המדרש והמעשה ויקרא· רבי יחזקאל ליבשיץ
הערות מאת אבד"ק קאנין
הערות אחדות ל"עמק ההלכה" מאת כ"א הגאון וכו' כמו"ה יעקב נ"י אבד"ק קאנין.
לפרשת ויקרא לענין מ"ש ז"ל משקין את התמיד בכוס של זהב.
הנה מסתימת לשון רש"י ז"ל בב' מקומות במס' ביצה בסופה במס' חולין פ' ג"ה ד"צ ע"ב דטעם ההשקאה הוא כדי למהר מעשה ההפשטה מוכחת שיטתו נגד שיטת הרמב"ם ז"ל, ואולי י"ל שבטעמא דהשקאה חולקין האמוראים בש"ס [חולין, צ' ע"ב] דרבא חשיב שם השקאת התמיד בכוס של זהב לדבר של גוזמא וריבנ"א שמואל מנה את הג' מקומות שדברו בלשון הבאי, תפוח גפן ופרוכת, ושביק השקאת התמיד, משום דסובר כמו שפירש"י ז"ל דהשקאה היתה דוקא בכוס של זהב, משום דאין עניות במקום עשירות, ואחרי אשר על הסברא דאין עניות במקדש במקום עשירות, שתופס הש"ס בהרבה מקומות לדבר פשוט, בטח לא יחלוק גם רבא, לזאת כדי להבין טעם מחלוקתו על שמואל באופן ההשקאה י"ל לענ"ד דשמואל אזיל לשיטתו, דסובר במח' ע"ז, ד' ל"ח, דאם הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והפך בו מותר, דקרובי בשולא לאו מילתא היא, וכמו כן יסבור דגם קרובי עבודה לאו מילתא היא, נגד סברת ר' הונא [במס' שבועות ד' י"ז] דמחייב שם בזר שהפך בצנורא, משום דקרובי עבודה מילתא, ואולי גם רבא סובר בזה כשמואל, דקרובי עבודה לאו מילתא, ומחולק הוא עליו רק בטעמא דהשקאה, שאם נאמר גם אצלה הסברה דאין עניות וכו' בע"כ נחשבת ההשקאה לא לקרובי עבודה שלאו מילתא היא לתרווייהו, רק לעיקר עבודה. ומשום דסובר שמואל דהשקאת התמיד בכוס של זהב איננה אחת מהג' מקומות שדברו בלשון הבאי, מטעם דאין עניות וכו' בע"כ הוא סובר ג"כ דטעם של ההשקאה הוא פרוק הסירכות כשיטת הרמב"ם ז"ל, ובהיות שבזה תלוי הכשר גוף הקרבן, לזאת שפיר שייך בה הסברא דאין עניות כו' כמו לשאר עניני עבודות, אבל רבא דחשיב גם ההשקאה בכוס ש"ז לדבר של גוזמא, ולא איכפת לו בהסברא דאין עניות כו' בע"כ סובר כשיטת החולקים על הרמב"ם ז"ל, דטעם ההשקאה הוא רק משום קלות ההפשטה, ולא הוי יותר מקרובי עבודה דלאו מילתא היא, וההשקאה בכוס ש"ז היא ממילא רק דבר של גוזמא, משום דלא חשיבא כעיקר עבודה שתהי' בדוקא בכוס ש"ז מהסברא דאין עניות כו' ואף שהותרה הפשטת הפסח בשבת משום הקטרת האמורין, היינו בשביל שאצל קרבן צבור מלאכה שא"א לעשותה מע"ש הותרה בשבת, אך לגבי הסברא דאין עניות כו' לא חשיבא ההשקאה, שבאה לאחר ההפשט, כעיקר עבודה. הרי דמחלקותם דרמב"ם ורש"י, בטעמא דהשקאת התמיד, בפלוגתא דרבא וריבנ"א שמואל תליא:
לפרשת צו בענין כבוס דם חטאת
איברא שגם לדברי כ"א הגאון המחבר שי' יש לדקדק, היכי פשיטא לו לרבא בדם עולה למטה ודם חטאת למעלה, דאם משום נגיעה הא קא נגע וטעון כבוס, מהיכא תיתי לחלק בין נגיעה לבליעה, ואולי באופן זה גם משום נגיעה ליתא, וכמ"ש בשבת מים ע"ג מים היינו הנחתן נאמר ג"כ הכא שרק הדם עולה שהוא למטה קא נגע בבגד ולא הדם חטאת שמונח ע"ג דם העולה, ולולא דברי כ"א הגאון המחבר שיחי' הי' אפשר לאמר עפ"י שיטת הש"ס [ב"מ, ד' י"ב] בבעיא דזרק ארנקי, דאויר שסופו לנוח כמונח דמי דבעי' דרבא היא כשנפל על הבגד הדם חטאת מתחילה ממקום גבוה, וטרם שנח, בעודו באויר על הבגד, הקדים ליפול עליו ממקום נמוך הדם עולה, ומקום הספק אי משום נגיעה, הא קא נגע", הוא בשביל שתיכף כשהתחיל הדם חטאת ליפול על הבגד באויר שסופו לנוח כבר הוא כמונח, ולוא גם שאלו קלט אחר את הדם מן האויר ולא נח כלל על הבגד, לא היה מחויב הבגד בכבוס, משום דס"ס ליתא שם דם הראוי לכבוס, מ"מ באופן זה שדם החטאת קדם בהנחת האויר, ובסוף הונח גם הוא עוד עם הדם עולה על הבגד, אלא שקדמו הדם עולה בנפילתו על הבגד, שפיר שייך לאמר שבשביל הקדמת הדם חטאת לנוח באויר שסופו לנוח על הבגד, דינו כמו שנגע בבגד לבד, וטעון כבוס, "או דילמא משום בליעה הוא והא לא בלע", והיינו שהטעם דאויר שסופו לנוח כמונח דמי לא יועיל לחייב את הבגד כשנפלו עליו הדם עולה וע"ג הדם חטאת צב א באופן הנ"ל בכבוס אם חיוב הכבוס הוא משום נגיעה, משום דנחשב כמונח לגבי שבת, אבל לא משום בליעה, דהא הדם כשהוא מונח באויר נהי דכנגע משוית לי' אך עכ"פ לא נחשב כבלוע בבגד, ולבסוף כשנפל עליו, הא הקדימו בנפילה הדם עולה, וממילא פטור הבגד מכבוס.
אולם ענין זה בכלל, היינו אם הסברא דאויר שסופו לנוח כמונח דמי' מתקבלת גם אצל קדשים ודם חטאת להטעינו כיבוס, יש לכאורה לפשוט מבעי' של הש"ס [זבחים, דף ט"ז] היה מזה החטאת העוף ונקטעה ידו של המזה עד שהגיע למזבח מהו, ופשיט שם "והזה ונתן אמר רחמנא", ועד שהגיע הדם למזבח לא נגמרה הזאתו, ונפסלת בבעל מום, מוכח מזה שלולא היתור דקרא "והזה ונתן" היתה נחשבת ההזאה, תכף ביציאתה מיד המזה, לגמר עבודה, והיינו משום דהי' סופה לנוח וגם לגבי קדשים, וכ"כ גם אצל דם חטאת להטעינו כבוס, הדין הוא דכמונח דמי כנ"ל איברא שמהש"ס [זבחים ד' י"ט,] משמע ההיפך, דפריך שם הגמרא על ר' יוחנן, דאמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים ותיפוק לי' משום חציצה ודחיק הש"ס לתרץ "בשמאל", ועדיפא היה לו לתרוצי, דהא דמתיר ר"י לבישת הצלצול משום הטעם דלא אמרו יתור בגדים שלא במקום בגדים, ולא חייש לאיסור חציצה, הוא משום דמיירי שלבש הכהן הצלצל הזה אחר שיצאה הזאה מידו, ולא הגיעה עוד למזבח, דאז אף שמהרבוי ד"והזה ונתן" ילפינן שלא נגמרה עוד העבודה עד שהגיע למזבח, מ"מ לא שייך לאסור ההלבשה מטעם חציצה משום דבאמת הא כבר יצא הדם מיד המזה, ומאומה אין בה שיחצוץ לו הצלצל, ועיקר חשש הפסול היה לנו רק מלתא דיתור בגדים, ולזאת שפיר אר"י דאף הטעם של יתור בגדים ליכא בלבישת הצלצל, משום דהוי שלא במקום בגדים, ומדלא משני הש"ס התירוץ הזה, מוכח מזה דבאמת לענין הזאה ושאר דיני קדשים אויר שסופו לנוח לאו כמונח דמי לכ"ע, וממילא ההזאה, כ"ז שלא הגיעה למזבח, עדיין שם עבודה עליו לפסול גם משום חציצה בלבישת הצלצל, וכמו שמונחת עוד ביד המזה, ואי משום דבאמת הא כבר יצאה ההזאה ואין דבר בידו שיחצוץ לו הצלצל, הא מ"מ לא גרע זאת מאלו לבש הצלצל בשמאל שאינו חוצץ להעבודה שהיא בימין, וזה גופא הוא התירוץ של הגמרא "בשמאל" כו' ואולי בדרך הפלפול יש לישב בזאת גם את המאורע שספרו לנו חז"ל בברכות, דחזי שמואל דהוי קא מהדר אחר כהן, ואמר שחיטה בזר כשירה, וא"ל עלי מימר שפיר קאמרת, אלא דמורה הלכה בפני רבך הוית, ומקשים העולם, א) אם מורה הלכה הוי שמואל ונתחייב מיתה לדעתו של עלי, איך קאמר ע"ז "מימר שפיר קאמרת", ב) הלא הוראת שמואל ששחטה כשירה בזר היתה יפה ונחוצה בעתה, כדי לאפרושי מאיסורא דלבישת בגדים שלא בשעת העבודה, וממילא אין מחויב עוד בהוראתו זאת מיתה. אך לפי הנ"ל יש לאמר (אחרי שנדקדק עוד בדברי הגמרא "חזי דהוי קא מהדרי אחר כהן", שלשון זה מורה שהיו מחפשים את הכהן, והלא רוב מצוין במשכן אצל העבודות הוי כהנים) דבאמת לא נעלמה גם מעלי הלכה דשחיטה כשירה בזר, ואעפי"כ הוצרך כהן לשחיטה, למצוה מן המובחר, כמו שקבעו גם לשלוח השעיר שכשר בזר לעשותו אעפי"כ ע"י כהן [יומא, ד'] ולמצוה מן המובחר ממילא שהוצרך גם ללבישת בגדים בשעת השחיטה, אך כדי לצאת מחשש איסור לבישת הבגדים שלא בשעת העבודה היו מהדרים אחר כהן כזה שהיה לבוש הבגדים לעבודת הזאה, ותיכף אחר יציאת ההזאה מידו, טרם שהגיע למזבח יעשה, או רק יתחיל, בחתיכת הסימנים, דאז מותר לו גם גמר השחיטה (אחר שהגיעה כבר הזאה למזבח משום דלא נתנה תורה למה"ש) בבגדי כהונה, משום דתחילת הלבשה היתה לעבודת הזאה, וממילא לא הוי עוד הוראת שמואל לאפרושי מאיסורא, ורק שמואל לא ידע שעלי הוי מהדר דוקא אחר כהן כזה, ושפיר אמר לעלי שחיטה בזר כשירה, כדי לאפרושי מאיסורא של לבישת הבגדים, וע"ז שפיר השיב לו גם עלי "מימר שפיר קאמרת", היינו שלדעתו של שמואל שהי' מהדר עלי אחר כהן שלא הי' עסוק בעבודת הזאה כו' הותרה לו הוראה כדי לאפרושי מאיסורא, מיהו גמורה הלכה בפני רבך הוית", היינו בשביל שבאמת הי' עלי מהדר רק אחר כהן המזה, ולא הי' בהוראת שמואל שום ענין אפרושי מאיסורא שתהיה ההוראה בפני רבו מותרת. כך י"ל ע"ד חידוד אף שהוא רחוק קצת:
סוף הספר