלה עוד דבר תימא בפסקי הרמב"ם ז"ל, דאיהו פסק [בה' ט' שם] ניתז מן הבגד לבגד שני אין הבגד השני טעון כבוס עכ"ל ובאמת הא בש"ם שם פשיט לי' רבי ללוי דטעון כבוס ממנ"פ, אי אוספו וכשר כו' אי אוספו ופסול, אנא כר"ע ס"ל דאמר היתה לו שעת הכושר ונפסל טעון כבוס, ע"כ. ונהי דלדידן לא ס"ל בהא כר"ע, מ"מ עכ"פ לא איפשט בעיין לאידך גיסא, והו"ל לרמב"ם להצריך כבוס מספק וכבר נתקשה בזה בכ"מ ובלח"מ שם, ותירצו בדוחק גדול:

ולולא דבריהם נלע"ד, דהנה לוי בלשון הבעי' שלו גלה לן טעמא רק מן הצד הראשון שבספקו, לפטור את השני מן הכבוס (כדאמר, מבגד קמא אידחי לי' לכבוס) אך טעם הצד השני לחייבו בכיבוס לא אסבר לן, ולא אמר אלא "או דילמא לא", מבלי שיגיד, מהיכא תיתי לא נימא כצד הראשון, דכיון דאידחי לי' לכבוס מבגד קמא שוב אינו טעון כבוס מן הבגד השני אבל לדעתי טעם הצד השני של האיבעיא הוא פשוט, דאי נימא דאבליעה קפיד רחמנא ולא אנגיעה, א"כ האי דם שניתז מבגד קמא בטרם שנבלע בו, אכתי לא חל עליו חובת כבוס בבגד הראשון כלל, וזהו מה דאבעי לי' ללוי, אי נימא דאנגיעה קפיד רחמנא א"כ כבר אידחי לי' לכבוס מבגד קמא, "או דילמא לא", כלומר דילמא לא אידחי כלל בבגד קמא, דאבליעה קפיד רחמנא, ולא אנגיעה לחוד, וממילא דשני חייב:

ואולם לפי"ז יקשה לכאורה, א"כ היינו בעי' דרבא לקמן צ"ח, דם עולה למטה כו' משום נוגע הוא והא נגע, או דילמא משום בולע והא לא בלע כו', ומאי חידש רבא בבעי' דידי', אחרי שכבר שאל דבר זה לוי מרבי. אך באמת זה לק"מ, דלוי שאל ניתז מבגד לבגד, ורבא אבעי' לי' דם עולה למטה ודם חטאת למעלה, והפרש גדול יש בין המשלים, דהנה אחד מתנאי הלכות כבוס הוא שיפול על הכלי הראוי לכבוס, ומזה ממעטינן בניתז על כלי עץ או מתכות, לפי שאינו ראוי לכבוס, אלא לגרידה בלבד [ע' ש"ס שם צ"ד וברמב"ם שם פ"ח ה"ד]:

והנה ניתז מבגד לבגד עכ"פ בשעת ההיתז הראשון הוי ראוי לכבוס, דהא עומד הי' להבלע בבגד קמא ולהזדקק לכבוס אח"כ, ונסתפק לוי אי משעת נגיעה בבגד קמא, מדהוי עומד להבלע בו, כבר אידחי לי' לכבוס, "או דילמא לא", מדסוף סוף עדיין לא נבלע בראשון, רק ניתז ממנו לבגד אחר:

אך רבא אבעי לי' דם עולה למטה ודם חטאת למעלה, דהתם תיכף אשעת ההיתז לא הוי ראוי בגד זה לכבוס דם חטאת ממנו, מדלא הי' עומד לכתחילה לבלוע בו כלל (מדשבע לבלוע דם עולה למטה, כדפירש"י שם), ובהא הוא דאבעי לי' לרבא, אי משום נגיעה הוא (כלומר וכל אימת שיגע דם חטאת בבגד, ואפילו באינו ראוי לבלוע כלל טעון כבוס), והא נגע, או דילמא משום בליעה הוא כלומר דבעינן ראוי להבלע, דאי לא, לא עדיף בגד זה מכלי עץ או כלי מתכות, דמה לי אי אינו ראוי' לכבוס רק לגרידה מצד עצם הכלי, או אינו ראוי לכבוס רק לגרידה מצד שהבגד כבר שבע מלבלוע דם עולה, עד שלא יבלע בו דם החטאת עוד. ובתר דבעי' הדר פשטה דאין טעון כבוס, דבאמת ראוי לבליעה וראוי לכבוס בעינן, ולא שנא אי אינו ראוי לבליעה ולכבוס (אלא לגרידה) מצד שהוא קשה, או מצד שהוא שבע לבלוע:

נמצאת אומר לפי"ז דאבעי' דרבא הוא בגדר את"ל לאבעי' דלוי, דאי ס"ד כצד השני דאבעי' דלוי דאף דניתז מבגד לבגד, אע"ג דראוי להבלע בבגד קמא, מ"מ כל אימת דלא נבלע בו לא אמרינן מבגד קמא אידחי לי' לכבוס, א"כ תו אין מקום לאבעי' דרבא בדם עולה למטה ודם חטאת למעלה מק"ו, דהא התם בדם עולה למטה לא נבלע ולא יבלע בו דם חטאת לעולם (מדשבע לבלוע דם עולה שלמטה הימנו), אלא ע"כ דבראוי להבלע כגון בניתז מבגד לבגד פשיטא לי' לרבא דמבגד קמא אידחי לי' לכבוס, ולא מבעי לי' אלא בדם עולה למטה היינו אי בעינן עכ"פ ראוי להבלע וראוי לכבוס, דאי לא"ה לא עדיף מניתז על כלי עץ וכלי מתכות, וכדאמרן:

ומעתה סרה קושית הכ"מ ונתיישב לנו היטב פסקו של הרמב"ם דניתז מבגד לבגד אין השני טעון כבוס, דנהי דבמקומו לא איפשט בעי' דלוי (לרבנן דר"ע, דאף שעת הכושר לא מהני) מ"מ מבעי' דרבא להלן צ"ח מוכח דפשיטא לי' לרבא עכ"פ בהך דניתז מבגד לבגד, דהיכא דראוי לבלוע, כבר משעת נגיעה חל עליו חובת כבוס, ומדאחייב בגד קמא בכבוס, תו אין בגד השני טעון כבוס, וכפסקו של הרמב"ם:

עפי"ז ברור ומוכרח הוא מה דקרי הש"ס להא דניתז על בגד טמא "טומאה באותה שעה", דבאמת טומאה וחיוב כבוס כהדדי אתיין בי', תרוייהו תיכף בשעת נגיעה, וכמו שהוכחנו מהא דניתז מבגד לבגד, (והא דפשיט רבא לקמן צ"ח דבבליעה תלי', היינו בראוי להבלע, לאפוקי דם עולה למטה ודם חטאת למעלה דבי' איירי רבא), וממילא נסתר תירוצו של בעל מרכבת המשנה על הרמב"ם (שפסק ניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס, כר' אליעזר נגד רבנן) משיטת הרמב"ם גופי' גבי ניתז מבגד לבגד, ושפיר הניח הכ"מ את ד' הרמב"ם בהא דניתז על בגד טמא בצ"ע. ודו"ק:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה