המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת בהר
בדיני יובל ושמיטת קרקע ושמיטת כספים בזה"ז
וחיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ומנין עשה שביעית אעפ"י שאין יובל ת"ל והיו לך ימי שבע כו' ומנין עשה יובל אעפ"י שאין שביעית ת"ל תשע וארבעים שנה דברי ר' יהודה. וחכ"א שביעית נוהגת אעפ"י שאין יובל והיובל אינו נוהג אא"כ יש עמו שביעית. ספרא כ"ה י"ד.
בש"ס גטין ל"ז יש מחלקת בדבר בין רש"י ור"ת. לרש"י [וכ"כ הרמב"ם פי"ב מה' שו"י] לא הי' היובל נוהג בבית שני לכו"ע, מדלא היו כל יושבי' עלי', ואין השביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, ובא רבי ודרש, וזה דבר השמטה שמוט, דבזמן שאין שמיטת קרקע. היינו בזמן שאין השביעית נוהגת, לא נהגה נמי שמיטת כספים. ולר"ת השביעית, לענין חרישה וזריעה, היתה נוהגת בבית שני אליבא דכו"ע, והשמטת קרקע דאמר רבי ("בזמן שאי אתה משמט קרקע"), היינו יובל, ושמיטת כספים היא דתלי' ביובל, ולא שמיטה דחרישה ודזריעה, ואפילו יובל גופי' נהגה בבית שני, ולא בא רבי לומר, אלא דמשנחרב הבית ומשבטלו היובלות, אז בטלו גם שמיטת כספים אע"ג שאינה חובת קרקע. [עיי"ש בתוס' ד"ה בזמן ובתוס' ערכין ל"ב].
ולענ"ד נראה דפלוגתא זו מבוארת בירושלמי (פ"ד דגטין ה"ג שם), דאיתא התם א"ר הונא קשיתי' כו', כמאן דאמר מעשרות מדבריהם, ברם כמאן דאמר מעשרות מה"ת, והילל מתקן על דברי תורה? (כלומר למ"ד מעשרות אף בבית שני דאורייתא דקדושה ראשונה קדשה לע"ל, קשיא, איך תקן הלל דלא תשמט ועקר דבר מה"ת, קה"ע שם) א"ר יוסי, וכי משעה שגלו לבבל כלום נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ, והשמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחו"ל, (כלומר ואפי' למ"ד מעשרות דרבנן מי ניחא), חזר ר' יוסי ואמר. זה דבר השמיטה כו' בשעה שהשמיטה נוהגת בארץ ד"ת, שמיטת כספים נוהגת כו' תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשרות מד"ת מודה בשמיטה שהיא מדבריהן, וזה דבר השמיטה שמוט, רבי אומר שני שמיטין, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת מדברי תורה כו'. עכ"ל הירושלמי ומבואר הדבר דבהא פליגי ר' יוסי ותמן אמרין, דלר' יוסי לא מהני קרא דזה דבר השמיטה אלא לאשוויי שמיטת כספים (אע"ג שאינה חובת קרקע) לשמיטת קרקע ולמעשרות, דלא תנהוג מה"ת לאחר זמן הבית, אך עכ"פ בזה"ב נהגו גם שמיטת קרקע גם שמיטת כספים, ולפי"ז לא לדרי' ממש תיקן, אלא לדור הסמוך לו, (וזה כפי' ר"ת, עיי"ש); ולתמן אמרין לא היתה שמיטה נוהגת ד"ת אף בזמן בית שני, (אם כי נהגו אז המעשרות ד"ת) והלל לדרי' ממש תיקן. והיינו כרש"י ורמב"ם:
איך שיהי' לא מצינו פתרי אליבא דירושלמי לכל תקנת פרוסבל, אלא אליבא דרבי, דאין שמיטת כספים בזה"ז אלא מדרבנן, דאליבא דרבנן (שאין שביעית תלוי' ביובל) תקשי "והילל מתקין על דברי תורה", ובש"ס דילן איפלגו בה אביי ורבא, ורבא מתרץ לה אף לרבנן, דאין ה"נ דשמיטת כספים נוהגת בזה"ז ד"ת, ואעפי"כ תיקן הלל פרוסבל, לעקור דבר מן התורה משום דהפקר בי"ד הפקר ואין כאן עקירה. כך פירש"י שם גטין ל"ו, ב'. והתוס' ד"ה מי איכא, לא פירשו כונת רבא הכי יעויי"ש, ולכאורה יש סעד לשיטתם מד' הירושלמי הנ"ל, דלא מוקי לה אלא אליבא דרבי, ולהלן בדברינו יבואר:
הנה ידוע דזכרו של פרוסבל בא במשנתנו, (לבד ממשנה דהכא פ"ד דגטין), גם במשניות דשביעית ובמשנה דסוף עוקצין, כורת דבורים ר' אליעזר אומר ה"ה כקרקע וכותבין עליו פרוסבל כו', והרודה ממנו בשבת חייב חטאת כו' ואעיקרא דהא מילתא הוי קשיא לי מכבר, למה לן תקנת פרוסבל כל עיקר, הא כל עצמו לא בא, אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ושלא יעבור המלוה על השמר לך כו' וכדא' בסוגיין, והא לפי מה דקיי"ל [כ"מ, ע"ה] דאסור להלות לחברו בלא עדים, והטור [חו"מ, ריש ס' ע.] כתב דהמלוה בשטר ה"ז משובח, (והוא מעובדא דמב"א שם), וא"כ עכ"פ הלואה בלא שטר לא שכיחא, (דל"ל למלוה למיעבד שלא כדין), ובהלואה דלא שכיחא, הא לא חשו חכמים משום נעילת דלת, דהא בטעמא דאין כותבין פרוסבל אלא על הקרקע כתב רש"י ז"ל, שם בגטין ל"ז, משום דהלואה באין קרקע ללוה לא שכיחא, ותקנה זו משום נעילת דלת תקנוה, ובמילתא דל"ש לא תקנו עיי"ש, וא"כ לפי"מ דאמר בגטין שם, דלמ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי, מלוה בשטר אינו משמט, למה לן תקנת פרוסבל כדי שלא ימנעו המלוים מלהלוות, הא בשטר בלא"ה אינו משמט, והלואה בלא שטר בלא"ה לא שכיחא, וכדאמרן, ולמילתא דל"ש הא לא חשו בתקנת פרוסבל, כדמוכח מהא דאין כותבין על הקרקע:
ואפילו אי נימא דמה דכתב הטור דהמלוה בשטר ה"ז משובח, אין זה מדינא, אלא מצד חומרא, ואכתי שכיחי ושכיחי מי שמלוה בעדים לחוד, מ"מ קשי', מדעדים בלא"ה מיהא בעי מדינא, תו אין כאן נעילת דלת, דיוכל הלוה ללות בשטר, ומדבשטר אינו משמט תו לא ימנע מהלות לו, ואת"ל דחיישינן דבשעה שימצא הסופר לא ימצא עדים, וכשיהיו עדים מצויין לא ימצא שטר למיכתב, ז"א, דלפי מ"ש התוס' והרא"ש [גטין, פ"ג.] דהילכתא כר"א דע"מ כרתי אף בשטרות, א"כ יוכל הלוה להכין לו את השטר, ולמוסרו בפני הנך עדי ההלואה כל אימת שילוה, (דהא בלא"ה הוא זקוק לעדים, וכדאמרן), ואם דעכ"פ בלא שטר ימנעו מלהלות לו, מה בכך, הא בזה אכתי לא יעבור המלוה על השמר לך כו'. דהא לדעת הטור לכתחילה נמי שפיר דמי לאהדורי אשטר דוקא. **(וכבר הבאתי קושי' זו בקונטרס "דבר השמיטה" שלי בסוף ספר בית הלל לכ' אבא הגאון זצ"ל ושם העירותי על ד' הסמ"ע [תו"מ, ס"ז] שכתב, דהיכא דטעין מלוה תנאי הי' בינינו שלא תשמיטני בשביעית, לא מהימנינן לי' למלוה מטעם חזקה דלא שביק היתרא, שלאו בידי' הוא, ודילמא לא נתרצה הלוה בתנאי כזה. ובס' או"ת הקשה על הסמ"ע, דמה בכך שלא יתרצה הלוה, הא ביד המלוה שלא להלות בא"א עיי"ש. ואני כתבתי שם דלק"מ על הסמ"ע, עפימ"ש הב"ה בשם הריטב"א להקשות, למה נצרכה תקנת פרוסבל כל עיקר, הא אפשר בתנאי שלא ישמיטנו בשביעית, ותי' הריטב"א, וז"ל, "ועוד שנראה כמראה עין רעה בשביעית". כונתו נלענ"ד למ"ש הת"ש בחידושיו למכות, דנהי דאין איסור בתנאי היכא דמתרצה, מ"מ כשנמנע המלוה להלות, בשביל שאין הלוה מתרצה בתנאי, הדר עבר על השמר לך. ולפי"ז שפיר כ' הסמ"ע דל"ש בטענת תנאי חזקה דלא שביק היתרא, דילמא לא נתרצה הלוה, מאי אמרת הא ביד המלוה הי' שלא להלות לו, ז"א, שאם הי' המלוה מסרב בשביל כך להלות לו, הא הדר עבר אאיסורא דהשמר לך, ותו ל"ש לומר לא שביק היתרא, דמה לי איסור לאו דהשמר לך, מה לי איסור לאו דלא תגוש. [עיי"ש בקונטרסי הנ"ל, שפירשתי בזה גם כונת הג' חת"ס ז"ל בתשובתו החו"מ סי' קי"ג, ובס' פ"ת במח"כ לא ירד לסוף דעתו בזה.]
ובדברינו אלה אולי יש ליישב גם קושיתנו דלמעלה, דנהי אי חושש המלוה משום לפ"ע אז הרשות בידו להקפיד על שטר דוקא, מ"מ אם משום הפקעת שביעית הוא מסרב להלות בלי שטר, עובר משום השמר לך, ומשו"ה הוצרכו לתקנת פרוסבל. ואולם זה דוחק, דבאמת לא דמי כ"כ למ"ש ב"ה בשם ריטב"א לענין תנאי, ואכמ"ל.)** [וע' תוס' ב"מ פ"ב, ב', ד"ה במלוה, דלשיטת ר"ח כשאינו רוצה להלות בלא משכון לאו מצוה קעביד, וגם ע"ז פליגי התוס' שם, כיון שבלא משכון הוא ירא להפסיד, ואפשר במשכון, ומכש"כ בשטר שגם ר"ח יודה]:
ואולם לכאורה כ"ז לק"מ, דמאן שמעת לי' שטר העומד לגבות כגבוי דמי, בית שמאי, והא פרוסבל תקנת הלל היא, והלל לאו כגבוי דמי ס"ל [סוטה, כ"ה, וש"ד] ושפיר הוצרך לתקון פרוסבל, ולב"ש אולי באמת תקנה זו אך למותר היתה. אך באמת זה דוחק. ועוד איך נפרנס משנה דשביעית ודעוקצין, דהא ר' אליעזר שמותי, מתלמידי שמאי, ובודאי דכותייהו ס"ל בשטר העומד לגבות דכגבוי דמי [ע' תוס' ביצה ל"ד, ב', בשם הירושלמי דמקשה משיטת ב"ש, דאמר לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום אשיטת ר' אליעזר דאמר באמירה בעלמא מכאן אני נועל סגי.]. ואיך אמר התם כורת דבורים ה"ה כקרקע וכותבין עליו פרוסבל, הא מדס"ל דאין כותבין פרוסבל אלא על הקרקע, הרי דגם לדידי' לא חיישינן לנעילת דלת במילתא דל"ש, וא"כ למה לן פרוסבל כל עיקר, הא בלא שטר לא שכיחא, ועכ"פ הא אפשר בשטר, ושטר כגבוי דמי, ולא משמט לר' אליעזר:
ונלענ"ד לתרץ דר' אליעזר לשיטתי':
דהנה ודאי דכל קושיתנו לא תסוב אלא לשיטת רש"י, דמאי דמסיק רבא הפקר בי"ד הפקר אדלקמי' קאי, היינו דהשתא תו לא צריכינן למוקמי' תקנת פרוסבל אליבא דרבי דוקא (דשביעית בזה"ז דרבנן) דלעולם דאורייתא היא, ואעפי"כ לא תקשי מי איכא מידי דמדאורייתא משמט כו' משום דהפקר בי"ד הי' הפקר. עפי"ז אנו מקשים שפיר, לר' אליעזר דס"ל כב"ש דשטר העל"ג כגבוי דמי, מה ראו חז"ל לעקור דבר מן התורה בכח בי"ד יפה שלהם, כדי שלא יעבור המלוה על השמר לך, הא אפשר בשטר, ושטר אינו משמט:
אך לשיטת התוס' דאוקימתא קמייתא דאביי דהא מני רבי היא כדקאי קאי, (ומה דמסיק רבא הפקר ביד"ה לא אתי אלא לתרץ קושיא בתרייתא מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט כו') ודאי לק"מ, דהא לרבי אין באמת בפרוסבל שום עקירת דבר מה"ת, ולהיפך כל עצמו לא בא אלא שלא תשתכח תורת שביעית, וא"כ מה בכך שאפשר בשטר, (לב"ש, או לר"א דס"ל כותי'), הא סו"ס אם יעשו הכל בשטר, ובאופן זה לא ישמט, הא הדר תשתכח תורת שביעית. וא"כ ספיר הוצרכה תקנת פרוסבל:
אולם הא גופי' טעמא בעי לשיטת התוס' מ"ט לא יספיק תירוצא דהפקר ביד"ה אליבא דרבנן, כמו שיספיק אליבא דרבי, ומדוע כד מקשינן אליבא דרבי, מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ואמרי רבנן דמשמט, משני רבא הפקר ביד"ה, וכד מקשינן אליבא דרבנן, מא"מ דמדאורייתא משמט כו' שתיק רבא. (ומ"ש התוס' שם, ד"ה מי א"מ, נראה קצת דחוק ואינו מספיק):
ונלענ"ד דהנה חקרו ראשונים בהא דהפקר בד"ה, אי אין כח בי"ד יפה אלא להפקיר, כלומר להפקיע מרשות זה, ואכתי זכיי' בעי, עד דאתי חברו וקני לי', או דיש כח בידם להפקיע ולהקנות כאחד, והגרע"א בכתביו [תשובה, רכ"ב.] העיר ע"ד התוס' פ"ג דסוכה, ד' ל', דמשמע שיטתם דהפבד"ה לא עביד אלא הפקעה ולא זכיי', ולא כן שיטת הרשב"א (גטין, ל"ו שם.) שכתב וז"ל, אמר רבא הפקר ביד"ה כו' אקושי' קמייתא קאי כו' ואוקמי אפי' כרבנן דשמיטה בזה"ז דאורייתא, ואפ"ה אתי הלל כו' דהפקר ביד"ה כו' ומינה שמעינן דכח בי"ד יפה להפקיר מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבא לידו כו', עכ"ל הרשב"א:
הרי שדברי הרשב"א ברור מללו, דהפקר בי"ד עושה הפקעה וזכיי' כאחת. ואולם הוא ז"ל הוכיח זאת מסוגיין, והוא תמוה מאד דלכאורה אין מסוגיין שום הוכחה יותר מבשאר דוכתי וכי כעורה זו לומר אף גבי שביעית, דרבנן לא עבדי אלא הפקעה, ולעולם לא זכה בה חבירו עד דאתי לידי' [ע' בזה בס', מק"ח ה"פ, ובמח"א]. אולם נלענ"ד דברי הרשב"א מוכרחים ונכחים למבין, די"ל דס"ל לרשב"א מסברא, שענין זה דהפקר בי"ד, אי נימא דלא עביד אלא הפקעה, ולא זכיי', יהי' גדרו כעין זו שאמרו לענין קרבנות, ולענין גט מעושה בישראל, "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", כלומר כי היכי דהתם אלים כחו של בי"ד למשוי' אונס של זה כרצון, ע"י כפיי' דידהו, באופן שיהנו מעשיו הנעשים באונס, אך עצם המעשה עדיין עליו בעצמו לעשותו, ואין כח בי"ד יפה לעשות אינו עושה כעושה:
אף בממון כן, שהבי"ד היו כופין אותו לתת אף שאינו מחייב, ונעשה כאילו נתן ברצון, (ובנתינה ברצון הא מתחייב אדם אעפ"י שאינו חייב), אך עצם מעשה הנתינה או הזכיי' צריך להעשות ע"י הבע"ד בעצמו, דהא גם בנותן ברצון באמת צריך שיזכה חברו בא' מדרכי הזכיי':
ואולם אי נימא הכי, אז יספיק הסבר זה רק בשאר דוכתי, דמיחסר רק חיוב הנותן ורצונו, והבי"ד ע"י כפייתם הי' עושים אונס כרצון ואינו חייב כחייב, אבל בשמיטה מדה אחרת יש בה, דאף כשנותן הלוה ברצון ממש, אסור להמלוה ליטלו, עד שיאמר "משמט אני", ועד שיאמר הלוה "אף עפ"י כן", ואמירה זו היכן מצינו שיוכל הבי"ד להשלים, כל אימת שלא אמרה לוה בעצמו, וא"כ לא תועיל סברא דהפקר בי"ד גבי שמיטה כלל, אם לא שנימא שבאמת אין הדבר כן, ושבכל הפקר בי"ד אינהו עבדי להפקעה וזכיי' כאחד, ומיד הוי שלו אף מקמי דאתי לידו, וא"כ אף גבי שמיטה מיד הוי כגבוי ביד המלוה, וממילא דתו לא צריך לומר משמט אני, מדכבר קרינן בי' ולא של אחיך בידך:
אבל כבר אמרנו, שדעת התוס' פ"ג דסוכה דהפקר בי"ד לא עביד אלא הפקעה בלחוד, וא"כ לדידהו לא יועיל זה לענין שמיטה כלל, דהא לא עדיף לדידהו הפקעת בי"ד, מאילו נתן הלוה מרצונו וכדאמרן, והא אף בנתינה מרצונו, צריך המלוה לומר משמט אני והלוה אעפי"כ, וזה אין ביד בי"ד להשלים, ושל אחיך בידך אכתי לא קרינן בי', מדלדידהו עדיין לא זכה בו מלוה מיד וכל זה לרבנן דס"ל דמדאורייתא משמט, אך לרבי, דמדאורייתא לא משמט, ומקשינן להיפך, איך אתו רבנן ואמרי דמשמט, ופוטרים את הלוה שלא כדין, ע"ז שפיר משני רבא הפקר בי"ד, דהא לזה ודאי דבהפקעת כח המלוה לחוד סגי, דלא גרע מאילו פטרו ברצון, והלוה מחזיק במה שבידו, ע"כ שפיר כ' התוס' לשיטתייהו, דרבא אדבתרא קאי, ולא אדלקמי', ולעולם לא מיתוקים אלא כרבי, דשביעית בזה"ז דרבנן
אולם הרשב"א ז"ל ס"ל להדי' דרבא אדלקמי' קאי, ומעתה בא וראה כמה מדוקדקים ומדויקים ד' הרשב"א בלשונו:
אמר רבא כו' אקושי' קמייתא קאי, ואוקמי אפי' כרבנן דשמיטה בזה"ז דאורייתא כו' דהפקר ביד"ה, ומינה שמעינן (כלומר מדמהני ס' דהפקר ביד"ה אף לענין שמיטה, ואף לחייב את הלוה שלא כדין, למ"ד שביעית בזה"ז מה"ת) דכח בי"ד יפה כו' ולזכותו לזה אף קודם שבא לידו. עכ"ל. **(וקצת ראי' נלענ"ד להביא כרשב"א גם מהא דר"ה [כ"ב, ע"ב] גבי כותים ששכרו עדי שקר בעדות החדש שאמרו לו "מאתים זוז נתונים לך במתנה", ע' רש"י שם שפי' מטעם הפקר בי"ד, ומדלא אמרו הרי הם הפקר, (ויזכה בהם בעצמו), אלא "נתונים במתנה", ש"מ דעבדי הפקעה וזכיי' כאחד. וא"ל זכיי' כלל. ויש לדחות וק"ל.)** (וכבר הראתיך דזה שאמר רשב"א דרבא אף אדרבנן קאי ודהפקר ביד"ה עושה הפקעה וזכיי' כאחד הא בהא תליא):
והנה היש"ש, ביבמות פ"י, אהא דילפי התם הא דהפבי"ד לר' יצחק מקרא דיחרם כל רכושו, ולר"א מאלה הנחלות כו' מה אבות מנחילין כו', כתב שם דהא דר"א עדיפא מדר' יצחק, דלר"י לא שמענו אלא הפקעה דומי' דיחרם, ולר"א יש כח בידם אף לזכות, דומי' דאבות דמנחילין לבניהם, בלי שום זכיי' אחרת כלל. עכ"ד. הנראה מדבריו ז"ל דר"י ור"א פליגין ולולא דבריו, נלענ"ד דלא פליגי כלל והני תרי ילפותות חדא נינהו וצריכות זול"ז, דבאמת מצד אחר עדיף קרא דיחרם מקרא דנחלות, דבנחלות כשמחלק נכסיו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד, הא לחד תנא באמת אי אמר משום ירושה לא אמר כלום [ע' כ"ב, ק"ל.], ואפילו למ"ד דמהני, אין זה אלא משום דאי בעי למיתב לי' במתנה, וכ"ז אינו רק בנכסים העומדים ברשות האב, הנותן, ואפילו ביכיר יכירנו לאחרים, דמהני אפילו בנכסים שבאו לאחר מכאן, מ"מ הא עכ"פ עדיין אין לנכסים הללו שום בעלים, ואין האב מוציאו מחזקת הבנים האחרים, א"כ אפילו נקיש ראשים לאבות, נימא דגם ראשים מנחילים רק מה שאינו מוחזק לאחד יותר מחברו, א להוציא מזה ולתת לזה לא שמענו מהא. אולם את זה נדע מהא דיחרם כל רכושו, ששם הממון יוצא מן המוחזק בו, אלא דמיחרם לא ידעינן רק הפקעה, דנעשה כהפקר, ואכתי זכיי' לא ידעינן, אך זה כבר למדנו מהיקש ראשים לאבות, וממילא דמשני המקראות יחדיו שמעינן לתרווייהו, מהא דיחרם שמעינן דאלים כחא דבי"ד לבטל חזקת בעלים ולהפקיע מן המוחזק, ומדכבר הופקע ואין לממון זה בעלים, תו אלים כחייהו למיעבד גם זכיי', ראשים דומי' דאבות, דמנחילין ומזכין את הדבר העומד מחוץ לרשות בעלים לכל מי שירצו
איך שיהי' הנה ראינו שדבר זה אם יש מקום לסברא זו דהפבי"ד גבי שמיטה, היינו אם יש כח ביד חכמים, אף היכא דמדאורייתא משמט, לומר דאינו משמט מטעם הפבי"ד תלי' בעצם תכסיסו של הפבי"ד, אי לא עביד אלא הפקעה בלחוד, (וכס' התוס' פ"ג דסוכה), או עביד הפקעה וזכיי' כאחת, וכדעת הרשב"א ז"ל:
והנה ידועה מחלקותו של ר' אליעזר ורבנן [במשנה, פ"ד דפאה, ובש"ס ב"מ, ט'.] במי שליקט לפלוני עני, דלר' אליעזר זכה, ופירש"י שם בב"מ, דדוקא "באינש דעלמא שאינו בעל השדה" אמר ר' אליעזר דזכה לחברו, אך בבעל השדה לא קאמר, יעויי"ש. וכבר תמהו הראשונים, מאי שנא, הא טעמא דר"א דאמרינן תרי מגו, מגו דאי בעי מפקיר ומגו דזכי לנפשי', וא"כ בבעל השדה נמי נימא הכי, מגו דאי בעי מפקיר, שאם יפקיר תו אינו בעל השדה. ואמנם באמת פירש"י מוכרח הוא בשיטת ר"א, דאי נימא מגו אף בבעל השדה א"כ בטלת לא תלקוט לא תלקט, שכל בעל שדה ילקוט בשביל עני קרובו, [ע' בשטמ"ק שם בשם מהר"י אבוהב], ואי קשי', אר' אליעזר גופי' קשיא, מדבבעל השדה ע"כ אי אפשר לומר הכי, א"כ נילף מהא, דבכלל לא אמרינן תרי מגו, דהא מדינא אין שום יסוד לחלק בין בעל השדה לאינש אחרינא לענין מגו זו. ובילדותי שמעתי מכ' אחי הרב הגאון החריף המצויין כמוה"ר אליעזר נ"י לתרץ, דאולי ר' אליעזר כר' יוסי ס"ל [סוף פ"ד דנדרים], ואליבא דר' יוחנן, דהפקר לא הוי עד דאתי לרשות זוכה, וא"כ כבר יש מקום להפריד כ הדבקים, דבבעל השדה, דלאו משום עשירות אתינן עלי', (דמידי לא איירינן שכל שדהו היא פחותה ממאתים זוז), אלא משום דאסור ללקט בשלו, א"כ ודאי דלר' יוסי לא יהני לי' אף הפקרו, דהא עדיין הוא בעל השדה, כל זמן דלא אתי לרשות זוכה, וא"כ ל"ש מגו, משא"כ באינו בעל השדה דרק מטעם עשירות אסרת עלי' למזכי לנפשי', ודאי דאף לר' יוסי יהני כשיפקיר נכסי', דנהי דגם אחר ההפקר עדיין ברשותי' קיימי, (כ"ז שלא זכה בהו אחרינא), מ"מ הא ראויים ועומדים הם כל נכסיו לזכות בהם כל מי שירצה, ואין לך עני יותר מזה, אשר כל קנין שיש לו, מי שירצה יבא ויטלנו, ומדהוי עני, כבר איכא מגו דזכה לנפשי'. ולפי"ז כבר נתיישבו דברי ר"א עפ"י שיטת רש"י, דלעולם אמרינן תרי מגו, ואעפי"כ לא בטלת לא תלקוט לא תלקט, דרק באיש שאינו בעל השדה יהני מגו דאי בעי מפקיר ומטעמא דאמרן, משא"כ בבעל השדה ל"ש מגו, מדעדיין לא יצתה שדהו מרשותו, כל זמן דלא אתי לרשות זוכה. עכ"ד כ' אחי הרה"ג נ"י:
ואם יש להנחה זו יסוד אז יש לי ליישב בה גם קושיתנו דלעיל, דמדהוכחנו שיטת ר' אליעזר דכר' יוסי ס"ל דכל הפקר דעלמא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה, כבר אי אפשר לומר לדידי' דיהני הפקר בי"ד למיעבד הפקעה וזכיי' כאחת, דזכיי' מהיכא נפקית לה, מהיקש ראשים לאבות, והא התם ליתה להפקעה, (דהא אבות אינם מנחילים שלהם, ולהוציא נכסים מוחזקים לאחריני גם אבות אינם יכולין), ואי משום קרא דיחרם דעבדי לי' כעין הפקר, הא לר' יוסי (ולר' אליעזר דס"ל כותי') א הפקר גופי' אינו מוציא מרשות בעלים כלל עדיין, כל זמן דלא אתי לרשות זוכה, וא"כ עכ"פ הפקעה וזכיי' כאחת אין לנו אף מצירוף שני המקראות יחדיו.
ומדהוכחנו למעלה מד' הרשב"א, דעד כאן לא מהני סברא דהפבי"ד לענין שמיטה, אלא אי נימא דאלים כחייהו למיעבד הפקעה וזכיי' כאחת, א"כ לר' אליעזר לשיטתי', ע"כ תו א"א למוקים הא דפרוסבל כרבנן, דשביעית בזה"ז דאורייתא, (דא"כ תקשי מי איכא מידי דמדאורייתא משמט כו' והפבי"ד לא מהני לזה אליבא דמ"ד דלא עביד אלא הפקעה בלחוד, כמו שהוכחנו למעלה בארוכה), אלא כרבי דשביעית בזה"ז דרבנן, וממילא דכבר ניחא מה שהקשינו לר' אליעזר דסוף עוקצין, למה לן פרוסבל כל עיקר, מדאפשר לדידי' בשטר דלא משמט לב"ש, דהא לרבי בלא"ה, צ"ל דלא בא פרוסבל אלא כדי שלא תשתכח תורת שביעית, וכדאיתא בש"ס שם, וא"כ בודאי דצריך וצריך תיקון פרוסבל, דאילו עשו כולם בשטר פשיטא שתשתכח תורת שביעית כל עיקר:
ואולם בעיקר ההנחה שהזכרתי למעלה בשם כ' אחי הרה"ג נ"י מה שאמר בילדותי' לתרץ שיטת ר' אליעזר במשנה דפיאה, דמשו"ה לא אמרינן תרי מגו בבעל השדה, לפי דכר' יוסי ס"ל, לענ"ד אין זה מספיק כלל, חדא דהא כבר כ' הר"ן [בנדרים, מ"ד] דאף לר' יוסי אי הדר זכי בה המפקיר לשום זכיי', לא גרע מאילו זכה בה אחר, ופטורה מן המעשר, וכל דין הפקר יש עלי', עכ"פ לאחר זכייתו, וא"כ אכתי אף לר' יוסי יש לומר מגו אף בבעל השדה, מגו דאי בעי מפקיר ומגו דאי בעי הדר זכה מן ההפקר לנפשי', והוי כמו אחרינא:
ועוד דהנה ודאי מה שאנו אומרים גבי פיאה מגו דאי בעי מפקיר, ל פירושו דרשאי הוא לכתחילה להפקיר את שלו ולהטיל א"ע על מתנות עניים, וכעין שאמרו בש"ס גבי שכ"מ [כתובות מ"ח, ב']. וגם זה הוא בכלל כל מי שאינו צריך לעמול ונוטל. וע"כ כך הוא פירושו, דנהי דלכתחילה אינו רשאי, מ"מ אי לא ימלך בבי"ד, וילך ויפקיר ויעשה עני אז בדיעבד אין בידנו לקנסו שלא ליטול פאה, אחרי שכבר נעשה, וממילא הוי עכ"פ מגו לזכות לאחרינא. וגם זו שאמרו מגו דאי בעי מפקיר, ולא אמרו למגו דאי בעי יהיב במתנה אף שבודאי גם במתנה הדין כן, לכשיתן) עכצ"ל, דעכ"פ כל זמן שלא נתן, אין זה מגו, דאינה בידו, דמי יימר דמתרמי לי' מי שיקבל מתנתו וכתיב שונא מתנות כו' ואי תקשי לפי"ז, א"כ אכתי גם גבי הפקר נימא הכי דאינה בידו, דהא כל כמה דלא זכה בה אחר הרי אפשר לו לחזור ולזכות בו לעצמו מן ההפקר, ולאו כל כמיני' להטיל א"ע על מתנות עניים, ושיקדים ויזכה בו אחר אינו בידו, דומי' דמתנה. זה לק"מ. דתיכף אחרי ההפקר כבר אין הנכסים שלו, והוי לגבי דידהו כאינש דעלמא, וכי היכי דלעני דעלמא הבא ליטול מתנותי', אין לדחות בטענה, לך זכה ממקום אחר, או הרויח ממקום אחר, מדהשתא עני הוא, כן גם במפקיר הזה, מדעכ"פ בההיא שעתא כבר הוא עני, אין לדחותו בטענה, לך זכה בנכסים שהפקרת ולא תצטרך למתנות עניים בשדה זו. דהא אם יחזור ויזכה בנכסיו, יהי' זה קנין חדש אצלו, כמו לשאר עני דעלמא:.
אולם כל זה בקנין שאינו שלו, דאינו מחויב להשתדל ולקנותו, כדי שלא ליטול במתנות, אבל אילו יצוייר דבקנין מועט שיש לו תועיל לו השתדלותו, להשביח ולהרבות אותו המועט, עד שלא יצטרך לצדקה, ודאי חובתו היא ויעשנה, וראי' ממשנה שלמה פ"ח דפאה, מ"ט] מי שיש לו נ' זוז, והוא נושא ונותן בהם, ה"ז לא יטול, וטעמא משום דטבין חמשין דעבדין, והא ודאי דלא טבין אלא בדעבדין, וכל מו"מ צריך להשתדלות ידועה ותחבולות ידועות, וע"כ דבקנין שיש לו לעני, אף שאינו בשיעור המספיק כדי שלא ליטול מ"ע, מ"מ אמרינן לי' לעני, לך והשתדל בו באותו המועט והשביחו (היכא דאפשר) ולא תצטרך למתנות עניים:
ולפי זה לר' יוסי אליבא דר' יוחנן דס"ל דאין הפקר יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, לא יצוייר כלל מגו דאי בעי מפקיר, גבי עשיר הלוקט פיאה, דהא דאמרן דעכ"פ עני הוא, מדכל נכסיו מבוזבזין ועומדים לזכות בהם בכל שעה כל מי שירצה, לאו מילתא היא, דהא לר' יוסי עדיין שלו הם, עכ"פ כל זמן שלא זכה בהם אחר, ואם יחזור בו מהפקרו (בחזרה בעלמא ולא בזכיי' חדשה) תו לא יוכל אחר לזכות בו, ובדבר שהוא שלו, הא לא גרע מחמשין ונו"נ בהם, דחייב למיעבד כל דאפשר לי' למיעבד שלא יצטרך למ"ע, וא"כ לר' יוסי, מאי מגו הוא זה דאי בעי מפקיר, הא גם כשיפקיר נכסיו עדיין אינו רשאי ללקט, מדבידו לחזור, ומדחייב לחזור מהפקרו כל שעה, כדי שלא להטיל א"ע על הצבור, דהא עדיין שלו הוא ושיקדים אחר לזכות בו אינו בידו:
עכצ"ל דר' אליעזר דס"ל מגו דאי בעי מפקיר גבי פאה, דוקא כרבנן ס"ל, ולא כר' יוסי, ולא כתירוצו של כ"א שיחי', ולענין הקושיא, א"כ אף בבעל השדה נימא תרי מגו, דאי מפקיר שוב אינו בעל השדה לרבנן, וא"כ בטלת לא תלקוט לא תלקט זה נלענ"ד ליישב בפשיטות דאף לרבנן דר' יוסי ניחא, לפי מ"ש הרמב"ם [פ"ב מנדרים, ה' י"ד] דהפקר מטעם נדר, וכ"כ הב"י [בטור תו"מ, ער"ה] והסביר הקצוה"ח שם דלרמב"ם י"ל דאין הפקר עושה קנין כלל, כלומר דאכתי של בעליו הראשונים הוא אף לרבנן דר' יוסי, אלא דאסור לחזור בו מהפקרו בתורת חזרה, עד שיזכה בו אחר, היינו דמקרי שלו, אלא שאינו ברשותו, יעויי"ש בקצוה"ח, וא"כ ניחא בפשיטות, דבבעל השדה לא מהני מגו דאי בעי מפקיר, דאף אם יפקיר עדיין בעל השדה הוא, ומה דמיחשב עכ"פ אינו ברשותו, משום הא לא אירי' לפוטרו מאיסורא דלא תלקוט לא תלקט, אך באינו בעל השדה, אלא שמפני עשרו אתה בא עליו לאוסרו, בהא ודאי אם יפקיר, ובאיסור קאי שלא לחזור בו מהפקרו, תו לא חשיב עשיר ולא עדיף עכ"פ מבעה"ב העובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט וכו' דנוטל לכתחילה אף לר"א משנה ד' פ"ה דפאה]:
אולם באמת קשה לומר שהרמב"ם בדוקא קאמר דהפקר כנדר ממש, וכבר הרבה להקשות ע"ז שם בקצוה"ח גופי', ובלא"ה קשה לי דאי ס"ד הפקר מטעם נדר, א"כ עכו"ם דליתא בבל יחל כמו"ש המ"ל פ"י מה"מ גבי עכו"ם נודרין ונודבין] לא יהני הפקר גבי', דהא אין עליו איסור חזרה כלל, ומשנה מפורשת היא [שם פ"ד דפאה] הלקט והשכחה של עכו"ם חייב במעשרות אא"כ הפקיר, הרי דעכ"פ הפקרו של עכו"ם מפקיעו מן המעשרות, וע"כ דעושה קנין ולאו מלתא דאיסור בל יחל אתינן עלי':
אך באמת לא צריכין לזה, ואף אי נימא דהפקר עושה קנין, ודר' אליעזר כרבנן דר' יוסי ס"ל, דהוי הפקר אף מקמי דאתי לרשות זוכה, ג"כ ניחא מה דלא אמרינן אליבא דר' אליעזר תרי מגו גבי בעל השדה, דהיא הנותנת, כיון דכרבנן דר' יוסי ס"ל, א"כ הא הם אמרו דהוי הפקר מקמי דאתי לרשות זוכה, והם תקנו משום האי טעמא גופי' דמפקיר שדהו כל ג' ימים יוכל לחזור בו (ע' פ"ד דנדרים ובר"ן שם, דכל עצמה של תקנה זו אינה אליבא דר' יוסי, אלא אליבא דרבנן דפליגי עלי'). וכל זה במקרקעי, ובמטלטלי הוי הפקר מיד, וכמו"ש הרא"ש שם, וא"כ שפיר אמר ר' אליעזר גבי עשיר שליקט לאחר, מגו דאי בעי מפקיר, דהתם בעשיר דמטלטלי איירי, וא"כ תיכף כשהפקירם כבר יצאו מרשותו, ומשיצאו שוב אינו מחויב לשוב ולזכות בהם, כדי שלא ליטול מ"ע וכמו שבארנו למעלה, מדאינם כבר שלו, משא"כ בבעל השדה שאם גם יפקיר שדהו הא קרקע היא, וכל ג' ימים עדיין ברשותי' קאי, ובחזרה קאי, עכ"פ מדרבנן, ומדרשאי לחזור, ממילא דמחויב לחזור, ותו ל"ש מגו דזכי לנפשי' וכדאמרן:
איך שיהי' הנה הוכחנו דר"א לא מצי סבר כר' יוסי, וא"כ תו אין הכרח לומר דס"ל לר"א כרבי, דשביעית בזה"ז דרבנן, דלא כהלכתא (אליבא דהרבה מן הראשונים), ואי כרבנן דשביעית בזה"ז מה"ת, א"כ הדרא קושיתנו קמייתא לדוכתה, אמאי דא"ר אליעזר כורת דבורים כו' כותבין עליו פרוסבל, לר' אליעזר (דמתלמידי שמאי הוא) למה לי כל עיקר תקנת פרוסבל לעקור דבר מה"ת, ואי שלא ימנעו מלהלוות, הא אפשר בשטר, דלב"ש כגבוי דמי ואינו משמט:
ע"כ צ"ל כרש"י [שבת ק"ל ונדה ז'], דמה שאמרו על ר"א שמותי הוא, אין כונתם שהי' מתלמידי שמאי, אלא לפי שברכוהו (ודלא כירושלמי דמס' תרומות). אלא דעל פירש"י כבר הקשה הרשב"א בחדושיו, מה טעם הוא זה שברכוהו, אטו לפי שברכוהו לא תהא הלכה כמותו, יעויי"ש, ואולי מפני זה פי' בירושלמי שהי' מתלמידי שמאי, ותתחזק התימא על רש"י ז"ל שנטה מפי' הירושלמי:
אבל באמת נלענ"ד דלפירושו של רש"י יש להביא ראי' מש"ס דילן, ודלא כירושלמי, עפי"מ דאיתא [שבת, ק"ל] אר"ש בן לקיש משום ר"י נשיאה, פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאוהו בשבת כו', והי' קשה לחכמים האיך מניחין דברי חכמים ועושים כר' אליעזר, חדא דר' אליעזר שמותי הוא ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים. והדברים תמוהים, מאי חדא ועוד דקאמר, הא כבר הקשו התוס' [ב"מ, נ"ט, ויבמות י"ד] מ"ט אזלינן בתר בת קול דב"ה לגבי ב"ש, ועל בת קול דר' אליעזר אמרו לא בשמים היא, ותירצו משום דבת קול דב"ה כדין היתה, דב"ה הוו רובא, משא"כ בת קול דר"א כו'. (ובזה יש לפרש מ"ש "ב"ש במקום ב"ה אינה משנה", כונתם כיון דגם בלאו בת קול הלכתא כב"ה, משום דאינהו הוו רובא, א"כ לכאורה הבת קול היה אך למותר, וחוץ מד' התוס' בזה יש לומר דבא לחדש דאע"ג דבכל יחיד ורבים דעלמא סמכינן על היחיד, עכ"פ בשעת הדחק, כאמרם ז"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד, במחלקת דב"ש ודב"ה אינו כן, דאף בשעה"ד לא עבדינן כב"ש, וזה מ"ש ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, כלומר כאילו לא אמרו דבר). **(ומכ' אחי הרב הגאון החריף כמוה"ר אליעזר נ"י שמעתי לפרש ד' הש"ס [ערוכין ו', וחולין מ"ג] לעולם הלכה כב"ה, והרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כדברי ב"ה עושה כו', הא גופא קשיא, אמרת הלכה כדברי ב"ה והדר תני הרוצה לעשות כד' ב"ש עושה לא קשיא כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול עכ"ד הש"ס. ולכאורה קשה מאד לפרש מימרא אחת דתנא דברייתא על זמנים שונים וענינים שונים הסותרים זא"ז, ולומר דרישא אזמן מאוחר וסיפא אזמן מוקדם קאי. ופי' כ' אחי, דבאמת חד ענינא הוא. וסיפא טעמא דרישא קמפרש, דלכ"ק, ממנ"פ אי שלא כדין הי' הבת קול הא לא משגיחינן בי' וכמו"ש גבי ב"ק דר"א לא בשמים היא, ואי כדין הי' דב"ה הוו רובא, ב"ק למה לן, וע"כ כמו"ש התוס' (חולין וערובין שם), דמתחילה הי' מסופקין לפי דבית שמאי הוו מחדדי טפי, ונסתפקו אי רוב מנין אי רוב בנין עדיף, ואתי ב"ק וגילה דרוב מנין עדיף, וא"כ עכ"פ אף קודם ב"ק היה הדבר ספק, ואפשר היה לפסוק כבית הלל דהוו רוב מנין, וא"כ מדאתי ב"ק ידעינן מיני' שדברי ב"ש במקום ב"ה אינם משנה כלל, אף דיעבד נמי לא. זה מ"ש לעולם הלכה כבית הלל, (אפילו בשעה"ד), ומה טעם, והרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כדברי ב"ה עושה" (הרבותא היא מה שהיו עושין אף כדברי בית הלל) כלומר מדאפילו קודם בת קול הי' אפשר למי שרוצה לעשות כבית הלל משום דהוו רובא, וא"כ לאחר בת קול ע"כ רק כב"ה עבדינן, ובזה תבין ד' הש"ס ל"ק כאן קודם ב"ק כאן לאחר ב"ק, כלומר דאינו אלא נתינת טעם אמאי דאמרינן עכשיו (לאחר ב"ק) לעולם הלכה כב"ה. ודו"ק:)** עכ"פ הא חזינן דמצד הב"ק אין לנו על ר' אליעזר כלל, דהא גם על ר' אליעזר יצתה ב"ק לפסוק כמותו בכל מקום, וע"כ הא דדחינן לי', וסמכינן על ב"ק דב"ה, אינו אלא משום דאלימא ב"ק דב"ה מדהוו רובא, וא"כ מאי האי דאמר הש"ס בשבת שם דהי' הדבר קשה לחכמים האיך מניחים ד"ח ועושים כר' אליעזר, חדא דר' אליעזר שמותי ועוד יחיד ורבים הלכה כרבים", מאי חדא ועוד, הא הגריעותא דשמותי הוא ג"כ אך ורק מטעם יחיד ורבים, דאל"ה לא היתה שום מעליותא לב"ק דב"ה נגד ב"ק דר' אליעזר וכדאמרן, (והוי פסקינן כבית שמאי דמחדדי טפי) וא"כ הנך תרתי דאמר הש"ס אינו אלא חדא:
אלא ע"כ דפירושא דשמותי הוא מטעם דברכוהו, וכרש"י ז"ל, וא"כ שפיר הויין תרי טעמי, חדא דברכוהו, ועוד דהוי יחיד ודוק
ואמנם לכאורה ממקומו הוא מוכרע כרש"י ז"ל, דשמותי היינו שברכוהו, ולא לפי שהיה מתלמידי שמאי, דאי כתוס', (וכמו שהסבירו בטעמא דמילתא במ"ש על ר' אליעזר שלא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבותיו מעולם, וא"כ כל דבריו בשיטת בית שמאי אמר), א"כ תקשי, הא מרא דהאי שמעתא [בשבת ק"ל שם] ריש לקיש, ואיהו הוא דאמר, ביבמות י"ד, דלא עשו ב"ש כדבריהם, וא"כ איך אמר ששכחו איזמל והביאוהו בשבת כדברי ר' אליעזר, (היינו כשיטת ב"ש וכדאמרן), והא לר"ל אף ב"ש עצמן לא עשו כדבריהן, ואיך עשו בימיו של ר"א כדבריו? והתם ע"כ לאחר ב"ק הוי, כדמוכח בסוגיא שם, (וע' בסוגיא דיבמות שהקשו בכהא"ג אהא דהיו כורתין עצים וכו'), אלא ע"כ דשמותי היינו שברכוהו:
הרי דמוכח לכאורה מש"ס דילן, מדלא מקשה ר' יוחנן על ר"ל מדידי' אדידי' (מהא דאמר בשם ר"י נשיאה שהיו מניחין דברי חכמים ועושים כר' אליעזר, דמשמע דעכ"פ ב"ש עצמן עשו ועשו כדבריהם) דע"כ מ"ש אר"א שמותי הוא' אין זה כפירוש התוס' בשם ירושלמי, דמתלמידי שמאי הוי, אלא כפירש"י, דברכוהו:
ואמנם הרשב"א ז"ל בחדושיו הקשה על רש"י, וכי מה ענין זה לזה, ואטו משום דברכוהו אין לפסוק כמותו, אבל לענ"ד לא זכיתי להבין קושית הרשב"א בזה, דהרי ש"ס אש ערוך מסייע לפירש"י, והוא מה דמצינו [מכות, י"א גבי יהודה שהיו עצמותיו מגולגלין בארון משום נדויו כו' אמר אל עמו תביאנו, כו', אכתי לא הוי ידע למיפרק קושיא, אמר ועזר מצריו תהי'. וע' ברא"ש [פ"ג דמו"ק.] דהגירסא האמתית היא,דלא הוי מצי למיסק שמעתתא אליבא דהלכתא", עד שאמר משה ועזר מצריו תהי', הרי דחזינן דאפשר שיגרום הנדוי (ואף על תנאי, כהא דיהודה,) דלא למסיק שמעתא אליבא דהלכתא, וא"כ ניחא מאד לפרש גם בהא דר' אליעזר, דמשום נדויו לא פסקו הלכה כמותו, וכפירש"י ז"ל, ולק"מ קושית רשב"א וז"ל:
**(ובגליון המשניות של אבא מארי הגאון וצ"ל אב"ד דלובלין מצאתי שהביא בשם כ' אביו, הוא זקני הגאון הצדיק כמוה"ר דוב זאב וואלף ז"ל להוכיח כרש"י, ממשנה מפורשת פ"ו דערכין מ"א], דאיתא התם, במקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, (וחייישינן לקנוניא), ר' אליעזר אומר ידור הנאה הימנה. ופי' שלא ישוב ויחזירנה), ואי ס"ד ר' אליעזר מתלמידי שמאי, הא ב"ש הוא דס"ל לא יגרש אדם א"א אא"כ מצא בה ערות דבר, א"כ בלא ערות דבר הא אין לגרש, ובערות דבר הא ממילא לית לה כתובה וגם אסור להחזירה משום סוטה, ועוד דבתוס' [סוטה, ג'] מייתי בשם ירושלמי להדיא, דר' אליעזר, דאמר וקנא א"א חובה, כב"ש ס"ל, דלא יגרש בלא ערות דבר. עכת"ד זקני זצ"ל, ואני מוסיף על דבריו דירושלמי לשיטתי', דבלא"ה מפרש להדיא הא דר"א שמותי מתלמידי שמאי וע"כ תלי הירושלמי אף פלוגתייהו דר"א ור"י לענין קנוי חובה ג"כ בהא דב"ש ודב"ה, ואליבא דירושלמי בודאי צ"ע מתניתן דערכין, אך לדידן י"ל דאין הכרח להחליט דר"א, דס"ל חובה, ס"ל נמי כב"ש בהא דלא יגרש א"א אשתו, אך עכ"פ יש הכרעה לדידן ממתניתן דערכין כרש"י, דר"א לאו מתלמידי שמאי הוי. ואמנם יש לדחוק דמיירי בעבר וגירש, אך כבר ידוע, דמפשטות ל' הירושלמי שלהי גטין לא משמע כלל לחלק בזה אליבא דב"ש, בין לכתחילה ודיעבד, כמבואר למעיין שם:)**
ואי כרש"י, ניחא מה שהקשינו למעלה, איך יפרנס ר' אליעזר משנתו דפרוסבל, הא לב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי אין צורך כלל בפרוסבל, (דהא בלא"ה מצוה להלות דוקא בשטר, ושטר לב"ש אינו משמט), כיון דאליבא דרש"י י"ל דר"א לא ס"ל כלל הא דב"ש, אלא כהלכתא ס"ל, דאינו כגבוי דמי, וא"כ אף שטר משמט, ושפיר הוצרכה תקנת פרוסבל.
ואמנם כ"ז אינו אלא לפלפולא, ואליבא דאמת אין שום סברא למיתלי כל תקנת פרוסבל בפלוגתא דב"ש ודב"ה, ולא אשתמיט שום תנא לומר דלב"ש דס"ל שט"ה לגבוה כג"ד לא הי' מקום לתקנת פרוסבל כל עיקר, ועל מה שהקשינו תי"ל הא אפשר בשטר, מחוורתא כדאמרן, היינו אי דנימא כתוס', דאף רבא מודה לאביי למוקמי' כרבי, דשביעית בזה"ז דרבנן, ולא אתי פרוסבל, אלא כדי שלא לשכח תורת שביעית, וממילא דתו ל"ק דאפשר בשטר, דאם לא ילוו רק בשטר כש"כ שתשתכח תורת שביעית, או דנימא אפילו כרש"י, דלרבא באה תקנת פרוסבל אפילו לעקור דבר מה"ת, מטעם הפקר ביד"ה, ואעפי"כ לא מצאו חכמים די בזה במה שלא ילוו אלא בשטר, אפילו אי נימא דאין שטר משמט (וכגון לב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כג"ד), משום דאם ימנע המלוה מן ההלואה בלא שטר, לאו משום חשש דלפ"ע, אלא כדי שלא ישמטנו, הדר עובר על השמר לך, וכעין מ"ש דוגמתו למעלה בשם בד"ה:
ובס' שירי קרבן [בפירושו על הירושלמי, פ"ד דגטין] אהא דאמר התם כמ"ד מעשרות מדבריהם ניחא, הקשה ואטו לדידי' מי ניחא, הא מיהת עזרא תיקן שתשמט שביעית, ואיך אתי הלל ועקרה ע"י פרוסבל, והא אין בי"ד יכול לבטל כו' אא"כ גדול כו', עכ"ל השי"ק, ולענ"ד לק"מ, חדא דלשיטת ר"ת [בגטין ובערכין, ל"ב.] הא דאמר בשביעית בזה"ז ורבי היא, אלאחר החורבן קאי, (דבבית שני נהגה שמיטה ד"ת), והלל לדור הסמוך תיקן, וא"כ אדרבה הלל הוא שחידש איסור השמיטה בתקנתו, **(וראיתי בס' ישועות ישראל להגאון האמתי מקוטנא זצ"ל דפשוט לי' דאף לדידן דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן, מ"מ עכ"פ אסור מדברי קבלה, דמבואר בס' נחמי', דקבלו עליהם בתחילת בית שני השמטת כספים. עכת"ד. ואמנם לדעתי לא יתכנו דבריו ז"ל רק אליבא דרש"י ורמב"ם, דגם בזמן בית שני לא נהגה מדאורייתא, אך לתוס' דבזמן ב"ש הוי דאורייתא, ורק לאחר החרבן הוי דרבנן אין ראי' מדנחמי' כלל, דהא איתא התם בקראי דאף אשבת עשו אמנה, לעשות חיזוק לד"ת וא"כ לתוס' לא נביאים תקנוהו רק בזמנו של הלל וכמו"ש:)** ועוד דגם לרש"י נימא, ואשתמיטתי' לבעל שי"ק ד' התוס' [יבמות ע"ט, ב'] גבי חלקנו נתיר, שכתבו שם דבדבר שבממון, דשייך הפקר בי"ד, אין שם משום אין בי"ד יכול לבטל, וכבר העיר המג"א [או"ח, סי' תר"צ.] מד' הש"ס דגטין דמקשה, אי איישר חילי' אבטליני', והא אין בי"ד יכול לבטל והא התם ג"כ דבר שבממון הוי. ותי' המג"א, דהתם מילתא דאיסורא, שלא יהיו נמנעין מלהלוות יעויי"ש, וא"כ עכ"פ על תקנת הלל גופי' לק"מ מהא דאין בי"ד יכול לבטל, ובפרט דהא השתא אליבא דרש"י קיימינן, ולדידי' הא גם עיקר תקנת שביעית דלישמט, וגם תקנת פרוסבל דלא לישמיט, תרווייהו משום הפקר בי"ד נגעו בה, כדאיתא בש"ס להדי', וא"כ לד' התוס' יבמות ע"ט הנ"ל לק"מ קושית השי"ק מהא דאין בי"ד יכול לבטל כו'.
והנה לענין מה שהעלתי לעיל דבר חדש אליבא הרשב"א, דאי נימא דהפקר בי"ד לא עביד אלא הפקעה בלחוד, אז לא יהני הפקר בי"ד לענין שמיטה, לפי דנהי דיש כח ביד חכמים למיעבד נתינת אונס דלוה כרצון, ומתחייב אדם אעפ"י שאינו חייב, מ"מ כיון דבשמיטה יש עוד תנאי אחר, דזה יאמר משמט אני, והלוה יאמר אעפי"כ, ותנאי זה אין ביד בי"ד להשלים כ"ז שאין הלוה אומרו בענין זה יש לענ"ד לפתור חקירה אחת הנוגעת הרבה למעשה דהנה חקרו האחרונים (וכמדומני שדבר בזה גם הגאון זצ"ל מקוטנא, בספרו חסן ישועות על חו"מ) בבת בין הבנים שאינה יורשת מדין תורתנו, אם יש חובה לבנות לכתוב גם שובר הנחוץ עפ"י ערכאותיהם בכדי שיוכלו הבנים לירד לנכסים עפ"י דיניהם, מדעפ"י דינינו ברתא במקום ברא לא תירת, או נימא די לה שלא תעכב, אך לסייע במעשה אין לכופה.
ונלענ"ד עפ"י דאיתא התם בסוגיין, המחזיר חוב בשביעית צריך לומר משמט אני, ואם אמר לי' אעפי"כ מקבל הימנו, איתבי', כשהוא נותן יאמר לו במתנה אני נותן לך, אמר רבה ותלי לי' נמי עד דאמר הכי ע"כ, והענין מוקשה מאד, דמה טעם יש בדבר לכופו, ועוד דהא תלוהו ויהיב ל"ה מתנה. ונלענ"ד דהסבר הענין כך הוא, דבאמת לאו דלא יגוש אינו אלא כ"ז שהמלוה נוגש באמת, כשמחזיר לי' לוה מדעתו תו אינו בכלל זה, וממילא דממונא כבר דמלוה הוא, והלוה כבר נסתלק ממנו, אלא דעדיין פש לי' קרא דוזה דבר השמיטה, היינו שיאמר מלוה משמט אני, ויאמר לוה אעפי"כ, וכ"ז דלא אמר הכי ולא נשלם תנאי זה שהטילה תורה בדבר, אין המלוה רשאי ליטלו אעפ"י דממונו הוא, וע"כ שפיר כייפינן ללוה למימר הכי, משום כופין על מדת סדום, מדסו"ס ממונא דמלוה הוא, אלא דאריה רביע עלי' מליטלו, כ"ז שלא יקויים דבר השמיטה באמירת הלוה "אעפי"כ", וזה מ"ש רבה:
"ותלי לי' עד דאמר הכי", חזינן מיהת דכל היכא דממונא דחד הוא, אלא איזה עיכוב רביע עלי', וביד חברו לסייעו במעשה כדי להסירו ממנו, כגון זו כופין על מדת סדום, ועכ"פ לא גרע מהשבת אבדה.
ואמנם אי נימא כפי ההנחה שהנחנו למעלה לבאר שיטת הרשב"א, דאין כח בהפקר בי"ד להשלים התנאי דאמירת "אעפי"כ" של הלוה, א"כ יהי' לכא' סתירה מזה למה שהוכחנו כאן מדברי רבה, היינו דתיכף משעת חזרה של חוב בשביעית כבר נעשה הממון ממונא דמלוה, ואין אמירת אעפי"כ אלא למצוה, לקיים קרא דזה דבר השמיטה. ודוק היטב בזה, ויש לדחות, ועדיין הדבר צ"ע:
ומה שהקשינו למעלה על שיטת הרמב"ם בה' נדרים (דהפקר מטעם נדר) ממשנה דפיאה, דמוכח מינה דיש הפקר אף לעכו"ם (אע"ג שאינו בבל יחל), הנה לאחר זמן רב מצאתי שהקשה כן גם שארי הרב הגאון המפ' כ"מ אכתריאל נ"י אבד"ק אווגוסטאוו בספרו כתר המלך על הרמב"ם, ואמנם מה שרצה לחדש שם דשני ענינים יש בהפקר, לדעתי לא הועיל בזה לסלק הקושיא מעל הרמב"ם, למה הוצרך כלל לחידוש ענין נדר, כיון דע"כ גם בלא"ה סגי, מדמהני אצל עכו"ם, יעויי"ש בדבריו. וכ' אחי הרב הגאון כ"מ יעקב נ"י אבד"ק קאנין תירץ, דבאמת אף דממעטינן ממעשר, בין להפקר ובין ללקט שו"פ, מ"מ איכא תרי קראי מיוחדים, דהפקר ממעטינן מדאינו נשמר, וקרא אמר זרעך. המיוחד לך [ע' פ"ו דמעשרות, בתוי"ט שם], ולקט שו"פ ממעטינן מהא דאין לו חלק ונחלה עמך, יצא זה [כמב' בב"ק דפיאה], וא"כ בהפקר עכו"ם שפיר אמרינן במשנתנו דפטור מן המעשר, אפילו אי נימא דבאמת אינו חל להוציאו מרשותו כלל, מדאינו בבל יחל, מ"מ הא סו"ס סילקו העכו"ם מדעתו, והוי עכ"פ אינו נשמר. עכ"ד כ"א הגנ"י:
ובענין שפתחנו בו בראש דברינו יש לי להעיר מ"ש בש"ס גטין שם, מאי פרוסבל, ר' יוסף אמר פרוז בולי ובוטי. בולי לעשירים ובוטי לעניים, אמר רבא אמרי ללעוזא, מאי פרוסבל פורסא דמילתא,, ויש להבין מה רצו ר"י ורבא בזה? ולענ"ד י"ל דדינא קאמרי, ומיפלג פליגי, רב יוסף ס"ל דלעולם שביעית בזה"ז דאורייתא, (ואעפי"כ מהני פרוסבל שלא לשמט מטעם הפקר בי"ד), וא"כ איכא בזה גם תקנת עשירים, ותקנת עניים בודאי איכא, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אמנם שיטת רבא הוכיחו התוס', מדלא משני שינויא דידי' דהפקר בי"ד ארישא, (אמי איכא מידי דמדאורייתא משמט), אלא אסיפא, (אמי א"מ דמדאורייתא לא משמט), ש"מ דס"ל גם לרבא, דלא מתוקים כל ענין פרוסבל אלא אליבא דמ"ד דשביעית בזה"ז דרבנן, היינו דכדי שלא תשתכח תורת שביעית תיקן הלל פרוסבל, ועפי"ז י"ל דזוהי במה שנחלקו ר' יוסף ורבא, ר' יוסף אמר פרוז בולי ובוטי, היינו דמדאורייתא שביעית משמטת, וא"כ יש בה בפרוסבל משום תקנת עשירים דלא תשמט, ומכש"כ גם תקנת עניים, שלא תנעול דלת, רבא אמר בשם לעוזי "פורסא דמילתא" (לדעתי הוא כעין פרסומא דמילתא), כלומר דמדאורייתא בזה"ז לא משמטת כלל, ורבנן הוא דתקון פרוסבל, "לפרסם הדבר", שלא תשתכח תורת שביעית. והיינו כתוס' אליבא דרבא. ודו"ק כי נכון הוא: