אור ברסלב

המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת ויקרא

בענין טרפות לגבי מזבח

אדם כי יקריב גו' מן הבהמה מן הבקר גו' כשהוא אומר מן הבקר למטה, להוציא את הטרפה. (ספרא, א', י"ז. ובש"ס מנחות, ה'.):

הנה בענין איסור טרפות למזבח יש דברים תמוהים להרמב"ם ז"ל בספרו. וז"ל (פ"ב מה' אה"מ, ה' י'). בהמה שנולדה בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה. הרי זו אסורה לגבי המזבח שנא' הקריבהו נא לפחתך כו' עכ"ל:

וכבר נתקשה בדברים אלו בעל הכ"מ ז"ל, וז"ל שם, ומ"ש רבנו ההו"א הקריבהו לפחתך, יש לתמוה, שהרי בת"כ ובתמורה כ"ט דורש כשהו"א מן הבקר להוציא את הטרפה, משמע שמן התורה הוא, דהא דריש לה מקרא, ובפ' בתרא דבכורות יליף דטרפה פסול לקרבן בגז"ש (כונתו לגז"ש דמעשר, דכתיב התם כל אשר יעבור, פרט לזו שאינה עוברת.) ואפשר שסובר רבנו דסמך בעלמא הוא דמסמיך לה אקרא ואגז"ש, דהא קיי"ל דלא מיפסל משום מום אלא בגלוי דוקא, עכ"ל הכ"מ, ולסוף דבריו אין מובן כלל, דמאי שייטי' דמום להכא, ואיך יוכיח הא דאין מום פוסל אלא בגלוי אקראי דטרפות שאינן אלא אסמכתא?

אכן לענ"ד יש לתרץ קצת דבריו (אם כי אולי רחוק הוא בכונתו) דהנה עמ"ש פרט לטרפה שאינה עוברת פירש"י (בכורות נ"ח, ב'.) כגון שנשברו רגלי' מן הארכובה ולמעלה דלא מצי למיזל. ובחולין קל"ו ע"ב הוסיף בה רש"י דברים וז"ל יש טרפה שאינה עוברת כגון נחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה, ומינה יליף שאר טרפות. (וכנראה נתכוין לזה גם הרמב"ם בפיה"מ פ"ח דבכורות יעויי"ש), ולכאורה יש לתמוה דתי"ל דנחתכו רגלי' הו"ל בעל מום (ע' בכורות מ'). ונהי דאגופי' דקרא לק"מ, דקרא במעשר בהמה כתיב, והתם אין המום פוסל בו (כמבואר בבכורות שם), אמטו להכי אצטריך קרא דאשר יעבור לפוסלה מטעם טרפה, אך הא דיליף קדשים מיני' בגז"ש זה ודאי קשה, מדמום פוסל בקדשים בלא"ה, ונחתכו רגלי' אין לך מום גדול מזה, ועכצ"ל דאה"נ דנחתכו רגלי' גופי' ל"צ גז"ש כלל, ועיקר הילפותא היא באם אינו ענין, למילף שאר טרפות מיני':

אך אם כן יש להקשות, האתינח אילו כל המומין היו פוסלין בקדשים, שפיר י"ל אם אינו ענין למום תנהו ענין לטרפה, אך באמת הא גם במומין גופייהו יש שאינן פוסלין למזבח, היינו מומין שבסתר, א"כ אכתי קשה מנא לן לחדש איסור טרפות מכאן וללמדו באם אינו ענין מבע"מ, נוקי הילפותא למומין גופייהו ונילף מינה אם אינו ענין למומין שבגלוי דמקראי ידעינן לה, תנהו ענין למומין שבסתר **(ואמנם יש מקום לאמר דלענין שבסתר מסתבר יותר לפסול טרפות מדעכ"פ אינה חי' מלפסול מום דטעמי' רק משום דמאיס ואם הוא בסתר אינו מאיס ואעפי"כ אין זה מוכרח וק"ל:)** אלא ע"כ דבאמת כל גז"ש זו אינה אלא אסמכתא בעלמא, ואולי היינו מה דקאמר הכ"מ "ואפשר דסמך בעלמא הוא דמסמיך לה אקרא ועל גז"ש, דהא אין מום פוסל אלא בגלוי כלומר ואי ס"ד דגז"ש גמורה היא מאי חזית דילפית טרפות מינה, נילף מומין שבסתר:

אולם באמת יש לדקדק עוד בד' הכ"מ, דהא לבר מקרא דמן הבקר ומגז"ש דמעשר יש עוד כתוב שלישי דמפיק מיני' טרפות למזבח [בש"ס מנחות ה'] היינו קרא דממשקה ישראל, ומ"ט שתיק הכ"מ מקרא זה לגמרי:

עוד יש לדקדק בד' הרמב"ם עצמו שכתב נולדה בה א' מן הטרפות האוסרות אותה באכילה כו', והוא פלאי, דאטו יש טרפות שאינה אוסרת באכילה. ואולי מכאן סעד למה ששמעתי מכ' אחי הרב הגאון וכו' כמוה"ר אליעזר נ"י לבאר דעת הרמב"ם (מה שנזקק לקרא דהקריבהו לפחתך למילף מינה טרפות למזבח) שלא להקל בא עליו (כמ"ש הכ"מ), אלא אדרבה להחמיר, דכונת הרמב"ם למעט, לא טרפה ודאית לחוד, אלא אף ספק טרפה, ורמב"ם לשיטתי' דספיקא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן והוי אמינא דרק להדיוט אסרו ולא לגבוה, לזה נקיט הרמב"ם קרא דהקריבהו, ומינה ידעינן ספק כודאי, דהא סו"ס לפחתו אסורה, עכ"ד, וי"ל דהיינו מה שדקדק הרמב"ם בלשונו א' מן הטרפות האוסרות אותה באכילה, להודיענו דאי אך באכילה היא אסורה, לוא יהא מדרבנן, שוב נאסרת היא גם לגבוה, מטעמא דהקריבהו נא:

אולם הא קמן דכ"מ לא אמר הכי, ומשמע לדידי' דס"ל אליבא דרמב"ם דכל איסור טרפה למזבח אינו אלא דרבנן, וכבר הרבו גדולי האחרונים להקשות ע"ז מכמה מקומות שבש"ס, ולהלן בדברינו תתבאר ותתלבן בעז"ה שיטת הרמב"ם בזה להסר מעליו כל התמיהות והערעורים:

והנה ראיתי להגאון דקאוונא זצ"ל (בס' שו"ת עין יצחק) שתירץ, עפ"י הנחת ד' הכ"מ, מה שהקשה בס' בית אפרים (בשפת אמת סי' ל"ט ס"ק ב') בסתירת ד' הרמב"ם שבפירוש המשניות אהדדי, דבש"ס ביצה, מ', גבי אין משקין ושוחטין המדבריות, מסיק הש"ס דמילתא אג"א קמ"ל בהא דאמר משקין, משום סירכא דמשכא", ופי' הרמב"ם שם "משום סרכות הריאה" (וזה דלא כפירש"י שם) **(וכ' אאמו"ר הגאון זצ"ל העיר דרש"י לשיטתי' דס"ל בחולין דאין סירכא בלא נקב, וא"כ כבר נטרפה ומה יושיענו מה שנסיר הסירכא ע"י השקאה (ולומר דהשקאה זו הוי כעין מיעוך לדידן דמברר דאינו אלא ריר זה י"ל דלא מסתביר לרש"י). משא"כ לתוס' דאינו טרפה אלא משום סופו להתפרק שפיר י"ל דההשקאה מועלת להסיר הסירכא וממילא לא נתפרק ודו"ק:)** ובמס' תמיד גבי משקין את התמיד בכוס של זהב פי' הרמב"ם עצמו טעם השקאה זו משום הפשט העור" (וזה כרש"י בביצה שם), ותירץ בשו"ת עין יצחק עפימ"ש הלב"ש בסי' ל"ט בשם הרשב"א, דכל סירכא, אפי' מאונה לאונה, אינה אלא ס' טרפה לרש"י, דאפשר שלא ניקב אלא קרום העליון בלבד, נמצא דלמזבח, דאפי' טרפה ודאית אינה בו אלא מדרבנן לרמב"ם, לא יצוייר בה טרפות דסירכא כלל, מדהוי ספק דרבנן, ע"כ בביצה, דאיירי בשחיטת חולין, שפיר פי' הרמב"ם דמשקין משום סירכות הריאה, משא"כ בתמיד דלגבוה, דסירכא אינה פוסלת בה כלל הוזקק הרמב"ם לטעמו של רש"י משום הפשט העור. עכ"ד הע"י:

ולדידי, מטיבותי' של הגאון ז"ל, לא ברירא לי מילתא דא כלל, דמה בכך דטרפות למזבח אינה אלא מדרבנן, סו"ס מדאינה משום סייג או גדר, אלא משום הקריבהו לפחתך, א"כ כל היכי דלפחתו אסור, יהי' מאיזה טעם שיהי', לגבוה נמי אסור, והא סירכא לפחתו אסור עכ"פ, מטעם ספיקא דאורייתא אפילו לרשב"א, ואיך נתירנה לגבוה, ועדיפא הא מהא דסוכה נ', גבי נשפכה ונתגלתה, דאעפ"י דלהדיוט שרי להדיא ע"י מסננת, מ"מ כיון דלא נהוג להקריב לפחתו ע"י סינון, לגבוה נמי אסיר, ק"ו בנ"ד:

ע"כ נלענ"ד ליישב סתירת ד' הרמב"ם בא"א, היינו דאי בדק ומצא כבר סירכא בודאי דאף לרמב"ם אסורה היא לגבוה כמו להדיוט, אלא דתחילת חובת הבדיקה י"ל דס"ל לרמב"ם דאינה אלא בחולין, ולא בקדשים, ומטעם שנבאר להלן:

דהנה לכ"ק, לרשב"א למה הצריכו חכמים כלל בדיקת הריאה, אעפ"י שהוא מיעוט המצוי, מ"מ הא לא עדיף מספק השקול, ולמה לא נדון בה ס"ס, ס' אם יש שם סירכא, ואת"ל יש, שמא לא ניקב אלא קרום העליון לבד וכדברי רשב"א, (ומה שאין ס' א' מתיר יותר מחברו, בזה נדבר להלן). אלא דס"ס דאפשר לברר הוא, אך הא ידועה שיטת ר"ת (ע' טויו"ד נ"ז ובש"ך סי' ק"י) דס"ס אף היכי דאיכא לברורי אין חיוב לברר, כגון ס' דרוסה שנתערבה דלא מצריכינן בדיקה, ואי ס"ד דכל סירכא אינה אלא ספק טרפה, בדיקה זו דריאה למה, ואמנם לרשב"א עצמו לק"מ, דאיהו לשיטתי' דאף בס"ס היכי דאיכא לברורי מבררינן, וכן כ' הרשב"א להדי' בחדושיו פא"ט ד' מ"ח גבי סירכא תלוי'. ומכבר העירותי בחדושי דגם שיטת רש"י כן היא (דחיוב לברר היכא דאיכא לברורי,) מהא דריש כתובות שפי' לטעם התקנה דבתולה נישאת משום שמא יבאו עדים, והא התם באשת ישראל ס"ס איכא, ולמה לנו לחזור אחר עדים כדי לבררו, אלא ע"כ דרש"י כרשב"א ס"ל, (והתוס' שם בריש כתובות נדו באמת מפירש"י, ופירשו דכל עיקר התקנה לא היתה אלא משום אשת כהן דאין בה אלא ספיקא חדא). שוב מצאתי שכבר העיר ע"ז בשו"ת חמדת שלמה (ח' אה"ע ס' י"ט.):

והנראה דרש"י לשיטתי' אזיל במאי דס"ל בעלמא טכ"ע דרבנן. (ע' נוב"י יו"ד נ"ז ותבין את דברי, ולפי שבפ"ת יו"ד סי' ק"י הביא את דבריו, ע"כ קצרתי בזה:

**(והאחרונים חילקו בזה אף אליבא דרשב"א בין טורח גדול לטורח קטן, ולענ"ד יש להעיר ע"ז מד' התוס' ערובין ה' ע"ב ד"ה ספק דדבריהם, שכתבו גבי עומד כפרוץ דאי אפשר למדוד אלא ע"י טורח גדול עיי"ש, ואעפי"כ כתבו התוס' סוכה ט"ו ע"ב ד"ה עומד, דבדאורייתא כה"ג הוי חיוב למדוד ולברר, אעפ"י שלפי מ"ש התוס' בערובין שם כל עומד כפרוץ הוי כמו ס"ס. יעויי"ש. הרי דבס"ס מה"ת יש חיוב לברר אף בטורח גדולה ויש לדחות, ואכמ"ל:)**

וכל זה לרשב"א ודעימי', אך לשיטת הראשונים דכל ס"ס ל"צ לברורי, בודאי קשה, אי נימא דכל סירכא אינה אלא ספק, בדיקת הריאה למה, דהא כבר העלו האחרונים (ע' פרמ"ג ל"ו ול"ט ביו"ד שם) דכל עיקר חיוב הבדיקה אינה אלא מחשש סירכא ולא מטעם נקב או שאר ריעותא מדהוי מיעוט שאינו מצוי **(ולכאורה הי' אפשר לדחות עפימ"ש הפרמ"ג יו"ד סי' ק"י ס' ל"ה ע"ד הש"ס ריש פסחים גבי בדיקת חמץ, (לענין חיוב הבירור בספק אחד דרבנן) דבספק הרגיל כו"ע מודים דחייב לברר, וא"כ ה"נ נימא לענין ס"ס בדאורייתא, דהא ספק דסירכא הוי ספק הרגיל, אך באמת זה אינו, דהא ע"כ צריך אתה להתחיל כאן את הס"ס בסגנון זה אימר לא נסרכה כלל, ואת"ל נסרכה דילמא לא ניקב אלא קרום העליון בלבד (ומה דאינו מתהפך ל"ח לזה מדהוי דומי' דספק על גבי דרוסה), וא"כ לא הספק הראשון דסירכא הוא, הפוטרו מן הבירור, (דהא כשאתה עומד בספק זה עדיין מה"ת הוא, ובלא"ה הי' צריך לברר) אלא הספק השני דאימר לא ניקב אלא עילאה בלבד, וספק זה אינו ספק הרגיל. איברא די"ל גם לאידך גיסא דהא מה דאמרינן דספק ניקב רק עילאה לא הוי רגיל חומרא הוי, וא"כ א"א למיעבד חומרא קולי' ודו"ק ואכמ"ל)** ועוד דאף לרשב"א קשה, דעד כאן לא כ' הרשב"א אלא גבי סירכא תלוי' דהתם עכ"פ הא חזינן ריעותא מחיים, ואולי ס"ל לרשב"א דבכה"ג חזקת איסור מקרי וע' יו"ד נ"א ובנוב"י סי' נ"ז שם), אך בנידון דידן דאכתי לא חזינן ריעותא כלל, ואכתי לא ידעינן אי יש שם סירכא כלל, ועכ"פ חזקת איסור ליכא ובכה"ג הא כבר העלה בנוב"י שם דלכו"ע א"צ לברר:

וביותר קשה לפי מ"ש הג' בעל פ"ת בנ"צ סי' ק"י דעד כאן לא אמרה רשב"א אלא היכא דאפשר לברר שני הספקות גם יחד, ומשני הצדדים, כלומר אי מותר בודאי או אסור בודאי, יעויי"ש, ולפי"ז בנ"ד דעכ"פ אפשר שלא יתברר כלל רק ספק אחד, דהא תיכף כשתמצא שם סירכא כבר תצטרך להטריפה (וכדא"ר התם בש"ס תרי אוני דסריכן אהדדי "לית להו בדיקותא") ואעפ"י שלא יתברר לך הספק השני, דילמא מחמת נקב דקרום העליון בלבד הוא דנסרכה, (ע' ל"ש ל"ט ס"ק ר"ו), וא"כ אפילו למ"ד בעלמא דכל ס"ס צריך לברר (היכא דאפשר) הדרא קושיין, בדיקת הריאה למה:

ע"כ לא פש לן לתרוצי בזה אלא עפי"ד התוס' ריש כתובות דהיכא דאין ס' א' מתיר יותר מחברו (כגון ס' אונס ס' רצון, ואת"ל רצון דילמא קטנה היתה, ופתוי קטנה אונס הוא) לא מקרי ס"ס, וכמו"ש הש"ך בשם האגור בכללי ס"ס שלו, וה"נ בנ"ד אין שום נ"מ כלל לדינא אי לא ניקב כלל אי לא ניקב אלא עילאה בלחוד. (ומה שיש להשיב ע"ו, דהא לחד מ"ד ניקב קרמא עילאה אסור, ומה שיש להעיר, דהא גם לענין אונס יש חד מ"ד בש"ס ואבוה דשמואל, כתובות, נ"א, ב'.) דאוסר באונס דגדולה, כל היכא דלא צעקה מתחילה ועד סוף כבר דברתי מזה בח"ב מספרי בעמק הלכה לפ' בא יעויי"ש]. ומדלא הוי ס"ס גמור, ניחא מה שהצריכו חז"ל לברר בבדיקת הריאה ולא סמכו על ס"ס, (אף אי נימא כרשב"א דכל סירכא אינה אלא ספק):

אולם כ"ז לשחיטת חולין, בזה שפיר י"ל דאין שום נ"מ לדינא אי אין שם נקב כלל, או יש, אלא שלא ניקב רק עילאה בלחוד משא"כ בקדשים, דלכתחילה איסור דאורייתא הוא להקריב אפילו חולה שיכול לחיות (וכמבואר ברמב"ם ה' אהמ"ב שם), ואפי' אי נימא דא"ז אלא בחולי שבכל הגוף, היינו שכל גופו מרתת (וכדמ' ברמב"ם שם), מ"מ הא מצוה מן המובחר לא הוי באיזה חולי שיהי' (וכמו"ש הרמב"ם שם ד' הש"ס מנחות מביאין אילים כו' וכבשים מן כו'), וא"כ ודאי אילו יצוייר שנדע על בהמה שבחיי' שניקב בה קרום העליון שבריאה ושלט בה החולי, היינו אוסרין להקריבה, או עכ"פ להקדישה לכתחילה. (וע' מנחות ס"ד נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין מהו כו'. הרי שרצה הש"ס לפטור מחטאת על שחיטת השני' מפני כחש פנימיי שבראשונה, דאעפ"י שאינה נראית מבחוץ כלל מ"מ לכתחילה אסור להקריבה או להקדישה מה"ת) **(וכ' אחי הרב הגאון וכו' כמוהר"ר יעקב נ"י אבד"ק קאנין העירני מד' רש"י זבחים ע"ד, ע"ב, שכתב נקובת הקוץ ואינה נקובה לחלל וכשרה ומום נמי לא הוי דהדר בריא עכ"ל, ואין מזה סתירה לדברינו, דהתם כבר היא קדושה ועומדת ואין מפקיע מקדושתה אלא מום, משא"כ להקדישה לכתחילה:)** נמצא לפי"ז דכל ספק סירכא לגבי מזבח הוי ס"ס מעליא, ס' אין שם סירכא כלל, ומותרת למזבח אף לכתחילה, ואת"ל יש סירכא, דילמא לא ניקב אלא עילאה, ועכ"פ בדיעבד, כגון השתא שהיא כבר קדושה ושחוטה לפנינו, היא כשרה עכ"פ אף למזבח, וממילא דלענין קדשים מדהוי ס"ס זה ס"ס מעליא, שוב לא צריכינן באמת לבררו ולבדוק כלל, ונהי דאילו אירע שבדק ומצא שם סירכא בודאי דאף למזבח אסורה, (עכ"פ מטעם הקריבהו נא כו' ודלא כהגאון בעל עין יצחק), אך לכתחילה י"ל דליכא חיוב בדיקת הריאה רק בחולין, ולא בקדשים:

**(ואמנם בשו"ת הריב"ש סי' קס"ג כ' להדיא דגם בקרבנות היו בודקין משום סירכות הריאה (אע"ג דאין שבות במקדש) יעויי"ש ועדיין הדבר צ"ע:)**

עפי"ז כבר תתבאר לנו הסתירה בד' הרמב"ם (שהקשה עליהם בעל ב"א בספרו) אל נכון, דבביצה גבי משקין את המדבריות, דבחולין איירינן התם, שפיר פירש הרמב"ם בפיה"מ שלו דטעם השקאה זו משום סירכות הריאה הוא, דהא בחולין הבדיקה בזה היא לחיובא, משא"כ גבי השקאה דתמיד, דקדשים הוי, ובהא יש לנו, כל זמן שלא נבדקה, ס"ס מעליא, שס' א' מתיר יותר מחברו וכדאמרן, ואין צריך לברר ולבדוק כלל, התם כבר הוזקק הרמב"ם לפרש כרש"י משום הפשט העור (ולא משום סירכא דריאה), דאם לא יבדוק מהי"ת שימצא שם סירכא כלל, וא"כ תחבולת ההשקאה בשביל זה אך למותר היא אצל קדשים, דסמכינן אס"ס, כיון דס' הא' מתירה למזבח אף לכתחילה, ולס' השני אינה מותרת אלא בדיעבד. וע' ט"ז יו"ד סי' א' ובנקה"כ שם דמחשיב לס"ס ספק יודע ה"ש, ואת"ל לא ידע דילמא אתרמי ושחט שפיר והא לכאורה אין ס' א' מתיר כאן יותר מחברו, והוי משם א', דמאי נ"מ אי שחט שפיר ע"י ידיעה, או אתרמי ושחט שפיר, אלא ע"כ כיון דע"י ידיעה הי' מותר לכתחילה לשחוט, ואי לא ידע אז עכ"פ לכתחילה לא הי' רשאי לשחוט, תו דיינינן לי' שפיר לס"ס מעליא, אע"ג דהשתא מיהת היא שחוטה לפנינו. ודו"ק **(ולענין חיוב הבדיקה בקדשים תו ליכא להקשות דהא עכ"פ לפחתך אסירא, וכקושיתנו לעיל, דהא באמת גם לפחתו אינה אסורה, אלא דצריכה בדיקה, ולענין קדשים הרי היא כבדוקה. וק"ל:)**

ואמנם לכאו' יש להשיב על דברינו לפי מ"ש הנוב"י [חיו"ד סי' מ"ז מ"ק] דבדבר קל שיש חילוק בין הספקות תו לא מקרי ס"ס משם אחד, ואף שאין אותו חילוק נוגע לדינא הנהוג בזה"ז (כגון בעובדא דידי', ספק דם הצדדין, והאשה טהורה וגם הדם טהור, ספק דם מכה מן המקור ואז עכ"פ הדם טמא לטהרות, ואף שאין לנו עכשיו דין טו"ט), וא"כ אי ס"ד דשני הספקות שבנידון דידן הא' מתיר יותר מחברו לענין קדשים, שוב נימא דאף לענין חולין יתחשב שפיר לס"ס מעליא, והדר קשה בדיקת הריאה דחולין למה. אך באמת ז"א, חדא דמדברי הפר"ח כללי ס"ס י"ב משמע לכא' דלא כנוב"י יעויי"ש, (וכן יש להוכיח גם מד' המהרי"ט ח"א סי' מ"א דחשיב ספק לא הגיעה לשנים, ס' לא הביאה סימנים לס"ס מש"א, אע"ג דבספק השני יש חומר מבספק הראשון דהא לחומרא חיישינן לחזקה דרבא, ויש לדחות.). ועוד דבעובדא דנוב"י יצוייר עכ"פ חילוק דיניי בעצם אותו הנידון שאנו דנין עליו (כגון אותו הדם שאנו מסופקים עליו אי טמא ואי טהור הוא לטהרות, ואף שאינו נוהג בזה"ז.) משא"כ בנ"ד דבהמת חולין זו, השחוטה לפנינו, לא תתכשר עוד למזבח לעולם, והבן זה..

הדרן לדברינו הראשונים דטעמא רבה איכא לחלק בין בהמת חולין לבהמת קדשים לענין חיוב בדיקת הריאה ובעצם שיטת הרמב"ם שהתחלנו בה, מה דמשמע לדידי' דכל ענין איסור טרפות למזבח אינו אלא דרבנן, ע"ז כבר הרבה להקשות בס' שעה"מ [פי"א מה"ש], דלכא' כל סוגית הש"ס חולין י"א היא כנגדו, מדהוכיח התם הש"ס דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה, מפרה אדומה ועגלה וכו' וליחוש דילמא טרפה הוי כו' ואי ס"ד דטרפות למזבח אין איסור ד"ת שוב אין ראי' מכל הנך דמייתי, דקדשים נינהו, יעויי"ש בס' שעה"מ והיא קושיא עצומה מאד:

**(וע"ד דרוש פירשתי בענין זה מאמרם ז"ל [במכילתא, בא.] גבי פסח מצרים, עמאה"כ וילכו ויעשו כו' כאשר צוה ד' את משה כו' כן עשו כו' הוסיפו במכילתא "ללמדך שאף משה ואהרן עשו כן", והוא תמוה מאד, דמאי רבותא שאף משה ואהרן לא בטלו מ"ע, ומי יעשה אם הם לא יעשו? ונלענ"ד בהקדם דקדוק עצום שיש לדקדק בד' הש"ס חולין שם סוף ע"ב, ודילמא היכא דאפשר אפשר כו' דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא, וכי תימא ה"נ, פסח וקדשים מא"ל כו' ואינו מדוקדק מה שחילקן הש"ס לתרי בבי, פסח וקדשים, אטו פסח לאו קדשים נינהו, וחדא הו"ל "קדשים מאי אל"מ" והנה אלמלי באנו להקשות על הוכחת הש"ס מקדשים דאזלינן בתר רובא, ודילמא קדשים שאני דאיכא מ"ע באכילתן, ואתי מ"ע)**

וראיתי לחת"ס [ח' יו"ד ס' ע"ב] שתירץ דעד כאן לא אמר הרמב"ם אלא בשאר טרפות הפנימיות דאף להדיוט לא למדנום אלא מהלמ"מ, משא"כ בדרוסה, דהיא הטרפה היחידית דכתובה להדיא, [ע' ב"י יו"ד כ"ט] גם הרמב"ם מודה דאסורה אף למזבח מה"ת, וא"כ בכל הקדשים כולם הוי לן לחוש לס' דריסה, דצריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא, אי לאו דאזלינן בתר רובא. וזהו מה שהוכיח הש"ס חולין י"א שם. עכת"ד החת"ס:

והנה ראשית אעיר שעל ספק זה בענין טרפות למזבח כבר נתעורר בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ס"ט, ושם הוכיח מסוגיא דחולין מרישא של עולה דאפי' טרפות דלאו דרוסת הזאב ג"כ דאורייתא נינהו למזבח, דלא כחת"ס. יעויי"ש. ועצם תירוצו של החת"ס לא בריר לי, בעניותי, מטעמים שאבאר:

חדא דאי כל הוכחות הש"ס אינה אלא מספק דרוסה, א"כ לידחי לי' הש"ס לכל הוכחות אלו, כי היכי דדחי להראי' ממכה אביו **(דידהו ודחי לאו דטרפה, אז היתה דומה שאלה זו לאותה קושיא של שטות שהקשה מאן דהוא. ניתי עשה דמצה ונדחי ל"ת דחמץ, דכמו שאם חמץ הוא איננו מצה, כך אם טרפה היא איננה קדשים, וליכא מ"ע כלל באכילתה, אך כ"ז אי נימא דטרפות למזבח מה"ת אסור, משא"כ למ"ש הכ"מ אליבא דרמב"ם דד"ת טרפה אינה אסורה כלל לגבוה, והא ודאי דאף לר"מ, דחייש למיעוטא, כ"פ לא עדיף מספק השקול, ואינו אלא ספק דדבריהם למזבח (דילמא מקום נקב קא שחיט) וא"כ עכ"פ כבר חל עליו שם קדשים דבר תורה, לענין היתר לגבוה, וממילא דשוב יש לומר דאפי' להדיוט נמי תהא מותרת משום עשה דוחה ל"ת, דמדחל שם קדשים עלי' תו הויין שני ענינים נפרדים ממש, דומי' דמצה וחדש, שהקשו עלי' בתוס' קדושין בשם הירושלמי, דליתי עשה ולידחי וע' תוס' חולין ע"ח ד"ה מניין, דאי לאו דאיכא כלאו דאו"ב גם עשה דמחוסר זמן, אז הוי אתי עשה דאכילת פסח ודחי לי'], ולפי"ז אין שום ראי' מאכילת קדשים אליבא דר"מ. דהיכא דלא אפשר שאני, דדילמא משום עשה דוחה ל"ת אתינן עלי':

אולם לכשתדקדק בדבר תמצא דלענין פסח לא ניתן דבר זה להאמר כלל, דבשלמא בשאר קדשים, דאין חלות קדושתן תלוי' באכילת הדיוט כלל, דהא אכילת קדשים לכו"ע לא מעכבא, ואפי' אי הוי אסור להדיוט מ"מ שפיר. חייל שם קרבן עלי' (אי לאו דממעטינן לי' מקראי, או מאסמכתא אליבא דכ"מ בדעת הרמב"ם), בהנהו שפיר י"ל דשוב לישתרו אף להדיוט משום מ"ע דאכילתן, משא"כ בפסח שלא בא מתחילתו אלא לאכילה ולכו"ע בשאינו ראוי לאכילה מעיקרו לאו פסח מקרי כלל (ע' סוגיא דפסחים ע"ז ע"ח), א"כ קודם שאתה קורא שם פסח עליו אתה צריך להקדים הכשרו לאכילת הדיוט, הרי דקדושתו ואכילתו תלויין זב"ז, אמש כדמיון חמץ ומצה שהבאנו לעיל, ול"ש כלל לדון בזה דין עשה דוחה ל"ת, דמקמי שהכשרתו לאכילת הדיוט אכתי לא חייל עליו שם פסח כלל וליכא מ"ע באכילתו. [ומה שהתוס' חולין ע"ח שם הזכירו ס' זו אף לגבי פסח בלא"ה צ"ל דרק לרוחא דמילתא כתבו, משוה קושית הגרי"ב בגליון שם שהעיר ע"ז מד' התוס' גופייהו בזבחים ל"ג עיי"ש ודו"ק]:

ולפי"ז מפסח עכ"פ שפיר הוכיח הש"ס (אף אליבא דרמב"ם) דהיכא דלא אפשר שאני, דאלת"ה נימא במקום נקב קא שחיט, ומשום חשש זה עכ"פ אינו ראוי לאכילת הדיוט, ושוב לא חל עלי' שם פסח כלל אף לגבוה:

אך משאר קדשים אין ראי' לכאורה, אליבא דרמב"ם, דמדלגבוה שרי וחייל עלי' שם קדשים, תו י"ל דמטעם עשה דוחה ל"ת שרי אף להדיוט ולא מטעם דלא אפשר.

אולם באמת יש קצת ראי' אף משאר קדשים, לפי"מ שהעליתי להלן בפנים, דאף הכ"מ לא אמר אליבא דרמב"ם דאסמכתא הוי אלא שהוקדשה ולבסוף נטרפה, משא"כ בנטרפה ולבסוף הוקדשה (ובפנים להלן יתבאר הדבר), א"כ אכתי יש לחוש דילמא כבר נטרפה מקמי שהוקדשה וממילא דאסירא לגבוה דבר תורה אף לרמב"ם, וא"כ תו לא שייך לדון בה מטעם דחיי' ע"י עשה דאכילת קדשים, דמדאסירא למזבח דבר תורה תו לא חייל עלה שם קדשים כלל וכדאמרן. וא"כ אף מאכילת שאר קדשים לבר מפסח יש נמי להוכיח מדלא חיישינן לשמא נטרפה ואח"כ הוקדשה דעכ"פ היכא דלא אפשר שאני, ולא חיישינן למיעוטא:

חזינן מיהת דאף אם באנו לאסור אכילת קדשים משום מיעוטא דטרפות, עכ"פ לא זה השם האוסר לאכילת פסח אוסרו לאכילת שאר קדשים, דלענין פסח די לנו לחוש לדילמא נטרפה, ותו אין נ"מ אימת נטרפה (דאף אם הוקדשה ולבסוף נטרפה אע"ג דלשאר קדשים הוי חזיא לרמב"ם מדאורייתא, מ"מ לפסח עכ"פ לא חזיא, מדעיקר שם פסח באכילת הדיוט מיתלי תלי, וכדאמרן)** כגון שהיו או"א חבושין בבית האסורים, (כלומ' וחזינן שלא נבעלה), ה"נ נימא כגון שהיתה בהמה זו חבושה, וידענו שלא נדרסה. (דבשלמא לענין שאר טרפיות, הבאות מחמת חולי שמבפנים, ודאי לית להו שום בדיקותא מחיים, משא"כ חשש דדרוסה שהוא דבר הבא מבחוץ הא אפשר לברר ע"י עדים אף בלי שנסמוך ארובא.):

**(אך לענין שאר קדשים, אי הוי ידעינן עכ"פ שלא נטרפה קודם שהוקדשה, אז לשיטת הרמב"ם מדחייל עכ"פ שם קדשים עלי' לגבי מזבח, תו הוי חזיא גם להדיוט, משום דחיית עשה דאכילת קדשים, וכל עיקר החשש אינו אלא דניחוש למיעוטא דדילמא נטרפה מקמי שהוקדשה, ולא חייל עלי' שם קדשים כלל.

ומעתה מדוקדק מאד לשון הש"ס שם ר"מ היכי אכיל בישרא, וכ"ת ה"נ, פסח וקדשים מאי אל"מ, חלקינהו לתרי בבי, פסח לחוד, וקדשים לחוד, משום דבאמת אין ההוכחה שוה אצל שניהם, אלא דעכ"פ מתרוייהו יש להוכיח "דהיכא דלא אפשר שאני", דאלת"ה ניחוש (למאן דחייש למיעוטא) בפסח לדילמא נטרפה סתם, ובשאר קדשים לדילמא נטרפה מקמי שהוקדשה. ודו"ק:

והנה במסקנא דחי הש"ס לילפופא דפסח (אהא דאזלינן בתר רובא) דדילמא ע"י גומרתא (כלומר שבדקו לקרום של מוח ע"י שרפת העצם), אמנם אין זה אלא אליבא דהו"א (אי לא הוי אזלינן בתר רובא), אך אליבא דאמת דסמכינן ארובא אסור ע"י גומרתא, עכ"פ מדרבנן, [ע' פסחים פ"ד ע"כ, ובתוד"ה כשהוא. פ"ה, א.] משום הפסד קדשים.

ומעתה נחזה אנן בפסח מצרים היכי הוו עבדי, דלכא' יש לחלק בנידון זה בין פסח דורות לפסח מצרים, עפימ"ש הפרמ"ג דלגבי ב"נ לא אזלינן בתר רובא, א"כ תינח פסח דורות דהוי כבר לאחר מתן תורה, שפיר לא יאות למיעבד ע"י גומרתא, משום הפסד קדשים, דהא לענין חשש דטרפות סמכינן ארובא, משא"כ בפסח מצרים דהוי קודם מ"ת, דאכתי ארובא לא הוי סמכינן, לכאורה לא הוו יכלי למיכלי' רק דוקא ע"י גומרתא, כדי למיבדקי' מחשש טרפות. אלא דבאמת דא בורכא, דהא למזבח אף טרפה מן התורה משרי שרי לשיטת הרמב"ם והיינו אם לא נחלק בין הוקדשה ולבסוף נטרפה או להיפך), ומידי הוא טעמא לאסור בפסח אלא משום דבעינן שיהא ראוי לאכילת הדיוט. והא קודם מ"ת אכתי גם להדיוט לא הוזהרו על הטריפות. אמור מעתה דבין בפסח מצרים ובין בפסח דורות בחדא מחתא הוי עבדי לי' בלא בדיקת קרום של מוח ע"י גומרתא, בפסח דורות משום דניתנה תורה ונתחדשה הלכה לסמוך ארובא, ובפסח מצרים משום דאכתי לא הוזהרו על הטרפות כלל.

אולם מצינו לחז"ל שדרשו גבי יוסף טבוח טבח והכן, פרע להם בית השחיטה וטול גה"נ בפניהם [חולין צ"א. א'], הרי שעכ"פ יחידי סגולה היו מחמירין על עצמן אף קודם מ"ת להזהר ממאכלות אסורות, ומי לנו גדול ממשה ואהרן שהם בודאי קיימו כה"ת גם עד שלא ניתנה.

והנה אין ספק שאך לחומרא היו מקיימין ולא להקל על עצמן, ולכאורה הי' מסתעף מזה שבאופן עשיית הפסח במצרים לא השתוו משה ואהרן עם שאר ישראל, שכל המון בית ישראל לא הוזקקו בשעת עשייתו ואכילתו לשום בדיקת טרפות, משא"כ משה ואהרן שלחומרא נהגו כלאחר מ"ת, ולקולא לא הוו יכלו עדיין לסמוך ארובא, בדין היה לכאורה שלא יעשוהו ויאכלוהו לפסח מצרים רק ע"י בדיקת גומרתא מחשש טרפות (ולא כמשפט אשר עשוהו כל ישראל). אולם באמת גם זה אינה מדרך השלמים לפרוש מן הצבור במעשה המצוות אף לחומרא

ובזה יש לבאר לדעתי כונתם ז"ל במכילתא וילכו ויעשו כו' כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו, ללמדך שאף משה ואהרן עשו כן, כמו שעשוהו כל ישראל, כך לא פרשו אף משה ואהרן מן הצבור באופן עשייתו, מבלי שנהגו סלסול בעצמם להצריך בדיקות יתירות ולשנות מדרך הרבים אף לחומרא והבן זה)**

ואי תימא שעכ"פ יש חשש דילמא נדרסה אמה של בהמה זו, והויא היא ולד הדרוסה, זה ליתא, דולד הדרוסה אפילו לר"א דתמורה, ל', ב', דאוסר, וע' ס"ז יו"ד סוס"י ע"ע], נהי דטרפה הוי, מ"מ לא עדיפא משאר טרפות, דמידי הוא טעמא להבדיל בין דרוסה לשאר טרפיות אלא משום דדרוסת הארי היא הטרפה שדבר בה הכתוב להדיא כמו"ש הרמב"ם, וז"א אלא בדרוסה עצמה, ולא בולד, שאפילו לר' אליעזר אינו אלא כולד טרפה דעלמא, ומהלמ"מ ידעינן לה, כמובן. וא"כ אכתי קשיא לרמב"ם, אי כל טרפות דעלמא אינן דבר תורה לגבי מזבח, א"כ איך הוכיח הש"ס מזה דאזלינן בתר רובא, ולא הועיל הג' חת"ס ז"ל בתירוצו:

ואמנם גם בר מן דין יש להשיב על תירוצו של החת"ס ונקדים לזה הקדמות אחדות:

על שיטת הריב"א [בתוס' חולין כ"ח, י"ב] דרק לספק דרוסה אין בדיקה לושט מבחוץ, אך משום חשש נקובה יש לושט בדיקה אף מבחוץ, כתבו שם התוס' וז"ל, והר"א הקשה, אי ושט יש לו בדיקה מבחוץ, א"כ מאי פריך לעיל ור"מ היכי אכיל בשרא כו' ונימא דהוי אכיל ע"י בדיקה, "ונראה לי דיש שום חולי שיאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה". עכ"ל התוס' ודבריהם תמוהים מאד, דלמה להו לתוס' למימר משום חשש "איזה חולי שיאדים כמו דרוסה", תי"ל משום חשש דרוסה גופא, דהא השתא קיימינן דעכ"פ לדרוסה עצמה אין לושט בדיקה מבחוץ. (וא"כ שפיר הוכיח הש"ס אליבא דר"מ דהיכא דלא אפשר שאני, דאל"ה ניחוש לדרוסה גופא ולזה אין בדיקה). וכבר נתקשה בזה המהרש"א ז"ל שם במקומו, ולדעתנו להלן יבוארו ד' התוס' היטב:

עוד ראיתי להקדים דבר תימא בפסקי השו"ע והטור לענין דין בכורה [ביו"ד סי' שע"ו, ס"ד] שכתבו מבכרת שיצתה מלאה וחזרה ריקנית הולד הבא אחריו ספק בכורה ע"כ. ומקורו מש"ס [נדה כ"ט, א'.] בהמה שיצתה מלאה כו' הבא אחריו בכור מספק, ואמאי הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות ולד מעליא ילדן כו' אמר רבינא משום דאיכא למימר רוב בהמות יולדות דבר ס הפוטר מן הבכורה ומיעוטן כו' ורוב יולדות מטנפות, וזו הואיל ולא טנפה איתרע לה רובא. עכ"ל הש"ס וכתבו התוס' שם דע"כ בדלא שהתה איירי, דאי בשהתה, אימא דבאמת ילדה וטנפה, ולא יצאה כלל מן הרוב עיי"ש, ולפי"ז קשה מאד איך סתמו השו"ע והטור להלכה דכל יצתה מלאה וחזרה ריקנית הבא אחריו ספק בכורה וכן סתם הרמב"ם [בפ"ד מה' בכורות, ה' י"ג.], ולא חלקו כלל בין שהתה ובין לא שהתה, ומשמע דלדידהו בכל גוני הוי ספק בכורה, והלא מבואר בדברי רבינא דרק בשהתה הולד הבא אחריו ספק בכור, ובלא שהתה סמכינן ארוב יולדות ולד קיימא יולדות כדמוכח בש"ס שם. וכבר נתקשה בזה הגאון רע"א ז"ל בהגהותיו, ומכח קושי' זו נטה הגרע"א ז"ל ובעל ס"ט להקל באמת בדלא שהתה, ודלא כסתימת לשון כל הראשונים ז"ל. ולענד"נ ליישב פסקן של ראשונים:

דהנה באמת טעמא בעי לשיטת התוס', מ"ט סתים רבינא גופי' ולא פירש דבלא שהתה לא חיישינן, והא אמורא צריך לפרש דבריו. ונראה לי דרבינא לשיטתי' שפיר סתים, דהנה לכא' יש להקשות לפי מ"ש בנוב"י [מ"ת ח' אה"ע פי' כ'] לענין לעז דא"א דכל היכר עובר שמבחוץ, כל זמן שלא הוכר ע"י הרגשת חיותו הפנימית, אינו מעיד על טומאה ודאית, לפי שאפשר שבאה לה הבטן המלאה לא ע"י עיבור כלל, אלא ע"י חולי, ויעויי"ש בנוב"י דלא חשיב לה אלא ככיעור בעלמא), א"כ קשה למה לא חשיב הש"ס התם בנדה גם זה בכלל הספקות (לענין בהמה שיצתה מלאה וכו'), דנקיט התם רק ספק ולד קיימא ספק רוח הפילה, ולא אמר ספק ע"י ולד, ספק ע"י חולי, ולא הי' שם עיבור כלל. אך באמת ז"א, דהא גם הנוב"י מודה בנידון דידי' דעכ"פ כיעור מיהו הוי, וע"כ הסבר פשרה זו הוא, דודאי הרוב אינן מחמת חולי, אלא מחמת עיבור, והוי כמילי דכיעור, דג"כ רובן לזנות, אלא שאינו בגדר ודאי כעדי טומאה ממש וכיון דרובא אינו מחמת חולי כבר ניחא מה דלא חשיב לה הש"ס לספק גם לענין בהמה שיצתה מלאה:

אולם כי דייקת אכתי יש נ"מ גדולה בין הספק דשמא רוח הפילה לבין הספק שמא מחמת חולי. דבש"ס [בכורות כ'] פליגי רבא ורבינא, לרבא אליבא דרבנן, דלא חיישי למיעוטא, סמכינן לענין מבכרת דבהמה ארוב בהמות מתעברות ויולדות, ורבינא פליג וס"ל דאף לרבנן לא סמכינן על רוב זה, לפי שהוא תלוי במעשה (דעלה עלי' זכר). ורוב התלוי במעשה לא אמרינן. נמצא לפי"ז לרבינא לשיטתי', לעולם כשאנו דנין על ספק ולד קיימא ספק רוח הפילה, דבתרווייהו אתה זקוק להניח שנעשה בה מעשה הרביעה והעיבור, שפיר איכא למיזל בתר רובא דולד קיימא, (דהא בין הרוב ובין המיעוט תלויין במעשה), אי לאו דאיתרע לה רובא מדלא טנפה, אבל בספק עיבור ספק חולי לא יועיל לנו לרבינא רובא דרוב בהמות כו' כלל, לפי שהמיעוט דע"י חולי אילו תלוי במעשה, והרוב תלוי במעשה:

אלא דלפעמים מדה אחרת יש המגרע לספק דע"י חולי, דבשלמא ע"י עיבור אפשר שתתרוקן בבת אחת, ע"י שתלד או שתפיל, בבקר מלאה ובערב ריקנית, משא"כ בחולי, כשם שביאתו לאט לאט כך יציאתו חסר ואתי חסר ואתי, ולא מסתבר שיבריא החולי בין רגע, וכעין מ"ש התוס' [פ"ב דשבת ל"ו, א', ד"ה למחט] דבזמן קצר ל"ש לומר שמא הבריא ונתרפא, (וע' ש"ד סי' ל"ג ס"ק נ"א]. ודומה לזה בכלבו בשם הראב"ד [הובא ביו"ד ס' מ"ד ס"ו] דהיכא דחזינן שניטלה הכוליא ע"י חולי אז טרפה ודאי, משום שטרם שניטלה לגמרי ע"כ הקטינה מקודם עיי"ש. (והמעיין בנוב"י שם יראה דמשו"ה חשיב לה בנידון דידי' לכיעור עכ"פ, כיון דא"א לתלות' בחולי, מדאזיל עד מהרה):

בד"א ביצתה הבהמה מלאה, ולא שהתה כלל, וחזרה ריקנית, אז שפיר י"ל דאזדא לי' ספק דע"י חולי, מדנתרוקנה בבת אחת, אך ביצתה ושהתה, הדרן לספק זה, דמנא ידעינן, אימא באמת חסר ואתי חסר ואתי, דהא שהתה בינתים, מאי אמרת רוב בהמות מלאות אינו מחמת חולי, ז"א דהא כשאנו דנין ספק ע"י חולי (ולא הי' שם עיבור כלל) לא יועיל לנו שוב רובא מדהוי תלוי במעשה. ואולם לדינא גם ביצתה ולא שהתה הדר דינא להחמיר, דנהי דאזיל לה בכה"ג ספק דע"י חולי, מ"מ הדר לן ספק דשמא רוח הפילה, ורובא דרוב יולדות ולד קיימא יולדות, הא איתרע לה, מדלא טנפה וכדא' הש"ס התם, דהא השתא בדלא שהתה קיימינן, וחזינן דלא טנפה:

נמצא לפי"ז דבאמת כל בהמה שיצתה מלאה וחזרה ריקנית יש לחוש בכל גוני בולד הבא אחריו לס' בכור, דממנ"פ אי שהתה (דאז ליכא הוכחה מדלא טנפה) הא יש לתלותו בספק חולי, וספק זה לא יוכרע כלל ע"י הרוב שכנגדו, מדהוי הרוב תלוי במעשה, ואי בדלא שהתה (דאז אמנם ליכא למיתלי בחולי, מדאין דרכו להתרפאות בבת אחת) הדר יש להסתפק בספק רוח, דהא בכה"ג כבר יש הוכחה מדלא טנפה, למיתרע לי' רוב דולד קיימא ודו"ק. ועפי"ז ניחא מאד מה דסתים רבינא בש"ס ונקיט כל יצתה מלאה לחומרא, דממנ"פ יש להחמיר, דבשהתה הא לרבינא לשיטתי' (דרוב התלוי במעשה ל"א) בלא"ה אין להתיר, מדאיכא למיתלי בחולי ולא בעיבור כלל, אלא דקמ"ל רבינא דאף בלא שהתה נהי דבכה"ג תו ליכא למיתלי בחולי, מ"מ הא כבר איתרע לה רובא דולד קיימא, מדחזינן דלא טנפה, דהא לא שהתה, וממילא דיש לחוש שמא רוח הכילה, וכדאמר הש"ס:

הרי דרבינא שסתם הדבר שפיר סתים, דלשיטתו בכל גוני הוי ספק בכור, והתוס' בנדה שם י"ל דאזלי אליבא דרבא, דפליג ארבינא לענין רוב התלוי במעשה, ולדידי' ליכא למיתלי בחולי שהרוב מנגדו, ע"כ פירשו דבדלא שהתה איירי (היינו דבזה אף רבא יודה), אבל הרמב"ם והשו"ע דאזלי אליבא דהלכתא דקיי"ל כרבינא, דרוב התלוי במעשה ל"א, שפיר סתמו גם הם דבכל גוני יצתה מלאה וחזרה ריקנית הולד הבא אחריו ספק בכור. בשהתה משום ספק דמחמת חולי, ובלא שהתה משום ספק דרוח הפילה. ומיושבת קושית הגרע"א, והדר קם דינא כפשטות ל' הראשונים ז"ל, מבלי הכרח לחדש מה שלא חדשו הם. ודו"ק:

שמעינן מיהת דסוגיא דעלמא כרבינא, דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה; ונלענ"ד לחדש מסברא שהדברים ק"ו לענין מיעוט, היינו דאף מאן דחייש למיעוטא, מ"מ בודאי לא עדיף מיעוטא לדידי' מרובא אליבא דידן. ואם רוב התלוי במעשה ל"א, מכש"כ מיעוט התלוי במעשה דכמאן דליתא הוא, והנה דריסה ודאי דתלוי במעשה מקרי, (דהא לא עדיף ספיקא דעלה עלי' דורס מספק דעלה עלי' זכר שבש"ס בכורות), ולפי"ז אף כשנחוש לר' מאיר דחייש למיעוטא לספק נקב מ"מ לא נחוש אלא בנקב מחמת חולי, דאתי ממילא, ולא בנקב מחמת דרוסה, דלבד שהוא מיעוטא הוא תלוי גם במעשה

**(ואמנם יש מקום להתעקש ולומר דבשלמא לענין רובא אתי הא דתלוי במעשה ומגרעו שלא יהי' כודאי, אך לר"מ דדי לו במיעוטא לחוש עליו, כך לי מיעוט התלוי במעשה כך לי מיעוט שאינו תלוי במעשה. אך באמת ז"א דהך סברא דתלוי במעשה יסודתו משום חזקה, ובהא אף ר"מ מודה, ועוד אולי לא גרע מיעוטא התלוי במעשה ממיעוטא דמיעוטא, דבהא לדברי התוס' אף רבי מאיר מודה.)** ומעתה בא וראה כמה גדולים ד' התוס' חולין כ"ח שם, שעל קושיתם לריב"א, מאי מקשה הש"ס אליבא דר"מ דילמא במקום נקב קא שחיט, הא לריב"א יש לנקב דעלמא בדיקה (ורק לנקב דדריסה אין בדיקה) תירצו התוס' "ונ"ל דאולי יש נקב שיאדים כמו דרוסה", ולא תירצו בפשיטות דהחשש הוא משום נקב דדרוסה גופה (וכקושית מהרש"א שם) ולדברינו זה ניחא מאד, דלנקב דדרוסה ודאי דאף לר"מ לא חיישינן (כ"ז של אתחזיק דורס שם) מדהוי מיעוט התלוי במעשה, אלא "דלנקב שיאדים כמו דרוסה" והוא בא מאליו, מחמת חולי, לזה חיישינן מדאינו תלוי במעשה כלל. וסרה תמיהת מהרש"א מד' התוס':

ואם כדברינו הלא תהי' גם מכאן סתירה לתירוצו של הג' חת"ס ז"ל על קושית שער המלך שהבאנו למעלה, דאף לפי"מ דשקיל וטרי הש"ס בחולין שם מנא לן דאזלינן בתר רובא ואף לפי"מ דסליק אדעתי' לחוש ברישא של עולה ועגלה וכדומה משום ניקב קרום של מוח, מ"מ ודאי דלא גרע רובא מספק השקול, או עכ"פ לא גרע רובא לדידן ממיעוטא אליבא דר"מ, וא"כ די שנחוש לנקב דמחמת חולי דאינו תלוי במעשה, אך לא לנקב דדריסה מדתלוי במעשה. וא"כ הדרה קושית שעה"מ על הכ"מ אליבא הרמב"ם לדוכתא, דאי ס"ד דטרפות למזבח אינה אסורה אלא מדרבנן אין ראי' לרובא מכל הני דמייתי הש"ס, דהא קדשים נינהו, ומה שתירץ החת"ס דבדרוסה מודה הרמב"ם, שהוא ד"ת אף למזבח זה לא יועיל כלום, דהא ראיית הש"ס ע"כ לאו מחשש דרוסה הוא, דתלוי במעשה וכדאמרן.

ולחומר הקושיא נלענ"ד ליישב באופן אחר, עפ"י שנקדים עוד דבר תמוה להכ"מ ז"ל [פ"י מה' רוש"נ] שעל מה שכתב שם הרמב"ם דעגלה ערופה אם היתה טרפה פסולה, כפרה כתיב בה כקדשים, העיר הכ"מ מקורו מירושלמי [פ"ט דסוטה ה"ה], והוא תמוה, דהא מפורש דבר זה גם בבבלי חולין בסוגיא דרובא, מדהוכיח הש"ס רובא מהא דעגלה ערופה (דליחוש דילמא טרפה היא) ומסיק וכ"ת מאי נ"מ, כפרה כתיב בה כקדשים. ולמה הוצרך הכ"מ להוכיחו מן הירושלמי. וראיתי שכבר העיר ע"ז כ' דו"ז הגאון מוהר"ר אכתריאל נ"י אבד"ק יאגוסטאוו בספרו כתר המלך יעויי"ש.

ונראה לי דבאמת אין מסוגיא דחולין ראי' כ"כ, דהא כ' הרמב"ם [פ"ב מה' אהמ"ב ה' י"א] וז"ל חסר לה (היינו לבהמת קדשים) א' מן האברים אפי' מן האברים הפנימיים כגון שחסרה לה א' מן הכליות ה"ז פסולה, שנאמר תמימים יהיו לכם עכ"ל. הרי דיש לנו קרא מיוחד לאסור מחוסר אבר פנימיי גבי קדשים (ואף באבר שאינה נטרפת בו, דהא ניטלו הכליות כשרה). והא עגלה ערופה אי אפשר לבודקה אף מחשש מחוסר אבר, דהא אמר רחמנא הערופה כשהיא שלמה, וא"כ אכתי י"ל, דלעולם טרפות אינה פוסלת בעגלה כלל, אלא דמחוסר אבר פוסל בה, דאולי רק לענין זה איתקש לקדשים **(ע' בירוש' פ' עגלה ערופה דמחוסר אבר פוסל בעגלה ערופה ג"כ. אמנם בפ"מ שם וכן בשעה"מ פ"יא מה' שחיטה כתבו אליבא דרמב"ם דאין מח"א פוסל בעגלה, ואין הדבר מפורש ברמב"ם, והסברא נותנת דלא פליג על הירושלמי בהא. ודו"ק:)** (דהא בלא"ה לאו לכל מילי איתקוש כדמ' ברמב"ם שם) ואעפי"כ שפיר הוכיח הש"ס מכאן דאזלינן בתר רובא, מדא"א למיבדקה כלל, ניחוש דילמא חסר לה א' מאברי' הפנימיים, אלא ע"כ דסמכינן ארובא. ואכתי אין ראי' לפסול טרפות. אמטו להכי נזקק הכ"מ להעיר מן הירושלמי, דהתם בירושלמי מוכח להדי' דלא מחוסר אבר בלבד, אלא גם טרפות פוסלת בה. ודו"ק.

זכינו לדין דלהכ"מ אפשר לפרש ראיית הש"ס מעגלה ערופה דאמחוסר אבר שמבפנים קאי, וממילא מיושבת גם קושית שעה"מ ע"ד הכ"מ שבה' אה"מ, (שהקשה מאותה סוגיא על דבריו דכ"מ דטרפות למזבח אינה מה"ת), דהא כל הילפותות מרישא של עולה, מפסח ומאלי' נדחו בלא"ה שם, ולא נשתיירו אלא ההוכחות מפרה אדומה, מעגלה ערופה ומשעיר המשתלח, וכל הני תלת אי אפשר לבודקן כלל אף מחשש דמחוסר אבר, והא בפסול דמחוסר אבר למזבח אף מבפנים) ע"כ גם הכ"מ יודה דפסול דאורייתא הוא (דהא הרמב"ם שם ממעט מהקריבהו נא רק לפסול דטרפות, ומחוסר אבר יליף מקרא מפורש תמימים יהיו לכם) א"כ שפיר הוכיח הש"ס דאזלינן בתר רובא (אף אי נימא דטרפות למזבח דרבנן), דאלת"ה הא לבר מחשש דטרפה ניחוש דילמא חסר לה א' מן האברים הפנימיים, דזה ודאי דאורייתא הוי לכו"ע. **(ואמנם ד' הכ"מ עדיין מוקשים הם מד' הרמב"ם פ"י מה' רוצח דכ' גבי עגלה ערופה וז"ל ואעפי"כ טרפות פוסל בה דכפרה כתיב בה, ולהבנת הכ"מ בד' הרמב"ם דטרפות למזבח אינה אלא מד"ס, ועיקר טעמה משום הקריבהו נא, וא"כ עגלה ערופה דאינה כלל למזבח, ודאי דאין להקישה בזה לשאר קדשים. וצ"ע:)** (ולישנא דטרפות דנקט הש"ס, "דילמא טרפה היא", זה לאו דוקא, ולעולם עיקר הראי' אליבא דרמב"ם מחשש מחוסר אבר היא):

**(ואמנם יש להעיר איך ס"ד דכל הוכחת הש"ס הוא ממחוסר אבר, א"כ מאי הא דאמר גבי פרה אדומה חטאת קרי' רחמנא, תי"ל דכתיב בה תמימה, ופוסל מחוסר אבר. אך באמת יש ליישב, דהא בבכורות ל"ט מבעי' לי' אי חסרון אבר בפנים שמי' חסרון, ופשיט לה משתי הכליות ולא בעל כוליא אחת כו'. וי"ל דרק בקדשים אתי קרא וגלי, ולעולם מתמימה לחוד לא הוי ממעטינן חסרון מבפנים. ואמטו להכי אצטריך למימר חטאת קריא רחמנא ודו"ק:)**

ובזה יתבאר לנו מה שיש לתמוה בד' הר"ן פ"א דחולין שהוכיח מתחילה דאין חיוב לבדוק י"ח טרפות מסוגיין, ולבסוף הוכיח דגם בדיקת הריאה (אף שהוא מיעוט המצוי) אינה מה"ת מהא דש"ס ביצה כ"ה גבי שוחטין את המסוכנת כו'. והוא תמוה דהא כולא מילתא יש לנו למילף מסוגיין דחולין דהא פרה אדומה ועגלה וכו' לית להו בדיקותא אף מחשש ריאה. (וגם הרשב"א בתה"א הוכיח זה מסוגיין דחולין, והפרמ"ג יו"ד בפתיחה לסי' ל"ה ול"ט הביאו:

**(אלא שהרשב"א נסתייע שם מפרה ולא מעגלה, וכ' אחי הרב הגאון החריף המצויין כמוהר"ר אליעזר נ"י העירני על כונת הפרמ"ג שם, שכ' ע"ד רשב"א הללו, וז"ל "ופרה מועיל לריאה כמו שאתה רואה". ואין מובן לדבריו. וכונתו דבאמת מעגלה אין ראי' כ"כ על מיעוט המצוי, דהא עגלה אף בתוך שנתה כשרה, וכבר כ' הש"ך יו"ד ל"ט שם סק"ט להקל בעגלים הרכים כשנאבדה הריאה בלי בדיקה, לפי שאין הסירכות מצויות בהם, משא"כ בפרה אדומה שהיא לפחות בת שנתים, והסירכות מצויות, ומדאעפי"כ שבקינן לה בלי בדיקה, ש"מ שג"ז אינו מה"ת. זה מ"ש הפרמ"ג "ופרה מועיל לריאה" כו' כלומר מפרה הראי' יותר חזקה על מיעוט המצוי מכפי שיש להוכיח מהא דעגלה ודו"ק:)** ולדידן ניחא דהא אי נימא ככ"מ אליבא דרמב"ם דטרפות למזבח דרבנן א"כ מקדשים אין ראי' כלל, ועכצ"ל דכל הראי' שבסוגיא דחולין אינה באמת אלא מחשש דמחוסר אבר, ולא מחשש טרפות, וכדאמרן, והא מחוסר אבר בודאי שאינו מיעוט המצוי כלל, ולא עדיף משאר י"ח טרפות, ע"כ שפיר הוכיח הר"ן מסוגיא דחולין רק לענין בדיקת י"ח טרפות, שאינה מה"ת דזה דמי למחוסר אבר, ולענין בדיקת הריאה שאף שהיא מיעוט המצוי ואעפי"כ אינו מה"ת כבר הוזקק הר"ן להסתייע מהא דש"ס ביצה שוחטין את המסוכנת כו' דאיירי בחולין, ולא מסוגיין דחולין דבקדשים איירי:

ומה ינעם לתרץ, בדברינו הנ"ל אליבא דרמב"ם, לקושית התוס' חולין י"א ד"ה אתי, שהקשו וז"ל וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דילמא היינו משום דאוקמוה אחזקה שאינה טרפה (דהא חיתה י"ב חדש) עיי"ש שחדשו מכח קושי' זו לדינא דחזקה שלא נתבררה, וידוע שנחלקו הראשונים בזה, ולדידן ניחא מאד, דהא כיון שהוכחנו דעיקר הראי' של הש"ס (אליבא דרמב"ם) הוא ממה דלא חיישינן לחסרון אבר שמבפנים, ולא ממה דלא חיישינן לטרפה, והא במחוסרי האברים הפנימיים יתחשבו גם ניטל הטחול או הכליות (וכמו"ש הרמב"ם בה' אה"מ שם להדי'), והללו אין הבהמה נטרפת בהם כלל, ועכצ"ל דיכולה לחיות גם בלעדם, (ואפי"ה למזבח אסורה מה"ת מקרא דתמימים) א"כ שפיר הוכיח הש"ס דע"כ מטעם רובא הוא, ולא משום חזקת חיים דידה, דהא יכולה היא לחיות גם כשהיא נטולת הכליות:

ואמנם בסגנון זה יש ליישב ק' התוס' הנ"ל אף אי נימא דלא כמו"ש הכ"מ, דהא לכו"ע גם מחוסר אבר עכ"פ דאורייתא היא, וא"כ י"ל דהוכחת הש"ס היא עכ"פ לא מטרפה לחוד, אלא גם מחשש דמחוסר אבר, ולענין זה מה שחיתה יב"ח אינו ראי'. וזה נכון מאד:

ואולם בעצם ד' הכ"מ הנה קשה מאד לחדש כזאת בדעת הרמב"ם דטרפות למזבח אינה מה"ת, וסוגיין דעלמא בכל הש"ס (במנחות ה' ותמורה כ"ט, וש"ד.) משמע דדרשה גמורה היא, ולמה יגרע מיעוט זה להוציא את הטרפה מאינך מיעוטי דילפינן מהנך קראי, רובע, ומוקצה ונעבד, דכולהו דאורייתא נינהו. ולולא ד' הכ"מ הי' נלענ"ד דלעולם לרמב"ם אף קרא דמן הבקר דרשה גמורה היא, אלא דאעפי"כ אין למעט ממנו כל הקדשים, דהנה הש"ס למנחות ה' שם) בעי למילף מתחילה פסול דטרפות במה הצד מפסול דמום ויו"ד, ודחי מה להנך שכן בגלוי, עכ"פ חזינן דהיכא דמום פוסל, מסתבר שגם טרפות תפסול, וא"כ י"ל דנהי דאתי קרא דמן הבקר ומיעט גם לטרפות שאינה בגלוי, מ"מ י"ל דאין זה אלא בבהמה (דבהכי איירי קרא דמן הבקר), דיש במינה גם פסול מום, משא"כ בעוף דקיי"ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף, ניחא דה"ה שאין טרפות פוסלת בו, דרק "מן הבקר" אימעוט טרפה ולא מן העוף. ע"כ שפיר הוזקק הרמב"ם למעט טרפות מהקריבהו נא לפחתך, להוציא גם טרפות דעוף דהא עכ"פ לפחתו היא אסורה. ובזה כבר תסור פליאת שער המלך מסוגי' דחולין דהא כל הני דיליף מינייהו התם, פרה אדומה עגלה ושה"מ, בכולהו ודאי דאף לרמב"ם כשם שמום פוסל בהם כך טרפות פוסלת, ע"כ שפיר הוכיח הש"ס משם דאזלינן בתר רובא, משא"כ בעוף:

ואולם עוד קושי' שני' הקשה בס' שעה"מ שם ע"ד הרמב"ם אסוגיא דע"ז דממעטינן טרפות לקרבן דב"נ מקרא דנח, מכל החי, או מלהחיות אתך בדומין לך, ואי ס"ד דלישראל שרי, מי איכא מידי כו'. וקושי' זו קשה אף אי נימא דקראי דמנחות אסמכתי נינהו, מ"מ הוי נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרה וכו'. וע"ז כבר אין לתרץ כתירוצנו דהרמב"ם רק לענין טרפות דעוף אמר למילתי', דהא קראי דנח שלא יכניס לתיבה לקרבן אלא מכל החי ובדומה לו אף לענין עופות נאמר כמבואר

אבל נלענ"ד דגם זה יש ליישב אל נכון היטב, דבאמת הש"ס במנחות ו' שם מייתי ג' קראי, חדא ממשקה ישראל ועוד מכל אשר יעבור, ועוד מקרא דמן הבקר, ומצריך לה התם קרא ממשקה ישראל היכא דלא היתה לה שעת הכושר (כגון שנטרפה ממעי אמה), וקרא דכל אשר יעבור למעוטי היכא דנטרפה ולבסוף הקדישה, וקרא דמן הבקר להקדישה ולבסוף נטרפה. והנה במאי דנפיק ממשקה ישראל ודאי דאין לחלק בין עוף לבהמה לענין טרפות דהא אידי ואידי אינו מותר לישראל, וגם במאי דממעט מכל אשר יעבור אין סברא לחלק להכשיר טרפות היכא דמום אינו פוסל, דהא עיקר קרא זה גבי מעשר בהמה כתיב, ובמעשר בהמה גופי' אין המום פוסל כלל, ולא פש גבן לחלק בין עוף לבהמה אלא בממאי דממעטינן מקרא דמן הבקר. נמצא לפי"ז דבנטרפה במעי אמה, וכן בנטרפה ולבסוף הקדישה, אף הרמב"ם יודה דכל טרפות ואף טרפה דעופות פסולה למזבח מה"ת:

ומעתה כבר סרה גם התימא השני' שתמה בס' שעה"מ על הרמב"ם מקראי דנח, דהא כדאזהר רחמנא לנח שיכניס אתו אל התיבה לקרבן מכל החי, למעוטי טרפה, על שנטרפה ולבסוף הקדישה הוא דאזהר, (דהא אכתי לא הוקדשו אז, אלא שעתיד הי' להקדישם לכשיצאו מן התיבה), וזה מקרא דכל אשר יעבור נפקא, וכבר אמרנו דבזה אף לרמב"ם אין לחלק כלל בין עוף לבהמה, (לפי דבמעשר בהמה בלא"ה אין המום פוסל בו), ותו אין להקשות מי איכא מידי, דהא בכה"ג אף לישראל נאסר מה"ת, בין בעוף ובין בבהמה. אך בהקדישה ולבסוף נטרפה דממעט מן הבקר, בזה י"ל דס"ל דרק במין הבקר (שהמום פוסלת בו) הוא דאמעוט, ולא בעוף, ולהכי הוצרך לקרא דהקריבהו נא למעט כל הטרפות, אף עוף במשמע:

ומעתה בא וראה כמה מדוקדק לשונו של הרמב"ם ז"ל המובא בראש דברינו:

"נולדה בה אחת מן הטרפיות, (ולא אמר "היתה טרפה", דהוי משמע שהיתה טרפה מקמי דהוקדשה וזו באמת אסורה ד"ת לכו"ע, אלא "נולדה בה א' מן הטרפיות", היינו שכבר היתה קדושה ועומדת ואח"כ נטרפה) האוסרות אותה באכילה (היינו לוא אף מספק, מדסו"ס אסורה היא לאכילת הדיוט) ה"ז אסורה, שנאמר הקריבהו נא לפחתך", דרק בכה"ג הוצרך הרמב"ם לקרא דדברי קבלה, כדי למעט אף עוף במשמע:

וסעד גדול לדברינו מצאתי בפיה"מ לרמב"ם [פ"ז דזבחים מ"ו] גבי מלק ונמצאת טרפה, וז"ל, וידוע שהקדשים אם נמצא בהם שום דבר טרפה אסור בהקרבה, שאנו אומרים הקריבהו לפחתך עכ"ל. ראה מדקדוק לשונו שלא כ' בפשיטות דטרפה פסולה לקרבן משום הקריבהו אלא שהקדשים שנמצא בהם טרפה, שהיו קדשים מעיקרא, והיינו כדאמרן לעיל אליבי' דרמב"ם, דרק בהוקדשה ואח"כ נטרפה שהיתה לה שעת הכושר אך בזה אצטריך הרמב"ם להא דהקריבהו לפחתך ואמנם הכא במליקה איירינן, ואין מליקה אלא בעוף, וגם זה כמו שאמרנו, דגם בהוקדשה ולבסוף נטרפה, רק בעוף ולא בבהמה אנו זקוקין לקרא זה דדברי קבלה:

ועל דברינו דמקרא דמן הבקר להוציא את הטרפה לא הוי ידעינן למעט טרפות דעוף, ע"ז יש להקשות לכא' מהא דזבחים [פ"ה, ע"ב] דמסיק הש"ס דיש פסול נרבע בעופות, אע"ג דמקרא דמן הבהמה ילפינן לי', אך באמת מהתם לא מסתייע דלק"מ, אלא סייעתא נמי איכא לדברינו, דהא באמת הש"ס חולין כ"ג מייתי קרא אחרינא, מן התורים למעוטי נרבע, ועתו"ס זבחים שם ד"ה יש נרבע, הרי דלא סגי לן במיעוטא דמן הבהמה כדי למעט אף נרבע דעוף הימנו.

ובדברינו יובנו היטב ד' הכ"מ [פ"ג מה' אהמ"ב] דעמ"ש הרמב"ם שם ה"א אין המומין פוסלין בעוף כו' בד"א במומין קטנים, אבל עוף שיבש גפו כו' וכן אם נולד בו אחת מן הטרפות כו' ה"ז נפסל לקרבן, ע"ז כ' הכ"מ וז"ל נתבאר בפרק הקודם דטעמא משום הקריבהו לפחתך, וההוא טעמא שייך גם בעוף עכ"ל הנה בפ' הקודם נתקשה הכ"מ בילפותא זו של הרמב"ם מהא דהקריבהו, וכאן דקדק דוקא להביא קרא זה, אבל לדידן ניחא שפיר, דמדבעוף איירינן הכא, ולדברינו כל עצמו של הרמב"ם לא הוצרך להא דהקריבהו אלא משום עוף, והיינו מ"ש הכ"מ וההוא טעמא שייך גם בעוף". ודו"ק:

לאחר זמן רב אחא לידי ס' שו"מ מהד"ד וראיתי שם בתשובה ל"ח הביא להקשות (בשם כ' אביו הגאון ז"ל) על ד' כ"מ הנ"ל, דהא בעל מום ודאי שייך בי' הקריבהו לפחתך, ואעפי"כ אין תמות בעופות אם לא במחוסר אבר עכ"ל. עיי"ש שנתקשה בזה הרבה, ולענ"ד לק"מ, דמקרא דהקריבהו ממעטינן תרי מילי, מה דמאוס לכל אדם אעפ"י שאין בו איסור (כהא דוהקרבתם את הפסח ואת החולה וגו' הקריבהו נא וגו'), ומה דאסור לישראל אעפ"י שאין בו מיאוס, כהא דטרפות גופי', דהא עכ"פ לפחת ישראל לא יקריבנו. והנה פסולא דבע"מ הוא משום דמאיס (וכמו"ש בש"ס בכ"ד שאני בע"מ דמאיס), וזהו דבר התלוי בהסכם, ועכצ"ל דלא מאיס אלא בבהמה דמינכר מומי', ולא בעוף דלא מינכר מומי' (ומום גדול כגון יבש גפו הא באמת פסול למזבח), אך פסולא דטרפות דהוי משום איסור, איך נחלק בי' לענין מזבח בין בהמה לעוף, הא סו"ס לפחת ישראל אסור, ושייך בי' משום הקריבהו נא. וז"פ:

ויש להעיר עוד בענין טרפות למזבח אי הוי ד"ת מהא דמשנה [סוף פ"ה דמע"ש] אף הוא ביטל את המעוררין והנוקפין, וע' בירושלמי שם ובש"ס [סוטה מ"ח] שהיו מכין על גבי עגל בין קרניו א"ל ר"י כה"ג עד מתי אתם מאכילין את המזבח טרפות, עיי"ש במפרשים שיש לחוש שמא ניקב קרום של מוח יעויי"ש, ואם אף בודאי טרפות אינו אלא מד"ס בודאי שלא הי' לחוש חשש רחוק שמא ינקב, ויש לדחות, וק"ל. אבל מחורתא כדאמרן:

תורת העולה והמורם מכל דברינו הנ"ל:

א) הבאנו סמוכין לד' הכ"מ אליבא דרמב"ם (דטרפות למזבח אינה אלא מד"ס) מש"ס בכורות, מ'. ב) בררנו מש"ס סוכה נ' דאין שום סברא להתיר סירכת הריאה לגבי מזבח, ודלא כהגאון בעל עין יצחק זצ"ל. ב) הוכחנו, על יסוד שיטת ר"ת בטויו"ד נ"ז וד' הש"ס מנחות ס"ד וד' הרמב"ם בה' אהמ"ב, דנהי דהיכי דאתרמי דחזינן סירכא בריאה, הוי פסולה לקדשים כמו בחולין, מ"מ בתחילת חיוב הבדיקה בתר סירכא אולי אפשר לחלק ואך להדיוט יש להחמיר, ולא לגבוה. ד) תירצנו בזה קושית הגאון בעל בי"א על הסתירה בד' הרמב"ם שבפיה"מ ממשנה דביצה על משנה דתמיד. ה) הוכחנו משו"ת התשב"ץ ח"א סי' ס"ט דאין לחלק לגבי הקדש בין טרפת דרוסה לשאר טרפיות ודלא כמו"ש הגאון ז"ל בחת"ס לתרץ בזה קושית שעה"מ על הכ"מ. ו) לבד זה הוכחנו דלא כחת"ס בזה, ממה שישבנו ד' התוס' החמורים [בש"ס חולין כ"ח, ב'] והתימא שיש בפסקי השו"ע וטויו"ד [סי' שט"ו ס"ד] לענין מבכרת שיצתה מלאה מסוגיא דנדה כ"ט. ז) העלינו מתוך הפלפול בש"ס בכורות כ' דביצתה מלאה וחזרה ריקנית הולד הבא אחריו ספק בכור, בין טנפה בין לא טנפה וישבנו ק' הגאון רע"א ז"ל בהגהותיו לנדה כ"ט. ח) חדשנו דאף למאן דחייש למיעוטא מ"מ יש לחלק בין מיעוט דלא תלוי במעשה למיעוט התלוי במעשה. ודכל ספק דרוסה הוי ספק התלוי במעשה ט) תירצנו ד' הכ"מ התמוהים [ברמב"ם פ"ו מה' רוש"נ] והעלינו דאפילו אי נימא דטרפות למזבח אינה אלא מד"ס, מ"מ היכא דא"א בבדיקה יש לחוש תמיד דילמא הוי מחוסר אבר מבפנים (דזה הוי ד"ת אליבא דכו"ע), אי לאו משום דאזלינן בתר רובא. י) ישבנו ק' השעה"מ על הכ"מ מש"ס ע"ז פ"ק והעלינו לחלק לענין הכשר טרפות למזבח בין עוף לבהמה, ובין אם הי' או לא הי' שעת הכושר. יא) הבאנו סעד לזה מפיה"מ לרמב"ם פ"ז דזבחים מ"ו ומש"ס זבחים פ"ה, ב'. ומד' הכ"מ פ"ג מה' אהמ"ב. יב) ישבנו קושית הג' בעל שו"מ ע"ד הכ"מ מהא דאין תמות בעופות. יג) הערנו דלא כחדושו דבעל כ"מ, ממשנה דמע"ש סוף פ"ה ומהא דסוטה מ"ח] אף הוא ביטל את הנוקפין כו':

תוכן העניינים

המדרש והמעשה ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה