אור ברסלב

המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת ראה

פרשת עקב

בענין הסייגים לתורה

את כל הדבר וגו' לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו.

בסנהדרין [כ"ט א',] אמר חזקי' מניין דכל המוסיף גורע שנאמר וגו' לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו וגו'. פירש"י והקב"ה לא הזהירו על הנגיעה, ומתוך תוספת גרעו, עכ"ד. מזה משמע דעכ"פ מוסיף קיל מגורע, מדלא תלי טעמא דמוסיף אלא משום דמביא לידי גרעון, ואין תולין את הקל אלא בחמור הימנו:

אבל באמת הא אנן איפכא מצינו, דהיכי דיש לפנינו איסור בל תגרע ואיסור בל תוסיף, אז מוטב לגרוע מלהוסיף וכר' יהושע דהלכתא כותי' [במ' דזבחים, פ"ח.] גבי נתערבו דמים דמתן ד' בדמים דמתן א', וכדאמר ר"י התם כשנתת וכו' וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה. הרי דקיל גורע ממוסיף, וזה דלא כמשמעות ד' חזקי' בסנהדרין:

איברא דזה לק"מ, דהא מה שהוסיף אדה"ר בדבריו, משום סייג הוסיף, כדי שלא תבא חוה לידי אכילה, וכך הוא המדה, וכל סייגי חכמים הוא כן, אלא שהרמב"ם [פ"ב מה' ממרים] תנאי התנה, דבכ"מ שבי"ד עושים סייג לתורה חייבים לאמר, שדבר זה שאסרו, מותר הוא מן התורה, ולא אסרוהו אלא משום סייג והלא אדה"ר לא עשה כן, ואלו עשה כן, אז באמת לא באה חוה לידי מכשול, כמבואר

והנה לדעת הרמב"ם, אם גזרו חכמים ולא הודיעו שהוא משום סייג יש בזה לאו דבל תוסיף ממש, ולכאורה מדברי חזקי' סנה"ד כ"ט שם מ' שלא כדבריו, דאי ס"ד שהי' בדברי אדה"ר לחוה משום בל תוסיף ממש, א"כ הדר תקשי מה שהקשינו, איך אמר חזקי' עליו שכל המוסיף גורע, הא הוי חמיר מגורע, דהא לאו דבל תוסיף חמיר מלאו דבל תגרע, וכמו שבארנו ממשנה פ"ח דזבחים ועכצ"ל דלא כרמב"ם אלא כראב"ד שם (וכמו שבאר המ"ל את דבריו), דכל דבר שיש בו משום סייג, אפילו אם אמרו בי"ד שהוא מה"ח, אין שם לאו דבל תוסיף, אמטו להכי שפיר אמר חזקי' דנהי שלא עבר אדה"ר אבל תוסיף ממש, מ"מ עי"ז שהוסיף ולא הודיע שהוא משום סייג נתן מכשול שהביא לידי גרעון. ולהגאון בעל מנ"ח ראיתי כאן שהם להיפך ממה שכתבנו, והוא ז"ל נסתייע מכאן לשיטת הרמב"ם, ובמחכ"ת לא דק בזה:

והנה אז ידועה שיטת הרשב"א ז"ל בחדושיו דכל מניעת עשה יש בה נמי לאו דבל תגרע, והשג"א בשו"ת שלו פליג (דלדידי' ליכא בל תגרע אלא בהתחיל במצוה ואינו גומרה כראוי, כגון מתן ד' שנתנו במ"א, וכדומה). ולרשב"א עכצ"ל דזה שאמרו דיש כח ביד חכמים לעקור דמה"ת בשוא"ת, היינו אפילו בלאו דשוא"ת, דהא לרשב"א כל מניעת עשה הוי ממילא גם לאו בהדי', היינו לאו דבל תגרע. והבן. (וע' מה שכתבתי בזה בחלק הדרושים, לעיל פ' ואתחנן):

ובענין הסייגים כאן מקום אתי לבאר פרטים אחדים הנוגעים להלכה ולמעשה:

ואקדים מאמר תמוה להרמב"ם ז"ל בפיה"מ שלו פ"ד דמנחות מ"א, וז"ל, ומ"ש תפש"י אינה מעכבת לשל ראש, על מנת שיהיו אצלו שתיהן, אבל אם אין אצלו, אז אין מותר לו להניחה עד שיעשה האחרת, עכ"ל. וסוף דבריו יש בו לכא' יתור לשון, דלל"מ "עד שיעשה האחרת", לימא פשוט, אם אין אצלו שתיהן לא יניח, וממילא נדע שעליו להשתדל לעשות גם האחרת, כדי שלא יבטל ממצות תפלין. ואמנם גם הדברים בעיקרם מרפסין איגרי. שהם להדיא נגד מסקנת הש"ס במנחות שם:

דריהטא דסוגיא שם הכי איתא. א"ר חסדא לא שנו (דתפש"י אינו מעכב לשל ראש) אלא שיש לו, אבל אין לו מעכבת, אמרו לו אמרת, א"ל לא, אלא מאן דלית לי' תרי מצוות חדא נמי לא ליעבד, ומעיקרא מאי קאסבר, גזרה שמא יפשע, פירש"י שמא יפשע ולא יקנה האחרת. והנה ברור הוא לכאורה דרב חסדא הדר בי' ממ"ד מעיקרא, היינו דקודם חזרה הוי ס"ל דבאין לו שתיהן מעכבת, ולבתר חזרה לא שני לי' כלל בין יש לו לבין אין לו, ובכל גוני אינן מעכבות זוא"ז, וכן הבינו כל המפ' והלא מד' הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל מפורש יוצא להיפך, דבאין לו באמת מעכבות זוא"ז, וכבר צוח עליו הב"י בפירושו על הטור וכן בכ"מ, וכתב שדברים אלו איזה תלמיד טועה כתבן, ובפרט שבספרו היד סתם הרמב"ם וכ' סתם דאינן מעכבות זוא"ז ולא חילק כלל:

ואמנם כל המעיין בד' הרמב"ם בפירושו יחזה כמה יש מן הקושי לתלות כל אריכות דבריו באיזה תלמיד טועה, ולולא ד' הב"י הי' נלענ"ד, דלהרמב"ם בפירושו יש לו שיטה אחרת בהבנת ד' רב חסדא, היינו דלא ניחא לי' לרמב"ם לפרש דבסוף דבריו חזר בו ר"ח ממה שאמר בתחילה, (דאיך יתכן לתלות בחזרה תוכד"ד) אלא שכל דברי ר"ח מתחילה ועד סוף אחד המה, ואין בהם חזרה כלל, וכדי לבא לבאור הדברים נקדים עוד דברים אחדים:

דהנה איתא בברייתא [סוכה י"ד, ב'] אפלוגתא דר' יהודה ור"מ אי מסככין בנסרים, א"ר יהודה מעשה הי' בשעת הסכנה, שהבאנו נסרים שהיו בהם ארבעה וסיככנו ע"ג מרפסת וישבנו תחתיהן, אסרו לו משם ראי', אין שעת הסכנה ראי'. ע"כ. ויש להבין הא גם ר' יהודה הזכיר בדבריו "דשעת הסכנה" היתה, וע"כ דגם איהו סליק אדעתי' דשעת הסכנה שאני, ואעפי"כ נסתייע מזה, ויש להבין באיזו סברא איפלגו הנך תנאי, דלמר מביאין ראי' משעת הסכנה, ולמר אין מביאין

איברא דסגנון דומה לזה מצינו גם במקום אחר [והוא בתוספתא פ"ב דברכות] א"ר מאיר יושבין היינו לפני ר' עקיבא בביהמ"ד, וקראנו את שמע ולא השמענו לאזנינו, מפני קסדור אחד שעמד על פתח ביהמ"ד, אמרו לו אין שעת הסכנה ראי'". והנה כאן החליפו לכאו' ר"מ ור"י לשיטתייהו, דר' מאיר הוא דהביא ראי' משעת הסכנה, ואמרו לו (בל"ס היינו ר"י בר פלוגתי' בכ"מ) השיבוהו דאין משעת הסכנה ראי':

אפס התם בברכות לפענ"ד מילתא אחריתא היא. דלפי מסקנת הש"ס [בברכות ט"ו] יש בהא דהקורא א"ש ולא השמיע לאזנו שלש מחלקות בדבר, לר' יוסי אפילו בדיעבד נמי לא יצא, לר' מאיר אפילו לכתחילה נמי לא מיחייב להשמיע לאזנו, ולר' יהודה לכתחילה ישמיע לאזנו, ובדיעבד יצא אף בלא השמיע:

והנה ודאי דלכו"ע אין שום איסור בדבר לקרות בלא השמעת אזן, ומצוה נמי איכא, דהא לא גרע מקורא בתורה, אלא שנחלקו אי יוצא י"ח קר"ש, ולר' מאיר דלא ס"ל כלל לחלק בהא בין לכתחילה לדיעבד, הלא שפיר נסתייע ממעשה שהי', דא"צ להשמיע לאזניו. (וכדס"ל לדידי' דדריש מעל לבבך, אחר כונת הלב הן הן הדברים) דאיס"ד כר' יוסי, למידרש שמע השמע לאזנך, היינו דלא יי"ח, איך נימא שבטלו רבנן מ"ע דקר"ש. ואי תימא הא שעת הסכנה היתה, ולשיטת התוס' פ"ב דשבת דבמ"ע אפילו בשעת גזרה להעביר ע"ד יעבור ואל יהרג, וא"כ אפשר דבאמת לא יי"ח אלא שקראו כקורא בתורה, לזה דייק ר' מאיר ואמר יושבין היינו לפני ר' עקיבא ור' עקיבא איהו מארי' דעובדא, שאפילו בשביל מ"ע דת"ת מסר א"ע להריגה, ואמר כל ימי הייתי מצטער וכו', וע"כ דכך היתה שיטתו (היינו או דס"ל דמחויב למסור א"ע ודלא כתוס', או דס"ל דעכ"פ קדוש יאמר לו, אפילו כשאינו מחויב), ומדקרא ר' עקיבא בלא השמעת אזן, ולא מסר נפשו בשביל בטול מ"ע דקר"ש (כמו שעשה לאח"ז בשביל מ"ע דת"ת) ש"מ דיוצא י"ח אף בלא השמיע לאזניו:

כל זה לר"מ לשיטתי', דלא ס"ל שום חילוק בין לכתחילה לדיעבד בהא, אבל ר' יהודה לשיטתי' דס"ל דבדיעבד יצא, וידוע דשעת הדחק כדיעבד דמי, ומכש"כ שעת הסכנה, ע"כ שפיר השיב לר"מ "אין שעת הסכנה ראי'", כלומר בדין זה אין להביא ראי' משעת הסכנה דהא עכ"פ לא גרע משעת הדחק, ובכהא"ג אף לשיטת ר' עקיבא אין רשאי לסכן את עצמו, דהא לר' יהודא בדיעבד יוצא

עכשיו נבא להא דסוכה י"ד. ומכבר כתבתי בזה בגליון הש"ס שלי עפ"י שיטת ר' יונה ריש ברכות, דאע"ג דלרבנן דר"ג הא דזמנה של ק"ש בלילה עד חצות אינה אלא משום הרחקה, מ"מ אם לא קרא עד חצות, שוב לא יקרא. עיי"ש שה"ר מהא דלולב ביוט"ר שחל בשבת, ומהא דסדין בציצית, דאעפ"י דמה"ת מיחייב, מ"מ משום סייג יש כח ביד חכמים למיפטרי' בשוא"ת ובשו"ת שאג"א תמה על התר"י בזה, דבשלמא בלולב ביוט"ר שב"ש ובסדין בציצית, דהסייג הוא משום לתא דאיסורא בדבר אחר, (שמא יעבירנו ברה"ר או משום איסור כלאים בכסות לילה) התם ניחא, דיש כח ביד חכמים לעקור בשוא"ת, אך בק"ש עד חצות, דכל עצם ההרחקה היא לזרזו באותה מצוה עצמה, א"כ איך יתכן שאם לא קרא עד חצות, אף בדיעבד שוב לא יקרא, הא למז"ד כאלו אתה אומר לו בטל מצוה זו היום בטול ודאי, משום ספק שמא תבטלנה למחר. עכת"ד הג' שאג"א ז"ל:

ואמנם מכ' אבי זקני הגאון החריף מוה"ר דוב זאב זצ"ל שמעתי להעיר נגד טענת השאג"א ז"ל, דכבר מצינו כיוצב"ז במק"א, והוא בש"ס [ביצה, ט"ו] דא' רבא התם בטעמא דעירוב תבשילין כדי שיברור מנה יפה לשבת, כלומר דמשום כבוד שבת תקנוהו, וא"כ לשאג"א אף התם תקשי, איך אמרו בברייתא דלהלן י"ז מי שלא הניח ע"ת ה"ז לא יאפה ולא יבשל (לשבת) לא לו ולא לאחרים וכו', הא אמרת דכל עצמו של תקון זה דע"ת אינו אלא משום זהירות יתרה בכבוד שבת, א"כ איך אתה אומר לו שאם לא הניח ע"ת שוב לא יתעסק בכבוד שבת כלל וע"כ דאין זו טענה. עכ"ד כ' אבי זקני ז"ל:

**(ובדרושיו כ' זקני זצ"ל לפרש בזה ע"ד צחות הא דאיתא [יומא כ"ח.] קיים אאע"ה כה"ת כולה, ואפילו ערוב תבשילין, וצ"ב מאי רבותי' דע"ת דוקא, ואי משום דאינו מה"ת, לימא פשוט אפילו מצות דרבנן, ואמנם לפימ"ש בפנים ניחא, דבאמת יש לתמוה על כל ענין ע"ת, לפי טעמא דרבא כדי שיברור וכו' כעין שתמה השאג"א על תר"י אהא דק"ש לאחר חצות, ועכצ"ל אליבא דר' יונה, דכך הוא תכסיסו של כל סייג ואפילו בהרחקה משום אותה מצוה עצמה, דבטולה של המצוה ע"י היחיד (שעבר בדיעבד) זהו קיומה ע"י הרבים, שעי"ז יזהרו בה לעתיד, וכל זה במקום שיש משום תקנה לרבים, אך באברהם אע"ה, שהי' יחיד שומר מצוה בדורו, ואין רבים אתו, נהי דכה"ת ואפילו מצות דרבנן קיים, מ"מ בדין הי' שעכ"פ במצות ערובי תבשילין, אם אירע לו ששכח להניח, אז בדיעבד יאפה ויבשל ולא יבטל כבוד שבת, דמידי הוא טעמא (לבטל כבוד שבת היום ודאי, משום ספק בטולה לעתיד) אלא דמשום הרחקה דחינן למצות היחיד היום, משום תקון הרבים לעתיד, והא בא"א הא לא הוי שייך זה, דהא אחד הי' אברהם, ע"כ השמיעונו חז"ל רבותא גדולה דאפילו בערובי תבשילין וכל הלכותי', לא שינה א"א משורת תקנת חכמים כלל, וזהמ"ש ז"ל קיים א"א ע"ה כה"ת כלה ואפילו ערובי תבשילין, עכ"ד זקני ז"ל בדרושיו, ודפח"ח:)**

ולדעתי יש להמתיק בזה דברי רש"י ז"ל דאהא דאמר ר' אשי התם טעמא אחרינא, יאמרו מיום טוב לשבת אין אופין, מיו"ט לחול לכש"כ, ופירש שם רש"י, וז"ל "לא לכבוד שבת אלא לכבוד יו"ט תקנוהו", ויש להבין מה בעי רש"י בזה, ונלע"ד שדבר גדול רמז לנו כאן בקצור לשונו, לאמר דמשו"ה נאיד ר' אשי מטעמא דרבא, דאיך נאמר דמשום ספק בטול כבוד שבת לעתיד, נבא ונבטלנו היום בודאי ובאם עבר בדיעבד ולא עשה ע"ת), וזוהי ממש כטענת השג"א על תר"י בהא דק"ש לאחר חצות, והיינו מאי דרמז רש"י ז"ל בדברי ר' אשי "ולא משום כבוד שבת תקנוהו", כלומר דאי משום כבוד שבת א"כ אין סברא לאסור עליו בדיעבד אם אירע שלא עשה ע"ת ולבטל כבוד שבת לגמרי:

ורבא לא אמר כרב אשי, אפשר משום דס"ל הואיל, וממילא דא"א לומר דמשו"ה חסרו להכין בלי ע"ת כדי שיאמרו מיו"ט לחול נא כש"כ, דהא הו"ל כגזרה לגזרה, דלמ"ד הואיל הא אף אם יאפה להדיא מיו"ט לחול אין בו איסור תורה, וכדמצינן באמת, דהך טעמא דתקנת ע"ת הוא כדי שיאמרו מיו"ט לחול וכו' רב חסדא הוא דקאמר לה [פסחים, מ"ו.] משום דאיהו לשיטתי' דלא ס"ל הואיל ולרב אשי י"ל, או דס"ל באמת כרב חסדא, דל"א הואיל, או דדחיק ומוקי דל"ש גל"ג אלא במידי דאיסורא ולא במידי דתקנתא כהא דע"ת. עכ"פ יוצא לנו מזה דרבא ורב אשי, דאיפלגו בטעמא דערובי תבשילין, בהא מילתא פליגי, היינו בסייג הבא משום אותה המצוה עצמה, אי כסברת תר"י, או כסברת השג"א:

ומדאתינן להכי י"ל דאולי גם ר"מ ור' יהודה בסוכה י"ד בהא סברא פליגי, דהא זה שאסרו לסכך בנסרים סייג חכמים הוא, משום גזרת תקרה, כלומר מחשש בטול מצות סוכה עצמה, היינו בשביל מניעת הפשיעה באותה המצוה עצמה, דומה ממש לגזרת ההרחקה בק"ש לאחר חצות, ובודאי דגם ר' יהודה סליק אדעתי' דבשעת הסכנה, שאם לא נתירנו לסכך בנסרים, בהכרח יבטל מצות סוכה לגמרי, יש מקום לאמר דמוטב שיסכך בנסרים משלא יסכך כלל. אלא דאעפי"כ פשיט לי' לר' יהודה דבאמת אין הדבר כן, וכל גזרת חכמים כך היא, דליבטל וליבטל מצוה זו היום, כדי שיזהרו בה הרבים לעתיד. (וכסברת תר"י גבי ק"ש), ומדאעפי"כ סככו בנסרים בשעת הסכנה, ש"מ דאף לכתחילה מותר לסכך בהם, כך סבר ר' יהודה, אבל ר' מאיר פליג, דלא דמי ללולב ביוט"ר שחל בשבת, ולסדין בציצית, דהתם הסייג משום הרחקת איסור אחר, וא"כ שפיר י"ל דאפילו היכי דא"א, נמי העמידו חכמים דבריהם, משא"כ בנסרים שיש בהם ד', דכל עצמה של הרחקה זו אינה אלא שמא ישב תחת התקרה, א"כ בשעת הסכנה (דא"א בענין אחר) איך נאמר לו שב תחת תקרה היום, משום ספק גזרת תקרה לעתיד, וזהמ"ש ר' מאיר "אין שעת הסכנה ראי'" (וכסברת השג"א):

סם

עוד נ"ל לה"ר לשיטת השג"א [ממשנה דסוכה כ"ח, א'] א"ל ב"ה לב"ש לא כך הי' מעשה שהלכו זקני ב"ש וב"ה לבקר את ריבה"ח, ומצאוהו שהי' יושב ראשו ורובו בסוכה וכו' ולא אמרו לו דבר, אמרו להם ב"ש משם ראי', אף הם אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך. ע"כ. והנה יש לדקדק בענין זה על שני דברים, חדא מ"ש רש"י "משם ראי', בתמיה" כלומר דמהתם ליכא למשמע כלל. ולמה לא ניחא לי' לרש"י לפרש בניחותא, היינו כי משם ראי' באמת לד' ב"ש, שאם א"ל "א"כ לא קיימת מצות סוכה מימיך" היש לך ראי' גדולה מזו:

עוד יש לדקדק בלישנא דמתניתן גופה אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך", למה דברו ע"מ שכבר הי', ולא אמרו בפשיטות ובהוה, "אם כך אינך מקיים מצות סוכה". ונלענ"ד דהנה פשטא דלישנא שהלכו "לבקר" את ריבה"ח, משמע שהי' ריבה"ח חולה, וידוע חולה פטור מן הסוכה, אלא דבשע"ת הביא בשם ס' בר"י להסתפק דאפשר עכ"פ בלילה הראשונה חייב חולה שאב"ס, ומסתבר דעכ"פ אם יוכל לסדר ישיבת סוכתו באופן שלא יזיק לחליו בודאי חובה עליו עכ"פ בל"ר, ולשיטת ב"ש גם בכל שבעת ימי החג (דהא ר"א, מתלמידי שמאי, ס"ל בסוכה כ"ז י"ד סעודות וכו'), והנה זקני ב"ש וב"ה כשמצאו לריבה"ח יושב בסוכה ושלחנו בתוך הבית, נסתפקו בדעתו, אי משום דס"ל דדינא הכי, וכב"ש, דכו"ע נמי יוצאין בזה, או דס"ל דלכו"ע באמת צריך שיהי' גם שלחנו בתוך הסוכה, אלא דלריבה"ח מחמת חליו לא הוי אפשר בענין אחר, וכיון דמידי הוא טעמא אלא משום שמא ימשך אחר שלחנו (היינו סייג משום אותה המצוה עצמה) א"כ האתינח היכי דאפשר, אבל היכי דא"א, כגון חולה כריבה"ח, שאם נחייבנו להביא גם שלחנו לתוך הסוכה אז בהכרח נפטרנו ממצות סוכה לגמרי, ויאכל להדיא חוץ לסוכה, אין סברא שיבטל היום מצות סוכה בטול ודאי, משום שמא ימשך ויבטלנה לעתיד בטול ספק:

ומפני ספק זה בדעתו של ריבה"ח לא יכלו הזקנים לאמר לו בהחלט שאינו מקיים עכשיו מצות סוכה, דהא עכשיו חולה הוא, וא"א בענין אחר, ובסייג שהוא מחמת אותה המצוה עצמה, שאני אי אפשר מאפשר, אלא כך אמרו לו אם כך היית נוהג (כלומר אפילו קודם חליך לא קיימת מצות סוכה מימיך":

ומעתה יתישב שפיר גם מה שדקדקנו בדברי רש"י ז"ל (ע"מ שפירש "משם ראי', בתמיה", ולא ניחא לי' לפרש בניחותא, דמשם ראי' באמת) די"ל דס"ל לרש"י דב"ש השיבו לב"ה שתי תשובות:

חדא, אפילו לוא יהי' כדבריכם, שלא אמרו הזקנים לריבה"ח דבר, אז ג"כ אטו משם ראי', הא ריבה"ח חולה הי', ולא הוי אפשר לי' בע"א, ועוד האמת אינו כן:

"אף הם אמרו לו אם כך היית נוהג (אף בשעת בוריך) לא קיימת מ"ס מימיך וניחא מה שפירש"י להא דמשם ראי' בל' תמיהה:

עכ"פ יוצא מזה דבסייג משום אותה המצוה גופה לא דחינן לה דחוי ודאי היום, משום דחוי ספק לעתיד, וזה כשיטת השג"א ז"ל:

עתה נחזה דשיטה זו יש לה יסוד גם בד' הרמב"ם ז"ל, ובדרך זה יתפרשו היטב דבריו התמוהים בפיה"מ שלו שהבאנו לעיל בראש מאמרנו זה, אשר הב"י ז"ל נתקשה בהם ותלה דבריו באיזה תלמיד טועה. ומטיבותי' דהב"י ז"ל נלענ"ד לומר דלא מסתבר לי' לרמב"ם ז"ל לתלות ד' רב חסדא [במנחות, מ"ד.] שם בחזרה ממש, היינו דמעיקרא הוי ס"ל דאם אין לו (רק תפלה אחת) מעכבת, וכששאלוהו אמרת? הדר בי' והשיב "לא, אלא מאן דלית לי' תרי מצות חדא נמי לא ליעבד" וכו'. דאיך ס"ד למימר שחזר בו רב חסדא תוכד"ד. ואף ששאר המפ' כך פרשו לדברי ר"ח, מ"מ להרמב"ם יש לו דרך אחרת, היינו דאף אליבא דמסקנא מחלק ר"ח בין יש לו שתיהן (דאז ודאי אינן מעכבות זוא"ז) לבין אין לו אלא אחת (דאז מעכבות באמת) אלא דמידי הוא טעמא (לעכב כשאין לו) אלא משום שמא יפשע (כלומר סייג משום אותה המצוה עצמה) א"כ האתינח היכי דאפשר והיינו דנהי שאין שתיהן לפניו, אבל עכ"פ אפשר לו להשיג גם את השני') אך באם אי אפשר במציאות לעשות האחרת, אז ה"ז דומה ממש לנידון מחלקותן של התר"י והשג"א, והסברא החצונה כשג"א, ולדעתי י"ל דגם שיטת הרמב"ם כותי', דאיך ניקום ונגזור עליו לבטל מצות תפלה אחת שיש לו היום בטול ודאי, משום שמא יפשע ויבטלנה בטול ספק לעתיד, ולפי שיטה זו תתפרש רהיטת כל המאמר בש"ס מנחות שם כמין חומר (ועל קצת מדברים אלו העירני בני שיחי' הרה"ג כ"מ אליעזר נ"י):

דהנה רב חסדא אמר סתמא, לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת, ונסתפקו תלמידיו בכונת רבם, אם בדאפשר דוקא (היינו באם אפשר לו עכ"פ במציאות לעשות גם השני') או אפילו בדלא אפשר נמי לא יניח זו בלא זו (וכשיטת תר"י גבי ק"ש דלאחר חצות) וזוהי מה ששאלוהו "אמרת"? כלומר אמרת בהחלט דמעכב, ואפילו אם עי"ז תפסיד לו היום מצות תפלין לגמרי? א"ל "לא" (היכי דאי אפשר לא אמינא) ומבאר תיכף את דבריו:

"אלא מאן דלית לי' תרי מצוות חדא נמי לא ליעבד, ומעיקרא מאי קאסבר גזרה שמא יפשע", נתינת טעם הוא זה, והכל ענין אחד, כלומר דמשום האי טעמא גופי', דעיקר הגזרה משום "שמא יפשע" (היינו דהסייג הוא משום אותה המצוה עצמה) כבר צריכים היו להבין דהיכי דאי אפשר לא אמר רב חסדא, דאיך יתכן לדחות מצוה אחת היום משום שמא תדחה דחוי ספק למחר. וע"כ דמה שאמר מעיקרא דאם אין לו מעכבת, אין הכונה דמעכבת בהחלט (אפילו עד כדי להפסיד לו המצוה לגמרי), רק דמעכבת היכי דאפשר:

כך היתה הבנת הרמב"ם בפירושה דמימרא זו, (בכדי שלא נצטרך לתלות דבריו של ר"ח בחזרה בתוכד"ד), ומעתה יובנו היטב דבריו בפיה"מ שלו פ"ד מנחות, ומבלי לתלות אותם בתלמיד טועה) ובא וראה כמה מדויקים דבריו ז"ל שם, וז"ל, אבל אם אין אצלו אלא אחת, אז אין מותר לו להניחה "עד שיעשה האחרת" ראה שלא אומר בפשיטות דאם אין לו מעכב, אלא דייק והוסיף "עד שיעשה האחרת", להודיענו שאין הדברים אמורים אלא "בשאפשר לעשות אחרת", ודו"ק:

ואני מוסיף ואומר דגם בזה אזיל ר' חסדא לשיטתו, שכבר בארנו למעלה דהא מילתא (אי כתר"י אי כשאג"א) בפלוגתא תליא, בהנך תרי טעמי שאחז"ל לענין ערוב תבשילין, והנך תרי טעמי שוב תליין בפלוגתא דהואיל וכמו שבארנו למעלה, ומשו"ה מצינו באמת לרב חסדא (דאיהו לית לי' הואיל שאמר בפסחים מ"ו בטעמא דע"ת "גזרה שמא יאמרו אופין מיו"ט לחול" (היינו כטעמא דרב אשי, ולא כרבא דאמר כדי שיברור מ"י לשבת) וכבר בארנו למעלה דלטעם זה אין לנו שום ראי' לשיטת תר"י בהא דק"ש לאחר חצות, ויש לאוקמי' אסברא חצונה, כשיטת השאג"א דמסתבר טעמי', ומעתה אחרי דמרא דהך שמעתתא בש"ם מנחות הוא רב חסדא, ואיהו הוא דאמר בטעמא דע"ת משום שמא יאמרו אופין מיו"ט לחול (כלומר סייג משום לתא דאיסורא אחרינא, ולא כדי שיברור מ"י לשבת, דהו"ל סייג משום אותה המצוה עצמה) ע"כ גם בהא דאין לו אלא תפלה ש"י אזיל ר"ח לשיטתי' ופשיט לתלמידיו "אלא מאן דל"ל תרי מצוות חדא נמי לא ליעבד", היינו כסברת השאג"א ז"ל, היינו דהיכי דא"א, אז אין דוחין שום מצוה דחוי ודאי היום, משום חשש בטולה לעתיד:

והנה גם הרמב"ם ז"ל [בפכ"ו מהלכות יו"ט] סתם בטעמו דע"ת כרב חסדא, כדי שלא יבא לבשל מיו"ט לחול, ובשיטה זו אזיל גם בפיה"מ שלו והביא להא דר"ח, וכ' שאם אין לו אלא תפילה א' אין מניחין כו' "עד שיעשה האחרת", כלומר רק היכי דאפשר, אבל בדא"א לעולם אין דוחין ודאי מפני ספק משום סייג שבאותה מצוה עצמה:

אבל בספרו היד בפ"ד מה' תפלין השמיט להא דר"ח לגמרי, מפני שכבר הוכחנו דמילתא דא בפלוגתא תלי' ואין לזה הכרע ברור, וכבר ידועה דרכו של הרמב"ם בספרו יה"ח למיסתם ולא לפרש כ"ד שלא נתברר לו להדיא מן התלמוד:

**(ואמנם בפ"י ה' כהמ"ק כתב, נאמר בבג"כ וכו' שלא יהי' דבר חוצץ כו' לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילה ש"י שהרי חוצצת, אבל של ראש אינה חוצצת ואם רצה להניחה מניח. הרי להדיא דאפילו כשאי אפשר להניח האחרת, מניח מה שאפשר:)**

ומריש הוי קשיא לי אעיקר מילתא דרב חסדא (ואפילו אי נימא דלבסוף הדר בי', ודלא כפי פרושנו בדבריו) מ"מ איך הוי סליק אדעתי' דר"ח לחדש סייג במצוה אחת בשביל חברתה, והיכן מצינו סייג כזה בשתי מצוות עשין, החלוקות זומ"ז, שיתקנו חכמים לדחות אח האחת משום שמא יפשע באחרת, דכ"מ שאתה מוצא סייג, היינו משום לתא דאיסורא, והא אינו דומה אפילו להרחקה דק"ש לאחר חצות, ואפילו לשיטת תר"י, דהתם עכ"פ ההרחקה היא משום תקון אותה המצוה עצמה, אבל תפש"י ותפש"ר דמדינא הן שתי מצוות נפרדות זומ"ז לגמרי, מהיכי תיתי לעכב את האחת משום סייג דחברתה, והלא אנן איפכא מצינו, דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא שיניח אותה המצוה שבידו לעשותה, משום אחרת שאינה בידו:

ואולי י"ל דגם בהא ר' חסדא לשיטתו, עפ"י מ"ש ר' חסדא [במנחות, ל"ז] סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, והנה פשטות ל' ר"ח משמע לכאורה כשיטת רש"י ורמב"ם, דאם לא סח אין שם אלא ברכה אחת לשתיהן, אלא דהש"ס מקשה התם, סח אין, לא סח לא, ומסקו אביי ורבא לא סח מברך אחת, סח מברך שתים, ובהבנת אותה המסקנא נחלקו רש"י ור"ת, מר מתרץ לה כדעתי' ומר כדעתי', אך עכ"פ לרש"י (וכדמשמע פשטות לשונו דר"ח) אי לא סח יוצא בברכה אחת לשתיהן, אעפ"י שהן ב' מצוות חלוקות זומ"ז, ולכ"ק הא אנן קיי"ל כר' יהודה [סוכה, מ"ו] דהיו לפניו מצות הרבה מברך על כל או"א מהן, ואי תפש"י ותפש"ר שתי מצות חלוקות הן, למה לא יברך על כאו"א מהן, ואף אמנם דע"כ לא אמר ר"י התם אלא במצוות שונות שגם מטבעות ברכותיהן שונות זומ"ז (דאילת"ה תקשי אהא דסוכה מהא דקיי"ל וכמו דכתב הרמב"ם בפ"א מה' מע"ש דעל הפרשת תרומות ומעשרות ומע"ש מברך ברכה אחת לכלם.) מ"מ הא לרש"י באמת גם המטבעות של ברכות תפלין חלוקות זומ"ז, דהא לרש"י עכצ"ל דעיקר ברכת תפש"ר אינה אלא "על מצות" לחוד, ואעפי"כ לדידי', כשמניח שתיהן בלי הפסק בינתים, מברך רק "להניח'" ויוצא על שתיהן, אעפ"י שהן מצוות חלוקות וברכות חלוקות:

אולי מחמת קושיא זו יצא לו לרב חסדא דבאמת אין מצוות אלו חלוקות זומ"ז לגמרי, דעכ"פ כשאין שתיהן לפני' מעכבות זוא"ז, ומדשייכי אהדדי, עכ"פ מתקנתא דרבנן, משו"ה הם אמרו והם אמרו דברכה אחת פוטרתן. ואף אליבא דמסקנא, ואפילו אליבא דב"י דהדר בי' רב חסדא מההיא, וס"ל דבאמת אין מעכבות, אין זה אלא מטעם שאמר "ואטו מאן דל"ל תרי מצות" וכו', מ"מ מה שלמדנו מן ההו"א דרב חסדא דברכה אחת פוטרת את שתיהן (היינו כרש"י ודעמי') זה לא נסתר:

(ובבאור הגר"א ז"ל ראיתי שהשוה הא דברכות תו"מ ומע"ש לברכה דתפלין ולא זכיתי להבין דה"ק, דהתם בתו"מ הא מטבע הברכה אחת היא לכלן, משא"כ בתפלין דלרש"י מוכרחין אנו לאמר דעל תפש"י נתקנה להניח, ועל ש"ר על מצוות, וא"כ אין המטבעות שוות):

ואולי ינעם לפרש בדברינו דלעיל דקדוק הלשון בירושלמי פ"ב דברכות ה"ג "באיזה צד" הוא מברך עליהן. והלשון "באיזה צד" לכאורה אינו מדוקדק, ולפי דברינו ניחא שפיר, דהשאלה היא באיזה צד, כלומר באיזו בחינה הוא מברך עליהן, אם כתרי מצוות מסוג אחד, וממילא תפטור ברכה אחת לשתיהן (כהא דתו"מ ומע"ש) וכדס"ל לרש"י באמת, דשייכי עכ"פ בהדדי, או דחלוקות זומ"ז לגמרי, וממילא כ"א מהן זוקקת ברכה לעצמה, וע"ז משיב הירושלמי כשהוא נותן על היד מהו אומר אקב"ו על הנחת תפלין (כך גי' הפ"מ שם) וכשהוא נותן על הראש מהו"א על מצות תפלין, כלומר וזה לך האות באיזה בחינה מברכין עליהן, היינו דכחלוקות זומ"ז לגמרי דיינינן להו, בין במצותן בין במטבע ברכתן, וממילא שאין ברכת האחת פוטרת את חברתה. (ע' בפ"מ ותמצא שמדברינו יש סיוע לדבריו שם. ולרש"י צריך לדחוק דמיירי כשאינו מניח אלא אחת אחת, והלשון "דאיזה צד" הוא כהוראת ל' "כיצד" שבבבלי, ויש כיוצב"ז גם בש"ס דילן [בבכורות נ"ח] תניא ב"ע אומר באיזה צד האלולים מתעשרים לעצמן, ועמ"ש הגר"י פיק שם שהביא ד' התוי"ט ריש פ"ו דברכות ומד' התוי"ט שם בשם מהרח"ש משמע דהוי קשיא לי' למהרח"ש לפרשו מלשון כיצד. ואכמ"ל):

ובמה שהוכחנו לעיל שיטת רבא בביצה דמדאמר בטעמא דע"ת כדי שיברור וכו' דע"כ כסברת תר"י ס"ל בזה ינעם לפרש ד' רבא לשיטתו בשבת כ"א סוגיא דכבתה, דאהא דא"ר הונא התם פתילות ושמנים כו' אין מדליקין בהם בין בחול וכו' ע"ז א' רבא מ"ט דר"ה, קאסבר כבתה זקוק לה (כלומר וחיישינן דילמא פשע ערש"י שם). וכתב בפנ"י שם וז"ל, ע"כ היינו היכי דיש לו שמן אחר, דכיון דטעמא דידי' שמא יפשע וא"כ מילתא דפשיטא דהיכי שאין לו שמן אחר שמותר להדליק באלו ולא יהא ספקו חמור מודאו. עכ"ל הפנ"י שם:

והנה מטיבותי' דהגאון פנ"י ז"ל אמינא, דלכאורה דוחק גדול הוא לפרש ד' רבא דוקא ביש לו שמן אחר, דהא ר"ה "בין בחול בין בשבת קאמר", ובשבת הא בודאי שאפילו באין לו שמן אחר לא ידליק, דהא החשש בשבת הוא לשמא יטה, וא"כ נצטרך למיפסק ד' ר' הונא בסכינא חריפא, ולמימר דבחול דוקא ביש לו אחר מיירי, ובשבת אפילו באין לו אחר, והא אין זה דרכו של אמורא להורות מילתא חדא בתרי גוני ואולם ברור הדבר דהגאון פנ"י ז"ל כס' השאג"א ס"ל, ומדאף הכא בנ"ח בחול הגזרה היא לאו משום לתא דאיסורא אחרינא, אלא משום שמא יפשע בהך מצוה גופה, א"כ אין סברא שבאין לו שמן אחר נגזור עליו שלא ידליק כלל משום שמא יפשע ולא ידליק לאחר הכבוי, והיינו מה דאמר הפנ"י בקצור לשונו "שלא יהא ספקו חמור מודאו", וכ"ז בחול, אך בשבת דהגזרה משום לתא דחלול שבת, שמא יטה, ע"כ דאפילו באין לו שמן אחר לא ידליק, ומשו"ה דחיק הפנ"י ומוקי אנפשי' לפרש ד' רבא אליבא דר' הונא בתרי גוני:

אך לפי"מ, שהעלינו לעיל דרבא לשיטתי' בטעמא דע"ת ע"כ כתר"י ס"ל, דאפילו משום אותה מצוה גזרינן, ואפילו מדלא אפשר בא"א (וכדמוכח מהא דכדי שיברור וכו' גבי ע"ת), א"כ תו לא צריכינן לדוחק הנ"ל, ושפיר י"ל דהך דבין בחול בין בשבת בחד גונא מיירי, היינו אפילו באין לו שמן אחר, ומ"מ גזרינן לשמא יפשע, ואין מניחין לו להדליק כלל דומיא דסברת תר"י גבי ק"ש). וכל זה לרבא לשיטתו וכפי שבארנו:

והנה רב חסדא פליג אדר' הונא בנר חנוכה, וס"ל דמדליקין בין בחול בין בשבת, ובודאי אי הוי מיירי דוקא באין לו שמן אחר אז לא הוי צריכינן כלל אליבא דר' חסדא למימר טעמא משום דכבתה אין זקוק לה, דהא הוכחנו שיטת ר' חסדא ממנחות דכסברת שאג"א ס"ל (וכן בע"ת לא ס"ל טעמא דכדי שיברור וכו'). וא"כ י"ל דאין ה"נ דכבתה זקוק לה מ"מ מדאין לו שמן אחר תו ל"ח לשמא יפשע, אבל באשר שגם ד' ר' חסדא בכל גוני מיירי בין בשיש לו בין בשאין לו שמן אחר, ומדבכל גוני דמדליקין בין בחול בין בשבת, ע"כ מוכח מזה דס"ל דכבתה אין זקוק לה, דאל"ה עכ"פ ביש לו שמן אחר הוי צריך למיסר. והבן:

פירות הנושרין ממאמר זה. הראנו פנים מש"ס סנהדרין כ"ט לסיוע לראב"ד נגד הרמב"ם בפ"ב ה' ממרים בענין הסייגים. הבאנו דבר תמוה בפיה"מ להרמב"ם ז"ל פ"ד דמנחות לענין תפש"י ותפש"ר אי מעכבות זול"ז באם אין לו אלא אחת מהן. הסברנו ענין מחלקותן של ר"מ ור"י [בסוכה, י"ד, ב'] אי שעת הסכנה הוי ראי'. הבאנו כעין סתירה לזה מד' התוספתא פ"ב דברכות לענין קר"ש בשלא השמיע לאזניו, ותרצנוה בטוב טעם, דהתם אליבא דר' עקיבא לשיטתי':

הבאנו השגת שו"ת שאג"א על ד' תר"י ריש ברכות לענין אם לא קרא קר"ש עד חצות. הבאתי ד' כ' אא"ז זצ"ל לסיוע לשיטת תר"י מש"ס ביצה ט"ו. ומה שהסביר עפ"י דבריו מאמרם ז"ל ביומא כ"ח קיים אאע"ה כו' אפילו ערובי תבשילין העלינו דהנך תרי טעמי שנאמרו בש"ס שם בתקנת ע"ת תליין במחלוקתן של תר"י ושאג"א ורבא ורב אשי לשיטתייהו. וכן גם מחלקת ר"מ ור"י בנסרים תליא במחלקת הנ"ל. ישבנו בדברינו דיוק לשון המשנה בסוכה כ"ח במעשה דר"י בן החורני. העלתי ישוב נכון לד' פיה"מ להרמב"ם והסבר נכון לד' רב חסדא פ"ד דמנחות שם, דאזיל לשיטתי' בענין נוסח ברכת תפלין, ותרצתי תמיהת הפנ"י שבת כ"א בסוגיא דכבתה זקוק לה

ולענין טענתו של השאג"א ע"ד הרשב"א דמוכח מדבריו דאיכא לאו דבל תגרע אפילו בלא התחיל במצוה כלל, וטען עליו השאג"א א"כ למ"ד לאו שאב"מ לוקין ילקה כל מבטל מ"ע משום לאו דב"ת, ראיתי הלום בס' שו"ת בית הלוי להגאון מבריסק זצ"ל [ח"א, סי' מ"ב] שתירץ, דלעולם פשטא דלישנא דלא תגרע משמע רק בהתחיל ולא גמרה, אלא דאעפי"כ יש ללמוד בלא התחיל כלל מק"ו, ולפי שאין עונשין ואין מזהירין מה"ד, משו"ה ניחא מה דלא מצינו מלקות במניעת עשה, עכת"ד ז"ל. וקצת תימא על הג' הנ"ל שלא הזכיר שיטת הה"מ [ה' מאכלות אסורות, פ"ב.] דהיכא דאיכא בלא"ה לאו הבא מכלל עשה אז הק"ו אינו אלא גלוי מילתא בעלמא, ועונשין גם מן הדין, וע' במ"ל ובשעה"מ שם דלאו הבא מכלל עשה ל"ד, וה"ה בדאיכא עשה בלחוד לבד הק"ו, ואמנם כ' שם דהה"מ לא אמרה אלא היכי דהק"ו הוא בגדר יש בכלל מאתים מנה (כגון בהמה טמאה שאין לה שום סימני טהרה מק"ו דגמל וכו' שיש בהם סימן אחד) אבל הא גם נ"ד דומה ממש להך דהה"מ, מניעת כל המצוה בק"ו ממניעת מקצתה, ולפי"ז אזיל לי' תירוצו של הגאון בית הלוי, והדר תקשי דאם איתא שיש בגורע כל המצוה ק"ו מגורע מקצתה א"כ מילקי נמי לילקי דהא בלאו הק"ו איכא נמי עשה. ודו"ק:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה