אור ברסלב

המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת בחקותי

פרשת בהר

בדין שמיטה ויובל אי נהגה בבית שני ד"ת או דרבנן

כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה. אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים אחת וכו' ואתם לא עשיתם כן, עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה. ספרא, כ"ו, מ"ב.

רש"י ז"ל האריך בחשבון להוכיח, שמקרא זה מרמז על שבעים שנות השמיטה והיובל, שבטלו ישראל בזמן הבית הראשון, וכן דייק הרמב"ן בנמוקיו שהמספר מכון כנגד ביטול השמיטות שבימי הבית הראשון ואמנם אין מכאן סייעתא לשיטת הסוברים, דלא נהגו דבר תורה שמיטה ויובל בימי בית שני, מדלא פקד עליהם עון ביטול שמיטות של זה"ב השני דהא אפשר שבזה"ב השני לא הי' בהם עון זה כלל.

והנה דבר זה אי נהגה שביעית (כלומר שמיטת קרקע) בזמן הבית השני אי לא במחלקת הוא שנוי; לרש"י [גטין, ל"ז.] וכן לרמב"ם [פי"ב מה' שמיטות ויובלות] לא הי' היובל נוהג אלא בזמן שכל יושבי' עלי', ולא בזה"ב השני, ושביעית תלוי' ביובל. ולר"ת אידא ואידא נהגו בבית שני. יעויי"ש:

וזה מכבר אמרתי [ע' למעלה בפ' בהר] לבאר עפ"י דרך ההלכה, את המקראות החמורים נחמי' ח', ט"ז] ויצאו וגו' ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם. וגו' וברחוב שער המים וגו' ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות, וישבו בסוכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בג"י עד היום הזה, ותהי שמחה גדולה מאד. ע"כ. וכבר שאלו רבים וכן תמהו, מה חידש לנו הכתוב בסיפור הזה שעשו בנ"י סוכות, והלא מ"ע מפורשת היא בתורה, וביותר שהכתוב מעיד "כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן", וכבר הקשה הש"ס ערכין ל"ב: אפשר בא דוד ולא עשה סוכות עד שבא עזרא [וע' ירושלמי פ"ו דשביעית] וגם סיומו של מקרא תמוה ותהי שמחה גדולה מאד" לשמחה מה זו עושה בקיום עשה זו, יותר מבכל העשין שבתורה ל

ונלענ"ד עכשיו בהקדם דברי הש"ס [ר"ה, ה'], למאי הילכתא כתבי' רחמנא לחג הסוכות, לאקושי לחג המצות, מה חג המצות טעון לינה, שנאמר ופנית בבקר וכו'. ובתוס' שם [וכן בתוס' חגיגה וסוכה מ"ז.] נסתפקו, אי האי בקר, בקרו שלאחר יו"ט הראשון, או בקרו שלאחר יו"ט האחרון הוא, עיי"ש בתוס', שמתחילה חתרו להוכיח דבקרו שלאחר יו"ט הראשון הוא, ולבסוף סתרו זה מהא דאמר ר' טרפון [פ' דם חטאת] כלי שבשל בו יו"ט הראשון מבשל בו כל ז' ימים. שנאמר ופנית בבקר, הכתוב עשאו בקר אחד. ע"כ. ולענ"ד אין כל כך ראי' מהא דר' טרפון, דלר' טרפון לשיטתי' אה"נ דצריך לפרשו דוקא לאחר ז' ימים, משא"כ לדידן.

דהנה שנינו [סוכה, כ"ז.] ר' אליעזר אומר אין עושין סוכה בחוש"מ, ואין יוצאין מסוכה לסוכה, ואיתא שם בברייתא, דא"ר אליעזר לר' אילעי אינך משובתי הרגל וכו', ומקשה הש"ס ותי"ל דלר"א אין יוצאין מסוכה לסוכה, ומשני, התם חג אחרינא הוי, הרי דלר"א אל יצא איש ממקומו ממש בכל עצם ימי החג, דמבטל מ"ע דסוכה מה"ת. וזוהי גם שיטת ב"ש, כדאיתא להדיא לעיל במכילתין [סוכה, ט'.] ב"ש כר"א ס"ל, דאין עושין סוכה בחוש"מ, ולפי מה שפירש רש"י ז"ל [ביבמות, פ"ק] דר' טרפון מתלמידי שמאי הוי, מסתברא דגם ר"ט בשיטת ב"ש רבו אזיל, דאין עושין סוכה בחוש"מ, ואין יוצאין מסוכה לסוכה (דזב"ז תלי, כמובן), וא"כ לר' טרפון לשיטתי', בודאי אין לפרש הך דופנית בבקר על בקר שלאחר יו"ט הראשון, ומקיש חה"ס לחה"מ, דאיך יתכן שיפנו לאהליהם בבקר שלאחר יו"ט ראשון דחג הסוכות, והא אין יוצאין מסוכה לסוכה וא"כ שפיר אמר התם ר' טרפון לשיטתי' [בפ' דם חטאת] דכלי שבשל ביו"ט הראשון מבשל בו כל ז' ימים, דלדידי' ע"כ צריך לפרש הך דופנית בבקר אבקר שלאחר יו"ט האחרון, משא"כ לדידן, דלא ס"ל בהא לא כב"ש ולא כר"א, אפשר שפיר דאבקר דיו"ט ראשון מיירי, וא"כ לכאורה לא הוכיחו התוס' בר"ה ה' מידי מהא דר' טרפון:

אכן באמת ז"א, דאטו השתא מי ניחא, דאפילו אי נפרש כר' טרפון תקשי, למה לן בחה"ס היקשא לחג המצות דטעון לינה, תי"ל דבחה"ס בלא"ה טעון לינה כל שבעת הימים, מדאין יוצאין מסוכה לסוכה, (ודוחק לומר דקמ"ל לחייבי' גם משום מצות ראיי', ולא משום מצות סוכה בלחוד.). ועכצ"ל דקושיא מעיקרא ליתא, דהא עולי רגלים עוסקי ושלוחי מצוה נינהו, ולא גרעי מהולכי לקבל פני רבם, דפטירי אף בשעת חנייתם [סוכה, כ"ה.], ואה"נ דלר"א מי שעלה לרגל איפטר מסוכה עכ"פ ביו"ט ראשון, ומשנפטר ביו"ט ראשון תו לא חל עליו עוד חיוב סוכה בכל ימי החג, מדאין יוצאין מסוכה לסוכה:

ולפי"ז תו אין שום הכרח גם לב"ש ולר"א (וכן לר' טרפון, אפילו אי ס"ל כשיטת ב"ש רבו בהא דאין יוצאין וכו') לפרש האי בבקר דוקא אבקרו שלאחר יו"ט האחרון, דשפיר הוי אפשר לפרש בבקר אלאחר יו"ט הראשון, וממצות סוכה פטירי מטעם עוסק במצוה דראיי', ומדאעפי"כ אמר ר' טרפון בזבחים שם כלי חטאת שבישל בה ביו"ט הראשון מבשל והולך כל ז' ימים, הכתוב עשאו בקר אחד, שפיר הוכיחו מזה התוס' אף לדידן, דסתמא דקרא דופנית בבקר אלאחר יו"ט האחרון משמע, ואע"ג דלדידן לא ס"ל כב"ש בהא דאין יוצאין מסוכה לסוכה, מדלא תלי זב"ז כלל וכדאמרן:

שמעינן מיהות דבין לב"ש בין לדידן פטירי הוו עולין רגלים ממצות סוכה כל שבעה, מדחלה עליהם חובת ראיי' עד לאחר יו"ט האחרון. ומדהוו פטירי לא היו עושין, דכל הפטור מן הדבר וכו' נקרא הדיוט. ואמנם ודאי דכל זה הוא רק למי שנתחייבו בראיי' מן הדין, אך אלה שמצד הדין פטורים היו מן הראיי', אלא שהחמירו על עצמן (וכהא דאמרו בש"ס ועירובין, צ"ו) גם על אשתו של יונה, שהיתה עולה לרגל) ודאי דלאו כל כמינייהו להפטר בשביל כך בחה"ס ממצות סוכה, אותן שהיו חייבין בה, ואם עלו ירושלימה ואם שהו שם עד בקרו שלאחר יו"ט האחרון, בודאי שהי' הדין נותן לעשות להם גם סוכות בירושלים עצמה:

והנה בפסחים ח', א"ר אמי מי שאין לו קרקע פטור מן הראיי', שנאמר ולא יחמוד איש את ארצך, ואמנם הלא מעטים מאד היו אלה שלא היתה להם קרקע בזה"ב (ולבד משבט לוי), שהלא לכל השבטים נתחלקה הארץ, וכלם ירשו מאבותיהם. אלא שתקופה קצרה אחת היתה, אשר ב"י היו יושבים על אדמתם, ואעפי"כ לא היתה קרקע לשום אחד מהם, כי הנה כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ו מה' ביהב"ח.] שלאחר שהגלם נבוכדנאצר ניטלה מהם הארץ, ובטל הכיבוש, וקנוה מחדש בימי עזרא, ע"י חזקה שנתיישבו באחוזותיהם, יעויי"ש, הרי שבמשך הזמן, מששבו מגלות בבל ירושלימה, ובטרם התאחזו באחוזותיהם, לא נתחייבו עדיין במצות ראיי', מדלא הוי קרינן בהו עדיין "ולא יחמוד איש את ארצך", ואם אעפי"כ באו ירושלימה ליראות פני האדון ד צבאות, כמחמירים על עצמם, עכ"פ לאו כל כמינייהו להפטר ממצות סוכה, שהיא לא פקעה מהם ככל חובת הגוף, ומדין עוסק במצוה לא נפטרו, דהא חובת ראיי' לא היתה עליהם עוד כדאמרן:

ואמנם המעיין בכתובים דנחמי' שם יחזה כי ליום חג הסוכות הראשון לעלייתם מבבל, אשר עליו יסוב סיפור הכתובים החמורים האמורים למעלה, עדיין לא התיישבו ולא התאחזו באחוזותיהם, כי הלא להלן הכתוב אומר [נחמי' י"א, א'] וישבו שרי העם וגו' ושאר העם הפילו גורלות וגו' ובערי יהודה ישבו איש באחוזתו בעריהם וגו'. הרי שבחג הראשון לשיבתם מן הגולה חלה עליהם בשבתם בירושלים חובת סוכה ולא חובת ראיי', ואם אעפי"כ החמירו על עצמם אף בחובת ראיי' ועלו ירושלימה, עכ"פ לא נפטרו בשביל כך ממצות סוכה, והוזקקו לעשות סוכות גם בירושלים. ומעתה בא וראה מה נמלצו הכתובים בנחמי' עפ"י ההקדמות הנ"ל:

ויצאו וגו' ויעשו להם סוכות וגו' ובחצרות בית אלדים וברחוב שער אפרים (שבירושלים, כי מצות ראיי' לא פטרתם; ומבאר והולך טעמו של דבר:) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות (כי זה עתה שבו מן השבי, ועדיין באחוזותיהם לא נתישבו, וכמו שהוכחנו למעלה מקראי, ומד' הרמב"ם פ"ו מה' ביהב"ח, וא"כ, בתקופה הקצרה הלזו, ירושלימה כבר באו, אבל חובת ראיי' עדיין לא היתה עליהם), וישבו בסוכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בנ"י עד היום הזה (כי למן היום שנגמר הכבוש הראשון בימי יהושע ועד היום הזה לא פקעה מעליהם חובת ראיי' וממילא שנפטרו מעשיית סוכות בהיותם בירושלים זולתי בתקופה הקצרה ההיא).

ואמנם על פי הנחה זו היינו צריכין לומר שלא נאמרו כתובים הללו אך ורק בנוגע אל התקופה הקצרה, חג הסוכות הראשון לאחר שיבת עזרא בלבד:

אלא שיש לאמר גם לאידך גיסא. דאחרי שכבר בארנו כי, דבר זה "סוכות בירושלים הוא שני הפכים, דמי שהי' חייב בראיי' לעלות ירושלימה הי' פטור מן הסוכה, (דלא גרעי מהולכי לקבל פני רבם), ומי שלא נתחייב בראיי' נתחייב בסוכה, ולא עלה ירושלימה, רק ישבו איש תחתיו לעשות את הסוכות בביתם, תשבו כעין תדורו":

עפי"ז יש לאמר לא כמו שאמרנו לעיל רק להיפך, היינו דבאמת מעטים היו, לפי ערך, מספר העולים בחג הסוכות בכלל, כי נותרו בביתם לא לבד מי שלא היתה להם קרקע בלל (כפשטות ד' ר' אמי פסחים ח' שם), אך גם אלה שהי' להם רק שדות מקח או שדות מתנה בלבד, שהן חוזרות לבעליהן ביובל, [עפימ"ש הרמב"ם פ"ג מה' בכורים כמ"ד קנין פירות לאו כקהג"ד, וע' צל"ח פסחים שם ובטו"א ריש חגיגה דגם לענין זה ק"פ לאו כקה"ג דמי]:

**(ואם תשאל, אדרבא, כשנאמר דק"פ לאו כקהג"ד, א"כ אין לך אדם שאין לו קרקע בירושה בא"י, דהא אין לך אדם שאין לו גואלין, זה לק"מ, דהא עכ"פ יצאו מזה גרים וכהנים ולויים (לפי סתימת ל' התוס' [ברכות כ', ב', ד"ה תימא ודלא כמעד"י ברא"ש שם]) ולמ"ד אחין שחלקו לקוחות הן לא משכחת אלא חד בר חד כו' [פ' תוס' גטין כ"ה ע"ב] ודוק.)**

ואמנם המצב הזה נשתנה אחר כך דהנה זה מכבר הוי קשי' לי' ע"ד הצל"ח והטו"א הנ"ל, שתפסו במושלם, דלפי"מ דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי לא היו חייבים בראיי' אלא בעלי שדה אחוזה, ולא בעלי שדה מקנה שהי' חוזרות ביובל, ולכאורה תמוהים דבריהם מגמרא מפורשת [נדרים, ל"א] אמתניתין דהנודר מעולי ירושלים אסור בישראלים ומותר בכותים, דאמר שם בגמרא כותים מצווין (בראיי') ואינם עושין, עיי"ש. ולפי הנ"ל הא אינם מצווין ג"כ, דהא לכל הדעות אינם יותר מגרים, שאין להם חלק בארץ, וא"א שתהי' להם קרקע רק בקנין פירות בלחוד, וא"כ פטורין ן הראיי', דלא מיתוקים בהו ולא יחמוד איש את ארצך. אלא ע"כ דלא כצל"ח וטו"א הנ"ל, היינו דאף ר' אמי לא אמר אלא במי שאין לו קרקע כלל, אך מי שיש לו, אף בקנין פירות בלחוד, מ"מ שפיר קרינן בי' לענין זה ולא יחמוד איש את ארצך:

ואמנם שוב ראיתי דזה לק"מ דמשנתנו דנדרים סתמא אזמן בית שני קא מיירי, ולא אזמן בית ראשון, ולשיטת רש"י גטין ל"ז בבית שני לא הי' היובל נוהג כלל, וא"כ אף שדה מקנה קנין הגוף הוי שפיר בימים ההם דלא חזרו שדות ביובל, ושפיר הכל היו חייבים בראיי', ואפילו גרים:

נמצא לפי"ז, דמספר העולים בחג הסוכות ירושלימה בזמן בית שני הי' גדול, לפי ערך, ממספר העולים בזה"ב הראשון, דבב"ר לא עלו אלא בעלי שדה אחוזות בלבד, והנותרים ישבו תחתם, לקיים מצות סוכה כדינה, ובזה"ב השני עלו כלם ואף כהנים ולויים וגרים, מדלא חזרו שדותיהם ביובל:

אכן שיטת ר"ת, בגטין שם, דיובל נהג בזה"ב השני דבר תורה, וכמובא למעלה, וקשה עלי' מד' הש"ס [ערכין, ל"ב ע"ב] מנו יובלות לקדש שמיטין, משמע דיובלות מצד עצמו לא נהגו ותי' הפנ"י, דבאמת מודה ר"ת דתיכף בשעת עלייתו של עזרא, דכתיב בי' כל הקהל כאחד ארבע רבוא, לא נהגה יובל אלא לקדש שמיטין בלבד, אך אח"כ חזרו ונוספו עליהם מכל השבטים, עד שהיו רב יושבי' עלי', וחזרו יובלות לנהוג ד"ת, עכת"ד הפנ"י שם.

עפ"י הנחה זו הי' אפשר לפרש לכאורה ד' הכתובים בעזרא שם בפשיטות, "ויעשו כל הקהל אפילו גרים, וכהנים ולויים) השבים מן השבי (בתחילת שיבתם, כשהי' מספרם עוד רק ד' רבוא, ובטרם שנתמלא מספר כל יושבי' עלי', וכד' הפנ"י בד' ר"ת הנ"ל) סוכות וגו' בחצרות שער אפרים ושער המים וגו' (בעלותם כולם ירושלימה). כי לא עשו כסוכות הזה מימי ישוע בן נון (כי אז בימי יהושע, משפסקו שבע שחלקו, היו תיכף כל יושבי' עלי', ושדות חוזרות ביובל, וממילא שהרבה מהם לא נתחייבו בראיי', ולא עלו ירושלימה, רק ישבו איש תחתיו:

ואמנם אחרי ההתבוננות קצת, עדיין גם בביאור זה לא נחה דעתי, חדא, שדברי הפנ"י והנחתו בזה אינם מוכרחים, כמבואר למעיין בד' הש"ס והראשונים שם, ועוד, דא"כ חזרה שאלה לדוכתא, דלמה להו לעולי רגלים סוכות כלל, הא לא גריעי מהולכים לקבל פני רבם, דפטירי אפילו בשעת חנייתם:

ולישב הכל בטוב טעם נראה לי, דהנה דבר זה אי נהג יובל בזה"ב השני אי לא, יסודתו בפלוגתא הידועה בש"ס חולין, ז', ובערכין וש"ד.] אי קדושה ראשונה קדשה גם לע"ל, והוא מבואר ביותר בירושלמי [פ"ו ופ"י משביעית] פלוגתא דר"י בר חנינא ור"א, דלריב"ח מדבר תורה נתחייבו, ור"א אמר מאליהן קבלו את המעשרות יעויי"ש היטב:

ואמנם מסתימת הלשון בירושלמי שם וכן בש"ס ערכין ל"ב הוי משמע לכאורה, דלמ"ד שביעית בימי עזרא דרבנן, רק בשביעית תקנו ולא ביובל, וכן תפסו גם התוס' גטין ל"ו ע"ב ד"ה ותקון. יעויי"ש. אך הרשב"א ז"ל בחי' לגטין סוף סוגיא דפרוסבל לא כתב כן בשם הגאונים, וז"ל שם, ואינה נוהגת מדבריהם (שביעית) אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, וכי היכי דתקון רבנן זכר לשביעית, כך תקון זכר ליובל, וא"א דתקון לזה ולא תקון לזה עכ"ל הרי דלד' הרשב"א ז"ל בשם הגאונים, למ"ד מאליהן קבלו את המעשרות (שכן פסק הרמב"ם ז"ל, פ"א מה' תרומות, להלכה, ודלא כראב"ד שם), גם יובל הי' נוהג בימי עזרא מדרבנן, וא"כ אמינא דכבר אפשר ואפשר לצייר חיוב ראיי' וחיוב סוכה כאחת, ודוקא בימי עזרא, דהא ידוע שחכמים בגזרותיהם להחמיר באו, ולא להקל, ולפי דברינו לא הי' היובל נוהג בימי עזרא אלא מדרבנן, נמצא לפי"ז כי ד"ת כל השדות קנין הגוף הויין (ולא היו חוזרות אז שדות מקנה לבעליהן אלא מדרבנן), וחייבים היו בעליהן בראיי' ד"ת, דהא ד"ת הוי להם קנין הגוף בשדותיהם ושייך בהו ולא יחמוד איש את ארצך (דהא זה לא תלי בביאת כלכם כתרומה וכחלה, ע' רמב"ם סוף פ"א מה"ת), ובשביל מה דעבוד רבנן להחזיר השדות זכר ליובל, לא הוו מצי למיפטרי' מחובת ראיי' דאורייתא; ואמנם אעפי"כ גם ממצות סוכה לא הוו פטירי, עכ"פ מדרבנן, דהא מדרבנן עכ"פ היו מחזירים שדות לבעליהן, ולא איקיים בהו תו "ולא יחמוד איש את ארצך", ולא חלה עליהם חובת ראיי', לפי תקון חז"ל, וממילא שלא יכלה להפקיע מהן מצות סוכה שהיא ד"ת ודאי:

נמצא לפי"ז דלענין קיום מצות סוכה לעולי ירושלים גדול הי' מה שנאמר בביאה שני' יותר ממה שנאמר בביאה ראשונה, שבביאה ראשונה מי שקיים מצות ראיי' לא הי' צריך לקיים מצות סוכה, ומי שהי' פטור מן הראיי' (כגון שלא הי' לו חלק בארץ) עשה סוכות בביתו, אך בימי עזרא, משבטלו היובלות דבר תורה (למ"ד שלא היו אז כל יושבי' עלי') ונשארו מדרבנן, הכל היו עולים, ואעפי"כ לא הכל נפטרו בעלייתם מידי חובת סוכה, וממילא שהוצרכו לעשות את הסוכות בירושלים עצמה, בהמון חוגג:

**(ואף שיש מקום לבע"ד לחלוק דמה לי ד"ת מה לי דרבנן, כיון דסו"ס הי' חוזרין שדותיהן ביובל, א"כ תו ל"ש בהו ולא יחמוד, ופטירי מראיי', אך באמת יש לישב הדברים ואכמ"ל:)**

והדברים האלה כמה יאירו לנו את הנתיב להבין את פשוטן של המקראות בנחמי' המוצגים בראש דרושנו זה. כי אמנם חז"ל [בש"ס סוף ערכין וכירושלמי פ"י דשביעית] תמהו עליהם ואמרו "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות, עד שבא עזרא" וכו', ודרשו ע"ז ("אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע כו' דבעי רחמי, ואגין עליהם כי סוכה". יעויי"ש), אבל הן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, (והעד ע"ז, שגם חז"ל בעצמם במק"א [סוכה, י"ב א'] הבינו הדברים כפשוטן, בסוכות ממש, עיי"ש במ"ש, צאו ההר והביאו כו'), ולדברינו הדברים ברורים שאמנם חדוש גדול חידש להם עזרא, דבר שלא נתחייבו ולא נהגו בו עד עתה, כי מעתה, משחזרה עליהם חובת ראיי' מן התורה ומצות יובל רק מדרבנן, חלה עליהם (כלומ' על הרבה מהם) לעשות סוכות גם בעלותם ירושלימה בתור עולי רגלים:

ואשר ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים (זהו עיקר החידוש, שמעתה חלה החובה לא לבד בכל עריהם אך גם "בירושלים") לעשות סוכות ככתוב. ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם, (בזה אין רבותא עדיין, אך ראה זה חדש הוא כי עשו אותם גם) בחצרות בית אלדים, וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים (ששם עולי הרגלים, אשר לא נהגו עד עתה לעשות סוכות, בשעת ראיייתם או גם בשעת חנייתם), ויעשו כל הקהל השבים מן השבי (אשר מיעוט מספרם גרם לבטל את היובלות מדאורייתא ולהורידם למדרגת דברי סופרים, וזה גרם, לפי המבואר למעלה, לקבוע עליהם חובת ראיי' וחובת סוכה גם יחד) סוכות, וישבו בסוכות, כי לא עשו כן בנ"י מימי ישוע בן נון ועד היום הזה (כל זמן שהי' היובל נוהג דבר תורה), ותהי שמחה גדולה מאד, כי תחת היות עד עתה עושי הסוכות בודדים במועדיהם, איש איש בעירו, "איש על גגו ובחצרותיהם", עשו אותם עתה גם "בירושלים", "בחצרות בית ד'", בכנופיא ובהמון חוגג:

הארכנו קצת לבאר המקראות שבנחמי' בדברי דרוש ע"ד פלפול, ועתה נעיר על פרטים אחדים להלכה בענינים אלו

הנה הזכרנו למעלה דלד' הצל"ח וטו"א, בזמן שהי' יובל נוהג, ולמ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי, פטורים היו מחובת ראיי' כל מי שלא נטלו חלק בארץ, כגון גרים וכהנים ולויים. (ע' למעלה בהערה) ואל תתמה, דגדולה מזו ראיתי בס' או"ח פסחים ד', שהקשה בשם הגאון שג"א, לדברי התוס' שם, שמי שאין לו קרקע פטור מלעשות הפסח, א"כ איך עשו פסח במדבר, ואי תימא דא"י מוחזקת לנו מאבותינו, אכתי קשה למ"ד [פונה, כ"ה.] דהטמאים מישאל ואלצפן היו, והלא הם לגמרי היו פטורין מפסח, דהא לוויים היו, ולא נטלו חלק בארץ. עכ"ד האו"ח בשם השג"א. יעויי"ש.

והדברים תמוהים מאד, למה להם להגאונים ז"ל לנוע אל ראיות דחוקות מרחוק, הלא מקרא מפורש הוא בתורה,וכי יגור אתן גר ועשה פסח לד'", והלא גרים לא נטלו חלק בארץ וע' מכילתא [שמות י"ב, כ"ח] עה"פ כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו, "ללמדך שאף משה ואהרן עשו כן", יעויי"ש, והלא משה ואהרן לויים היו ולא הי' להם חלק בארץ הרי לך קרא ומתניתא מפורש, דעשיית הפסח אינה תלוי' בנטילת חלק בארץ:

ואמנם אמת הוא, שגם עצם דברי התוס' פסחים שם, לילף פסח מראיי', לפטור למי שאין לו קרקע תמוהים, וכבר הרבה להקשות עליהם בס' מ"ל ריש ה' ק"פ, כידוע אך גם לענין פטור ראיי' גופה (דיסודתו בד' הש"ס פסחים ח'), קשה מאד להחליט, שכהנים ולויים וגרים נפטרו ממצות ראיי', ומשנתנו דריש חגיגה אמרה הכל חייבין בראיי' **(ואיידי דאיירינן בד' האו"ח פסחים הנ"ל, אזכיר מה שיש לתמוה בסוף דבריו שם, וז"ל, ושוב מצאתי במשנה בתרא דמס' חלה, דיוסף הכהן העלה בניו וב"ב לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו, ופי' הרע"ב שם דדוקא בפ"ר חייבים לילך לא"י משום מצות ראיי'. משמע להדיא דבני חו"ל פטורים מפסח וחייבים בראיי'. עכ"ל. ובמחכ"ת שכל דבריו אלה שלא בהשגחה. דאיהו סבר דמטעם חו"ל החזירוהו ליוסף הכהן (וגרם לו זה מה דבמשנה שם [חלה י-י"א,] הביא מתחילה להא דניתאי שהביא חלות מביתר ולא קבלו ממנו, ומהא דאנשי אלכסנדריא, ודבן אנטינוס שהעלו בכורות מבבל ולא קבלו הימנו). ובאמת ממקומו מוכרע דיוסף הכהן ע"כ בא"י הי' יושב, (דהא מייתי התם שלא קבלו ממנו בכורי יין ושמן, לפי שלא בצרם מתחילה לכך, וע' פי' הרע"ב שם), ואילו מחו"ל הא אף זיתים וענבים גופייהו אין מביאין, דהא אף מעבר הירדן אין מביאין [ע' משנה י' פ"א דבכורים]) אלא ע"כ דיוסף הכהן מארץ ישראל הי' בא, ומה שהחזירוהו כשהביא את בניו ובני ביתו, משום דס"ל נשים בפסח שני עכ"פ רשות ולא חובה, וחששו לשמא יקבע הדבר חובה, וכ"ה בירושלמי [פ"ד דחלה, ה', ה'] להדיא עיי"ש, הרי דאין שום שייכות לדין זה ולהא דחיוב ראיי' ופסח אצל יושבי חו"ל, וד' האו"ח הנ"ל תמוהים)** איברא דגם זה אי נטלו אי לא נטלו לויים חלק בארץ בפלוגתא תליא, במשנה דמ"ש [פ"ה מ' י"ד], דר' יוסי אמר התם יש להם ערי מגרש, אך הא ר"מ הוא דאמר התם דאין כהנים ולויים מתודים, (הרי דלר"מ ערי מגרש לא חשיב להו כחלק בארץ, ולהלן יבואר טעמו, וסתם משנה ר"מ, ואעפי"כ אמרה סתם משנתנו דהכל חייבין בראיי':

ולולא דברי השג"א הי' נראה לי, דאפילו למאי דפ' הרמב"ם דאין ברירה, ודק"פ לאו כקה"ג דמי, לא הוו מיפטרי כהנים ולויים מראיי', אף בזמן שהי' היובל נוהג מה"ת, ואקדים לפרש דברי הספרי החמורים [פ' שופטים י"ח, מ"א.] עה"פ ונחלה לא יהי' לו בקרב אחיו, נחלה זו נחלת שאר (כגי' רש"י שם), בקרב אחיו, זו נחלת שבעה גי' רש"י בשם ר"ק שם) וערש"י ורמב"ן כמה נתלבטו בביאור דברי הספרי הללו, ולולא דברי קדשם הי' לבי אומר לי לבארו באר היטב:

דהנה כבר הזכרנו, שדבר זה אי מה שנטלו לויים מ"ח עיר, לחלק בארץ יחשב, במחלקת היא שנוי', לענין ודוי מעשר [משנה דמ"ש, פ"ה, מ"ה], ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ, ר' יוסי אומר ויש להם ערי מגרש. ואמנם מחלקת זו מצינו רק לענין וידוי מעשר, ולענין בכורים לא נזכר במשנה דין לויים כלל, והוא תמוה, וקשה לאמר דהיא היא, ולא הוצרך תנא למיכפל פלוגתתם, דממילא מובן, כדפליגי לענין ודוי מעשר כך פליגי לענין בכורים, ז"א, דהא לענין גרים איכפל תנא וכתב גבי מעשר דגרים אינם מתודים (שם במשנה), וחזר וכתב גבי בכורים דגר מביא ואינו קורא. הרי דלא סמיך תנא דבכורים אתנא דמעשר עוד יש לדקדק דקדוק קל במשנה דמ"ש שם, דר"מ אמר כהנים ולויים "לא נטלו" חלק בארץ, ור"י אומר "יש להם", ולא אמר "נטלו", כלישני' דר"מ:

ונלענ"ד דהכל יתבאר היטב, דבירושלמי פ"ה דמ"ש שם מייתי ברייתא, "תני למחלקת ניתנה, ד"ר יהודה, ר"מ אומר לבית דירה ניתנה, אתיא דר' יהודה כר' יוסי, ודר"מ כדעתי', דתנינן (מכות, י"ג) מעלות היו שכר (הרוצחים שבערי המקלט) ללויים, ר' יוסי אומר לא היו מעלות להם שכר" ועיי"ש בפ"מ, דלר"י ולר' יוסי "למחלקת ניתנה", כלומר לחלקם ולאחוזתם של הלויים, ולפיכך היו הרוצחים מעלים להם שכר, ולר"מ אך "לבית דירה" בלבד ניתנו מ"ח עיר ללויים, ולפיכך לא היו מעלים:

ולכאורה קשה, הא כר"מ מוכחי קראי, דבפרשת שופטים אמר קרא לא יהי' לכהנים הלויים חלק ונחלה וגו', ובפ' מסעי הו"א צו את בנ"י ונתנו ללויים וגו', ואי לחלקם ניתנה וכד' ר' יוסי, א"כ הלא יש להם חלק ונחלה בתוך בנ"י, אלא ע"כ דרק לבית דירה בלבד ניתנה, וכר"מ, וכדמסיים קרא להדיא "ערים לשבת" וגו'. ואמנם, לאידך גיסא, יש כתוב שלישי המסייע גם לר"י, והוא בפ' בהר (כ"ה, ל"ב ל"ג.) "וערי הלוים בתי אחוזתם, כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם בתוך בנ"י":

כדי להבין במקראות הללו, הנראים כסותרים זא"ז, נראה לבאר דעתי' דר' יהודה, עפימ"ש הרמב"ם (פי"ג מה' שמיטה ויוכל] וז"ל כל שבט לוי מוזהרים שלא ינחלו בארץ כנען, יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עלי' ברית לאברהם יו"י, וירשוה בניהם, אבל כל שאר הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל" כו' עכ"ל הרמב"ם. הרי דלדברי הרמב"ם נתמעטו שבט לוי רק מקבלת חלק "בתור ירושה מאבותינו אברהם יו"י"; וזה ודאי אמת, דהא מ"ח עיר לא בתורת ירושה מאברהם קבלוה, אלא בתור מתנה מבאי הארץ, והכי דייקי קראי, דנצטוה משה בערבות מואב "צו את בנ"י ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם" והוי סד"א דדין מתנה גמורה יש להם לענין יובל וכדומה, ע"כ אתי קרא בפ' בהר וקמ"ל רבותא גדולה, דאעפי"כ "כדין אחוזה" יהי' להם כמאה"כ שם "כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם בתוך בנ"י ושדה, מגרש עריהם לא ימכר וגו':

עכ"פ ראינו, דעד כאן לא נחלקו ר"מ ור' יהודה, אלא דלר"מ רק לבית דירה ניתנו ערי מגרש ללויים, ולר' יהודה לקנין מוחלט ניתן להם, אבל תרווייהו מודו שלא בתורת נחלה מאבותינו אברהם יו"י נטלוה, אלא בתורת מתנה מאת באי הארץ ה ובזה יתישב מה שדקדקנו למעלה, שעל דברי ר"מ על הלויים שלא נטלו חלק בארץ, לא אמר לי' ר' יהודה "נטלו ערי מגרש", דהוי משמע נטלו נחלה ממש, אלא כך אמר "יש להם ערי מגרש", דעכ"פ "יש להם" ממה שצוה ד' בערבות מואב לתת להם, וס"ל לר"י דזה סגי לגבי ודוי מעשר, דמה כתיב שם בודוי הזה השקיפה וגו' וברך את עמך וגו' ואת האדמה אשר נתת לנו", והלא זה אמת, שגם ללויים "ניתנה" מאותה האדמה אשר נשבע ד' לאבותיהם, אם כי לא מאת האבות. רק מבניהם אחריהם, באי הארץ, ניתנה להם.

עפ"י הנחה זו כבר יתבארו לנו היטב גם דברי הספרי שהבאנו למעלה, דהנה ידענו שגם אותו המיעוט שנתמעט שבט לוי מהיות לו "נחלה", בתור ירושה מאברהם יו"י, לא נאמר אלא בכבוש ראשון ושני, אך לא בכבוש השלישי ב"ב, שכך מפורש במקראות [יחזקאל מ"ח.] וכך מבואר בש"ס [ב"ב קכ"ב, א'. ע' רשב"ם שם.] שלע"ל יירש גם שבט לוי יחד עם כל שבטי ישראל. ואף גם זאת ידענו [ע' קהלת רבה] כי תחת אשר בכבוש הראשון והשני נתחלקה לישראל רק ארץ שבעת עממין בלבד, הנה בחלוקה השלישית יוסיפו עלי' עוד גם ארצות הקני הקניזי והקדמוני להשלימה לעשרה, וכי אז לא לבד שהכהנים והלויים יירשו ארץ אך גם הגרים יקחו שכם אחד עם התושבים, הלא כה דברי הכתוב [יחזקאל מ"ו, כ"ב] "והיה תפילו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם כו' אתכם יפלו בנחלה בתוך שבטי ישראל":

עפ"י ההנחות האמתיות הללו כמה ברורים ומזהירים ד' הספרי בנוגע אל הכהנים והלוים:

ונחלה לא יהי' לו, זו נחלת שאר (מלשון שארו הקרוב אליו הנאמר אצל פ' נחלות, כלומר לא מכל נחלה נתמעטו, דהא "יש להם ערי מגרש", שגם להם נתן הכתוב [ויקרא, כ"ה, ל"ג] דין אחוזה, אלא "מנחלת שאר נתמעטו, מן הנחלה שנכרתה עלי' ברית לאברהם יו"י, ומהם ירשוה אבותינו [כל' הרמב"ם פי"ג מה' שמיטה] וגם המיעוט הזה הוא רק) בקרב אחיו, זו נחלת שבעה רק בכבוש הראשון והשני, שאז נתחלקה הארץ רק "לשבעה" עממין, ורק בקרב אחיו", למעוטי גרים, אבל בכבוש השלישי ב"ב, שאז יירש ישראל לא נחלת שבעה, בלתי נחלת עשרה (גם ארץ הקני הקניזי והקדמוני), ולא "בקרב אחיו" בלבד, אך גם עם הגרים הגרים בתוכם, אז יבאו גם הכהנים והלוים להתנחל בתוכם נחלה ממש, והי' גם שער לוי אחד.

והנה כבר הערנו למעלה על הפליאה, מה דלענין גרים פירש תנא דבריו ודיניו, הן לענין וידוי מעשר (בפ"ה דמ"ש), והן לענין מקרא בכורים (פ"א, שם.) ולענין לויים מצינו דאיפלגי תנאי ר"מ ור' יוסי רק בוידוי מ"ש, ובמקרא בכורים לא אתפריש כלל במשנה, מה דינם של לויים. ולפי ההנחות הנ"ל הי' נלענ"ד לישב, דבאמת לענין מקרא בכורים ליכא פלוגתא כלל בין ר"מ לר' יוסי ולתרווייהו לוי מביא ואינו קורא דהנה הפרש גדול יש בין ל' הכתוב שבפ' וידוי מעשר ובין ל' הכתוב שבמקרא בכורים אצל וידוי מעשר הוא אומר, ברך את עמך וגו' ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ולשון זה מוציא את הלויים רק לדעתי' דר' מאיר, שלא הי' ללויים קנין מוחלט כלל אצל ערי מגרש, משא"כ לר' יוסי שפיר הלוי מתודה ואומר "האדמה אשר נתת לנו", דהא עכ"פ ניתנה הארץ גם לו, אם לא "בנחלת שאר", עכ"פ במתנה מאת באי הארץ, עפ"י מצות ד' בשעת כניסתם.

אך במקרא בכורים הו"א "הגדתי היום כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו", וע"כ אין הלויים בכלל זה, אף לדעתי' דר' יוסי, כי איך יאמר "אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו", והלא אף לר"י לא נחלו הלויים "נחלת שאר", ולא היו בכלל השבועה אשר נשבע "לאבותינו" לתתה להם, רק מבאי הארץ ניתנו להם ערי מגרש, בשעת כניסתם, עפ"י ד'.

נמצא דאף שלענין וידוי מעשר פליג ר' יוסי אדר"מ וסבר דלויים מתודים, מ"מ לענין מקרא בכורים שפיר שתקה המשנה, משום דכאן כו"ע מודים דמביא ואינו קורא, ומטעמא דאמרן. כך הי' נראה לי לכאורה, ואמנם הרמב"ם לא פסק כן, וכתב לענין בכורים כמו שכתבו לענין מעשר דלוי מביא וקורא, עיי"ש **(והכ"מ כ' שם בקצרה דיליף בכורים מוידוי מעשר, ופסק כר' יוסי במעשר שם, ועדיין הדבר תמוה, דלמה לא איכפל תנא למיתני פלוגתייהו גם לענין בכורים, כמו דאיכפל למיתני דין גרים בין במעשר ובין בבכורים וצ"ע:)** ולא זו בלבד אלא שהיקל הרמב"ם לענין מקרא בכורים יותר מלענין וידוי מעשר אצל גרים, דבמעשר פ' כסתם מתניתין, דגר אינו מתודה, ובבכורים פסק דגר קורא, ודלא כסתם משנתנו ודלא כסתמא דש"ס מכות י"ט:

וראיתי בהג' בעל מ"ל ברמב"ם ה' בכורים שם דחתר ליישב בשם מוהרי"ן חביב, דמשו"ה ס"ל לרמב"ם דבבכורים גר מביא וקורא, לפי שפרשת בכורים ע"ש העתיד נאמרה "אשר נשבע לתת לנו", ולע"ל הא יהי' לגרים חלק בארץ. יעויי"ש ודבריו צ"ע, חדא דהרמב"ם ז"ל בעצמו טעמא אחרינא נקט, שגם הגרים בכלל אבות, מדאיקרי א"א אב המון גוים, ולמה לא הספיק לו טעם זה גם בוידוי מעשר, ועוד יש פירכא לד' מוהרי"ן חביב ז"ל מן המבואר בדברינו למעלה, דאי טעמא דרמב"ם משום דפרשת בכורים ע"ש העתיד נאמרה, כד' מוהרי"ן חביב, א"כ למה הוצרך הרמב"ם גבי כהנים ולויים למיהב טעמא דערי מגרש, (ודבר זה הא תלי' בפלוגתא דר"מ ודר' יוסי וכמו שהזכרנו), תי"ל, דהא לע"ל כמו שיטלו גרים כן יטלו גם כהנים ולויים חלק בארץ, וא"כ טעמא דגרים ליסגי גם גבי כהנים אליבא דכו"ע. ומדאעפי"כ יהיב הרמב"ם טעמא דערי מגרש אצל בכורים דכהנים, ש"מ דלא כרי"ן חביב:

איך שיהי' זה ברור דאפילו אי נימא דלא כרמב"ם, ושכהנים ולויים מביאין ואינן קוראין, אין זה אלא לענין מקרא בכורים, דצריך למימר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו, ולא מצי אמר הכי, וכמו שבארנו, אך לענין חובת ראיי' דלא כתיב בה אלא עולא יחמוד איש את ארצך ודאי דאין שום סברא לפטור אותם מראיי' ומכש"כ מפסח, דהא יש להם ערי מגרש, ואפי' לר' מאיר דלא חשיב לי' לענין ודוי מעשר ומטעם שנתבאר למעלה, עכ"פ לגבי ראיי' ודאי סגי, דהא סו"ס הלא מפורש הוא בכתוב "כי בתי ערי הלויים היא אחוזתם בתוך בנ"י", וא"כ עכ"פ "ארצך" מקרי ולפי"ז ד' השג"א והאו"ח שהבאנו למעלה תמוהים בזה וצ"ע:

ואמנם כ"ז בכהנים ולויים, אך לענין גרים ודאי צדקו מאד ד' הטו"א והצל"ח, דבזמן שהי' היובל נוהג ד"ת, ולמאי דקיי"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי, הוו פטירי גרים מראיי', (ועכצ"ל דלא ילפינן פסח מראיי' לענין זה, דהא חיובא דגרים אצל פסח מפורש בקרא):

ועפ"י דברינו הנ"ל תבין דעת התוס' ברכות [כ' ב' ד"ה נשים] שהוכיחו דלא כרש"י שם, היינו דע"כ טעם ספיקו דהש"ס לענין חיוב נשים בבהמ"ז לאו משום דלא הי' להן חלק בארץ וכרש"י דא"כ גם כהנים ולויים לא יתחייבו עיי"ש בתוס'. ולכאורה דבריהם תמוהים, דאטו נעלמה מהם משנה מפורשת פי"א דמ"ש, דלר' יוסי (דהלכתא כותי' לגבי ר' מאיר) כהנים ולויים מביאין וקורין דיש להם ערי מגרש, ובנשים הא לית מאן דפליג דמביאין ולא קורין, כמבואר בפ"ק דבכורים (וה"ה לענין ודוי מעשר). ואיך דימו התוס' שני נושאים שאינם שוים? ועוד יש לתמוה, הא בעיקרא דענינא לא תירצו התוס' כלום, דהיא גופה קשיא, מאי אולמי' דברכת ברית ותורה מברכת הארץ, ואי נפטרינהו לנשים מטעם דאינן בברית ותורה, למה לא נפטור באמת לנשים וגם לכהנים יחדיו מטעם דאינן בברכת הארץ.

אבל נראה לי פשוט בדעת התוס', דבאמת הא בתורה לא כתיב אלא ואכלת ושבעת כו' "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ומזה לבד אין למעט לא נשים ולא כהנים, כשיש להם קרקע באיזה אופן שיהי', (כמו ע"י ירושה, או מקנה עכ"פ כשאינו חוזר ביובל), דהא הכל מיד ד'. **(וגדולה מזו ס"ל לשמואל אליבא דר"מ [ב"ב פ"א, א'] דאפילו לוקח פירות מן השוק מביא וקורא ופריך והא כתיב אשר נתת לי, ומתרץ דיהבית לי זוזי וזבני בהו. ונהי דאתותב שם שמואל, אין זה אלא לענין מקרא בכורים דכתיב בה "אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו", אך בבהמ"ז דלא כתב אלא אשר נתן לך אין לפוטרה מטעם זה, דהא עכ"פ יהבי לה משמיא. וז"ב.)** וס"ל לתוס' דעיקר סמיכותו של רש"י, מה שרצה לפטור נשים מטעם שלא נטלו חלק, אנוסחא דבהמ"ז סמיך דאמרינן בה "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה", ובזה ודאי נשים אינן בכלל, דהא בנחלת הארץ אינהו לא הויין. וכלפי זה ודאי שפיר כתבו התוס' דא"כ אף כהנים ולויים ליפטרו, דהא כבר העלינו למעלה דאף לר' יוסי דאמר "יש להם ערי מגרש", עכ"פ לא בתור ירושה מאבותינו נטלוה, וכמו שהארכנו בזה למעלה. ואמנם לתוס' לדידהו ס"ל דאליבא דאמת אין לפטור מטעם זה לא נשים ולא כהנים, דאטו נוסחא דבהמ"ז כתובה בתורה, ואטו היא מעכבת, ולא דמי כלל לקריאת בכורים, דהתם נוסח תורה הוא (הגדתי היום וגו' אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו) ומשם הוא דממעט בספרי לגרים נשים ועבדים וכו'. ולפי"ז מדוקדקים מאד ד' התוס' בברכות שם, והגאון בעל מעדיו"ט דחה דבריהם כלאחר יד, ודבריו תמוהים. עיי"ש:

והנה כבר הזכרנו בראש דברינו דרמב"ם ורש"י ז"ל בחדא שיטתא קיימי לענין שמיטה ויובל דלא נהגו ד"ת בימי עזרא, משום דלאו כלהו סלוק, ולא היו כל יושבי' עלי' ה ועכשיו נ"ל להוכיח דגם לענין תו"מ רש"י כרמב"ם ס"ל דלא נהגו בבית שני ד"ת, וכמ"ד מאליהן קבלו המעשרות, והוא ממ"ש רש"י ז"ל בש"ס [ב"מ, פ"ט, א', אהא דאמרינן התם דז' שכבשו וז' שחלקו לא נתחייבו במעשר] וז"ל, דכתיב עשר תעשר כו' במקום אשר יבחר, עד שנבחרה שילה לא נתחייבו עכ"ל. ובש"ס נדה מ"ז א' כתב רש"י ז"ל אהאי ענינא גופי' וז"ל דבמעשר כתיב תבואת זרעך עד שיכיר כאו"א את שלו, עכ"ל. ובש"ס כתובות כ"ה, א', כתב רש"י ז"ל שני טעמים וז"ל שם:

דכתיב דגנך, תבואת זרעך המיוחדת לך, ועוד דתלה הכתוב את המעשר במנין שנות השמטה שנאמר בשנה השלישית שנת המעשר כו' עכ"ל. וכבר העיר הגאון מוהרי"פ ז"ל על שנוי הל' בדרש"י בג' מקומות הללו, ולענ"ד יש נ"מ לדינא בשלשת הפירושים השונים הללו, ואין כאן מקום להאריך בזה, ונעיר כאן רק על שני הטעמים דרש"י שבש"ס כתובות הנ"ל, דלטעמא דזרעך המיוחדת לך, נהי דאימעוט ז' שכבשו וז' שחלקו, אך ימי עזרא לא אימעוט, דהא אז הי' מכיר כאו"א את שלו, ולטעם זה הוי תרומה בימי עזרא ד"ת, וכשיטת הראב"ד פ"א דתרומות שם, (ולפי"ז הוי דין המעשר היפך ממש מדין החלה, דחיוב חלה מיהר לבא תיכף בבאם לארץ, וכדאמ' בש"ס בכ"ד משונה ביאה זו וכו', ומיהר לצאת ד"ת תיכף לאחר חרבן ב"ר, דהא גם הראב"ד מודה בחלה דלא נהגה בימי עזרא דלא הוי ביאת כלכם, וחיוב מעשר הוי ממש היפך מזה, דחיובו אחר לבא עד לאחר ירושה וישיבה, ולעומת זה לא פסק חיובו גם בימי עזרא), וכ"ז לטעמו הראשון של רש"י, אך לטעם השני שברש"י כתובות הנ"ל דמעשרות בשמיטות תלה רחמנא, א"כ כדס"ל לרש"י בשמיטה ויובל, דלא נהגה בימי עזרא ד"ת, ה"ה בתרומות ומעשרות וכמו שפסק באמת הרמב"ם ז"ל בפ"ו דתרומות, ודלא כראב"ד שם:

הוא הדבר אשר דברנו דיש להוכיח שיטת רש"י גם לענין תו"מ כשיטת הרמב"ם, אלו דלאו מטעם אחד אמרו, דרש"י כתובות שם כתב טעמו דתלה הכתוב מעשר בשמיטה, ורמב"ם פ"ב דתרומות כתב טעמו, "לפי שנאמר כי תבאו ביאת כלכם, כשהי' בירושה ראשונה" (ל' הרמב"ם שם).

וכבר אמרנו למעלה דלענין שמיטה ויובל עצמו הי' נראה להוכיח מפשטן של כתובים דפ' בחקותי דרק בזה"ב הראשון הי' מה"ת אן באמת אין מכאן שום ראי', וכמו שבארנו שם:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה