אור ברסלב

המדרש והמעשה דברים· רבי יחזקאל ליבשיץ

פרשת ואתחנן

פרשת דברים

גידם ואטר יד ורגל לענין תפלין ולענין חליצה

וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות וגו'.

במנחות [ל"ו ב'.] ת"ר ידך זו שמאל כו', ר' יוסי החורם אומר מצינו ימין שנקרא יד כו'. ר' נתן אומר א"צ, ההו"א וקשרתם וכתבתם, מה כתיבה בימין, אף קשירה בימין, וכיון דקשירה בימין, הנחה בשמאל. ור' יוסי החורם הנחה דשמאל מנא לי', נפקא לי' מדר' נתן. ר' אשי אמר ידכה כתיב, בהא כהה. ע"כ:

הנה לכאורה משמע דרק משמעות דורשין איכא ביניהו, אבל באמת יש נ"מ רבתי לדינא בהנך תלת ילפותות. דלת"ק דיליף הנחה דשמאל מקרא דידך, א"כ לא אייתר לן קרא לחייב גידם, משא"כ לר' יוסי החורם דס"ל כר' נתן, ויליף הנחה דשמאל מקרא דקשרתם וכתבתם, אשתייר קרא דידך לרבות הגידם. ולהלן נחזה דגם זו דרב אשי, דלא סגי לי' לא בהא דת"ק ולא בדר' יוסי החורם

, **(כאן מקום אתי להערה קטנה. והוא מ"ש התוס' במנחות שם ד"ה ר"י החורם וז"ל, פי' בקונטרס חוטמו הי' שקוע, כעין חרום דבכורות, ותימא הוא לומר שכינהו בלשון גנאי, אלא ע"ש מקומו נקרא עכ"ל התוס':

ומטיבותיהו דבעלי התוס' נלענ"ד לומר, דחם לי' לרש"י ז"ל לכנות בשם של גנאי, ובאמת כונה אחרת יש בפירושו כאן, ותחילה אומר דקצת שנוי לשון יש ברש"י שלפנינו מכפי שהעתיקו התוס', דבתוס' העתיקו "חוטמו היה שקוע", וברש"י שלפנינו ליתא אלא חוטמו משוקע" ואל יהי' השנוי הקטן הזה קל בעיניך, שלענ"ד יש בו כדי לישב תמיהת התוס' על רש"י. דהנה איתא במשנה דבכורות מ"ב, ב', החרום זה הכותל שתי עיניו כאחת. ובברייתא, חרום חוטמו שקוע כו', ר' יוסי אומר זה הכוחל ב' עיניו כאחת, הרי דמצינו לר' יוסי דקאי בהילכתא דא דחורם, ולא עוד אלא דסתמא דמתניתן כותי' אזלה (דחורם היינו כוחל כו'). ומצינו באיזה מקומות בש"ס שכינו לתנא או לאמורא על שם איזו הלכה שחידש ושנאמרה משמו, וכהא דברכות [נ"ג, ב'] ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה, וכהא דב"מ [כ"ה, א.] ג' מטבעות זוע"ז א"ר יצחק מגדלאה והוא דעשויין כמגדלין, וכיוצב"ז, הרי שלא הי' שמם כן, אלא שנקרא זה ר' "זוהמאי" ע"ש ההלכה שחידש דמזוהם פסול לנט"י, וזה "מגדלאה", ע"ש שחידש דבעינן עשויים כמגדלים:

וקרוב לשער שרגילים היו חז"ל לתת סימנים באותן התנאים או האמוראים שבא זכרם בש"ס אך מעט, ע"כ קראום על שם אותן ההלכות שנתפרסמו בשמם:

עפי"ז י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דהך ר' יוסי הנזכר בברייתא דבכורות מ"ג, דחרום היינו כוחל ב' עיניו כאחת, אין זה ר' יוסי סתם (בן חלפתא), אלא אחר הי', ונתנו בו סימן ע"ש הפירוש שפירש מאי חרום, ודסתמא מתניתן כותי', וע"ש זה קראוהו "ר' יוסי החורם (כעין שקראו "זוהמאי" "ומגדלאה"), נמצא דזה שכתב רש"י במנחות ל"ז שם אהך דחורם "שחוטמו שקוע" לאו)** ויליף מה"י כהה גם בזה טעמא רבא אית בי', ונ"מ לדינא:

ותחילה אומר דאף למאן דפוטר גידם מתפלין, לא פטרו אלא מתפלין של יד, ולא מתפש"ר, דהא שתי מצוות נינהו, ואפילו לל"ק דרב חסדא להלן מ"ד, דאמר ל"ש אלא בשיש לו, אבל באין לו מעכבות זוא"ז, מ"מ מידי הוא טעמא, אלא משום שמא יפשע, משא"כ בגידם דאי אפשר. ואמנם בשאג"א בסי' ל"ז נטה לאידך גיסא, דאפילו לל"ב דרב חסדא, דאפילו בשאין לו אינו מעכב, וכדקיי"ל לדינא, מ"מ גידם ליפטר נמי מתפש"ר, דכיון שאמרה תורה כ"ז שבין עיניך יהיו שתים, א"כ עכ"פ ראוי לבילה בעינן יעויי"ש:

וראיתי להגאון מלבים ז"ל בס' אה"ח שהאריך הרבה בד' שאג"א הללו, והוכיח דאין לדון משום אינו ראוי לבילה אלא במצוה אחת ובמניעת א' מפרטי המצוה, ולא בשתי מצות החלוקות זומ"ז. ולענ"ד לבר מכל ראיותיו של הג' הנ"ל נראה פשוט, דאיך יתכן לעכב מצוה אחת בשביל מניעות חברתה, והא אנן להיפך מצינו, דעוסק במצוה פטור מן המצוה, (עכ"פ כשא"א לקיים שתיהן בב"א), ואיך יתכן שתדחה אותה המצוה שהוא מוצא ומצוי לה, בשביל שאין בידו לקיים את השניה עמדה:

ובכעין זה דחיתי מה ששאלני תורני א' אהא דאמרינן ובמנחות, ל"ד, ב' אר"י ומודה לי ריבר"י דאם אין לו תפש"י ויש לו שתי תפש"ר שטולה עור על אחת מהן ומניחה, ושאלני אותו התורני למה לי' למימר שיש לו שתי תפש"ר, לימא פשוט דיש לו אחת של ראש ולבתר שהניחה על ראשו טולה עור עלי' ומניחה על זרועו כדי לקיים מצות של יד נמי. ונומיתי לו להשואל דלק"מ ראשית דמשכבר הניח הא מעלין בקדש וכו' [ע' מנחות שם, הא בחדתי וכו'] ועוד הא באמת תפלין מצותן כל היום, אלא שהאידנא לא נהיגי להניח רק בשעת קר"ש ותפילה משום גוף נקי [ע' שבת מ"ט ובתוס' שם], והא זה האיש שהי' לבוש עד עכשיו תפש"ר, ועתה רוצה לסלקה מעל ראשו, כדי להניח של יד, ע"כ שהוא מחזיק א"ע באותה שעה בגוף נקי, וא"כ בהאי שעתא עכ"פ לא מיפטר משל ראש, וא"כ איך יסלקנה ויטלה עור עלי' לקיים ש"י, והא איפכא שמעינן דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא שידחה אותה שהוא עסוק בה בשביל האחרת:

ובס' אה"ח הנזכר ראיתי שחקר במי שיש לו אמנם ב' תפלין, אלא שמאיזו סיבה א"א לו להניח אלא א' מהן, או של ראש או של יד, איזו מהן יניח אם ש"י, משום אין מעבירין על המצות, או של ראש משום דמקודש טפי. ולענ"ד אפשר לפשוט ספקו מסידור לשונו של הרמב"ם ז"ל [פ"ד מה"ת, ה"ד.] וז"ל תפש"ר אינה מעכבת וכו' וכיצד מברכין, על של ראש, על מצות תפלין, ועל ש"י מברך כו', עכ"ל. והוא תמוה דהא עכ"פ ברכת של יד קדמה בזמן לש"ר, ואיך סידר הרמב"ם כאן ברכת תפשיר קודם לש"י? אך באמת לק"מ, דהא הרמב"ם הכא ע"כ בשאינו מניח אלא אחת קאי, (דאי במניח שתיהן הא רמב"ם כרש"י ס"ל דמברך ברכה א' על שתיהן), וכדקאמר ברישא (תפש"ר אינה מעכבת וכו') וכדמסיק גם בה' הסמוכה, בד"א כשהניח א' מהן וכו'. וע"כ שיכל הרמב"ם את ידו להקדים תפש"ר, (אע"ג דמאוחרת היא בזמן) דמילתא אגב אורחי' קמ"ל, דבא"א לו **(על עצמו של ר' יוסי קאי, (דח"ו לכנות בשם של גנאי) אלא תיבת "חורם" פירש, דחורם היינו "חוטמו שקוע". והיינו דכוחל בשתי עיניו, ולפי דר' יוסי הוא שהעלה לפירוש זה (בבכורות מ"ג) לכך קראוהו ר' יוסי החורם:

ואמנם לפי גירסת התוס' ברש"י "שהיה" חוטמו שקוע" שפיר תמהו התוס' (דזה הוי משמע דאדרבי יוסי קאי "שהי'" חוטמו כו'), אך לפי הגי' ברש"י שלפנינו דליתא לתיבת לק"מ, דלא על עצמו של ר' יוסי קאי ח"ו, ורק פירושא "דחרום" מפרש רש"י ועתו"ס [בכורות, נ"ח, א.] ד"ה חוץ מן הקרח הזה שתמהו התוס' גם שם מעין תמיהתם כאן במנחות. וערש"י בחומש פ' אמור שפירש ג"כ חרום שכוחל ב' עיניו כאחת והוא כר' יוסי. וברמב"ם פ"ח מה' ביאת המקדש פסק דלא כר' יוסי וכסתם מתניתן, והכ"מ תמה עליו:)** להניח אלא אחת (דבהא איירי כאן הרמב"ם) אז יש דין קדימה לתפש"ר, מדהו"ל מקודש טפי. וא"כ נפשט בזה ספקו של בעל אה"ח ז"ל:

נחזור לדברינו הראשונים דאף מאן דפוטר גידם מתפלין, מסתברא דרק משל יד פוטר, ולא משל ראש, והנה הרמב"ם השמיט לגמרי להא דגידם, ונ' דס"ל כמאן דפוטר, ובשו"ת חו"י סי' קס"ז וכן בס' אה"ח סי' כ"ז הרבו לתמוה עליו, דנהי דמוקי קרא דידך להנחה דשמאל, וממילא דלא אייתר לי' לרבות גידם, ונהי נמי דס"ל לרמב"ם דבעינן קרא כדכתיב (וכדמוכח ממ"ש בפי"ג מה"ס לענין נקטעה יד העדים) מ"מ בדין הי' עכ"פ לחייב כשהי' גידם מעיקרא (קודם חלות חיובו) כדדרשינן בסנהדרין מ"ו בנקטעה יד העדים, יד שהיתה להם כבר, ה"נ נדרוש זרוע שהיתה לו כבר, וא"כ למה השמיט הרמב"ם גידם, הא עכ"פ גידם דמעיקרא ליחייב:

וכן העירו וגם תמהו הגאונים הנזכרים שגם לענין טהרת מצורע, שאין לו בהן יד, ג"כ סתם הרמב"ם [בפ"ה מה' מחו"כ.] שאין לו טהרה עולמית, ולא חילק ג"כ בזה, דעכ"פ באם לא הי' לו בהן מכבר, קודם שנזקק לטומאה, אז נותן על מקומו ודיו (וכמו שחילקו באמת בתוס' סנהדרין מ"ו וכן בר"ש ובראב"ד במשנה דנגעים שם.). וגם בפ"ב מה' סוטה לענין סוטה גדמית הלך הרמב"ם ג"כ בדרך הזה, וסתם ולא חילק, באם נעשית גדמית לבתר קו"ס שלה, או היתה גדמית מעיקרא:

ובשו"ת שלי לק' אסטער (פ' טשרניגוב) בענין חליצת איטר הבאתי לדברי הג' בעל שו"מ ז"ל [במ"ת שלו, סי' קכ"ד.] וז"ל:

ולפי"ז נלענ"ד דעכ"פ אם נחתכה רגלו הימנית דודאי לא פסול בשמאל, דיליף רגל ממצורע, ובמצורע גופי' כ' התוס' בסנהדרין שאם לא הי' לו בהן קודם שהוזקק לטהרה וכו'. וא"כ אף בחליצה לא יפסול כהא"ג. אלא שהרמב"ם פ"ד מה' יבום כ' נחתכה רגלו הימנית אינו חולץ בשמאל, ואם חלץ חליצתו פסולה. וצ"ע למה יפסול, עכ"ד הגאון שו"מ שם. ועיי"ש שהאריך בדחוקים בפירוש שיטת הרמב"ם:

והנה לבד מה שבמחכ"ת לא הועיל כלום, דהא סו"ס מוכח מד' הרמב"ם שלא כדבריו, ודחליצת שמאל פסולה בכל גוני, הנה גם לפי שיטתו לא העתיק את ד' הרמב"ם בדיוק, דאיהו העתיק "נחתכה רגלו" ובאמת ברמב"ם שם איתא "היתה רגלו חתוכה", "ונחתכה" משמע עכשיו נחתכה, והיתה חתוכה משמע שהיתה מכבר, והלא לדברי השו"מ עצמו, שנסתייע מד' התוס' דסנהדרין מ"ו, הפרש גדול יש בדבר לדינא וכמבואר לעיל:

אולם באמת כל ד' השו"מ בזה במחכ"ת לא ברירין לי כלל. ותחילה אומר דהא באמת טעמא בעי על הרמב"ם, דבפי"ד מה"ס הביא גם הוא להא דשמואל, וכ' נקטעה יד העדים פטור, ואם היו גדמין מתחילה נהרג ביד כל אדם, ובכל הנך אינך דוכתי, בין בה' נגעים, לענין בהן דמצורע, בין בה' יבום לענין רגל דחולץ, בין בה' סוטה לענין סוטה גדמית, וכן בה' תפלין לענין גידם בתפלין, בכל הנך מקומות סתם הרמב"ם ולא הזכיר כלל שום חילוק בדבר, אם הי' מתחילה כך או נעשה אח"כ, ולא עוד אלא שגם להתוס' והר"ש לא מצינו שחילקו בדבר רק גבי מצורע לחוד, ולא בשאר דוכתי:

ובהסבר ענין זה נלענ"ד, דהנה דכל עדיות דנפשות גבי סנהדרין יש בהו שלש תקופות, ראיי', והגדה, ויד העדים בשעת העונש. והנה התורה אמרה והוא עד או ראה או ידע) ולא הטילה שום תנאי לפסול את הגידם בשעת ראיי' או הגדה, ומשנעשה אז עד כשר, מהי"ת למיפסלי' אח"כ בשעת עשיית העונש, והא בינתים לא נתחדש בו דבר, זהו לענ"ד הסבר הדבר מה שאמרו בסנהדרין שם, "א"ק יד העדים, יד שהיתה להם כבר", כלומר מדבשעת ראיי' והגדה הוכשרו לעדות, אעפ"י שכבר היו אז גדמין, ומאז ועד שעת העונש לא נולד בגופם שום שנוי, תו אי אתה יכול לפוסלן, ורק כשנקטעה יד העדים אח"כ מיפסלי, עכ"פ למ"ד בעינן קרא כדכתיב, דהא עכשיו הוא שנולדה בהם הגדמות, ועכשיו בשעת גמ"ד היא מעכבת באמת:

והנה לכאורה יש לדון ס' זו ממש גם לענין בהן יד דמצורע, דהא כשאמרה תורה זאת תורת הצרעת לא חלקה כלל בין יש לו בהן בין אין לו, ומסתמא אף מי של) לו בהן נזקק לטומאה, ותו לא מסתבר שיעכב לו חסרון הבהן כשהוא בא להטהר, מדלא נולד בו שום שנוי בינתים, ואותו הגוף שנזקק לטומאה הוא בא עכשיו להזקק לטהרה, וי"ל דזוהי באמת סברת התוס' והר"ש במס' נגעים, להכשיר כשלא הי' לו בהן מעיקרא, כי היכי דלא חיישינן בעדים דרוצח כשלא היתה להם יד מעיקרא

אלא דבאמת י"ל דאין הנדון דומה לראי' כל כך. בשלמא בעדות, הראיי' וההגדה והשתתפות יד העדים בשעת העונש כלם שייכים בהדדי, וענין אחד הם, דראיי' והגדה צורך גמ"ד הויין. ובהא שפיר י"ל דאותו הגוף שהוכשר לראיי' והגדה בבי"ד, א"א שיופסל בשעת גמ"ד להריגת הנדון. ברם טומאה וטהרה שני ענינים הם, ואפשר לטומאה מבלי טהרה כלל, ולפי שלענין טהרה כבר הצריכה תורה להדיא שיהי' לו בהן יד ורגל, וזה בשעת טהרה אין לו בהן מהי"ת שנכשירהו, ומה יושיענו זה מה שגם בשעת טומאה כבר לא הי' לו בהן, אטו טומאה צורך טהרה היא, לענין טומאה בהן לא מעלה ולא מוריד, ואנן רק אשעת טהרה דיינינן וכשאין לו בהן אינו בר טהרה:

זוהי לענ"ד סברת הרמב"ם ז"ל (ובזה הוא חולק על ס' התוס' והר"ש) ומהאי טעמא נהי שחילק הרמב"ם ביד העדים בין נקטעה עכשיו להיתה קטועה מכבר, וכסתימת הש"ס דסנהדרין, מ"מ לענין בהן דמצורע סתם הרמב"ם ולא חילק כלל, לפי שאין הנדון דומה לראי' וכדאמרן. והתוס' והר"ש פליגי ולדידהו נהי דאפשר לטומאה בלא טהרה, מ"מ מדכל טמא מצפה לטהרה, ומדאמרה תורה שכך וכך תהי' טהרתו, א"כ הטומאה והטהרה נמי שייכי בהדדי, ומדכבר לא הי' לו בהן בשעה שנטמא, ומאז ועד שנזקק לטהרה לא נולד בו שנוי, ה"ז דומה לגדמין מעיקרא גבי עדים. (זו ס' התוס' ור"ש):

וכל זה ניחא גבי יד העדים (או גבי בהן דמצורע אליבא דתוס'. ור"ש) אבל לענין גדם בתפלין שאין אנו דנין אלא על הזמן שחל עליו חיוב תפלין, וכן בסוטה על הזמן שהוזקקה להשקאה, ואין שום שייכות לזמנים הללו ולמה דהוי מעיקרא, אלא דכל אימת שבא להניח תפלין צריך שתהי' לו זרוע, וכל אימת שבאה להשקאה ולתנופה צריכה שתהי' לה יד, התם בודאי אין שום נ"מ מאימתי חסרה לו היד או הזרוע, אם עכשיו או אפילו משעת לידה, דהא סו"ס אין שום שייכות לזמן חלות החיוב עם הזמן דמעיקרא, ואנן רק אדהשתא דיינינן, בכהא"ג ודאי בין לרמב"ם בין לתוס' ור"ש אי גדם פטור, אז אין שום חילוק מתי נגדם. וניחא מה ששתק הרמב"ם לענין גדם דתפלין ולא חילק בזה כלל:

ומעתה ברור הדבר שאין לחלק בזה גם לענין רגל דחליצה, בין אם נחתכה רגל דימין שלו לבתר חלות הזיקה או מקמי הכי, ולא דמי כלל לקטיעת יד העדים, דהתם זמן ראיי' והגדה עם זמן הגמ"ד מישך שייכי בהדדי, ומשהיתה קטועה כבר בשעת ראיי' והגדה ואעפי"כ לא מיפסלי אז, ע"כ גם בשעת גמ"ד אינו מעכב, משא"כ בחליצה, דזמן חלות הזיקה לא מעלה ולא מוריד, ואנן רק אזמן זיקה דיינינן, דאז הצריכה תורה שתהי' לו רגל ימין, ואם אין לו, מאי נפ"מ מאימתי אין לו ועוד אטו יבמה לחליצה קאי, ליבום לא קאי, וא"כ ממה שלא הפקיעה תורה תורת זיקה אצל יבם שרגלו חתוכה אין שום ראי', דהא אפשר ביבום, ומצות יבום קודמת למ"ח, ואם אין לו רגל, ייבם ולא יחלוץ:

ולענ"ד זהו מה שדייק הרמב"ם ז"ל במתק לשונו [פ"ד מה' חו"י שם] וכתב היתה רגלו חתוכה כו' אינו חולץ בשמאל. ראה שלא אמר נחתכה רגלו (כמו שהעתיק בשו"מ וכלישנא דש"ס סנהדרין נקטעה יד העדים) אלא כך כתב "היתה רגלו חתוכה, ללמדנו בא, דלא זו בלבד אי נחתכה רגלו עכשיו, לאחר חלות הזיקה, דבכהא"ג אף בעדים אם נחתכה ידם לאחר ראיי' והגדה מעכב בדיעבד (לרמב"ם דפ' דבעינן קרא כדכתיב) אלא אפילו אם היתה חתוכה מכבר, דבכהא"ג ביד העדים אינו מעכב. מ"מ בחליצה מעכב, ומטעמא דאמרן:

עכ"פ הוכחנו מסגנון לשונו של הרמב"ם ז"ל להיפך ממש ממ"ש בשו"ת שו"מ בדעתו, ובארנו דאין נדון זה דומה כלל להא דנקטעה יד העדים, ועפ"י מה שבארנו ברור הוא, דאף גבי סוטה וגבי תפלין ואינך, לבר מעדים (ומטהרת מצורע אליבא דר"ש ותוס') אין שום יסוד לחלק בין אירע השנוי עכשיו או שהי' כך מעיקרא. היוצא איפא מדברינו דלמאן דפוטר גידם מתפלין פטור מתפש"י אפילו בהי' גידם מלידה, וכדמשמע באמת מסתימת לשונם של הראשונים ז"ל (ומיושב בזה מה שהעירו הג' תוי"ט ובשו"ת חו"י סי' קס"ז) וכל זה אי ילפינן שמאל דתפלין מיד כהה, וכרב אשי, אך אי מקרא דקשרתם וכתבתם אז אשתייר קרא דידך לרבות את הגידם וכדאיתא בברייתא (ואז יחויב אפילו בשנגדם לאח"כ), והיינו נפ"מ לדינא בין שתי הילפותות דש"ס מנחות, ולאו במשמעות דורשין לחוד פליגי:

זאת ועוד אחרת יש נפ"מ בין הילפותות דש"ס מנחות. דהנה הטור [או"ח, סי' ב'] הביא הא דא"ר יוחנן [שבת, ס"א.] כתפלין כך מנעלים, מה תפלין בשמאל אף מנעלים ינעל של שמאל תחילה, וכ' הב"י שם שהפוסקים השמיטו דין זה, משום דמסיק רב אשי שם חזינא לרב כהנא דלא קפיד. אלא שרבנו נמשך אחר תר"י, שחש להא דר' יוחנן. עכ"ד הב"י ולכאורה טעמא מ"ט חשו לה תר"י, והא הלכה כבתרא, ואע"ג דרב כהנא הי' תלמידו דר"י, ואין הלכה כתלמיד, מ"מ הא מעשה רב שאני, ומדרב כהנא לא קפיד למעשה, ורב אשי סמך עליו, א"כ הלא שפיר השמיטו הראשונים להא דר"י:

ונלענ"ד ואף מילתא דא תליא בהנך ילפותות דמנחות. דהנה התוס' [שבת, ס"א שם, ד"ה דעביד] כתבו וז"ל, דמצינו ימין חשובה לענין בהן יד ורגל וכן לענין חליצה, ושמאל חשובה לענין תפלין, יעויי"ש. ולכ"ק מנא להו לתוס' דהא דתפלין בשמאל משום חשיבותא דשמאל היא. ומאי האי דקאמר ר' יוחנן כתפלין כך מנעלים. מה דמיון בין זל"ז, הא תפלין אית בהו תרתי, קשירה והנחה, ולקשור ולהניח הכל בחדא ידא אי אפשר, וא"ר הא י"ל דבאמת גם לענין תפלין גופייהו. ימין עדיפא משמאל, כבכל דוכתי, אלא דכמו כן עדיפא קשירה מהנחה, ומדתרוייהו בחדא ידא א"א, ע"כ הצריכה תורה שיניח בשמאל, כדי שיוכל לקשור בימין, וכ"ז לענין תפלין דיד, אך בקשירת רגל דמנעל הא אפשר להתחיל הכל בימין, היינו לקשור תחילה בימין דיד לימין דרגל, ולמה לא יעשה כן, והא בכל דוכתי ימין עדיפא משמאל:

איברא דבאמת זה לק"מ, דכל זמן שאין לנו הכרח מבואר להחשיב קשירה יותר מהנחה, ודאי דאסברה חצונה מוקמינן לה, ואליבא דסברא חצונה ודאי מסתבר דגוף ההנחה, שהיא מצוה נמשכת, חשיבא יותר מקשירה, שהיא רק עדי רגע, ומדאמרה תורה אעפי"כ למיעבד קשירה בימין והנחה בשמאל, ש"מ דעכ"פ גבי תפלין החשיבה תורה לשמאל יותר מלימין. זהו הסבר ד' התוס' אליבא דר' יוחנן!

אבל כ"ז יצדק רק אליבא דמאן דיליף הנחה דשמאל מקרא דוקשרתם, אך אי מיד כהה ילפינן, הא ע"כ מזה גופא מוכח דלא כסברא החצונה, היינו דהא דמניחין תפלין בשמאל, לאו משום חשיבותא דשמאל וחשיבותא דהנחה היא, אלא אדרבא מטעם חשיבותא דימין וחשיבותא דקשירה אתאינן עלה, דמדאפיק לי' קרא כאן לידא דשמאלא בלישנא דגנותא ודחלישותא, ואמר "ידכה יד כהה", (ולא אמר פשוט, על ידך השמאלית, ש"מ דמילתא אגב אורחא קמ"ל, דלעולם אף לענין תפלין ימין עדיפא משמאל, אלא דמצות קשירה, אעפ"י שאינה מצוה נמשכת, עדיפא יותר ממצות הנחה, אעפ"י שהיא נמשכת, ומדתרוייהו בחדא ידא א"א. ע"כ א"ת שיניח "ביד כהה", כדי שיוכל לקשור בימין:

וממילא דגבי מנעלים. דל"ש האי טעמא, ואפשר להתחיל הכל בימין, תו אין לנו הוכחה להחשיב כאן ידא דשמאלא דוקא, נגד הכלל דבשאר דוכתי דימין עדיפא משמאל:

ומעתה יתפרשו לנו ד' הש"ס שבת ס"א שם כמין חומר. דר' יוחנן י"ל דכר' נתן ס"ל, וכסתמא דש"ס מנחות ל"ז שם אליבא דר' יוסי החורם, דמפיק להנחה דשמאל מקרא דוקשרתם, ולדידי' ודאי מסתברא דעכ"פ גבי תפלין חשיבא שמאל יותר מימין (דהא לפי הסברא החצונה הנחה שהיא מצוה נמשכת עדיפא יותר מקשירה), וע"כ למד ר' יוחנן מהנעלת מצוה דיד, להנעלת רשות דרגל, מדתרוייהו מידי דהנעלה נינהו, ואמר כתפלין כך מנעלים, וזהו מ"ש התוס' אליבא דר"י "מצינו שמאל חשובה לענין תפלין" וכו':

וכל זה לר' יוחנן, אבל רב אשי לשיטתי', דאיהו הוא דיליף במנחות שם הנחה דשמאל מיד כהה (ולא מקרא דוקשרתם) ומדאפקי' קרא בלישנא דקלישותא, ש"מ דלאורוי' קאתי דלאו משום גריעותא דימינא היא, אלא משום חשיבותא דקשירה, וכדאמרן, ע"כ שפיר דחי לה רב אשי לשיטתי' להא דר' יוחנן, וסמיך אדרב כהנא דלא קפיד:

עפי"ז ניחא שפיר מה שגם הר' המחבר בשו"ע השמיט להא דר' יוחנן, דהא לפי דברינו הא דדחי רב אשי להא דר' יוחנן הוא משום דאזיל לשיטתי' במנחות שם דיליף הנחה בשמאל מקרא דיד כהה, והלא גם הר' המחבר בשלחנו ג"כ כרב אשי ס"ל בהא, דהנחה בשמאל מיד כהה ילפינן כדאיתא באו"ח סי' כ"ז) וממילא דליכא למילף כלל מנעלים מתפלין, שכבר אמרנו דמאן דיליף מיד כהה, תפלין גופייהו לאו משום דשמאל עדיפא מימין, אלא משום דקשירה עדיפא מהנחה ע"כ מניח בשמאל כדי שיקשור בימין. [ובטו"ז או"ח סי' ב' סק"ג כ' וז"ל יר"ש יצא יד"ש כו' דהיינו הקשירה לשמאל דחשיבות תפלין הוא בקשירה עכ"ל. ודבריו א"א להולמם, כמבואר למעיין:

והנה בשו"ת שלי בענין חליצת איטר הוכחתי דיש עוד נפ"מ רבתי לדינא בין שתי הילפותות שבש"ס מנחות והוא לענין מי ששולט בשתי ידיו. דנהי דמה דקיי"ל באיטר, דמניח תפלין בימין דעלמא שהיא שמאל דילי', זה ודאי ניחא, בין אליבא דר' נתן ובין לילפותא דרב אשי, דהא לא ימין ולא שמאל כתיב בתורה, אלא וקשרתם וכתבתם כתיב, ויד כהה כתיב, ואם דרכו לכתוב בשמאל דעלמא ואם ימין דעלמא כהה לדידי', שפיר מניח אימין דעלמא אליבא דכו"ע, אך לענין השולט בשתי ידיו, דקיי"ל דמניח אשמאל דעלמא, זה ודאי קשיא, דבשלמא גבי עבודה וגבי חליצה, דהתם ימין בעינן, שפיר ניחא עכ"פ לרבנן דרבי (בכורות, מ"ה, ב'] מה דמכשרי בשולט בשתי ידיו וכדאמר התם "בריאותא אתחלי בשמאלא" (כלומר וימין כדקאי קאי, והא איכא ימין) אך לגבי תפלין הא בעינן יד כהה, וא"כ יהי' הדבר להיפך, דלרבי דבכורות דאמר כחישותא אתחלי בימינא אולי ניחא מה דשולט בשתי ידיו מניח על שמאלו, דעכ"פ שמאל כדקאי קאי, ועדיין כהה מקרי, אבל לרבנן דרבי דאמרי בריאותא אתחלי בשמאלא, איך יניח, והא לית לי' כהה. ודומה לזה כ' הרמב"ן והרשב"א לענין חליצת איטר, משום דלית לי' ימין, והכי נמי נימא גם בשולט בשתי ידיו לענין תפלין דלית לי' כהה:

ודבר זה הוקשה לי זה כמה, עד שמצאתי לאח"ז בשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ע"א, שתמה ג"כ בזה אליבא דרמב"ן, ותירץ דשאני תפלין מחליצה, דחליצה אפשר ביבום, וכן לענין עבודה, אפשר בכהן אחר. משא"כ בתפלין כי היכי דלא ליבטל ממצות תפלין לגמרי אזלינן בתר שמאל דעלמא. עכת"ד החת"ס זצ"ל. והדוחק הזה מבואר, דהא אדאורייתא קיימינן, ול"ש לחלק בין אפשר ללא אפשר, ולמה לא נימא דאם אין לו כהה ה"ז דומה כמי שאין לו זרוע. ועוד הא אף גבי עבודה, אטו מי לא איריא כשאין שם כהן אחר, וכן בחליצה הא לפי"ד מהר"מ מינץ ודעימי' דבזה"ז לבתר שנהגו שלא ליבם ה"ז דומה כאילו לא אפשר ביבום, ואעפי"כ הא לא חלקו בזה כלל, והיינו איטר לענין חליצה, היינו שולט בשתי ידיו לענין תפלין, דהא סו"ס אין לו יד כהה:

ומחורתא דמילתא דא באמת בהא תליא, אי מכהה ילפינן, ואי מקרא דוקשרתם, היינו לרמב"ן ודעמי', דפוסלים חליצת איטר משום דאין לו ימין, עכצ"ל דאינהו שמאל דתפלין מקרא דוקשרתם נפקי, ומשו"ה שפיר עבדינן בשולט בשתי ידיו דמניח בשמאל, דהא עכ"פ אית לי' ימין לקשירה מדשולט גם בימינו, ולר' נתן סגי בהכי, ומה איכפת לן בזה שגם שמאל דהנחה הוי כימין אצלו, משא"כ אי הוו ילפי מקרא דכהה, בהכרח הי' לפטור שולט בשתי ידיו מתפלין, משום דלית לי' כהה:

והנה רבנו הטור באו"ח סי' כ"ז סתם כדעת רבנו יחיאל, דמי שכותב בימין אף שעושה כל מלאכתו בשמאל מניח תפלין בשמאלו (ודלא כדעת בעה"ת) וע"כ דס"ל דדרשה דוקשרתם וכתבתם עיקר, ומדכותב בימינו, ע"כ מניח בשמאלו, דאי למאן דיליף מקרא דכהה בדין הוא שיניח על ימינו דהוי כהה אצלו, מדעושה כל מלאכתו בשמאל (וכדעת בעה"ת), ואפשר שגם דעת ר' יונה כן היא, ומעתה ניחא מה שהביא הטור לדעת ר' יונה להא דר' יוחנן, דנועל ברגל שמאל תחילה, אע"ג שהוא נגד ד' רב אשי דאיהו בתרא, לפי דרב אשי אזיל לשיטתי' דיליף שמאל דתפלין מקרא דכהה, וכבר הוכחנו דלדידי' עכצ"ל דאפילו בתפלין גופייהו לאו משום חשיבותא דשמאל אתאינן עלה, אלא משום חשיבותא דקשירה שתהי' בימין, אבל לשיטת הטור (ולפי שהוכחנו מהא דפ' כרבנו יחיאל בהא דכותב בימין ועושה מלאכתו בשמאל) דיליף מקרא דוקשרתם לולא כרב אשי) ולדידי' מוקמינן אסברא חצונה, דלעולם הנחה עדיפא מקשירה, ומדאעפי"כ אמרה תורה שיניח בשמאל, ש"מ דעכ"פ לענין תפלין אחשבה רחמנא לשמאל יותר מדימין, א"כ שפיר קמה דעתי' דר' יוחנן למילף הנעלת רשות דרגל מהנעלת מצוה דיד "וכתפלין כך מנעלים":

וראיתי להגאון בעל נוב"י ז"ל (חאה"ע, מ"ת, סי' קנ"ו] שהקשה לשאול על הרמב"ם מה שהשמיט הדין המפורש במשנה דיבמות ק"ד דחלצה בשמאל פסולה ולרבנן דר' אליעזר), ורק לענין לכתחילה הזכיר הרמב"ם בסדר חליצה כיצד חולצין וכו' ולובשו בימין וכו', ולהלן באותו הפרק כ' הרמב"ם אם היתה רגלו חתוכה וחלצה בשמאל פסולה. ומאי איריא היתה רגלו חתוכה, למה לא אמר בפשיטות דחליצת שמאל פסולה עיי"ש בנוב"י שהאריך ויצא לחדש, דבאמת אי משום חליצת שמאל בלחוד ס"ל לרמב"ם דאינו מעכב בדיעבד, וכדר' יוחנן ביבמות שם, דס"ל מוחלפת השיטה והיינו דר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין) אע"ג דרבא פליג, ובהיתה רגלו חתוכה, מילתא אחריתא היא, מדכתיב בי' ועמד ואמר, ועיקר עמידה בימין [וכמו"ש רש"י בבכורות מ"ה, בטעמא דפסול איטר רגל לגבי עבודה משום דלעמוד לשרת כתיב], אבל מי שאין רגלו חתוכה ויוכל לעמוד על ימינו, אה"נ דחליצת שמאל כשרה בדיעבד. עכת"ד הנוב"י שם:

והנה עיקר דיוקו של הנוב"י הוא ממ"ש הרמב"ם היתה רגלו חתוכה, ולפי מה שבארתי למעלה אין מזה ראי שכבר אמרנו דהרמב"ם רבותא אחריתא קמ"ל בהא, דלא נימא כיון דכל פסולו דשמאל בחליצה (למאן דפוסל) ממצורע ילפינן. ובמצורע גופי' לא בעינן קרא כדכתיב רק כשנקטע הבהן עכשיו ולא כשהי' קטוע מכבר (וכד' התוס' ור"ש במס' נגעים מהא דנקטעה יד העדים) ע"כ קמ"ל הרמב"ם דבאמת אינו כן, חדא דבמצורע גופי' לא ס"ל לרמב"ם לחלק בין נקטע עכשיו לנקטע מעיקרא דלא דמי לנקטעה יד העדים (וכמו שהסברנו זאת בדעת הרמב"ם בדברינו לעיל) ועוד אפי' לס' התוס' ור"ש דמחלקי אף גבי מצורע, מ"מ לענין חליצה ודאי אין לחלק בזה (הכל כמבואר בדברינו למעלה, ודלא כד' התוס' בפ"ב דנגעים) והיינו מה שדייק הרמב"ם דאפילו אם היתה רגלו חתוכה (כלומר חתוכה מעיקרא) ג"כ פסולה משום דאף בהא בעינן קרא כדכתיב:

וגם עצם חדושו של בעל נוב"י ז"ל לא הבנתי, דאי כדבריו דכל הקפידא היא משום חתוכת רגל ומקרא דועמד ואמר וכדמצינו גבי עבודה מקרא דלעמוד לשרת א"כ נימא דומי' דעבודה, וליפסל נמי איטר לחליצה כי היכי דפסיל לעבודה וכדאיתא בברייתא דבכורות שם, ואע"ג דדעת הרמב"ן היא באמת כן וכמו שהזכרנו למעלה, אבל הרמב"ן הא מטעם פסול דחליצת שמאל אתי עלה, וס"ל דאיטר נמי כמי שאין לו ימין דמי, ברם הרמב"ם סתם ולא הזכיר לפסול דאיטר גבי חליצה כלל ומסתברא דלא משמע לי' שום חילוק בין איטר למי שאינו איטר, וכדעת הסמ"ג הובאו דבריו בב"י אה"ע סי' קס"ח דאיטר חולץ בימין כל אדם. ואי ס"ד כנוב"י דמה דפסל הרמב"ם ברגלו חתוכה הוא מקרא דועמד ואמר ויליף מעבודה, א"כ באיטר נמי ליפסל דומיא דעבודה ומאי איריא רגלו חתוכה, לימא גדולה מזו דאפילו איטר פסול ונדע רגלו חתוכה מק"ו דהא אין לך איטר גדול מזה:

ועכצ"ל דלא כנוב"י, היינו דרמב"ם באמת לאו מטעם הא דועמד ואמר אתי עלה, אלא מטעם חליצת שמאל, ואפילו ביש לו רגל ימין ואיטר כשר לדידי' לחלוץ בימין דעלמא כסמ"ג, ומ"ש "היתה רגלו חתוכה", רבותא אחריתא קמ"ל דלא שאני לן בנד"ז מתי נולד בו המום, אם עכשיו או מעיקרא, דלא דמי ליד העדים מטעמא דאמרן. (ואמנם בשו"ת חת"ס שהבאנו למעלה כ' דאפי' בחסר רגל ימין, מ"מ עיקר סמיכתו אכתי אירך דימין, ולפי"ז אפשר דאיטר גרע מחסר רגל, אבל לפי דבריו הא בלא"ה אין מקום לחדושו של הנוב"י, ודו"ק):

עוד יש לי לאמר בכונת דיוק לשונו של הרמב"ם ז"ל עפימ"ש הב"י והמג"א באו"ח סי' כ"ז בשם המרדכי דלאו דוקא איטר מניח בשמאל דידי' אלא דה"ה מי שהרגיל א"ע לעשות הכל בשמאלו אעפ"י שאיננו איטר מלידה. ולכאורה קשה לי טובי א"כ איך סתמה משנתנו פי"ד מה' נגעים דמי שאין לו בהן יד ובהן רגל אין לו טהרה עולמית, הא יש עצה ילך וירגיל א"ע למיעבד כל מלאכתו בשמאל, ועי"ז תהפך לו שמאל לימין ויתן על בהן שמאלו ודיו אליבא דכו"ע ואיך אמרו שאין לו טהרה עולמית, וע"כ דמוכח מזה אחת משתי אלה, או כדעת היש חולקים שבמרדכי שם, דהרגלה לאו כלום הוא אף לענין תפלין ואכתי מניח בשמאל דעלמא, או כסברת הסמ"ג דתפלין שאני, היינו דלכל מילי אף באיטר ממש אין שמאל נעשה ימין, ורק בתפלין דרחמנא אמר יד כהה, וא"כ בבריאותא וקלישותא תליא מילתא, התם ימין דעלמא נעשית שמאל לגבי דידי', משא"כ לענין מצורע ולענין חליצה וש"מ דילפינן מיני', אף באיטר בתר ימין דעלמא אזלינן ומשו"ה שפיר אמרו בחסר בהן דימין דאין ו טהרה עולמית, דעכ"פ לענין טהרת מצורע הרגלה לאו מילתא היא:

והנה מהא דסתם הרמב"ם ולא פירש מאומה בחליצת איטר משמע נמי דכסמ"ג ס"ל, היינו דאפילו איטר חולץ בימין דעלמא, ומכש"כ דהרגלה לא מעלה ולא מוריד. ומעתה מה נעים לאמר כונה חדשה בדיוק לשונו של הרמב"ם ז"ל נוסף על הראשונות שאמרנו למעלה בהא דאמר יבם שרגלו חתוכה, כלומר לא זו בלבד שאם "נחתכה" עכשיו, אלא אם היתה חתוכה מכבר וא"כ הלא בודאי הרגיל ההוא גברא א"ע להיות כל עיקר הליכתו אריגלא דשמאלא מ"מ לענין חליצה אין הרגלה זו מועילה כלום. וזו בודאי רבותא גדולה היא, וחילא דידי' ממה שסתמה משנתנו גבי מצורע שאין לו בהן ימין דאין לו טהרה עולמית ולא תני תקנתא שילך וירגיל א"ע וכדאמרן:

עכ"פ הוכחנו דמה שנסתייע הנוב"י מדיוק לשונו של הרמב"ם ז"ל ובמה שתלה פסול דחליצת שמאל בהיתה רגלו חתוכה,) דלרמב"ם חליצת שמאל מצד עצמה כשרה בדיעבד אין משם ראי', גם זה שכתב שם הנוב"י לסמוך אדר' יוחנן ביבמות ק"ד דס"ל דמוחלפת השיטה, וממילא חליצת שמאל לרבנן כשרה ולר"א פסולה, גם זה קשה להלום, דהא לפי המבואר בש"ס שם דבר זה תלוי בהא דמופנה מצד אחד למדין ומשיבין, דאי ס"ל לר' אליעזר למדין ומשיבין א"כ אין ללמוד חליצה בימין מימין דמצורע, דשאני מצורע שטעון עץ ארז ואזוב וכו', וממילא דא"א לאמר מוחלפת שיטה דמשנתנו היינו דר' אליעזר הוא דפוסל חליצה בשמאל, דמנא לי' לר"א הא, אי לאו מגז"ש דמצורע, והא הו"ל מופנה מצ"א, ואי תימא דילמא ס"ל לר' יוחנן אליבא דר"א דלמדין ואין משיבין, זה אינו, דהא בשבת קל"א אהא דארחב"א ש יוחנן לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחה וכו' מקשה הש"ס ואכתי מופנה מצ"א הוא ושמעינן לי' לר' אליעזר דלמדין ומשיבין, הרי דפשוט לי' להש"ס דר' יוחנן גופי' ס"ל בדר"א דלמדין ומשיבין דאל"ה הא לא מקשה מידי אדר' יוחנן:

מכל זה משמע לכאורה דלא כנוב"י, היינו דגם ר' יוחנן גופי' דס"ל מוחלפת השיטה, אין כונתו להחליף שיטה דמתניתן אלא לשיטה דברייתא דיבמות שם, דמקשה מינה אמשנתנו, היינו דמה דאיתא בברייתא דיליף ר' אליעזר אזן דנרצע מאזן דמצורע דהוי בימין, מוחלפת השיטה, ולר' אליעזר באמת מכשיר שמאל לרציעה כי היכי דמכשיר שמאל לחליצה, ותרוייהו ליכא למילף ממצורע, משום דלר"א לשיטתי' למדין ומשיבין:

אלא שהנוב"י נשתמר מזה, וכ' דא"א לאמר מוחלפת שיטה דברייתא מדלא מצינו תנא דמכשיר רציעה בשמאל. ואמנם גם על ראי' זו התפלא הפלא ופלא הגאון מוהרא"ז מרגליות ז"ל דמייתי חת"ס בח' אה"ע סי' ע"א שם, דאטו אדרבי אליעזר קשיא אדרבנן לא קשיא, והלא אי תיפוך אמתניתן (וכד' הנוב"י) א"כ על כרחך אתה צריך לאמר דרבנן הוא דמכשרי חליצה בשמאל ולא ילפי ממצורע משום דאיכא למיפרך, וע"כ דמכשרי נמי רציעה בשמאל, מדליכא למילף ממצורע, וא"כ סו"ס הדר תקשי, והא לא מצינו תנא דמכשיר רציעה בשמאל:

ועל ק' זו נגד הנוב"י כבר התלבט הגאון ז"ל בחת"ס שם עיי"ש. שחתר לישבה עפ"י דרכו. וכדי דלא למשוי' להגאון בעל נוב"י ז"ל טועה אף אנא אמינא חלקי ובהמשך אל הענין שבארנו למעלה במאמרנו זה:

דהנה זה ברור דלר' יוחנן לא ס"ל כלל לההיא פירכא דמה למצורע שכן טעון וכו'. דרק רבא הוא דמסיק לה דאמר לעולם לא תיפוך), וממילא לר' יוחנן הך גז"ש דמצורע גז"ש אלימתא היא, וניחא הא דרציעה בימין (שאעפ"י שר' אליעזר אמרה מ"מ לא מצינו דפליג), ואמנם בחליצה מילתא אחריתא היא, דר' יוחנן לשיטתי' דס"ל דהנחת תפלין בשמאל משום חשיבותא דשמאל היא, ומשו"ה אמר כתפלין כך מנעלים, דמדתרוייהו במידי דהנעלה נינהו ע"כ יליף הנעלה דרגל דרשות מהנעלת מצוה דיד, וא"כ בחליצה דהוי ג"כ מידי דהנעלה, ודמצוה, בודאי דמסברא החצונה הו"ל למילף חליצה מתפלין ולהצריך דוקא שמאל, ולפי"ז נהי דאיכא גז"ש מ"מ נוקמי' אמסתברא ונימא דאהני גז"ש שלא לפסול נמי חליצת ימין, אבל להצריך דוקא ימין ולפסול חליצת שמאל זה שאין לנו דהא מסברא החצונה הו"ל להצריך דוקא שמאל מדהחשיבה לה רחמנא גבי תפלין ובשאר מידי דהנעלה:

כך י"ל דס"ל לר' יוחנן אליבא דדינא, ולפי דלגירסת משנתנו ר' אליעזר הוא דמכשיר חליצת שמאל וחכמים פוסלין, ע"כ היא שגרמה לי' לר' יוחנן לאמר מוחלפת השיטה, דלא ליהוו רבנן דר' אליעזר דלא כהילכתא, ולפי"ז בין לרבנן בין לר"א תרוייהו אית להו גז"ש דמצורע, ומשו"ה באזן דרציעה הכל מודים דבעי' ימין דוקא, ובחליצה (לפי חילוף השיטה) בהא פליגי, דר' אליעזר בעי דוקא ימין אף בחליצה, ורבנן סברי דמדמצינו במידי דהנעלה וקשירה דהחשיבה תורה לשמאל יותר מימין כגון בתפלין (וכמו"כ במנעלים אליבא דר' יוחנן) א"כ מסתייע דלהני גז"ש לענין חליצה להכשיר נמי ימין, אבל לפסול חליצת שמאל אין לנו:

**(ואם כדברינו אז אפי' אי נימא דלמדין ומשיבין ג"כ ניחא, דהא לפי דברינו הגז"ש לא באה להחמיר אלא להקל (דכשרה נמי בימין, ול"ב דוקא דומיא דתפלין) א"כ תו ליכא למיפרך מהא דמצורע דבעי עץ ארז ואזוב, ודו"ק:)**

ובזה נצטמדו ד' הגאון נוב"י ז"ל דמפרש להך מוחלפת השיטה שאמר ר' יוחנן היינו שיטה דמתניתן וסר מעליו חומר הקושיא שהקשה עליו הגאון בית אפרים ז"ל, ובפרט דסעד גדול מצא הגאון ב"א ז"ל בעצמו לד' הנוב"י מד' הראב"ן ז"ל דמכשיר חליצת ימין:

איברא דלפי"ז הדרא מילתא דא ותליא בזה מהיכי ילפינן שמאל דתפלין שכבר נתבאר בדברינו למעלה דר' יוחנן דאמר כתפלין כך מנעלים, ע"כ דיליף שמאל דתפלין מקרא דוקשרתם, ואוקי אמסתברא דהנחה שהיא מצוה נמשכת ע"כ עדיפא מקשירה, ומדאעפי"כ קשירה בימין והנחה בשמאל, ש"מ דבמידי דקשירה והנעלה. החשיבה תורה לשמאל יותר מימין, משא"כ לרב הפוסקים דסתמי כרב אשי דיליף מקרא דכהה, תו א"א לאמר דמשום חשיבותא דשמאל היא (מדאפקי' קרא בלישנא דקלישותא וקרי לי' כהה) אלא משום דקשירה חשיבא יותר מהנחה:

ולפי"ז לרב הפוסקים לית הילכתא בזה כר' יוחנן, דאזיל בזה לשיטתי' (ואולי גם ראב"ן קרא דוקשרתם ס"ל לעיקר, ומשו"ה מכשיר חליצת שמאל) וניחא מה דרב הפוסקים ככלם פוסלים חליצת שמאל אפילו בדיעבד. וא"כ נהי דמצינו פתרי לישב ד' הנוב"י, מ"מ מדכל דבריו סובבים אליבא דריו"ח ולפי דברינו אזיל בזה ר' יוחנן לשיטתי' ורוב הפוסקים דילפי מקרא דכהה ע"כ כרבא ס"ל דחליצת שמאל פסולה א"כ לדינא אין נפ"מ גדולה, וסו"ס קשה מאד לסמוך ע"ז להכשיר חליצת שמאל, והרי גם הנוב"י בעצמו לא בא לצרפה רק לסניף בעלמא כמבואר שם:

פרות הנושרין ממאמרנו זה:

דפטור גידם א גבי תפלין של יד תלוי בזה מהיכי ילפינן הנחה דשמאל, אי מקרא דוקשרתם ואי מקרא דכהה; ודעכ"פ אין לפטור גידם מתפש"ר, ודלא כדמשמע לכא' מדברי הגאון שאג"א ז"ל; הוכחנו דמ"ש הש"ס [מנחות, ל"ד] דאם אין לו תפש"י ויש לו שתי תפש"ר טולה עור על א' מהן בדוקא קתני שיש לו "שתי" תפש"ר, אך אם אין לו אלא אחת, בודאי דאינו רשאי לטלות אפילו לבתר שהניח תפש"ר ואפי' היכי דליכא משום מעלין בקדש מדיוק לשונו של הרמב"ם ז"ל הוכחנו לפשוט ספקו של בעל אה"ח זצ"ל, דהיכי דא"א לו להניח אלא תפילה אחת, אז ל"ח בזה להא דאין מעבירין עה"מ, ומניח תפש"ר משום דמקודש טפי; העלינו דבר חדש בשיטת הרמב"ם, דמה שאמרו בסנהדרין לחלק למ"ד בעינן קרא כדכתיב בין נקטעה יד העדים עכשיו, או היתה קטועה מעיקרא, אין חילוק זה אלא לענין יד העדים בלבד, ולא לענין חסר בהן או רגל דמצורע, ואף להתוס' והר"ש דמחלקי גם לענין מצורע מ"מ הכל מודים דאין חילוק בזה לענין שאר מילי, כגון לענין יד דתפלין ודסוטה, ולענין רגל של חליצה, וישבנו מה שתמהו בזה בתוי"ט פ"ב דנגעים ובשו"ת חו"י; העלינו דמה שאמר ר' יוחנן בשבת ס"א כתפלין כך מנעלים ומ"ש ביבמות ק"ד גבי חליצת שמאל מוחלפת השיטה, הכל תלוי בזה מהיכן ילפינן הנחת שמאל דתפלין, ובזה ישבנו שיטת הנוב"י ממה שתמהו עליו האחרונים:

תוכן העניינים

המדרש והמעשה דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה