אור ברסלב

המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת אמור

פרשת קדושים

בענין איסור הנאת עצי סוכה, וסוכת השותפין, ובענין תשבו כעין תדורו

בסכת תשבו שבעת ימים. אין תשבו אלא כעין תדורו. (ספרא כאן כ"ג ר"ד, ובש"ס סוכה, כ"ח, ב'). כל האזרח בישראל. להוציא את הנשים. (שם) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ר' אליעזר אומר סוכות ממש היו, ר' עקיבא אומר ענני כבוד היו. (ספרא שם, ר"ז. ובש"ס סוכה י"א ב' מהופכת הגירסא, ר"א אומר ענני כבוד ורע"א סוכות ממש, ולהלן בדברינו יבואר שגירסת הספרא היא הנכונה).

בפרשתא דא נעבור ע"פ כל ההלכות היסודיות שבמצות סוכה. ונקדים את המקראות המפליאים שבענין זה (בנחמי' ח', י"ג-ט"ו.) וביום השני נאספו ראשי האבות כו' ולהשכיל אל דברי התורה, וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ד' ביד משה, (יתור לשון הוא זה), אשר ישבו בנ"י בסכות כו' ואשר ישמיעו ויעבירו קול כו', והביאו עלי זית ועלי עין שמן כו' לעשות סכת ככתוב. ע"כ. וכמה מן התימא יש בזה, וכי עד כאן לא ידעו בנ"י ממצות סוכה, שהיתה נוהגת אצלם בכל שנה, עד שבאו "להשכיל אל דברי תורה"? ומה השכלה יש בזה שמפורש כמה פעמים בתורת משה ובש"ס [סוכה, י"ב] יליף ממה שאמר ויביאו עלי עצי זית וכו' שאין מסככין אלא בדבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ, ובדברינו להלן יבואר [ע' ערכין, ל"ב.]:

הנה בארבע הלכות יסודיות מצינו שנחלקו ר' אליעזר ורבנן בסוכה:

א) לענין המחלקת אי סוכה דירת קבע, אי דירת עראי בעינן, נמנה ר' אליעזר (דפוסל בעושה סוכתו כמין צריף) בין הסוברים דדירת קבע בעינן, [סוכה ז', ב']. ב) ס"ל לר"א דאין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין סוכה בחולו של מועד [שם כ"ז, ב']. ג) ובהא תלי' עוד פלוגתא אחריתא, בסוכה ישנה, דלר' אליעזר סוכה ישנה וכלומר, שלא נעשית לשם חג) פסולה [שם, ט', א'.]. ד) סוכה שאולה לר"א פסולה א כ"ז, וה"ה סוכת השותפין, עתוס' ד"ה כל], ולרבנן כשרה, דילפי מכל האזרח כו', מלמד שכל ישראל יושבין בסוכה אחת. ולהלן נוכיח דכל ארבעת ההלכות הללו אחת הנה, וכלהו תליין בפלוגתא אחריתא שנחלקו בה ר' אליעזר ובר פלוגתי', ותרווייהו לשיטתייהו אזלי:

בפ"ק דסוכה [ט'. א'] א"ר ששת משום ר' עקיבא, מניין לעצי סוכה שאסורין בהנאה כל שבעה, ת"ל חג הסכות שבעת ימים כו', כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל ש"ש על הסוכה. ובתוס' שם ד"ה מניין הקשו, דמהכא משמע דהוי דאורייתא, ובפ"ג דשבת מ"ה, א'.] משמע דאינו אסור אלא מדרבנן. (וכן בפ"ד דביצה [ל' ע"ג] אביי ורבא דאמרי תרווייהו באומר אינו בודל מהם כו', פירש"י, דלהכי לא מהני תנאי אף בעצי סוכה גופה, משום דע"כ אתקצאי, לפי שיש בהם משום סתירת אהלא. משמע עכ"פ דאינו אלא מטעם מוקצה):

וכדי ליישב סתירה זו נחלקו בה רבותינו הראשונים. א) לשיטת הר"י, כל זמן שהסוכה בעמידתה היא אסורה בהנאה מה"ת, משא"כ לאחר שנפלה אינה אסורה אלא מטעם מוקצה. משמע לד' ר"י, דלא שני כלל בין עצים לדפנות, ובין כדי הכשר סוכה ליותר מכדי הכשרה, דבעמידתה הכל אסור ד"ת, ובנפילתה הכל דרבנן [וכ"מ גם מד' המג"א ריש סי' תרל"ח]. ב) ולשיטת ר"ת, מה שיש בה כדי הכשרה אסור מה"ת, (משמע אפילו לאחר נפילתה), ויותר מכדי הכשרה דרבנן. וי"ל דמשו"ה נאיד ר"ת מתירוצו של ר"י, דכיון דלחגיגה מדמינן לה, א"כ מה חגיגה, אף לאחר שמתה לא פקע איסורה מינה, והי ן הנקברים, כדין קדשים שמתו, ה"ה סוכה לא יפקע איסור הנאתה מינה אף לאחר נפילתה, והמדקדק בל' הר"י, בתוס' ביצה שם, יראה דלהכי דקדק ר"י בלשונו וכתב "וכשנפלה ל"ש לומר מה חג" כו' כונתו דלא דמי לקדשים שמתו, דקדשי קדושת פר, ואף במיתתם "קדשים שמתו" מקרי, משא"כ סוכה לא מקרי אלא כשהיא בנוי', וכשנפלה פקע שם סוכה מינה לגמרי. ועתוס' סוכה, ל"א, ד"ה אבל, שכתבו גזל עצים וסיכך בהם מקרי שינוי החוזר לברייתו, כלומר דלא מקרי תו עצי סוכה, אלא עצים סתם, כמו קודם בנינה.] כך י"ל בד' ר"י, ולר"ת לא ס"ל לחלק בזה. ג) הרא"ש מחלק בין סכך לדפנות, ומשמע מדבריו דבדפנות אפי' איסור דרבנן ליכא. ד) שיטת הרמב"ם [פ"ו מה"ס] דכאיסור הסכך כך איסור הדפנות, אלא שהר"ן פ"ד דביצה מחלק לדבריו דעכ"פ בדפנות אין איסור אלא בכדי שיעור סוכה, ולא ביותר מכדי הכשרה. והנה לרוב הראשונים אפילו מה דאסור מטעם מוקצה מ"מ לא מהני בהו תנאה, לפי שע"כ בודל מהם כל ביה"ש, משום סתירת אהלא, לבר משיטת הרי"ף פ"ד דביצה, לפי"מ שביאר הר"ן את דבריו, משמע דתנאי דאינו בודל מהני ליהנות בהו בחוש"מ יעויי"ש:

עפ"י הדברים הנ"ל הי' נלענ"ד, דמי שיש לו למשל דלת נאה בתוך סוכתו המשמשת בתורת דופן, והיא סובבת על צירה, באופן שאין בנטילתה משום סתירת אהל, הי' אפשר להתיר ליטלה משם לצרכו בחולו של מועד אליבא דכל הדעות הנ"ל:

לרא"ש הא ס"ל דמשרי שרי דפנות לגמרי, ולר"ת הא ס"ל דביותר מהכשר סוכה אין איסור ד"ת אפילו בסכך, וסתם סוכות שבזמננו יש בהן הרבה יותר מכדי הכשרן, וכן לרמב"ם אליבא דר"ן עכ"פ בדופן יותר מכדי הכשר אין איסור, ואי משום מוקצה עכ"פ יהני בה תנאה, דהא בנ"ד לית בי' משום סתירת אהל. ואצ"ל אליבא דרי"ף דתנאי דאינו בודל מהני תמיד:

וראיתי בס' עונג יו"ט להגאון מביאליסטאק ז"ל, שבקש לאסור לשבת בסוכת החג בשעת ירידת גשמים, מטעם נהנה מן הסוכה שלא בשעת מצוה, וכתב דהנך שיש להם גגים שמכסים אותה בשעת גשמים, דינה בשעת כסויה כסוכה שנפלה, ומהני בה תנאי, וא"כ דמי כמי שהתנה ליהנות בה אף כשיפלו גשמים, וכ"ז ע"י גג דוקא. עיי"ש בדבריו בחאו"ח בסי' מ"ט. ולענ"ד כ"ז לא יתכן כלל, דא"כ משכחת לה תנאי ומשכחת לה סתירת סוכה אף ביו"ט, דהא גג זה מותר לכסותו ולגלותו בשבת ויו"ט כשסובב על ציריו (ע' ב"י או"ח תקי"ט.) והא רש"י ור"ן פ"ד דביצה וכמה ראשונים תפסו במושלם, דאי אפשר לתנאה דאינו בודל בעצי סוכה, לפי שע"כ בודל מהם ביה"ש דיו"ט, משום סתירת אהל. ולפי"ד הגאון הנ"ל הא משכחת לה, ע"י גג הסובב על ציריו דהוי כסוכה שנפלה על כסוי'. אלא ע"כ דאפילו בשעת כסוי' לא דמי כלל לסוכה שנפלה, ודוקא בנפלה ממש אפשר להתיר ע"י תנאי אליבא דר"י, דאז פקע שם סוכה מינה, ול"ד לקדשים שמתו וכדאמרן לעיל, משא"כ בסוכה שכיסה אותה בגגה עדיין סוכה שנפסלה מקרי, ודמי ממש לקדשים שהוממו, ועדיפא מינייהו, דכל שעה בעמוד והכשר קאי ע"י סילוק גגה, ולא פקע איסור תורה מינה כלל, באופן דאי נימא כהגאון עו"י דבלא גג אסור ליהנות הימנה בשעת גשמים, אז גם גג לא יהני:

ואמנם בעיקר הדבר מה שתפס במושלם בס' עו"י הנ"ל, דבכלל איסור הנאת עצי סוכה יש גם הנאת ישיבה, שלא בשעת מצוה, ונסתייע לזה מד' התוס' [ר"ה, כ"ח.] דישיבת סוכה הנאה מקרי, לענ"ד אין משם ראי', דמי יכחיש דהוי הנאה מה שבא בצל קורתה, אנן לא קאמרינן אלא דהנאה זו לא נאסרה, ולא אסרה תורה אלא הנאה של כלוי. (וכדמשמע פשט לשונו של הר"ן והב"י דלא אסרו להנאת סוכה, האסורה מדינא, אלא ע"י "סתירת אהלא") **(ובסברא כעין זו יש לתרץ מה שהקשו גאוני בתראי, אהא דילפינן עשה דוחה ל"ת מכלאים)**

ולכאורה משנה מפורשת הוי תיובתי' דהג' בעל עו"י ז"ל, [בסוכה, כ', ב'.] דא"ר שמעון, מעשה בר"ג שאמר לזקנים, ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח, ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה, וישן תחת המטה, ולפי דרכנו למדנו שהישן תה"מ לא יצא י"ח. ואי כד' הג' עו"י, דגם הנאת ישיבה נאסרה שלא בשעת מצוה, ודישיבת סוכה לנשים לא הותרה אלא מטעם תשבו כעין תדורו, או לר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות עיי"ש, א"כ תקשי הא ר' שמעון הוא דאמר [בר"ה, ל"ג] דאין בנות ישראל סומכות, ומהאי טעמא הוא דקאמר ר"ש הכא, ולפי דרכנו למדנו שהישן תחת המטה לא יי"ח, (כלומר לפי שיטתנו שאין נשים סומכות, וה"ה עבדים במאי דפטירי, דגמרינן לה לה מאשה) וא"כ לר' שמעון מה הועיל טבי במה שישן תחת המטה, הא סוף סוף נהי דלא מתהני מסכך הא מתהני מדפנות הסוכה, שלא במקום מצוה, ולפי"ד ר"ת ורמב"ם אף בדפנות יש איסור תורה **(ואין לדחוק ולומר דהוי צריך ר"ג לתשמישו של טבי, וממילא הוי מותר לישב בסוכתו משום תשבו כע"ת. (וכמו"ש העו"י גופי' לענין ישיבת נשים), דהא בתוד"ה ראיתם מייתי בשם הירושלמי דפריך, אי שלא לדחוק את חכמים, ישב לו חוץ לסוכה, ומשני רוצה הי' לשמוע דברי חכמים, ע"כ. הרי שלא לתשמישו של ר"ג ישב שם, ואי ס"ד דאיסור יש בדבר, דמתהני מסוכת מצוה שלא במקום מצוה, מי התיר לו איסור זה וכדי לשמוע דברי חכמים":)** (וכמו"ש הב"י והר"ן בשיטתייהו), אלא ע"כ דהנאת ישיבה לא נאסרה כלל בסוכת מצוה, אף למאן דפטור ממנה, ואפי' לר"ש דס"ל אין נשים סומכות, ודלא כשו"ת עו"י, ולפי ששיבח ר"ג את השתדלות טבי לישן בה באופן שלא יצא י"ח, שפיר קאמר ר"ש "לפי דרכנו למדנו":

עוד ראי' מהא דר"ח ורבר"ה, דאגנינהו ר' נחמן בסוכה שנויי' מופלגין כו' הדרי בהו רבנן משמעתייהו כו' אנן שלוחי מצוה אנן. [סוכה י', ע"ב], והא לדידהו דאין יוצאין בסוכה שנויי' מופלגין א"כ מתהני מדפנות שלא במקום מצוה. אלא דעל ראי' זו יש להשיב דלשיטת ר"ח ורבר"ה י"ל שבנויי' מופלגין לאו שמה סוכה כלל, וממילא אין איסור על הדפנות. גם י"ל עפ"י שיטת הרא"מ שהביא הב"ח בסי' תרל"ח, דאף לרמב"ם אין איסור בדפנות אלא מדרבנן, מדבטלינהו אצל הסכך, וכן מבואר בד' הט"ז אשר נביא בסמוך ועיי"ש דהב"ח פליג עליו). ולד' הר"ן בשם הרי"ף, דברבנן מהני תנאי אף בעצי סוכה, א"כ כיון דר' נחמן בעל סוכה זו איהו ס"ל סוכה שנויי' מופלגין כשרה, ואיהו לכתחילה עביד לה הכי, א"כ נהי דפליגי עלי' ר"ח ורבר"ה בהא, אך עכ"פ כבר לא גרע מאילו התנה ר"נ מתחילה לכך, שלא להבדל מהנאת ישיבתה אף בהיות נויי' מופלגין, דהא לשיטת ר' נחמן סוכה כשרה היא זו, ושיטתו של ר' נחמן בזה זוהי תנאו, וממילא דאף לר"ח **(בציצית, ולכ"ק הא כלאים לא נאסרו מה"ת אלא בלבישה שיש בה הנאה, וא"כ כלאים בציצית בלא"ה מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכן יקשה גם מכלאים דבגדי כהונה, דאמרו חז"ל ערכין ג' דכהנים אשתרו כלאים גבייהו, והא בכהא"ג אף בהדיוט לא נאסרה, דמל"ל ניתנו. ע"כ קושיתם. ולפענ"ד י"ל דאנן לא אמרינן כלל דהנאת מצוה לאו הנאה היא, דודאי נהנה ונהנה במה שיוצא בה י"ח [ע' סוכה ל"ג ב', הבמ"ע דאית לי' הושענא אחריתא.] אלא הכי אמרינן, דכל היכא שאסרה תורה הנאת איסור א אסרה אלא הנאה של רשות, משא"כ הנאת מצוה איננה בכלל ההנאות שאסרה תורה, וכן במודר הנאה, אין כונתו להנאת מצוה, אלא להנאת רשות, (ולעולם אף הנאת מצוה הנאה מקרי), וכ"ז ל"ש אלא היכא דנאסרה הנאה עצמה, ואה"נ אי הוי כלאים מאיסורי הנאה, אז ג"כ הוי מותר במקום מצוה, אך באמת הא הנאה עצמה לא נאסרה כלל בכלאים, [ע' פ"ט דכלאים, ותוס' יומא ס"ט ד"ה או רק לבישה נאסרה, אלא דסימן מסרו איזו לבישה אסורה, לבישה "שיש בה הנאה", ומדלא בא כאן השם הנאה אלא לסמן על הלבישה, א"כ ממילא אף לבישה של מצוה אסירה, דהא אין להכחיש דגם זו ביש בה הנאה מקרי, וממילא דאיקרי כלאים, ולבישה אסורה בהם. ודו"ק:)** ורבר"ה הוי שרי להנות מן הדפנות, עכ"פ מכח תנאי זה. והבן:

אך כ"ז דוחק, ועכ"פ ממעשה דטבי מוכח להדי', דלא הוקשה סוכה לחגיגה אלא לענין הנאה של כילוי, ולא לענין הנאת ישיבה, אף שלא במקום מצוה. ויש לדחוק וליישב עוד דסתמא בין סוכתו של ר"ג ובין סוכתו של ר"נ הי' בה כדי הכשרה ויותר, לבר ממקום מטותיהן של טבי ושל ר"ח ורבר"ה, וממנ"פ הוי שרי הנאת הדפנות עכ"פ, בין לרא"ש, דלדידי' ליכא איסור בדפנות כלל, ובין לר"ת דאוסר בכדי הכשרה, ומתיר ביותר מכדי הכשרה. אך באמת ז"א, דלר"ת עכ"פ מדרבנן אסור אף ביותר מכדי הכשר.

ולא עוד אלא שאף בדעת הרא"ש חידש לנו הט"ז בסי' תרל"ח סק"א דמודה הרא"ש דאיכא איסור דרבנן בדפנות, (ולא כ' הרא"ש דבריו, אלא כלפי מה שהבין מד' הרמב"ם דדפנות אסורין ד"ת, ובאמת גם לרמב"ם לא ס"ל הכי, ולא אסר דפנות אלא מטעם מוקצה עיי"ש.) והנה ד' הט"ז תמוהין דהרא"ש כתב להדי' "דדפנות משרי שרי". אלא שנסתייע הט"ז מגמרא ערוכה [סוכה, י'.] דמוקי לברייתא דסיככה כהלכתה ועיטרה בסדינין דאסורין כל ז' בעיטרה מן הצד, ש"מ דאפילו נויי דפנות אסורין, דפנות עצמן לא כש"כ, וק"ו זה כתב גם הרמ"א בסוף הסימן, בישוב מנהגנו לטלטל נויין מן הצד בלי תנאי. וע' במג"א שם שהניחו בצ"ע, דהא מסוגיא דדף י' שם עכצ"ל אליבא דרא"ש דגרעי נויין דדפנות מדפנות עצמן.

והנה, אלמלא ד' הט"ז, הי' נלענ"ד דאם באנו להוסיף בדברי הרא"ש, אז י"ל באופן אחר יותר קרוב, ובזה יתיישב קצת גם מנהגנו בנויי סוכה ופסקו של רמ"א, אלא שישארו דברי רמ"א שלא בדקדוק, ועכ"פ תהי' ההלכה מיושבת, והוא דבאמת רמב"ם ורא"ש ודאי מיפלג פליגי, כדמשמע מד' הרא"ש בעצמו, ומד' הב"י וכל הראשונים. אלא שאין הפלוגתא רחוקה כ"כ, היינו לרמב"ם דפנות אסירי מה"ת, ולרא"ש מדאורייתא אין איסור בדפנות, ולענין דרבנן יש חילוק בדפנות כמו שחילק ר"ת לענין סכך, היינו בכדי הכשר סוכה דפנות בטלו לגבי סכך עכ"פ מדרבנן, כיון דאי אפשר לסכך בלא דפנות, וביותר מכדי הכשר דפנות מותרין אף מדרבנן. ונויי דפנות, אין ה"נ דלא עדיפי מדפנות עצמן, ולא גרעי מהם, וממילא בנויי סוכה שאין בה אלא כדי שיעור הכשר סוכה בלבד נויין בטלי לגבי דפנות ודפנות לגבי סכך, ואסירי עכ"פ מדרבנן אף לרא"ש, אך בסוכה שאין נויי' מכסין את כולה ושיש בדפנותי' בכדי הכשר, לבד מקום הנויין, אין שום איסור בנויין ולא בדפנות שכנגדן, ולפי שסתם סוכות שלנו הן יותר הרבה מכדי שיעורן מיושב המנהג שהביא רמ"א, לנהוג היתר טלטול והנאה, היינו בנויין העודפים על כדי הכשרה:

ואם הדבר כן, אז לא לבד שתסור הפליאה מעל ד' הרא"ש (שהתיר בדפנות) שהקשו עליו ט"ז ומג"א מסוגיא דדף י' (דמשמע התם דאף בנויין שכנגד הדפנות יש איסור), אלא דסיוע נמי איכא, שהברייתא דקדקה בלשונה ואמרה סיככה כהלכתה ועיטרה וכו', ולכא' שפת יתר היא זו, האי סיככה כהלכתה, דאטו עד השתא לא ידעינן דבסוכה איירינן, אך לפי דרכנו נמלצו הדברים מאד, שהתנא דקדק לומר סיככה כהלכתה, כלומר כהלכות שיעור סוכה ולא יותר, (ז"ט ומחצה על ז"ט ומחצה, וכנגדן דפנות שתים, ושלישית אפי' טפח), ואם כשיעור זה עיטרה בסדינין מן הצד, ודאי דאסורין בהנאה כל ז', בין הדפנות ובין נוייהן כדאמרן, והא דבזה"ז נוהגין ליהנות בנויין היינו כשעושה הסוכה הרבה יותר מכדי הכשר, ואין הנויין מכסין כל הסוכה, ונשאר עכ"פ ז"ט ומשהו פנוי מנויין, ובכהא"ג שרי אף בלא תנאי, וניחא פסקו של הרמ"א בסוף סי' תרל"ח אליבא דרא"ש, אעפ"י שדבריו סתומין ולא מפורשין:

איך שיהי' הנה אליבא דרא"ש, וכפי שבארנו שיטתו, הי' מקום ליישב הא דטבי עבדו של ר"ג דסתמא היתה בה בסוכתו של ר"ג יותר מכדי הכשרה וא"כ רשאי הי' טבי ליהנות מדפנות שלא במקום מצוה, אך לב"ח אליבא דרמב"ם קשה כדלעיל, מאי שבחו של טבי, שנהנה מדפנות שלא במקום מצוה, אלא ע"כ כדאמרן דאין איסור בעצי סוכה אלא בהנאה של כילוי, וכדמשמע פשט הלשון מה שאמרו "אפי' קיסם לחצוץ בו שיניו", ולא הנאת ישיבה או שינה, אף שלא במקום מצוה ודלא כהג' עוי"ט ז"ל:

גם הט"ז בסי' תרל"ח סק"ג כתב להדי', דלא אסרה תורה בעצי סוכה אלא הנאה של כלוי, (והביא גם הוא מה דמייתי בעוי"ט שם להעיר ע"ז, מהא דהדס של מצוה דאסור להריח בו [סוכה, שן ובתשובה הנ"ל לא זכר את ד' הט"ז). אולם באמת הא גופה טעמא בעי, אי הוקשה סוכה לחגיגה, א"כ ליתסרא אף הנאה שאינה של כלוי, כדין חגיגה, ואין היקש למחצה. ולולא דמסתפינא הי' נלענ"ד לומר בזה דבר חדש, בהקדם הערות אחדות מענין לענין:

א) מה שתמה המג"א ע"ד רש"י וביצה, ל'] שהבאנו למעלה, שכתב דמשו"ה לא מהני תנאי בעצי סוכה משום דסתר אוהלא, הרי דס"ל בהחלט דהנאת עצי סוכה אינה אלא מטעם מוקצה, ודלא כשטחיות ל' הש"ס בסוכה. דהוי דאורייתא, ונהי דלישנא דש"ס גופי' בביצה שם כבר תירצו הר"י והר"ת כל חד כדאית לי', (לחלק בין כדי הכשר ליותר מכדי הכשר, או בין סכך לדפנות), אך על רש"י ז"ל שסתם ולא פירש בודאי יש לתמוה. ב) הא דאיפלגי במכילתין (ד' כ"ז] אביי ורבא גבי שומרי גנות ופרדסין, דפטירי לאביי משום תשבו כעין תדורו, רבא אמר פירצה קוראה לגנב, ופי' התוס' שם דרבא לא פליג גם אטעמא דאביי, דהא ברייתא מפורשת היא עיי"ש. וק' הא חזינן דפליגי, דהא מסיק הש"ס למאי נ"מ, למינטר כריא דפירא, דלרבא חייב, הרי דלא ס"ל לרבא טעמא דתשבו כעין תדורו. ג) עוד כעין זה מצינו, דנאיד רבא מטעמא דתשבו כעין תדורו, גבי הא דמקשה הש"ס ל"ל קרא דהאזרח להוציא נשים, תי"ל דהוי מ"ע שהז"ג, ושני אביי סד"א תשבו כע"ת, ורבא משני, סד"א למילף ט"ו ט"ו מחג המצות. ד) מה שהקשתי, ומצאתי שהקשה כן בס' טו"א למגילה, אהא דמקשה הש"ס, תי"ל דהוי מ"ע שהז"ג, נימא דסד"א דנחייבינהו משום שאף הן הי' באותו הנס (וע' מגילה, ד', ופסחים פ' בתרא, דלחד תי' בתוס' סברא דאורייתא היא] ס

לפי ענ"ד יתבאר כל הנ"ל, עפ"י מחלקותם של ר' אליעזר ור' עקיבא שהבאנו בראש מאמרנו זה בפירושא דהאי קרא "כי בסוכות הושבתי", דלפי הגירסא שבש"ס סוכה י"א ס"ל לר"א דענני כבוד היו, ולר' עקיבא סוכות ממש, ובתו"כ מהופכת הגירסא, לר"א סוכות ממש, ולר' עקיבא ענני כבוד, ולכאורה אין בזה נ"מ לדינא, והרי"ף השמיטה באמת מהלכותיו, (אך מצד אחר יש להוכיח שיטתו בזה, דיליף הא דאין מסככין אלא בדבר שגדולו מן הארץ מקרא דנחמי', הביאו עלי עץ זית כו', וזה כמ"ד סוכות ממש, דלמ"ד ענני כבוד יליף לה בסוכה י"א שם מקרא אחרינא, ואד יעלה מן הארץ יעויי"ש), אלא שהרמב"ם וטור, ושו"ע סי' תרכ"ה לא השמיטוה, והביאו הטעם דענני כבוד, ויש להבין הנפקותא לדינא בזה; עכ"פ מוכח דאינהו גרסי כתו"כ, דר' עקיבא ס"ל ענני כבוד (דהא הלכה כר' עקיבא מחבריו, ובפרט כנגד ר"א דשמותי הוי), ואי נימא הכי אז יתבאר לנו דכמה הלכתי רבתי תלויות בזה:

א) למ"ד כי בסוכות הושבתי היינו ענני כבוד הרי היתה שם במדבר רק סוכה אחת גדולה, ענן גדול אחד הי' סוכך על כל העדה כולה, א"כ בדין הוא שגם סוכה זו, שנצטוינו לעשותה זכר לעננים ההם, יכולה להיות משותפת לרבים, ואפילו לכל ישראל, ולפי"ז סוכת השותפין כשרה. אך למ"ד סוכות ממש, הנה בודאי שכך היתה חנייתן במדבר איש וביתו, משפחה ומשפחה לבדה, בסוכתו אשר נטה לו, איש באהליו ישראל. **(עש"ס ב"ב סוף פ' חז"ה עה"פ וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה. וק"ל:)** וממילא סוכה משותפת לרבים פסולה. ולפי"ז ר' אליעזר דס"ל סוכות ממש (וכגי' שבתו"כ) לשיטתו אזיל, ופוסל סוכת השותפין (ע' סוכה כ"ח תוד"ה לך למעוטי), ורבנן, היינו ר' עקיבא בר פלוגתי' דר"א, לשיטתייהו דענני כבוד היו, שפיר ילפי כל האזרח בישראל כו' מלמד שכל ישראל יושבין בסוכה אחת (דסוכת השותפין נמי כשרה), דאם כל עיקרה של מצוה זו אינה אלא לזכר ענני כבוד, והא ענני כבוד גופייהו הכי הוו, דכל ישראל ישבו תחתיו כבסוכה אחת:

ב) למ"ד סוכות ממש, הרי בודאי שעשו סוכותיהם במדבר כעין דירה, ושיוכלו לעמוד לזמן מרובה, ועכ"פ לשבעת ימים, וא"כ ר' אליעזר, דס"ל הכי, לשיטתו אזיל וס"ל סוכה דירת קבע בעינן [סוכה, ז'], וכן נמי אזיל לשיטתו דסוכה הראוי' לכל ימי החג בעינן, דאין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין בחוש"מ, [שם כ"ז, ב', כלם ענין אחד הם], אך לרבנן לשיטתייהו דענני כבוד היו, הנה יש אשר יום או יומים יעמוד הענן, ובהעלותו יסעו, הרי שלא הי' להם הענן הזה דירת קבע מעולם, אלא דירת ארעי, פעם לארוכה ופעם לקצרה, שפיר ס"ל להלכה דסוכה דירת עראי בעינן ודיוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחוש"מ:

**(ואל תשיבני דהא בזמן שנעלה הענן הא נפסקה חנייתם וסתרו גם לסוכות ממש שלהם, וא"כ גם אלו לא היו קבע, ויש אשר עמדו רק יום או יומים, ז"א, דבאמת רק סוכה הראוי' לז' ימים בעינן, וסוכות ממש שלהם בודאי ראוים היו לכך, מצד עצמן, אך בנוגע לענני כבוד ע"כ אי אתה יכול להשקיף על זה מצד עצמם, אלא מצד הסיכוך שסככו על ישראל, כמובן, והסיכוך הזה לא הי' קבע מעודו. ודו"ק. וע' בס' התוה"מ להג' מהרמ"ל ז"ל, במדבר ט' ט"ז, שכתב שלא הלך עמוד הענן לפניהם במדבר אלא בשעת מסעם, ולא בשעת חנייתם. יעויי"ש:)**

ג) ועוד בה שלישי':

למ"ד סוכות ממש, בודאי שהללו מתחילה נעשו לשם צל, דהא לכך נבנו, וא"כ ר' אליעזר לשיטתו אזיל דס"ל [בסוכה ט', א'] כב"ש, דסוכה ישנה (היינו שלא נעשית מתחילה לשם צל) פסולה. עיי"ש בש"ס, דתלי פלוגתא וו בהא דאין עושין סוכה בחוש"מ], משא"כ למ"ד ענני כבוד, הנה העננים הללו מששת ימי בראשית הם קיימים, ומתחילה לא לשם סוכה ולא לשם צל נעשו, ע"כ לשיטתיי' לא בעינן סוכה ראוי' לז' ימים, ועושין סוכה אף בחולו של מועד:

והנה בודאי אי נימא סוכות ממש, הרי לא נזהרו כל ישראל בשעת חנייתן במדבר מלעשות בסוכותיהם כאדם העושה בתוך שלו, סתרו ובנו ונהנו בסוכותיהם כטוב בעיניהם, ועפי"ז אין מקום לכאורה, מצד הסברא, לאסור בהנאה סוכת החג שלנו (שהיא זכר לסוכות ממש שבמדבר), אם לא מדרבנן, ומטעם מוקצה או ביזוי מצוה וכדומה, משא"כ למ"ד ענני כבוד. הנה כשם שהענן הזה לא מצאו ישראל ידיהם בו להשתמש בו שום תשמיש אחר, זולתי הצל והנאת הישיבה תחתיו, כך הסברא נותנת לאסור גם כל הנאת סוכת מצוה דידן, זולתי להנאת הצל בלבד, ואזיל גם בזה ר' עקיבא לשיטתו, והיינו דא"ר ששת משום ר' עקיבא, ם [שם ט' א'] מניין לעצי סוכה שאסורין בהנאה כל שבעה", ומדסברא מסייעתו ניחא לי' למידרש קרא חג לד', מה חגיגה אסורה בהנאה כו' ולדידי' ודאי איסור הנאה דידה דבר תורה הוא, ולא מטעם מוקצה בלבד:

הוא הדבר אשר דברנו דארבע הלכות יסודיות במצות סוכה, דנחלקו בה ר' אליעזר ורבנן, אחת הן, וכולן תלויות בפלוגתא אחריתא שביניהם, היינו בעיקר טעמא דמצוה זו, אי זכר לענני כבוד, אי סוכות ממש:

והשתא דאתינן להכי, דמה שתפס ר' עקיבא איסור הנאת עצי סוכה לאיסור תורה הוא משום דלטעמי' אזיל בהא דענני כבוד, א"כ עכ"פ אין לנו לאסור הנאת ישיבה אף לנשים ולעבדים, ולא מסתבר כלל לאסור שום הנאת צל, רק הנאה של כילוי בלבד, דמה ענני כבוד סך עליהם הענן, עליהם וטל נשיהם ועל עבדיהם, בלי שום הבדל בין האישים ובין הזמנים, כך סוכת החג שלנו אף שנצטוו עליה רק גברים ובני חורין, אך עכ"פ הותרה הנאת צלה וישיבתה גם לנשים ועבדים וקטנים, אף למ"ד אין נשים סומכות, וגם שלא בשעת מצותה, כגון ירידת גשמים וכדומה). וכמו שהוכחנו למעלה, מעובדא דטבי בר"פ הישן, ומהא דר"ח ורבר"ה [שם י', ב'], ומד' רש"י ביצה ל', דרק הנאה שיש בה משום סתירת אהל נאסרה, ושפיר כ' הט"ז ריש סי' תרל"ח דלא הוקש לחגיגה ממש, ודלא כמו"ש העוי"ט למיסר הנאת ישיבה בסוכה שאין לה גג בשעת ירידת גשמים

ומינה דאף הנאת סתירה לא נאסרה רק לר' עקיבא ודעמי', דס"ל טעמא משום ענני כבוד, וניחא מה שהביאו הרמב"ם וטו"מ לטעם זה דענני כבוד בהלכותיהם, דאף שפסקו כר"ע, והנאת סוכה אסורה מה"ת מ"מ נ"מ רבתא איכא לדינא, דרק הנאה של כלוי אסירא. ולמ"ד סוכות ממש, היינו לר"א ודעמי', אין סברא למיסר אף הנאה של כלוי מה"ת, ולא נאסרה רק מדרבנן משום מוקצה או בזוי מצוה:

והנה לדעתייהו דרבנן, דדרשי מהאזרח דכל ישראל יושבין בסוכה אחת, יש לתמוה לכאורה, הא בעינן תשבו כעין תדורו, ואין דרכן של בנ"א לדור בכהא"ג, ובפרט אי נימא מה דירה איש ואשתו כו'. ע"כ צ"ל דלדידהו באמת האי תשבו כע"ת אינו אלא לכתחילה, אך לא לעכב בדיעבד, ואולם אביי ע"כ לא ס"ל הכי, מדפוטר למאן דמינטר כריא דפירא מן הסוכה [שם, כ"ז.] ומדמצריך האזרח למעט נשים סד"א תשבו כעין תדורו [שם כ"ז, ב'], הרי דלאביי הוי הא דתשבו כע"ת סברא דאורייתא, ובדיעבד נמי מעכב, ולדידי' עכצ"ל דבאמת לא דריש מכל האזרח בישראל דכל ישראל יושבין בסוכה אחת, היינו דס"ל כר' אליעזר דסוכת השותפין פסולה, וממילא דכר"א ס"ל נמי בהא, דסוכות ממש הויין כל משפחה ומשפחה לבדה, דהא בהא תליין וכדאמרן. ורבא מחייב במינטר כרי' דפירא, וגם מיעוטא דהאזרח אצטריך לי' משום סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות, משום דס"ל כהלכתא דכל ישראל יושבין בסוכה אחת, וא"כ ע"כ הא דתשבו כעין תדורו עכ"פ בדיעבד לא מעכבא. ומיושבת ק' התוס' במכלתין, לעיל כ"ו, דמקשו היכי פליג רבא אברייתא מפורשת דלפי שהוכחנו עכצ"ל דבפלוגתא דתנאי תלי', ומאן דמכשיר "כל ישראל בסוכה אחת", וס"ל ענני כבוד, ע"כ ס"ל דתשבו כע"ת אינו מעכב בדיעבד עכ"פ:

ומעתה תתיישב לנו התימא גם בד' רש"י ביצה ל' (שנתחבט עליהם המג"א) מה שהוזקק לתלות טעם איסור עצי סוכה בטעמא דסתירת אהלא, והא מדאורייתא אסירא כדמוכח בסוכה ט'. דהתם בביצה הכי איתא "אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם" כו', וכבר אמרנו למעלה, דרק למ"ד ענני כבוד אסירא הנאת כלוי דעצי סוכה מה"ת, (דומי' דעננים שאין היד שולטת בהם), משא"כ למ"ד סוכות ממש, ומדהוכחנו דלאביי סוכות ממש ס"ל, א"כ רש"י דקאי אליבא לדאביי ורבא דאמרי תרוייהו" שפיר הוצרך לטעם שיספיק אף אליבא דאביי, ושפיר קאמר דנהי מה"ת אין לאסור אליבא דאביי, מ"מ משום סתירת אהל איכא אף למ"ד סוכות ממש. וכ"ז אליבא דאביי, אך רש"י לדידי' שפיר י"ל דכהלכתא ס"ל, לחייב במינטר כרי' דפירא, ולמישרי בסוכה "אחת לכל ישראל", (היינו כמ"ד ענני כבוד) וממילא דעצי סוכה מדאורייתא נמי אסירן:

ועפ"י הדברים האלה תתישב לנו סוגית הש"ח [סוכה, כ"ג.] בעושה סוכה ע"ג הגמל, דר' מאיר מכשיר ור"י פוסל, לפי שאין עולין לה ביו"ט, ובעינן סוכה הראוי' לשבעה ימים, ור' מאיר, הא נמי מדאורייתא מיחזי חזי, ע"כ. והוא תמוה, דטרח הש"ס ליישב שנויי' דחיקא ופריכא לר' מאיר, דמה שאינו ראוי מדרבנן ראוי מקרי, דהא לקמן [ל"ה, ב'.] אר"א אתרוג של מע"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא בו י"ח ביו"ט, משום דאינו ראוי לאכילה, והא מעשר פירות אינו אלא דרבנן, ולרמב"ם פ"א מה' תרומות] עכ"פ מעזרא ואילך אינו אלא דרבנן, וכמו"כ מעשר תבואה, וא"כ אתרוג זה ג"כ מדאורייתא מיחזי חזי, וע"כ דפשיטא לי' לר"א אליבא דר"מ דמה שאינו ראוי מדרבנן ג"כ אינו ראוי מקרי, ואיך אמר הש"ס הכא גבי סוכה ע"ג גמל להיפך, דמה דחזי רק מדאורייתא ראוי מקרי [וכבר העיר על סתירה זו בס' שעה"מ, וע' כשו"ת חת"ס ח"ו, בחי' לפ"ג דסוכה, מ"ש בשם ריטב"א.] ולא עוד אלא דגם לעיקר קושית הש"ס כאן אין מובן כלל, דמידי הוא טעמא דפוסל ר"י סוכה ע"ג הגמל אלא משום דאינה ראוי' לז' ימים, א"כ מאן לימא לן דר"מ ס"ל כלל הא דראוי' לז' ימים בעינן, נימא דכהלכתא ס"ל היינו כרבנן דר' אליעזר דלא בעינן כלל ראוי' לז' ימים:

אך כל זה יתבאר בהקדם דברי רש"י שם, דאהא דפוסל ר' מאיר בעשה בהמה דופן לסוכה, מ"ט, אביי אמר שמא תמות, פירש"י ז"ל ושמא תמות "ביו"ט", ותפול, ואין כאן דופן, ונמצא בטל ממצות סוכה. וקשה שמדברי רש"י משמע דאין החשש אלא לשמא תפול "ביו"ט", (דאז אי אפשר לתקן), הא לחולו ש"מ דאפשר בתיקון אין חשש, ובאמת לא כן הוא, דהא מסיק הש"ס דילמא מייתא וכיוצא ולאו אדעתי', "כלומר ולא יתן לב לתקנה", כמו שפירש שם רש"י ז"ל בעצמו, הרי דיש א חשש אף בחוש"מ, ולאו דוקא לשמא תפו "ביו"ט", דהא לא משום דאי אפשר בתיקון אלא משום שישכח לתקן אתינן עלה:

ונראה לי דקשה לי' לרש"י הא דפוסל ר' מאיר בעשה בהמה דופן לסוכה, ומכשיר בעושה אותה יסוד לסוכה, ומאי שנא, ניחוש גם בעושה סוכתו ע"ג בהמה לשמא תמות ותפול ותסתור סוכתו כמו שחש לה בעושה בהמה דופן לה, ובשלמא אליבא דמסקנא דמוקי לה במתיחא באשלי, ועיקר החשש אינו אל דילמא כוצא ולאו אדעתי', טעמא רבה איכא לחלק בינייהו, דבדופן בשיעורא תלי' מילתא, ואם יתכויץ ויפחות השיעור כל שהוא "ולאו אדעתי'", (אף כשלא תפול הסוכה) ג"כ פסולה, והיינו רק בדופן, משא"כ ביסוד דלא בעינן שיעורא, ובנפילה תלי' מילתא, א"כ מדאוקמינן במתיחא באשלי הא תו לא תפול, ואם תכויץ ולאו אדעתי' מה בכך, הא לא נפלה, ולטעם זה בודאי יש חילוק רב אי עשה אותה דופן או יסוד, אך כל זה במסקנא, משא"כ בריש סוגיין, דאכתי לא אסיק אדעתי' דמתיחא באשלי וחיישינן לנפילה, לא ס"ל לרש"י לחלק כלל בין נפילה דדופן לנפילה דיסוד, וקשה למה מכשיר ר"מ ביסוד ופוסל בדופן:

**(ואמנם יש לחלק ולומר דבעושה סוכתו על גבי בהמה אף לכשתמות לא תפול ולא תסתר סוכתו ע"י כך. אך זה דוחק:)**

בביאור דבר זה על כרחך עלינו לאמר, דבאמת הא למיתה ולנפילה דזמן מועט לא חיישינן כלל [ע' יומא ב' תוד"ה אבל], וא"כ לכשתמות ותפול תיכף ביו"ט ראשון ליכא למיחש. (דהא יום אחד ודאי זמן מועט הוא כדאי' ביומא שם), ואם תמות בחוש"מ או בסוף היום הא אז כבר אפשר לתקן, ומ"ט דר"מ דפוסל (דהא אכתי לא אסיק אדעתי' דחיישינן לשכחה), וע"כ דר"מ כר' אליעזר ס"ל דאין עושין סוכה בחוש"מ, ומכיון דבחוש"מ כבר אפשר שתמות דהוי זמן מרובה וע' חידושי כת"ס גטין כ"ח, א', ד"ה והנה, שכתב דז' ימים הוי זמן מועט, ואין דבריו מוכרתין, ואכמ"ל] ניחא מה דפוסל ר"מ, דהא לר"א אף כשתמות בחוש"מ מעות ואין לתקון הוא דהא אין עושין סוכה בחוש"מ וע' סוכה כ"ז תוד"ה מה"ד, דלר"א כשנפלה,. רק מאותן דפנות יש לחזור ולבנותה. ולא מדופן חדש עיי"ש] כם והני מילי לענין דופן דעיקר סוכה היא, ואם נסתרה ונחסר דופנה בחוש"מ אין לבנותה עוד לר' אליעזר, ואם לא מאותן הדפנות עצמן), משא"כ ביסוד, דלא מעלה ולא מוריד לענין הכשר סוכה, ולכשיפול בחוש"מ הא אפשר לתקנה אף לר"א, (כ"ז שלא נחסרו הסכך והדפנות), ולמיתה ונפילה דיומא היינו ביו"ט עצמו, (שאז א"א לתקנה) לזה הא לא חיישינן, ולמה תיפסל, זהו טעמו דר' מאיר דמכשיר ביסוד ופוסל בדופן, אף למאי דס"ל לש"ס מעיקרא, דלשמא כוצא ולאו אדעתי' לא חיישינן:

הרי שהוכחנו דעכ"פ בס"ד דש"ס צריך לומר דר"מ כר' אליעזר ס"ל, דאין עושין סוכה בחוש"מ, אך א"כ הדר קשה למה מכשיר ר"מ בעושה בהמה יסוד לסוכה, הא לר"א סוכה הראוי' לז' ימים בעינן, וזו אף קודם נפילתה אינה ראוי' לכל ז' ימים, דהא אין עולין לה ביו"ט, ולא נותר להש"ס תירוץ אחר רק שכיון דמדאורייתא מיחזי חזי' ראוי מקרי, דלא מצי לשנויי דלא ס"ל לר"מ כלל דבעינן ראוי לז' ימים, דא"כ תקשי למה מכשיר ביסוד, ניחוש גם שם למיתה ונפילה. וכל זה בס"ד דש"ס, דחיישינן לנפילה, אך לבתר דמסקינן ומוקמינן במתיחא באשלי, והחשש אינו אלא דילמא כוצא ולאו אדעתי', היינו לא שתפול, אלא שיחסר שיעורה, א"כ בלא"ה תו לא קשה מיסוד לדופן וכדאמרן, (דהא ביסוד לא בעינן שיעורא ולא איכפת לן כלל אי כוצא ולאו אדעתי', כ"ז שלא תפול) והדר י"ל אליבא דאמת דר' מאיר כהלכתא ס"ל, היינו כרבנן דר"א, דעושין סוכה בחוש"מ, ואה"נ שאם תפול בחוש"מ אפשר לתקן (ולנפילה דיו"ט גופי' לא חיישינן מדהוי זמן מועט), אלא דאנן לדילמא כוצא ולאו אדעתי' לתקן חיישינן, ולפי"ז תו לק"מ ממה דפוסל בדופן ומכשיר ביסוד, דביסוד אליבא דמסקנא לא משום כוצא איכא למיחש (דהא לא תלי' בשיעורא) ולא משום הא דאין עולין לה ביו"ט, דהא השתא, אליבא דמסקנא, ר"מ באמת כרבנן ס"ל, דלא בעינן כלל ראוי' לז' ימים.

והשתא ניחא קושית שעה"מ מאתרוג של מע"ש [לקמן ל"ה], דעד כאן לא צריכינן למימר אליבא דר"מ דמה שמדאורייתא מיחזי חזי ראוי מקרי אלא להו"א (שהיינו מוכרחים לומר דר"מ כר' אליעזר ס"ל דבעינן ראוי לז' ימים, והוי קשה לן למה מכשיר בעושה בהמה יסוד לסוכה, הא עכ"פ אין עולין לה ביו"ט, אלא ע"כ דכיון דרק מדרבנן אין עולין עדיין ראוי מקרי, משא"כ למסקנא, דר"מ כרבנן ס"ל דלא בעינן ראוי לז' ימים, ולק"מ ממה דמכשיר ביסוד, וכדאמרן לעיל, שפיר י"ל לר"מ דאף מה שאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי, ומשו"ה לא יצא י"ח באתרוג של מע"ש, אע"ג דמעשר פירות אינו אלא דרבנן:

וכיון דזכינו דלמאי דמסיק הש"ס דילמא כוצא ולאו אדעתי" מצינן לאוקמי לר"מ אליבא דהלכתא, דעושין סוכה בחוש"מ, ודלא כר' אליעזר, א"כ לפי מה שהוכחנו למעלה דאביי (דס"ל תשבו כעין תדורו לעכובא) ע"כ באמת כר' אליעזר ס"ל, סוכות ממש, והיינו לשיטתי' דבעינן סוכה הראוי' לז' ימים, ואין עושין סוכה בחוש"מ (וכדאמרן לעיל דהא בהא תלי') א"כ רש"י ז"ל דקאי אליבא דאביי דאמר "חיישינן שמא תמות" שכל את ידיו וכתב בדקדוק "שמא תמות ביו"ט ותפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה", דנהי דאין חוששין למיתה לזמן מועט דיומא קמא, מ"מ הא אף כשתפול בסוף היום, או בחוש"מ, ג"כ אי אפשר לתקן אליבא דאביי, מדאין עושין סוכה בחוש"מ, וזהו מ"ש רש"י "ואין כאן דופן ובטל ממצות סוכה", היינו שיבטל ממנה לגמרי אף בחוש"מ, וכ"ז דוקא "בדופן", אך ביסוד שפיר מכשירינן, דהא יסוד לכו"ע אפשר לתקנו בחוש"מ דאף מאן דמצריך סוכה הראוי' לז' ימים רק בסכך ובדופן אמר ולא ביסוד וכדאמרן **(והרשב"א בחידושיו לסוכה כ"ג פירש ע"ד ר"י סוכה הראוי' לשבעה שמה סוכה וז"ל "וזו אינה ראוי' לז' ימים רצופין, שהשבת בא לעולם בתוך שבעה, ובהמה אינה ראוי' לשבת כו" עכ"ל והוא תמוה, דמאי אירי' שבת, הא גם ביו"ט אין עולין לה כמבואר במשנה שם. וא"כ תיכף ליומא קמא אינה ראוי' ואולי כונת הרשב"א דאי לאו חשש דשבת שחל באמצע הוי קשה סוגיין, למה חייש ר' מאיר גבי דופן לשמא תמות, הא לזמן מועט דיומא קמא לא חיישינן, וכמו"ש התוס' שם ד"ה דברי, ובחוש"מ הא אפשר בתקון (מקמי דאסקינן דילמא כוצי), לזה פירש דעכ"פ משום שבק שבאמצע הוי אינה ראוי' לשבעה ימים. ומכאן סעד לדברינו:)** (והא דאמרינן לעיל דלטעמא דדילמא כוצא ס"ל לר"מ כרבנן דל"ב ראוי' לז' ימים היינו רק אליבא דידן, ולא אליבא דאביי גופי' ודו"ק):

עפי"ז ירוח לנו גם מקושית הטו"א בחי' למגילה, שהקשה למה לא תירץ הש"ס דמשו"ה אצטריך האזרח למעט נשים מסוכה (אע"ג דבלא"ה מ"ע שהז"ג היא) כי היכי דלא נחייבינהו מטעם שאף הן היו באותו הנס, יעויי"ש, ולדידי ניחא. דאיתא התם:

אביי אמר סד"א תשבו כעין תדורו, רבא אמר סד"א נילף ט"ו ט"ו מחה"מ. והנה נלענ"ד דעד כאן ל"ש לומר גבי סוכה לסברא דשאף הן היו באותו הנס, אלא אי אמרינן ענני כבוד, דאז באה הסוכה לזכר אותו הנס המיוחד שהי' שם במדבר, כי סך ד' בענן להם, ואף הנשים היו בו באותו הנס, משא"כ אי סוכות ממש, והא בסוכות ממש אין כאן נס מיוחד כלל, ועכצ"ל אליבא דמ"ד זה, כי היתה גם מצות סוכה כאחת מהרבה המצות שבתורה שבאו כולן לזכר הנס הכללי של יצ"מ, וכך הבין גם הט"ז ריש הס' יעויי"ש. וכבר העלה השג"א בתשובותיו דנשים פטירי מזכר יצ"מ, ועפי"ז ניחא קושית טו"א בין לאוקימתא דאביי ובין לאוקימתא דרבא, דלאביי לשיטתי' (שהוכחנו אליבא דידי' דס"ל סוכות ממש) בודאי לא מצי למצריך האזרח משום טעמא דשאף הן הי' באוה"נ, דהא לדידי' לא הי' בזה נס מיוחד כלל וכדאמרן, משו"ה תירץ סד"א תשבו כעין תדורו (דכבר אמרנו שלמ"ד סוכות ממש לעיכובא נמי בעינן כעין תדורו):

אך גם לרבא לשיטתי' ניחא, דהנה אמת הוא דמסקו התוס' [מגילה ד'.] לחד תירוצא דסברא דשאף הן היו דאורייתא היא, אבל י"ל דכ"ז אינו אלא אליבא דאמת דכבר כתיב האזרח למעט, משא"כ אלמלי לא נאמר קרא, והיינו באין לחייב נשים מטעם שאף הן היו כו' אז לא הוי מצינן למימר כלל דסברא זו דאורייתא היא, דהא באמת אף גבי מצה מקשו התוס' ל"ל קרא לחייב נשים במצה, תי"ל שאף הן היו כו', ותירצו דסד"א למילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות [מגילה שם תי' הר"י א"י], ולפי"ז אף אלמלי לא נכתב האזרח גבי חה"ס למעט, ג"כ לא הוי מצינן לחייב נשים בסוכה, מטעם שאף הן היו, דהוי קשה לן ממנ"פ, אי ס' זו דאורייתא היא, ונשים חייבות מסברא זו בסוכה, א"כ למה לן קרא לחייב נשים במצה, תי"ל שאף הן היו באותו הנס, והשתא לא הוי מצינן תו לתרץ כדתרצי התוס' סד"א לפוטרן מט"ו ט"ו דחה"ס, דהא השתא קיימינן אליבא דהו"א לחייבן גם בסוכה (היינו אלמלא קרא דהאזרח). ועל כרחך דאז הוי גמרינן מזה אליבא דכו"ע דסברא זו דשאף הן היו אינה ס' דאורייתא כלל. ובשלמא השתא אליבא דאמת דכתיב האזרח, וידעינן מקרא דנשים פטירי מסוכה, שפיר י"ל דס' זו דשאף הן היו סברא דאורייתא היא, ואעפי"כ אצטריך קרא לחייב נשים במצה, כדי שלא נילף ט"ו ט"ו מחה"ס, וכדתרצי התוס' שם, דהא כבר כתיב בי' בחה"ס קרא דהאזרח למעט נשים, אך אלמלא נכתב קרא דהאזרח גבי סוכה, אז לא הוי אפשר לחייבן בסוכה מסברא דשאף הן היו, דאז הוי קרא דמצה תיובתי', דאיך נצריך קרא לחייב כדי שלא נילף מחה"ס לפטור, אי גם בחה"ס הויין נשים חייבות. (וע"כ הוי אמרינן דס' דשאף הן היו אינה ס' דאורייתא). וי"ל דכל זה נכלל בתירוצו של רבא, והיינו מה דמשני רבא התם בסוכה "סד"א למילף ט"ו ט"ו מחג המצות", דע"י היקש זה דט"ו ט"ו שהוקשו מצה וסוכה אהדדי הוא דידעינן דלא הוי סגי בסברא דאף הן היו לחייבן בסוכה, אף אי לא נכתב האזרח למעט, ולא אצטריך האזרח אלא לאפוקי מהיקש גופי' ודוק כי עמוק הוא:

נחזור לדברינו הראשונים, דממנ"פ אין לאסור הנאת עצי סוכה, זולתי בהנאה של כלוי לבד, דלר"א דס"ל סוכות ממש לא מסתבר כלל לאסור בהנאה ד"ת אפי' הנאה של סתירה, דהא גם סוכותיהם שבמדבר הי' להם ולכל צרכיהם, ואף לבנות ולסתור בהן כרצונם, ואינו אסור אלא מטעם מוקצה לחוד, וכפשטות לישנא דאביי ורבא בש"ס ביצה ל', ולזה הוי מהני תנאי, אי לאו משום דע"כ בודל הימנה משום סתירת אהלא (והיינו מה דכ' שם רש"י טעמא דמוקצה, דקאי אליבא דאביי, שהוכחנו שיטתו דכר"א ס"ל סוכות ממש, וסרה ממנו ק' מג"א בסי' תרל"ח), ומינה דבשהתנה, אף מדרבנן ליכא איסורא רק בהנאה של סתירה לחוד (דלזה לא מהני תנאי כאמור) ולא בהנאת ישיבה בשעת גשמים וכדומה ומה דאר"ש משמי' דר' עקיבא, סוכה ט', דעצי סוכה ד"ת אסירן, היינו משום דר"ע לשיטתי' (כדגריס לה בספרי) דטעמא משום ענני כבוד, ובדין הוא שכשם שלא שלטה יד איש בעננים, כך לא תהא שולטת בסוכה זו, שנקבעה לזכר לעננים ההם, ומינה דאף לר"ע רק דומי' דענני כבוד נאסרה, היינו שלא לסותרה ושלא ליהנות הימנה הנאה של כלוי, אבל לשבת בצלה מותר בין לאנשים בין לנשים ועבדים ואפי' בשעת גשמים:

**(ואמנם דבש"ס מקיש לה לחגיגה, אבל י"ל דעיקר אסברא סמיך ר' עקיבא, מטעמא דענני כבוד, ואף אי נימא דהיקש גמור הוא, ואין היקש למחצה (ובחגיגה ודאי דכל הנאה אסירא) מ"מ ע' תוס' קדושין [צ"ד, ד"ה גברי בעו חיי,] דמוכח שם דהיכא דיש סברא לחלק אז לא אמרינן אין היקש למחצה יעויי"ש דהא באמת גם מזוזה איתקוש לת"ת כמו"ש רש"י שם, ואעפי"כ מחייבינן נשים במזוזה ול"א אין היקש למחצה. ואכמ"ל:)**

וכבר הוכחנו דפלוגתא ר' אליעזר וחכמים בדירת קבע או דירת עראי, ובסוכה ישנה דפסולה לר"א, וכן בסוכת השותפין, וכן לענין אי בעינן סוכה הראוי' לשבעה ימים שנחלקו בה ר"א ורבנן, כלם שיטה אחת הן, ותלוי' במחלקותו של ר"א ור' עקיבא בטעמא דסוכה, אי מטעם סוכות ממש, אי מטעם ענני כבוד, ומדהן הן מגופי הלכות סוכה כבר ניחא מה שהרמב"ם והטור ושו"ע כולם הביאו לטעמא דענני כבוד (אע"ג דלכא' אין נ"מ בזה לדינא), דאינהו פסקו בכל הני הלכתי דלעיל כרבנן דר"א, וכלהו תליין בטעמא דמצות סוכה וכדאמרן:

והנה בסוכה [י"ב א'] יליף הא דאין מסככין בדבר המקבל טומאה מהא דואד ועלה מן הארץ, ומקשה הניחא למ"ד ענני כבוד אלא למ"ד סוכות ממש כו' ר' חסדא א' מהכא עלו ההר והביאו עלי עצי זית כו'. והנה ודאי דלמ"ד ענני כבוד, ויליף מואד יעלה מן הארץ לא נעלם ממנו ההוא קרא דעזרא, אלא דלדידי' נימא הכי, דעזרא גופי' מנא ידע, ע"כ מהאי קרא דואד יעלה מן הארץ ואחרי שהוכחנו למעלה, דמה שהקשה הטו"א דנימא גבי חיוב נשים בסוכה שאף הן היו באותו הנס, שדבר זה תלוי ג"כ בהא, אי סוכות ממש אי ענני כבוד, ולמ"ד ענני כבוד אין ה"נ דהוי סד"א לחייבן משום שאף הן היו, ומה שהוצרך רבא להיקשא דט"ו ט"ו מחה"מ, היינו הך, דאי לא הא לא קיימא הא (כמבואר למעלה) בזה ינעם לפרש ד' הכתובים בנחמי' המובאים בראש דברינו:

"וביום השני נאספו ראשי האבות להשכיל אל דברי התורה (כלומר להתבונן בשום שכל ביתורי דקראי) וימצאו כתוב (שהוא מיותר לכאורה) אשר ישבו בני ישראל בסוכות (כלומר "בני", ולא בנות ישראל מצאו מיעוט מיוחד לפטור נשים מסוכה, וקשה, תי"ל שמ"ע שהז"ג היא, וכקושית הש"ס, עכצ"ל דהוי סד"א לחייבן מטעם שאף הן היו באותו הנס, מוכח עכ"פ מזה דטעמא דסוכה משום ענני כבוד, (דלמ"ד סוכות ממש הא לא הי' שם נס מיוחד וכמו שביארנו) ומסתעף מזה דאין מסככין אלא בדבר שגדולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, דומי' דעננים, וכדכתיב קרא ואד יעלה מן הארץ), ויאמר להם צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עין שמן (כלומר פסולת גרן ויקב שגדולם מן הארץ וכו' שאינם מקבלין טומאה דומי' דעננים, כדרשת חז"ל) לעשות סוכות ככתוב":

הנך רואה כי לא עצם מצות סוכה נשכח כ"כ מדורו של נחמי' (עד שהי' בעיניהם כענין חדש במצאם אותו בספר תורת ד') בלתי ההתבוננות בפרטי מצוה זו, לכל חקותי', התלוי' הרבה בעיקר טעם המצוה, שבה נחלקו אח"כ גם ר"א ור' עקיבא וכמו שבארנו:

המורם מדברינו:

א) שלכל ארבע השיטות השונות בענין איסור ההנאה מעצי סוכה (היינו שיטת ר"י, ור"ת, ורא"ש, ורמב"ם) עכ"פ אין איסור הנאה בדופן, של יותר מכדי הכשר שיעור סוכה, היכא דההנאה אינה של כלוי, והתנה עלי' ביה"ש. ב) הוכחנו מד' רש"י פ"ד דביצה, והערנו מד' המשנה [סוכה כ', ב'] ומד' הש"ס [סוכה י'] דאין שום איסור בישיבה דסוכת החג אפילו שלא במקום מצוה, ודלא כהגאון עו"י ז"ל. ג) העלינו הסבר חדש בהא דמצות לאו ליהנות ניתנו, ותירצנו ק' גאוני בתראי בענין עשה דוחה ל"ת גבי כלאים. ד) ישבנו פליאת המג"א וטו"ז על שיטת הרא"ש שהתיר הנאת דפנות, בארנו שיטתו בא"א וגם הבאנו ראי' לדבריו מברייתא דסיככה כהלכתה וכו'. ה) ישבנו שיטת רש"י ביצה דמשמע מדבריו שאין איסור הנאת סוכה אלא מדרבנן. ו) בארנו דבענין תשבו כעין תדורו יש פלוגתא בין אביי ורבא. ז) ישבנו ק' הטו"א לענין שאף הן היו באותו הנס. ח) ישבנו שיטת רש"י [בסוכה, כ"ג] לענין עשה סוכתו ע"ג בהמה. ט) ישבנו ק' שעה"מ אליבא דר"מ בענין ראוי מדאורייתא וא"ר מדרבנן אי מקרי ראוי י) בררנו טעם ויסוד מחלקותן של חז"ל בענין סוכה הראוי' לשבעת ימים, ובענין סוכת השותפין, ואי דירת קבע אי דירת עראי בעינן, וסוכה ישנה:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה