אור ברסלב

המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת שופטים

פרשת ראה

בענין ערי מקלט ובדבר טועה בדבר מצוה לענין חטאת

שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך וגו' ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ד' וגו'. (לרבות עבר הירדן, ספרי י"ט):

הנה שתים זו שמענו כאן במצות ערי המקלט, אחת מה שעתיד יהושע להפריש לאחר יו"י, וע"ז נאמר "בתוך ארצך", ואחת מה שהפריש משה בארץ סיחון ועוג, וזה נרמז במ"ש "אשר ינחילך ד'", וכמו"ש בספרי "לרבות עבר הירדן", ואף כי על אותן שהפריש משה כבר דבר הכתוב לעיל (פ' ואתחנן), מ"מ נרמזו כאן שנית, ללמדך דהוצרך יהושע לקרא שם שנית אף לאלו שהבדיל משרע"ה, כך פי' בס' זי"ר ע"ד הספרי שם:

ועל אותן שהבדיל משה שנאמר אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש וגו' אחז"ל [מכות] מאי מזרחה שמש, אהקב"ה למשה "הזרח שמש לרוצחים" (פרש"י כדי להכין להם חיתם), איכא דאמרי "הזרחת שמש לרוצחים" ופרש"י, ויפה עשית). ויש להבין במאי פליגי הנך תרי לישני, ומה מקום יש כאן לשבח למשרע"ה (לפי"ד רש"י) והא ד' צוהו, ומאי רבותי' דמשה שעשה צויו, ועוד הא לפי פשטות הלשון "הזרחת שמש לרוצחים משמע דהוי כעין תרעומת, ואיך אמר רש"י ז"ל דקלסי' הקב"ה:

ונלענ"ד עפי"מ דאיתא התם להלן, ריבר"י אומר, תחילה אחד מזיד וא' שוגג גולה, שנאמר ושלחו זקני עירו, רבי אומר מעצמן הן גולין, כסבורין הן א' מזיד וא' שוגג וכו'. הרי דלר"י תחילת הפרשתן של ערי מקלט היו גם בשביל השוגגין גם בשביל המזידין, ולרבי למזידין לא הי' באמת בהפרשה זו שום תועלת, ומה שא"ת ושלחו זקני עירו, לא דברה תורה אלא כנגד הטועין, הסבורים שקולטות בין לשוגג ובין למזיד:

ואולם הא גופא טעמא בעי, מהיכן באה להם למזידין טעות זו שקולטות גם את המזיד. וי"ל דגוף ההפרשה נתן מקום לטועים לטעות. דהא בש"ס [מכות ט' ב'] תמה:

בעבר הירדן תלת ובא"י תלת, (בתמיה, דאיך השוה הכתוב סכום הערים לנחלת ב' שבטים כמו לנחלת י' שבטים, ערש"י) וע"ז משני א' אביי בגלעד שכיחי רוצחים. וטעם זה לכא' תמוה מאד, דהא אשוגג קיימינן, ואטו בגלעד שכיחי שוגגים טפי, ועתו"ס שם ובגליון בשם הרמב"ן שנדחקו בזה, אפס דקושיא זו ודאי אינה רק אליבא דרבי, דאינן קולטות רק את השוגג, דאלו לריבר"י לק"מ, דהא עכ"פ מזידין נפישי בגלעד טפי:

ולפי"ז לא רחוק לאמר אליבא דרבי, דהא גופא גרמה לטועים לטעות, שמשראו שצותה תורה להרבות מספר הערים בעה"י, משום דבגלעד שכיחי מזידין, מזה דנו וטעו שקולטות גם למזידין. אפס שטעות זו עלולה היתה לכאורה להרבות ח"ו שופכי דמים בישראל, שהיו רואין בה כעין הסברת פנים לרוצחים, כאלו חס רחמנא גם עלייהו. וכבר מצינו כיוצב"ז במשנה [דמכות ו'.] שאמר רשב"ג אהא דר"ט ור"ע שהיו בודקין את העדים אם בסייף ואם בארירין) אף הן היו מרבין שופכי דמים בישראל:

כדי להזהר מזה היתה לכאורה הסברא החצונה נותנת שיתעכב משה בהפרשת ערי המקלט שבעבר הירדן, ושלא יזדרז בה כלל, כל זמן שלא הגיעה השעה להצטרך לה, (והשעה הזאת הא לא הגיעה באמת כל ימי חייו של משה, וכדאיתא בש"ס מכות שם יודע הי' משה שאין השלש שבעבר הירדן קולטות עד שהופרשו השלש שבא"י, ואפילו לקריאת שם בעלמא לא הועילה הפרשה דמשה, וכמו"ש בס' זי"ר מן הספרי, דהוצרך יהושע לחזור ולקרא שם שנית גם לאותן שהפריש משה), ועכ"פ היתה הסברא נותנת שיתעכב משה בהפרשת ע"מ שבעבר הירדן עד יומו האחרון, דהא דוקא הפרשת אותן הערים שבעבר הירדן הן הן שהיו עלולות להטעות את הטועים שקולטות גם למזיד (דאי לא"ה תקשי, בכל א"י ג' ובעבר הירדן ג' וכמו שבארנו) ואעפי"כ לא השגיח משרע"ה גם על זה והזדרז אף במצוה זו ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. זוהי מ"ש חז"ל [בש"ס] א"ל הקב"ה למשה "הזרחת שמש לרוצחין", כלומר אעפ"י, שבהפרשת השלש שלך (משום דבגלעד נפישי רוצחין) כאלו הסברת פנים לרוצחים, כי מזה יצאה הטעות שקולטות גם למזידין, ועפ"י הסברא החצונה כדאי הי' להשהות הפרשה זו עכ"פ עד השעה הצריכה לכך אעפי"כ גם בזה נזדרזת והוכחת כמה מצות חביבות עליך, וזהמ"ש רש"י ז"ל שם "הזרחת שמש לרוצחין, ויפה עשית", כלומר אעפי"כ יפה עשית:

כל זה אליבא דרבי דס"ל "כסבורין" היו שקולטות אף למזידין, אך לריב"י, דלדידי' אין כאן טעות, ודמדינא תחילה אחד מזיד וא' שוגג גולה, ע"כ א"א לפרש כמו שפרשנו, ואין שום רבותא בזריזותי' דמשה במצוה זו, לדידי' עכצ"ל בפשיטות ובניחותא, א"ל הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצחין, כלומר הקדם והזדרז "כדי להכין להם חיותם":

היוצא מדברינו דהנך תרי לישני בש"ס מכות דמר דריש לקרא דמזרחה שמש הזרח שמש, ומר דריש הזרחת שמש בפלוגתא דתנאי פליגי, אי מדינא מתחילה בין שוגג בין מזיד גולה, או רק מפני טעות גלו גם המזידין "כסבורין היו וכו'. ואמנם הכל מודים דהפרשת השלש דעבר הירדן ע"י משרע"ה לא היתה בה כל תועלת מעשיית בשעתה, משלא קלטו בי"כ ובי"כ, עד שהופרשו אינך שלש ע"י יהושע, ולא עוד אלא שכשהגיעה זמנו של יהושע להפריש אז סו"ס הוצרך לחזור ולקרות שם גם להנך דמשה, וכמו שהבאנו מן הספרי:

ואם אעפי"כ לא המתין בה משרע"ה עד יומו האחרון, אין זה אלא משום חביבות מצוה בשעתה, "שאמר, מצוה שבאה לידי אקיימנה". והנה בהך ענינא דחביבה מצוה בשעתה ראיתי דברים הצריכים באור לחכז"ל [בספרא, פי"ט]:

ואם לא תשיג ידו לשתי תורים, ר' יהודה אומר חביבה מצוה בשעתה, שמיד הוא מביא ואין ממתינין לו עד שיעשיר, רא"א חביבה מצוה בשעתה, שמיד בערוכין מביא סלע ואין ממתינין לו עד שיעשיר, רש"א חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים ואברים זמנו כל הלילה ודוחה אה"ש. עכ"ד הספרא. והנה שלשתם אמרו לכאורה דבר אחד, אלא דמר למד מקרבן עוף, מר מערוכין, ומר מהקטר חלבים:

איברא לפי דעתי לא דבר אחד אמרו, רק כאו"א מהם השמיע רבותא נוספת, דהנה אחז"ל [יבמות, י"ח, א'] דילמא אדמייבם חד מיית אינך, ואסור לבטל מצות יבמין. ולפי"ז בכל מצוה ומצוה, אם באנו להשהותה, יש לחוש שמא תבטל לגמרי. ואמנם ידוע דלמיתה לזמן מועט לא חישינן, ועתו"ס שם ד"ה דלמא, דביבום איכא חשש דזמן מרובה [וידוע מ"ש תה"ד להתיר שהיי' במצות קדוש לבנה כדי לעשותה מן המובחר, ועשו"ת ת"צ סי' ק"ו]:

והנה הכא בספרא בקרבן עולה ויורד דחטאת מיירי, וכדמסיק קרא חטאת היא, וידוע דאין חטאת קרבה לאחר מיתה, ואם באנו לחוש לשמא ימות, הלא אפשר שתבטל מצותה לגמרי, ואיך נמתין לו עד שיעשיר, ואמנם אם הי' אביו של דל זה גוסס, וספינתו עולה לו ברבואות (וכדמצייר בערוכין י"ז שם) הלא העושר שמור לו לזה בזמן קרוב, ולמיתה דזמן מועט הא לא חיישינן, ומדאעפי"כ אין ממתינן לו עד שיעשיר, ש"מ דחביבה מצוה בשעתה:.

אבל ר' יהודה הא איהו הוא דפליג בריש יומא, וס"ל דאף אשה אחרת מתקינין לו, היינו דחייש למיתה אף לזמן מועט, ואי ר' יהודה מייתי ראי' מקרבן עולה ויורד דחטאת דאין ממתינן לו עד שיעשיר (אפילו כשאביו המורישו הוא גוסס) ע"כ צריך להבין ראיתו כך, דעכ"פ בכהא"ג, דיש לחוש לבטול המצוה לגמרי באם ימות החוטא (וכדין חטאת שמתו בעלי', בין קודם הפרשה בין לאחר הפרשה) אז חביבה מצוה בשעתה אפילו כשאינה מן המובחר (כגון בדלי דלות) משימתין עד שיעשיר ויעשנה מן המובחר:

ולפי"ז לא שמענו כאן חביבות מצוה בשעתה אליבא דר"י ואפילו כשאינה עכשיו מן המובחר) אלא במקום שיש לחוש לבטול מצוה לגמרי. אבל גדולה מזו בא ר"א ולימד, דלא זו בחטאת (שלפי הדין אינה קרבה לאחר מיתה כלל) אלא אפילו בערוכין, דלפי"מ דקיי"ל שעבודא דאורייתא, עכ"פ במלוה הכתובה בתורה (ע' קדושין, י"ג.) א"כ הא אף כשימות המעריך לא תבטול המצוה, דהא היורשין חייבין לשלם, [ע' רמב"ם, פ"א מה"ע ה' כ', דע"כ ל"ש רמב"ם וראב"ד שם אלא קודם העמדה בדין, ולראב"ד אפילו קודם העמדה היורשין חייבין, עיי"ש]. הרי דחשש דבטול מצוה לגמרי אין כאן בערוכין, ואעפי"כ משום חביבות מצוה בשעתה עבדינן לה עכשיו בעניות, ולא ממתינן לי' עד שיעשיר ויעשנה מן המובחר. זהו מה שחדש ר"א בילפותא דידי' מערוכין, אילפותא דר' יהודה מקרבן עו"י דחטאת:

אבל רבותא גדולה מזו בא ר' שמעון ולימד, דהא באמת גם מערוכין אין ראי' כ"כ, דהא בשעבודא דאורייתא אפלגו תנאי ואמוראי ואפי' במלוה הכתובה בתורה, כמבואר בקדושין שם ובש"ך חו"מ סי' ל"ט, ולדידהו גם שם איכא חשש בטול מצוה [ע' ביצה ל"ח ב' במשנה דחשיב תנא לערוכין בהדי הנך דמשום מצוה] ור' שמעון לשיטתו דס"ל גם איהו כר"י ור' יוסי [בגטין, כ"ה] דחיישינן לשמא יבקע הנוד, ונוד כשמא ימות דמי, ע' גטין כ"ח שם, א"כ לר"ש גם מערוכין אין ראי' לחביבות מצוה בשעתה אלא במקום שוש לחוש לבטול מצוה, ע"כ בא ר' שמעון ולימד ממקום אחר, מהקטר חלבים ואברים, דקרבן צבור הוי, ובהא ודאי תו ליכא למיחוש לבטול מצוה לגמרי, דהא אין צבור מתים, וכהנים זריזין הם, וזמנם כל הלילה, ואעפי"כ דוחין את השבת, וע"כ משום דחביבה מצוה בשעתה אפילו בכהא"ג דליכא משום בטול מצוה כלל:

ואי תקשי מאי רבותא מהקטר חו"א. בשלמא התם גבי קרבן עו"י וגבי ערוכין רבותא גדולה שמענו, דאפילו נגד מצוה מן המובחר חביבה מצוה בשעתה, מדמקריב בדלי דלות, ומדמביא ערך עני, ואינו ממתין עד שיעשיר, אך בהקטר חו"א מאי מן המובחר איכא לכשימתין. אבל באמת זה לק"מ, דגם בהא ר"ש לשיטתי' עפי"מ דמסיק רב ששת מיומא ז', ב' אליבא דר' שמעון דס"ל טומאה דחויה בצבור, ומדטומאה דחוי', שבת נמי דחוי', דתרוייהו מבמועדו ילפינן, ולמ"ד דחוי' הא ק לך מן המובחר גדול מזה, שיקטיר בלילה בלי דחיית שבת, הרי דחביבה מצוה בשעתה אפילו נגד מצוה מן המובחר:

היוצא מדברינו דהפרש יש לדינא בין הילפותא דר' שמטין לילפותא דר"י ור"א בספרא המובא למעלה, דלר"ש שמעינן דאפילו היכי דליכא חשש בטול מצוה כלל (כגון בהקטר אברי קרבן צבור) עבדינן נמי מצוה בשעתה ואין ממתינין עד שתעשה מן המובחר, ולר"י (ואפשר דלר"א נמי) רק היכי דאיכא חשש בטול מצוה לא משהינין, ולפי"ז מדבריהם עכ"פ לא קשה ע"מ שהעלה בשו"ת תה"ד להמתין בקדוש לבנה כדי לעשותה מן המובחר, דהא אנן לא קיי"ל כר"י, למיחוש למיתה דזמן מועט, וממילא דעכ"פ חשש בטול מצוה ליכא:

והנה עובדא. דהפרשת ערי מקלט ע"י משרע"ה ודאי דשאני מכל הנך דאמרן דבכל הנך הוי עכ"פ מצוה מן המובחר בשהייתה ומשו"ה צריכינן בהו להא דחביבה מצוה בשעתה, משא"כ בהא דמשה, אלו הי' ממתין בהפרשה, מאי מצוה מן המובחר הוי התם, וע"כ באמת לא הזכיר כלל בש"ס מכות שם להא דחביבה מ"ב, אלא אמר בפשיטות "מצוה שבאה לידי אקיימנה":

אבל א"כ תקשי טובי, מאי רבותא דמשה שהזדרז בה, ואעפ"י שכבר אמרנו לעיל דשום תועלת למעשה לא היתה להפרשה זו בשעתה (מדבלא"ה לא היו קולטות עד שהפריש יהושע באר"י, ומדאף לקריאת שם בעלמא לא אהני, מדהוצרך יהושע לחזור ולקרות שם גם לאלו דבעבר הירדן, כמבואר בספרי) מ"מ סוף סוף הא נצטוה עלי' משרע"ה, ומהיכי תיתי שלא יקיימנה, פשיטא דשהויי מצוה לא משהינן אפשר דמשום ק' זו בא הלישנא בתרא דש"ס מכות שם ודרש "הזרחת שמש לרוצחין", כלומר שאף שהיתה בהפרשה זו כעין הסברת פנים לרוצחין, שהיא הטעתם לאמר שקולטות אף למזידין (וכמו שבארנו זאת למעלה בארוכה) הזדרז משה גם בזה ולא המתין:

והנה עוד לחכז"ל מלין בפרשה זו, ואף שבאגדה יסודתם, מ"מ לרגל המלאכה אשר לפנינו לבאר בעז"ה את דבריהם ז"ל ממילא תסתיים לנו שמעתתא, ויתבארו לנו ענינים נכבדים גם במקצוע ההלכה:

על את בצר וגו' לראובני וגו', אר"ת בר חנילאי, מ"מ זכה ראובן להמנות בהצלה תחילה, מפני שהוא פתח בהצלה תחילה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם [מכות י' א'. שם]. ובפסיקתא אמרו על ראובן "אתה פתחת בתשובה תחילה שנאמר וישב ראובן וגו', חייך שבן בנך בא ומזהיר על התשובה תחילה, שנאמר שובה ישראל" ובב"ר פ"ד איתא בשנוי לשון קצת, א"ל הקב"ה לראובן, מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת וכו'. ועל שני הלשונות ק' טובי, חדא מה שהקשו בתוס' [פ"ח דב"ק] דהא אז"ל יהודה גרם לראובן שיודה, א"כ כבר קדמו יהודה, ועוד הא כבר קדמום אדה"ר וקין, שעשו תשובה ונתפשרו, כמבואר במדרשות. ועוד שגם בכה"ג אטו הושע בן בנו של ראובן הי' הראשון שהזהיר על התשובה, והלא כבר קדמו משרע"ה בתורה, ושבת עד ד' אלדיך וגו' וידעת והשבות אל לבבך וגו', והרמב"ם וכל הראשונים מנו אותה במנין התרי"ג מצות, וא"כ איך יתפרשו לנו ד' הפסיקתא והב"ר שהבאנו למעלה

בטרם נבא לבאור מאמרים אלו נקדים דברים אחדים ונאריך בהם קצת אעפ"י שהם יוצאים מחוג ענין הפרשה שאנו עסוקים בה. הנה ידוע מ"ש [שבת, י"ב.] ר' ישמעאל קרא והטה כתב אפנקסי' כו' קריתי והטיתי, לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה. הנה שתי תיבות הללו "קריתי והטיתי" נראות כמיותרות, והלא די הי' לו לר"י לרשום "אני ישמעאל נתחייבתי חטאת" וכו' ולמאי נ"מ איזו עבירה עבר. ואמנם זה יש לישב בפשיטות, חדא עפי"מ דבש"ס [יבמות ו'] שקיל וטרי אליבא דר' ישמעאל, אי ס"ל הבערה ללאו או לחלק, ובתוס' שם העיר ר"י כהן מהך דשבת י"ב, וי"ל דר"י גופי' ספוקי הוי מספקי לי' אי הבערה ללאו או לחלק, לכן כ' אפנקסי' לזכרון "קריתי והטיתי" (כלומר מלאכת הבערה נזדמנה לי) לכשיבנה ביהמ"ק (ואם יברר תשבי דהבערה לחלק) אביא חטאת שמנה. וז"פ מאד:

ועוד י"ל עפימ"ש הרמב"ם [פ"ח מה' שגגות, ה"ב.] שבת וחול וכו' עשה מלאכה בשבת ולא ידע מעין איזו מלאכה עשה ה"ז מביא אשם תלוי. וכ' עליו הכ"מ, ויש לתמוה, מאחר שהוא יודע ודאי שעשה מלאכה שחייב חטאת עלי', מנין לו לרבנו שאינו מביא חטאת אלא א"ת. וי"ל שלמד כן מדתנן [כריתות י"ט.] חלב ונותר לפניו ר"א מחייב, ור' יהושע פוטר כו' עד שיודע לו במה חטא, אבל קשה שבפרק זה כ' רבנו גבי חלב ונותר לפניו כר"י דפטור אף מאשם תלוי. עכ"ד הכ"מ:

ובס' לח"מ השיב עליו, דבאמת אין כונת הרמב"ם כאן כמו שסבר הכ"מ, דעשה מלאכה ודאי, אלא שלא ידע איזו (דבכהא"ג ודאי לא חטאת איכא, משאינו יודע עצמו של חטא, ואשם תלוי נמי ליכא, שהרי ידע עכ"פ שחטא בודאי) אלא כך כונת הרמב"ם שאינו יודע כלל אם היתה זו מלאכה גמורה שחייבין חטאת עלי', ומשו"ה חייבי' באשם תלוי. עכ"ד הלח"מ ומטיבותי' דבעל לח"מ אמינא, ודאי שגם מבעל כ"מ ז"ל לא נעלם דבר פשוט כזה, דאפשר לפרש ד' הרמב"ם בנסתפק אם היתה כלל מלאכה שחייבין חטאת עלי', אבל בצדק נאיד מפירוש זה ומטעם שיבואר להלן:

הנה העירני גדול א' ע"מ שנמצא בספרי פ' שלח, עה"כ ונסלח לו לאשר כפר עליו ולענין חיוב חטאת דע"ז) וז"ל, "לאשר כפר עליו להוציא את הספק" עכ"ד הספרא. ומשמע מדברי הספרא דאין כלל חיוב אשם תלוי בחטא דע"ז, והוא תמוה, ואף אמנם לא מצינו להדיא בש"ס וברמב"ם אשם תלוי בע"ז, אבל זו מנין להם לחז"ל, ומהי"ת לחלק, והלא במתניתן דריש כריתות כללא כייל, דכל דחייב חטאת על שגגתו מביא א"ת על לא הודע:

ולחומר הנושא השבתי להחכם הנ"ל עפ"י שיטת הרמב"ם פ"ח מה"ש דפסק כמ"ד חתיכה משתי חתיכות בעינן (לענין חיוב א"ת), היינו דבעינן איקבע איסורא, ובשלמא חלב ושומן, חולין ונותר, אשתו ואחותו היינו קביעות איסור, אבל בע"ז מאי קביעות איסור איכא התם, דאפילו אם היו שני בתים לפניו, וא' מהם בית עו"ג, והשתחוה בא' מהם, אין זו קביעות איסור כלל, דאטו הבית גורם, והא אפי' בודאי השתחוה בבית עו"ג ולבו לשמים ה"ז פטור, וא"כ לא הבית ולא עצם המעשה קובעים האיסור, רק המחשבה והכונה, ובזה אין לצייר שום קביעות איסור נמצא לפי"ז נהי דלענין חיוב חטאת בע"ז שפיר אשכח פתרי [בש"ס ריש כריתות וסנהדרין ס"ב] כגון באומר מותר, משום דבחטאת ל"ב איקבע איסורא, אך חיוב אשם תלוי לא יצוייר כלל בחטא דע"ז:

וכל זה למאן דבעי בא"ת איקבע איסורא דוקא, אך למאן דלא בעי, ודאי דלא שאני ע"ז משאר כל חייבי שגגות, וכי היכי דחייב חטאת על ודאו, כך חייב אשם תלוי על ספקו:

ומעתה מיושבים שפיר ד' הספרי, דהא סתם ספרי ר' שמעון, ור"ש לשיטתו דס"ל [סנהדרין ד'] יש אם למקרא, ומבואר בכריתות י"ז דלמ"ד יש אם למקרא, וקרינן מצוות, לא מיחייב באשם תלוי אלא בחתיכה מב' חתיכות דוקא, וכבר אמרנו דלדידי' לא יצוייר כלל אשם תלוי בע"ז, והיינו מה דקאמר בספרי גבי חטאת דע"ז, ונסלח לו לאשר כפר עליו "להוציא את הספק", דלר"ש לשיטתו משונה באמת הא דע"ז מכל השגגות שבתורה, שאעפ"י שיש חטאת בודאה אין א"ת בספיקה:

והאתינח אליבא דר' שמעון (דסתם ספרי כותי') אך מתניתן דריש כריתות, דלהדיא אליבא דר"מ אזלה, (כמבואר במשנה שם) ור"מ כר"א ס"ל, דלא בעי איקבע איסורא [ע' כריתות, י"ח.] וא"כ לר"מ לשיטתי' שפיר אמרה משנתנו דכל שחייב על שגגתו חטאת חייב על לא הודע שלו אשם תלוי, ואה"נ דע"ז נמי בכלל:

עד כאן היתה תשובתי לאותו הגדול כשהעירני ע"ד הספרי הנ"ל. שוב לאח"ז רב הראה לי הח' הנ"ל שהדבר שהשבתי לו מסברא דנפשאי נמצא כמעט מפורש באחת מתשובותיו של הרשב"א ז"ל [סי' תקנ"ג] וז"ל שם:

אמרת עוד, שאמרו בספרי שאין אשם תלוי בע"ז כו', אמנם קשה להמציא א"ת בע"ז, שהוא דבר תלוי בלב כו' עכ"ל השואל שברשב"א שם, ואף שקצר אותו הח' השואל מאד, מ"מ קרוב לאמר שנתכוין למה שכתבתי, וברוך שכונתי לדעתו, ואמנם הרשב"א ז"ל השיבו דהספרי לא בא למעוטי אלא כהן משיח, ובסוף תשובתו כ', וז"ל כגון שהיו ב' גלים לפניו, א' של מרקוליס וא' דעלמא, ולא זכיתי להבין, דסו"ס אין זו קביעות איסור, דאטו בגל תליא, בכונה תליא, ואם לכך נתכוין הח' השואל ברשב"א שם במ"ש שהוא ענין תלוי בלב, אז לא זכיתי להבין מ"מ דחהו הרשב"א ז"ל:

והנה ידוע שהרמב"ם ז"ל פסק בה"ש דחתיכה משתי חתיכות בעינן, ואולי בזה יבואר מה דלא מצינו לרמב"ם ז"ל מפורש בשום מקום דיש א"ת בע"ז, והיינו עפי"מ שהסברנו לעיל ומעתה בסגנון זה נוכל לישב גם ד' הכ"מ בפ"ח משגגות שהבאנו למעלה, (שנדחק מאד בד' הרמב"ם במ"ש שבת וחול ועשה מלאכה ולא ידע מעין איזו מלאכה, דחייב א"ת) והלח"מ תמה על הכ"מ, מדוע לא ניחא לי' לפרש כונת הרמב"ם בפשיטות, היינו שנסתפק אם היתה שם כלל מלאכה גמורה:

ולפי דעתי י"ל בכונת הכ"מ שגם בלא הודע דשגגת שבת לא בנקל יצוייר חיוב א"ת, למ"ד חתיכה מב' חתיכות בעינן, ובשלמא באופן הראשון דפתח בי' הרמב"ם שם, היינו שבת וחול ועשה מלאכה, וא"י באיזה יום עשה זה שפיר מקרי איקבע איסורא, מדעכ"פ חל על מעשיו שם מלאכה ודאי, אלא שא"י אם בחול ואם בשבת, ושני הימים קבועים לפנינו, שפיר דמי לחלב ושומן לפניו, דכמו שבחלב האיסור הוא על האכילה, ואכילה היתה שם בודאי, אלא שנסתפק אולי שומן אכל, כך בשבת האיסור הוא על המלאכה, ומלאכה היתה שם בודאי, אלא שנסתפק אולי ביום חול עשה, והלא חול, ושבת קבועים לפנינו, משא"כ באופן השני שכ' הרמב"ם, בשאינו יודע מעין איזה מלאכה, אם תפרש את הספק אם היתה שם כלל מלאכה גמורה, איך תקרא לזה איקבע איסורא במה דאיקבע שבתא בעלמא, הא כמו כן איקבע איסורא דחלב בעלמא, ואעפי"כ באם היתה לפניו רק חתיכה אחת ס' חלב ס' שומן לא מהני לן מידי מה דאיקבע חלב ושומן בעלמא ה"ה כשאתה מסופק אם עשה כלל מלאכה ממש לזה לא מהני מה דאיקבע שבת בעולם, דהא לא על היום חל הספק, רק על המלאכה ואיהי לא איקבע. ודו"ק:

ולענ"ד בשביל כך הוכרח הכ"מ לפרש כונת הרמב"ם באופן השני מדבריו [בה"כ פ"ח מה"ש שם] "או שעשה מלאכה בשבת ולא ידע מעין איזו" כפשוטו, היינו שבודאי היתה שם עכ"פ מלאכה גמורה, ולא בא הספק רק על השם, (דאלו בספק על המלאכה אין שם א"ת, דאין זה איקבע איסורא) וע"ז תמה הכ"מ שפיר, דסו"ס גם זה לא יתישב, דבכהא"ג קיי"ל כר"י דפטור בין מחטאת בין מא"ת, מא"ת פטור מדבודאי חטא, וחטאת ליכא מדלא ידע באיזה שם חטא. וסרה תמיהת הלח"מ מעליו:

היוצא מדברינו, דבין לד' הכ"מ אליבא דרמב"ם ובין לד' הלח"מ, אין שם חיוב חטאת בעושה מלאכה בשבת, כ"ז שלא ידע מעין איזה מלאכה עשה, **(עכשיו ראיתי בס' מנ"ח [מ' קכ"א] הביא ד' הרמב"ם פ"ב מה"ש ה"ג שכ' חלב ונותר לפניו כו' שבת ויוהכ"פ וא"י באיזה וכו' פטור מן החטאת. והוכיח במנ"ח שם דמדהשמיט הרמב"ם הדין דעשה מלאכה וא"י מעין איזו מלאכה ש"מ דבכהא"ג ס"ל לרמב"ם באמת דח"ח, אע"ג דלענין חלוק מלאכות הו"ל כשני שמות. עיי"ש שנסתייע לזה גם מדבריו בפיה"מ, ופלא גדול על הגאון הנ"ל שנעלמו ממנו לפי שעה דברי הרמב"ם בפ"ח מה' שגגות וכל ד' הכ"מ והלח"מ עליו, שמדברי כלם משמע להיפך ממ"ש המנ"ח, והלא ד' הרמב"ם ברור מללו לחייב א"ת, הרי דעכ"פ חיוב חטאת ודאי ליכא:)** ועד כאן ל"פ ר"י ור"ש בכריתות י"ט אלא במי שחטא ולא ידע עצמו של חטא אלא דלר"ש עכ"פ חייב א"ת ולר"י אף מא"ת פטור. ולפי שהוכחנו בד' הרמב"ם אף בעשה מלאכה בשבת ולא ידע איזו מלאכה נמי דינא הכי דח"ח ליכא אליבא דכו"ע:

ומעתה מדויקת מאד אריכות הלשון ברשימת הזכרון של ר' ישמעאל, שכ' אפנקסו אני ישמעאל "קריתי והטיתי" לכשיבנה ביהמ"ק וכו', שאם יכתוב בקצור "חללתי אה"ש" ולא יזכור מעין איזו מלאכה עשה איך יביא חטאת אף לכשיבנה ביהמ"ק:

אלא שעדיין צריך באור, למה חטאת שמנה" דוקא? וכי ח"ו להתפאר על יוצרו בא ר' ישמעאל בדבריו אלה לכשיבנה ביהמ"ק אז איזו חטאת שירצה יביא:

אולם גם בזה נימא בה מילתא, ותחילה אומר, דלכאורה עדיין יש לשאול למה הוצרך ר' ישמעאל לכתוב לזכרון הא ד"קריתי והטיתי", נהי דבתחילה צריך לידע עצמו של חטא (דאיל"ה אין שם ח"ח וכדאמרן) מ"מ הא כבר כ' הרמב"ם [פ"ב משגגות, ה' ד'] חטא, ונודע לו חטאתו, וחזר ושכחו, ה"ז מביא חטאת לשם מה שהוא. והא בשעת החטא ידע ר"י עצמו של חטא, ומה בכך אם אפילו ברב הימים ישכחנו, הא לפי"ד הרמב"ם אין בכך כלום, דמשידע ושכח יכול להביא לשם מה שהוא:

אבל באמת זה אינו, דהא כ' הראב"ד שם בשם התוספתא דאעפי"כ אם חזר ונודע לו (לאחר ששכח והביא חטאת לשם מה שהוא) אז חוזר ומביא חטאת, וע' בכ"מ שהסביר הדבר, דעכצ"ל דחטאת זו שמביא לשם מה שהוא אינו מכפרת אלא במקצת, וע"כ, כשחזר ונודע לו, חוזר ומביא כדי להשלים כפרתו יעויי"ש. וא"כ שפיר הוצרך ר' ישמעאל לכתוב אפנקסו עצמו של חטא ("קריתי והטיתי"), דהא אם ישכח ויצטרך להביא חטאת לשם מה שהוא, לא תהי' זאת אלא "כפרה במקצת":

ועפי"ז בא וראה כמה גדולים וכמה מדויקים דברי חכמים ומה נעים לפרש במה שהקדמנו את דיוק לשונו של ר"י שכתב:

אני ישמעאל קריתי והטיתי (לזכרון, כדי) שאם יבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה, כלומר חטאת שכפרתה שלמה, שמכפרת מקבעה ולא מקופיא שאלמלא כתבתי. ואילו שכחתי, אז נהי שהייתי מביא "לשם מה שהוא", אבל לא הי' בזה אלא כפרה במקצת, עכשיו תהי' חטאתי שמנה", כלומר מכפרת בכלה ולא במקצתה:

ואחרי כל אלה אכתי נשארה תיבה אחת בדברי ר"י הנראות עדיין כמיותרת, כי ל"ל למימר "קריתי", והא עצמו של חטא לא הי' בקריאתו, רק בהטייתו, והוי סגי לי' למיכתב "הטיתי" לחוד (דהא הקריאה לא היתה אלא סיבה אל החטא, ולא החטא עצמו), אבל הסכת ושמע שיש לבאר ענין זה גם בדרך אחרת, ואז גם דיוק זה יתבאר לנו היטב:

הנה דייקנו למעלה על המליצה של "חטאת שמנה" בדברי ר"י, וישבנוה עפ"י דרכנו, ואולם צריך להעיר דמצינו מליצה כזו גם במק"א, והוא בש"ס [יבמות, צ"ב] גבי אשה שבא ע"א שמת בעלה וניסת עפ"י בי"ד פטורה, ר' אליעזר אומר "יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמנה", ואף התם טעמא בעי, למה שמנה דוקא, ומה זה שאמר "יקוב הדין את ההר":

כדי לבאר זה נקדים דקדוק עצום שיש לדייק בדברי רש"י ז"ל [כריתות י"ז] דבמשנה שם הולך ומונה לחיובי אשם תלוי, ספק אכל ס' לא אכל, או אפילו אכל, ספק הי' בו כשיעור כו' חלב ושומן לפניו, אשתו ואחותו עמו בבית וכו' ואהא דאשתו ואחותו כ' רש"י שם וז"ל "כסבור שזו אשתו ואח"כ נסתפק וכו' מביא א"ת, ואם נודע לו שאחותו היתה מביא חטאת" עכ"ל. והוא תמוה, דחיוב חטאת מאן דכר שמי' במשנה זו (דאיירי בא"ת) ואטו עד השתא לא ידעינן דאיכא חטאת באחותו, הא זיל קרי בי רב הוא, ועוד למה שתק רש"י על המשלים הראשונים שבמשנה, ורק גבי המשל הרביעי דאשתו ואחותו הוזקק רש"י להודיענו דעל הודע שלו יש ח"ח, אתמהה:

אולם לדעתי ד' רש"י כאן מדויקים מאד. דאיתא [פסחים, ע"ב ב'.] אר"י אשתו נדה בעל חייב, יבמתו נדה בעל פטור, מאי שנא יבמתו דקעביד מצוה, אשתו נמי קאעביד מצוה כו' במעוברת וכו', והאיכא שמחת עונה, שלא בשעת עונתה, והא א"ר חייב אדם לשמח כו', ומשני בסמוך לוסתה, אי הכי אפילו יבמתו נמי, יבמתו בזיז מינה (בוש לשואלה אם היא סמוך לוסתה, רש"י) אשתו לא בזיז. הרי דלמסקנא אפילו באשתו נדה נמי ליכא חטאת, (מדהוי טועה בדבר מצוה) זולת בסמוך לוסתה דוקא:

ואולם ברמב"ם [פ"ב מה"ש, ה"ח] לא כ"כ דז"ל, בא על יבמתו והרי היא נדה, והוא לא ידע פטור כו' אבל אם בא על אשתו כו' חייב חטאת מפני שלא שאלה. וכבר תמה עליו בכ"מ, וז"ל נראה שסובר רבנו דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה, תו לא צריכי לאוקמי בכל הני אוקימתא, אלא בכל גוני חייב, מדהו"ל לשיולה, עכ"ד הכ"מ. איברא דזה ראי' בעי, ומנא לי' לרמב"ם הא מילתא, הא מסתימת ל' הש"ס פסחים שם לא מוכח כלל דלבתר דשני שאני יבמתו דבזיז הדר בי' מקמייתא, וסתמא משמע דהך אוקימתא בסמוך לוסתה כדקאי קאי, אלא דאעפי"כ מיבמתו לא קשיא, אעפ"י שהוא סמוך לוסתה מדבזיז מינה:

ונלענ"ד דיש ראי' לרמב"ם מהך מתניתן דכריתות י"ז, דמני בין הנך דחייבין א"ת אשתו ואחותו עמו במטה, ואיס"ד דבכל סתם אשתו (שאינה סמוך לוסתה) הו"ל טועה בד"מ משום שמחת אשתו, א"כ באשתו ואחותו למה חייב א"ת, הא אין שם ח"ח על הודע שלו:

ובשלמא אהך דר' יוחנן, אע"ג דגם איהו סתם ואמר אשתו נדה בעל חייב, לק"מ, דהתם י"ל דהו"ל סתום כמפורש דסמוך לוסתה הוי, דהא באמת בנמצאת נדה מיירי, ומסתברא דמדבר בסמוך לוסתה, משא"כ בנידון דמתניתן דכריתות, גבי אשתו ואחותו, דהתם לאו משום איסור נדות אתי עלה כלל, אלא משום איסור אחותו, אי ס"ד דבסתם אשתו הו"ל טועה בד"מ (ורק בסמוך לוסתה הו"ל למיסק אדעתא ולשיולה) א"כ למה באשתו ואחותו יתחייב, מה לי אם טעה באשתו שהיא נדה, וכסבור טהורה היא, ומה לי אם טעה באחותו, וכסבור אשתו היא:

אפשר דמזה למד הרמב"ם דבאמת לפי המסקנא דפסחים ע"ב דאשתו לא בזיז הדר בי' מאוקימתא קמייתא דסמוך לוסתה, וכל באשתו סתם ואפילו היכי דלא הוי בעי למיסק אדעתי') הו"ל ג"כ לשיולי, וה"ה גם באשתו ואחותו, ומשו"ה חייב ולא פטרינן לי' מטעם טועה בד"מ:

ומעתה ברור כשמש דלזה נתכוין גם רש"י ז"ל אמתניתן דכריתות שם, ומשו"ה על כל ג' האופנים הראשונים שבמשנה וספק אכל, ספק כשיעור, ספק חלב) שתיק ולא כתב מידי דחייב חטאת על ודאו, דזה פשיטא, זיל קרי בי רב הוא, ורק אהך דאשתו ואחותו הוסיף רש"י ז"ל דברים וכתב "ואם נודע לו שאחותו היתה מביא חטאת" (כלומר ולא כמו דהוי ס"ד לפוטרו משום טועה בד"מ, וכמו שרצה הכ"מ לאמר דכל באשתו סתם, ולא בס"ל, לא אמרינן דהו"ל לשיולה), ואם כי אין דרכו של רש"י ז"ל בפרושו להורות רק לפרש, מ"מ הא כבר אמרנו דזב"ז תליא, דאלמלא שהי' שם ח"ח על ודאו, לא הוי מתפרש מה דחייבה משנתנו א"ת על ספקו ודו"ק כי נכון הוא:

**(ואמנם לכאורה יש לחלק בין הך דכריתות (דמיירי באשתו ואחותו) להך דפסחים ע"ב דמיירי באשתו נדה) והוא לפי"מ שהעלה הלח"מ [פ"ב דשגגות] בדעת הרמב"ם דכרשב"א ס"ל, דבעינן תרתי, טעה בד"מ וגם עשה מצוה, ונדחק הלח"מ, דא"כ למה הוצרך הרמב"ם לאמר אהא דאשתו נדה חייב משום דהו"ל לשיולי, תי"ל דהא עכ"פ לא עביד מצוה, וא"כ בלא"ה חייב, ותי' הלח"מ דאפשר דס"ל לרמב"ם, דכי היכי דביבמתו נדה מקרי עביד מצוה, אלא דהוי מהב"ע, ה"ה באשתו נדה נמי משום שמחת עונה הוי מקרי עביד מצוה, אלא דהוי מהב"ע (ומשו"ה הוצרך הרמב"ם לטעמא דהו"ל לשיולה) עיי"ש בלח"מ ואי נימא כדבריו, תו לק"מ מה שהקשינו מהא דכריתות גבי אשתו ואחותו, דהא התם כשטעה באחותו ודאי דלא עביד מצוה כלל אבל באמת קשה להאמין אם יצאו הדברים האלה מפי הגאון בעל לח"מ ז"ל. דבשלמא ביבמתו נדה, דהמצוה היא בהקמת השם, וגם בן הנדה עכ"פ בנו הוי לכ"ד, התם שפיר י"ל דמקרי עביד מצוה לגבי הקמת שם, אעפ"י דהוי עבירה גבי איסור נדה, אבל היתכן לאמר שתהי' מצות שמחת אשתו בדוה בנדתה, והתורה אמרה והזרתם את בנ"י, ואפילו בסמוך לנדתה, ומכש"כ בנדה ממש, ואולי ט"ס יש בדברי הלח"מ, ותחת שמחת אשתו (דזה ודאי באשתו לא ניתן להאמר כלל) צ"ל "מצות)**

והנה מדברי ר"י בפסחים ע"ב שם וכן מדברי הרמב"ם בזה משמע להדיא דאפילו בטעה בד"מ שאין זמנה בהול, ואפילו בדלא עביד מצוה נמי פטור מחטאת (וע"מ שכתבתי בזה למטה בהגהה בשם הלח"מ). וא"כ לכאורה קשה הך דר' ישמעאל שקרא והטה וכ' אפנקסי' חיוב חטאת, הא התם נמי טועה בד"מ הי', מצות ת"ת, ואטו גרע ת"ת ממצות שמחת אשתו, והא עדיפא מיני' הויא, דהתם לא עשה מצוה, דהא באמת נדה היתה (ע' למטה בהגה"ה) משא"כ בעובדא דר' ישמעאל דטעה בד"מ ועביד מצוה נמי, (ואעפ"י דעובדא דר"י לא היתה המצוה בעצם העבירה, מ"מ הא ל"ש, דהא גם הא דר' יוסי בסוכה, במוציא לולב לר"ה בשבת, ג"כ גוף המצוה דלולב אינה תלוי' כלל בעצם העבירה דשבת, כמובן) וא"כ תקשי אהא דר' ישמעאל, למה יתחייב חטאת כלל, הא הו"ל טעה בד"מ ועשה מצוה ועכצ"ל, או דלא ס"ל לר' ישמעאל כלל דטועה בד"מ פטור, וכר' אליעזר דפליג על ר' יהושע [פסחים, ע"א] או דס"ל עכ"פ דלא מיפטר אלא בגונא דשני תנוקות למול, משום דניתנה שבת לדחות, דהא גם בזה איפלגי תנאי ושבת, קל"ו.]:

והנה חז"ל אמרו, מצינו שהחמירה תורה בספק יותר מבודאי, דחטאת בת דנקא ואשם בשני דינרין, ובתר"י ריש ברכות בארו טעמו, משום דפרשי אינשי מודאי איסור יותר מספק איסור. איברא דגם הא דחטאת בת דנקא לאו כללא הוא, ועתו"ס [זבחים, ח'.] שהקשו מפ' מח"כ. דאיתא התם דחטאת מביא בסלע, ותרצו דלעולם יוצא י"ח בדנקא, אלא דמצוה מן המובחר להביא בסלע:

ומעתה אומר אני דבר חדש, דאחרי שלפי"ד תר"י כל עיקר טעמא שהקילה תורה בודאי (לצאת עכ"פ י"ח בחטאת בת דנקא) יותר מבספק הוא משום דחומרו קולו (היינו דפרשי אינשי יותר מודאי איסור) א"כ הני מילי באותו ודאי שהוא חמיר לאינשי באמת, היינו באיסור שהוא פשוט לכל, אך במי שאירע לידו שטעה בדבר מצוה, ולמאן דמחייב אף בהא, או באופן דמיחייב, א"כ תו ל"ש למימר בי' דפרשי מני' אינשי יותר מבספק איסור, דהא סו"ס ההוא גברא בדבר מצוה טעה, (ולכמה תנאי פטור מחטאת לגמרי) וא"כ עכ"פ תו אין שום סברא לאמר שיפרוש אינש ממין איסור כזה יותר מבספק איסור, ונמצא לפי"ז שתקנתו קלקלתו, ולמאן דמחייב חטאת אף בכהא"ג, אז יגדל חיובו יותר מטועה בדבר הרשות, וסברא היא דעכ"פ לא נקיל בי' יותר מבאשם (דמשום דלא פרשי אינשי מני' החמירה בו תורה להביאו בשני דינרין דוקא) ונהי דמדינא חיובא דידי' הוא חטאת ולא אשם, מ"מ תו לא יצא במין חטאת פשוטה דבת דנקא, רק (מדאזלה אצלו סברא דפרשי אינשי מודאי איסור) יביא חטאת ממין המעולה, חטאת בת סלע, שהוא לפי"ד התוס' "חטאת מן המובחר":

ואם הדבר כן, אז מה נעים יהי' לפרש בזה דיוק לשונו של ר' ישמעאל במה שכתב אפנקסי' (שאין בה אפילו אות א' לבטלה) אני ישמעאל קריתי והטיתי דייק להזכיר לא רק עצמו של חטא (דאיל"ה לא הוי אפשר בחטאת שלמה כלל, רק בחטאת לשם מה שהוא, וכמו שהארכנו בזה למעלה) אך גם את הסיבה שהביאה אותו אל החטא, היינו שטעה בדבר מצוה דת"ת, ואמנם אעפ"י שטועה בד"מ הייתי, מ"מ לדידי אין בזה כדאי לפטור א"ע מחיוב חטאת, אלא דא"כ יהי' קולו חומרו, ולא תסגי לי עוד בחטאת כ"ש, רק לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה, חטאת בת סלע, כמצוה מן המובחר, דבטועה בד"מ עכ"פ תו **(פו"ר, היינו דרמב"ם הא סתמא נקיט לולא איירי במעוברת, כדאוקים לה בגמרא התם) וכיון דגם בבנו מן הנדה הוי עכ"פ בנו לענין פו"ר א"כ הדר דמי להא דיבמתו, איך שיהי' הנה ד' הלח"מ מרפסין איגרי. ואכמ"ל עוד:)** ל"ש הסברא להקל בחטאת יותר מבאשם. (ובתוי"ט ריש שבת הקשה בדומה לקושיא שלי אהא דפשט העני את ידו, דליפטור מחטאת משום טועה בד"מ דמצות צדקה, ועיי"ש בחי' תוס' רע"א שדחה לתירוצו, ופלא שלא העירו מהא דר' ישמעאל):

והנה כבר הזכרנו למעלה דמליצה זו "דחטאת שמנה" מצאנו לחז"ל גם במק"א [ביבמות צ"ב, גבי אשה שבא ע"א שמת בעלה וניסת עפ"י בי"ד] ושם א"ר אליעזר:

"יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמנה". ולבד מן הקושי שיש במליצה זו נלענ"ד להעיר עוד ע"ד יתור לשון שמצאתי בענין זה להרמב"ם ז"ל, שמדברי ר"א, שאמר "ותביא" חטאת שמנה, משמע דקאי רק על האשה שניסת ולא על הבעל שניסת לו, והרמב"ם [פי"ד מה' שגגות] דייק וכתב שם וז"ל, וכן אם התירו בי"ד, אין זו הוראה אלא טעות וכו' והאשה "ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתם", מה ראה הרמב"ם לשנות ולהוסיף, בעלה האחרון, ואטו עד השתא לא ידעינן דשניהם חייבין

אבל לפי דרכנו למדנו לבאר גם כל הדיוקים הללו בסגנון אחד, דהא באמת תקשי גם אהא דניסת עפ"י בי"ד ובא בעלה הראשון, איך יהי' שם חיוב חטאת ואפילו לבר מטענה דהוראת בי"ד) עכ"פ ליפטור משום טועה בד"מ, למאן דפטר אף בלא עשה מצוה, (דהא לא גרע מאשתו נדה בעל, ובאינה סמוכה לוסתה) דהא עכ"פ כסבורין היו שהיא אשתו, אך באמת לק"מ, דמאן שמעית לי' בהא לחייב חטאת (אפילו בניסת ברשות בי"ד) ר' אליעזר, והא ר' אליעזר איהו הוא דפליג על ר' יהושע [פסחים, ע"א] וחולק על הכלל כלו דטועה בד"מ, ומחייב להדיא אף בעשה מצוה, וא"כ לר' אליעזר לשיטתו מדויקים הדברים מאד:

ר"א אומר "יקוב הדין את ההר" (כלומר לדידי לא נשגיח כלל בכל אותה הסנגוריא של טועה בד"מ, "יקוב הדין את ההר", אלא דממילא תהי' קולו חומרו, מדעכ"פ בכה"ג תו לא פרשי אינשי מני' יותר מבספק איסור, דהא סו"ס בהוראת בי"ד עשתה, וקאסבר מצוה קאעבדה, וע"כ כשתביא חטאת אז) תביא חטאת שמנה, ותו לא תסגי לה בחטאת בת דנקא:

ואין ה"נ דלר' אליעזר ודאי אין שום סברא לחלק בין דידה לדידי', וכי היכי דאשה חייבת, הבעל נמי חייב, והוא דבר המובן מאליו אלא דכ"ז לר"א, דלא ס"ל לגמרי להך כללא דטועה בד"מ, אך לדידן כבר הי' מקום גדול לחלק בין האשה ובעלה, דהא אפי' אי נימא דאיכא בביאת אישות משום טועה בד"מ אין זה אלא בבעל, אי משום מצות פו"ר, אי משום שמחת אשתו, אך באשה הא ל"ש כ"ז (דאפו"ר לא מיפקדא, ושמחת אשתו ודאי דל"ש בהא, וא"כ אי נימא חיוב חטאת בדידה, אכתי לא נשמע מזה אלא דאין הוראת בי"ד פוטרתה (וכמו"ש הרמב"ם "שאין זו הוראה אלא טעות"), אבל עדיין לא נדע אי מיחייב גם הבעל, דהא איהו טועה בד"מ הוי:

אבל באמת אין הדבר כן, דהא כ' הרמב"ם להדיא בסופ"ב מה"ש, גבי צלי פסח ונותר לפניו, דתרתי בעינן, טעה בד"מ וגם עשה מצוה, ולפי"ז לא מהני כלל לבעלה השני מה שטעה בד"מ, דהא סו"ס נתברר שאינה אשתו כלל, ולא עשה מצוה, אלא דעכ"פ כבר כגון דא ודאי צריך הי' הרמב"ם לאודועי לנו, והיינו מה ששכל הרמב"ם את ידיו וכתב בתור הוספה לדברי ר"א "והאשה ובעלה האחרון חייבים חטאת על שגגתם", לא זו שהאשה חייבת, אלא שהבעל נמי מיחייב:

הוא הדבר אשר דברנו למעלה כי בשני מקומות מצינו לחז"ל שהשתמשו במליצה זו דחטאת שמנה", האחד אצל ר' ישמעאל [שבת, י"ב,] והשני אצל ר' אליעזר [ביבמות צ"ב] ושניהם אפשר לישב בסגנון אחד, דבתרוייהו יש מקום לדון משום טועה בד"מ (עכ"פ לאוקימתא קמייתא דפסחים ע"ב) ומדאעפי"כ מיחייבי חטאת לר"י ור"א, א"כ הו"ל קולו חומרו, ולא סגי לי' בחטאת סתמא דבת דנקא, אלא חטאת מן המובחר בעי, דהוי בת סלע [כסברת התוס' בזבחים ח'.] והיא מה דקרו לה חז"ל "חטאת שמנה". ויסוד הדברים, דהך כללא דכיילי תר"י ריש ברכות, דפרשי אינשי מודאי איסור יותר מבספק איסור, לא שייך באדם הטועה בד"מ, דמי שחוטא וקאסבר מצוה קאעביד קשה לו התשובה הרבה יותר מלאשר החוטא הפשוט:

עפ"י הנחה זו ינעם לפרש גם מדרשם ז"ל המובא בראש מאמרנו זה, אמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך (הושע) בא ופותח בתשובה תחילה (והוא תמוה מאד, דהא כבר קדמו אדה"ר וקין ויהודה, וכן להושע כבר קדמו משרע"ה בתורתנו):

דהנה משונה הרבה כשלונו ותשובתו של ראובן מכשלונם הפשוט של אדה"ר וקין ויהודה בשעתם, דהא אמרו רז"ל [שבת נ"ה] ארשב"ג כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, תניא רשבא"א מוצל אותו צדיק מאותו עון כו' אלא עלבון אמו תבע וכו'. ראה שרשב"א דייק ואמר מוצל אותו צדיק מאותו עון, כלומר ודאי א"א לאמר שלא חטא כלל, דהא מצינו בו ששב, אלא שמוצל הוא "מאותו" עון הפשוט, טועה בדבר מצוה הי',

**(ובדרך דרוש יש לפרש בזה ד' הברייתא [שבת, נ"ה. שם] פחז כמים, ר' אליעזר אומר פזת, חבת כו', ר' יהושע אומר פסעת על דת, חטאת כו'. וצריך באור הא תרוייהו תנאי דרשו לא לשבח, ובמאי נחלקו, ומאי נ"מ בזה, אם נפרש הנוטריקון "פזת חבת" או "פסעת ע"ד חטאת? אבל לדעתנו ר"א ור"י אזלי כאן לשיטתייהו, בפסחים ע"ב, דלר"א טועה בד"מ חייב חטאת, ור"י פוטר. והנה ודאי דאף לר"י חטא מקרי, אלא דחיובא ליכא, ולר"א חיובא נמי איכא. וזהמ"ש ר' אליעזר:

"פזת חבת", כלומר לדידי' נהי דראובן טועה בד"מ הוי, מ"מ אף בהא חיובא נמי איכא, אבל ר"י לשיטתי' דריש:

פסעת על דת (כלומר נטית הצדה כטועה בד"מ, ונהי דחיובא ליכא מ"מ) חטאת וכו'. וכמובן אין זה אלא דרך דרש:)** "עלבון אמו תבע" (סבר מצוה קאעביד, אלא משהקפיד אביו, ממילא נחשב גם זה לו לחטאה) וכבר אמרנו שהתשובה על שגיונות ממין זה קשה ביותר (ומשו"ה מחמירין בחטאתו להביאה מן המובחר דוקא):

אפשר דבזה יתפרש מה דהוי קשיא לי בדברי יעקב אע"ה שאמר על ראובן:

בכורי אתה ודרשו חז"ל:

בכור לתשובה, בכור לערי מקלט וכו' ע' ילקוט כאן) כי עלית משכבי אביך אז חללת וגו'. ולכאורה האחרונות סותרות את הראשונות, שהרי אמרו [קדושין, מ', ב'] אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו רשעו [וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' תשובה] וא"כ אם הי' ראובן בכור לתשובה, איך בא יעקב אח"כ להזכיר עונו אבל לפי דרכנו יש לישב, דעד כאן לא אמרו בקדושין שם, שאין מזכירין העון לאחר התשובה, אלא בעבירה פשוטה, אבל תשובת הטועה בד"מ קשה ביותר, ומכפילין בה הזריזות תמיד. ואפשר דאפילו לאחר ששב אין נמנעין מלהזכירו תמיד:

והנה כבר נתבאר אצלי בדרושים שלי על כפל הלשונות שבפרשת התשובה להושע, אמרו "שובה ישראל עד ד' וגו' כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ד''' וגו', שמה שהזהיר כאן הנביא על התשובה פעמים, אין זה אלא מפני השנות מיני החוטאים שהוא מדבר אדתם, שכשהוא מדבר לראשונה אל החוטא הפשוט, היודע שנתרחק מרבונו, הוא אומר שובה עד ד' (רחוק היית, ועתה בא נא והתקרב) כי כשלת בעונך (מכשול שהוא גם בעיניך כעון, עד שנעשה "עונך") ואח"כ פונה הנביא אל החוטאים ממין השני, אל "הטועים בדבר מצוה", והם לא רחוקים הם בעיניהם מרבונם, רק להיפך הלכו והתקרבו אליו כביכול יותר מדי. תשובתם של אלו קשה ביותר (כמו שבארנו למעלה). הטועים ממין זה צריכים קודם כל למהפכה פנימית בכל בתי נפשם, כדי הכיר עכשיו לעון מה שנחשב להם עד עכשיו לצדקה, אליהם הוא אומר:

קחו עמכם דברים (שימו אל לבבכם ולמדו היטב, כי לא זו הדרך) ושובו אל ד', (עד ד' לא נאמר כאן אלא אל ד'") כי לא התרחקות יתירה, רק להיפך התקרבות יתירה הטעתם:

ומעתה, ועל יסוד כל דברינו למעלה, יאירו לפנינו דבריהם ז"ל בפסיקתא המובאים בראש מאמרנו זה:

א"ל הקב"ה לראובן (שמוצל הי' מאותו העון הפשוט, אבל "עלבון אמו תבע" ובדבר מצוה טעה.) אתה פתחת בתשובה תחילה (כלומר בתשובה על חטא ממין זה, (כי לא כזאת היית תשובתם של אדה"ר, של קין ושל יהודה) חייך שבן בנך הושע בא ומזהיר (אף הוא כמוך) על התשובה תחילה. כלומר על תשובה כגון זו, לאותם הטועים שתשובתם קשה ביותר, מפני שתקנתם קלקלתם:

וכשם שזכה ראובן להיות "בכור לתשובה" (למתקרבים עד קצה האחרון) כך זכה להיות "בכור לערי מקלט" (למתרחקים עד קצה האחרון):

והנה לעיל נתקשתי בסברא דרבי, מהיכן יצא להם למזידין טעות זו שקולטת אף למזידין, והסברנו הדבר, ועכשיו נלענ"ד דאף רבנן ור' נחמי' פליגי בהא דריבר"י ורבי, דאיתא התם במכות י' ואין מוסרין להם לא כלי זיין ולא מצודות, וחכמים מתירין, והדבר ברור דר' נחמי' כריבר"י ס"ל דא' מזיד וא' שוגג גולה, ונהי דמשום שוגגין אין חשש למסור להם כל"ז, אבל אין מוסרין מפני המזידין, וחכמים מתירין, דכרבי ס"ל, דמדינא אין גולה אלא שוגג (והטעות של המזידין בודאי שכבר יצאה מלבם לאחר שנוכחו ההיפך) ואטו בשביל שאירע להם הריגת אדם בשגגה לא ימכרו כלי זיין להם. אלא דלפי"ז תקשי פסקי הרמב"ם אהדדי דבפ"ה ה"ז פ' כריבר"י דבין שוגג בין מזיד גולה ובפ"ח ה"ח השמיט להא דר' נחמי' (ואפשר דלא ברירא לי' לרמב"ם דזב"ז תליא, וע"כ הביא רק לסיפא דאין פורשין להם מצודות משום דבזה שוין הן ר"נ ורבנן ודו"ק):

תוכן העניינים

המדרש והמעשה דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה