המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת תצא - ב
ואם בשדה וגו' והחזיק בה האיש ושכב עמה וגו' ובספרי פרט אאחד שוכב ואחד מחזיק
דברי הספרי הללו תמוהין מאד דמאי קאממעט. וכבר נתלבט בזה הגאון מלבים ז"ל בפירושו. וכסבור הייתי לפרש עפימ"ש הרמב"ם ז"ל [פ"ה מה' יסוה"ת] דאפילו בעבירות שדינן ליהרג ולא לעבור, אם עבר ולא נהרג אין לו חטא משפט מות, אלא שעבר אעשה דונקדשתי, ועיי"ש בכ"מ שהרמ"ך חולק עליו, ולדבריו ח"מ:
והנה להרמ"ך עכצ"ל, דקרא דלנערה לא תעשה דבר לא יתפרש אלא בשהיא אנוסה על עצם הבעילה, היינו כגון שתקפה ובעלה בע"כ (דבכהא"ג ודאי דאף לרמ"ך כל אונסא כמאן דלא עביד), דאילו כשהיא אנוסה רק מחמת מיתה, היינו, או להבעל או ליהרג, הא בכהא"ג לרמ"ך חייבת באמת, מדעברה ולא מסרה א"ע למיתה, (ואסתר שאני, דלהצלת כל ישראל קאעבדה):
ותא חזי דפשטי' דקרא לכאורה כהרמ"ך משמע, מדאמר "והחזיק בה האיש ושכב עמה", היינו דמעשה הזנות גופי' הי' ע"י כפיי', דע"י שהחזיק שכב, ודוקא אכהא"ג שמענו דלנערה לא תעשה דבר, ואפשר דהיינו מה שדייק בספרי אהך קרא, והחזיק ושכב, פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב, כלומר אם מי שהחזיק לא בעל, ומי שבעל לא החזיק, היינו שלא הי' האונס על עצם הבעילה, אלא שאיים עלי' המחזיק, שאם לא תבעל לפלוני יהרגנה הוא, באופן שבידה למסור עצמה למיתה ביד המחזיק, ולא תבעל מן השוכב, וכפי הדין דתיהרג ולא תעבור אז אם לא עשתה כן, אין פוטרין אותה באמת מדין סקילה כלל. ואם כן תהי' ראי' גדולה מזה לשיטת הרמ"ך:
כך הייתי סבור לפום רהיטא לפרש ד' הספרי, **(וכן משמע לכאורה מדברי הריב"ש סי' שפ"ז דמפרש לקרא דלנערה לא תעשה כשהיתה אנוסה על עצם הדבר. יעויי"ש:)** אבל שבתי ראיתי דזה רחוק, דהגע עצמך, אי ס"ד דלרמ"ך לא מתוקים קרא דלנערה לא תעשה דבר אלא בתקף אותה בעל כרחה, באופן שאפילו ע"י מסירת נפשה א"א הי' לה להנצל מן העבירה עצמה, א"כ תקשי אטו הא קרא בעי, פשיטא, דמאי הוי לה למיעבד, ואונס כזה ודאי דכמאן דלא עביד דמי, ועכצ"ל דעכ"פ בנערה המאורסה דכתיב בה קרא ולנערה לא תעשה דבר אף הרמ"ך יודה, שאפילו כשהיתה אנוסה רק אונס נפשות בעלמא, ולא אונס הבעילה עצמה, ג"כ פטורה, משום דאשה קרקע עולם, ואפילו לכתחילה נמי לאביי תעבור ולא תהרג, והיינו מה דקמ"ל קרא דלנערה לא תעשה; וזה לרמ"ך, ולרמב"ם נהי דלא ס"ל כאביי בהא דקרקע עולם (וכמו"ש הפוסקים אליבי'). מ"מ הא לדידי' בלא"ה ניחא, אפילו באיש ואפילו היכי דמוזהר ליהרג ולא לעבור, מ"מ הא ס"ל דאי עבר לא קטלינן לי':
ועכ"פ בין לרמב"ם בין לרמ"ך עכצ"ל דקרא דלנערה לא תעשה דבר קאי אפילו אאונס נפשות בעלמא, ולא אאונס של העבירה עצמה, וממילא דתו א"א לפרש כונת ד' הספרי כמו שפרשנו למעלה:
והנה זה מכבר העירני כ"י הרב הגאב"ד ז"ל מאסטרובא על דקדוקי שנויי הלשונות שבדברי הרמב"ם והרמ"ך שם בפ"ה מהיסוה"ת, שהרמב"ם כתב "ואפילו הרג באונס אין מלקין, ואין צ"ל שאין ממיתין אותו' כו'. והרמ"ך כתב שם וז"ל, "וה"נ אם עבד עכו"ם באונס והתרו בו חייב מיתה", ע"כ. וטעמא בעי, מ"מ נקט הרמב"ם במשל שלו כגון "הרג" באונס, והרמ"ך נקט "עבד ע"ז" באונס, וידידי הה"ג הנ"ל תירץ לפי דרכו, ואנכי השבתי לו את הנלענ"ד:
דנחזי אנן הנה לרמב"ם לשיטתו ודאי דשפיר דייק בלישני', והוא עפימ"ש הרמב"ם [פ"א מהא"ב ובפ"כ מה"ס] דאנסוהו ונתקשה ח"מ, משום דאין קשוי אלא לדעת, וא"כ בעריות לא הי' יכול הרמב"ם לצייר את חדושו שחידש בפ"ה מה' יסוה"ת (דאי עבר לא קטלינן לי'), דממנ"פ, אי באיש, הא לרמב"ם באמת חייב, דלדידי' לא מקרי אונס כלל, ואי באשה פשיטא דאינה נהרגת, דהא לאביי אף לכתחילה נמי אינה מוזהרת ליהרג ולא לעבור, משום דקרקע עולם היא. ואף שכבר הזכרנו למעלה דלדעת המפרשים לית לי' לרמב"ם הא דאביי, מ"מ אפשר דלא הוי ניחא לי' לרמב"ם למינקט המשל שלו במילתא דתליא בפלוגתא דאמוראי, ומשו"ה לא נקט הרמב"ם עריות. ואמנם גם לענין ע"ז קשה ג"כ לצייר עביד באונס, דהא אם הי' לבו לשמים באמת פטור, ואיך יאנסוהו שלא יהא לבו לשמים, ובפרט לרבא דס"ל מאהבה ומיראה פטור [עתו"ס סנהדרין, ס"א ב', ד"ה לרבא]. עפי"ז ניחא מאד מה דשביק הרמב"ם במשל שלו לאונס דעריות ודע"ז, ונקיט דוקא נהרג באונס:
אפס הרמ"ך גם בדין זה, דלענין עריות אין אונס לאיש, פליג על הרמב"ם, וא"כ לדידי' עדיין יש לדייק, מאי טעמא שביק במשל שלו גם לאונס דעריות וגם לאונס דרציחה, ונקיט דוקא עביד ע"ז באונס:
ואמנם לבר מדקדוקי סופרים הנ"ל יש להבין גוף מחלקת זו בין הרמב"ם והרמ"ך, דממנ"פ במאי עסקינן. אם בלא התראה, מאי איריא אונס הא אף ברצון לא קטלינן לי' בלא התראה, ואי התרו בו ואמר אעפי"כ, הלא רצון גמור הוא, ואטו הרמב"ם מי לא יודה בזה, וכבר נתקשה בזה גם הכ"מ בהיסוה"ת שם, ואי דאמר "אעפי"כ מפני שאני אנוס", (וכדמשמע לכאורה מד' הכ"מ שם) גם זה דחוק, דהא עכ"פ לאמירה זו מי כפהו:
ולחומר הנושא עלה בדעתי לישב עפי"מ שנסתפקתי מכבר באחד שנתחייב לחברו לעשות איזה דבר, ונאנס ולא עשהו, אלא שנתברר שגם מבלעדי האונס לא הי' בדעתו כלל לעשותו, איך נדייני' להאי דינא, אי נימא דסו"ס אנוס הוא, ומצי המתחייב למימר מאי איכפת לך ברצון שלי, הא בלא"ה (אפילו אי הוי בעינא לקיים התנאי) הי' האונס מעכבני, או נימא להיפך, דהלה מצי אמר לי', איך תפטור נפשך בטענת אונס, אטו האונס בלחוד עכבך, הלא גם מבלעדו לא היית עושה כלום. ולכאורה היתה הסברא החצונה נותנת לפטור את האנוס גם באופן זה, אבל מסוגיא דריש כתובות מוכח להיפך, בהך דפסקי' מברא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי, ולכאורה הלשון אינו מדוקדק, דל"ל למימר חזו דאתאי, הכי הול"ל, "חזו דפסקא מברא", ותו לא, דהא לצד הראשון של החקירה דידן, אפילו אי הוי קאי בדוכתי' ולא הוי אתי כלל עד המברא, ג"כ יפטור מתנאו, מדסו"ס פסיק לי' מברא, אלא ע"כ דהאמת אינו כן, דעכ"פ על המתחייב לגלויי דעתא דאלמלא האונס, אז מצדו נכון הי' לקיים התנאי, ומשו"ה קאי וצוח "חזו דאתאי", דאילו באמת הוי קאי בדוכתי', ואפילו עד המברא לא הי' בא, באופן שהי' ניכר דאף מבלעדי האונס לא הי' ברצונו לקיים, אז לא היתה פסיקת המברא פוטרתו כלל:
ובעוד שהייתי עולה ומסתפק בחקירה זו, מצאתי לי רב והוא הגאון בעל הפלאה ז"ל [בכתובות. נ"א] שנסתפק ג"כ בספק זה ושהוכיח ג"כ כמו שכתבתי, מהא דאבוה דשמואל לגבי אשת ישראל שנאנסה) דע"כ ל"פ אבוה דשמואל ורבא שם אלא דלמר מדסופה ברצון הו"ל רצון, ולמר גם זה אונס הוא, מדיצרה אלבשה, הרי דאי לאו מטעמא דיצרה אלבשה היתה נאסרת, אעפ"י שבאמת האונס מבחוץ הא לא פסק ממנה מתחילה ועד סוף
, **(ובימי עלומי פרשתי בזה ע"ד דרוש להא דאיתא [ר"ה, כ"ט, ב'] א"ר ב"ח, כתוב א' אומר יום תרועה, וכא"א זכרון תרועה, לא קשיא הא בחול הא בשבת, א' רבא אי מדאורייתא במקדש היכי תקעינן, ועוד הא לאו מלאכה היא, אלא א' רבא כו' כדרבה, גזירה שמא יטלנו בידו וכו' ויעבירנו ד"א ברה"ר. וקשה סו"ס הא לא תירץ רבא כלום ארומיא דקראי אהדדי, דאי משום גזרה דרבה בלחוד, ומדאורייתא אין חילוק בין שבת לחול, א"כ למה כתוב א' אומר יום תרועה וכא"א זכרון תרועה:
אבל לפי דרכנו יש לישבה שפיר. דאין ה"נ דלרבא תקיעה בשבת משרי שרי, אבל הא יצוייר במציאות בזמן מן הזמנים שיתילד איזה אונס בעלמא ולא יוכלו לתקוע, ובודאי דאונס רחמנא פטרי', אבל בהא הא כבר העלינו למעלה דעכ"פ חיובא רמיא על האנוס לגלויי דעתי' דאי לאו אונסא, ואי בדידי' הוי תליא, אז הי' בא ומקיים חובתו, ולפי"ז מתישב רומיא דקראי שפיר, דכתוב א' אומר "יום תרועה", היינו היכי דליכא אונסא ומצינן למיתקע, אז ודאי שיום תרועה הוי, אבל היכי דאתייליד אונסא יהי' איזה אונס שיהי', ולתקוע יהי' אי אפשר, אז עכ"פ בעינן זכרון תרועה, וכהא "דחזו דאתאי", כלומר צריך להזכיר עכ"פ כי רצוננו לעשות רצונך, אלא שהאונס מעכב, (דאי לאו גלוי דעת זה, באמת לא הי' האונס פוטרנו):
ואמנם עכשיו, לבתר שחדשו חז"ל גזרה דרבה ואסרו התקיעה בשבת, הרי לא גרע אונס זה עכ"פ משאר אונס דעלמא, דהא אנוסים אנחנו בתקנת חכמים, וממילא דזכרון תרועה ודאי דאשבת נמי קאי (דהא אין לך אונס דשכיח גדול מזה). נמצא לפי"ז דבתר שתירץ רבא משום גזרה דרבה, רומיא דקראי ממילא נפל, דאין ה"נ כדתירץ רמב"ח מעיקרא:
הא בחול והא בשבת, דלא גרעה גזרה דרבה משאר אונס דעלמא, וא"כ עכ"פ זכרון תרועה בעי, כלומר דאנן הא קאימנן, אלא שהאונס מעכב אותנו ודו"ק כי נכון הוא:)** הרי מוכח מזה עכ"פ דאף לרבא היכי דאיכא רצון ממש חייב, אע"ג שגם מבלעדי רצונו הי' אנוס לכך. עיי"ש בהפלאה שהאריך לענין לא אפשר וקאמכוין:
ולענ"ד, אלמלא דברי הגאון הפלאה ז"ל, כסבור הייתי להביא ראי' לאידך גיסא, והוא מדברי הירושלמי פ"ק דקדושין, שהביא המ"ל פ"ב ה' עבדים, דעבד עברי שחלה ואח"כ ברח, או ברח ואח"כ חלה, דחייב להשלים, משום דא"ל אילו הוית גבאי לא אבאשת, או אילו הוית גבאי הוית אינשמית בפריע, עכ"ד הירושלמי. ולכאורה צ"ע בחלה ואח"כ ברח למה הוצרך הירושלמי לטעמא דהוית אינשמית בפריע, תי"ל דבלא"ה לא הוי מצי העבד למיפטר נפשי' בטענת אונס דחלה, דמדברח הרי הוכיח דגם מבלעדי האונס לא הי' בדעתו לעבוד את רבו, וכן בברח ואח"כ חלה, ל"ל טעמא דאילו הוית גבאי לא אבאשת, והא מקמי דחלה כבר ברח. אלא עכצ"ל בדעת הירושלמי דאלמלא הנך טעמי הי' יכול העבד לאמר מה לך ולרצון דידי, כיון דסו"ס אפילו כשהייתי רוצה לעבוד הי' האונס מעכבני:
והנה הרמב"ם השמיט ד' הירושלמי והמ"ל כתב בדעתו של הרמב"ם בפשיטות, דאינו משלים, משום דמצי אמר לי' כי הוינא גבך מאי אהני לך, דהא לא שוינא לך, וזה לכאורה דלא כמסקנת ההפלאה ז"ל:
ומדאתן להכא תתישב לנו כמין חומר הא דרמב"ם ורמ"ך בפ"ה מהיה"ת, דאין הכי נמי דתרוייהו איירי כשהתרו בו וגם קבל התראה, ואין ה"נ דבזה גלה דעתו שרצונו לעבור עבירה זו, אפילו אלמלא אנסוהו, אלא דבלא"ה הי' המאנס תוכפו, ואפילו אלו הי' צועק אין מושיע לו, א"כ לא איכפת לן ברצונו כלל, מדסו"ס אפילו בלא רצונו הי' אנוס מחמת נפשות, ואף דמדינא הי' חובה עליו ליהרג ולא לעבור, מ"מ אם עבר לא חיסר אלא עשה. כל זה לרמב"ם לשיטתי', וכפי שבאר המ"ל בפ"ב מה' עבדים את דעתו "דמצי אמר לי' כי הוינא גבך מאי אהני לך", כלומר היכי דאיכא אונס באמת, אז לא איכפת לן ברצונו של האנוס, (וכבר אמרנו דזה לכאורה דלא כסברת בעל הפלאה ז"ל). אבל הרמ"ך אפשר דכסברת הפלאה ס"ל, וממילא אם התרו בו וקבל התראה הרי מוכח דאף מבלעדי האונס הוי ניחא לי' בכך, וזה (לסברת בעל הפלאה) כרצון גמור הוי:
כך הייתי סבור לאמר, אלא דעדיין לא נחה דעתי גם בזה, דאפילו אי נימא דגם במקום שיש אונס מ"מ בעינן הוכחה דבלאו אונסו רצונו הי' לקיים תנאו, (וכמו שהוכחנו מהא דחזו דאתאי בריש כתובות) מ"מ לענ"ד זה לא יתכן רק בתנאי דקום ועשה (כהא דאם לא באתי) ונאנס ולא עשה, משא"כ בחיוב דשוא"ת ואנסוהו, אז נהי דידעינן דאפילו מבלעדי האונס הי' עושה ג"כ, מ"מ הא סו"ס השתא אנוס הי' במעשהו, ואונסא כמאן דלא עביד, וא"כ איך יתכן לחייב מחמת רצונו, הא אפילו אי נימא דדין רצון יש לו, מ"מ הוי לי' כרצון בלא מעשה, דהא אין המעשה כלום, ואפילו לגבי זנות דאשת איש, אע"ג דהתם איכא סברת מהרי"ק דמעלה מעל באישה כתיב, מ"מ הא כשיש אונס מן החוץ א"כ אין מעשה כלל, ואטו מחשבה דידה עבדה לאינה עושה כעושה. (ובזה יתישב לענ"ד מה שהקשה בס' מנ"ח, למה אין לוקין עכ"פ כשעבר ולא נהרג משום לאו דולא תחללו עיי"ש ולדברינו ניחא. דכיון דאונסא כמאן דלא עביד, א"כ הוי עכ"פ כלאו שאין בו מעשה. ודו"ק):
ועיין בד' הגאון בעל הפלאה ז"ל, כתובות נ"א שם, שגם מדבריו מתבאר דרק לענין לאוסרה על בעלה הוי מהני לאבוה דשמואל הרצוי שלה לבסוף (אפשר דלא גרע מאומר מותר דג"כ אסור למהרי"ק) אך לא לענין חיוב מיתה, מדסו"ס הו"ל כלא אפשר וקא מכוין. והוא כדברינו, דמכיון דבאמת לא אפשר להנצל מן העבירה, אז אין כדאי בכונה דידה למיעבד לאינו עושה כעושה:
ואמנם בדבר אחד מצינו דאזלינן בתר כונה אפילו גבי חיובי מיתה, והוא בלאו דע"ז, דהא התם אפילו בלא שום אונס אי עביד והשתחוה ולבו לשמים, ה"ז פטור, ולפי"ז המעשה מצד עצמו בלאו דע"ז אינו כלום, כל זמן דליכא גם מחשבה בהדי', וא"כ י"ל דבזה הוי תקנתו קלקלתו, ועכ"פ בע"ז אם עבד במעשה וגם בכונת רצון, כגון שהתרו בו וקבל התראה, אז אין בכדי האונס החצוני לבטל את הרצון הפנימי דידי', ונמצא שיש כאן מעשה ורצון גם יחד:
ועפי"ז אולי לא רחוק לאמר דרמב"ם ורמ"ך לא פליגי כלל, דהרמב"ם נקט בדיוק "הרג באונס", דהתם (לענין רציחה) ודאי שהמעשה הוא העיקר, ומדהי' המעשה באונס אז אפשר שהכונה דידי' לא מעלה ולא מורידה, (עכ"פ לענין חיוב מיתה, מדהוי כמאן דלא עביד) משו"ה נהי דלכתחילה דינו ליהרג ואל יעבור, וגם קבל התראה (דהא באמת הי' גם רצונו בכך) מ"מ כשעבר אינו נהרג, מדאין כאן מעשה וכמו שבארנו (דמעשה אונס, לאו מעשה הוא):
אך הרמ"ך דייק וכתב אם התרו בו ועבד ע"ז באונס, דבע"ז הכונה הוא העיקר, ומדקבל התראה זה אות שאף מבלעדי האונס מן החוץ היתה כונתו לעבור, ואם היתה מחשבתו לע"ז לא אתי האונס דמבחוץ ומבטלה:
ולפי"ז יצא לנו דאף הרמ"ך לא אמרה אלא בע"ז דוקא, ובהא באמת ס"ל דאף בלא אפשר וקא מכוין נמי חייב (מדדינו ליהרג ולא לעבור, ומדבע"ז ע"כ בתר מחשבה אזלינן), ואפשר שגם הרמב"ם לא יחלוק בזה, ולא פטר הרמב"ם אלא "בהרג באונס", וכדנקיט במשל דידי':
ואם כנים אנחנו בזה אז תסור התמיהא שתמה בעל כ"מ ז"ל על הרמ"ך שנקט שני הפכים בנושא אחד (אנוס וקבל התראה), דלדידי אין כאן שני הפכים, דמיירי באמת שגם מבלעדי האונס הי' רצונו בכך, ובודאי שגם הרמב"ם מיירי בהכי, ואעפי"כ קרי לי' "הרג באונס" לפי שע"י האונס מבחוץ הוי לי' כמאן דלא עביד, ורמ"ך דמחייב לא מחייב אלא בע"ז ומטעמא דאמרן:
ודע דאף להרמב"ם אע"ג דלענין דיעבד ולחייב מיתה השוה ג' עבירות הללו לשאר עבירות שיש עליהן מיתת בי"ד, היינו דבכלן אם עבר באונס אינו נהרג, מ"מ אף איהו לאו לכל מילי השוה אותן, שהרי כתב הרמב"ם בפ"ה מיסוה"ת שם שאם עבר ונתרפא באחת משלש הללו עונשין אותו עונש הראוי ואילו בשאר ח"מ אין הדבר כן, דהא לענין חילול שבת אף לכתחילה נמי שרי, ומצוה נמי איכא:
והטעם פשוט דבשאר עבירות במקום אונם, מקרא דוחי בהם ילפינן, וא"כ אפילו אי לא נתיחד לו האונס על אותה העבירה עצמה, מ"מ אי לא שרית לי' להתרפא בהן במקום סכנה, א"כ אין זה וחי בהם אלא שימות בהם, דהא סו"ס מצות התורה מעכבתו מלהנצל מן הסכנה. משא"כ בהנך ג' עבירות קרא דוחי בהם ע"כ לאו עלייהו קאי, דהא לכתחילה עכ"פ דינו ליהרג ולא לעבור, ורק בדיעבד ס"ל לרמב"ם דלא קטלינן לי' אם עבר, משום דסו"ס אנוס הוא, וממעטינן לי' מקרא דההוא ולא אנוס גבי מולך, וכמו"ש הכ"מ שם, בזה שפיר אמרינן דהני מילי כשנתיחד לו האונס על עצם העבירה, משא"כ כשאין לו על העבירה עצמה שום אונס, אלא שרוצה להנצל ע"י עבירה זו מאונס הבא עליו ממקום אחר, כל כהאי גוני אינו ממועט מקרא דההוא ולא אנוס:
**(שוב ראיתי להגאון בעל מנ"ח ז"ל דמייתי לה ממקום אחר, מהא דב"ק גבי מי שאנסוהו למסור את ש"ח. ואולם לענ"ד א"צ לזה, דממקומו מבואר החילוק:)**
והנה נתבאר לך דלגבי הנך ג' עבירות יש לנו ג' מיני אונסים, א' לפטור אליבא דכו"ע, וכגון שכפוהו על עצם העבירה, דבהא ודאי אף הרמ"ך יודה, דהא קרא כתיב ולנערה לא תעשה דבר. ב' לחיוב אליבא דכו"ע, כגון שלא הי' שם שום אונס מבחוץ, אלא שהלך ונתרפא ע"י העבירה, דבהא אף לרמב"ם חייב, ג' מה דלרמב"ם פטור ולרמ"ך חייב, היינו כשכפהו אנס, אבל לא עצם העבירה, אלא שאמר לו עבור או תהרג. (וזה לשיטת הכ"מ, דרמב"ם ורמ"ך פליגי, ודלא כמו שכתבנו אנחנו לעיל דאפשר דלא פליגי כלל):
והנה יש לחקור אליבא דרמב"ם, במי שכפוהו אנסים לעבוד מין א' ממיני ע"ז אי להבעל לגוף א' מן העריות, והוא הולך ועובד ע"ז אחרת, או בועל מין אחר האסור עליו, ועל ידי עבירה זו הוא ניצל מן עבודת אותו המין שאנסוהו עליו, היכי נדייני' להאי דינא, אי נימא הא סו"ס אנוס הי' על ע"ז או ג"ע, ומה לי מין זה או מין אחר, וא"כ לרמב"ם אין עליו משפט מות, אלא דעבר אעשה דונקדשתי, או נימא לאידך גיסא, הא השתא עכ"פ על עבירה זו שעבר לא הי' לו שום אונס עליו:
ונלענ"ד דמדברי הרמב"ם יש ללמוד כהך סברא בתרייתא דמדמודה הרמב"ם שהמתרפא בא' מג' עבירות הללו עונשין אותו עונש הראוי, וע"כ מטעמא דאמרן דמקרא דההוא ולא אנוס אין למעט אלא כשנתיחד לו האונס על עצם עבירה זו, ולא כשבא עליו מן הצד, והוא מציל א"ע מן העבירה, א"כ ה"ה והוא הטעם בנידון החקירה דידן, דמה לי אם בא לו האונס מצד שכפהו החולי, או מצד שכפוהו אנסים על גוף אחר, סו"ס אהאי גופא שבעל או אהך ע"ז שעבד לא נתיחד לו שום אונס, ואינו אלא כמציל א"ע מאונס שבא לו מצד אחר:
שוב ראיתי שעל חקירה בדומה לזו כבר עמד הגאון בס' מנ"ח, אלא שהוא חקר באופן אחר, לענין אי רשאי ומחויב האנוס לבחור באיסור קל אם יוכל להנצל עי"ז מן האיסור החמור, עיי"ש שתלה זה בפלוגתת ראב"ד ור"ן לענין שחיטה לחולה בשבת ולענ"ד יש לחלק בין הנדונין, אבל מדברי הרמב"ם לענין מתרפא בע"ז יש לענ"ד ראי' ברורה, דבכהא"ג אין האונס פוטרו:
ובזה יש לענ"ד לבאר באר היטב ד' הספרי החמורים שהבאנו בראש מאמרנו זה. והחזיק בה האיש ושכב עמה, פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב, כונת הספרי דאף שאמרה תורה ולנערה לא תעשה דבר, ופטרה אונס אף לגבי עריות, מ"מ אין זה אלא בששכב מי שהחזיק, כלומר בשנבעלה לאותו הגוף שנאנסה עליו, פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב, כלומר שלא נבעלה לאותו האנס שייחד את האונס עלי', אלא שע"י שמסרה א"ע ברצון לאיש אחר הצילה א"ע מאונסו שלזה, דבכהא"ג לא עדיף מחולי שיב"ס שריפא א"ע ע"י א' משלש עבירות הללו, דאף לרמב"ם עונשין אותו עונש הראוי, ואהא ל"א תורה ולנערה לא תעשה דבר. ודו"ק כי נכון הוא:
ומדי דאיירינן בענינים אלה לא אמנע להעיר על מה שראיתי להגאון בעל מנ"ח ז"ל [מ' רצ"ו] שכ' דמאחר דמצד הדין אין רציחה נדחית מפני פקו"נ משום דמאי חזית, אלא דאעפי"כ גלי קרא גבי בא במחתרת דנרדף עצמו יכול להרוג את הרודף, וגם קרא דוהוכה שאף אחר רשאי להצילו בנפשו של רודף, עכ"פ בב"נ דליכא קרא, מנא לן שאף נרדף עצמו רשאי להרוג את רודפו. עיי"ש שהאריך:
ובמחכ"ת דבריו לא ברירין לי בזה. דלדעתי לנרדף עצמו לא צריך שום קרא, דסברא היא, וכהא שאמר הרמב"ם בפ"א ה' רוצח גבי יצא ראשו אין נוגעין בו "דטבעו של עולם הוא", והגע עצמך אם בגואל הדם שהוא כבר לאחר המעשה, וזה שוגג הי', והוא אינו אלא קרובו של נרצח, אעפי"כ פטרתו תורה, ולחד תנא מצוה נמי איכא "כי יחם לבבו", עאכו"כ בנרדף עצמו, וזה בא להורגו, ובשעת מעשה, איך לא יחם לבבו ואין ס' לחלק בזה בין ישראל לב"נ:
והנה בסנהדרין ע"ב גבי מחתרת מסיק הש"ס והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו, והנה לא פורש היכן אמרה תורה זאת, וערש"י ז"ל שנדחק בזה, ולולא דה"ק הי' נלענ"ד דבאמת סברא היא דכך טבעו של עולם, וכבר כ' הפנ"י ברכות דסברא לא גרע מקרא, ואבע"א קרא, היינו קרא דגואל הדם, ומ"ש המנ"ח מקרא דוהוכה גבי מחתרת, התם מילתא אחריתא היא, דהא באמת לא בא זה אלא על עסקי ממון, אלא שחז"ל אמרו חזקה א"א מעמיד עצמו על ממונו וכו' ונהרג ע"ש סופו, והא ודאי קרא בעי, ובפרט להתיר אף לאחר להרגו, משא"כ ברודף ממש שבא לכתחילה על עסקי נפשות, ולנרדף עצמו שיוכל לעמוד על נפשו, זה לא בעי קרא כלל, או דילפינן מק"ו מהא דגואל הדם ועכ"פ אין שום מקום לחדש איסור בזה לב"נ ואין צורך במה שהאריך בזה הגאון בעל מנ"ח ז"ל:
ולענין החקירה שהבאתי לעיל אי פוטרת טענת אונס, היכי דגם מבלעדי האונס ג"כ לא הוי מקיים תנאו, בענין זה הבאתי בחדושי עוד ראי' אחת מש"ס ערוכין ל"א ב' גבי בתי ע"ח:
דהנה מסקנת הש"ס התם דנתינה בעל כרחו ל"ש נתינה, ומשו"ה הוצרך הילל לתקן שיהא חולש מעותיו, עיי"ש. ולכאורה קשה טובי, דלפי"ז מקמי דאתי הילל הא לכאורה לא הי' שום מובן לגזרת התורה בפדיון בתע"ח, ממנ"פ, אם ברצון שניהם הלא תמיד זמנו, ואם לא ירצה הלוקח לקבל פדיונו, הא מצד הדין ונתינה בע"כ ל"ש נתינה. ועכצ"ל כמו שכתבו התוס' בגטין ע"ח (על קושיתם למה הי' נטמן בראשונה) ותירצו בתירוצא בתרא שאם הי' בפניו אז יעשוהו בי"ד לקבל בע"כ, (כונתם דנהי דנתינה בע"כ ל"ש נתינה, מ"מ עישוי ע"י בי"ד מיחשב כרצון, כהא דעישוי גבי גט וכן גבי קרבן) וככה יש לתרץ גם עצם גזרת התורה בפדיון בתע"ח, דאהני כדי שיעשוהו בי"ד, אבל באמת התוס' לא כ' זאת רק בתירוצא בתרא, ובערוכין ל"א לא הביאו רק תירוצא קמא, משמע דלא ברירא להו לתוס' הך מילתא למימר גם לענין ממון דכפיית בי"ד מיחשב כרצון, וא"כ הדרא קושיתנו על עיקר מצות האורה בפדיון בתע"ח, מה הועילה בזה מקמי דאתי הילל, (ותי' קמא של התוס' שם, שאם לא הי' נטמן הי' בוש ממנו, זה יספיק רק על קושיתם הם מ"מ הי' נטמן, אבל לא יספיק על קושיתנו על עיקר גזרת התורה בזה, כמובן):
וכסבור הייתי לאמר דנהי דבעינן דעת הלוקח, מ"מ הועילה תורה הרבה, שעכ"פ אם נתרצה הלוקח לקבל דמי גאולתו בתוך יב"ח הבית חוזר לצמיתות למוכר הראשון, בתור אפקעתא דמלכא, ולא בעי שום מכירה חדשה, משא"כ כשתעבור השנה, הרי כבר נחלט הבית ללוקח, ואם ירצה אח"כ לקבל דמי גאולתו, אין זה אלא מכירה חדשה, ובעי קנין חדש, ושוב תהי' הזכות ביד הלוקח הראשון (שנעשה עכשיו מוכר) לשוב ולגאול אותו בתוך יב"ח ויוחלט לו לצמיתות בתור אפקעתא דמלכא וכל זה רק לבתר שחדשה תורה פדיון בתע"ח בתוך יב"ח:
כך הייתי סבור לאמר, אך באמת גם זה דלא בעי קנין חדש בגואל בתוך יב"ח אינו דבר ברור, והגאון בעל מנ"ח [מ' שמ"ב] נסתפק בזה, ואמת דמשמע כן מדברי הש"ס ערוכין ל"א, מדאמר רבית היא והתורה התירתו, הרי דעד יב"ח אינה אלא בתורת משכנתא אצל הלוקח (דאם איתא דקנוי' לו א"כ ל"ש רבית בזה), וכן הוכיח מזה באמת בספר נה"מ סי' נ"ה, אבל מדברי המג"א וקצוה"ח משמע להדי' להיפך, משכתבו דאם לא גאל בתוך יב"ח מחמת אונס שוב אינו גואל "דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן", הרי דפשיטא להו דגם בתוך יב"ח היא קנוי' גמורה ביד הלוקח, ולדידהו בודאי צ"ל דאף כשבא לפדות בתוך יב"ח בעי קנין חדש, וא"כ הדר קשיא, מקמי דאתי הילל מה הועילה תורה בעצם קצבת זמן יב"ח לגאולת בתע"ח, אם ברצון שניהם הא יוכל לגאול תמיד, ובלא דעת הלוקח לא יוכל לגאול לעולם, וקנין חדש הא בכל גוני בעי (עכ"פ לד' המג"א וקצוה"ח):
עכצ"ל דהועילה והועילה, דנהי דלכוף את הלוקח לקבל מעותיו אי אפשר, מדנתינה בע"כ ל"ש נתינה, מ"מ יהי' המוכר אנוס, וא"כ יוחזר לו הבית עפ"י דין אפילו בלא קבלת דמי גאולתו, וכשיטת האגודה, דרק כשנאנס ביומא דמישלם שתא ל"מ אונס, מדהי' לו שהות מקמי הכי, אבל אם יהי' אנוס מתחילה ועד סוף אה"נ שלא הי' מפסיד המוכר זכות גאולתו, (וממילא דלדעה בתרייתא ביו"ד סי' רל"ב, דאפילו אונס דיום האחרון חשיב אונס, אין ה"נ שאפילו אם יסרב הלוקח ביומא דמישלם שתא, ג"כ לא יהי' הבית חלוט לו ומה שטענו המג"א ובקצוה"ח דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן, כבר תירצתי בספרי (עמ"ה לפ' בהעלותך) דאולי ס"ל להאגודה דאין זה אלא באונס דאתי מעלמא, בהא מצי אמר לי לנאנס מה לי ולאונסא דידך, משא"כ באונס הבא מכח המקבל עצמו, כבנ"ד שהלוקח מעכב לקבל מעותיו, אמרינן אונסא כמאן דעביד נמי, (עיי"ש בספרי):
ומעתה לק"מ מה שהקשינו מקמי דאתי הילל מה הועילה תורה בנתינת זמן יב"ח לגאולת בתע"ח, דהועילה והועילה, שאם יביא המוכר דמי גאולתו בתו"ז, והלוקח לא יקבל, אז לא יהי' הבית חלוט לו מטעם אונס דמוכר:
ואם תקשה א"כ תקנת הילל למה, ולמה הוצרך להיות חולש מעותיו, תי"ל שיפטור מחמת טענת אונס מזה מוכרח כמו שהעלינו למעלה, דבכ"מ שבא ליפטור ע"י טענת אונס, צריך הנאנס לברר עכ"פ שמבלעדי האונס הי' הוא מצדו נכון ועומד לקיים התנאי, וכהא דחזו דאתאי בריש כתובות, ולפיכך אתי הילל ותיקן שיהא חולש מעותיו, ויהיו הכל רואין שמצד הגואל אין שום מניעה לגאול, ואין לך "חזו דאתאי" גדול מזה:
ולפי"ז תהי' עיקר הוכחתנו רק לצד מי מי שסובר דאפילו בתוך יב"ח קרקע בחזקת לוקח קאי, ואם יגאל בעי קנין חדש, ולדידי' תקשי א"כ מאי אהני זמן יב"ח שקצבה לו תורה, ועכצ"ל כמו שכתבנו, וממילא מוכח דבכל טענת אונס צריך האנוס לברר שרק האונס מעכבו, ומבלעדי האונס הי' מוכן ועומד לקיים תנאו: