המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת אחרי
בענין פסול טרפות בשעיר המשתלח, וביאור ענין שני שעירים שוים למצוה
ולקח את שני השעירים כו' והשעיר אשר עלה כו' יעמד חי לפני ד' כו' עד מתי הוא זקוק להיות חי עד מתן דמו של חברו ספרא, ט"ז כ"ז]:
הרמב"ם [פ"ה מה' עבויוהכ"פ] יליף מקרא זה דיעמד חי, שהטרפות פוסל בשעיר המשתלח. והוא תמוה דבש"ס (חולין] בסוגיא דרובא איתא, ר' אחא בר יעקב אמר אתי' משעיר המשתלח, דרחמנא אמר ולקח את שני השעירים שיהיו שניהם שוים, וליחוש דילמא חד מינייהו טרפה הוא, ופירש"י חד מינייהו, האי דעזאזל, דבשלמא הך דלשם בדיק לי'.) אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכ"ת מאי נ"מ, הא אין גורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם, וכ"ת דבדקינן לי', והתנן לא הי' מגיע למחצית ההר כו' עכ"ל הש"ס, הרי דיליף הש"ס לפסול טרפות בשעיר המשתלח מהא דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם, ולא מקרא דיעמד תי. וכבר נתקשו בזה בלח"מ ובמ"ל שם:
ונ"מ רבתי יש לדינא בזה, בנטרף לאחר שהגריל, דלילפותא דש"ס, מדלא הוי טרפה בשעת הגרלה, שפיר דמי וראוי להשתלח, ולרמב"ם דמפיק מיעמד חי, הא אמר בספרא כאן [מובא ביומא מ' ע"ב וס"ה] דזקוק להיות חי, לר"י עד מתן דמו של פנימי, ולר"ש עד וידויו, נמצא דעד אז אי אירע בו טרפות פוסל בו לרמב"ם, והוא לכאורה נגד הש"ס חולין הנ"ל:
וראיתי לבעל נוב"י ז"ל בחדושיו לחולין, וכן בס' ר"י, שכתבו שמד' הש"ס אין ראי', דהתם ר"א בר יעקב אמר לה, ואיהו לשיטתי' דס"ל [חולין נ"ז, ב'.] טרפה יולדת ומשבחת ומכש"כ דחי', וא"כ לדידי' בודאי לא אימעוט לי' טרפות מהא דיעמד חי, ולהכי אצטריך להא דאין הגורל קובע, משא"כ לדידן, דקיי"ל אין טרפה חי'. עכת"ד. ולענ"ד אין תירוץ זה מספיק. דהא בלא"ה כ' התוס' שם ד"ה מנא, דכל הסוגיא כולה אזלה אליבא דר"א בר יעקב, דלית לי' חזקה מקרא אלא מהלכה (דלדידן לא צריכינן כלל לקרא מיוחד ארובא, דמק"ו מחזקה נילף לי') עיי"ש **(ואמנם כ' זקני הגה"צ כ"מ דוב זאב וצ"ל תירץ קושית התוס' הנ"ל דאי הוי ידעינן מק"ו מחזקה, אז הוי אמרינן דיו לבא מן הדין וכו' ולא הוי עדיף רובא מחזקה וזה מ"ש מנ"ל דאזלינן בתר רובא, כלומר שנדע מזה דעדיפא מחזקה, כמו שהוא באמת, עכ"ד דפח"ח:)** וא"כ מאי מקשו התוס' ד"ה אתיא, דנימא בפרה אדומה חזקת חיים, מדחיתה י"ב חדש, ש"מ דלאו טרפה הוי', ואיך ילפו מזה לענין גבינות דחזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא, הא לראב"י, דאליבי' סוגיא אזלה, אין ראי' כלל מחיות די"ב חדש, כיון דס"ל לראב"י טרפה חי'. אלא ע"כ דפשיט להו להתוס', דנהי דסוגיין אזלה אליבא דראב"י בהא דחזקה, מ"מ לענין חיות דטרפה אליבא דמ"ד אינה חיה אזלה, דהכי הילכתא [ע' חולין, מ"ב, וברמב"ם פ"ד מה' מ"א] וא"כ אי ס"ד כרמב"ם הדר הוי לי' לש"ס למילף מיעמד חי:
ואמנם זה יש ליישב (דכולה סוגיא י"ל דנהי דאזלה אליבא דראב"י בחזקה, מ"מ לא אזלה אליבי' בהא דטרפה אינה חי', משא"כ בילפותא דשעהמ"ש שהיא מד' ראב"י בעצמו, וק"ל.) אך עכ"פ לא יספיק תירוצם של הצל"ח והר"י, אלא לישב מ"ט לא יליף ש"ס מקרא דיעמד חי כמו"ש הרמב"ם, אבל אכתי לא נתישב מ"ט לא יליף הרמב"ם מהא דאין הגורל קובע, כילפותא דש"ס, (והיא החמורה ביותר, דמנ"ל לרמב"ם למידרש קרא מדעתי', ולמיפסל עפי"ז אפי' בנטרף לאחר הגרלה?). ואם רק לתרץ את הראשונה באנו, אז לענ"ד י"ל דעדיפא מינה, דזה ברור לענ"ד דמחי אין למעט אלא בהמה דמיחסרא חיותא דידה יותר משאר הבהמות, (וכמו דמפיק בש"ס [ע"ז, ה'.] גם למחוסר אבר מהא דמכל החי, ג"כ מה"ט, מדאיתרע חיותא דידה יותר מאינך.) משא"כ בבהמה, שהיא בריאה ככל שאר חברותי', איך נמעיטנה מחי. והשתא ניחא שפיר. דהא הרמב"ם אליבא דאמת אזיל, שכבר למדנו רובא מקרא, (ובבהמה שהיא מבחוץ ככל הבריאות לא חיישינן באמת דילמא יש לה איזו טרפות מבפנים שאינה ידועה לנו,) ורק למעוטי טרפה הידועה לנו, דפוסלת בשעהמ"ש, אצטריך הרמב"ם, זה ודאי אפשר ואפשר למעט מקרא דיעמד חי, דהא עכ"פ מיגרע גרע חיותא דבהמה זו (הידועה לנו בריעותא דטרפות) יותר משאר חברותי' שהן בחזקת רוב הכשרות, וממילא דאין זה חי. כ"ז לרמב"ם ואליבא דאמת. משא"כ הש"ס חולין דאליבא דהו"א אזיל, למיחוש למיעוטא אפי' בבהמה שלא ניכר בה ריעותא כלל לעומת שאר חברותי', והדומה לכולן, איך נמעטנה מיעמד חי, ואטו הכל חיות הנה יותר ממנה, והלא חששא זו, שאתה חושש למיעוטא בשעיר זה, אתה צריך לחוש בכל שעיר ושעיר שיזדמן לפניך, והוא לא פחות חי מכולם. וניחא איפוא מה דנאיד ש"ס הכא מהך ילפותא דיעמד חי דמייתי רמב"ם, אע"ג דלהלן מ"ב, א', ממעט הש"ס טרפה מזאת החי' (וכן בפ' שה"ק, גבי שתי צפרים חיות) משום דהתם אליבא דמסקנא אזיל, משא"כ כאן בסוגיין. ורמב"ם דאזיל ג"כ אליבא דמסקנא ולפי האמת שפיר למד למעט טרפות ידועה מהך קרא, ולאינה ידועה הא לא חיישינן באמת דהא ארוב בהמות כשרות סמכינן.
ואף שחילוק זה ברור ופשוט למבין, בכ"ז אביא גם קצת ראי' לזה, ממ"ש התוס' ע"ז ו' דלנח לא נאסר להקרבה א לא טרפות הגלוי וניכר (דאל"ה, מנא ידע להבחין) עיי"ש. ש"מ דטרפות שאינה ידועה וניכרת לא נתמעטה מכל החי דאמר קרא לנח. ואי תימא דאף התם אליבא דמסקנא אזיל דסמכינן ארובא ול"ח באינו ידוע דילמא טרפה הוי, זה אינו לפי מ"ש הפרמ"ג בשעה"ת דבב"נ ל"א כלל בתר רובא (ואיך נסמוך בב"נ להקל להקריב ספק טרפות). אלא ע"כ דאפילו היכא דיש לחוש דילמא טרפה הוי' מ"מ מקרא דמכל החי תו לא אימעוט מדדמי לשאר חברותי':
וראיתי בהך ענינא כעין שגגה שיצאה מלפני הגאון בעל כתב סופר ז"ל, [בחידושיו לגטין, כ"ח.] שכ' שם וז"ל, ובעיקר הדבר לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט נ"ל ראי' מש"ס חולין י"א, דיליף רובא מרישא של עולה ומפ"א, וכ' התוס' דמשום חזקה ליכא, כיון דאינה מבוררת, וקשה לי נוקמה אחזקת חי, דכשיצאה לאויר העולם היתה חי', כן תחי' י"ב חדש, (למאן דל"ח לשמא ימות) וממילא דע"כ אינה טרפה, דהא טרפה אינה חי' כו' וצ"ל דלזמן מרובה חיישינן כו' עכ"ד הג' כת"ס, ובמכ"ת אין מובן לדבריו דאטו מאן דלא חייש לשמא ימות יכחיש את המציאות דסוף האדם למות, ושלא ידע האדם את עתו,
**(וכבוד אחי הרב הגאון אב"ד דקאנין פי' בענין זה ד' הש"ס שבת קמ"ט שאלו תלמידיו את ר"א שוב יום אחד לפני מיתתך ומי ידע כמה חיי כו' כש"כ שיהיה כל ימיו בתשובה. ויש לפרש סגנון הלשון דמתחיל בשוב יום אחד ומסיים בכל ימיו, עפימ"ש בפ"ב דגטין בשולח גט שיחול שעה אחת קודם מיתתו דאסורה מיד, הרי דאע"ג דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן מ"מ לספק דזמן מועט קודם מיתה חיישינן ומשו"ה דקדקו חז"ל בלשונם שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' וק"ל:)**
ועכצ"ל דס"ל דעכ"פ אין מיתה שכיחא כולי האי, עד שניחוש לפרט ידוע ולזמן ידוע שמא ימות באותו הזמן, וכעין מ"ש הרא"ש (נדרים, ס"ד.] ובעל כ"מ [פ"ו, מה' שבועות.] דמיתא שכיחא, אלא דלא שכיחא טובא יעויי"ש. ולפי"ז הני מילי אליבא דאמת, דלא חיישינן למיעוטא, אז י"ל שפיר דאף לשמא ימות לא חיישינן. משא"כ אליבא דהוי אמינא דש"ס חולין, דאפי' למיעוט גמור חיישינן, איך לא ניחוש למיעוטא דמיתה ולשמא ימות, ועוד דאפי' מאן דל"ח לשמא ימות, אין זה אלא בסתם בעה"ח, משא"כ בטרפה (למ"ד אינה חי') בודאי דניחוש לשמא ימות במשך יב"ח, ואפי' בזקן שהוא חולה חקר ביש"ש גטין כ"ח דניחוש אפי' לשמא מת, וק"ו בטרפה ולשמא ימות, הא לא גרע טרפה משבוי', שכ' התוס' גטין שם דחיישינן בשבוי' לשמא תמות וא"כ הכת"ס דקאי אליבא דהו"א, דחיישינן למיעוטא דילמא טרפה היא, איך עשה מערכה על הדרוש, והוכיח שאינה טרפה מזה דלא חיישינן שמא תמות ובודאי תחי' יב"ח. אתמהה.
נחזור לעניננו, דמה דנאיד הש"ס בהוי אמינא למילף פסול דטרפות גבי שעיר המשתלח מהך ילפותא דיליף הרמב"ם מיני' אליבא דמסקנא (היינו מיעמד חי) זה יש לישב שפיר. אך אכתי לא נתישב היטב מ"ט נאיד הרמב"ם מילפותא דש"ס. ונלענ"ד לתרץ בהקדם מה שיש לתמוה בלשון הסוגיא שם, דאמר "יליף משעהמ"ש, דרחמנא אמר ולקח את שני כו' עד שיהיו שניהם שוים וליחוש כו' וכ"ת מאי נ"מ לן, הא אין הגורל קובע" והוא תמוה, דפתח בשניהם שוים, וסיים באין הגורל קובע אלא בראוי לשם, והא תרי מילי נינהו שוב מצאתי שהעיר בזה הג' רצ"ח ז"ל בהגהותיו לחולין. ותירץ דצריכי שניהם, משום דבקדשים צריך שינה הכתוב לעכב יעויי"ש. ובמח"כ דבריו אינם מכוונים. דהני מילי בשני כתובים מטעם אחד ובענין אחד, בא שני וגילה על הראשון דהוי לעכב. (וכגון הא דאמרינן זבחים מ"ח לן לעכב מנ"ל, כתיב בכשבה וכתיב בשעירה, וכן [במנחות ק"י], ושחט את בן הבקר, לרצונכם תזבחוהו) משא"כ הא דשניהם שוין, ודאין הגורל קובע אלא בראוי לשם, תרי מילי ותרי טעמי נינהו, ומשנה מפורשת היא דלא בעינן שוין אלא למצוה, והא דאין הגורל קובע משמע מדברי רש"י ז"ל שאין ע"ז כלל מקרא מפורש בתורה, אלא מסברא ידעינן לה, מדבעינן ראוי להגרלה, ואם אין כ"א מהם ראוי לשם אינו גורל. באופן שאין מעמד כלל לד' הגרצ"ח ז"ל בזה. עוד כתב שם לתרץ מה דלא יליף הש"ס מיעמד חי, עפ"י ד' מהרש"ל, דמיעוט טרפות חיות, וא"כ אליבא דהו"א, דלא אזלינן בתר רובא, אין למעטה מיעמד תי, דהא יש מיעוט טרפות דחיים עכת"ד הגרצ"ח. וגם זה שלא בדקדוק. דלפי דבריו מה הקשו התוס' שם מחזקת חיים דפרה אדומה, שחיתה יב"ח, הא אליבא דהו"א לק"מ, דהא יש מיעוט טרפות חיות. ועכצ"ל או דגם למהרש"ל אין זה אלא מיעוטא דמיעוטא, או דל"ש זב"ז כלל, דאפילו אי לא ניזיל בתר רובא, היינו דחיישינן בספק תורה לצד המיעוט, ולא נסמוך ארובא למעשה, אך מ"מ הא לא נכחיש המציאות, דרוב טרפות אינן חיות, וממילא בלישנא דקרא, כל היכא דאמר חי, אין הטרפה בכלל, ואין נ"מ בזה כלל בין ההו"א להמסקנא, דעכ"פ המציאות לא תשתנה והלשון לא ישתנה גם כן:
עוד אקדים מה שראיתי בס' לב ארי', שהקשה למשמעות ד' רש"י שהבאנו למעלה, דאין מקרא מיוחד להא דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם, ולפי"ז אין מטעם זה פסול מצד עצמו במשתלח שהוא טרפה, ורק משום דבעינן ראוי להגרלה, (ואם הוא טרפה ואינו ראוי לד', אין זה גורל), א"כ אכתי קשה רובא מנא לן, הא עכשיו מיהת, כל זמן שאין טרפות ניכר בשום א' מהם מחיים, תרווייהו ראויים להגרלה, ואותו שיעלה גורלו לד' יבדקוהו אח"כ, דהא אותו דלשם אפשר בבדיקה. יעויי"ש שנדחק בזה:
ולענד"נ לתרץ כל זה, ולומר דבר חדש בפירוש ד' הש"ס שם, דבאמת הא דאמר הש"ס דבעינן שניהם שוים, ודאין הגורל קובע י"ל דלאו תרי מילי ותרי טעמי נינהו (כהבנת הגרצ"ח ז"ל ובעל לב ארי'), אלא שתים שהן אחת הן. דהנה ידוע דבתלת מילי צריכים שני השעירים להיות שוים, במראה, ובקומה, ובדמים [ע' יומא, ס"ד במשנה שם]. והך בדמים דאמר, פירש בירושלמי [פ"ו דיומא] דהיינו "בשבח הדמים", כלומר דאפילו בשילם בעד שניהם בשוה, אבל אין ערכם האמתי שוה, אין זה שוין יעויי"ש, ועפי"ז בודאי דשני שעירים אחד שלם ואחד טרפה (אפי' טרפה פנימית) אינן שוים "בשבח הדמים", אפילו אי הוי אמרינן דאין טרפות פוסל במשתלח, דהא השלם ראוי בין לשם ובין לעזאזל, והטרפה אינו ראוי עכ"פ לשם. וא"כ אי ס"ד דלא אזלינן בתר רובא, אין לך שוים בבירור לעולם, דהא אותו דלשם יתברר לך ע"י בדיקה שהוא שלם, והמשתלח (דא"א בבדיקה) לא תדע לעולם, דילמא טרפה הוא. ונהי דבגוף הדמים ודאי דשוים הם בשעת הגרלה (דהא השתא מיהת לא ידעינן מה שבפנים, ולא יוכר זה בפני זה) מ"מ, לפי מ"ש הירושלמי דבעינן שוים "בשבח הדמים", היינו בערכם האמתי, וזה לא יתברר לך לעולם ובשלמא אליבא דאמת לק"מ, דטרפות ידועה ודאי לא תוקח, ולטרפות שאינה ידועה הא אין לחוש כלל, דהא סמכינן ארוב בהמות כשרות, ולא נחוש כלל למשתלח דילמא טרפה הוי, משא"כ אליבא דהו"א, אי ניחוש למיעוטא מה"ת, איך יתברר לך לעולם שהם שוים "בשבח הדמים"?
ואמנם אין שוין אלא למצוה, ולא לעכב, אבל הן לא יושיענו זה אלא דאי אירע במקרה שלקחו אינם שוים, אז כשרים בדיעבד, אך לא בדבר תמידי שלא יתברר לעולם, דהא סוף סוף ג' קראי איכא, חד לשוים בשבח הדמים וע' יומא, ס"ב, ב', שם] ובלא רובא איך תפרנס מקרא זה, הא אין לברר לעולם אם שוים הם באמת. ולולא דמסתפינא הי' נלענ"ד להכניס זאת בכונת פירוש ד' הש"ס בחולין שם. ראבי"א אתי' משעיר המשתלח, "דרחמנא א' ולקח את שני השעירים, שיהיו שניהם שוים, ודילמא טרפה הוא", (וממילא אינם שוים) "וכ"ת מאי נפקא לן מינה (כלומר הא לא בעינן שוין אלא בדבר עקרי, כגון במראה וקומה ודמים, ומאן לימא לן דטרפות פנימית הוא דבר עקרי כל כך שיהי' השווי בזה הכרח אצלם, וזה מ"ש למאי נפקא לן מינה", וע"ז משני) "הא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם", וא"כ אילו הוי ידעית קודם הגרלה דטרפה הוי לא הוי ראוי לא לשם ולא לעזאזל, וממילא דלא שוה "בשבח הדמים" עם חברו, הראוי בין לכך ובין לכך, דהא אותו יבדקו, והא "שבח הדמים (כלומר שווי ערכם האמתי, כדמוכח מן הירושלמי שם ולא השווי ההסכמי) כבר הוא אחד משלשת הדברים העקרים דאצטריך קראי עלייהו, ואי ס"ד דיש לחוש דילמא טרפה הוי, קרא במאי מוקמית לי', דהא לא יתברר לך דבר זה לעולם, אם ראוי הוא זה באמת לגורל ולשם כמו חברו.
הנך רואה דלפי פירושנו בסוגי' זו לק"מ מה שהקשה הגרצ"ח, דפתח בשניהם שוין, וסיים באין הגורל קובע, וכן מה שהקשה בס' לב אריה דהא בשעת הגרלה שניהם ראויין, דבאמת משניהם שוים לחוד אין ראי' כלל, מדאינו אלא למצוה, וכן מהא דאין הגורל קובע אין ראי', דהא אין זה פסול בעצם, ובשעת הגרלה תרוייהו ראויין הן (וכק' הל"א), אלא דהש"ס הוכיח משני אלה ביחד, מדעכ"פ לכתחילה הצריך הכתוב שיהיו שניהם שוין בשבח הדמים", ואם היא טרפה אינה ראוי' לא לשם ולא לעזאזל (דהא אין הגורל קובע כו'), וממילא דאינם שוים "בשבח הדמים", וזה לא יתברר לך לעולם כל זמן שאתה חושש למיעוטא:
**(ואמנם יש לדחות ולחלק דהיא הנותנת כיון דהפרש כזה בשבח הדמים אינו עתיד להתברר לעולם א"כ בהפרש כזה לא איכפת לן כלל מדעכ"פ למראית עין שוין הם בשבח דמים אך זה דוחק ועוד יש להעיר מד' התו"י ס"ב שם ד"ה שני שהקשה מד' הירושלמי דאפילו חיטה אינה דומה לחברתה, ותי' דמ"מ בעינן שיהיו שוין במראה וכו' כל מה שיוכלו עיי"ש ואין להאריך:)**
ובהאי ענינא הקשה לי רב גדול אחד ע"ד התוס' יומא ס"ד ד"ה ואם הי' שני מובחר, שכתבו שם דבשעיר המשתלח ובשעיר הפנימי, הנשרף מחוץ לג"מ, אין מובחר מעכב, ולכא' הוא נגד ד' הירושלמי הנ"ל, דאיתא התם גבי ב' שעירים, משובח בגוף ומשובח במראה איזה מהם קודם, ומסיק דמשובח בגוף עדיף יעויי"ש. עכת"ד. והשבתי לו דלק"מ, דיש להבין המשך סוגית הירושלמי שם, דכל הסוגי' דהתם איירי בכל הני דבעינן שוים, שעירים, כבשי תמיד, צפורי מצורע, וכן בעלי דינין לפני דיינים. ואח"ז מסיק הירושלמי וז"ל "שוין בדמים ואין שוין בשבח הדמים ופי' הפ"מ שנתן בעד שניהם בשוה, אלא שאין ערכם האמתי שוה, שהא' משובח מחברו) אין השעירים כמצותן. שוין בשבח הדמים כו' השעירים כמצותם. משובח בגוף ומשובח במראה מי קודם כו' הד"א משובח בגופו קודם" עכ"ל. ולפי ההבנה הפשוטה הוא תמוה, דלא רישא סיפא, דפתח בדין שוין, וסיים בדין מובחר, והא אפי' אי נימא דלא כתוס' יומא, עכ"פ דינא דמובחר לאו בשעירים לחוד הוא, אלא בכל הקדשים כולם, ומאי שייטי' דאבעי' זו לכאן אבל באמת ברור הוא לכל מבין דאין פירוש ד' הירושלמי כן. דהנה במתניתין אמרינן דבעינן שוים במראה ובקומה ובדמים. וכאן אסקינן דבדמים שאמר היינו בשבח הדמים (כלומ' שיהי' משובח בגופו) וגם שמענו במתניתין דאין שוים מעכב בדיעבד. ול"צ אלא למצוה היכא דאפשר וא"כ תבעי אם אין לו זוג שיהי' שוה בכל, רק יש שני זוגות, האחד שוין בשבח הגוף (היינו בדמים דמתניתן, וכדמפרש הירושלמי) ולא שוין במראה, והשני שוין במראה, ולא בשבח הגוף, איזה שיווי עדיף לן, (מדלית לן שוה בכל, ומדבדיעבד לא מעכב, היכא דא"א). כדי לפשוט אבעיא זו תלי לה הירושלמי באבעי' אחרת, הכוללת בכל הקרבנות (היינו באותן הקרבנות דבהו מובחר לעכובא), אי שבח הגוף עדיף, אי שבח המראה עדיף, ולעולם דבשעירין עצמם לא בעינן מובחר כלל אף לכתחילה, (וכמ"ש התוס' יומא, ס"ד שם), ואי שניהן שוים, שאינם מובחרים, כשרים אף לכתחילה. אך משזוג אחד אינו שוה בגוף, ואחד אינו שוה במראה, ומשאתה נזקק לפשוט איזה שווי עדיף, אם זה שבגוף או זה שבמראה, ע"כ אתה צריך לתלות אבעי' זו באבעי' כוללת השייכה בכל הקרבנות, אם משובח בגוף קודם, או משובח במראה כלומר דכי היכי דשבח שבגוף עדיף משבח שבמראה היכא דבעינן שבח, הוא הדין דשווי שבגוף עדיף משווי שבמראה, היכא דבעינן שוין. ולפי"ז לק"מ על התוס', וסוגית הירושלמי מתפרשת כמין חומר
נחזור לעניננו, דלפי פירושנו בד' הש"ס חולין י"א, אין משם הוכחה דטרפות פוסל בעצם במשתלח, אלא דהש"ס הוכיח דאם תיחוש למיעוטא, אז לא יתברר לך לעולם אם שוין הם בשבח הדמים וכדאמרן, וא"כ כל זה אליבא דהו"א שפיר קאמר הש"ס, משא"כ הרמב"ם דאיירי אליבא דמסקנא, דבאמת לא חיישינן למיעוטא ולטרפות שאינה ידועה כלל, וכל עצמו של הרמב"ם לא מיירי אלא בדאי אירע בו טרפות ידועה, וזו אינה אלא מקרית, ובכה"ג אין ראי' מהא דשוין כלל, דהא אין שוין מעכב בדיעבד, (וקרא דשוין מתפריש שפיר היכא דלא אירע בו טרפות ידועה) ע"כ שפיר נאיד הרמב"ם מילפותא דש"ס והוזקק ללמוד מהא דיעמד חי. ומה דנאיד הש"ס מילפותא דרמב"ם כבר תירצנו למעלה, דכשם שלא יתמעט טרפות ידועה הבאה במקרה מהא דשוין, כך לא יתמעט טרפות שאינה ידועה, (אם תחוש לה בכל הבהמות, היינו אם ניחוש למיעוטא) מהא דיעמד חי, דהא חי' היא ככל שאר חברותי', ואינך רואה ריעותא בזו יותר מבזו. וכדאמרן לעיל ודוק כי נכון הוא:
וטרם נסיים מאמר זה נעיר מה שיש לנו מקום עיון באותה סוגיא דחולין במ"ש הש"ס התם וכי תימא דבדקינן לי' (פירש"י לאחר דחייתו לצוק) והתנן לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים עכ"ל הש"ס משמע מזה דאי לאו הכי דנעשה אברים אברים הוי ניחא לי' לומר שבאמת הוי ממתינן עם עבודת הפנימי עד לאחר בדיקת המשתלח, בשעת דחייתו לצוק. וקשה הא לפי המבואר ברמב"ם [ה' עבויוהכ"פ, פ"ד, ה"ג.] זמן שלוח השעיר הי' לאחר הקרבת המוספין, ולאחר עבודת פר ושעיר, וכמעט לאחר עבודת כל היום כולו, (לבר משעיר הנעשה בחוץ ואילו ואיל העם), ולפי המבואר בש"ס [פסחים, נ"ח, ויומא ל"ד.] מוספין עביד להו בשש ובזיכין בשבע (מדכתיב בהו ביום, היינו בעצומו של יום, ערש"י שם.) עכ"פ הי' שלוח המשתלח הרבה אחר שש. וקיי"ל [ע' יומא ס"ז, כמשנה שם] דמירושלים לצוק מהלך י"ב מילין, שהם במהלך אדם בינוני כ"ד חומשי שעה, [ע' או"ח תמ"ג, ובאחרונים שם] א"כ לפי חשבון זה לא הגיע המשתלח לצוק רק עד אחרי השעה העשירית עכ"פ, והלא זמן תמיד של בין הערבים אינו אלא עד ט' ומחצה. [פסחים, נ"ח שם], וא"כ מאי קאמר הש"ס "וכ"ת דבדקינן לי'", מאי תהני בדיקתו של משתלח לאחר דחייתו לצוק, (אף אי נימא דלא נעשה אברים אברים ואפשר בבדיקה) הא ע"כ כבר הקדים כהן גדול לעשות עולתו ועולת העם, ולהקריב תמיד של בין הערבים, קודם שהגיע זה לצוק, ואף אם יתברר אח"כ דטרפה הוי המשתלח, מאי דהוי הוי:
אולם באמת זה אינו שהתוס' [ברכות, כ"ח.] כתבו בשם ר' שמשון דרק בשבת היו מאחרין המוספין עד שש, וביומא ע' מוכח, דברגלים וכן ביוהכ"פ היו המוספין קרבין סמוך לתמיד של שחר. ש מג"א, או"ח רפ"א וא"כ ביוהכ"פ דתיכף כשהאיר המזרח שחטו לתמיד ש"ש, היינו בשעה הראשונה [יומא, כ"ח] וזמן הקרבתו בשעה השני' וע' פסחים, נ"ח, ובצל"ח ברכות כ"ח] וא"כ אפשר שבשלישית וברביעית שחטו והקריבו למוספין, ובחמשית וששית שחטו והקריבו לחובת היום, באופן שעדיין פש להו שהות (עד זמן תמיד של ביה"ע), עכ"פ כ"ד חומשי שעה, בכדי שלוח המשתלח עד לצוק ובדיקתו.
אלא אי קשיא הא קשיא, מאין יוקח הזמן בכדי הליכה וחזרה מעזרה ועד לצוק, דהא אי נימא דמשתלח צריך בדיקה, א"כ ע"כ צריך שישהה כה"ג עם שאר העבודות עד שיחזרו מצוק לעזרה ויודיעוהו שנבדק כראוי. תינח לת"ק [יומא, ס"ח] שהיו עושין דירכאות ומניפין בסודרין, א"כ לא הי' צריכין שהות רק עד כדי הילוך לבד, ומשם הודיעו ע"י הנפת סודרין, משא"כ לר' יהודא ור' ישמעאל שם, שאמרו סימן גדול הי' להם, הולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל כו' (היינו בני לויתו שלווהו עד הסוכה הראשונה), משמע לדידהו דלית להו הנפת סודרין כלל, **(ובזה יש להמתיק ד' הש"ס שם (ס"ו ב') ע"ד המשנה, וכבש עשו לו מפני הבבליים, שהיו תולשין בשערו ואומרין, טול וצא טול וצא, ארבב"ח לא בבליים היו, אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאין את הבבליים היו קורין אותן בשמן. תנ"ה ר' יהודה אומר לא בבליים היו כו'. פירש"י ומתוך ששונאים כו' היו קורין כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן על שמם. עכ"ל. ויש להבין מ"ט הוי זה שלא כהוגן, לשיטת הסוברים דתולש מן הבהמה בידו לכתחילה מותר באינו מתכוין, או בא"צ לשיער [ע' או"ת, סי' ש"מ ותצ"ח ובמג"א שם.] מה עון יש בזה שהבהילוהו האלכסנדריים למשתלח כדי למהר כפרתן של ישראל אולם לפי הנ"ל ניחא, דר' יהודה לשיטתו, דס"ל סימן גדול הי' להם כו' הולכין מיל וחוזרין מיל כו' ויודעין שהגיע שעיר למדבר. היינו דלא הי' שם הנפת סודרין, ולא סימן אחר, רק זמן השהיי', וזה נחשב במהלך אדם בינוני, א"כ האלכסנדריים הללו, שהיו מבהילין את המשתלח יותר מדי, לאמר טול וצא, היו מקלקלין בזה את הסימן, דלפעמים איחר המשתלח לבא לצוק, ולפעמים הקדים לבא מפני האלכסנדריים שהבהילוהו, והיינו דאמר ר' יהודה לשיטתי' לא בבליים היו כו', ומתוך ששונאים וכו', ואע"ג דעכ"פ לא נתאחר יותר מכדי הילוך ג' מילין לר"י במהלך אדם בינוני, מ"מ עשו שלא כהוגן במה שגרמו שלא הי' הסימן מצומצם תמיד:
איברא דלר"י לשיטתי' גם בתלישה גופה יש איסור, דהא ר' יהודה הוא דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור, אך כ"ז אי נסבור דתולש היינו גוזז. [ע' בכורות, כ"ד, ע"ב.] ואמנם בר מן דין יש לאמר דמשום צער בע"ח נגעו בה, היינו דמשום צער בע"ח היו מפקפקים על האלכסנדריים, אך גם זה אינו מספיק, חדא דהא כבר כ' הרמ"א אה"ע סי' ה' בשם או"ה דכל דבר הצריך לית בי' משום צעב"ח והכא הוי צריך לכפרתן של ישראל, ועוד הא מוכח דבתלישת שער דכבשים ועזים אין כלל צעב"ח, דהא ביו"ד סי' כ"ד כ' הרמ"א דיש ליזהר בכבשים לתלוש הצמר משום חלדה, ולענין מריטת נוצות דעופות כ' הש"ך שם דאין למרוט הנוצות. עיי"ש, וקצרתי:)** א"כ תינח להודיע לכ"ג שהגיע שעיר עד ראש המדבר לזה הי' מספיק סימן השהיי', עד כדי הילוך לבד, [ולר' יהודה הי' די רק בשהיי' כדי הילוך ג' מילין לבד, לפי"מ דמשמע מדבריו, דמשהגיע השעיר עד בית חדודו, היינו עד ראש המדבר, כבר הי' הלשון של זהורית מלבין, ולתנא דברייתא, יומא ס"ז, הי' צריך שהיי' עד כדי הילוך לצוק ממש, י"ב מילין, מדהיו קושרין חציו כסלע כו', ע' תו"י יומא, ס"ח ב'], משא"כ אי הוי צריך בדיקה לאחר דחיי', א"כ בזה הי' צריך שהיי' אליבא דכו"ע והיינו אף לר"י) עד כדי הילוך לצוק ממש וכדי חזרה משם לעזרה להודיע לכ"ג שנבדק כראוי היינו ב"פ כ"ד חומשי שעה, שהוא כדי מהלך עשר שעות בקירוב, ושוב אין כאן שהות לשאר עבודת היום ולהקרבת תמיד של ביה"ע כלל, אפילו אם תקדים זמן הקרבת המוספין בכל האפשר. ולפי"ז מה זה שאמר "וכי תימא דבדקינן לי'", הא אי אפשר כלל בבדיקה (עכ"פ להנך תנאי דלית להו דירכאות וסודרין), מדעד שילך לצוק ויבא משם המודיע (שהוא זמן י' שעות בקירוב כמו שהוכחנו) כבר עבר זמן הקרבת תמיד של ביה"ע, (שאינו אלא עד ט' ומחצה), אפילו לכשתקדים זמן הקרבת המוספין ושלוח המשתלח בכל האפשר:
ואמנם יש לדחוק ולתרץ, דאליבא דהו"א. אילו הוי חיישינן למיעוטא, ואילו הוי מצריכינן בדיקה למשתלח, אין הכי נמי דהוי אמינא אף לר"י ור' ישמעאל שהיו מודיעין ע"י דירכאות וסודרין, ומשו"ה אמר הש"ס וכי תימא דבדקינן לי' כו' ומוכיח דבלא"ה א"א בבדיקה, מדנעשה אברים אברים. אך זה דוחק. ובלא"ה קשה למצא זמן שהות אפי' של הליכה לבד מעזרה לצוק (שהוא כ"ד חומשי שעה) בין השלוח לשאר העבודות. וצ"ע:
המורם מכל דברינו:
ישבנו שיטת הרמב"ם ז"ל דיליף פסול טרפות לשעיר המשתלח מקרא דיעמד חי, (שהוא לכא' נגד ש"ס חולין י"א), והוכחנו עפי"ז דאי אירע פסול טרפות במשתלח, לא לבד עד שעת הגרלה, אך גם עד מתן דמו של פנימי מיפסל בי'. עוד ביררנו ד' התוס' ע"ז ו', והוכחנו דאין למעט מיעמד חי, או מכל החי, רק בטרפות הניכרת, שהיא מובדלת בה משאר חברותי' (ע' למעלה), ובזה נסתרו ד' הכת"ס בחדושיו לגטין. גם בררנו לסתור ד' הגאון ר' צה"ח, במ"ש בענין שינה עליו הכתוב לעכב, ובענין שיטת מהרש"ל דמיעוט טרפות חיות, הוכחנו דלכתחילה יש לפסול חשש טרפות שאינה ידועה במשתלח, מטעם דבעינן שני שעירים שיהיו שוין. פירשנו אל נכון ד' הירושלמי פ"ו דיומא, דלא תיקשי מדבריהם ע"ד התוס' יומא ס"ד, והוכחנו דבאמת לא בעינן מובחר אף למצוה, בין לפנימי ובין למשתלח. גם ביארנו טעמו של דבר מה דלא הוי ניחא להו לחכמים במעשיהם של בבליים שהיו תולשין בשערו של משתלח: