אור ברסלב

המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת מצורע

פרשת תזריע - ב

בדיני החזקות, היכא דאיכא לברורי. והיכא דתלוי במעשה. ואי אזלינן בתר חזקה בין מיתה למיתה

ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית:

על יתור הלשונות שבמקרא זה (מן הבית, אל פתח הבית, והסגיר את הבית) יסדו חז"ל [תו"כ כאן פ' ו', צ', ובש"ס נדרים נ"ו, ב',] את דרשתם, יבול ילך לתוך ביתו ויסגיר, ת"ל אל פתח הכית כו', יכול יעמוד תחת המשקוף ת"ל ויצא כו', הא כיצד עומד בצד המשקוף כו', ומניין שאם הלך לתוך ביתו והסגיר, או שעמד בתוך הבית והסגיר, שהסגרו מוסגר, ת"ל והסגיר כו' מ"מ:

הנה שמענו כאן בדאורייתא תרי דיעבד וחדא לכתחילה, דיעבד, בין שעומד בתוך הבית ומסגיר, ובין שהלך לתוך ביתו והסגיר, הסגרו מוסגר, ולכתחילה הא והא אסור, ובעינן דוקא שיעמוד בצד המשקוף. ולפי מ"ש הר"ן בנדרים שם מיתורא דקראי קא דריש להו, ולולא דבריו ז"ל הי' נלענ"ד, דלא מיתורא לבד, אלא מעומקן של גוף ההלכות בענין זה יצאו לחז"ל הדברים האלה.

מה שהקפידה תורה לכתחלה על יציאת הכהן מן הבית יש להסביר בפשיטות, דנהי לפימ"ש המ"ל פי"ג, מה' ט"ש אין הסגר זה של בית המנוגע הסגר הדלת ממש (כדמשמע מד' רש"י והר"ן שם) אלא הסגר דומיא דהחלט, ודומיא דהסגר מצורע, היינו בפה בלבד, וזה הי' אפשר אף מבלי שיצא הכהן מן הבית, מ"מ הא בודאי שתיכף שיסגירנו הכהן יטמא מיד גם הכהן בעצמו, דהא בית המוסגר הוא אחד מאבות הטומאה רמב"ם, פי"ו מה' ע"צ] ואף שלא יטמא מטעם והבא אל הבית, דהא ביאתו בשעת היתר היתה, ולא גרע מנכנס דרך אחוריו חוץ מחוטמו, מ"מ הא יטמא מטעם "יטמא כל אשר בבית", ובפרט לפי גירסת הש"ס בחולין [י', ע"ג] "יכול יעמוד בתוך הבית" הרי בודאי שיטמא הכהן, ואפילו לגי' הש"ס בנדרים "יכול יעמוד תחת השקוף", ואף אם יעמוד מן האגף לחוץ, דלכל מילי כחוץ דמי, כמסקנתם בנדרים שם, מ"מ נראה דבעמדו תחת אגף הבית אי אפשר שלא יאהיל גג אחד עליו ועל הבית, ובכה"ג יטמא האדם אף בבית מוסגר (ולא רק במוחלט לבד) כמב' בפי"ג דנגעים וברמב"ם שם.

וכבר ידועה משמעות שיטת רש"י ז"ל [חולין ל"ה.] דיש איסור בגרם טומאה לגוף באיזו טומאה שתהי', **(יש להעיר ע"ז מד' המשנה פ"ג דפרה ומטמאין היו את הכהן השורף כו' ופי' הרמב"ם שהיו מטמאין אותו לכתחלה בשרץ יעוי"ש בתוי"ט. וא"כ נראה שלא היה איסור בדבר, זולת טומאת מת, ודו"ק:)** וא"כ ניחא שפיר מה שהקפידה תורה לכתחילה שלא יסגירנו הכהן והוא בתוך הבית, או תחת השקוף, כדי שלא יגרום הכהן המסגיר טומאה לעצמו, ואי משום הא, בודאי שאין זה מעכב בדיעבד, וע"כ בדיעבד אפילו עמד בתוך הבית הסגרו מוסגר:

ואף לשיטת התוס' בחולין שם וכן בנזיר מ"ג] דאין שום איסור בגרם טומאה לגוף, חוץ בטומאת מת בלבד, [ע' רמב"ם, ומ"ל, פט"ז מה' טומאת אוכלין] מ"מ כבר יתכן שלכתחילה חסה עליו התורה על הכהן המסגיר שלא יטמא, עכ"פ כמו שחסתה על כלי חרסו ועל פכיו של בעה"ב שלא יטמאו (דהא משו"ה א"ת, ופנו את הבית):

ואמנם יש לחלק ביניהם. דבשלמא כלי חרס אין להם טהרה במקוה (וכמו"ש רש"י, והוא מן הספרא כאן) משא"כ בכהן דאפשר לו לטבול וליטהר. אך באמת אין זו פרכא, דבמשנה [פי"ב דנגעים] יש פלוגתא בזה, ור"מ הוא דקאמר לה, דרק על דברים שאין להם טהרה במקוה חסתה כאן תורה, אך ר"י פליג התם, ואמר דאפילו חבילי עצים וחבילי קנים צריך לפנות, והרמב"ם ז"ל [פי"ד מה' ט"צ] פסק כר"י, וע' במ"ל שם שנדחק, דהא אין חבילי עצים וקנים מקבלים טומאה כלל, וכ' דאליבא דר"י צ"ל דאין הטעם כלל משום קבלת טומאה, אלא דגזה"כ הוא שיהא הבית מופנה מכל. עוד רצה שם במ"ל לומר דבבית המנוגע גזה"כ הוא אליבא דר"י, דאפילו חבילי עצים וקנים מק"ט. עיי"ש. והנה לתרוייהו הנך טעמי עכ"פ בדין הוא אליבא דר"י שתחול הקפידא על יציאת הכהן מן הבית בשעת הסגרו, דאי נימא דבעינן שיהא הבית "מופנה מכל", בודאי שיש לפנותו גם מבני אדם שבתוכו, **(וכ' אחי הרב הגאון דקאנין העיר מזבחים פ"ה, למ"ד מזבח בדרום קאי דריש צפון פנוי מכלום, ואעפי"כ בודאי דהכונה רק שיהא פנוי ממזבח ולא מאדם ודו"ק:)** ואי נימא דחבילי עצים שבבית המוסגר מקבלים טומאה וחסתה תורה על טומאתן, הא עכ"פ דלא גרעי מכלי עץ ממש, ותהני להו ג"כ טבילה דהא של עץ נינהו, **(ואמנם באמת ז"א דכיון דאמק"ט בשום מקום, אף כשנטמאין בבית המנוגע מטעם גזה"כ, מ"מ אין להם טהרה במקוה, כיון דבקרא כלי כתיב מכל כלי עץ וכו' במים יובא וגו' וא"כ דוקא כלים, ולא פשוטי כלי ש וכ"ה להדיא בש"ס שבת פ"ד, ב'. ערש"י שם ד"ה והא.)** וא"כ אפשר דלר"י אף על דברים שיש להם טהרה במקוה חסתה תורה שלא יטמאו בבית המנוגע, וממילא דלא גרע הכהן המסגיר בעצמו מינייהו, ומשו"ה הקפידה על יציאתו:

ואיך שיהיה, מדעיקר טעמא אינו אלא משום גרם טומאה, בודאי דכל זה אינו אלא לכתחילה, ובדיעבד כשם שאין פינוי הכלים מעכב את ההסגר, דהא קרא אמר להדיא ולא יטמא כל אשר בבית", ש"מ שאם לא פנו נטמא ומטמא, כך אין יציאתו של כהן מעכבת בדיעבד. ואמנם לא למדרש טעמא דקרא באנו בזה, אלא להראות שהחילוק בדין זה לענין דין תורה בין דיעבד לכתחילה, דאסמכוהו אקרא, יצא להם לחז"ל מגוף ענינה של הלכה זו, ומשו"ה אינה אסמכתא בעלמא אלא דין תורה ממש:

עתה נחזה לבאר מה שהחמירה תורה לכתחילה שלא ילך לביתו ויסגיר, והקילה גם בזה בדיעבד, שאם הלך לביתו והסגיר הסגרו מוסגר. ונלענ"ד לומר דבר חדש בזה:

דהנה מקרא זה דויצא הכהן יליף הש"ס [חולין י' ע"ב] דאזלינן בתר חזקה דדילמא אדנפיק בציר לי' שעורי', אלא לאו דמוקמינן אחזקה. והתוס' שם הקשו למה לן קרא למיזל בתר רובא, הא רובא עדיף מחזקה, ומדאזלינן בתר חזקה לא כש"כ דניזל בתר רובא. יעויי"ש. **(כ' זקני הגאון ז"ל אמר בה דלכאורה יש להקשות כהא"ג אף גבי רוב וקרוב דמדידעינן דאזלינן בתר קרוב מהא דעגלה ערופה א"כ ל"ל קרא ארובא הא רוב עדיף מקרוב ועל שתיהן יש לתרץ דהיא הנותנת דאילו לא נאמר קרא ברוב אז נהי דהוי ידעינן ליה מחזקה או מקורבא אך עכ"פ דעדיפא מהנהו לא הוי מצינן למילף דנימא דיו לבא מן הדין, משא"כ עכשיו דאיכא קרא ידעינן דעדיף גם מחזקה גם מקורבא:)** ולענ"ד י"ל דהנה ידועה שיטת העיטור והמרדכי דאין סומכין אחזקה לכתחילה היכא דאיכא לברורי, ודבר זה תלוי בסוגית הש"ס ריש חולין ופ"ק דפסחים יעויי"ש, ולפי"ד הב"י [או"ח, תל"ז, לפי פירושו של מג"א שם] הא דלא חיישינן לברורי בי"ח טרפות (לבר מריאה) משום דלא היתה שם חזקת איסור, משמע עכ"פ דבלא חזקת איסור סמכינן ארובא אף היכא דאיכא לברורי. אלא שבס' מחצ"ה או"ח סי' ח' לענין בדיקת הציצית הוכיח מד' התוס' דרק ברובא, דעדיפא מחזקה, אמרינן הכי, משא"כ בחזקה, דקלישא, אף בלא חזקת איסור צריכינן לברר היכא דאיכא לברורי יעויי"ש וטעמא בעי מנא לן לחלק בזה מסברא דנפשין, ולהלן יבואר הדבר:

עכ"פ לפי"ד מחצ"ה הי' אפשר לכאורה לתרץ ק' התוס' חולין בפשיטות, דשפיר אצטריך קרא לרובא, אע"ג דעדיפה מחזקה, לפי דאי מק"ו מחזקה הוי ילפינן לה, אז הוי אמינא דומיא דחזקה, דהיכא דאיכא לברורי חיוב לברר, אפילו בלא חזקת איסור, משא"כ השתא דיש קרא מיוחד לרובא סמכינן עלה, בדלית חזקת איסור, אפי' במקום דאיכא לברורי.

אולם לכאורה זה ליתא, דהא כ' הפרמ"ג יו"ד בפתיחתו לסי' ל"ה) דחיוב הבירור בין ברובא ובין בחזקה, היכא דאפשר, אינו אלא מדרבנן, וא"כ אכתי לא יתישב בזה יתורא דקראי. אבל באמת נלענ"ד דאי משום הא לא אירי', וכמו שנבאר:

הנה הפרמ"ג הביא ראי' מד' הירושלמי פ' אין צדין, "ראיית ריאה דרבנן"; והתם רובא הוי, וא"כ לפי"ד המחצ"ה דמחלק בין רובא לחזקה בענין איכא לברורי, אין ראי' מן הירושלמי לענין חזקה (ואפשר דבחזקה אף מדאורייתא צריך לברר), ולולא ד' הפרמ"ג הי' נלענ"ד, דבאמת טעמא רבה איכא לחלק בינייהו שכבר הזכרנו דהש"ס יליף חזקה מקרא דויצא הכהן מן הבית, דילמא אדנפיק בציר לי' שעורא, ומתקיף עלה ר"א בר יעקב ודילמא נפיק דרך אחוריו דחזי לי', אמר אביי שתי תשובות בדבר, חדא דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה, ועוד אחורי הדלת מאי אל"מ כו', א"ל רבא כו' יציאת כה"ג ביוהכ"פ תוכיח כו' ודקאמרת אין פותחין חלונות כו'. תניא דלא כראב"י, ויצא הכהן מן הבית, יכול ילך לתוך ביתו כו', ומניין שאם הלך לתוך ביתו שהסגרו מוסגר כו'. וראב"י, כגון דקיימי דרא דגברי, ואמרי כדקאי קאי. עכ"ל הסוגיא שם. והנה מסיק הש"ס דלא כראב"י, ויליף חזקה מהאי קרא. אך לולא דמסתפינא הוי אמינא דלא נדחו אלא סוף דברי ראב"י, היינו דאיהו מוקי זה שאמרה תורה דבהלך לתוך ביתו שהסגרו מוסגר, היינו דוקא בדקיימי דרא דגברי ואמרי כדקאי קאי, (וממילא דאין שום ראי' לדידי' על סמיכות החזקה), והש"ס לא ניחא לי' בהכי, (מטעם שנבאר להלן), אך ראש דברי ראב"י, דמוקי בדנפיק לי' דרך אחוריו. לא נדחו כלל, אף אליבא דמסקנא, (דהא רבא סיוע מסייע לי' התם בש"ס, מיציאת כה"ג ביוהכ"פ וכו'), וא"ת מאי נ"מ יש בזה, סוף סוף מדנדתה דחיית ראב"י (ולוא יהא אף בסוף דבריו) הדר קמה לה ילפותא דש"ס דיליף חזקה מהכא, תא ואימא לך דיש ויש נ"מ רבה בזה:

דיש לומר דס"ל לש"ס דמדחזינן דלכתחילה הצריכה תורה שיעמוד בצד המשקוף, ובדיעבד אף בהלך לתוך ביתו הסגרו הסגר, עכצ"ל בטעם הדבר דנהי דסמכינן אחזקה, מ"מ אין זה אלא בדליכא לברורי, היינו אי אירע בדיעבד שהלך לתוך ביתו והסגירו מרחוק, דאז אי אפשר כלל לברר, דילמא אדנפיק בציר לי', ובכהא"ג סמכינן אחזקה (ואמטו להכי לא ניחא לי' לש"ס לאוקמי הא דהלך לחוך ביתו בדקיימי דרא דגברי, כדאוקי לה ראב"י, דא"כ אף לכתחילה נמי, דהא אמרינן השתא דכל עיקר הקפידה אינה אלא כדי לברר, אי לא בציר לי' שעורא.), משא"כ לכתחילה הא חזינן שהזקיקתו תורה לעמוד בצד המשקוף, ואולי באמת טעמא דמילתא כדי לברר, היכא דאפשר, ולא לסמוך אחזקה, ואולי אין הכי נמי שלכתחילה צריך לצאת דרך אחוריו (כיציאת כה"ג), ורואה, ואינו סומך על החזקה כלל, מדאפשר לברר:

**(ואמנם בחדושי הר"ן כתוב לאמר דאליבא דמסקנא אין להוכיח מיציאת כה"ג, דהתם אין קפידא אם כך יצא או כך יצא, מ"מ העבודה כשרה, ורק מפני הכבוד הולך ופניו לאחוריו. אבל שנאמר דויצא היינו דוקא דרך אחוריו זה לא יתכן. עכת"ד. אבל לא זכיתי להבין. דהא בדיעבד אף הכא)**

הנך רואה איפוא דיש סמך מן התורה להא דחייבינן לברר לכתחילה היכא דמצינו לברורי, וכל זה בחזקה, דאשכחן בה שחילקה תורה בין דיעבד לכתחילה, משא"כ ברובא דלא אשכחן חילוק זה. ושפיר אמר הירושלמי פ' א"צ "דראיית ריאה מדרבנן", דהתם מטעם רובא הוי, וברובא לעולם אין חילוק מה"ת, ועפי"ז יתיישבו שפיר ד' המחצ"ה באו"ח סי' ח' לחלק בין רובא לחזקה, לענין חיוב לברורי בדלית חזקת איסור המנגדתה יעויי"ש, דמשהוכחנו דרק ברובא אין החיוב לברר אלא מדרבנן, משא"כ בחזקה י"ל דהוי מה"ת, א"כ שפיר י"ל דברובא ובדלית חזקת איסור המנגדת, אף מדרבנן לא בעי בירור, משא"כ בחזקה. גם תתישב בזה ק' התוס' פ"ק דחולין דמצריך קרא לרובא ולא ילפינן לה בק"ו מחזקה, דאי הוי ילפינן רובא מחזקה הוי אמינא דיש חיוב לברר גם ברובא מה"ת לכתחילה דומיא דחזקה וכדאמרן. **(איברא יש לה"ר דכל הענין דהיכא דאיכא לברורי מבררינן אינו ענין לדברים שמדאורייתא וכל עיקרו אינו אלא מדרבנן. והראי' ע"ז ממ"ד ביבמות ס' ע"ב דס"ל לר"מ דקטן וקטנה אינן מיבמים ומתיבמות ורבנן פליגי עלי' ואמאי פליגי למה לא נימא דאיכא לברורי מבררינן והיינו שנמתין עד שיביאו שתי שערות, א"ו דס"ל לרבנן דבמ"ע דאורייתא לא משגחינן בזה ודומה לזה מ"ש דדשיל"מ לא בטיל. וספיקו אסור והיינו נמי רק מדרבנן

:)** ואמנם

זה חדש הוא, ועפי"ז יצא לנו דין חדש גם גבי מצורע, דלכתחילה יציאת הכהן מן הבית ועמידתו בצד המשקוף צריכה להיות דרך אחוריו דוקא, (דומיא דיציאת כה"ג ביוהכ"פ) אף אליבא דאמת, ועוד דאי אירע שהעמיד דרא דגברי, אז לדידן (דלא קיי"ל כראב"י) אין הכי נמי שיוכל אף לכתחילה להסגירו בלכתו לביתו, ואם שכל זה לא נזכר ברמב"ם, אין זו ראי' לסתור, לפי שכך דרכו ז"ל, בכל דבר שלא נאמר מפורש בש"ס:

עוד י"ל בטעם השמטת הרמב"ם ז"ל, דאיהו לשיטתי' דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, וכבר הקשו עליו מסוגי' דחולין י"א, דאיך ילפינן התם רובא וחזקה, דילמא מטעם ספיקא שרי' מה"ת, וע' פר"ח ובראש יוסף דעכצ"ל לרמב"ם דהיכא דאפשר לברר אף איהו מודה דספיקא אסור מה"ת יעויי"ש. (ומה שלענין אשם תלוי בחתיכה מב' חתיכות הביא הרמב"ם בפ"ח מה' שגגות לטעמא דר"נ, דאיקבע איסורא, ולא טעמא דר"ז, דאפשר לברר איסורי' [ע' כריתות, י"ח.], י"ל דאפשר לברר דהתם מילתא אחריתא היא, יעויי"ש ברש"י, ואין זה ענין לדברינו):

הרי דלרמב"ם כל עצמה של חזקה שבאה להקל בדאורייתא אינה אלא היכא דאפשר לברר, ואפי' הכי סמכינן אחזקה ושרינן, דהא בדליכא לברורי אף בספק השקול לחוד מדאורייתא שריא לרמב"ם וכדאמרן. וא"כ לרמב"ם לשיטתי' אי אפשר לומר כדברינו ולהצריך את הכהן לצאת דרך אחוריו לכתחילה ומטעמא דאיכא לברורי, כמובן, **(איברא דעל עיקר קושיתם מחזקה על הרמב"ם צ"ע, דהא התם גבי נגע, מה דסמכינן אחזקה דלא בציר לי' שעורי' אדנפיק, לאו קולא היא, אלא חומרא. ודו"ק. ואכמ"ל:)** כל זה לרמב"ם, דס"ל ס"ד לקולא מה"ת, משו"ה י"ל דסתם את הדברים, משא"כ לדידן דכרשב"א נקטינן, דס"ד לחומרא מה"ת, שפיר י"ל דאה"נ דאף מה"ת לא סמכינן אחזקה היכא דאפשר לברר, וכל עצמה של חזקה אינה אלא בדליכא לברורי, דבכה"ג בספק השקול אסור מה"ת, והיכא דאיכא חזקה סמכינן עלה; וכ"ז בחזקה, אך ברובא, דעדיפא מינה, חידשה לנו תורה דאף בדאיכא לברר סמכינן ארובא, ואין מצריכין בירור:

שוב ראיתי שהפרמ"ג, דתפס במושלם להשות חזקה לרובא בזה, ונסתייע מן הירושלמי פ' א"צ, (אע"ג דהתם לענין ראיית ריאה רובא הוי ולא חזקה) איהו אליבא דירושלמי שפיר קאמר, דנלענ"ד להוכיח דלירושלמי לשיטתי' במקום אחר באמת אין חילוק בזה, דהנה איתא בירושלמי [פ"ד דקדושין, ה' י' ומניין שהורגין על **(נימא שההסגר כשר, איך שתהי' יציאתו, כמו דהתם העבודה כשרה. ואי לכתחילה, מה לי התם דטעמא משום דרך כבוד, מה לי הכא דטעמא כדי לברר וכדאמרן:)** החזקות, ר' שמואל ברי' דר' יוסי כו' כתיב ומכה אביו ואמו כו', וכי דבר בריא הוא שזה אביו, והלא אינה אלא חזקה כו' עכ"ל. הרי דס"ל לירושלמי דהא דמכה אביו מטעם חזקה היא (ולא מטעם רובא, כדיליף לה בש"ס דילן), ובודאי דאי מהתם, לא שמענו שום חילוק בין איכא לליכא לברורי. אך לש"ס דילן דיליף חזקה מהא דויצא הכהן, והתם מצינו להדי' שחילקה תורה בין לכתחילה לדיעבד, ולפי"מ דקיי"ל כשיטת רוב ראשונים דפליגי ארמב"ם, וס"ל ס"ד לחומרא מה"ת, יש ויש מקום לומר אף אליבא דאמת, דאין לסמוך אחזקה לכתחילה אף מה"ת, היכא דאיכא לברורי ואף שבודאי להלכה יש ליישב בדבר, אך הארכתי בזה, כדי להראות דמה שיצא להם לחל מקרא דויצא הכהן לאסור לכתחילה, בין שעומד בתוך הבית ובין בהלך לתוך ביתו, ולהתיר בדיעבד בתרוייהו, לאו מיתורא דקראי לחוד, אך מגופן של הלכות אלו יצא להם דרש זה:

ולענין מה שהזכרנו למעלה בשם הירושלמי דיליף חזקה ממכה אביו, אולי י"ל דבאמת לא פליג אש"ס דילן, דהנה הפרמ"ג [בספרו שוש"ה כלל י"ב ח' ג'] מנה לחזקה דבנה מורכב על כתפה בין החזקות שאינן פוסקות, דאינהו מטעם רובא, ויש להאריך בזה, ואכ"מ. רק עוד דבר אחד נדבר בהאי ענינא:

הנה המהרי"ק [שרש פ"ז, הביאו הרדב"ז בתשובה ח"ד, דמ"ה] חדוש גדול חדש לנו לחלק בין החזקות, היינו דאף דקיי"ל שהיו הורגין על החזקות, מ"מ לא זו החזקה שמביאתו לידי מלקות מביאתו לידי מיתה, דבמיתה בעינן שיהי' גם מעשה מסייע לחזקה, יעויי"ש, וחילו דמהרי"ק מהא דא' ר' יוחנן [קדושין, ד' פ' מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין ע החזקות, ולא כללן כולן כאחת, "מלקין וסוקלין ושורפין על החזקות", וגם מ"ש מלקין, הוא מיותר לגמרי, דאי סוקלין, פשיטא שמלקין ג"כ, אע"כ דחזקות שונות הנה יעויי"ש והרדב"ז חלק עליו, וע' ב"ש אה"ע י"ט ובב"מ שם שהוכיחו מד' הרמב"ם דלא כמהרי"ק. אמנם ישארו אליבא דרמב"ם דקדוקיו של מהרי"ק בלישנא דש"ס ונלענ"ד לתרץ באופן שלא נצטרך לחלק בין החזקות, באין מקור ויסוד ברור לזה מן הש"ס:

דהנה בלישנא דר' יוחנן יש לדקדק תו, מ"ש "סוקלין ושורפין", ולא די לו בחדא, "סוקלין עה"ח", וגם מה שלא אמר פשוט:

"הורגין על החזקות", כלישנא דירושלמי גדולה מזו יש לדקדק לענ"ד בלישנא דהרב המחבר [אה"ע, סי' י"ט.] שכתב "מלקין, וחונקין, וסוקלין על החזקות", והוא תמוה מאד, דאי לשון עצמו נקיט הב"י הול"ל בלשון קצרה, כלישנא דירושלמי, ואי ל' הש"ס דילן נקיט, הול"ל כדאיתא בש"ס:

"סוקלין ושורפין", ולישנא "דחונקין וסוקלין ליתא לא בבבלי ולא בירושלמי:

ואמנם גם להרמב"ם ופ"א מה' א"ב, ה' כ'] יש שינוי לשון בזה, דאיהו כתב שם וז"ל, מי שהוחזק בשאר בשר כו' וסוקלין ושורפין וחונקין כו' הרי דנקט לכולהו ולא שביק אלא הורגין. אך באמת ל' הרמב"ם מדוקדק מאד לפי דעתי. דהא התם בעריות קאי, ויש מן העריות שדינן בסקילה (כגון נערה המאורסה וכו'), או בשרפה (כגון חמותו ואינך), או בחנק וכגון אשת איש), אך אין שום דין הרג אצל עריות, (דאין בכלל הנהרגין אלא רוצח ועיה"נ), ושפיר שביק רמב"ם הרג בנידון דידי', דבעריות קאי, ונקיט לכולהו אינך תלתא, אך ל' המחבר דשביק "שורפין" דש"ס, ונקיט "חונקין" תחתיו, תמוה באמת:

ונלענ"ד לישב כל הנ"ל, דהנה אף דהש"ס יליף רובא מקרא, מ"מ ידוע מה שחידש ר"ת [סנהדרין ד' פ', ע"כ] דבין מיתה למיתה, כגון ח"מ שנתערבו זב"ז, לא אזלינן בתר רובא, וכבר נתלבטו בדבר זה הרבה מן האחרונים. **(וכ' אחי הרב הגאון כמוה"ר אליעזר נ"י הביא סעד גדול לד' ר"ת מלשון הירושלמי פ"ב דכתובות ה"א, זאת אומרת שלא הילכו למידת הדין ולממון אחר הרוב" עיי"ש, והאי למידת הדין")** עכ"פ הי' מקום לומר דאף בחזקה הדין כן, כגון בנתחזקה כבתו, ובא עלי' כשהיא נשואה, דבלא חזקה דינה בחנק, ככל א"א דעלמא, וע"י החזקה באת להחמיר עלי' בשרפה, וכן בבא על ב"כ שהיא נשואה למי שנתחזק כבנו מתורת חזקה, דבלאו חזקה דינה כב"כ (בשרפה), ועם החזקה נדונית ככלתו (בסקילה), בכל כהא"ג הי' מקום לומר מדהוי בין מיתה למיתה, דל"א בתר רובא, מכש"כ דלא אזלינן בין מיתה למיתה בתר חזקה, דגריעה מרובא. וכל זה לאחר שלמדנו מקרא, דאזלינן בד"נ בין בתר רובא ובין בתר חזקה, מפטור לחיוב, משא"כ בטרם שידענו זאת, הי' מסתבר לומר מסברא החצונה להיפך, דמפטור לחיוב לא סמכינן ארובא וחזקה כלל, לאבד נפש מישראל, וכמו דלא אזלינן בפקו"נ בתר רובא, אבל מחיוב לחיוב, היינו היכא דנפש אבודה, ובת קטלא היא בלא"ה, אלא שאנו דנין אם תידון במיתה זו, או אחרת, אז שפיר איכא למיזל בתר רובא או חזקה, אפילו בלאו קרא מיוחד לזה:

והנה מילפותא דש"ס חולין י"א דאזלינן בתר חזקה אין לנו אלא באו"ה, כגון ראיית נגעים, דמהתם יליף לה מקרא דויצא הכהן, ולא בדיני נפשות, ע"כ דא צריכא רבא, דאף בד"נ אזלינן בתר חזקה כמו באו"ה. ואף גם זאת, דבאמת לא אשתמיט לנו בשום מקום לחלק בחזקות בין חיוב לפטור לבין חיוב לחיוב (כגון בין מיתה למיתה), ונראין הדברים דבאמת אזלינן בתר חזקה אף בין מיתה למיתה, וכן משמע לכא' מד' רש"י [קדושין, פ' דאם בא על אמו חזקה, שהיא א"א ודאי, אז דינו בסקילה יעויי"ש וכן ראיתי גם לבעל פרמ"ג (בס' שוש"ה שהבאתי לעיל) שלמד מד' רש"י כן. (ומה דק' ע"ז מרובא דעדיפא מחזקה, צ"ע באמת.):

ונלענ"ד דר' יוחנן בא להוציא מלבנו שתי הטעיות גם יחד, והשמיענו תחילה "דמלקין על החזקות", דזה הוי מפטור לחיוב, דהא אין במלקיות שונה זו מזו, וכבר אמרנו דמסברא החצונה הי' מקום לומר דמפטור לחיוב מיגרע גרע (ומקרא דנגעים לא הוי ידעינן לה, דהתם לאו ד"נ הוא):

ואה"נ דהשתא דאשמעינן ר' יוחנן דאזלינן בתר חזקה בד"נ דמלקות מפטור לחיוב, הוא הדין שנדע מזה גם ד"נ דמיתה, דמה לי מלקות מה לי מיתה, תרוייהו ד"נ נינהו. אלא דא"כ תו הוי אמינא דהוי חזקה דומיא דרובא, לבתר דילפינן לה מקרא, היינו דאע"ג דאזלינן בתרה מפטור לחיוב, מ"מ מחיוב לחיוב, היינו בין מיתה למיתה, הא לא אזלינן בתר רובא לר"ת, והוי ס"ד דאף בחזקה כן, קמ"ל ר"י שאין הדבר כן, דלענין זה עדיף חזקה מרובא, סוקלין ושורפין על החזקות, כלומר לא לבד מפטור לחיוב (דזה כבר ידעינן מהא "דמלקין על החזקות") אלא אפי' מחיוב לחיוב, כגון מספק "סקילה" לספק "שרפה", (למשל בא על אשה שהיא בתו ודאי, והיא מאורשה לאיש מדין חזקה, וכיוצב"ז) שהיא בת קטלא ודאי, ואין הספק אלא אי סוקלין או שורפין גם בזה החזקה מכריעה, ועדיפא בזה חזקה מרובא. ופשיטא דהא לא הוי ידעינן מראש ד' ר' יוחנן שאמר "מלקין על החזקות", וגם לא הוי ידעינן לה אילו אמר סתם "הורגין על החזקות", וגם ל"ק תו, מ"ט לא כללן ר' "יוחנן בחדא בבא, מלקין וסוקלין ושורפין עה"ח", לפי שבאמת שני ענינים נפרדים השמיענו כאן ר' יוחנן, וחדא בחברתה לא שייכא כלל. ונתישבו דקדוקי מהרי"ק ז"ל:

שוב מצאתי להג' בעל המקנה ז"ל [קדושין, ל"ג.] לתרץ קושית העולם שהקשו אר"ת מבת כהן דניחוש דילמא לאו אביה הוא (מדהוי במל"מ) ותי' דכיון שהוחזקה כבתו לענין שאר דברים, הרי היא בחזקתה גם לענין בימל"מ. וכי היכי דאזלינן גם בממון בתר רוב, היכא דעיקר מילתא לענין איסורא איתמר, עיי"ש, **(אין לו מובן וכבר נתלבט בזה בפ"מ שם. ולדעתנו ניחא דירושלמי תרי מילי אמר דיני ממונות ודיני נפשות, דנהי דבד"נ אזלינן בתר רובא מ"מ אין זה אלא מפטור לחיוב, אך מחיוב לחיוב גדול הימנו לא אזלינן ב"ר, וזה מ"ש הירושלמי שלא הילכו "למידת הדין", כלומר למידת החיוב ד"מ סקילה אי שרפה, אחר הרוב:)** וצ"ל לפי דעתו, דמה דיליף בש"ס רובא ממכה אביו, היינו היכא דלא הוחזק לענינים אחרים ועפ"י דבריו ז"ל נלענ"ד להמתיק עוד יותר דקדוק לשונו של ר' יוחנן בסגנון שאמרנו. מעיקרא אמר מלקין על החזקות, ולאח"כ כשכבר הוחזק לענין מלקות (דהוי מפטור לחיוב) אז גם "סוקלין ושורפין על החזקות", אז סמכינן על אותה חזקה אף להכריע בין סקילה לשרפה", מחיוב על חיוב. וניחא מאד מה דלא עריב ותני להו בהדדי, כקושית מהרי"ק:

עפ"י הנ"ל יתישב לנו כמין חומר לשונו של המחבר באה"ע י"ט. דלכ"ק למה נקיט המחבר כלל להך דינא "דהורגין", על החזקות, דהא עכשיו בטלו ד' מיתות בזה"ז, ובשלמא מלקות איכא נ"מ לענין פסולי עדות, כמבואר בחו"מ ל"ד, אבל מאי נ"מ בחייבי מיתה. ועכצ"ל דנפקא מינה להא דלקוברו בין רשעים גמורים, (כעין מה דאמרינן ביבמות ל"ג), ובודאי דחילוק יש בדבר זה למי שדינו במיתה חמורה ולמי שדינו בקלה:

אולם תנן [סנהדרין, פ"ו, פ"א] שני קברות היו שם אחת לנסקלין ונשרפין ואחת לנהרגין ונחנקין, ומקשה עלה בש"ס, וליתקון ד' קברות, ופירש"י דהא נסקלין אצל נשרפין קלים הם), ומשני ב' קברות גמרא גמירי להו. ע"כ. הרי דכך גמיר להו לחז"ל, דאע"ג דבעצם חומר העונש בודאי חלוק דינייהו של נסקלין מנשרפין, וכן של נהרגין מנחנקין, וארבע חילוקי עונשים יש, מ"מ לענין קבורה נסקלין בנשרפין בני חדא בקתא נינהו, והם המדרגה הראשונה, וכן נהרגין בנחנקין, והם המדרגה השניה, ולא הוזהרו לקבור זא"ז אלא את הרשע ממדרגה השני' אצל הרשע ממדרגה הראשונה. ומעתה בא וראה, כמה מדוקדקים ד' המחבר, דאחרי שהעלינו דכל עיקר החדוש בד' ר' יוחנן, מ"ש סוקלין ושורפין עה"ח, אינו על מפטור לחיוב (דזה כבר ידעינן לי' מהא דמלקין) אלא על מחיוב לחיוב, דהיינו ההכרעה בין סקילה לשרפה, בימל"מ, (דאף בזה אזלינן בתר חזקה, אי משום דעדיפא בהא חזקה מרובא, אי משום דאיירי במי שכבר הוחזק מעיקרא לענין מלקות, וכדאמרן לעיל), א"כ הא תינח ר' יוחנן, דאיירי אזמן שהיו ד' מיתות נוהגות, שפיר נקיט "סוקלין ושורפין", משא"כ המחבר דאיירי אזה"ז, (דהשתא אין נ"מ בהכרעה זו אלא לענין לקוברו בין ר"ג) תו לא מצי למינקט סוקלין ושורפין, דהא אילו לענין קבורה בלא"ה בני חדא בקתא נינהו ואידי ואידי שם תהא קבורתם, ע"כ בדקדוק נקיט המחבר (בשנוי לשון מהא דר"י) מלקין עה"ח, וסוקלין וחונקין על החזקות, דנחנקין ונסקלין תו לאו בני חדא בקתא נינהו, ובזה כבר יש נ"מ לדינא באותה הכרעה אף בזה"ז, לענין קבורה בין רשעים גמורים וכדאמרן

עכ"פ נתישבו לנו כל הדקדוקים בלישנא דש"ס, שמהם הוציא המהרי"ק ז"ל חדושו הגדול, שאין מקור לו מן הש"ס לחלק בין החזקות. ומתורצת שיטת הרמב"ם והרדב"ז שלא חילקו בזה. וגם נתבארו לנו היטב שנויי הלשון באותו הענין שברמב"ם בה' א"ב, ובמחבר אה"ע, סי' י"ט. אגב אעיר מה שראיתי לרדב"ז שם שכתב דלר' יוחנן [נדה, י"ח, ב'.] חזקה עדיפא מרובא, מדקאמר התם למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדי' (היינו כנגדה כפירש"י שם) יעוי"ש ואם הי' הדבר כן אז הוי מתישב שפיר מה שאמרנו לפרש ד' הש"ס קדושין דאף בין מיתה למיתה אזלינן בתר חזקה (אע"ג דבתר רובא ל"א), דהא התם ר' יוחנן אמרה, ואיהו לשיטתי' בנדה י"ח, דחזקה עדיפא מרובא **(אמנם הפרמ"ג בפתיחה לאו"ח כ' דנ"מ בדין מיתות בזה"ז לענין קלבד"מ, דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין, וח"מ שוגגין פטורין, וכמו שנתבאר בשו"ע חו"מ סי' תכ"ד. ואמנם לענ"ד אעפי"כ קשה, דנשתוק המחבר מהא דהורגין על החזקות, והא עכ"פ אף אי לא ניזל בתר חזקה איכא ספק השקול עכ"פ, וממילא דאין להוציא ממון מספק. ודו"ק. וע' פרמ"ג שם שחקר בהא דח"מ ספק לענין קלבד"מ:)** לדברי הרדב"ז. אך באמת לא הבנתי דבריו ז"ל, דהתם בנדה ליתא, אלא דהיכא דחזקה מרע לרובא אין שורפין תרומה על סמיכות רובא כי האי אליבא דר' יוחנן, וא"כ לכל היותר יש להוכיח מהתם דלא ס"ל לר"י רובא עדיף מחזקה, (והוא עפימ"ש ר' חיים בתוס' חולין י"א ד"ה מנא, להוכיח דרובא עדיף מחזקה, מהא דסמכינן בפרה אדומה ארוב כשרות, אע"ג דאיכא חזקת טמא כנגדה, הרי דלמ"ד רובא עדיף מבטלינן לחזקה לגמרי), אך אכתי אין ראי' מהתם דחזקה עדיפא, דהא אם גם שקולין הן, אין לשרוף טומאה מספק. וצ"ע על הרדב"ז ואולי ט"ס יש בדבריו:

ואיידי דאיירינן בהא דמהרי"ק ושיטתו, לחלק בין החזקות, דלא על כל החזקות היו בי"ד ממיתין, אעתיק מה שכתב בענין זה אבא מארי הגאון אב"ד דלובלין זצ"ל בחדושיו לה' נדה. וז"ל. לכאור' יש להביא ראי' כמהרי"ק, ממ"ש בקדושין ד' פ' הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה "לוקה" עלי' משום נדה, ולכאורה רבותא טפי הוי לי' להש"ס לאשמעינן בעלה "נהרג" עלי' משום נדה, היינו עפימ"ד בסנהדרין ע"ד ע"ב דהרודף אחר חייבי כריתות לו להצילו בנפשו, ומשמע דאף כריתות דנדה בכלל, ומדלא אמר הכי, ש"מ דלא כל החזקות המביאות לידי מלקות מביאות לידי מיתה וכ"ד מוהרי"ק. אך באמת נלענ"ד דיש לדחות, עפימ"ש הרמ"א שהביא הט"ז, באשה שרצתה להסתיר הריונה והודיעה להבעל את הדבר, דאין לוקין ולכאורה למה בהוחזקה נדה לוקה עליה, דילמא גלתה לו מראש את האמתלא דידה או דילמא עוד תגלה לו, ואיך ילקה, אך הא התרי בו, והוא קבל התראה, וא"כ לא שייך לומר שגלתה לו את האמתלא, והא תינח גבי מלקות דבעי התראה, אבל ברודף, דלא בעי התראה, וליכא התראה, לא משכחת לה כאן שיהי' דין דניתן להצילו בנפשו, היכא דליכא רק מה שהוחזקה נדה בשכנותיה:

ובעיקרא דדינא, אי נדה הוי מאותן עריות שמצילין בנפשן בהא יש לדון, כיון דבנדה ליכא כלל פגמה, דהא קיי"ל מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה וקדושין תופסין בה, י"ל דאין מצילין בנפשה כלל, ע' במעיין חיים לכ' אאמו"ר הגאון ז"ל, בדרוש א', גבי מ"ד בסנה' ע"ד ע"ב "חטא אלו חייבי כריתות" יעויי"ש:

ולכאורה היה אפשר להביא ראי' דבנדה נמי ניתן להצילו בנפשו, עפ"י מ"ש הש"כ [בחו"מ ס' פ"ו, ס"ק נ"ח] גבי נדר לה דבר באתננה והוא כופר חייב לשבע. והב"ח כתב ע"ז, וצ"ע, דבפ' הפועלים משמע בפירש"י שאינו חייב בדיני אדם אי תבעי לי' בדינא קמן כשהוא מחייבי כריתות, דקם לי' בדרבה מיני', וכיון שכל המזנות אינן חוששות לטבול, והם מוחזקין בנדות, א"כ חייבים כרת על ביאתן, וקלבדר"מ, ופטור מלשלם בדיני אדם אפי' הודה, וכי כפר נמי אין משביעים אותו. ולא דק, דרש"י קאי התם באתנן אמרה תורה אפי' בא על אמו, דמחייבי מיתות ב"ד הוא, אבל בח"כ סוגיין דעלמא בכל הש"ס לאפוקי מדר' נחוניא בה"ק עכ"ל הש"ך בהשגתו על הב"ח שם. וקושיתו מבוארת דאעפ"י בכל ח"כ לוקין, מ"מ הא בזה"ז ליכא מלקות וחייבי מלקיות שוגגין חייבין. וע' בשו"ת חת"ס ח' אבהע"ז, ח' ב' ת' ק"ס לתרץ מ"ש ד' הב"ח. ולפי דברינו יש לתרץ ד' הב"ח בפשיטות דאי נימא דגם בנדה ניתן להצילו בנפשו ניחא דכיון דהיא מח"כ דעריות, ממילא ק"ל בדרבה מני' משום שניתן להצילו בנפשו, והדר הו"ל כחייבי מיתות וחייבי מיתות שוגגין קיי"ל דפטורין ולפי"ז יהי' ראי' מדברי הב"ח דאף כריתות דנדה ניתן להצילו בנפשו:

ועוד נראה להביא ראי' ממ"ד בסנה' שם, למעוטי מחלל שבת, למעוטי עכו"ם, ודחיק ומהדר למוקים הכתובים והמעוטים, ואמאי לא מוקי למעוטי נדה דה"א שניתן להצילו בנפשו משום היקשא דר' יונה, א"ו דבאמת גם נדה ניתן להצילו בנפשו, וכן בתוס' שם אמרו למעוטי בהמה דליכא פגמא, ואמאי ל"א למעוטי נדה, דג"כ ליכא פגמא. שוב ראיתי דלכאורה יש להוכיח להיפך דכל עיקרו של מה שניתן להציל בנפשו אינו אלא משום פגמא לחוד, ולא משום חומר העבירה. והוא עפ"י מ"ד בסנה' שם, מות למעוטי ח"ל, וקשה לפי מה שפסק הרמב"ם דפנוי הבא על הפנויה לוקה משום ל"ת קדשה, א"כ אי נימא דחייבי לאווין ג"כ ניתן להצילו בנפשו, אונס שחייבה התורה קנס היכא מ"ל, הא בשרודף אחר פנויה לאונסה ניתן להצילו בנפשו, ומיפטר מחמת קלבד"מ, ואפי' בשוגג הא חייבי מיתות שוגגין פטורין, ומשניתן להצילו בנפשו שוב כח"מ הוי לי' ולא שייך תרוצי הגמ', א) דמשני משעת העראה דפגמה, דהא הרמב"ם פוסק דהעראה הכנסת עטרה, ב) לא שייך מ"ד כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה, דהא קרא באונס בתולה מיירי, ולא בשהיא בעולה אפי' שלא כדרכה, ג) לא שייך מ"ד במניחתו שלא יהרגנו ור' יהודה היא, דהא אקרא מיירי, ולא שייך לומר ר' יהודה היא, ד) לא שייך לומר "במפותה", דהא באונס מיירינן, ה) לא שייך לומר ביכול להציל בא' מאבריו, ור' יונתן בן שאול היא, דהא אקרא קיימינן:

ורציתי ליישב ע"ד חדוד קצת, עפ"י מ"ד בקדושין, שלהי פ' האומר, יכולין ממזרים לטהר, כיצד ממזר נושא שפחה, ופרשו הראשונים דבממזרות ליכא לאו דל"ת קדשה, משום שכולו בא מן קדשות, ואפשר לומר דקרא איירי בשאנס את הממזרת, דמשום ל"ת קדשה ליכא, וליכא רק לאו דממזרת, ובזה הא אזיל הרמב"ם לשיטתו דס"ל פט"ו מה' א"ב דבכל ח"ל אינו לוקה אא"כ קדש, ובביאה לחוד ליכא איסורא, והיינו אם לא נדרוש הקרא דולו תהי' לאשה, באשה שיש בה הויה או ראויה לקיימה, כאשר לא דרשינן באמת.

אמנם אין זה רק דרך פלפול, ובאמת נראה דכל עיקרו של ענין שניתן להצילו בנפשו אינו אלא משום הפגם, והיינו אפילו אי היינו סוברין דגם ח"ל ניתן להצילו בנפשו, מ"מ הרמב"ם לשיטתו אזיל, דס"ל דכל ח"ל השוין בכל נעשית זונה, וא"כ אף בח"ל איכא פגמא, ועוד אני אומר גדולה מזו, דאפילו אם לא היה איסור בדבר, ורק פגמא לחוד, הי' אפשר לומר שניתן להצילו בנפשו, ואלמלא המיעוט דקרא בכל ח"ל דא"נ להצילו בנפשו), דלכאורה יש להקשות קושיא גדולה לשיטת הרמב"ם, דס"ל בכל ח"ל ליכא איסורא בביאה בלא קדושין, א"כ למה צריך קרא "מות" למעוטי ח"ל, שלא ניתן להצילו בנפשו, ממנ"פ אי בלי קדושין, הרי לא הוי חייבי לאווין כלל, ואי בקדושין הרי כל המקדש דעתו אביאה, וכן כל המתקדשים ברצונם דעתן להבעל, וא"כ הרי היא מפותה, ומפותה לא ניתן להצילו בנפשו, ודוחק לאוקים קרא "דמות" למעוטי דוקא אלמנה לכה"ג, שלוקה אביאה לחוד בלי קדושין, דהא מכל חייבי לאווין קאמר, אע"כ שהעיקר תלוי בפגמא, וכיון דלהרמב"ם מכל שאר ח"ל נעשית זונה איכא פגמא, אפי' אם ליכא מלקות בביאה בלי קדושין, ג"כ איכא פגמא מיהו, וניתן להצילו בנפשו, וכמו"ש הרמב"ם בפי"ח מה' א"ב ה' ה' שאין היותה זונה תלוי' בביאה של איסור וכו', וממילא מתורצת הקושיא שהקשינו מאונס, דהא אפי' להרמב"ם שפוסק בפנוי הבא על הפנויה לוקה משום ל"ת קדשה, מ"מ בהא אף לרמב"ם לא עשאה זונה וכיון דלא הויא זונה ליכא פגמא, וכל זה אי לאו דאיכא מיעוטא למעט חייבי לאוין מהא דניתן להצילו בנפשו. אך השתא, בודאי דבכל ח"ל אין מצילין ממיעוטא דקרא:

וראי' גדולה יש להביא ממ"ד בסנה' שם, דף ע"ג, א', הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה ואחר חייבי מיתות ב"ד ואחר ח"כ מצילין אותן בנפשו, אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אין מצילין אותן בנפשו, ויש לי דקדוק חזק בזה דתני "חייבי מיתות ב"ד", "ח"כ", ולא תני נמי ח"ל בכלל, אלא שבא לפרוט אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ופריט דוקא הני, ואמאי לא כלל נמי "ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין וממזר" כמו דמפרש בפ' א"נ בכתובות, ובפ' אלו הן הלוקין, א"ו דהאמת יורה דרכו, דהעיקר הוא הפגם, ולא חומר או קלות האיסור פועל בענין ניתן להצילו בנפשו, וא"כ י"ל לדינא כשיטת הרא"ש, דמח"ל לא נעשה זונה, וליכא פגמא בח"ל, רק באלמנה לכה"ג וגרושה וחליצה לכהן הדיוט, דעכ"פ נתחללה בהביאה, והולד פגום, ולכן פריט רק אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ובאמת קשה מזה אשיטת הרמב"ם, דס"ל דמכל ח"ל נעשית זונה, אמאי לא נקיט סתם ח"ל. והיוצא מדברינו דלא על חומרות וקלות האיסור אנחנו רואין אלא אפגמא, וכיון שבנדה ליכא פגמא אין מצילין בנפשו, ואי מהיקשא דר' יונה מזה לאו ראי', דהא גם בשאר ח"כ, היכא דליכא פגמא, כגון שנפגמה כבר, או בשאינה מקפדת על פגמה, לא ניתן להצילו בנפשו, וא"כ בנדה דליכא פגמא לא שייך משום שניתן להצילו בנפשו עכ"ד אבא מארי הגאון אב"ד דלובלין וצ"ל בחידושיו לח' נדה.

תוכן העניינים

המדרש והמעשה ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה