המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ
פרשת תצא - א
על הלאו דלא יוכל לשלחה באונס ובמוצש"ר
וענשו אותו מאה כסף כי הוציא ש"ר וגו' לא יוכל לשלחה כל ימיו.
הנה שלש פרשיות כתוב כאן בעניני אישות, פרשת מוציא ש"ר, ופרשת אונס (שבמדה ידועה שתיהן דומות זול"ז בענשן) ופרשת נערה המאורסה באמצע, בטרם נבא לבירור הלכות שונות בפרשיות הללו נקדים דקדוקי המקראות:
במוצש"ר הסמיך את הטעם (דכי הוציא שם רע על ב"י) אל העונש (דמאה כסף) ואח"כ באה העשה דלו תהי' לאשה. ובאונס שנה קצת את הסדר, שמקודם באה העשה דלו תהי' לאשה, ואח"כ הטעם, תחת אשר ענה. במוצש"ר הו"א לא יוכל "לשלחה" (בתוספת הלמד לפני הפעל) ובאונס הו"א לא יוכל "שלחה" (בלא תוספת הלמד):
גם בתרגום יונתן יש לדייק דבר פלא, דקרא דלא יוכל שלחה דכתיב אצל מוצש"ר תרגם יונתן "לית לי' רשו למיפטרה", ובתרגומו של אותו מקרא עצמו הכתוב אצל אונס הוסיף יונתן תיבה אחת, ותרגם "לית לי' רשו למיפטרה בגיטא". ואולם דיוק זה יתבאר לענ"ד בפשיטות, דהנה העשה דלו תהי' לאשה הכתובה אצל מוצש"ר, והעשה בדומה לה אצל אונס, אף דתרוייהו בנות חדא בקתא נינהו, בכ"ז יש חילוק מבואר ביניהם, דהאונס עדיין לא נשא, וכשאמרה תורה ולו תהי', הכונה שילך וישאנה, משא"כ במוצש"ר הא כבר נשואה ועומדת היא לו, ומה שא"ת ולו תהי', ע"כ הכונה שתשאר אצלו בהוייתה, ולפי"ז במוצש"ר ודאי סגי בזה שאמרה תורה "לא יוכל שלחה" סתם, וממילא ידעינן דהיינו אפילו בגט. דאטו ס"ד בלא גיטא, וכי בשביל שהוציא ש"ר עלי' מי גרעה מכל נשואה דעלמא שאינה יוצאת בלא גט, משו"ה סתם יונתן בתרגומו כמו שסתם הכתוב ותרגם "לית לי' רשו למיפטרא", וסתמו כפרושו דהיינו בגיטא, משא"כ באונס, שעדיין אינה אשתו, אלא שהתורה חייבתו שיקחנה לו לאשה. ועלה קאי הלאו דלא יוכל שלחה, בזה כבר הי' מקום לטועה לטעות בכונת התורה, ולמימר שלא בא הלאו אלא לחזק העשה, היינו דלא שבקינן לי' עד שילך וישאנה (וכל ימיו מוזהר ע"ז בלאו ועשה), אבל אם נשא הו"א דשוב לא עדיפא מכל נשי דעלמא, ואם לא תמצא חן בעיניו בידו לגרשה, כדי להוציא טעות זו הוסיף יונתן בתרגומו "לית לי' רשו למיפטרא בגיטא", ללמדך שעדיין לא יצא יי"ח במה שנשאה לחוד, אלא שגם אח"כ אגידא היא בי' לכל ימי חייו. וזה נכון מאד:
ולהלן עוד נשוב אי"ה לענין זה, ונקדים עוד דברים לחז"ל בספרי, הנראים כסתומים ונפלאים. דהנה אקרא דלא יוכל שלחה הכתוב במוצש"ר מוסיף הספרי [פ' תצא, שם] ואפילו לאחר זמן" (והכונה סתומה, דמאי קמ"ל פשיטא, והא כל ימיו כתיב) ואקרא דאונס מוסיף הספרי "אבל משלחה ליבם", וגם הוא פלאי, ובזי"ר הקצר על הילקוט ראיתי שנדחק בזה הרבה:
בישוב ענינים אלה הי' נלענ"ד עפ"י מה שיש לדקדק עוד בלישנא דקרא גופי', שהוציא הכתוב לאיסור הגרושין של מוצש"ר ושל מאנס בלשון "שלוח", ולמה לא נקיט לשון "גרושין" ממש (כהדא דאשה גרושה מאישה" "ודנדר אלמנה וגרושה", וכדומה במקראות, שהכתוב משתמש בלשון גרושין תמיד) ולא אמר כאן לא יוכל "לגרשה" כל ימיו? ואף אמנם שבעיקר פרשת הגרושין שבמקרא משתמש הכתוב ג"כ בלשון שלוח, "ושלחה" מביתו, אבל התם לדרשה אתי', דדריש מינה ושלח ושלחה לענין שליחות דגרושין, כידוע:
לענ"ד אפשר לאמר דגם תנא דספרי כאן לישנא דקרא קשיתי', מה שאמר לא יוכל לשלחה, ול"א לא יוכל לגרשה, אבל באמת יש לצייר עפ"י ההלכה שהאיש לא יגרשנה כלל, ולא יעבור אלאו דל"י, ואעפי"כ היא תצא ממנו בחייו ותהא מותרת לכל אדם, היינו לאביי דס"ל [בנדרים, כ"ט] דגם קדושת הגוף פקעה בכדי, וללישנא קמא דרשב"א ודר"ן שם, באומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי אז באמת יוצאת בלא גט לשיטת אביי שם, א"כ משכחת שלוח בלא גרושין, ולפי"ז אי הוי כתב קרא לא יוכל לגרשה, אז הוי אמינא דדוקא מעשה דגרושין הוא דלא מצי עביד, אבל שלוח דממילא, כגון שאירע שקדשה מתחילה רק לזמן, ולבתר זימנא יוצאת הימנו בלי שום מעשה מצדו, בכהא"ג הו"א דלא אזהרי' רחמנא. אפשר דמשו"ה דייק הכתוב ואמר לא יוכל שלחה, לאמר לך דאף שלוח דממילא (בלא מעשה דגרושין) נמי אסור. (ואמנם אמת הוא דגם לישנא דשלוח לישנא דגרושין הוא, כהא דא"ש קדושין ו', אמר לאשתו הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו'. אעפי"כ לא דמיין להדדי לגמרי, ע' מכילתא שמות י"ח ויקח יתרו וגו' אחר שלוחי', ר"י אומר אחר שנפטרה הימנו בגט. ר"א המודעי אומר אחר שנפטרה ממנו במאמר, יעויי"ש. הרי דלאו כל שלוח באשה לישנא דגיטא משמע):
איברא דציור זה שאמרנו שתהא אשתו, ושאעפי"כ תצא בלא גט והיינו בקדשה לזמן ולאביי) אפשר דמשכחת לה רק גבי מוצש"ר, דהא התם כבר נשואה ועומדת היא מקמי הכי, ואפשר שאירע לכתחילה שקדשה רק לזמן, אמטו להכי צריכא למימר דאעפי"כ אף שלוח דממילא נמי אסור, וחייב לחזור ולקדשה קדושי עולם, משא"כ באונס, שעד עכשיו לא היתה אשתו כלל, ומה שא"ת "ולו תהי'" היינו שיקדשנה עכשיו, לאחר מעשה האונס, בהא ודאי דלא משכחת לה כלל קדושי זמן, דלאו כל כמיני', ובודאי דלא שבקינן לי עד שיקדשנה קדושין גמורים, וא"כ ע"כ אתה צ"ל דבאונס עכ"פ הך לישנא דשלוח לישנא דגרושין ממש הוא, דאם נתקדשה קדושי עולמית ודאי דקדושת הגוף לא פקעה בכדי, ומה שהוציאו תורה בלשון שלוח, לאו משום הך דאונס, אלא משום רבותא דמוציא ש"ר תפיס להאי לישנא, דרק במוצש"ר אפשר לצייר שלוח בלא גט:
אולי לזה נתכוין בתרגום יונתן, שבמוצש"ר תרגם בקצרה "לית לי' רשו למיפטרא". ולאו דוקא בגיטא, אלא בכל מיני שלוח, ואפילו בשלוח דממילא, דהא במוצש"ר משכחת לה שלוח דממילא נמי, וכמו שבארנו. אבל באונס הוסיף בתרגומו לית לי' רשו למיפטרא בגיטא", לומר לך דבאונס שלוח בלא גט לא משכחת לה בשום פנים:
ואת הרמז לזה אפשר שמצא המתרגם במקרא עצמו, שכבר הערנו למעלה על תוספת אות "למד" שיש בפרשת מוצש"ר, משא"כ בפרשת אונס, דבמוצש"ר הו"א לא יוכל "לשלחה" (בלמד לפני הפעל), ובאונס לא יוכל "שלחה"; אפשר שהלמד הנוספת באה לרבויי דלאו דוקא שלוח ישר אסור והיינו גרושין ממש), אלא אפילו דבר המביא לידי שלוח, כגון שקדשה לזמן, דבכהא"ג לאביי יוצאת הימנה בלא מעשה גרושין כלל, נמי אסור (ולא שבקינן לי' עד שיקדשנה קדושי עולם). ומכיון שהציור הזה שתהי' מקודשת לו מכבר קדושי זמן יתכן רק במוצש"ר, ולא משכחת לה כלל אצל אונס (וכמו שבארנו למעלה) ע"כ דייק הכתוב בתוספת הלמד רק אצל מוצש"ר, דרק שם יצוייר דבר הגורם לשלוח ולא אצל אונס, והתם כתיב "ל"י שלחה" (בלא שום למד נוספת):
ומה שנרמז בקרא ע"י תוספת אות אחת אותה מפרש המתרגם ע"י תוספת תיבה אחת, היינו שאצל אזהרה דאונס מתרגם "לית לי' רשו למיפטרא בגיטא", בעוד שאצל מוצש"ר לא הוסיף כלום, ומתרגם רק כמה דכתיב, "לית לי' רשו למיפטרא":
ואם כנים אנחנו בזה אז מה נעים לפרש בזה גם ד' הספרי המובאים בדברינו למעלה, שעל האזהרה דלא יוכל לשלחה הכתובה אצל מוצש"ר מוסיף הספרי אפילו לאחר זמן, רצונו שאפילו אם לא הי' השלוח תלוי במעשה דגרושין, רק בזמן לחוד, דממילא אתא, הוי ג"כ בכלל האזהרה, ומחויב לקדשה קדושי עולמית. ובא וראה שרבותא זו השמיעונו חז"ל בספרי דוקא אצל מוצש"ר ולא אצל אונס, שכבר בארנו למעלה דאצל אונס קדושי זמן לא משכחת לה כלל. והבן:
ואכתי פש לן לבאר לאידך דספרי שהבאנו למעלה, היינו מה דמסיק הספרי להלן אצל אונס (ולא אצל מוצש"ר) אהא דא"ק לא יוכל שלחה, אבל משלחה ליבם. ומבואר דגם זה פלאי ומה בעי הספרי בזה. ובפשטות הי' נלענ"ד עפי"מ שהקשו התוס' [תמורה ד'] לרבא דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד ל"מ, א"כ אם קבלה קדושין מאחר ולאחר שגרשה המוצש"ר או המאנס) לא תהי' מקודשת, וכן באשת כהן איך אמרו דלוקה ואינו מחזיר, הא אין כאן גט כלל, מדגירש נגד מימרא דרחמנא. ע"ש בתוס' שנדחקו לתרץ, דבהא אפילו לרבא אי עביד מהני, מדאיתקוש גרושין למיתה:
והנה באמת מפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אולי אין ראי' כל כך, דהא אי אמרה איהי לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ומדפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אולי איגלאי מילתא למפרע דמדעתה הוי, ודהוי ניחא לה בגרושי' מן הראשון
, **(איברא דע"ז יש לפקפק הרבה, אבל אכמ"ל:)** וכן מהא דאשת כהן שלוקה ואינו מחזיר אולי ג"כ אין ראי' כ"כ, דאפשר אין ה"נ דמדאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ ואינו גט, אלא דאעפי"כ, מדאין הפסול בעצם הגט אולי לא גרע עכ"פ מריח הגט, דג"כ פוסל בכהונה כמבואר ביבמות נ"ב וצ"ב, דאע"ג שאמר ואי את מותרת לכ"א והוי כתנאי המאגדה לכל ימי חייה מ"מ פסולה לכהונה מד"ת, ובודאי הי' מקום לאמר אף גבי אונס שגירש ג"כ הכי, דנהי שאמרה תורה לא יוכל שלחה כ"י ואפילו אי נימא דעביד לא מהני, מ"מ לא עדיף ממגרש באופן המאגדה לכ"י חייו, דמה לי אם תנאו מאגדתה, מה לי אם איסור תורה מאגדתה אליו לכל ימי חייו, ועכ"פ פוסלה גיטה לכהונה (אפילו אי נימא דאינו גט):
הדרן לדברינו, דבין מפשטה ידה וק"ק מאחר, ובין מהא דכהן דלוקה ואינו מחזיר, לא הוי כ"כ ראי' כנגד רבא, ברם אם גירש מאנס בע"כ ומת בלא בנים, אי נימא דאף ליבם אינה זקוקה ושריא לעלמא, כגון דא ודאי רבותא היא אליבא דרבא, ובזה ודאי צריכין אנו למה שחידשו התוס' שם, דבהא אפילו לרבא נמי אי עביד מהני, מדאיתקוש גרושין למיתה:
ועפי"ז היו מתישבים לנו שפיר דברי תנא דספרי שם, דמסיק ע"ד הכתוב ל"י לשלחה כל ימיו, אבל משלחה ליבם, כלומר אעפ"י שהוא מוזהר עלי' בבל ישלח, מ"מ אם שלחה הוי שלוח, ולא לבד לענין פשטה ידה וקבלה קדושין או שתיפסל לכהונה, אך גם לפוטרה מן היבם, וזו ודאי לרבא רבותא גדולה היא:
שוב ראיתי דזה אינו, דאם לזה נתכוין תנא דספרי, א"כ למה נטר ללמדנו דבר זה עד פרשת אונס, והא פרשת מוצש"ר קדים לה, וחד דינא אית להו לתרוייהו, והתם הו"ל להשמיע רבותא זו, ועוד הא כל ד' התוס' בתמורה שם אזלי מקמי דהוי מסיק התם דהוי ניתוק גמור, והא אהא אתותיב רבא, ולבתר דמסיק שא"ה דא"ק כל ימיו, כל ימיו בעמוד והחזר, א"כ בלא"ה לק"מ קו' התוס' שם, ערש"י שם, וממילא דתו א"א לפרש אליבא דאמת הך דמשלחה ליבם דקאמר הספרי, דהיינו שגיטו גט, דמאי קמ"ל פשיטא, דמה שעשה עשוי, אלא דבעמוד והחזר קאי:
ולולא דמסתפינא הוי אמינא דבאמת הא דמוצש"ר ואונס, אע"ג דלענין איסור שלוח בני חדא בקתא נינהו, מ"מ לאו לכל מילי שוים נינהו. וכבר הערנו למעלה על שנוי הלשון שבמקרא עצמו, דבמוצש"ר הו"א לא יוכל לשלחה (בתוספת הלמד) ובאונס לא יוכל שלחה, וכתבנו לעיל דהפעל "שלחה" בלא תוספת הלמד מורה על שלוח ישר, אבל הלמד הנוספת מורה אפילו על דבר הגורם לידי שלוח. ובהנחה זו בארנו לעיל את שנוי הלשון שבמקרא על דרך הפלפול:
עכשיו כסבור הייתי עפ"י אותה ההנחה לפרשה בפשיטות, דהא מוצש"ר לכאורה בנתקדשה כשהיא קטנה איירי (דהא מזה דרשו חז"ל את בתי נתתי לאיש כתובות, מ"ו, ב'.) וא"כ הא אבי' מקבל גם את גיטה, וכשהאב מקבל והיא משתלחת, הרי אין זה שלוח ישר, אלא דבר המביא לידי שלוח, ומשו"ה כתיב במוצש"ר בתוספת הלמד, ללמדך שאינו רשאי אפילו לעשות מעשה הגורם לשלוח, משא"כ באונס, דע"כ כשהיא גדולה מיירי, והיא מתגרשת רק ע"י עצמה, ואין שם אלא שלוח ישר, ע"כ כתיב לא יוכל "שלחה", בלא למד נוספת:
כך הי' אפשר לומר לפום רהיטא, אבל באמת זה טעות, חדא דגם במוצש"ר נהי דקדשה כשהיא קטנה, אבל ודאי דהשתא גדולה היא (וכמו שיבואר להלן) ועוד הא מוצש"ר ע"כ בנשואה מיירי, וכבר העלו התוס' [פ"ק דקדושין מ"ג ב'] דנשואה, אפילו קטנה, איהי מקבלת גיטה ולא אביה:
והנה הוכחת התוס' דנשואה קטנה איהי מקבלת גיטה היא מן הירושלמי [פ"ח דתרומות] אמתניתן דהאשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך או גירשך משלמת קרן וחומש, ומקשה עלה בירושלמי, תינח מת (כלומר אפשר שהיא לא ידעה, ואכלה בשוגג) אלא גירשך? (כלומר הא ידעה, ואינה שוגגת) כו' ומזה הוכיחו התוס', מדדחיק הירושלמי לאוקמי' אליבא דמשנה ראשונה, דארוסה אוכלת בתרומה, ונתגרשה ע"י אבי' שלא מדעתה, ולא ניחא לי' בפשיטות אפילו בנשואה, ונתגרשה אח"כ ע"י אבי' שלא מדעתה בעודה בקטנותה, והיא לא ידעה מגירושי', ואכלה בתרומה משנתגדלה ש"מ דמשנישאת, ואפי' כשהיא קטנה, שוב אין לאבי' בגרושיה כלום:
**(ומדברי הירושלמי הללו יש לי מקום עיון גדול על הרשב"א דמייתי לי' הר"ן פ' הזורק דזרק לה גט לחצרה שלא מדעתה במקום יבם ה"ז ספק מגורשת, והוא עפ"י בעי' דרב נחמן [יבמות, קי"ח, כ"א זיכה לה גט במקום יבם מאי, כיון דסני לי' וכו'. עוד כ' הרשב"א שם דאם זרק לה גט בביתה בפני עדים והיא קיימא בצד ביתה אפילו שלא בידיעתה אפשר דה"ז מגורשת, והוא מעדותו של רי"ח בן גודגדא על חרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאת בגט, עכ"ד הר"ן בשם הרשב"א שם [ע' שו"ע ריש קל"ט ובב"ש שם] וקשה לי טובא, אי ס"ד כרשב"א, א"כ למה דחיק הירושלמי דתרומות למישכח פתרי אהך מתניתן שהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה גירשך בעלך ואיך אפשר שנתגרשה והיא לא ידעה) והא משכחת לה בפשיטות כהא דרשב"א. ובשלמא מהך קמייתא דרשב"א, בזיכה לה במקום יבם, ל"ק אירושלמי, דהא סו"ס אף לרשב"א אינה אלא ספק מגורשת מבעי' דלא איפשטא, ולא משכחת בה קרן וחומש. אבל מהא בתרייתא דרשב"א קשיא ודאי, דהא אפשר דהוי קיימא בצד ביתה וזרק גט לביתה בפ"ע דלרשב"א בכהא"ג אפשר דהוי מגורשת גמורה ומדלא מתרץ הירושלמי כן ש"מ דלא כרשב"א ואולי מטעם זה השמיט באמת בשו"ע להך בתרייתא דרשב"א, והביא רק ריש דבריו בהא דזיכה במקום יבם דהוי ס' מגורשת. ודו"ק ואמנם לשיטת התוס' גטין ע"ח, ע"א לק"מ, דהא התוס' כתבו שם, בסוגיא דכנסי שט"ח, דאינה מגורשת אלא בשהודיעו לה העדים אח"כ עכ"פ, אבל מד' הרשב"א בחדושי' שם משמע להדיא דאפילו כשלא הודיעו לה כלל ג"כ מגורשת, ואהא ודאי קשיא מירושלמי דתרומות וכדאמרן. וצ"ע:)**
ולכאורה הוי קשיא לי על ד' התוס' הללו, למה להו למידק הך דינא דנישאת והיא קטנה שוב אין אבי' מקבל גיטה מסוגיא דירושלמי דתרומות, והא יש ללמדה ממתניתן דגטין, והוא ממה דתנינן תמן [גטין, ס"ד.] אמרה התקבל לי גטי ה"ז אסורה בתרומה מיד (שמא נתגרשה ע"י קבלת שלוחה, ואע"ג דבדעתי' דבעל תליא) ואי ס"ד דכל קטנה, ואפילו נשואה, מתגרשת ע"י אבי' א"כ מאי איריא אמרה התקבל לי, תי"ל דכל אשה שנתקדשה ע"י אבי' ונישאת תיתסר מלאכול בתרומה משנתגדלה עכ"פ כשאין אבי' ובעלה עמה במקומה, דילמא קבל בה אבי' גרושין בשעת קטנותה, והיא לא ידעה:
ובשלמא לשמא מת בעלה לא חיישינן, י"ל דהתם שאני, דלבד חזקת היתר דידה לתרומה, איכא גם חזקת חיים דבעלה, משא"כ לשמא גירשה, הא חזינן דחשו, דהא באמרה התקבל לי גטי אסרינן לה בתרומה מיד, ומה לי איש אחר, שנתנה לו איהי רשות לקבל גיטה, ומה לי אבי' דרחמנא זיכתה לי' רשות זו אף. בלא אמירה דידה:
איברא דלפום רהיטא מצינו כיוצב"ז במקום אחר [בקדושין מ"ה. ב'] והוא בויכוחו של ר' מנחם מיוני עם ר"ת במעשה במי שהלך למדה"י, והניח כאן בת קטנה, ונתקדשה הבת ואסרה ר' מנחם, שמא יקדשנה אבי', והשיב לו ר"ת, א"כ לדבריך מי שהלך למדה"י והניח בת קטנה ומת האב, תאסר הבת לעולם, שמא קבל בה אבי' קדושין במה"י, והשיב לו רממ"י דלהא ל"ח, שמא יקדש אמרינן, שמא קידש לא אמרינן וכו', וע"ז אמר ר"ת דהשתא דאתית להכי, אף כשהיא קטנה מותרת, דכיון דל"ח שמא קידש, א"כ היא מותרת לעולם, דכל שעה ושעה יש לנו לומר דעדיין לא קידש כו':
והנה לכאורה תשובת ר"ת היא נצחת, ודברי ר' מנחם קשים להולמן, וכן סתם הרא"ש פ"ב דקדושין כלל ח' וכן ברשב"א כדברי ר"ת, ולא מצאתי לע"ע בדברי הראשונים באור מספיק לדברי ר' מנחם. אבל כמדומני דשיטת ר' מנחם היא, דכיון דקדושי עצמה או ע"י אמה אינם לכל היותר אלא קדושי דרבנן, ומשום הפקר, ובכהא"ג דאבי' חי במדה"י, ועכ"פ לשמא יקדש חיישינן, ואם יקבל אבי' קדושין למחר יהי' הקדושין הראשונים בטלים ותאסר ע"ז הראשון משום א"א א"כ לא יתכן שיתקנו לה רבנן נשואין באופן זה, ואם כך כוונתו של ר"מ היינו דאסרה לא מלתא דא"א אלא מלתא דבעילת זנות, אז תו ממילא ל"ק מה שהקשה עליו ר"ת, "א"כ לדבריך מי שהלך למדה"י והניח בת קטנה ומת האב תאסר היא לעולם", דהא עכ"פ לא תאסר להתקדש ולהנשא רק עד שתגדל או עד שימות האב, דהא באחד משני האופנים הללו כבר אין לנו לחוש לשמא יקדשנה, רק לשמא קדשה כבר, והיינו דקאמר הר"מ מיוני "דלשמא מת לא חיישינן". כל זה בנידון דר"ת אבל בעובדא דר' מנחם דבנישאת כשהיא קטנה איירינן, ועדיין אבי' חי במדה"י, ואפשר דלא אסרה רק כ"ז כשהיא קטנה, בזה סגי לן החשש דשמא יקדשנה אבי' קדושי תורה למחר, כדי שלא נתקן לה נשואי דרבנן היום, וכדאמרן:
איך שיהי', הנה בין לשיטת ר"מ מיוני ובין לשיטת ר"ת נתברר, דעכ"פ ממתניתן דגטין ס"ד ליכא למידק כלל דקטנה שניסת ע"י אבי' אין אבי' מקבל גיטה, מדלא אסרינן לה בתרומה (כשאין אבי' ובעלה עמה) די"ל דאין ה"נ שמתגרשת ע"י אבי', אלא דלשמא גירש לא חיישינן, ובכל שעה ושעה אמרינן שעדיין לא נתגרשה ולא עוד אלא אפילו אי הוי חיישינן בקדושין נמי לשמא קדשה כבר, אז ג"כ יש לחלק הרבה בין חשש קדושין לחשש גירושין, דבקדושין נהי דבעי נמי דעת אחרת (היינו דעתי' דמקדש) מ"מ הא אין זה תלוי בדעתי' דאיש מיוחד, ואפשר שימצא האב איש אחד בסוף העולם שיתרצה לקדשה, משא"כ בגירושין דבעי דעתי' דבעל דוקא, אפילו אי נימא שנתרצה האב, מהי"ת נימא שנתרצה הבעל לגרשה:
והגע עצמך אי ס"ד לחוש בגירושין לשמא קבל אבי' גירושי', א"כ אף אליבא דאמת (דבשניסת אין אבי' זכאי לקבל גיטה) נמי תקשי, דהא עכ"פ בארוסה ודאי דאבי' מקבל גיטה, וא"כ למשנה ראשונה דגם ארוסה אוכלת בתרומה, תאסר כל נערה ארוסה אשת כהן בתרומה (כשאין בעלה ואבי' עמה) שמא גירשה בעלה ע"י אבי':
אלא עכצ"ל כמו"ש התוס' בגטין ס"ד, דאפילו בהך מתניתן דאמרה התקבל לי גטי, דאסרינן לה בתרומה, לאו דאורייתא היא, דמה"ת סמכינן אחזקה, ואליבא דכל הדעות לשמא גרשה לא חיישינן, אלא דרבנן הוא שהחמירו בה, וכמו שהחמירו במי שאמר לשלוחו קדש לי אשה סתם לאוסרו בכל הנשים, וכסברת הרשב"א בת"ה ה"ש לענין חזקת שאינה זבוחה, דלא אזלינן בתר חזקה היכי דעסיק בסילוקה, ודלא כדמשמע לכאורה מד' הרמב"ם בפירושו פ"ט דתרומות גבי אמרה התקבל לי גטי, דמטעם ספק תורה אתינן עלה). דאי ס"ד דמה"ת אסורה בתרומה, אז לא הוי מסתבר כלל לחלק בין אמרה התקבל גטי, ובין קטנה שאבי' זכאי בקבלתה ממילא, ובדין הי' אליבא דמשנה ראשונה לאסור כל ארוסה נערה בתרומה, אם לא בפני בעלה ואבי' דוקא, וכדאמרן:
היוצא מדברינו דממשנה דהתקבל לי גטי אין להוכיח כלל זה שחידשו התוס' דקטנה שניסת אין אבי' מקבל גיטה (וכמו שרצינו להוכיח לעיל) די"ל דהתם שאני, דעסיק בסילוקה של חזקה, מדאמרה התקבל לי גטי, משא"כ בקטנה סתם, אפילו אי נימא דאבי' מקבל גיטה, מ"מ על כל שעה ושעה אמרינן שעדיין לא נתגרשה, וכמו"ש ר"ת ור"מ מיוני בתוס' קדושין מ"ה. ע"כ הוצרכו התוס' להוכיח חידושם דוקא מן הירושלמי דתרומות, דמשם מוכח שפיר, דלא משכחת לה כלל במציאות שתתגרש האשה משניסת והיא לא ידעה, וש"מ דמשניסת שוב אין אבי' מקבל גיטה אפילו בקטנותה:
הדרן לדברינו, דאפילו אי הוי מיירי פרשת מוצש"ר בשהיא עכשיו קטנה, ג"כ לא הוי אפשר לפרש הלמד הנוספת שבקרא דלא יוכל "לשלחה" דאתי לרבויי אפילו דבר הגורם לידי שלוח, היינו גרושין ע"י האב דהא מוצש"ר ע"כ בנשואה מיירי, וכבר ראינו דמשניסת, ואפילו בקטנה, שוב אין אבי' מקבל גיטה. ועוד הא באמת לא יתכן בשו"א לפרש קראי דמוצש"ר בקטנה, דהא הכתוב קראה נערה, ונהי דבקטנותה נתקדשה (כדדריש קרא דאת בתי נתתי וגו') אבל השתא ודאי גדולה היא ובת עונשין, כדמוכח מן הכתובים:
וא"כ הדר פש לן לבאר דקדוקי המקראות בשנוייהם (מה דבלאו שבמוצש"ר יש תוספת הלמד בתחילתה, לא יוכל לשלחה, ובאונס ליתא) וכן דקדוקי הסופרים שבספרי, דגבי איסור השלוח דמוצש"ר מוסיף "אפילו לאחר זמן", וגבי שלוח דאונס אמר בספרי "אבל משלחה ליבם":
ולולא דמסתפינא אמינא דאפשר דהפרש גדול יש לדינא בין איסור שלוח דמוצש"ר, לאיסור שלוח דאונס:
דהנה כלל הוא בידינו דחוב הוא לאשה שתצא מת"י בעלה (וכדי להגן על האשה מפני חוב זה גזרה תורה באונס ובמוצש"ר שישתה בעציצו בעל כרחו ושלא יוכל לשלחה כ"י). ואמנם אף כלל זה נאמר בו חוץ דאיתא [ביבמות קי"ח] בעי ר' נחמן זיכה לה גט במקום יבם מאי וכו' או זימנין דסני לי' כו'. הרי דסבר ר' נחמן דבמקום יבם אפשר שהגט זכות הוא לה, ולפי"ז במוצש"ר כשמגרשה כשהוא גוסס כדי לפוטרה מן היבם, או אפילו כשהוא בריא, אבל בתנאי שלא יחול הגט אלא שעה אחת קודם מיתתו, באופן שכונתו מבוארת כדי לפוטרה מזיקת יבמה, אז הסברה נותנת להתיר לו הגרושין (ואפילו בלא גלוי דעתה מפורש שרצונה בכך) אבל באמת אין הדבר כן, דזיל בתר טעמא דקרא, "כי הוציא ש"ר על בתולת ישראל", כלומר ואילו אמת הי' הדבר הי' חובה עליו להוציא רשעה זו מתוך ביתה בעל כרחה, עכשיו שנתגלה שקרו קבעה עליו תורה חובה ההיפך מזה, שלא יוכל לשלחה, וא"כ הקפידא היא לא על כונת השלוח, רק על עצם השלוח, יהי' לאיזה תכלית שיהי', ואפילו לטובתה
, **(זולתי כשגלתה דעתה בפירוש להתגרש דבזה בטל טעמא דקרא, כמובן, ורק אהא אחז"ל (כתובות, מ', א') דאי אמרה איהי לא בעינא ליתא לעשה כלל:)** כי סו"ס ע"י השלוח לא יתפרסם שקרו ורחמנא אהכי קפיד "כי הוציא ש"ר על בתו"י:
אפשר דחידוש זה רמזה עליו תורה באמרה לא יוכל "לשלחה", בתוספת הלמד, שאפילו שלוח שאינו אלא לגרום לידי שלוח אחר, כגון מגרש שעה א' קודם מיתתו, כדי שתשולח מן היבם, ג"כ אסור:
וכל זה במוצש"ר, שהטעם לאו משום צערה הפרטי דידה אלא משום הלעז "על בתולת ישראל". אבל באונס, דעיקר הקפידא אינו באמת אלא משום צערה הפרטי דידה, וכמו שדייק הכתוב "תחת אשר ענה", אפשר דבמקום יבם וכדי לפוטרה הימנו, דלדעת רב נחמן אפשר דזכות הוא לה, יתכן לומר כשמגרשה בכהא"ג (ואפילו בלי גלוי דעתה בפירוש) ג"כ לא עביד איסורא. ומשו"ה אפשר שדייק הכתוב כאן גבי אונס ואמר "לא יוכל שלחה" ובלא תוספת הלמד), ללמדך שרק שלוח ישר אסור, ולא כשמצד עצמו אינו לשם שלוח, ורק לגרום לשלוח אחר (של יבם) אולי בכהא"ג באונס באמת שרי:
בזה אולי יתישב לנו גם דיוק אחר שדייקנו בראש מאמרנו זה, מדוע דוקא בפרשת אונס הסמיך הכתוב את הטעם (תחת אשר ענה) אל העשה דולו תהי' לאשה, ללמדך דבאונס שלוח שאין בו משום ענוי, רק לטובתה, באמת שרי. ואם כנים אנחנו בזה לחלק לדינא בין שלוח דמוצש"ר (דאסור אפילו לטובתה, כ"ז שלא גילתה דעתה בפירוש) ובין שלוח דאונס (דהתם שלוח שאין בו משום ענוי שרי) אז מה יאירו דברי חכז"ל שבספרי בפרשיות הללו, שעל הלאו דל"י לשלחה שבמוצש"ר מוסיף בספרי ואפילו לאחר זמן, כלומר אפילו במגרשה שעה א' קודם למיתתו, והיא לטובתה, ג"כ אסור, וכ"ז במוצש"ר, אבל על הלאו דאונס הו"א, ל"י שלחה, אבל משלחה ליבם, כלומר דשלוח שאינו משום ענוי רק להיפך לטובתה, כדי לפוטרה מן היבם, באמת שרי גבי אונס:
והנה זמן רב אחרי כתבי זאת, מצאתי דבר פלא בס' מנ"ח מ' תקע"ט, דמייתי בשם ס' משנ"ח בשם מהר"מ יפה, דגרושין המתירין לעלמא אינן אלא במגרש מחמת שנאה, אבל במגרש מחמת אהבה, כדי לפוטרה מזיקת יבמין, אין הגט מתירה לעלמא, ולא מהני באמת רק לאחר שימות כדי להפקיע מן הזיקה, עיי"ש במנ"ח שסיים דכל החכמים חלקו עליו והנה גוף ס' משנ"ח אינו ת"י, ולכאורה מד' הספרי הנ"ל יש סעד גדול לדברי מהר"מ יפה, דמדכתב גבי אונס "אבל משלחה ליבם", הרי משמע דאע"ג דאסרה תורה עליו לגרש, מ"מ גרושין שלא באו אלא לשלחה מן היבם, מחמת אהבה ולא מחמת שנאה לאו שמה גרושין ממש. ואולם דברי מהר"מ יפה תמוהין מאד, דאיך ופרנס הא דאמרו [כתובות ט' ושבת נ"ב] גבי היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו, והא עיקר טעמא הי' לפוטרה מן היבם, ואיס"ד שבחייו אינו מתירה לעלמא, א"כ לא הועיל כלום לענין מעשה שהי'. ודו"ק:
והנה התוס' פ"ק דמגילה הקשו (אהא דדריש כאשר אבדתי אבדתי, כאשר אבדתי מבית אבא כן אובד ממך) וז"ל, ולמה לא גרשה מרדכי, ויהא מותר להחזירנה, וי"ל לפי שכל מעשה גט הוא ע"י עדים, והי' מתירא שלא יתפרסם למלכות. וע"ז הקשה הרשב"א ז"ל, לפימ"ש בגטין פ"ו, דאחד משלשה גטין פסולין ואם ניסת לא תצא, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, א"כ הא יכול הי' לגרשה בכתב ידו (היינו למ"ד התם דאפי' ע"ח לא בעי) ולא יתפרסם כלל:
ובימי חרפי כשלמדתי מס' גטין בישיבה אמרתי בישוב עיקר ק' התוס', דמכיון שאמרה תורה והי' כי לא תמצא חן בעיניו ושלחה וגו'. ואחד מעיקרי הגרושין שיהא נכתב לשם כריתות, כמבואר ברמב"ם פ"א מה"ג, וא"כ בעובדא דמרדכי, שאלמלי הי' מגרשה, הי' עיקר הכונה, לא לשלחה מביתו, רק להיפך, תחבולה כדי שלא תאסר עליו, ושיוכל להחזירנה, אפשר דבכהא"ג אין זו כריתות כלל. והא דידי עדיפא מהך דמהר"מ יפה ז"ל, דהתם עכ"פ לגבי הבעל כריתות גמורה איכא, אלא שהכונה לא מחמת שנאה אלא מחמת אהבה, משא"כ הא דידי, הא כל עצמו של הגט אלמלי הי' מגרשה מרדכי, לא הי' לשם כריתות ופירוד בינותם, רק להיפך למנוע הפירוד ולהתיר לו לקוחיה אחרי אשר הוטמאה:
כך הי' נלענ"ד בישוב ק' התוס' והרשב"א, לחומר הקושי, ואעפי"כ עדיין הדבר צ"ע וראי', ואפשר דסו"ס דברים שבלב אינם דברים, וכל אימת דעצם מעשה הגרושין היא לשם כריתות, אין המחשבה מועלת לבטלה: