המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת קדושים
בדינא דמקלל בשם או בכנוי
הרמב"ם [פכ"ו מה' סנהדרין, ה' ג'] פסק דמקלל עצמו או חברו לוקה בין במקלל בשם, ובין במקלל בכנוי. והראב"ד כתב עליו וז"ל, א"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד, ק מבואר בירושלמי. עכ"ל. ולא באר הראב"ד אל איזה ירושלמי ירמזון מליו. והכ"מ ז"ל פירש כונתו, אהא דנחלקו התם בירושלמי חברייא ור' יוסי [סו"פ שבועת העדות] מהו ללקות, חברייא אמרי אין לוקה, אמר לון ר' יוסי למה שהוא ל"ת שאין בו מעשה, והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאב"מ הוא. ע"כ. ולענ"ד קשה לומר דלזה נתכוין הרמב"ם, חדא דאם כדברי' הא במחלקת היא שנוי', דהא לר' יוסי לוקה, ועוד דבאמת פלוגתא זו סתומה היא, דלחברייא משמע לכאורה דאף על שם המיוחד אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ולר' יוסי משמע דאף אכנויין לוקה, וגם בכ"מ עצמו נתקשה בכונת הראב"ד בזה:
ולולא ד' הכ"מ הי' נלענ"ד דהראב"ד ז"ל אל ענין אחר שבירושלמי נתכוין, דהנה באמת קשה טובא על ד' הרמב"ם שאמר דלוקה אף אכנויין מגמרא ערוכה בש"ס דילן [תמורה, ג'.] דיליף התם מלקות למקלל בשם מקרא דליראה את השם הנכבד וסמיך לי' והפלה ד' כו'. והא ודאי דקרא זה בשם המיוחד, דהיינו השם הנכבד, ולא בכנויין מיירי, ועוד דהש"ס התם רצה למילף מקרא זה מלקות גם למוציא ש"ש לבטלה, והא ודאי דמוציא ש"ש לבטלה אינו בכנויין, אלא בשם המיוחד דוקא, וכבר נתקשה בזה גם בס' מנ"ח והניחו בצ"ע:
ולחומר הקושי' הי' נלענ"ד, עפי"מ דאיתא בתמורה ג', ר' יהודה א' משום ריוה"ג כל ל"ת שבתורה שאין בה מעשה אין לוקין, לבר מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם. והקשו התוס' [בשבועות, כ"א, ד"ה אמר.] אמאי לא יליף בש"ס מכות י"ג מהכא, דלאו שאב"מ אין לוקין, מדאצטריך קראי להנך דלוקה. עיי"ש שתי' בדוחק. ואמנם באמת יש להקשות להיפך, לפימ"ד ר' יוחנן לא תיתני מימר, א"כ נשארו רק נשבע ומקלל, והא ברייתא זו ר' יהודה אמרה, דאיהו ס"ל [סנהדרין ס"ז וקדושין כ"ד.] ב"כ הבאין כאחד מלמדין, וא"כ נילף מנשבע ומקלל דכל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. (ואף דאמרינן במכות ט"ז הא דידי' הא דרבי', היינו הך ברייתא דחוץ משלש ר' יהודה משמי' דריוה"ג הוא דאמרה, מ"מ הא לאו מכח הך קושי' אמרה, ומשמע דאי לאו דיליף ר' יהודה מקרא דמוציא שם רע דלוקין על לשאב"מ [ע' מכות ד'] מהך דהכא לא הוי ידעינן לה. יעויי"ש.):
וע"כ צ"ל, דבאמת לא דמיין לאוין אלו דנשבע ומקלל וכו' להא דנותר ואינך לאוין שאב"מ, דהא יש כאן עקימת שפתיו, אלא דאעפי"כ מן הסברא החצונה לא הוי ידעינן דמיחשב כיש בו מעשה, כמו דאמרינן בחסמה בקול או במימר, דהתם עביד בדבורו מעשה ממש, להכי אתא קרא אצל נשבע ומקלל וגלי דאף דעקימת שפתים כהנך דנשבע ומקלל ג"כ כיש בהם מעשה דמיין, אע"ג דאין בהם מעשה מוחשי, (ע' סנהדרין, ס"ה, ב') ואכתי ליכא למילף מינייהו אינך לאוי, דאף מעשה דעקימת שפתים לית בהו, אפי' למ"ד ב"כ הבאין כאחד מלמדין. כך יש לתרץ כי היכי דלא תקשי לר' יוחנן, דלא תני מימר, למה לא ילפינן מנשבע ומקלל דלוקין על לאו שאב"מ (למ"ד ב"כ הבכ"א מלמדין) והשתא דאתית להכי נמצאת אתה אומר דהך קרא דליראה את השם הנכבד, דמיני' ילפינן מלקות לנשבע ומקלל, לא לחדש הוא בא, אלא לגלוי מילתא בעלמא, דלאוי דנשבע ודמקלל כלאוי שיש בהם מעשה דמיין. וממילא אהדרינן לי' לקרא קמא דלא תקלל חרש, והתם הא לא כתיב בנקבו שם, או השם הנכבד, דנבעי שם המיוחד דוקא. ומתורץ מה שהקשה המנ"ח על הרמב"ם מהא דתמורה ג' דיליף מלקות למקלל מקרא דליראה את השם, והתם בשם המיוחד הוא דמיירי, שכבר הוכחנו דקרא דליראה אינו אלא גילוי מילתא למיחשבי' למקלל כאית בי' מעשה, כדי למהדרי' לקרא קמא דלא תקלל חרש. וניחא מה שפ' הרמב"ם דלוקה אף על הכנויים:
כל זה י"ל עפ"י ש"ס דילן. אך בירושלמי פ"ג דשבועות, ה' ב'.] יש פלוגתא בין ר"י ור"ל בהך ילפותא דמלקות ללאו דנשבע, ר"ל יליף לה כש"ס דילן, נשבע ומקלל תרווייהו מחד קרא דליראה את השם, ור' יוחנן יליף מלקות בנשבע מלא ינקה ד' (אבל בי"ד של מטה מנקין אותו), ומסיק הירושלמי מה מפקית מביניהון, (כלומר מאי בינייהו דר"י ור"ל), נשבע לשקר וקלל את חברו, על דעתי' דר' יוחנן חייב שתים, על דעתי' דר"ל אינו חייב אלא אחת. ע"כ. ופי' הפ"מ שם לפי דלר"ל תרווייהו מחד קרא נפקי ע"כ אין לוקה אלא אחת. הרי דמוכח מזה דעל כרחך ליכא לפרש כמו שפרשנו אליבא דרמב"ם, דקרא דליראה אינו אלא גלוי מילתא בעלמא. דא"כ למה לא ילקה הנשבע והמקלל שתים אף לר"ל. הא באמת לכל אחד מהם יש לאו מיוחד, וקרא דליראה לא אתי אלא לגלויי ולמיחשבי' כלאו שיש בו מעשה, ומדלא אמרינן הכי, ומדלא מחייב ר"ל אלא אחת, על כרחך צ"ל דבאמת עקימת שפתיו לא מיחשב מעשה כלל אף למסקנא, והא דלקי הנשבע או המקלל אין זה משום לאוי דמייחדי בהו, אלא מקרא דליראה, שאינו גילוי מילתא בלבד אלא עיקר המלקות רק מיני' הוא דילפינן, ומדתרווייהו מלקות דידהו מחד קרא, משו"ה ניחא מה דלר"ל אינו סופג הנשבע והמקלל אלא אחת. וממילא דשוב אינו לוקה אלא בשם המיוחד, דהא קרא דליראה בהכי הוא דמיירי:
אולי זהו מ"ש הראב"ד ז"ל, דבירושלמי מוכח דאינו לוקה אלא ע"ש המיוחד, כונתו אל ד' הירושלמי הללו דנשבע ומקלל לר"ל אינו חייב אלא אחת, דמיני' מוכח דעיקר מלקות דמקלל מקרא דליראה ילפינן (שהוא אינו גילוי מילתא בלבד, כמו שאמרנו בשיטת הרמב"ם) והתם "השם הנכבד" כתיב:
ואולם מדאתינן להכי תו יש להוכיח כראב"ד גם מאותו הירושלמי דמייתי כ"מ, אלא דנימא פירושא אחרינא בפשט הירושלמי שם, באופן שאין כלל פלוגתא בין חברייא ור' יוסי:
דז"ל הירושלמי התם (סוף פ' שבועת העדות) קללם בכנוי (היינו לאביו ואמו) ר' מאיר מחייב (מיתה) וחכמים פוטרין, קלל עצמו וחברו בכולן (כלומר אף בכנויין) עובר בלאו, מהו ללקות, חברייא אמרו אין לוקין, אמר לון ר' יוסי למה (לדעתי לא בא ר' יוסי לחלוק אלא לפרש טעמייהו "למה") שהוא ל"ת שאין בו מעשה, והרי המימר ונשבע לשקר לאו שאב"מ הוא, עכ"ל. כלומר ר' יוסי דירושלמי שונה גם מימר בהדייהו (דלא כר' יוחנן בבבלי), וס"ל דמימר ג"כ לאו שאב"מ הוא, אע"ג דהתם עביד מעשה מוחשי בדבורו, ומזה הוכיח ר' יוסי טעמייהו דחברייא "דאין לוקין" (כלומר, במקלל בכנוי); דבשלמא אי לא הוי תני מימר בהדייהו, משום דבדבורא עביד מעשה, אז שפיר י"ל דקרא דליראה לא בא אלא לגלות דאף עקימת שפתים דנשבע ודמקלל ג"כ כמעשה מיחשבא, ודמי למימר, ואהדרי' לקרא קמא ללקות אף על הכנויים, משא"כ אי חשבינן למימר גופי' כלאו שאין בו מעשה, הרי דלא מסתבר לן כל למיחשב עקימת שפתים כמעשה, אפי' היכא דבדבורו עביד ביה מעשה, ומכש"כ דנשבע ומקלל לאו שאב"מ הוא, וע"כ דעיקר מלקות שלהן הוא רק משום קרא דליראה (שאינו גילוי מילתא לחוד), והא התם "השם הנכבד" כתיב, וא"כ אין לימוד להלקות אכנויים. והיינו דקאמר ר' יוסי בטעמייהו דחברייא, א"ר יוסי למה שהוא ל"ת שאין בו מעשה לולא תימא דעקימת שפתיו מיחשב כמעשה) דהרי המימר והנשבע לשקר לאו שאב"מ הוא, ומדתני מימר בהדייהו ע"כ דעקימת שפתים לאו כלום היא, ולמילף מינייהו דכל לאו שאב"מ לוקין עליו ג"כ אי אפשר דעם לאו דמימר הויין ג' כתובים, ולכו"ע אין מלמדין:
הוכחנו איפוא דחברייא ור' יוסי בירושלמי חדא מילתא אמרי, וכולהו ס"ל דעיקר מלקות דמקלל אינו אלא מקרא דליראה, וממילא דאין לוקין על הכנויין, וי"ל דהיינו מ"ש הראב"ד דבירושלמי מבואר דאין מלקות בכנויין.
כל זה לירושלמי. אך לרמב"ם י"ל דס"ל כמשמעות ש"ס דילן דמדר' יוחנן לא תני מימר, ואעפי"כ לא יליף ר' יהודה (דס"ל בעלמא ב"כ הבכ"א מלמדין) מנשבע ומקלל דכל לאו שאב"מ לוקין, ש"מ דקרא דליראה אינו אלא גילוי מילתא, וכולהו כיש בהו מעשה דמיין, ואהדרי' לקרא קמא ללקות אף אכנויין:
והנה עד כאן לא פליגי רמב"ם וראב"ד, אלא אי לוקין אכנויין, אך הכל מודים דעכ"פ באזהרה הוא אף על הכנויין, וכדאמר גם בירושלמי התם קלל עצמו וחברו בכולן עובר בלאו, הרי דעצם הפעל "קלל" אף כנוין במשמע, ובאמת לא משמע כן בספרא [אמור, ל"ו] דאיתא התם ויקוב בן האשה וגו' ויקלל, כי יברך לא נאמר, כעין שנאמר ברך גבות כו' אלא ויקלל, ללמדך שאינם הורגים בכנוי. הרי דס"ל לספרא דעצם הוראת הפעל קלל אינו אלא בשם המיוחד, (מדלא כתיב "ברך"). ובזה יובן לענ"ד לישנא דתנא [סנהדרין, נ"ו, א'.] ק ז' מצות נצטוו ב"נ כו' וברכת השם, דייק תנא בלישני' לומר "ברכת" השם ולא קללת השם, להודיענו דכר' מיישא ס"ל [סנהדרין שם] דב"נ נהרג אף על הכנויין, משא"כ בישראל, [וכ"פ גם הרמב"ם פ"ט מה' מלכים]. וזה כתנא דספרא הנ"ל, דלישנא דברך משמע בכנוי:
והנה רש"י [מלכים, כ"א, י"ג] הביא לשון התרגום אהא דברך נבות, שתרגם "גדיף נבות קדם אלדים, ומלכא ליט". והוא לכאורה פלאי לאיזה צורך חילקו התרגום לשנים, והא במקרא אינו אלא פעל אחד "ברך נבות אלדים ומלך". אבל לענ"ד הדבר מתבאר בפשיטות, דודאי קשה לומר שלא העידו עדי נבות אלא על קללה בכנוי, דהא קיי"ל במגדף דאין הורגין בכנוי, אך כל זה לענין קללת ד', אך לענין ברכת המלך ודאי אין נ"מ אי בשם ואי בכנוי, דהא התם מטעם מורד הוא והא בין כך ובין כך מורד הוי (ולא עדיף מאורי' דהוי מורד משום דאמר ואדוני יואב בפני המלך, קדושין מ"ג, א'.). זה מ"ש התרגום "גדיף" נבות קדם אלדים, (שם ודאי לא העידו על "ברכת" השם בכנוי, אלא "אגידוף" ממש, בשם המיוחד) ומלכא ליט, דלגבי מלכא הוי די "בלטותא" לחוד, כלומר בכנוי לבד:
אולם כבר ראינו שאין כן דעת הספרא, דאף אם נשוה ד' הספרא עם שיטת ש"ס דילן, ונימא דבקללה תרווייהו במשמע, בין בשם ובין בכנוי, מ"מ זה ברור דלהספרא אין לשון "ברך" אלא בכנוי לחוד, וקשה לפי"ז איך נקט קרא "ברך" נבות, הא עכצ"ל דקדם אלדים על גדוף ממש העידו אצל נבות, היינו בשם המיוחד:
אבל נלענ"ד דבאמת מדוקדקים הדברים מאד. ונקדים לדקדק בלישנא דקראי התם (מלכים, כ"א, י'.) ותכתוב ספרים כו' והושיבו את נבות בראש העם, והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו, ויעידוהו לאמר ברך נבות אלדים ומלך. הנה התואר "בני בליעל" שנתנה איזבל לעושי רצונה יפלא, ואף שלמדו מזה רז"ל [סנהדרין כ"ט] "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי", בכ"ז תמוה, איך ולמה הזכירה איזבל בגנותם בפתשגן כתבה אל הזקנים א עוד יפלא על אמרה "והושיבו" את נבות, "והושיבו" שנים אנשים, והלא מקרא מלא הוא ועמדו שני האנשים, וכן הבע"ד בעמידה, ובפרט בד"נ, וכי לא נודע לאיזבל סדר הדיינין הנהוג אצל הסנהדרין ולכאורה הי' אפשר להוכיח מזה כרא"ש ור"ן [פ' שבועת העדות] שאם דנו עפ"י עדים שהעידו בישיבה בדיעבד דינהם דין. אך לפיענ"ד נ"ל להוכיח מכאן להיפך כשיטת הראב"ש [הובאה בב"י חו"מ, כ"ח.] שאם העידו בישיבה לפני מומחין ודנו על פיהם אפי' בדיעבד אין דינם דין, וכמו שנבאר להלן:
דהנה ודאי דמה שהקפידה איזבל להעיד בנבות שבירך את המלך זו היתה עיקר מטרתה, כדי לירש את כרמו. כדין מורד במלכות שנכסיו למלך, וכדאיתא בסנהדרין מ"ח. ומה שהשתדלה שיעידו גם על ברכת השם זה הי' רק כדי להפיס דעת העם, שלא יאמרו שבשביל כבודו של אחאב לבדו נהרג נבות, כדאמר בסנהדרין שם "לאפושי ריתחא", וכדמצינו גם גבי קרח, שרננו העם לאמר אתם המתם את עם ד':
ואולם אני אומר עוד, שאלמלי דנוהו לנבות על שתי העבירות יחדיו אז לא יכלה איזבל להשיג מטרתה לעולם, דהא קיי"ל מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה, והנה אף כי יש חומר במגדף מה שאין במורד, ויש חומר במורד מה שאין במגדף, דמגדף בסקילה ונכסיו ליורשיו, ומורד בסייף ונכסיו למלך, מ"מ בודאי צ"ל דענשו של מגדף חמור מענשו של מורד, דבודאי חמור כבוד שמים מכבוד הדיוט [כדאיתא בב"ק, כ"ב, וב"ב, קי"א, ואבי' ירוק ירק כו' ק"ו לשכינה י"ד יום כו']. וא"כ אילו הי' נידון נבות על שתי העבירות יחדיו, על הגדוף ועל המרד, אז לא היתה פוגעת בו מדה"ד רק משום החמורה בלבד, והי' נידון בסקילה כמגדף, והיו נכסיו ליורשיו, ולא למלך, והא לא באלה חפצה איזבל.
ואמנם מריש הוי קשי' לי בענין זה מד' הרמב"ם [ה' עכו"ם, פ"ד, ה' ב'.] שפסק גבי אנשי עיר הנדחת שהודחו מאליהן (כלומר בלא מדיחים אחרים) דאינה נעשית עיר הנדחת, ולכאורה הוא תמוה, דהא בש"ס [סנהדרין, קי"א.] אבעי' להו "הודחו מאליהן מהו" ולא איפשטא, ועכצ"ל דהיא הנותנת, שלפי דלא הופשטא בעיין, ע"כ תפס הרמב"ם לקולא, דאינה נעשית עיה"נ. אך לפי דברינו דלעיל קשה מאי קולא ומאי חומרא, דהא אי אין דנין לאותה העיר כעיר הנדחת, אז דנין כאו"א בדין היחידים, וכבר ידוע דיש חומר ביחידים מבמרובים, שהם בסקילה אלא שממונם פלט, ויש חומר במרובים מביחידים, שממונם אבד אלא שמיתתן בסייף [סנהדרין], ואחרי שהוכחנו למעלה מהא דמגדף, דחמירא סקילה, אף בממונם פלט, מסייף עם ממונם אבד, א"כ קשה מאד על הרמב"ם שפסק בהודחו מאליהם שאין דנין אותם בדין עיה"נ, וממילא הם נדונים כיחידים בסקילה, ואיך משך אותם מספיקא להחמיר עליהם, והא לא איפשטא בעי' זו בש"ס וספיקו לקולא:
וביותר יש להקשות דהרמב"ם גופי' תבר לגזיזי', דכאן גבי הודחו מאליהן מוכח דחמור לי' דין המרובים מדין היחידים מדפסק גבי הודחו מאליהן דאינה נעשית עיר הנדחת (אף שהיא בעי' דלא איפשטא בש"ס) וע"כ שהם נדונין כיחידים, והיינו קולייהו. וא"כ בדין הי' שיפסוק גם באינך ספקות, דאינה נעשית עיה"נ, ובאמת מצינו לרמב"ם [שם ה' ד'.] שפסק בשלש עיירות דמקורבות זול"ז אין עושין אותן עיה"נ ומרוחקות עושין אע"ג דבסנהדרין שם [פ"ק, ט"ז, ב'.] איכא תרי לישני בזה אליבא דרב, ולחד לישנא אפי' מרוחקות אין עושין, ומניין יצא לרמב"ם להחמיר במרוחקות ולהכריע בין הנך תרי לישני דרב לחומרא?
שוב ראיתי דפסקי הרמב"ם מכוונים היטב, דבאמת אין ללמוד כלל דין עיה"נ מדינא דמגדף ודמורד, דנהי דמהא דמגדף מוכח בודאי דחמירא סקילה, אף היכא דממונו פלט, מסייף אפילו בצירוף אבדת ממונו, (אי לא נימא דשקולין הם) מ"מ לא הרי סייף דמורד כהרי סייף דעיה"נ ודין המרובים בעיה"נ ודאי חומר גדול יש בו כנגד דין היחידים. דבשלמא במורד הא רק הוא לבדו בסייף, ושפיר י"ל דחמירא ממנו סקילה דמגדף, אע"ג דממונו פלט, משא"כ בעיה"נ דאף טף ונשים אבודים, וכשהם נדונין כיחידים היו הם נסקלין, אבל טפם ונשיהם נצולין, וזו בודאי קולא גדולה היא בדין היחידים כנגד דין המרובים
איברא דבתוספתא דסנהדרין [פי"ד] יש בזה פלוגתא בין ר' אליעזר ורבנן, ולרבנן דר"א אין הנשים נדונות אלא כשעבדו גם הם, וקטנים שאינם בני עונשין פטורים אף כשעבדו, וא"כ לרבנן אין כלל בעיה"נ שום חומר לענין טף ונשים, במרובים יותר מביחידים, וניחא מה דבש"ס סנהדרין (שהניח הא דהודחו מאליהן בבעי' דלא איפשטא) לא פורש מה יעשה בהם, אם כמרובים ואם כיחידים, משום דמילתא דא בפלוגתא תלי' ובפלוגתא לא קאמיירי:
אבל הרמב"ם פסק להדיא [פ"ד מה' ע"ז שם] כר"א ולא כרבנן (וכבר חתר בתפ"י שם למצא מקור לזה), דאף טף ונשים היו נהרגין, וא"כ בודאי חמור דין מרובים מדין היחידים, וניחא מה שפסק הרמב"ם לענין הודחו מאליהן לקולא "דאינה נעשית עיה"נ", כלומר שנדונים העובדים כדין היחידים, וממילא טף ונשים נצולין, והיינו קולייהו:
אולם עוד אחרת יש בה בעיר הנדחת, לאידך גיסא, חומר ביחידים מבמרובים, היינו לענין מדיחי':
דמדיחי היחידים דין מסית יש להם, היו נהרגין שלא בהתראה, והיו מכמינין עליהם עדים ואין מלמדין עליהם זכות, ופ' הרמב"ם [פ"ה דעכו"ם שם] דמכמינין למסית ואין מכמינין למדיח, ומשמע התם דה"ה לענין שאר חומרות שנאמרו בו, לא נאמרו רק במסית היחידים, דבו נאמר לא תחמול ולא תכסה, ולא במדיחי הרבים.
ולפי"ז חזר הדין וכשאירע ספק בעיר הנדחת, שוב אין לנו הכרע מאי חומרא ומאי קולא, אי כמרובים ואי כיחידים, שאם ניזל בתר המודחים, אז כבר הוכחנו דלרמב"ם (דפסק כר"א דטף ונשים היו נהרגין) יש חומר במרובים, ומספיקא לקולא כדין היחידים יש לדון אותם, וינצלו טף ונשים שלהם, אך אי ניזול בתר מדיחים, הא ודאי מוטב להם שידונו נדחיהם כדין המרובים, ולא תהיינה עליהם כל החומרות שנאמרו במסית, אלא דין מדיחים בלבד, שכבר ראינו שהחמירה תורה בענשו של מסית היחידים, הרבה יותר מבענשו של מדיחי המרובים, וקולא דמודחים הוי חומרא אצל מדיחים, ואכתי ספיקא הוי, אי ניזל בתר מדיחים או בתר מודחים:
**(ולאחר זה מצאתי בשו"ת ח"ס חלק חו"מ, סימן כ"ד, דפשיטא לי' ג"כ דכל חומרא דמרובים בעה"נ הוא רק בשביל דטף ונשים נהרגים אך לא נחית למה שכתבנו, עיי"ש:)**
אולם נלענ"ד, דעכ"פ בשלש עיירות מרוחקות זומ"ז שהודחו אין כאן ספק כלל, בתר קולא של מי ניזל, דהא באמת בכל עיר בפני עצמה הי' בה כל תנאי עיר הנדחת, אחד לא נעדר, ואין שום ספק בזה שמצד עצמם של מודחים ראויים הם לידון כחומר המרובים, ומה דבמקורבות אין דנין, אין זה אלא משום "קרחה", דהוי מילתא אחריתא לגמרי, היינו דנהי שדינם של אלו ודאי כמרובין, מ"מ אולי יש לחוש לבי"ד משום קרחה ושלא לדון אותם כדינם, וא"כ בספק חשש קרחה וכגון במקורבות דבזה נסתפק הש"ס) דאי תיחוש לקרחה תצא מזה חומרא גדולה גבי מדיחים, בספק כזה בודאי יש לנו לומר להיפך שלא לחוש אליו, משום קולא דמדיחים, ואם תאמר אדרבא ניחוש וניחוש מספיקא, משום קולא דמודחים, זה אינו, דהא המודחים בודאי כמרובים הודחו, ונתחייבו בחמורה, והמדיחים מרובים הדיחו, ולגבייהו זו קולא היא, והספק שבא לך מצד אחר הוא שבא, (היינו לפי שהודחו באותו פרק עוד שתי עיירות מרוחקות), ובכגון דא ודאי רשאי אתה לדונם כמרובים, ולהחמיר על המודחים כדינם, ואי אתה רשאי לדונם כיחידים, ולהחמיר על המדיחים שלא כדינם:
ועפי"ז ניחא מאד מה שפסק הרמב"ם דבג' עיירות מרוחקות היו עושין עיה"נ, (אע"ג דלרמב"ם לשיטתי' זו חומרא היא אצל מודחין כדאמרן), דבספק כגון זה, הבא מצד אחר, לקולא דמדיחין אתה צריך לחוש, ולא לקולא דמודחין, והבן:
וכל זה בספק דמרוחקות, (או באינך ספקות. דבהו אין הכי נמי שאין הכרע אי בתר קולא דמדיחין, או בתר קולא דמודחין יש לנו למיזל) דהתם עכ"פ איכא מדיחים, משא"כ בספיקא דהודחו מאליהן, דהתם ליכא מדיחים כלל, דהא מאליהן הוא שהודחו, ורק מודחים הוא דאיכא, בודאי דלענין מודחים עצמם דין יחידים עדיפא להו מדין מרובים (אליבא דרמב"ם דפסק כר"א דטף ונשים היו נהרגין), ומדהך ספיקא לאו מצד אחר הוא שבא, ודאי דספיקא להקל, וכיחידים יש לדונם, ושפיר פסק הרמב"ם בהודחו מאליהן" דאינה נעשית עיר הנדחת. והבן זה:
נחזור לדברינו הראשונים, דכל זה רק לרמב"ם לשיטתי', דפסק כר' אליעזר (דטף ונשים היו נהרגין בעיר הנדחת), ומשו"ה חמיר לי' דין המרובים מדין היחידים, משא"כ לר"ע שאין שם חומרא אצל טף ונשים, ודאי חומר יש בחיוב סקילה דיחידים, אף שממונם פלט, מחיוב סייף דמרובים, אפילו בצירוף אבדת ממונם. וכמו שהוכחנו כן גם מהא דמגדף. וא"כ הדר קשי', מאי הועילה איזבל בעדות הגדוף והמרד יחדיו, הא משיתחייב נבות בשתי מיתות (סקילה משום מגדף, וסייף משום מורד) ידון בחמורה, היינו כמגדף לחוד, (מדחמירה סקילה, אף בלא אבדת ממונו, יותר מסייף אף בצירוף אבדת ממונו, וכדאמרן), **(וע' לשון רש"י ז"ל, סנהדרין קי"ב, דנין וסוקלין, ומחצין ואילך נתברר הדבר כו' והוי בסייף וממונם אבד, ומחצין ואילך אי אתה רשאי למשכן למיתה חמורה עכ"ל. הרי להדיא דחמירה לי' סקילה אף היכא דעי"ז ממונו פלט. וז"ב:)** וא"כ לא יירש אחאב את הכרם, והא זאת היה עיקר מטרתה). **(ואין להתעקש ולומר, דמי שנתחייב שתי מיתות, שלכל אחת מהן יש חומר מה שאין בחברתה כגון סקילה דמגדף ואבדת ממונו דמורד היו נותנין עליו חומרי שתיהן, זה אינו, דאית"ה א"כ מאי מקשה הש"ס (סנהדרין, פ"א, שם) נידון בחמורה פשיטא, איתגורי איתגור, ומתרץ כגון שעבר כו' הא יש לתרץ בפשיטות כגון שהי' מאנשי עיר הנדחת וגם חלל את השבת וא"כ חידוש גדול יש שנידון בחומר שבשתיהן ונסקל וגם ממונו אבד. אלא ע"כ דבזה באמת רק דין חמורה בלבד עליו ומשו"ה מקשה פשיטא דהא לא עדיף מאילו חלל את השבת בלבד. עוד יש להוכיח מהא דיואב [סנהדרין, מ"ח], דמקשה הש"ס, בשלמא למ"ד נכסין למלך, היינו דכתיב אצל יואב ויחזק בקרנות המזבח כו' פירש"י ותוס' שם, כדי שלא ידונוהו כמורד ויהיו נכסיו ליורשין, עיי"ש. ש"מ דמי שנדון בעברה לפני סנהדרין (אע"ג שיש בו גם משום מורד ואפילו בעונשין שוים) ממונו פלט בכל גוני, ולפי"ז לכשידון נבות כמגדף, לא יירש אחאב את כרמו:)** ואמנם לפי"ד הש"ס בסנהדרין שם צריכה היתה איזבל גם לעדות הגדוף "לאפושי ריתחא", (וכמו"ש מהרש"א בח"א, שהיו יראים חמת העם, שלא יאמרו משום כבודו של אחאב לחוד נהרג נבות), אבל הן בשביל כך לא היתה מניחה איזבל (שידעה בלי ספק, או שהגידו לה חכמי', את סדרי העונשין שבדיני הסנהדרין והמלכות שבימים ההם) את מטרתה העקרית לירש את הכרם, והא חזינן דבאמת השיגה והשיגה גם את מטרתה, וכמו שאמרה לאחאב אישה, לך רש כו':
על כרחך צ"ל, שהתחכמה איזבל בתחבולה מחוכמה (אולי עפ"י עצת חכמי') לצאת ידי שתי הדעות. היינו כי בשתים רעות יאשם נבות, ואעפי"כ יהי' נדון כמורד בלבד, כדי שיהיו נכסיו למלך. הבה נראה את התחבולה הזאת.
הנה כבר הבאנו למעלה שיטת ראב"ש (שבב"י חו"מ כ"ח), דבזמן שהיו סמוכים, אם העידו עדים בישיבה, ודנו על פיהם, אפילו בדיעבד אין דינם דין ובודאי שאין זה מטעם חשש עדות שקר, אלא מחקי העדות הוא זה, ואולם קיי"ל [במגילה י"ד, ע"ב] דמורד במלכות לא צריך למידייני', אלא שכתבו התוס' [במגילה שם ד"ה מורד] דעכ"פ צריכין לידע שהוא מורד, ובודאי דלענין זה אף בעדות בישיבה סגי, ואף הראב"ש יודה בזה, דהא סוף סוף איכא ידיעה על המרידה, ולענין מורד בידיעה לחוד סגי, וממילא כשיעידו עדים בישיבה על הגדוף ועל המרד יחדיו, אז, אעפ"י שיהי' בזה "לאפושי ריתחא", (דהא ישמע העם גם אודות הגדוף), מ"מ לא יוכל נבות להיות נדון כמגדף, מדהעידו בישיבה, ובהכרח יהי' נדון רק כמורד, דלהכי אף בעדות בישיבה סגי וכדאמרן. ואפילו כשירצו בי"ד אח"כ לחייב את העדים, לחזור ולהעיד בעמידה (ולדונו עפ"י עדותם כמגדף), ג"כ לא יוכלו, דמדמורד אין צריך למידייני', ה"ז כבר משעת הגדתם הראשונה כאילו נגמר דינו, ועדותם השני' שבעמידה הוי עדות שאאי"ל, דאגברא קטילו קמסהדי וע' היטב תוס' סנהדרין, פ"א, ד"ה נגמר, בתי' קמא] ונמצא שלא ישאר עליו אלא דין מורד בלבד ויפלו נכסיו למלך:
בתחבולה זו אחזה איזבל, עפ"י עצת חכמי', וראה כמה מדוקדקים דברי הכתובים ויושיבו שני אנשים כו' לאמר ברך גבות אלדים ומלך, דמדהוצרכה לעדות ק על ברכת אלדים (כדי לאפושי ריתחא) תו לא הוי סגי בלא"ה אלא שיעידו בישיבה דוקא:
אולם המחבר שם בחו"מ סי' כ"ח פסק שאם הי' העד תלמיד חכם מושיבין אותו, משום עשה דכבוד תורה, והוא מש"ס שבועות ל', ומשמע בתוס' שם [וכן בזבחים, ט"ז] לחד תירוצא, דאפילו בדיני נפשות הדין כן עיי"ש. וא"כ אם יהיו העדים צורבי מרבנן דלא מעלי, הדר תיבטל תחבולתה של איזבל, דהא יוכלו בי"ד לחתוך גם דין הגדוף על פי עדותם דמיושב, לזאת התחכמה לומר ויושיבו שני אנשים בני בליעל, כלומר פחותי ערך, שאין להושיבם משום עשה דכבוד תורה, וממילא שאעפ"י שיעידו על שתיהן מ"מ לא יגמר דינו אלא כמורד בלבד:
זהו מה שאמרנו למעלה, דמהא שהושיבו עדי נבות לא מסתיי' דלא קשי' על שיטת הראב"ש, אלא דסייעתא נמי איכא, דאי כרא"ש ור"ן דבדיעבד אף בישיבה סגי, עדיין תקשי, מה הועילה איזבל בישיבת עדי נבות, ואם נדון באמת כמגדף, איך ירש אחאב את כרמו:
אולם באמת גם לשיטת הרא"ש והר"ן ניחא, דמאן לימא לן שהעידו עדי נבות על גדוף בשם המפורש, דילמא רק אגדוף בכנוי העידו, וכבר אמרנו דלענין דין מורד אין שום נ"מ אי בשם אי בכנוי, דהא סוף סוף מזלזל במלכותא, (ולא עדיף מאורי' דקרי לי' הש"ס מורד על אמרו אדוני יואב בפני דוד), אך לענין מגדף, נהי דמשום אפושי ריתחא ודאי דאיכא אף בכנוי, (דהא לרמב"ם מילקי נמי לקי במקלל בכנוי, ולראב"ד עכ"פ באזהרה הוי), אך עונש מיתה ליכא, דהא אין הורגין על הכנויין וא"כ בלא"ה נדון נבות רק כמורד ולא כמגדף, והלא זאת היתה באמת עיקר מטרתה של העדות בעובדא דנבות:
ובא וראה דיש סעד גדול לדברינו אלה בד' הספרא שהבאנו למעלה עדה"כ גבי מגדף:
ויצא ויקלל כו' אינו אומר ויברך, כענין שנאמר ברך נבות, ללמדך שאין הורגין בכנוי ע"כ, כונת חז"ל כאן בספרא ברורה, דכל היכא שהוזכרה בכתוב "ברכת השם" אינה אלא בכנוי. וזה שנאמר אצל נבות ברך נבות אלדים ומלך, היא הנותנת, דבכונה העידו רק על גדוף בכנוי, כדי שידון לא כמגדף, אלא כמורד, וממילא יפלו נכסיו למלך. ואמנם פשטות ל' הש"ס דסנהדרין מ"ח שם דאמר בשלמא למ"ד מורד במלכות נכסיו למלך, בודאי אין לפרש דלישנא דברך דייק, דהא ת"ק דר"י (היינו ר' מאיר) איהו הוא דאמר נכסיו למלך, ור' מאיר הא אמר [סנהדרין נ"ח] דנהרג אף על הכנויין. ואנן אליבא דספרא הוא דאמרינן):
ואולם כאן ישאל השואל, אם כדברינו שכמורד דנוהו, איך רגמו את נבות באבנים, הא מורד דינו בסייף ולא בסקילה, אך באמת לא עלינו תהי' קושי' זו, דהא לרבנן דר"י [בסנהדרין מ"ח ע"כ שם] מוכח להדי' שנידון כמורד, (מדהוכיחו מזה דמורד נכסיו למלך עיי"ש), ועכצ"ל עפימ"ש בשם מהרש"א ז"ל "דלאפושי ריתחא" היינו שהיו יראים חמת העם, וא"כ י"ל דכשם שבעדותם לא הי' די להם בעדות מרד, והוצרכו גם לעדות גדוף, מפני חמת העם, כך גם במיתתו לא היו יכולים (מאותו הטעם עצמו) להמיתו מיתת מורד, רק מיתת מגדף, כדי שלא יבין העם, שמשום כבודו של אחאב נהרג נבות, וכלל גדול הוא בידינו בחייבי מיתות שבזמן הבית, שאם אי אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן, היו ממיתין בכל מיתה שיוכלו ואמנם בסנהדרין [מ"ה, ע"ב.] משמע דרק ברוצח וגואל הדם דרשינן הכי, והויין ב"כ הבכ"א, ועתוס' שם דה"ה בעיר הנדחת ונסקלין, וא"כ עכ"פ במורד לא שמענו. אך לענ"ד משום הא לא אירי', דהנה כתב הרמב"ם [פי"ח מה' סנהד'] דהריגת עכן ע"י יהושע מדין המלכות הי', והתם בשרפה נידון לולא בסייף, כדין המלכות) וע"כ שמפני שהי' גם כבוד שמים מעורב בזה, ע"כ יכלו להמיתו גם במיתת אחרת. וא"כ י"ל אף גבי נבות כן, דהא סוף סוף, בין שנאמר שהעידו על הגדוף בישיבה, ובין שנאמר שהעידו רק על גדיף ובכנויין, שדינו במלקות לרמב"ם, עכ"פ הי' שם כבוד שמים מעורב בלי ספק, ושפיר י"ל דאה"נ שמדין המלכות דנוהו, (ועיקרו משום מורד, כדי שיפלו נכסיו למלך), ואעפי"כ יכלו להמיתו גם במיתה אחרת. וז"ב:
איך שיהי', כבר נתיישב לנו שפיר מה שהקשינו למעלה, מה דבין לרמב"ם ובין לראב"ד מהוראת הפעל קלל אף כנויין במשמע (מדלכו"ע עובר בלאו אף על הכנויין), והא מד' הספרא גבי מגדף משמע דכל היכא דנאמר קלל אינו אלא בשם המפורש, והשתא ניחא, דבאמת אף הספרא מודה, דעיקר ילפותא דשם המפורש גבי מגדף מהא דבנקבו שם ילפינן לה, והוראת קלל בין בשם ובין בכנוי במשמע, וכדמוכח בש"ס דילן, ולא בא הספרא להשמיענו, אלא דכל היכא שהוזכרה ברכת השם אינה אלא בכנוי בלבד, והיא הנותנת, דמשו"ה הקפידו עדי נבות לאמר "ברך" נבות, כדי שלא יתחייב כמגדף, וממילא כבר מוכח מזה גופי' "דאין הורגין בכנוי" דאל"כ מה הועילו עדי נבות בתקנתם.
והנה ראיתי בס' מנ"ח [מ' רל"א.] שהקשה בהאי ענינא, מעובדא דאלישע שקלל את הנערים בשם ד' [מלכים א', ב'.], והא עכ"פ יש בזה לאו דל"ת חרש, או הוצאת ש"ש לבטלה, כדמשמע בתמורה ג', יעוי"ש במנ"ח שהניחו בצ"ע. ולענ"ד יש תימא על תמיהתו, דהא כ' התוס' להדי' [מו"ק י"ד ע"ב ד"ה מהו] וז"ל וי"ל דנדוי דחי ללאו דמקלל חברו, ושמא מסוטה יליף לה עכ"ל, מוכח דס"ל לתוס' דמ"ש [בשבועות, ל"ו.] ארור בו נדוי בו קללה כו' דהיינו קללה בשם, דהא בסוטה הכי הוי, ועכצ"ל דלית בזה, לא משום ל"ת חרש, ולא משום הזכרת ש"ש לבטלה, דתכסיס הנדוי הוא כך, (וכמו שצותה תורה גבי סוטה שימחה שמו יתב' על המים), ולפי"ז ע"כ צ"ל דמה דמשמע בגמרא, דאפי' במקלל רשע איכא איסורא (אלא דפטור ממלקות, מדאינו עושה מעשה עמך), ובמקלל בשם המפורש איסור עשה נמי איכא וכמו"ש במנ"ח שם, אין זה אלא במקללו לאחר שקבל עונשו או נדויו, או שלא נתחייב נדוי וכיוצב"ז, משא"כ במקללו כדי לנדותו, כדינו, בהא מצוה נמי איכא והנה אותם הנערים דאלישע נתחייבו נדוי בלי ספק, דהא קראו אחריו "עלה קרח", והוא אחד מכ"ד דברים כו' שמנדין על כבוד הרב. וא"כ אין מקום לקושיתו של המנ"ח כלל:
עוד ראיתי לבעל מנ"ח [מ' ס"ט.] שהקשה על הרמב"ם וראב"ד, דמשמע מדבריהם דאפילו בלא שם וכנוי איסורא מיהא איכא, והניח בצ"ע מנא להו הא ולדידי הי' נ"ל דמד' התוס' מו"ק שם מוכח דאפי' איסור תורה נמי איכא, דאלת"ה מנא להו באמת דקללה דנדוי היינו בשם, ודילפינן מסוטה ודדחינן לאו דמקלל, דילמא בארור סתם לייטינן בלא שם וכנוי, וליכא דיחוי כלל, אלא ע"כ דאפי' בארור סתם יש בו עכ"פ איסור תורה, וא"כ ע"כ אתה צ"ל דאלימא גזרת עזרא ודחי' לי', וזהו מה שהוכיחו שם התוס', ומדבלא"ה יש בו ע"כ דחיית איסור תורה, שפיר י"ל דאף בשם נמי לייטינן, ומסוטה ילפינן לה, וכמו"ש התוס' שם:
שוב ראיתי דבסוטה מ"ו, על ד' הש"ס גבי הא דאלישע, ויראם ויקללם בשם ד', מה ראה כו' שמואל אמר ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביוהכ"פ. פי' מהרש"א ז"ל בח"א שם וז"ל מה ראה כו' כלומר לקללם בשם ד', שהוא בלאו דלא תקלל חרש ע"כ. ופלא שלא הזכיר בס' מנ"ח לד' מהרש"א אלו על אתר, אך גם על מהרש"א ז"ל יש לתמוה, שאם באמת יש כאן איסור לאו, איך הותר לאו זה עי"מ שראה שנתעברה בהן אמן ביוהכ"פ? וע"כ ברור הוא כמו שכתבנו, דמנתחייבו נדוי בדין, אין כאן לא לאו ולא שום איסור:
וע' סנהד' [פ"ה, א'] בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו כו' ואחר מי התירו, אלא כבוד שמים עדיף כו' פירש"י ואחר מי התירו לקללו כו' והלא כל ישראל הוזהרו כו' אפי"ה נעשה שליח בי"ד לכך כו' וכתיב יתן ד' אותך כו' עכ"ל. הרי להדי' דהותר לאו דלא תקלל חרש לגמרי, אצל מי שנתחייב נדוי בדין. וכפי הנראה אשתמיט כ"ז לשעתי' מן הגאון בעל מנ"ח ז"ל:
המורם מדברינו:
הבאנו מקור לשיטת הראב"ד, דאין לוקין (בלאו דלא תקלל חרש) אלא במקלל בשם המיוחד, ודלא כרמב"ם, מד' הירושלמי פ"ג דשבועות כפי פירושנו שם, חקרנו בד' הספרא דיש ללמוד מהם, דאפילו לאו נמי ליתא במקלל בכנוי:
הוכחנו דיש קצת הכרעה (מעובדא דנבות) במחלקותן של הרא"ש והר"ן והראב"ש [הובא בשו"ע תו"מ סי' כ"ח] לענין לפסול עדות בישיבה אף בדיעבד; הוכחנו לענין מי שנתחייב בשתי מיתות, היינו בסקילה וממונו פלט, וסייף וממונו אבד, אעפי"כ נדון בסקילה דחמירא לי' ישבנו בעז"ה פסקי הרמב"ם החמורים [בפ"ד ובפ"ה מה' עכו"ם] לענין עיה"נ שהודחו מאליהן ולענין ג' עיירות מרוחקות זומ"ז; הערנו ובארנו הפלא בעובדא דנבות שנדון כמגדף (בסקילה) ונדון כמורד (שממונו אבד), הוכחנו לסתור ד' המנ"ח בענין אזהרה דל"ת חרש:
**(ולענין מ"ש למעלה דבשלש עיירות המרוחקות זו מזו יש ספק קולא למודחין וספק חומרא למדיחין, הנה לכאורה י"ל דניזול בהנך לקולא ובהנך לקולא, אלא דאעפי"כ אין מזה תפיסה לדברינו דאפי' אי נימא הכי יש לפרש גם ד' הרמב"ם כן, ודו"ק כי קצרנו:)**