אור ברסלב

המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת עקב

פרשת ואתחנן

מהרהר, או שומע כעונה, אי הוי הפסק לענין ברכות

הרמב"ם בפ"א מה' ברכות כתב, מ"ע אחת לברך את השם אחר אכילה כו'. מזה למדו האחרונים דלרמב"ם אין שום ברכה מה"ת זולת ברכת המזון לאחריה, ואהא דפשוט אצלינו דברכת המזון לפני' לכו"ע לאו דאורייתא (וכמו"ש התוס' ממשנה דבעל קרי) ע"ז מקשה הפנ"י, מנא לן לחז"ל הא, הא בש"ס ברכות ל"ה מסיק אלא סברא היא, אסור לו לאדם ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, ואטו משום דסברא היא אינה מה"ת, והלא מצינו בעלמא למה לי קרא סברא היא, הרי דלא גרע סברא מקרא ומצאתי בכתבי חדושיו של כ' אאמו"ר זצ"ל על הרי"ף שתירץ, דעכצ"ל דהך סברא לאו דאורייתא היא, דהא בירושלמי ריש פ"ו דברכות אמר ואתנה לך וגו' את התורה והמצוה, מה תורה בעי ברכה, מצוה נמי בעי ברכה, ואי ס"ד דברכת המזון לפניה סברא דאורייתא היא, א"כ קרא לברכת המצות למה לי, תי"ל מק"ו, אם על חיי שעה מברכין, על חיי עולם לכש"כ, כדאיתא בדומה לזה בש"ס דילן [ברכות, מ"ח] לענין ברה"ת לאחריה. אלא עכצ"ל דבאמת ברכה דלפניה על חיי שעה אינה מה"ת. עכ"ד אבא זצ"ל בחדושיו:

ולענין ברכה דלאחרי', דהוי ודאי דאורייתא, ראיתי שכתב במנ"ח [מ' ת"ל] דעכ"פ מה"ת הנאת גרונו וגם הנאת מעיו בעינן, וממילא באכל בהפסקה ביותר מכדא"פ נהי דשבע, מ"מ מדאורייתא לאו אכילה מקרי לענין הנאת גרונו עכ"ד. וקצת תימא שלא הזכיר ד' הפרמ"ג בסי' ר"י, דפשוט לי' לאידך גיסא, דאם אכל עד ששבע, ואפילו שלא בכדי אכ"פ חייב מה"ת:

עוד נסתפק שם המנ"ח באם אכל כזית א' בתוך אכ"פ, והשאר ביותר מכדאכ"פ, אי חייב מה"ת. ולענ"ד זה בודאי אין צריך בשש, דאטו שיעור יש לכדי שביעה, והלא הכל לפי"מ שהוא אדם, ופשוט דאפילו אם אכל רק כזית אחד, ואותו הכזית השביעו חייב מה"ת, וא"כ איך ס"ד שלא יצטרף מה שאכל ביותר מכאכ"פ הא לא גרע מאילו לא הוסיף לאכול כלל, אלא שהשביעו הכזית הראשון, והלא לא מצינו שהשביעה צריכה להיות דוקא בכדאכ"פ. וז"פ:

והנה כידוע בכל הברכות כלן ספק בירך אינו חוזר ומברך, לבר מברהמ"ז, משום דהוי ספק תורה. ובפרמ"ג (פתיחה לה"ב) הקשה למה חוזר ומברך אפילו בבהמ"ז, יהרהר בלבו ודיו, לרמב"ם דס"ל בה"ב שם, דאף בלא אונס יצא בדיעבד, א"כ טוב לברך בהרהור וליכא לא תשא. עכת"ד:

**(יש להעיר עמ"ש במחצ"ה סי' קפ"ה, לענין מי שברך ברהמ"ז באונס ע"י הרהור וז"ל, וכ' הפר"ח לעיל סי' ס"ב דאם עבר האונס, ויש עדיין שהות צ"ל ולקרות קר"ש ויוציאו בשפתיו, וא"כ ה"ה הכא. עכ"ל. ולענ"ד אין זה דבר פשוט, דהא הפרמ"ג נסתפק לעיל סי' ס"ב אם מעצם הדין יוצא בהרהור, וא"כ מה זה דמיון ברהמ"ז לק"ש, דתינח בק"ש אין הפסד לחזור ולקרות, דהוי כקורא בתורה, משא"כ בברהמ"ז אם יצא משום לא תשא:

בהרהור, הא כשיחזור ויקרא הוי בי')**

והנה מה דפשיט לי' לבעל פרמ"ג דבהרהור ליכא לא תשא, אע"ג דהשתא אליבא דמ"ד הרהור כד"ד קיימינן, הוא פשוט, משום דהכא לא כתיבא דבור, אלא לא תשא, ומשמע דעל שפתיו לא ישא. וכן מצאתי גם בצל"ח ברכות כ"א, דהא בשבועה לבטא בשפתים כתיב:

ובסגנון זה יש לישב מה שהקשה הט"ז אהא שכ' המחבר באו"ח סי' מ"ז ס"ג לענין ברכת התורה דהכותב ד"ת צריך לברך, ולהלן ס"ד כ' דמהרהר א"צ לברך, וכ' עליו הט"ז, וז"ל, ולא ידעתי מאין למדו זה וכו' והלא פ' בסעיף שלאח"ז דאין מברכין בהרהור, מטעם דלאו כד"ד וכמו"ש הב"י, ובכתיבה הא ליכא אלא הרהור עכ"ל:

והנה אעתיק לך ד' הב"י, שאליהם נתכוין הט"ז, וז"ל:

כ' האגור מי שמהרהר בלבו תורה קודם שיברך שפיר דמי, דהרהור לאו כד"ד לענין ברכה, כמו לענין ק"ש ותפלה, וכ"פ התוס' כר"ח, וכו' וכן לענין ב"ק מותר להרהר בק"ש. עכ"ל הב"י. ולכאורה דבריו נפלאו, חדא מ"ש דהרהור לאו כד"ד "לענין ברכה", והא לרב חסדא אף לשאר מילי לאו כד"ד, ועוד דנהפוך הוא, דהא ברכות קילי בזה יותר משאר מילי, וכמו"ש השאג"א בדעת הרמב"ם, דלענין ברכות הרהור כד"ד, אע"ג דלגבי ק"ש לאו כד"ד. וכ"נ גם ד' הפרמ"ג אף אליבא דב"י, מדפסק דעכ"פ באונס יוצא ברכות בהרהור ועוד מה זו שנסתייע הב"י מהא דב"ק מותר להרהר בק"ש, והלא זו היא ק' הש"ס אליבא דמ"ד כד"ד, ומשני כדאשכחן בסיני, ופי' התוס' שם דזה אף לרבינא ניחא, דנהי לענין לצאת י"ח יוצא, מ"מ לענין איסור ב"ק לאו כד"ד:

ואלמלא ד' הטו"ז הי' נ"ל קצת כונה אחרת בד' הב"י, דהא באמת לענין למוד התורה יש מקום לאמר דלכו"ע הרהור כד"ד, מדכתיב והגית בו, אלא דאעפי"כ א"צ לברך על הרהור, לפי שאין מברכין על דברים שבלב, וכמו"ש האחרונים מהא דא"מ על בטול חמץ, והיינו מ"ש הב"י דהרהור לכד"ד "לענין ברכה", כונתו להזקיק ברכה למי שלמד בהרהור ולפי"ז לא בא הב"י כאן אלא לאמר דלאו כללא הוא בכל מילי, דיש דברים דבהו גם ר' חסדא מודה דהרהור כד"ד, (כגון לצאת י"ח ת"ת, מדכתיב והגית) ולהיפך לענין ברכה על לימוד התורה אף רבינא מודה דהרהור לאו כד"ד מדאין מברכים על דברים שבלב), וכדי להוכיח זאת גם ממק"א דלאו כללא הוא, מסיק הב"י תיכף "וכן לענין ב"ק מותר להרהר בק"ש", כלומר גם שם אתה מוצא דלאו כללא הוא, שהרי גם רבינא מודה בזה שעכ"פ לענין איסור ב"ק בד"ת הרהור לאו כד"ד (וכדאמר "כדאשכחן בסיני"). ולפי"ז צ"ל דמ"ש הב"י באמצע דבריו מהא דפסקו התוס' כרב חסדא, רק לטפויי מילתא קאמר, דבאמת ניחא פסק האגור אף לרבינא, מדאף לדידי' לאו לכל מילי הרהור כד"ד:

ומעתה מיושבת ק' הטו"ז ואין ראי' מד' הב"י, דלענין מצות ת"ת כו"ע מודים דהרהור כדבור, מדכתיב והגית, ואעפי"כ לענין ברכת התורה הכל מודים דאינו זקוק לברך מדאין מברכין על דברים שבלב, וכמו"ש האחרונים, ולפי"ז בכותב ד"ת לכו"ע מברך דהא הכתיבה הו"ל מעשה:

איך שיהי', הנה ברור הוא דאף למאן דס"ל הרהור כד"ד, מ"מ לאו כדבור ממש לכל מילי, וגדולה מזו אתה מוצא בהא "דשומע כעונה", דאע"ג דבזה לית בה פלוגתא כלל, וגם יליף לה מקרא דויקרא מלך יהודה [סוכה ל"ח, ב']. מ"מ אינו כעונה ממש, וכהא דקיי"ל [באו"ח סי' ק"ד ס"ז וסי' ק"י ס"ג] גבי עומד בתפילה, דאינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא שומע ושותק ויכוין למ"ש הש"צ, מדשומע כעונה, הרי דאע"ג דהו"ל כעונה לענין מצות קדיש וקדושה, מ"מ לא הו"ל כעונה ממש לענין הפסק:

ומריש הוי קשיא לי לרבינא דהרהור כד"ד ל"ל קרא לשומע כעונה, תי"ל דכל שומע הא ממילא מהרהר, אך באמת לק"מ, דאף לרבינא עכ"פ חילוק גדול יש לדינא בין הרהור לשמיעה, חדא לענין ב"ק דבהרהור מותר אף לרבינא, אך להתכוין בשמיעה להיות כעונה בבעל קרי בודאי אסור, דהא מידי הוא טעמא דמתירין בהרהור, משום כדאשכחן בסיני, והא בסיני באמת לא דבור ממש הי' שם, רק שמיעה בלחוד, כדאיתא בתוס' ברכות כ"א שם, ואעפי"כ לא הוכשר ב"ק:

ועוד הפרש יש בין מהרהר לשומע לענין ברכת התורה, דמידי הוא טעמא דפטרינן במהרהר, משום דלא מצינו ברכה על דברים שבלב, אך בשומע כעונה ודאי דטעון ברה"ת מדעכ"פ דברים שבלב לא הוי. תו איכא נ"מ לענ"ד גם לענין ברכה שאינה צריכה, דבהרהור לחוד ודאי ליכא משום לא תשא, וכדאמרן לעיל, דלבטא בשפתים כתיב, משא"כ במתכוין לשמוע ברכה שא"צ מסתברא דאית בי' משום לא תשא. וע' היטב בד' הצל"ח, ברכות כ"א:

הנה מנינו כאן שלש חלוקות בין מהרהר לשומע, אפילו למ"ד הרהור כד"ד, וממילא דתו ל"ק ל"ל קרא לשומע כעונה תי"ל דכל שומע הו"ל נמי מהרהר, מדעכ"פ בהרבה דברים שומע עדיף ממהרהר:

אפס דבחדא מילתא שומע ומהרהר שוין הן, היינו דלענין הפסק תרוייהו לאו כדבור ממש נינהו, וכמו"ש למעלה מהא דסי' ק"ד וסי' ק"י. ואמנם גם דבר זה אינו פשוט כל כך, דאף שבשו"ע סתם הדבר בלי חולק, וכן הרמ"א לא הגיה כלום, וכן היא באמת דעת ר"ח ורש"י, אבל כבר הביאו בתוס' ברכות כ"א דעת ר"ת ור"י דפליגי, ולדידהו אדרבה, מדהוי שומע כעונה, ע"כ אינו רשאי לשתוק, כשעומד באמצע תפלה, דהו"ל הפסק, וכן כ' הר' יונה והרא"ש דבמחלוקת שנוי', ובב"י סי' ק"ד מסיק דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד:

ולכאורה יפלא מ"ט השמיטה לגמרי בשו"ע, ולא הביאה אפילו בשם י"א, וכסבור הייתי לתרץ ולהביא ראי' מוכחת ולשיטת ר"ח ורש"י, דלענין הפסק אין שומע כעונה, דהנה לפום רהיטא סברא היא דאי נימא דשומע הוי כעונה אף לענין הפסק, אז בדין הוא שגם לענין הרהור נימא הכי (למ"ד הרהור כד"ד) דמאי שנא הא מהא, והא זה ע"כ אי אפשר, דא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו (למ"ד הרהור כד"ד) בכל ההפסקות, כהא דקיי"ל סח בין תפלה לתפלה דחוזר ומברך על של ראש (לרש"י אחת ולרא"ש מברך שתים,, וכן לענין סיחה בין ברכה לטעימה וכדומה, והא לסיחה זו אין לה שעור, ואי תימא דהרהור כד"ד אף לענין הפסק (כמו בשומע כעונה) א"כ לא משכחת לה כלל בלא הפסק דאיך אפשר שלא יהרהר בינתים איזה הרהור כ"ש בשום דבר, במה שרואה עינו או שומעת אזנו באותו הרגע, וא"כ נפל כל ענין הפסק בבירא. אלא עכצ"ל דאע"ג דאמרינן הכד"ד, מ"מ אין זה כדבור ממש, ואפילו לענין הפסק, וא"כ מהרהור אליבא דרבינא נשמע גם לשומע כעונה אליבא דידן, דעכ"פ אין זה כעונה ממש:

אלא דכל זה אין לנו אלא למ"ד בעלמא הרהור כד"ד, דלדידי' משפט אחד למהרהר ולשומע, ומדבמהרהר ע"כ אתה צ"ל דעכ"פ לענין הפסק ודאי דלא הוי כדבור, ומהא דאמרן, א"כ בשומע נמי נימא הכי, אבל לרב חסדא דבעלמא הרהור לאו כד"ד, א"כ שוב אין שום ראי' מהרהור, ואפשר דשומע איה"נ דהוי כעונה ממש, אף לענין הפסק, והנה הר' יונה הוא מן הסוברים דהרהור לאו כד"ד, וע"כ בשומע שפיר הביא ב' השיטות שיטת רי"ף ורש"י דשומע ל"ה כהפסק, ושיטת ר"ת ור"י דהוי הפסק וכתב דעביד כמר עביד וכו'. אבל מד' הב"י למד בפרמ"ג ובשג"א דס"ל הרהור כדבור (עכ"פ בדיעבד, ולענין שאר ברכות חוץ מקר"ש) וא"כ ניחא שהשמיט לגמרי בשו"ע לדעת ר"ת ור"י דשומע הוי כהפסק, דהא מהא דהרהור מוכח להיפך, וכדאמרן, דאיס"ד דשומע חשיב הפסק א"כ למ"ד הכד"ד יהי' גם הרהור הפסק וזה אי אפשר:

כך הייתי סבור לאמר, אבל שבתי וראיתי דאפילו לרבינא אין שום ראי' נגד דעת ר"ת ור"י, דנהי דזה ודאי אמת, דא"א לו לאדם שלא יהרהר שום דבר בין תפילה לתפילה, או בשעה שמתפלל, (וחז"ל אמרו מחזיקנא טיבותא לרישא דכרע במודים). אבל כגון דא לא הוי אלא כמתעסק בהרהור, ולא עדיף ממתעסק בתקיעות דלאו כלום הוא [כמבואר כר"ה, ל"ב], ועד כאן לא קאמר רבינא אלא במתכוין להרהר, ובכהא"ג שפיר י"ל דאה"נ דהוי כדבור ממש אפילו לענין הפסק, וה"ה לדידן בשומע, ומתכוין לשמוע, אה"נ דהוי כעונה ממש אף לענין הפסק:

והנה בשג"א סי' ו' הביא בשם שבולי לקט דבמתפלל ושומע קדיש וקדושה מטעם אחר לא יצא, משום דאינו ראוי להיות עונה, ודמי להא דכל שאינו ראוי לבילה דבילה מעכבת בו. והשג"א הרבה להקשות עלי' ממק"א, ולפי דברינו כאן הלא ממקומו מוכרע שלא כד' השבולי לקט, דהא ברור הוא דהרהור לרבינא הוא כשומע אליבא דידן, ואיך אמרה משנתנו דבעל קרי בברהמ"ז מהרהר לאחרי', ולרבינא יוצא בהרהור, נהי דבכ"מ הרהור כד"ד, מ"מ כ"ז בראוי לדבר, אך ב"ק דאסור בד"ת, הא הוי כאינו ראוי לבילה. וע"כ דכל כהא"ג ראוי מקרי, ומדרבינא בהרהור נשמע לדידן בשומע ודלא כש"ל. ויש לדחות דהתם לענין ברהמ"ז החיוב הוי מה"ת, ואיסור דב"ק בד"ת אינו אלא מד"ס, ובכהא"ג ל"ש למימר אינו ראוי, דהא מה"ת עכ"פ ראוי הוי, וכבר האריכו בזה בענין אינו ראוי מדרבנן אי הוי אינו ראוי ג"כ לד"ת, משא"כ בקדיש וקדושה דחיובא דידהו וכן איסור ההפסק תרוייהו מד"ס, א"כ שפיר אינו ראוי מקרי [ומ"ש בשג"א לחלק בין אינו ראוי מחמת עצמו או מחמת איסור דרביע עלי' ידוע, ואכמ"ל]:

ועוד לנו מלין בענין זה, ונקדים ק' אחת שהקשה כ' זקני הגאון כמוה"ר דוב זאב זצ"ל (בספרו באר חיים על סדור התפילה) על ד' המחבר [בשו"ע או"ח, סי' נ"ד.] שכתב שם, המספר בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ומילתא דא, לענין הפסק דישתבח, ליתא כלל בש"ס דילן, אלא שבהגה"מ הביאו בשם הירושלמי, ותחת זה לענין סח בין תפש"ר לתפש"י, שהיא ברייתא מפורשת בש"ס דילן דחוזר עלי' מעוה"מ, אותה השמיט המחבר לגמרי, וכתב רק בקצרה, דאסור להפסיק בין תפש"י לתפש"ר:

איברא שגם הרמב"ם ז"ל השמיט לברייתא זו, אך לרמב"ם לק"מ, דאיהו לשיטתי' דפ' בה' מלכים כר"ע, ודלא כריה"ג דירא מעבירות שבידו [וע' פרמ"ג שם שנסתבך בד' הרמב"ם], אך לשו"ע שפ' כריה"ג לענין הפסק דבין ישתבח ליוצר, ודאי קשיא למה שביק לברייתא דש"ס דילן גבי סח בין תפילה לתפילה והביא ד' הירושלמי גבי הא דישתבח. עכ"ד זקני הגאון, עיי"ש שתירץ ק' זו עפ"י דרבו, ולענ"ד נ' לתרץ גם באופן אחר:

דהנה באמת קשה לצייר במציאות שיהא אדם חוזר מעורכי המלחמה בשביל עבירה דסח בי"ת לתפילה. דהא שיטת רש"י דאין איסור אלא בסח ולא בירך, והתוס' כתבו שם אליבא דרש"י דאם ברך גם על של ראש אז מצוה נמי איכא להפסיק בינתים יעויי"ש. ובירושלמי סוטה איתא תני וכלן בעדים, ומסיק התם דלריה"ג אף כשחוזר מעבירות שבידו עדים בעי, שעבר עבירה, וא"כ תקשי לפי"מ שהעלה בשו"ת שג"א בדעת הרמב"ם דבכל הברכות (לבר מקר"ש) הרהור כדבור דמי, איך יצוייר כלל לשיטת רש"י ז"ל שיחזור איש מעורכי המלחמה בשביל עבירה דסח בי"ת לתפלה, הא א"א להביא עדים על ככה דנהי שיעידו דסח, אבל מי יימר דילמא ברך נמי על של ראש ע"י הרהור, ועדים לא יכלי למידע זאת, ולרש"י מדבירך הא לא לבד דאיסורא ליכא, אלא מצוה נמי איכא, וכמו"ש התוס' אליבי':

ואמנם התם בסוטה י"ל דתנא דברייתא ס"ל דהרהור לאו כד"ד וע' ברכות כ"ב דמשמע דר"מ ור"י פליגי בזה) וניחא ממ"ש בברייתא דסח בי"ת לתפלה חוזר מעוה"מ, מדלדידי' הרהור ל"מ ולא מידי, משא"כ לדידן, ולפי"מ שהעלה השג"א בדעת הרמב"ם, ובפרט לפימ"ש הב"י בסי' ס"ב דאפילו בקר"ש נמי יוצא בדיעבד בהרהור, הלא שפיר השמיט הב"י לשיטתי' לדינא דהך ברייתא גבי סח ביתל"ת, דמדהרהור כד"ד, לעולם אי אפשר שיתברר בעדים שלא הרהר ברכת של ראש בלבו, ושיחזור בשביל כך מעוה"מ. (וגם בזה אזיל הב"י לשיטתי' דפסק כרש"י [מנחות, ל"ו.]. שאם ברך. אז ליכא איסורא אם סח בינתים):

אלא דעכ"פ למד הב"י מברייתא זו דעכ"פ במקום שיש איסור ודאי בהפסק (ותקנתא ע"י הרהור ליכא) אז חוזר בשביל איסור הפסק מעורכי המלחמה, וממילא יצא לו דבהפסק שבין ישתבח ליוצר, דהתם הא ודאי אפשר לברורי ע"י עדים (דהא עיקר האיסור התם הוא בהפסק עצמו, וזהו דבר הנראה לעינים) דחוזר עלי' מעורכי המלחמה. ומעתה ניחא מה שהב"י לשיטתי' הביא לדין זה דחוזר מעוה"מ בהפסיק ב"י ליוצר, ולענין סח בין תפלה לתפלה לא הביאו. דהתם י"ל דילמא הרהר וממילא א"א לברר ע"י עדים. והבן זה:

ולענין שיטת רש"י דרק אם סח בינתים מברך שתים, ראיתי חקירה תמוהה בבאה"ט בשם הלק"ט, באם הפסיק לאחר שהגיעה תפש"ר לאויר הראש וקודם שהגיע לראש עצמו, אי חשיב הפסק בין תפל"ת, או אולי אמרינן קלוטה כמי שהונחה, והו"ל כאלו סח לבתר שכבר הניח ש"ר ואין כאן הפסק. ובבאה"ט שלפני לא מסיק כלום בזה, וגם ס' הלק"ט אינו כעת ת"י. אבל ראיתי להגאון מהרש"ק בספה"ח שלו שכתב בזה דבר חדש, דהא דאמרינן קלוטה כמ"ש אין הכונה כמי שהונחה למטה על הארץ, אלא רואין כאלו הונח שם איזה דבר גוש ונח עליו. עיי"ש שהביא ראי' מהא דזבחים פ"ד, דמבעי לי' אי אויר מזבח כמזבח דמי, ולא תלי לה כלל בהא דקלוטה כמו"ש, וע"כ דמשום קכמ"ש אין לדון בה כלל, מדסו"ס אינו כמו שמונח על הארץ אלא כאלו נתמלא החלל ע"י איזה דבר גוש אחר, וא"כ לגבי מזבח בלא"ה לא מהני ולא מידי, מדהוי לי' חציצה, וממילא דלפי"ז גם לענין תפלין לא מהני הך סברא דקכמ"ש, מדהוי חציצה בין תפלין לבשרו. עכת"ד הגאון מהרש"ק בספה"ח שלו:

ומטיבותא של הגאון ז"ל כל דבריו לא נתבררו לי בזה, דאם כדבריו, א"כ גבי שבת מאי מהני קלוטה כמו"ש, האתינח ברה"י דביתא כמאן דמליא דמי [ע' שבת, ד'.] משא"כ ברה"ר, איך אמרינן שם הזורק וכו' ורה"ר באמצע וכו', הא אי כדברי מהרש"ק, דרואין כאלו עומד איזה דבר בין הארץ ובין החפץ והחפץ מונח עליו, א"כ ממנ"פ או דהוי כרמלית (אם רואין כאלו הי' הדבר הנוסף רחב ד' ואינו גבוה י') או כמקום פטור (כדין זיז כ"ש) או כרה"י (אם רואין כאלו רחב ד' וגבוה עשרה), וא"כ לא מהני כלל מה שרה"ר באמצע:

אבל באמת כל זה ליתא, דברור הוא דענין קלוטה כמו"ש היינו שרואין כאלו הקרקע דלמטה היא עצמה הוגבה למעלה, וכאלו נח על גוף הקרקע דרה"ר, ולפי"ז ניחא מה דאי אפשר לדון משום קלוטה כמו"ש גבי מזבח, דהא קצובה מדת גבהו, ואע"ג דקיי"ל דמדת ארכו ורחבו אין מעכבת [ע' זבחים, ס"ב] עכצ"ל דנהי שאין מעכבת עבודה, מ"מ לכתחילה ודאי דאין להוסיף ולגרוע, וכמו"ש הרמב"ם להדיא פ"ד מהלכות ביהב"ח, ובפרט במדת גבהו של מזבח ודאי איכא קפידא [ע' תוס' שם ובחולין פ"ג] ועוד הא עכ"פ קרן ויסוד מעכבים, ואי תימא דרואין כל אויר המזבח כאלו הוגבה למעלה וא"כ תו אין שם לא קרן ולא יסוד ונפסל המזבח ממנ"פ:

עכ"פ אזדא לה הוכחת הגאון מהרש"ק מהא דאויר המזבח, והדר הספק של בעל הלק"ט לענין קלוטה כמו"ש גבי תפלין, איברא דבר מן כל דין לא הבנתי סברת בעל הלק"ט, דברור הוא דענין קלוטה כמו"ש ל"ש אלא גבי רשויות לבד דאלת"ה, א"כ בטלת מצות תפלין לגמרי, ויהי' די באם הניח תפלין באויר הראש, אתמהה:

ולענין מחלוקת רש"י ור"ת שהבאנו למעלה, אי שמיעה הוי כעניי', אף לענין הפסק, רצה חכם א' להביא ראי' מהא דאתקין ר"א בקסרי [ר"ה, ל"ד] תשר"ת תש"ת תר"ת, וכ' המג"א בסי' תק"צ דבתשר"ת לחודי' לא יצא, משום דאי גנוחי בעינן, א"כ הו"ל היללה הפסק יעויי"ש. ואס"ד כרש"י דלענין הפסק לא הוי שמיעה כעניי', א"כ נהי דלתוקע עצמו דקאעביד מעשה לא סגי בתשר"ת לחודי' אבל למה לא תסגי להשומע ממנו, הא לדידי' אינה אלא כהפסק בשמיעה לחוד. עכ"ד:

ואמרתי לו דמהא דר"ה אין שום ראי'.. דע"כ לא אמר רש"י אלא לענין קדיש וקדושה ודומיהן, דעיקר מצותן בעניי' ממש, אלא שחדשה תורה דשומע נמי כעונה, בהא שפיר י"ל דהוי כעונה, ולא עונה ממש, ועכ"פ לענין הפסק לא חשיב כעונה, משא"כ בתקיעות דעיקר מצותן בשמיעה, ודאי דלית מאן דפליג, שאם שמע קול אחר בינתים הוי הפסק גמור וז"פ:

פרות הנושרין ממאמרנו זה. על ק' הג' פנ"י דתהוי ברהמ"ז לפני' מה"ת מצד הסברא הבאתי ישוב בשם מר אבא הגאון ז"ל,. העלתי שלא כדברי הגאון מנ"ח בענין שביעה שלא בכדי א"פ. העירותי נגד ד' בעל מחצ"ה בענין מי שברך ברהמ"ז באונס ע"י הרהור אי צריך לחזור ולברך. ישבתי ק' הטו"ז על דברי הב"י לחלק לענין ברה"ת בין כותב למהרהר. הקשתי לרבינא דס"ל הרהור כד"ד, א"כ ל"ל שומע כעונה, תי"ל דכל שומע הו"ל נמי מהרהר. העלתי דאף לרבינא יש נ"מ הרבה לדינא בין מהרהר לשומע. הבאתי שיטת ר"ח ורש"י דלענין הפסק שומע לאו כעונה, ור"ת פליג. ובשו"ע השמיט דעת ר"ת לגמרי, העלתי ישוב להשמטה זו, והוכחתי מסוגיא דהרהור כשיטת רש"י. שוב הוכחתי דאין משם ראי' העלתי תירוץ מספיק על ק' זקני הג' זצ"ל ע"מ שהשמיט בשו"ע לברייתא מפורשת דסח בין תל"ת חוזר עלי' מעוה"מ. הבאתי חקירת בעל הלק"ט לענין סח לאחר שהעלה תפש"ר עד לאויר הראש, אי אמרינן בזה קלוטה כמו"ש, והבאתי לד' הגאון מוהרש"ק ע"ז, והעלתי שלא כדברי שניהם. העלתי דאפילו לר"ח ורש"י דלענין הפסק ל"א שומע כעונה, מ"מ במצוה שעיקר מצותה בשמיעה, כו"ע מודים דאם הפסיק בשמיעה הו"ל הפסק:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה